אור ברסלב

חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי

פרק שני

פרק ראשון

דף יד.

רש"י ד"ה רצופה מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת. עכ"ל משמע דאלו הוי על הדם ממש אפילו ללישנא דבדוק לא היה מטמאה מיהו כתב הב"י סימן ק"ץ דאפשר לומר דרש"י לא כתב כן אלא לענין דלא מחייב בקרבן אבל מ"מ חוששת ולטמאה מספק:

תוס' ד"ה וליחוש דלמא כו' ועוד נראה וכן פיר"ח דפריך על נמצא על שלו עכ"ל. (דלר"ח ר"ל כ') [ר"ל דלר"ח] אם נמצא על שלה אפי' בקרבן מיחייבי אפי' נימא דאין אותו מקום דחוק או בדוק וכן בת"ה וכן הוא בחדושי הרמב"ן והר"ן לדעת ר"ח דלא כי"מ דלר"ח קאי קו' הש"ס לטהרה לגמרי וז"א דאפי' ברגלים לדבר לא מטמאינן לגמרי:

תוס' ד"ה וטחתו בירכה פי' במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם. עכ"ל ר"ל דאלו במקום שדם המקור יכול ליפול שם איך ס"ד דר"ש והא חוששת אמרת לן דאפי' בנמצא על בשרה לחוד טמאה ובפרטות לפי מ"ש התוס' לקמן דמיירי בכתם שיש בו כגריס ועוד ומכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל בכתם הנמצא על בשרה במקום שדם המקור יכול ליפול שם א"צ שיעור וכ"כ בשו"ת שבו"י בשם הגאון מהרא"ב ז"ל אלא שעם כ"ז לא ידעתי מי הכריחם לכך דאע"ג דכתם על בשרה טמאה במקום שדם המקור יכול ליפול שם מ"מ אינה מטמאה אלא משום כתם כיון דחזיא בלא הרגשה משא"כ בבדיקת עד אמרינן מסתמא בהרגשה אתיא והא דלא הרגישה משום דסברה הרגשת עד הוא וכמ"ש הרשב"א במ"ה בסוגיא זו ואם כן י"ל דמש"ה סבר ר"ש דאינה טמאה נדה לשרוף עליו תרומה דחיישינן שמא מעיקרא היה על בשרה וחזיא שלא בהרגשה דאינה מטמאה אלא מדרבנן וי"ל דא"כ אכתי ק' מאי ס"ד דר"ש דחוששת אמר דהא פשיטא דחוששת דאפילו לא בדקה כלל ונמצא על ירכה במקום שדם המקור יכול ליפול שם טמאה מספק ואי דרצה לאשמעינן דאפילו בדקה בעד כיון דטחתו בירכה אינה טמאה אלא מספק הכי ה"ל לומר אינה אלא חוששת שזו עיקר הרבותא דאינה טמאה ודאי ומדקאמר חוששת אמרת לן משמע דעיקר הרבותא דטמאה מספק ולכך כתב דמיירי כו':

דף יד:

תוס' ד"ה בעד שאינו בדוק לה נראה לפרש דידעה שהיה נקי וכו'. והרשב"א בתה"א חולק ע"ז דא"כ הא דקיי"ל לקמן ג' נשים שלבשו חלוק אחד כולן טמאות הא ע"כ מיירי שלא בדקו ב' האחרונים החלוק קודם מציאת הכתם דאל"כ פשיטא דראשונה היתה טהורה וא"כ אמאי ב' האחרונים טמאים הא לא בדקו קודם מציאתם הכתם וגם הראשונה מהראוי להיות טהורה כיון שבשעת הלבישה לא בדקה אותו בכל שעה ולכך פי' דכל שהוא בדוק פ"א ואח"כ היה בחזקה שלא העביר בשוק של טבחים מקרי בדוק ושאינו בדוק שנטלתה ממקום שדרכה להצניע עדים לבדיקה אבל לא בדקה אותו מעולם ע"כ אך הוכחתו אינה אלא לפי שיטתו דס"ל להלכה דקיי"ל כר"י לקמן דמטהר לגמרי אך לשיטת ר"ח דס"ל אף ר"י לא מטהר באשה שעשתה צרכיה אלא משום נדה אבל מודה ר"י דמטמא משום כתם וכן לדעת הראב"ד הובא בס' תה"א שם דמחלק בין האשה שעשתה צרכיה להאי דעד שאינו בדוק דאע"ג דמטהר ר"י התם מ"מ בעד שאינו בדוק ס"ל דמטמא משום כתם וא"כ אין ראיה מהאי דשלש נשים דאע"ג דלא מקרי בדוק מ"מ כולן טמאים משום כתם וי"ל התוס' לשיטת ר"ח כ"כ ולפ"ז צ"ע על הטור דס"ל כשיטת ר"ח ובעד שאינו בדוק ס"ל כרשב"א דלא כהתוס' דהא עיקר ראית רשב"א לדחות פי' תוס' אינה אלא מהאי דג' נשים והא לדעת ר"ח אין ראיה מהתם וק"ל ועיין בס' כו"פ:

דף טו.

אלא לר"א קשיא. רבים מתמיהים על הטור סי' קפ"ז שכ' דבכדי שתרד מן המטה מקרי רואה מחמת תשמיש וטעמא משום דחייב ע"ז אשם תלוי הא מסקינן דבכדי שתרד מן המטה מקרי אחר אחר ואינו אלא כמעל"ע שבנדה וכ"ת הטור מיירי בעד בידה וכר"א הא מסקינן הכא ר"א בקושי' ועיין בב"י ובב"ח ובסימן קפ"ז ס"ק א' כתבתי ישוב ע"ז יע"ש:

שם שמא כר"ע אתם אומרים וכו'. ואע"ג דלר"ע נ"מ בד' נשים דדיין שעתן ובתוך השיעור אחר זמן ודאי דמטמאה בועלה מ"מ עיקר שאלתו היה במאי דמיירי מתני' ואלו מתני' ע"כ דלא מיירי בד' נשים דהא מסיים ואח"כ מטמאה מעל"ע וכה"ג כ' הר"ן בחדושיו שהקשה שם דהא לר"ע נמי נ"מ דאלו מעל"ע שבנדה אינו אלא בחולין שנעשה עטה"ק ואלו תוך זמן כדי שתרד מטמאה אפילו חולין ותי' דמ"מ במתני' לא מיירי מהא אלא לענין מטמאה את בועלה ור"א ב"צ אמתני' קאי וע"ש:

שם אמר ר"ל משום ר"י נשיאה והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה. ופירש"י דהיינו תוך ל' יום והא דאמר ר"ה ל"ש אלא שאין לה וסת וכו' פירש"י ל"ש דכי מצאה תוך ימי עונתה וכו' משמע מפי' דס"ל אפי' באשה שיש לה וסת צריכה לחוש לעונה בינונית אבל הרמב"ן והר"ן חולקים ע"ז וס"ל דבאשה שיש לה וסת א"צ לחוש אלא וסתה ודר"ה אמתני' קאי דר"י הנשיא מפרש המתני' באשה שאין לה וסת ודר"ה מפ' למתני' ביש לה וסת דמתני' מיירי בין באשה שיש לה וסת ובין באשה שאין לה וסת והא דאמרינן לעיל דף י"א ע"א אהא דר"י א"ש דאי ממתני' דהכא ה"א באשה שיש לה וסת היינו דאפשר למטעי הכי אבל לפי האמת דאמר שמואל דכל לבעלה א"צ בדיקה אפי' באשה שאין לה וסת א"כ מתני' דהכא נמי מיירי בין שיש לה וסת ובין שאין לה וסת אבל לשיטת רמב"ם דס"ל בפ"ד מהלכות א"ב דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש אפילו לבעלה ע"כ הא דאמר ר"ל משום ר"י נשיאה היינו באשה שיש לה וסת ומה דאמר והוא שמצאה בתוך ימי עונתה היינו בתוך ימי הוסת ולאפוקי בעונת הוסת עצמו דסד"א בבא מן הדרך הקילו שא"צ לפרוש עונת הוסת קמ"ל ור"ה אשמעינן דבעברה הוסת אסורה לשמש אח"כ משום דוסת דאורייתא ולא קיי"ל הכי ואפילו בעברה זמן הוסת מותרת לבעלה משום דוסת דרבנן ור"י דאמר בעלה מחשב ימי וסתה לא קיי"ל כוותיה משום דאיהו ס"ל נמי דוסת דאורייתא כן כ' הר"ן והמ"מ לדעת הרמב"ם וא"כ לדעת הרמב"ם אינו מוזכר כלל בש"ס דידן דאשה שאין לה וסת שצריכה לחוש לעונה בינוני' דלא למדו הפוסקים זה אלא מדר"ל משמיה דר"י נשיאה דאמר והוא שמצאה בתוך ימי עונתה ולרמב"ם מיירי באשה שיש לה וסת ובתוך ימי עונתה היינו עונת הוסת ולאפוקי עונת וסת עצמה באותו יום:

בתוס' ד"ה אפי' הגיע זמן וסת תימא האיך מותרת כו'. לפי מה שפסק הרשב"א בתה"א אשה שאין לה וסת אע"פ שצריכה לחוש לוסתה אע"פ שלא קבעה מ"מ בעברה זמן וסתה ולא הרגישה א"צ בדיקה לכתחלה וא"כ קשה נמי קושית התוס' דכיון דלכתחלה אסורה לשמש באותו יום אע"פ שעדיין לא נקבע משום שמא תראה ואיך נימא בעבר היום שתשמש בלא בדיקה וניחוש שמא ראתה וע"כ צ"ל דבשלמא לכתחלה אסורה לשמש שמא תראה ותרגיש בשעת תשמיש אבל בעבר היום סמכינן כיון שלא הרגישה מסתמא לא ראתה ומותרת בלא בדיקה וא"כ קו' התוס' ליתא דאפילו בקבעה וסת נמי אמרינן הך סברא דלכתחלה אסורה לשמש משום שמא תרגיש ותראה בשעת תשמיש אבל בעבר הוסת סמכינן כיון שלא הרגישה מסתמא לא ראתה ומותרת בלא בדיקה כיון דוסת דרבנן ולפ"ז אני תמה על הרשב"א שכתב כדברי תוס' דר"י אית ליה דוסת דרבנן והא לדידיה דס"ל הסברא הנ"ל כיון שלא הרגישה באשה שלא קבעה א"כ דלמא באשה שקבעה וסת נמי אמרינן הך סברא וכה"ג יש לדקדק על הטור שהביא הא דרשב"א הנ"ל בסוף סימן קפ"ד הא מן הרא"ש נראה דלית ליה הך סברא דסמכינן אהרגשה מאחר שתפס הרא"ש הוכחת תוס' להוכיח דר"י אית ליה דוסת דרבנן וכ"ז אי נימא דלא סמכינן אהרגשה לטהרה ומיהו על תוס' לק"מ דמנ"ל להקשות דלמא שאני בעברה זמן הוסת דכיון שלא הרגישה אמרינן מסתמא לא ראתה משא"כ לשמש אסורה שמא תרגיש ותראה בשעת תשמיש י"ל דס"ל לתוס' דרב"ח מסתמא אכולה מתני' קאי בין ארישא דמיירי שהוא בעיר ובין אסיפא דמיירי בבא מן הדרך וא"כ אי ס"ד דטעמא משום דלא הרגישה עכ"פ תביעה היה בעי לידע אם הרגישה וא"כ ק' ברישא כשהוא בעיר לא מהני תביעה לפי שאינו מאריך בפיוס וכמ"ש התוס' לעיל דף י"ב ד"ה כיון שתבעה ולפ"ז הקשה תוס' שפיר ודוחק ועכ"ז קשה על הטור שכ' דבאשה שאין לה וסת קבוע ועברה הוסת מותרת לשמש ואין חילוק בין שהוא בעיר או בבא מן הדרך קשה דלפ"ז לא מוכח דר"י אית ליה וסת דרבנן וז"ל הטור הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו בעיר והגיע עת וסתה אסור לבוא עד שישאלנה ואם שהה ל' יום כו' עכ"ל והך עת וסתה דנקט היינו וסת קבוע וכן נראה שהבין כן הב"י שכ' וז"ל ומ"ש ואם שהה ל' יום וכו' כלומר אם אין לה וסת וכו' מדכ' כך מכלל דהגיע עת וסתה דנקט הטור היינו וסת קבוע דאלו בוסת שאינו קבוע חוששת נמי לעונה בינונית וכ"כ בש"ע והוא נגד דברי התוס' והרא"ש גם קשה דכיון דהרשב"א לא כ' להקל בוסת שאינו קבוע אלא כיון דלא ארגשה וא"כ עכ"פ צריך לשואלה אולי ארגשה וצ"ע:

דף טו:

א"ל אטו ודאי ראתה. לפי שיטת הרמב"ם דר"י אית ליה וסת דאוריי' אפ"ה אמרינן אטו ודאי ראתה כו' מוכח דהתורה לא אסרה אלא מספק שמא ראתה ולא מחזקינן לה כודאי ראתה דאל"כ לא הוי משני מידי:

דף טז.

בפלוגתא דרב ושמואל. י"ל דפליגי בפלוגתא דבר פדא ור"י לקמן דף ס' ע"ב דרב כבר פדא ס"ל כדאי' התם מש"ה מהני בדיקה כשיעור וסת ושמואל כר"י ס"ל מש"ה לא מהני בדיקה כשיעור וסת:

שם כאן שבדקה עצמה כשיעור וסת. יש לדקדק הא לא משכחת בדיקה כשיעור וסת כדאמרינן לעיל דף י"ב ע"א וד' י"ד ע"ב וע"כ צ"ל כדמשני הש"ס לעיל דלאו דוקא בדיקה אלא הדחה כשיעור וסת וא"כ ק' דמאי מהני הדחה מבחוץ כיון דחיישינן שמא ראתה בשעת וסתה אכתי איכא למיחש דשמא ראתה וכותלי בה"ר העמידוהו דהא קיי"ל תוך שיעור כדי שתטול עד ותבדוק אחר תשמיש מחייב באשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה א' מב' חתיכות וע"כ דמדאורייתא חיישינן שהעמידו כותלי בית הרחם תוך שיעור זה וא"כ מאי מהני הדחה מבחוץ ואי דתבדוק ממש תו לא הוי תוך שיעור וסת וחיישינן דלמא נימוק וי"ל דבשלמא לעיל אמרינן שפיר לענין רואה מחמת תשמיש לא משכחת שיעור וסת אלא בהדחה מבחוץ דאילו בבדיקה לחורים וסדקים לא מחייבי חטאת דדלמא בשעת בדיקה עתה ראתה ובשעת תשמיש לא ראתה אבל הכא דעיקר חששא אינו אלא משום שמא נפל לארץ וכפי' רש"י אבל לשמא נימוק לא חיישינן וא"כ כיון שמיד תוך שיעור וסת עסקה בבדיקה והכניסה בעד לא"מ תו ליכא חשש שמא נפל לארץ דהא מיד תוך שיעור וסת התחילה בבדיקה ובשעת בדיקה ליכא למיחש שמא נפל לארץ:

תוס' ד"ה במק"מ וכו'. ואע"ג דטומאת ביה"ס וכו' ל"ד אלא דטומאה בלועה היא וכמ"ש התוספות לקמן דף מ"ב ד"ה אמאי וכו' דע"כ לא פליג רבא על אביי אלא במן השינים ולחוץ ע"ש והכי מוכח ממ"ש התוספות כאן תדע שהמקו' טמא כו' אכתי קשה דנהי דביה"ח הוא נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא א"ו דטומאה בלועה היא כמ"ש:

תוס' ד"ה ב"ש אומר וכו' ועו"ק מה יודעת כו' א"כ אינה בודקת סמוך לתשמיש עכ"ל משמע מדבריהם דס"ל דלטהרות צריכה בדיקה סמוך לתשמיש תוך שיעור חטאת או אשם תלוי וכמ"ש מהרש"א אמנם מדברי חדושי הר"ן לעיל דף י"ב משמע מדבריו דאפילו לטהרות לא תבדוק תוך שיעור זה:

דף טז:

אר"ז מדברי כולן נלמוד בע"נ שלא יבעול וישנה. ע"כ מתוך הסוגיא משמע דחששו חז"ל שמא מחמת חימוד תשמיש ראתה וכמ"ש התוספות בסוגיא זו מיהו לא חששו לזה אלא לטהרות ומיהו ר"ז סבר דאפילו לבעלה מ"מ לבעל נפש ראוי לחוש לזה ומסיק דלא דא"כ לבו נוקפו ופורש הא לא"ה ראוי היה לחוש ואפילו לבעלה ולפ"ז יש ליישב תמיהת הראשונים שתמהו על הרמב"ם דס"ל באשה שיש לה וסת ועברה זמן וסתה ולא בדקה מותרת לשמש בין ערה ובין ישנה שכתב להך דינא דברייתא דחמרים ופועלים לעיל דף י"ב בסתם ולא חילק וכ"כ הרי"ף והקשו ע"ז דכיון דחששו חז"ל דצריך לפרוש עונה סמוך לוסתה מכ"ש בעברה יום וסתה ולא בדקה דאסורה לשמש עד שתבדוק וליכא לתרץ כמש"ל דסמכינן כיון דלא הרגישה הא איהו מתיר אפילו בישנה דלא שייך תביעה כדמוכח בסוגיא דלעיל אבל לפ"ז ניחא דס"ל דהא דחששו חז"ל דאסורה לשמש בזמן וסתה היינו משום דלמא מחמת חימוד תשמיש תראה דאע"ג דלבעלה לא חששו לזה מ"מ בשעת וסתה חששו לזה דאיכא תרתי זמן וסתה וחשש חימוד משא"כ בעברה וסתה בלא שמוש לא חששו משום וסתה לחוד ועיין בכ"מ פ"ד דא"ב:

ברש"י ד"ה זו מוכיחה קיים וכו' וגם אם ימצא דם באותו שלפני תשמיש תביא חטאת כפרתה. עכ"ל יש לדקדק למה נקט רש"י שהיא תביא חטאת כפרתה דהא הוא נמי חייב בקרבן כמתניתין דלעיל דף י"ד ע"א ועיין מ"ש סימן ק"ץ ס"ק ס"ז ליישב:

דף יז.

ת"ש ושל בית מונבז המלך כו'. כתב המהרש"א הא דלא משני דשל בית מונבז היו משמשים בבית אפל או ע"י האפלת הטלית ותירץ בתי' ב' דלר"י דיליף מקרא דלילה אמר הורה גבר אין חילוק ולעולם ביום אסור ע"כ וק' דא"כ מאי מק' הש"ס לעיל ור"י האי קרא דר"ל מאי עביד ליה הא לר"י תרתי איצטריך ליה דאי מקרא דר"ל דבוזה דרכיו ימות הא ביום בבית אפל שרי לכך כתיב ולילה אמר הורה גבר ואי מלילה אמר הורה גבר ה"א דבלילה לאור הנר שריא לכך כתיב ובוזה דרכיו ימות:

דף יז:

תוס' ד"ה מן הלול ולפנים כו' ומן החדר בא שם בשינוי גדול יותר מן הלול ולפנים. עכ"ל קושטא דמלתא נקטי שכן הוא דמן הלול ולחוץ צריך שחי' יותר ממן הלול ולפנים אבל לענין פירוש שמעתתין לא היה צריך לזה דאף אי הך שחי' דמי להך שחי' דמן הלול ולפנים אפ"ה ניחא הכל שפיר:

דף יח.

תוס' ד"ה כאן שנמצא בקרקע פרוזדור פ"ה דלעיל וכו' וקשה דנמצא על שלה או על שלו וכו'. עכ"ל יש לדקדק הא כתבו התוס' לעיל ד"ה ודם העליה וכו' דבעליה לא נמצא אלא מין אחד מד' דמים הטמאים ואם כן דלמא מתני' דלעיל מיירי דחזינן שנמצא על העד משאר מראות הדמים שלא נמצא בעליה ואפשר לומר דמשמע להו דמתני' סתמא מיירי וכה"ג צ"ל הא דמקשה הש"ס לעיל וליחוש דלמא דם מאכולת הוא ומאי קו' הא איכא לשנויי דמיירי שהוא יותר מכגריס ועוד אע"כ משום דמתני' סתמא מיירי בכל ענין ועיין בשו"ת שבו"י:

תוס' ד"ה שליא בבית כו' וק' דתנן בפ' בהמה המקשה וכו'. עיין תשובת הריב"ש סימן שע"ב מ"ש בזה על דברי התוס' בכתובות דף ט' ספק באונס וספק ברצון כו' ונעלם ממנו דברי התוספות כאן ומס' פ"י נעלם דברי הריב"ש הנ"ל ודברי התוס' כאן:

בא"ד וכיון דסבר ר"ש דרובן נימוקין וכו'. עכ"ל. אין זה מוכרח דר"ש אית ליה דרובן נימוקין דאפילו אית ליה לר"ש דאינו אלא מחצה על מחצה אפ"ה מטהר דהא ר"ש אית ליה דכל ספק טומאה ברה"י תולין ולא גמר מסוטה לטמא ודאי ברה"י ודוקא במקוה וכדומה לה דליכא שום חזקה דהא נגד חזקת מקוה איכא חזקת טומאת גברא מש"ה אית ליה תולין אבל כאן בשליא דאיכא חזקת טהרות בבית אית ליה לר"ש אפי' בפלגא ופלגא מטהרינן וצ"ע עיין לעיל דף ג' ע"א ובתוס' שם:

רש"י ד"ה אמו טמאה לידה כו' דמחזקינן לה בלידה ודאית ניתן לה ימי טומאה וימי טוהר וכו'. והוא נגד הסוגיא דלקמן דף כ"ח ע"א דמסקינן התם דאין לה ימי טוהר משום דחיישינן שמא הרחיקה לידתה וע"ש אלא דמביאה קרבן ונאכל והוכחת ר' יוחנן הוא דהוי כודאי מדמביאה קרבן ונאכל דקאמר טמאה לידה משמע דודאי מטמאינן לה בטומאת לידה ונראה ליישב דס"ל לרש"י דר"י פליג אהא דלקמן וס"ל דלא חיישינן לשמא הרחיקה לידתה וכן הרמב"ם לא הביא לפסק הלכה להא דחיישינן שמא הרחיקה לידתה וכמ"ש המ"מ ומה שהכריחו לזה דר"י פליג משום דקשיא ליה דהא דהביא מברייתא דיד חתוכה דלא חיישינן שמא מגוף אטום בא הא זה כבר מוכח ממתני' דשליא דקתני המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה ואמאי ניחוש שמא מגוף אטום בא א"ו מש"ה מייתי מהא דיד חתוכה דהוי רבותא טפי דלא חיישינן נמי לשמא הרחיקה לידתה וזה אינו מוכח מהא דשליא וכמ"ש התוספות דף כ"ה ע"ב ד"ה המפלת סנדל או שליא בתי' קמא וע"ש והא דלא מייתי ר"י ממתני' דהמפלת וא"י מהו וכמו שהק' התוס' י"ל דהתם איכא למידחי דמתני' מיירי שהפילה ולד שלם אלא שלא היה ניכר בין זכר לנקבה ואע"ג דהא לא איצטריך לאשמעינן ופשיטא א"ו דמיירי בכה"ג שהפילה אבר אחד ומש"ה מקשה הש"ס בפשיטות מהך מתני' לר"ח ורבה בר"ה דאמרי דחיישינן שמא הרחיקה לידתה ולא משני דמתני' מיירי בכה"ג דהפילה ולד שלם משום דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל וכמ"ש הר"ן בחדושיו מ"מ ניחא ליה לר"י למנקט הברייתא דתני בהדי' חתיכה אבל במתני' ה"מ לדחות דמיירי בכה"ג שהפילה ולד שלם וכ"ת פשיטא י"ל דתני איידי דסיפא אם אין ידוע אם ולד הי' וכו' והתם איכא רבותא אע"ג דלא הוחזקה מעוברת אפ"ה חיישינן לולד וכמ"ש הר"ן בחדושיו כנ"ל:

דף יח:

תוס' ד"ה למעוטי רובא וכו' ומיהו לפי זה לא מייתי לעיל אלא מסיפא כו'. ומה שהקשו התוספות לעיל דהא מסיפא לא מוכח מידי דלמא משום דספק טומאה ברה"י טמא יש לומר משום דשליא אין בו דעת לשאול ואי לאו דאזלינן בתר רובא הוי מטהרינן מספק ואף על גב דמסקינן לעיל דף ה' ע"ב דספק טומאה הבא בידי אדם נשאלין עלי' י"ל דלא דמי דהתם איכא טומאה ודאי אלא דהוא ספק נגע או לא נגע משא"כ הכא:

בא"ד הא דקתני לעיל מביאה קרבן ונאכל וכו'. עיין במהרש"א שכ' דהתוס' כאן אזלי לפי תי' ב' שבתו' דף כ"ה ע"ב דהא דלא תני ולנדה משום דה"א מביאה קרבן ואינו נאכל עי"ש ולא ידעתי דמי הכריחו להתו' להוכיח דבריהם דוקא לתי' ב' שם הא אף לתי' קמא שם דגבי שליא ליכא למיחש לשמא הרחיקה לידתה ע"כ הא דלא תני ולנדה היינו משום דיהבינן לה ימי טוהר וא"כ אי דרוב אינו נימוק אינ' רוב גמור ע"כ הא דיהבינן התם ימי טוהר היינו משום דאפילו נימוק הוי טמאה לידה וא"כ ה"ל להתוס' להוכיח בפשיטות מדלא נקט ולנדה וכו' ותו קשיא לי לפי מה שהחליטו התו' לעיל ד"ה יד חתוכה כו' דמתני' דלקמן המפלת וא"י מהו מיירי בהמפלת חתיכה א"כ איך אפשר לומר דהנהו רובא דר"י אין רוב גמור א"כ אמאי מביאה קרבן ונאכל בהמפלת חתיכה דהא מוכח ממתני' דהמפלת וא"י מהו דמדלא תני ולנדה דמביאה קרבן ונאכל ואפילו אי נימא דר"י לית ליה דחיישינן שמא הרחיקה לידתה וכפירש"י לעיל סוף סוף מדלא תני ולנדה מוכח דיהבינן לה ימי טוהר עכ"פ אי לא חיישינן להרחיקה לידתה ואי ס"ד דלאו רוב גמור הוא אמאי יהבינן לה ימי טוהר גם ממתני' דשליא נמי מוכח דהאי רוב שאינו מגוף אטום הוי רובא מעלי' דאל"כ ניחוש שמא בשליא גוף אטום וצ"ע אבל הא לא קשי' דאי רוב דר"י לאו רוב גמור הוא א"כ מקום נמי לאו רוב גמור הוא ואמאי נמצא על שלו או על שלה חייבים בקרבן מי עדיף מנמצא בפרוזדור וכמו שהק' התוס' לעיל ד"ה כאן שנמצא לפי' רש"י י"ל דלמא ר"י מיירי בגג פרוזדור אבל בקרקע פרוזדור מודה ר"י דרוב גמור הוא:

תוס' ד"ה מעוטא כמאן דליתא דמי' וכו' וא"ת לר"י ל"ל סמוך מעוטא לחזקה כו' ואומר ר"י דנקט חזקה בהדי מעוטא וכו'. ולפ"ז במתני' דלעיל דשליא בבית דאתי' כר"מ וכמ"ש התוס' ד"ה ותו ליכא וכו' ע"כ לאו משום דאזלינן בתר רובא הא ר"מ חייש למעוטא אע"כ דשליא הוי כמו טומאה הבא ע"י אדם ונשאלין עלי' ומספיקא מטמאינן לה ואם כן ק' קו' התוספות לעיל דמאי ראיה מייתי ר"י משליא בבית ואי דמייתי מרישא דהמפלת סנדל או שליא דתשב לזכר ולנקבה ול"ח דנימוק אכתי ק' דע"כ מתני' ר"מ היא דאלו ר"י ור"ש ס"ל דחיישינן שמא נימוק אע"כ דר"מ היא וכיון דר"מ חייש למעוטא אמאי לא ניחוש למעוטא דנימוק וה"ל למיתני ולנדה ובע"כ צ"ל דהך מתני' רבי היא ובהא דלא חיישינן לשמא נימוק ס"ל כר"מ אבל ר"מ חייש למעוטא ובהא לא ס"ל לרבי כוותי' וצ"ע:

דף יט.

אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי. צ"ע דלמא פליגי בהמפלת חתיכה ובתוכו דם ובפלוגתא דסומכוס ורבנן או בפלוגתא דר"א ורבנן ברואה דם בשפופרת וכה"ג שם:

שם א"ק דמים דמים הרי כאן ד'. והא דלא משני לעיל מיד דמק' מנ"ל דאיכא דם טהור כו' הא כתיב דמים דמים דמשמע ד' ותו לא משום דהייתי אומר דכל מראה אדום נכלל בכלל דם והא דכתיב דמים דמים אתא לרבוי אחרינא שאין נוטים לאדמימות אלא שאר מראות אך השתא דכתיב בין דם לדם דמשמע בדם עצמו איכא טהור משום הכי טפי מסתבר לרבוי הנך ד' דנוטים למראה אדום:

בתוס' ד"ה אמר רבה כיהה וטיהר. נראה דרבה גרסינן כו'. התוספות במס' נזיר דף ס"ה כתבו דה"פ דמקשה דלמא מאי כיהה וטמא כלומר דת"ק ס"ל דטמאה מספק ור"י אמר כיהה וטמא מודאי וע"ז משני הש"ס א"ק לטהרו או לטמאו פתח הכתוב בטהרה תחלה לומר לך ספק נגעים להקל וא"כ אי הוי ספיקא לת"ק לא היה מטמא א"ו דודאי טמא אית ליה לת"ק וא"כ ע"כ לר"י כיהה וטהור ע"כ. אך ק' לי דאכתי קשה דלת"ק לטהרו או לטמאו ל"ל דספק נגעים להקל דממ"נ אי קודם שנזקק לטומאה ת"ל דמוקמי לגברא אחזקת טהרה ואי משנזקק לטומאה הא קיי"ל דלכ"ע טמא וכדאיתא במס' נגעים ובמס' טהרות ובנזיר שם ובשלמא לר"י איצטריך קרא כמ"ש התוספות לקמן לספק אם בהרת קודם לשער לבן דאע"ג דדרך השער להתלבן מחמת הנגע אפ"ה טהור אבל לרבנן דס"ל בהא טמא וא"כ קרא למאי אתיא וע"כ דאתיא לשום דרשא אם כן הדרה הקו' לדוכתה דלמא ת"ק מטמא מספק ולר"י טמא ודאי וא"ל דאיצטריך להיכא דבשניהם בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע וא"י איזה מהן פשה טהור וכמ"ש התוס' שם (ועיין במס' נגעים פ"ה מ"ד דבכה"ג טהור מקרא דאם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אותו את הנגע הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הנגע שיש בו ספק וכמ"ש הרע"ב) ובזה לא שייך לאוקמי אחזקה כיון דא' ודאי טמא ז"א דאפילו בכה"ג מדאורייתא מוקמינן אחזקה וכ"מ מתוספות שם ד"ה אפילו כו' וכ"כ התוס' בפסחים דף י' גבי ב' שבילין וכ"מ בריש מכילתין בתוס' ד"ה וכי אמרינן אוקמי אחזקה כגון ספק נגע כו' ובחולין דף י' ע"ב. אך נ"ל דרבה לשיטתו אזיל לפי מה דאמרינן ביבמות דף ל"א דרבה ור"י סברי גבי תרי כיתי עדים המכחישים זה את זה דהוי ספקא דאורייתא ולא אמרינן אוקמי אחזקה כיון דאיכא שנים המפקיעים מחזקה ואם כן י"ל דאף ת"ק דריש לטהרו או לטמאו והיינו בכה"ג כגון ב' אומרים שהיה כגריס וב' אומרים שלא הי' נגע כגריס ומדאורייתא אין כאן חזקה ומש"ה כתב לטהרו או לטמאו מספק ואם כן שפיר מוכח דת"ק מטמא מודאי דאי מספק היה להם לטהר הגם דמשמע שם מפירוש התוספות דלמסקנא אף רבה הדר ביה וס"ל דתרי ותרי ספקא דרבנן מ"מ בהמ"מ פ"ך מהלכות א"ב משמע שעדיין המחלוקת ב"ע אלא דאנן לא פסקינן כרבה ור"י אלא כר"א. ובזה אמרתי בדרוש להספד לתרץ הא דאמרינן במס' ב"מ דף פ"ו גבי פלוגתא במתיבתא דרקיע דאמרינן מאן מוכח רבה ב"נ וכו' ופירש רש"י בר פלוגתיה דר"י מה רצה רש"י להורות לנו בזה אלא משום דק' איך אמר רבה טהור והיינו כר"י דמנ"ל דלמא ר"י ודאי טמא אית ליה ופליג עם ת"ק בהא דלת"ק טמאה מספק ולר"י טמאה מודאי וצ"ל דא"א דת"ק מטמא מספק דהא מספק טהור דכתיב לטהרו או לטמאו אך קשיא דא"כ השתא נמי ל"ל לטהרו או לטמאו דממ"נ כנ"ל א"ו דת"ק אית ליה קרא לטהרו או לטמאו לשום דרשא אחרינא לכך פי' דרבה הוא בר פלוגתיה דר"י ואיהו אית ליה בב' כיתי עדים אין כאן חזקה ואם כן י"ל דכ"ע אית ליה קרא דלטהרו וגו' אלא דת"ק מוקים לה בכה"ג אבל בספק דשער לבן ס"ל דטמא מודאי ור"י מטהר לגמרי וק"ל:

ובזה נ"ל לתרץ הרמב"ם סוף פרק ג' הלכות טומאת צרעת כו' וז"ל ספק אם בהרת קודם או שער לבן ה"ז טמא ויראה לי דטומאתו מספק ע"כ וכתב הרב בכ"מ וז"ל אע"ג דבפ' הפועלים אמרינן דהקב"ה אמר טהור לא בשמים היא ואע"ג דאמר רבה ב"נ טהור י"ל כיון דבשעת יציאת נשמתו אמר הכי הוא בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מהכלל דהלכה כת"ק ועוד דסתם לן תנא הכי פ"ה דנגעים עכ"ל ועדיין ק' דמנ"ל להרמב"ם דטומאתו מספק הא פשטיה משמע כתוספות דודאי טמא קאמר ת"ק וכ"כ הרב בתוי"ט פ"ד דנגעים ולדברינו ניחא דודאי רבה לשיטתו אזיל דס"ל דתרי ותרי סד"א הוא ואם כן לדידיה לכ"ע אית ליה דרשא לטהרו או לטמאו אלא דרבנן מוקי' ליה בכה"ג ומש"ה שפיר מוכח דת"ק מטמא מודאי דאי מספק ה"ל לטהר אבל הרמב"ם פסק כר"א דתרי ותרי ספקא דרבנן דלא כרבה ואם כן הת"ק לית ליה כלל דרשא דלטהרו או לטמאו להא אלא לדרשא אחרינא וא"כ י"ל כקו' המק' דת"ק מטמא מספק ור"י מטמא מודאי ומש"ה פסק כת"ק דטומאתו מספק וק"ל:

בתוס' ד"ה ר"י אמר כיהה וכו'. מה שהקשה מהרש"א וז"ל מיהו הך ספקא דמשארסתני נאנסתי איכא לדמויי לסוטה וצ"ע עכ"ל לא ידעתי כוונתו הא כתבו התו' לעיל בריש מכילתין דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה אלא מוקמינן אחזקה וכמו שפי' מהרש"א עצמו שם. גם מה שפי' דטומאת נגע מקרי טומאת ראיה מדברי התוס' חולין דף י' ע"ב לא משמע כן ע"ש ד"ה דלמא אדנפיק וכו' אך י"ל דהתוס' בחולין לא ס"ל לחלק בין טומאה דראיה לטומאה דנגיעה:

דף כ.

אר"א כזית כזפת וכעורב טהור. הרב בס' תב"ש בי"ד סי' ל"ח כתב להקל גבי ריאה שאינה שחורה כדיו אף ע"ג דבנדה מחמרינן משום דאיסור כרת הוא ותו דלפעמים מסור הוא לנשים רק היכא דשחור כזפת יש להחמיר אבל בדיהה מזה יש להקל וע"ש מה שכתב לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו עיין בתה"ד סי' ר"ן מה שכ' דמוכח מסוגיא דיבמות דאין לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו וע"ש מה שכ' לחלק דלא תיקשי הסוגיא שם אהדדי ומ"ש הטעם דהוא מסור לפעמים לנשים ז"א דלעולם לא היה דבר זה מסור לנשים רק לחכמים ומה שהחמירו עתה לפי שכבר נתמעטו הלבבות בימי האמוראים שלא ידעו להפליא בין דם לדם וכמו שכ' הרא"ש וכל הפוסקים וכ"כ בתשובת ח"צ סי' מ"ו וז"ל ועל כיוצא בו נאמר עדות מסורה לב"ד ואין בנות ישראל מורות לעצמן אלא חכם ע"ש:

דף כ:

האי דם חימוד הוא. כ' הר"ן בחדושיו לאו לטהר קאמר דהא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה שבעה נקיים משום חשש חימוד אלא שבא להראות חכמתו א"נ דאי ידעינן בודאי שדם חימוד הוא טהור ולקמן חיישינן שמא נתערב עמה דם נדה ע"כ:

בתוס' ד"ה אגמרי' סמוך כו' לכך נראה לפרש וכו' יש מקשים על ילתא וכו'. ובל"ז לק"מ משום דשאני הכא דכולי יומא הוי מטהר לה אלא האידנא דחש בעיניו ובנידון כזה היתר גמור לשאול אבל השתא שכתבו תוספות דהיכא דאגמרי' סמוך מותר ואם כן תו אין צריך לומר דעובדא דילתא הוי משום דחש בעיניו אלא דהשתא הדר הש"ס מהא מש"ה מקשים על ילתא היכי עבדה הכי וק"ל:

תוכן העניינים

חידוד הלכות על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה