אור ברסלב

חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי

פרק ראשון

דף ב.

ברש"י ד"ה שמאי אומר ולא אמרי' וכו'. עיין מוהרמ"ל שדחק עצמו לפרש למה פי' דפלוגתייהו מיירי בראתה ע"י בדיקה ולא פי' שראתה דם שלא ע"י בדיקה ולמאי שפירש"י לקמן דף ג' ע"א ד"ה מרגשת וכפי מה שפירשו התוס' לכוונתו הוכרח רש"י לפרש כן דמיירי ע"י בדיקה דאל"כ אם השתא נמי לא הרגישה מ"ט דשמאי דאמר ד"ש ועוד נ"ל דהוכרח רש"י לפרש כן דקשי' ליה איך אמר ב"ש ד"ש וכי לית ליה שיעורא דאותיום דחייבים בקרבן ושעורא דכדי שתרד מן המטה לענין א"ת וכן הק' הרמב"ן והר"ן לכן פי' דמיירי ע"י בדיקה והוא יותר משיעורא דכדי שתרד וכו' דהיינו מתחילת בדיקה עד אחר סוף בדיקה וכמ"ש הרשב"א בתה"א דף קע"ט לכן ס"ל לב"ש ד"ש היינו מתחילת הבדיקה וא"ל דאכתי קשי' דה"ל לטמאה גם קודם התחלת הבדיקה כשיעור אותיום או בכדי שתרד מן המטה אפי' י"ל דטעמי' משום דמוקמינן לה אחזקה ואמרי' השתא בשעת בדיקה חזי' משא"כ בחזי' רק כשיעור אותיום או בכדי שתרד לא אמרינן אוקמי' אחזקה שכן דרך לדם להתעכב מעט וכמ"ש התוס' דף ס' ע"ב:

רש"י ד"ה לא כדברי זה וכו' דודאי כולי האי ימים רבים וכו'. משמע דמעל"ע י"ל כותלי בה"ר העמידוהו לקמן דף ד' ע"ב משמע דטעמא דרבנן משום קנס הואיל ועברה בדיקה אחת ע"ש ועיין מ"ש לקמן בתו':

רש"י ד"ה והמשמשת בעדים וכו' דהיינו בסדין קודם תשמיש ולאחר תשמיש ובד"ה הרי זה כפקידה וכו' לא מטמאינן טהרות כו' שהרי קודם תשמיש בדקה ומצאה טהורה וכו'. כ"ז ליתא למסקנא לקמן דף ה' ע"א דמסקינן דעד שלפני התשמיש אינו ממעט והא דקתני והמשמשת בעדים היינו תרווייהו לאחר תשמיש ואחד לו וא' לה או דתני ומשמשת וכי קתני הרי זה כפקידה אלאחר תשמיש קאי ע"ש וכפי' הברטנורה:

רש"י ד"ה אע"פ שאמרו אשאין לה וסת קאי. נ"ל כוונתו שהיה אפשר לפרש אאשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה דמטמאה מעל"ע וכדמסקינן לקמן דף ד' ע"ב ולכך פי' דלא קאי אאשה שיש לה וסת אלא אשאין לה וסת ומה שהכריחו לזה עיין מ"ש לקמן בסוגי' דף ד' ע"ב:

בגמ' מ"ט דשמאי העמד וכו'. יש להקשות דא"כ זבה שטבלה ולמחרת ביום ח' ראתה ניחוש לשמא מאתמול היה בביה"ח ולא עלתה טבילה לפי שסתר לה למפרע והא הכא אתחזקה בטומאה וי"ל דאמרינן העמד אותה בחזקת מעין סתום שהרי כל שבעה היתה בחזקה זו ועיין בחדושי הרמב"ן בפרק התינוקת גבי ואחר תטהר אר"ש וכו' שכ' כה"ג ואין להקשות בש"י כנגד יום וטבלה בב' ואח"כ בג' ראתה ניחוש להכי י"ל דתוך י"א יום היא בחזקת מסולקת בדמיה ואע"ג דקיי"ל דמטמאה מעל"ע בתוך י"א יום כדאי' דף ל"ט ובפ' התינוקת מ"מ התם גופא אינה אלא חומרא שלא לחלק בין ראיה לראיה ועיין:

תוספות ד"ה מעל"ע וכו' וי"ל דאף בר"ה וכו' הכא לא ילפינן מסוטה משום וכו'. כאן שייך הגה"ה אע"ג דר"ש וכו':

בס"ד וי"ל דטעמא דשמאי משום דאשה בדוקה היא וכו'. עכ"ל כאן שייך הגהה שני' אך ק' כו' ובש"ס החדשים נדפס שלא במקומה ומ"ש בהגהה שניה ובקופה מטהר ר"י וכו' ט"ס הוא וצ"ל ובקופה מטמא ר"י וכו':

בא"ד וי"ל דאף בר"ה לא נטהר כיון דאיכא ריעותא מגופה וכו' משום דהאשה שראת' השתא ודאי מטמא' וכו'. בה"ט לחודי' לא סגיא דהא התו' גרסי לקמן והלל כי אמר העמד דבר על חזקתו כגון ספק נגע וכו' והיינו בר"ה אבל איתתא דמגופה חזי' וכו' ומדקאמר אתתא דמגופה חזי' ולא קאמר טעמא משום דהשתא ודאי טמאה א"ו דבהאי טעמא לא סגי' אי לאו משום דאית לה ריעותא דמגופה חזי' ובהאי טעמא כיון דמגופה חזי' לא סגי' דהא בר"ה אע"ג דלית לה חזקה מטהרינן א"כ מה בכך דמגופה חזי' ואיתרע חזקתה מש"ה איצטריך נמי לטעמא דהשתא ודאי טמאה ועיין במהרמ"ל מה שהק' מלקמן דמק' לרבנן אי מה סוטה בר"ה טהור ודלמא שאני מקוה שאינה עתה בספק דהא חסר לפניך ע"ש ותירוצו דחוק ולדידי לק"מ משום האי סברא אין לעשותה ודאי טמאה ודי לנו לומר תולין:

בא"ד והוי בכלל כל טהור וכו'. לא ידעתי כוונתם והכי הל"ל והוי בכלל והבשר אשר יגע בכל טמא דמיירי נמי בטומאה שע"י זב וכו':

בא"ד וי"ל משום דמוקמה אחזקה ואשה משום דאיכא ריעותא מגופה. עכ"ל מוכח דס"ל לר"מ דאשה מועדת לראות טפי מאדם שעומד למות וא"כ כיון דק"ל דמעת לעת שבנדה אינ' אלא מדרבנן ומדאורייתא מוקמינן אחזקה כ"ש באדם שמת דמוקמינן אחזקת חיים מדאורייתא אע"פ שאדם עומד למות והשתא נמי מת לפנינו ודלא כט"ז בי"ד סימן שצ"ז ועיין בשו"ת ח"צ סימן ג' אמנם באמת אני תמה מאי מק' התו' לר"מ דמ"ש נגע באחד דמטהר ובאשה תולין הא באמת חכמים פליגי וס"ל דלא מטמאינן למפרע ומה דמטמאינן מעל"ע אינה אלא משום קנסא הואיל ולא בדקה הפסידו עונה ומה שהצריכו לבדוק י"ל דלא סמכינן אחזקה היכא דאפשר לברורי וא"כ אדרבה מוכח דמוקמינן אחזקה וצ"ל דדוקא גבי אשה פליגי משום דכבה"ר לא מוקמי כולי האי דם וכפירש"י לעיל אבל בעלמא ס"ל לרבנן דלא מוקמינן אחזקה דאל"כ תיקשי לר"י בקופה דמטמאה למפרע אפי' בדוקה וכה"ג בנגע באחד ולמחר מצאו מת אפי' בראהו חי מבערב מטמא ברה"י וא"כ הוי ר"י דלא כחכמים דמתני' א"ו דשאני אשה דס"ל לחכמים דכותלי בה"ר העמידוהו ומה שדחקו לרש"י שכ' הטעם לרבנן דכותלי בה"ר העמידוהו ולא כתב מטעם חזקה ומה שיטמאו מעל"ע משום קנסא אלא דא"כ הוי קשיא לר"י כנ"ל. אך יש לדקדק על מה שהוכיחו התוס' דאשה מקרי מקום מציאתה דאל"כ תקשי אשה לחזקיה מאי ראיה דלמא ס"ל לחזקיה כחכמים דלא מטמאי אלא מעל"ע ומשום קנסא אבל אי לאו קנסא הוי מטהרי' משום דאשה מקרי שלא במקום מציאתה ומש"ה מטהרי רבנן למפרע אבל לא מטעמא דכותלי בה"ר מוקמי דם אמנם נ"ל דלק"מ דבשלמא אי מדינא ראוים להחמיר באותה עונה דמטמאה למפרע מש"ה שפיר דקנסו עונה יתירה הואיל ולא בדקה אבל אי גם באותה עונה אינה מטמאה למפרע מדינא מה"ת לקנסה עוד עונה יתירה מש"ה מוכרח רש"י לפרש דטעמייהו דחכמים דכולי האי לא מוקמי ביה"ר דם אבל באותה עונה י"ל דמוקמי ביה"ר לדם ומש"ה באותה עונה מטמאה מדינא אע"ג דמ"מ איכא חזקה וראוי' להעמידה על חזקתה מספיקא מ"מ משום סייג וחומרא דקדשים לא אוקמה אחזקתה אבל טפי מעונה לא מוקמי בה"ר לדם ואפ"ה קנסוה עוד עונה יתירה וז"ש רש"י דכולי האי לא מוקמי בה"ר לדם כלומר טפי מעונה אלא דקנסו עוד עונה יתירה. ובזה ניחא הכל. ומוכח מדברי התוס' דס"ל למאי דמוקמינן פלוגתא דחזקי' ור"י בקופה שנמצאו טהרות בזוית בית זו מיירי אפי' בקופה שאינה בדוקה דאל"כ מאי ראיה מייתי מדלא תקשי אשה לחזקי' דלמא שאני אשה דלאו בדוקה היא וכמ"ש מהרש"א לקמן דלכל האוקימתות אמרינן דאשה אינה בדוקה א"ו דס"ל להתוס' דלהך אוקימת' דפליגי חזקיה ור"י דמחזקינן טומאה ממקום למקום מיירי נמי בקופה שאינה בדוקה:

אך עדיין יש לדקדק דאע"ג דנימא דלהך אוקימת' מיירי חזקיה ור"י בקופה שאינה בדוקה מ"מ י"ל דאשה מקרי שאינה בדוקה טפי מקופה שאינה בדוקה שהרי לר"מ דמטהר בנגע באחד אע"ג דלא ראהו חי מבערב ואפ"ה מטמא באשה משום דאשה אינה בדוקה לגמרי וגרע מהיכא דלא ראהו חי מבערב כן י"ל נמי לחזקי' דגרע אשה מקופה שאינה בדוקה. ויש ליישב דס"ל להתו' דלהך אוקימתא דפליגי במחזקינן טומאה ממקום למקום לא תליא מידי בבדוקה או באינה בדוקה ובדוקה ואינה בדוקה חדא היא כיון דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום ודוקא אי טעמא משום חזקה יש חילוק בין בדוקה לאינה בדוקה וק"ל. מה שהק' מהרש"א וז"ל ויש לדקדק דהא לר"י נמי ה"מ לאוכוחי וכו' דאל"כ מאי מק' הלל וכו' עכ"ל לא ידעתי מה קשיא ליה דהא צריכין אנו לומר להני לישני דלא ס"ל דטעמא דשמאי משום דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי דהלל קטעי וסבר דטעמא דשמאי משום דאי איתא דהוי דם וכפירש"י לקמן ומש"ה מק' לי' מקופה כן י"ל נמי לס"ד דהשתא דס"ל לר"י דטעמא דשמאי דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום אלא דהלל טעי וסבר דטעמא דשמאי משום דאם איתא דהוי דם וכו' וק"ל:

ודע דמ"ש התוס' דוקא לתרומה וקדשים וכו' ה"ה לבעלה נמי לא דהא קי"ל הרואה דם אינה מקולקלת למנינה כדלקמן דף ל' ע"א:

בגמ' מ"ט דשמאי העמד אשה על חזקתה. מ"ש מוהרמ"ל הא דלא קאמר העמד טהרות על חזקתן ותירוצו תמוה ומעיקרא לק"מ דא"כ הוי קשיא לשמאי מ"ש מקופה ונגע באחד בלילה דהתם נמי א"ל העמד טהרות על חזקתן מש"ה הוצרך הש"ס לומר העמד אשה על חזקתה משא"כ בקופה ונגע בא' דמיירי באינן בדוקים אבל אשה דבדוקה היא לשמאי וכמ"ש התוס' וק"ל ועי' בס' מים עמוקים שאלה כ"א מ"ש בזה:

תוס' ד"ה והלל כי אמר וכו'. עיין מהרש"א בחולין ד"ט ע"ב מה שהק' על דברי תו' אלו ולענ"ד לק"מ כיון דגילתה התורה דברה"י גבי דבר שיכול להיות דלא ניזל בתר חזקה וכודאי משוינן ליה א"כ ה"ה בדבר שאין יכול להיות אע"ג דליכא למילף מסוטה לעשות ודאי מ"מ ספיקא הוא דלא אזלינן בתר חזקה ברה"י משא"כ בר"ה ודוק אח"ז ראיתי שכ"כ מוהרמ"ל שם כן:

דף ב:

בגמ' אדרבה העמד מקוה וכו'. שלישנא דאדרבה מגומגם ומ"ש מהרש"א ליישב עדיין קשה דהא בנגע באחד בלילה ולא ראהו חי מבערב דאמרינן לישרוף אע"ג דהתם נמי איכא חזקה דגברא בחזקת טהור קאי ויש ליישב:

תוס' ד"ה דאיכא ריעותא מגופה כו' כמו בנגע בא' בלילה וכו'. אע"ג דלקמן מוקמינן דחזקיה ור"י בקופה בדוקה פליגי ואפ"ה ס"ל לר"י דתולין וכה"ג ס"ל לר"י לחכמים בראהו חי מבערב דמטמא ברה"י אע"ג דאיכא חזקה משום דהשתא ודאי טמאה מ"מ היינו דוקא לקדשים אבל לא לחולין אח"ז מצאתי במוהרמ"ל:

בגמ' ומ"ש מחביות כו'. קשי' לשמאי צ"ל דטבל דמיא לתרומה וקדשים דאל"כ קשי' נמי להלל דהא בחולין מודה דלא מטמאינן למפרע א"ו דספק טבל דמיא לתרומה וקדשים לענין נגע אך ק' הא ע"כ להך לישנא דטעמא דשמאי משום חזקה קשיא נמי דהא דתני דטעמא דשמאי דא"כ בטלת בנות ישראל מפ"ו וצ"ל כדמשני הש"ס לקמן ד"ג ע"ב דה"ק הלל לשמאי אין טעמא קאמרת משום חזקה מיהו עשה סייג לדבריך וקאמר ליה שמאי דא"א למעבד סייג משום דא"כ בטלת בנות ישראל מפ"ו וא"כ מאי מק' לשמאי דהא ע"כ להך לישנא צ"ל דאף שמאי מודה דלא אזלינן בתר חזקה משום סייג אלא משום בטול פ"ו לא עבדינן סייג וכה"ג יש לדקדק דלא מק' ממקוה לשמאי אלא דלעיל יש ליישב קצת דס"ל להמקשה דכיון דעשו כוודאי טומאה לא הוי טעמא משום סייג אמנם כאן קשה ולכאורה היה אפשר לומר דלא אסיק אדעתי' אכתי מהא דלקמן אלא דמדברי התו' לעיל בריש מכילתין לא משמע הכי משכתבו אך קשה לפ"ז מאי פריך להלל ממקוה וכו' דלמא הכא אכתי לא אסיק מזה וצ"ע:

דף ג.

ושניהם לא למדוהו וכו'. ועיין במשנה למלך פ"ט מהלכות מקוואות:

בגמ' ואי בעית אימא פירש"י אי מסוטה גמרי רבנן כו' כוונת רש"י ואבע"א לא בא אלא לתת טעם לדברי רבנן וכ"כ במשנה למלך שם דלא כמוהרמ"ל:

בתוס' ד"ה גמר סוף טומאה. עיין בס' הנ"ל:

בגמ' והאיכא כתמים. עיין מהרש"א מה שכ' בפירש"י ואני מוסיף על דבריו דרש"י אזיל לשיטתו שכ' בר"פ הרואה דטעמא דגזרו על הכתמים משום דחיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה א"כ היא לתא דאורייתא ולא דמי לטומאת מעל"ע דכל עיקר אינו אלא מדרבנן מש"ה הוצרך לפרש דמקשה מטומאת כתם למפרע והתו' אזלי ג"כ לשיטתם דס"ל שם דאפי' שיודעת ודאי שלא הרגישה טמאה וא"כ היא דמיא לטומאת מעל"ע מש"ה כתבו דמקשה מטומאת כתם להבא ועיין בחדושי פוסקים סי' קפ"ג:

תוס' ד"ה ואבע"א נראה דלהאי לישנא כו'. כ' מהרש"א גם מכאן יש להוכיח וכו' וכונתו דאל"כ מאי ראיה מייתי תו' דלמא לעולם דלהאי לישנא ליתא טעמא דחזקה והא דמטהר הלל לחולין משום אשה מרגשת וכו' משא"כ בשוטה דלא מרגשת באמת טמאה להלל אף לחולין ואין זה מוכרח דה"ק מודה שמאי בשוטה למאן מודה לאו להלל בר פלוגתיה ומשמע להו כמו דס"ל להלל בשאר נשים כן אית ליה לשמאי בשוטה ואס"ד דליתא לטעמא דחזקה וא"כ בשוטה טמאה אף לחולין וא"כ לא דמי לשאר נשים אליבא דהלל דאלו בשוטה הא לא מיירי כלל הלל בשוטה וכ"מ בחדושי הרמב"ן בריש מכילתין וק"ל:

תוס' ד"ה מרגשת וכו' ורש"י פי' וכו' וק' מאתמול וכו' אלא שמאי אית לי' וכו' כמו שאינה חוששת בהרגשת מי רגלים וכו'. עכ"ל מזה משמע דלהלל דחשש להרגשת מי רגלי' כמו כן חשש בהרגשת עד דהוי סד"א דלמא הרגישה וסבורה דהרגשת עד הוא וכדעת בעל תה"ד בכתביו ובפסקיו דס"ל דבמצאה ע"י בדיקת עד הוי ספק דאורייתא דלמא הרגישה וסבורה הרגשת עד הוא וכ"כ בשו"ת מ"ו שבו"י אמנם מדברי התו' לקמן ע"ב ד"ה א"ב למירמי חביות כו' משמע איפכא דאף להלל אינה אלא חששא דרבנן שכתבו וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי ואי ס"ד דהוי סד"א אמאי יועיל שלא לטמא ודאי דמ"ש ממקוה דהתם נמי אינה אלא ספיקא אי חסר מעיקרא היה או לאו ואפ"ה שורפין עליו א"ו דרוב פעמים מרגישה ולא טעתה לתלות בהרגשת עד או מי רגלים ואינה אלא חומרא בעלמא ומש"ה מהני שלא לטמא ודאי אלא לתלות וכן מוכח מן הגליון תוס' לעיל בד"ה מרגשת בעצמה שכתבו דטעמא דהרגשה אהני אף לחולין בשוטה ובע"כ גם להלל צ"ל כן דמהני בשוטה לחולין דהא בשוטה לא פליגי שמאי והלל אע"ג דס"ל להלל דחיישינן דסבורה הרגשת מ"ר הוא אפילו בפקחת מיהו זה יש לדחות ומן הגליון תוספות אין להוכיח די"ל דס"ל להגליון דוודאי להלל ע"כ טעמיה משום חזקה דכיון דלא ס"ל הך סברא דאשה מרגשת וכו' וא"כ מ"ט דמטהר לחולין א"ו משום חזקה אלא שהתוספות רוצים להוכיח אף לשמאי דאית ליה טעמא דמרגשת וכו' מ"מ צ"ל דאית ליה נמי טעמא דחזקה וע"ז כתב הגליון די"ל לשמאי אין אנו צריכין לטעמא דחזקה אלא דטעמא דמרגשת מהני נמי בשוטה לחולין ולב"ה ודאי דטעמא משום חזקה וכן הבין המהרש"א כוונת התוס' דאל"כ אין מקום לדבריו והיה מביא ראיה לסתור וע"כ כמו שכתבנו שהבין דעיקר כוונת התו' אינו אלא להוכיח דאף לשמאי צריכין אנו לטעמא דחזקה וק"ל:

דף ג:

בגמ' התם הלל הוא דקטעי וכו'. כ' המהרש"א וז"ל וליכא לאקשויי אמאי קאמר שמאי להלל וכו' די"ל דשמאי היה סבר דהלל נמי אית ליה הכי דאשה בדוקה כדסבר איהו עכ"ל כוונתו דסבר שמאי אף להלל אית ליה דאשה בדוקה היא אלא דס"ל דאפ"ה עבדינן סייג בקדשי' אלא דסבר דטעמא דשמאי דאם איתא דהוי דם וכו' וע"ז השיב שמאי דטעמא דידי דכיון דאשה בדוקה לא עבדינן סייג ולמאי דקטעית וסברית טעמא דידי משום דאם איתא דהוי דם כו' דמקשית קופה לזו יש לה שוליים וכו' ולפ"ז י"ל מאי מק' הש"ס לקמן דומיא דאשה קתני ואשה בדוקה היא וכו' ומאי קושי' דאע"ג דאשה בדוקה מ"מ הלל טעי וסבר טעמא דשמאי משום דאי איתא דהוי דם מעיקרא אתי' ומש"ה מק' מקופה אע"ג דאינה בדוקה מ"מ הך סברא נסתר דאם איתא וכו' מעיקרא אתי' וכ"ת דמ"מ קשי' מאשה על חזקי' דמ"ש אשה דבדוקה היא מקופה בדוקה דא"כ למה מקשה הש"ס והא דומי' דאשה קתני הוה ליה להקשות בקיצור מ"ש מאשה כיון דמקופה לא ק"מ ובלא"ה צ"ל דמאשה לא קשיא כלל כיון דמגופה חזי' ועלולה לכך גרע מקופה וכמ"ש התוס' בריש מכילתין לר"מ וכמו דמוכח מתו' לעיל ד"ה דאיכא ריעותא מגופה דבאשה איתרע חזקתה טפי מבעלמא כיון דאיכא ריעותא מגופה וצ"ע:

דף ד.

תוס' ד"ה שכל הטמאות כשעת מציאתן לעיל פי' דהיינו דוקא לקדשים וכו'. ובתוס' פסחים דף נ"א ע"א ד"ה שהיה טמא מתחלתו מוכח דהוי דאורייתא וצ"ע וראיתי בס' ת"ש במסכת מ"ק שהרגיש בזה ועיין שם מ"ש ליישב בזה:

בא"ד אלא משום דמוקמינן הטהרות אחזקתייהו. ועכצ"ל דמיירי ברה"י ואפ"ה מוקמינן אחזקת' משו' דבטומאה למפרע לא גמרינן מסוטה אלא מוקמינן אחזקה וכמ"ש מהרש"א בריש מכילתין וא"ל אדרבה נוקי במחט על חזקתה והשתא דנשברה ז"א דבשלמא אי ידעינן ודאי מתי נפלה על הבשר אלא דלא ידעינן מתי נשברה שפיר איכא למימר נוקי המחט על חזקתה דשלימה היתה בשעה שנפלה על הבשר והשתא דנשברה אבל השתא דלא ידעינן מתי נפלה על הבשר אמרינן דנפלה אחר שנשברה וק"ל:

דף ד:

בגמ' מכדי האי ככר. ופירש"י וכי היכי דפריך אככר מצי למיפרך אמחט ואמטלית עכ"ל אמנם לשיטת התו' לעיל בריש מכילתין לק"מ דבשלמא אמחט ואמטלית לא ה"מ להקשות משום דהתם טומאה למפרע היא ולא גמרינן מסוטה ואמרינן אוקי אחזקה משא"כ בככר שפיר מקשה דלא הוי טומאה למפרע אלא ספק מגע וא"כ אין אנו צריכין לומר משום דהוי דבר שאין בו דעת לשאול אלא דמחט ומטלית מיירי שהם בידי אדם וכל דבר שנתעסק האדם בהו נשאלין עליהן וכדלקמן דף ה' ע"ב ועיין לקמן בתוס' אבל לשיטת רש"י צ"ע מאי מק' לעיל ממחט ומטלית דלמא שאני התם שאין בו דעת לשאול וכמו שהקשו התוס' לעיל ד"ה ככר אהא דמקשי מככר דלא שייך תי' תוס' אמחט ואמטלית כמו בככר:

שם שחרית להכשיר טהרות וכו'. פירש"י שחרית להכשיר טהרות של לילה וכו' ולכשתמצא ערבית טמאה יצאו אלו מספק עכ"ל. לכאורה תמוה דמשמע אלו לא בדקה שחרית ואח"כ מצאה עצמה ערבית טמאה היו טהרות של לילה טמאים מספק מדינא ולכך תקנו בדיקת שחרית וא"כ היאך קאמר הש"ס דמטעם קנסא הואיל ועברה על תקנת חכמים שתקנו בדיקת שחרית מש"ה טמאים הטהרות של לילה הא אף קודם תקנת חכמים היו טמאים הטהרות לפי פירוש רש"י ולולי פירש"י הייתי אומר דה"פ שחרית להכשיר טהרות של ערבית כגון אם מצאה עצמה טמאה באמצע היום אז היא טמאה עד י"ב שעות מקודם דעונה אחת אפשר לביה"ר למיקם דם וכמ"ש לעיל אמנם מפירש"י משמע דאפי' כשמצאה עצמה טמאה בבדיקת ערבית היו הטהרות של לילה טמאות אי לאו בדיקת שחרית קשה ואפשר ליישב בדוחק דודאי ביה"ר א"א למיקם דם יותר מן י"ב שעות וא"כ בדיקת שחרית לא מעלה ולא מוריד דממ"נ אם תמצא טהורה בערב הרי הכל טהור ואם תמצא טמאה א"א לטמאה יותר מן אותה עונה אלא דחכמים הראשונים חששו זמנין דמשמשת במוך וא"כ תהיה טמאה למפרע ולכך השוו מדותיהן ואמרו דלעולם תבדוק שחרית וערבית אפי' אינה משמשת במוך וזו הואיל ולא בדקה אפי' אינה משמשת במוך דמן הדין אין לטמאה יותר מן עונה ואפ"ה קנסה עונה יתירה משום דעברה על תקנת חכמים וק"ל:

תוס' ד"ה כל אשה שיש לה וסת תימא למה הפסיק וכו' וי"ל דקמ"ל וכו'. ודלקמן היינו בד' נשים כוונתם דהכא אשמעינן אגב אורחא דצריכה בדיקה אפי' באשה שיש לה וסת וכ"ת א"כ ל"ל מתניתין דלקמן הא כבר אשמעינן הכא ע"ז כתבו התו' ודלקמן איצטריך לאשמועינן אפי' בשאר ד' נשים ע"כ ובאמת כן כתבו התוס' לקמן דף י"א ע"ב ד"ה ומשמשת בעדים וז"ל אד' נשים ואאשה שיש לה וסת קאי עכ"ל אך רש"י כתב לקמן במתני' וז"ל אע"פ שאמרו דיה שעתה באשה שיש לה וסת עכ"ל משמע דוקא רק אאשה שיש לה וסת עכ"ל ואפשר דהלשון דוחקו מדקתני דיה שעתה ולא קתני דיין שעתן א"ו דלא קאי רק אאשה שיש לה וסת וא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתי' דל"ל מתני' דלקמן ת"ל ממתני' דהכא ונ"ל לשיטת רש"י דאי ממתני' דהכא א"ל דהא קמ"ל דבאשה שיש לה וסת דוקא בשעת וסתה הוא דדיי' שעתה אבל שלא בשעת וסתה מטמאה מעל"ע וכדמסקינן הכא ומש"ה הפסיק וקתני והמשמשת בעדים ממעטת ע"י מעל"ע דקאי נמי אאשה שיש לה וסת לאשמעינן דאפי' באשה שיש לה וסת איכא טומאת מעל"ע והיינו שלא בשעת וסתה ועפ"ז נראה דמש"ה פירש"י במתניתין אעפ"י שאמרו מטמאה מעל"ע אינה מונה וכו' אאשה שאין לה וסת קאי משום דלכאורה היה אפשר לפרש דקאי נמי באשה שיש לה וסת ובשלא בשעת וסתה ומש"ה פירש דלא קאי אאשה שיש לה וסת אלא אאשה שאין לה וסת וכי תימא דילמא ה"נ דקאי אאשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה ז"א דא"כ כבר אשמעינן מסיפא דאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה מטמא מעל"ע וא"כ למה הפסיק ותני במשמשת בעדים ואי לאשמעינן דצריכה בדיקה א"כ מתני' דלקמן ל"ל לכך פירש"י דמסיפא לא היה מוכח מידי דהא ודאי קאי ארישא דמתני' באשה שאין לה וסת דכן דרך המתני' לפרש החלוקי דינים איזה מטמאה מעל"ע ואיזה דיי' שעתה ואח"כ לפרש דין המעל"ע וא"כ אין שום הוכחה מן הסיפא מש"ה הוצרך להפסיק בהא דהמשמשת כנ"ל ליישב שיטת רש"י ואפשר התו' לא רצו לפרש כן היינו בה"א דאכתי לא אסיק הא וסבר דמתני' אתי' אף כר"ד ור"ד אית ליה אף שלא בשעת וסתה וא"כ לס"ד הוי קושי' למה הפסיק ואפשר מש"ה ציינו התו' דבריהם בפסקא דמתני' בגמרא ולא כתבו כן במתני' משום דעיקר קושייתם היינו למאי דס"ד השתא בסוגי' וק"ל:

דף ה.

רש"י ד"ה מלוכלכים וד"ה אין חוששין לה וכו'. עיין בחדושינו בי"ד סי' ק"ץ מ"ש בזה מהו שדחק לרש"י לפרש כן:

שם ואימתי הגיע זמנה לראות משהגיעו ימי הנעורים ופירש"י ז"ל שהביאה ב' שערות או בת י"ב שנים ויום א' ואע"פ שלא הביאה ב' שערות עכ"ל ורבים חולקים ע"ז אלא תרתי בעינן י"ב שנים ויום א' וב' שערות וכ"ה בי"ד סי' ק"ץ ועיין בסי' ק"ץ ס"ק ה' מה שהקשיתי לפירש"י:

תוס' ד"ה ר"מ הוא וכו' כדתנן בפ' בא סימן הרואה כתם וכו' עכ"ל וכן הוא בירושלמי ריש פ"ב דערלה ותמי' לי על שלא הביאו התו' ראי' משם:

דף ה:

תוס' ד"ה כשחברותי' נושאות אותה וכו'. והשתא נמי אתי' שפיר וכו' ולא פריך נמי לזעירא וכו' עכ"ל כ"ז לפרש"י לקמן שפי' או טומאה בצדו כגון שרץ והוא טהור ספק נטמא הטלית ספק לא נטמא א"כ שפיר ה"מ להקשות לזעירי דכיון דהטלית בידו הוי כמו שיש בו דעת לשאול אבל למה שפי' התו' לקמן ד"ה היה מתעטף כו' וז"ל או טומאות וטהרות לפניו וטליתו טהור אם נגע לטומאה ואח"כ לטהרות עכ"ל וא"כ עיקר הספק אינו אלא על הטהרות המונחים בארץ לק"מ לזעירי אבל התוספות אזלו לפירש"י:

עיין בחדושי הר"ן שכ' הא דלא מיקרי ר"ה דהא איכא ג' לפי שצריך להיות דוקא אנשים לפ"ז ק' דל"ל לשנויי בריש ב' נזירים שנזרקה טומאה מביניהם ת"ל הא בלא"ה מוקים לה בנשים משום הקפת ראש ע"ש:

דף ו.

אי ממתני' ה"א או אדם וכו'. הק' בגליון תו' בשם השר היכי מצי למימר או אדם כו' והא בריי' דקתני אבימי קתני משכבה ומושבה כמגעה ומגעה לא מטמא אדם ולא בגדים וע"כ מגע עצמה קתני ובמגע עצמה מטמאה אדם ובגדים עכ"ל ולענ"ד נראה דלק"מ דאכתי ה"א או אדם או בגדים ואי מבריי' דתני אבימי ה"א משכבה ומושבה כמגע עצמה היינו כמגע עצמה מעל"ע שבנדה מה מעל"ע שבנדה מטמאה או אדם או בגדים דהא היא מטמאה אפי' כלים כדתני מה היא מטמאה משכבות ומושבות אלמא דאפי' כלים מטמאה וכ"מ ממתני' דמטמאה היא למטה אלמא דהיא כאב הטומאה וה"ה דמטמאה אדם וכן מוכח לקמן ד' ט"ו דמעל"ע שבנדה מטמא כמגע אדם דתני בועלה מטמא משום מגע כו' אף משכבה ומושבה מטמא אדם או בגדים ומה"ת לומר דמשכבה ומושבה כמגע נדה ממש אך השתא דאיכא ק"ו ע"כ ברייתא דאבימי קאמר כמגע נדה ממש לטמא אדם ובגדים ומעתה ילפינן מגעה מעל"ע בק"ו ממשכבה ומושבה כמו שפירש"י וק"ל. וא"ל אמאי לא משני הש"ס דאי ממתני' ה"א לא אדם ולא כלים אלא אוכלין ומשקין ואשמעינן דמעל"ע שבנדה מטמאה אפילו כלים ז"א דא"כ מ"ש דנקט משכב ומושב ליתני שאר כלים וכ"כ בחדושי הרמב"ן וא"ל דאשמעינן אפילו עשר מצעות זע"ג זו כולן טמאים דהא לא תני ליה אלא סתמא קתני ואיזו עיקר הרבות' ה"ל למיתני בהדיא:

דף ו:

והוינן בה מאי לאחר שנזכר כו'. תשובת הרשב"א סי' רנ"ג הוכיח מכאן דבמילי דרבנן סמכינן איחיד נגד רבים היכא דאיכא שעת הדחק והפסד מרובה עיין בב"ח וש"ך י"ד סי' רמ"ב אמנם למ"ש התו' לקמן דף ז' ע"ב ד"ה הנח מעל"ע דרבנן דטומאת מעל"ע קיל טפי משאר איסור דרבנן אין ראיה מכאן ובזה היה אפשר ליישב הא דמייתי הש"ס הכא מה דהוינן בי' שאין צורך לקו' זו אלא דה"א דהוראת רבי היה לענין שלש נשים שנמצא כתם תחת אחת מהם והורה רבי כר"א דאותה שעברו עליה שלש עונות תולה באחרת וכמבואר לקמן דף ס' ע"ב לענין מעוברת וזקנה ומיניקה ה"ה לר"א בעברו עלי' ג' עונות אלא דאי הוי איסור דרבנן ממש לא היה לו להקל בשעת הדחק ביחיד נגד רבים אלא בטומאת מעל"ע הקילו וק"ל. ועיין בב"י סי' קפ"ט ד"ה ומ"ש ואם הפסיקה ולא ראתה וכו' שהק' דלמה פסק הטור כר"א ובמע"מ תי' דדוקא לטהרות פליגי חכמים אבל לבעלה מודים ובזה אפשר ליישב נמי לדעת הרשב"א דאי לאו דמייתי הש"ס מה דהוינן הייתי אומר דלענין זה פסק כר"א באם שעבר עליה הוסת אחר שפסקה מלראות ג' עונות ולא בדקה א"ע בשעת וסתה ואח"כ בדקה א"ע ומצאה טהורה דלמ"ד וסתות דאורייתא טמאה אבל לר"א טהורה ועיין בב"י סי' קפ"ט מה שהקשה על הטור ועיין בחדושי שם ולעולם הייתי אומר דמעל"ע שבנדה אינה אלא לחולין שנעשו עטה"ק ומש"ה מייתי הש"ס מה דהוינן דאי ס"ד דמיירי בכה"ג א"כ הוא ספק דאורייתא לא היה מקיל כר"א אך קשה דלמא הא דפסק כר"א מיירי שבדקה א"ע ומצאה טמאה וס"ל כמ"ד וסתות דרבנן ואפ"ה לר"א טהורה כיון דעברו עליה ג' עונות או י"ל דמיירי בראתה כתם ולענין תלי' שתולה באחרת שלא פסקה וכמש"ל לכך נראה דמכאן למד הרמב"ם ספ"ג הלכות מו"מ דטומאת מעל"ע וטומאת וסתות וטומאת כתמים שלשתן חד דינא אי' ליה ואינן מטמאות אלא חולין שנעשו עטה"ק והכ"מ לא הראה מקומו ולפ"ד ניחא דע"כ חד דינא אית לשלשתן דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי מבני מוהר"מ:

דף ח.

בתו"י ד"ה משום דקאי ר"י ב"ב כוותיה וכו' אע"ג דבמתני' נמי חזר ר"י וקאי כוותיה וי"ל דשמא ר"י סבר כר"י עכ"ל עיין לקמן ד' מ"ח בתו' ד"ה אמר ר"א הלכה כר"י בר כיפר שכתבו בענין אחר:

דף ט.

קושי סמוך ללידה רחמנא טהרה. יש לדקדק מאי מק' הש"ס דהא מסקינן לקמן דף צ"ח ע"ב דאין קושי לנפלים אף על גב דלידה היא שהרי יש לה ימי טומאה וימי טהרה ומי עדיף רוח או דבר שאינו של קיימא מנפלים וצ"ל דסבירא ליה להש"ס כיון דהברייתא תני הפילה רוח וכל דבר שאינו של קיימא דהיינו דמות צורת בהמה או עוף או כמין הר וחתיכת בשר ולא תני רבותא טפי אפילו נפלים א"ו דס"ל להברייתא דיש קושי לנפלים וכאמרו לו א"כ יש מקשה כל ימיה לקמן דף ל"ח ע"א דס"ל יש קושי לנפלים ועיין מ"ש בזה בפ' המפלת:

תוס' ד"ה הא ליכא חרדה כו'. מ"ש מהרש"א לתמוה דמרישא דמתני' לא מוכח מידי דלמא רישא נמי איירי דבדקה ומצאה טמאה כו' וע"ז כ' דאינו אלא מדברי הגליון עדיין אינו מספיק שהרי תוס' לקמן דף י"ו כתבו בפשיטות בד"ה ר"נ ב"י אמר דממתני' דפרק בנות כותים משמע דוסתות דאורייתא וגם מ"ש מהרש"א ליישב דברי הגה"ה לא ידעתי כוונתו ודבריו מגומגמים ולולי דבריו ה"א דמרישא ע"כ מוכח דמיירי בבדקה ומצאה טהורה מדקתני הזידה ולא בדקה טהורה ואי דמיירי בבדקה השתא ומצאה טמאה ומאי טהורה למפרע קאמר קשה דאמאי טהורה הא שלא בשעת וסתה דכ"ע אפי' לר"ד לעיל דף ה' ע"ב מודה דשלא בשעת וסתה דמטמאה למפרע מעל"ע וא"כ אמאי קאמר טהורה א"ו דמיירי בבדקה ומצאה טהור' ודומיא דהכי בסיפא בהגיע זמן וסתה ולא בדקה טמאה אפי' שמצאה עצמה טהורה השתא אלמא דוסתות דאורייתא. וא"ל דלמא מיירי שלא בדקה עצמה השתא כלל וכמו שנראה מדברי המהרש"א שם ולפ"ד ליכא להוכיח דס"ל למתני' וסתות דאוריי' והא דקתני הגיע זמן וסתה ולא בדקה טמאה משום דכל זמן דלא בדקה עצמה היא בחזקת טומאה אפי' למ"ד וסתות דרבנן וכר"י דאמר תיבדק וכ"ה לשיטת התו' ושאר פוסקים חוץ דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבעברה זמן וסתה ולא בדקה טהורה אח"כ בלא בדיקה למ"ד וסתות דרבנן כיון דלא הרגישה י"ל דע"כ מיירי בבדקה ומצאה עצמה טהורה עכשיו דאל"כ אלא שלא בדקה כלל א"כ אמאי תני ברישא עברה הזידה ולא בדקה טהורה ה"ל למימר תיבדק עכשיו וכי משום דעברה ולא בדקה שחרית לא תיבדק עכשיו א"ו דמיירי בבדקה עצמה עכשיו וק"ל. אך לא ידעתי לכוין הן לפמ"ש לעיל והן לפי מה שתי' המהרש"א דע"כ מוכח מרישא דהא דתני הגיע זמן וסתה ולא בדקה דלא מיירי בדקה ומצאה טמאה כו' לפ"ז מאי מקשה התו' אהא דפ' כל היד דמוכיח מהא דר"מ סבר וסתות דאורייתא הא איכא דלא מפ' רישא כר"מ ואם כן דלמא ר"מ פליג ומאי קו' דאף אי נימא דר"מ פליג אחכמי' דת"ק אמר הגיע זמן וסתה כו' טמאה ולא מפליג בין היתה יושבת במחבא כו' לעולם טמאה ור"מ ס"ל היתה יושבת במחבא טהורה וכיון דת"ק מיירי בלא בדקה ומצאה טהורה דומי' דהכא מיירי נמי ר"מ ביושבת במחבא ולא בדקה כו' וטעמא דיושבת במחבא הא לא"ה טמאה אפי' בלא בדקה ומצאה טמאה מודה לת"ק א"כ הא מוכח שפיר דר"מ ס"ל וסתות דאוריי':

בא"ד וא"ת דלמא לעולם וסתות דרבנן ומיירי דהשתא כו'. לפי מה שפירש"י לקמן בדף ט"ו בלישנא קמא אליבא דרב דס"ל וסתות דאורייתא אבל אי וסתות דרבנן אפי' בבדקה ומצאה טמאה אינה מטמאה משעת וסתה וכפירוש מהרש"א שם לק"מ די"ל דר"י ס"ל כלישנא קמא דהתם אלא שהתו' שם פי' דלא כרש"י ע"ש:

בא"ד ומיהו קשה דבפ' כל היד מוכיח וכו'. והק' מהרש"א ומור"ם אמאי לא הקשו אסוגי' דהכא ונ"ל דהכא לא ה"מ להקשות אר"י דהא דר"י לא ס"ל כאוקימת' דר"י לומר שאינה צריכה בדיקה וכו' משום קו' הש"ס שם והא מדקתני סיפא ותי' הש"ס דחוק לי' למימר דרישא וסיפא לאו בחד גוונא מיירי וגם קשיא ליה להך אוקימתא קו' התו' שם דהא הך י"א יום גרע מן ד' נשים שאמרו דיין שעתן ואלו בי"א יום מטמאין מעל"ע וכדאמרי' בסוגי' שם וא"כ אמאי בד' נשים בעי בדיקה ובי"א יום לא בעי בדיקה ומש"ה ניחא ליה לר"י לאוקמי מתני' וכאוקימתא דר"ח דכולה ר"מ היא ובלא"ה ע"כ מוכח דר"י אית ליה כאוקימתא דר"ח וכולה ר"מ היא דהא כתבו התוס' לקמן דט"ו דר"י אית ליה וסתות דרבנן ור"י אמר הלכה כסתם משנה וממתני' מוכח דאית ליה וסתות דאורייתא וא"כ איך פסק ר"י נגד סתם מתני' א"ו דר"י ס"ל דכולה ר"מ היא ולאו סתמא היא והא דלא ניחא לר"י לאוקמה ככ"ע וכשנוי' דרבא התם שאינה מטמאה מעל"ע הא אוקימתא דרבא עמד בקושי' מכח הברייתא וכאוקימת' דר"ה ב"ח משמי' דשמואל נמי לא ניחא ליה לר"י לאוקמי דהא ר"י ס"ל דאשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה וא"כ ע"כ א"א לאוקמי אלא דכולה ר"מ היא ומש"ה לא ה"מ תוס' להקשות אסוגי' זו לר"י אבל לקמן מקשה תוס' שפיר דהתם הוא מימרא דאביי דאמר אף אנן נמי תנינא מקשו התוס' שפיר דהא אביי א"ל (התם דף ל"ט) לר"י את אמרת לן ואהא אמרת וכו' דמשמע דאביי נמי אית ליה דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי וסתה וא"כ איכא לאוקמי מתני' ככ"ע וכשינויא דר"ה ב"ח א"ש מש"ה מק' תוס' שפיר וק"ל. הטור פסק בהגיע וסתה בימי עבורה א"צ אפי' לכתחילה בדיקה ובהיתה במחבא פסק דלכתחילה צריכה בדיקה אלא בעברה זמן וסתה ולא בדקה א"צ בדיקה לכתחילה והק' ב"י מנ"ל כיון דבסוגי' משוה ר"י אהדדי ועיין בט"ז שכ' דיש חילוק בין מעוברת להיתה במחבא אך עדיין קשה דמנ"ל להטור זה ובסימן קפ"ד ס"ק י"א הבאתי הוכחה לפסק הטור וע"ש עוד יש ליישב דברי הטור דע"כ מוכח דיש חילוק בין שאר מסולקת בדמי' לחרדה דמדבעי לי' אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא אמאי לא מבעי ליה אליבא דהלכתא דקיי"ל וסתות דרבנן אי בעי בדיקה לכתחילה א"ו דמיפשט פשיטא ליה למ"ד וסתות דרבנן דלא מבעי בדיקה לכתחלה בשעת וסתה במעוברת וכ"כ הב"י סברא זו בהדיא ע"ש וכיון שכן למה ליה להוכיח דר"מ ס"ל וסתות דאורייתא טעמא דאיכא חרדה וכו' דאיכא לדחויי דלמא ר"מ ס"ל וסתות דרבנן ומיירי בבדקה ומצאה טמאה ותי' תוס' הוא דחוק. טפי ה"ל להוכיח דע"כ ר"מ וסתות דאורייתא א"ל דאי וסתות דרבנן אמאי קאמר ר"מ דיעבד ולא בדקה טפי ה"ל לאשמעינן רבותא דאפי' לכתחלה א"צ בדיקה בשעת וסתה דהא מיפשט פשיטא ליה לרבנן אבעי' דלמ"ד וסתות דרבנן א"צ בדיקה לכתחלה בשעת וסתה במעוברת א"ו צ"ל כדעת הטור דאע"ג דמפשט פשיטא ליה גבי מעוברת למ"ד וסתות דרבנן דא"צ בדיקה אפי' בשעת וסתות מ"מ בחרדה דאיכא למימר בכל רגע אולי יסתלק החרדה ממנה וכמ"ש הט"ז בעי בדיקה לכתחלה בשעת וסתה מש"ה לא ה"מ להוכיח מהא דר"מ ס"ל וסתות דרבנן וע"כ הוכרח להוכיח מהא טעמא דאיכא חרדה וא"כ דברי הטור מוכרחים וק"ל אחר זה מצאתי כן בשם גדול א' ומיהו הרשב"א בתה"א כתב דאין זה דיוק דאיידי דתני ברישא ולא בדקה תני נמי בדר"מ וה"ה דלכתחלה א"צ בדיקה ע"ש בשער ד':

דף ט:

ד"ה פיחתה והותירה פירש רש"י וכו' ומיהו למאי דפירש התם דדוקא ברואה לדילוג כו'. מוכח מדברי התוס' דס"ל דאע"ג דאיכא כאן ד' ראיות וג' הפלגות שהרי קודם שהפסיקה ג' עונות ראתה אפ"ה לא מהני כלל כיון דראיה ראשונה שראתה לצ"א לא מקרי דילוג שהרי מקודם היה לה וסת אחר עד שתראה עוד ראיה אחרת לצ"ד דאז הם ג' הפלגות לדילוג כן הוכיח הש"ך מתוס' כאן בסימן קפ"ט ס"ק ח"י ע"ש וביאור דבריהם עיין מה שכתבתי בסימן קפ"ט ס"ק ה':

דף י.

עיין במהרש"א וסוף דבריו מגומגמים במ"ש וז"ל וכן תפרש באידך דר"ג וקאמר ר"ג דלגבי ראשון דיינינן לה בחזרה לקדמותה אף בהפסקה שניהודיה שעתה ולגבי ראיה שניה דיינינן להגיע זמנה בהפסקה ב' דכולי האי לא אמרינן דחזרה לקדמותה עכ"ל ול"ל דגבי ראיה ראשונה דיינינן לה בחזרה לקדמותה דאפילו לא נדון כחזרה לקדמותה בהפסקה שניה אפ"ה בראיה ראשונה דיה שעתה שאינה אלא ראיה שלישית שאחר הפסקה ראשונה וכיון דהשתא איתחזק בראיה שלישית מש"ה דיה שעתה ואפשר ליישב דבריו דהא בלא"ה קשה לדבריו דסיפא אתיא כר"ג דכיון דחזיא תלתא זימנין בהפסקה מרובה איגלאי מלתא למפרע דלאו סילוק דמים היה אלא שינוי וסת ואם כן לר' דבתרי זימני הוי חזקה א"כ כי חזי בתר ב' הפסקות נמי איגלאי מלתא למפרע דשינוי וסת הוי ובתר הפסקה ב' מטמאה למפרע ואם כן ע"כ סיפא דברייתא רב"ג הוא וכ"ה במסקנא לדבריו וא"כ מאי מק' הש"ס רישא ר' וסיפא ר"א הא ע"כ לפי דברי מהרש"א בלא"ה סיפא לא אתיא אלא כר"ג וא"כ דלמא ר"ג כר"א ס"ל א"ו מ"ש מהרש"א דסיפא מצי אתיא כר"ג ה"ה נמי כר' דאע"ג דאיגלאי מלתא למפרע בתרי זימני מ"מ כיון דבחזקת מסולקת דמים מודה רבי דאף בהפסקה שניה דיה שעתה וכמו שכתבו התוספות והרשב"א בתה"א דכרבי נמי אתיא ומש"ה מ"ש המהרש"א דבראיה ראשונה דיינינן אף בהפסקה ב' לחזרה לקדמותה היינו אליבא דר' דברייתא נמי אתיא כוותיה ומש"ה תני בברייתא ועוד עברו עליה ג' עונות בפעם שלישית דאלו חזיא לסוף עונה היה דיה שעתה משום דאף בהפסקה ב' דיינינן לחזרה לקדמותה בראיה ראשונה ואי לאו דדיינינן לחזרה לקדמותה בהפסקה ב' אם כן בראיה ראשונה שאחר עונה היה מטמא מעל"ע לר' שהרי הוא ראיה ג' שאחר הפסקה ראשונה וק"ל. בחדושי הר"ן כתב הטעם לר' דס"ל גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דלא תטמא מעל"ע עד ראיה ג' אע"ג דס"ל דבתרי זימני הוי חזקה דהיינו טעמא משום דטומאת מעל"ע כעין קנסא הוא כדאמרינן לעיל וזו הואיל ולא בדקה הפסידה עונה הילכך כל שא"צ לבדוק כלל אינה בכלל גזירת מעל"ע שבנדה ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינה צריכה לבדוק כדתניא לקמן אין הנשים בודקות אותן אבל לאחר שראתה ב' פעמים דהוחזקה לראות צריכה בדיקה ומש"ה בראיה ג' מטמאה מעל"ע וא"ת א"כ הגיע זמנה לראות שהיא צריכה בדיקה כדלקמן למה אמרו בפעם א' דיה שעתה י"ל אה"נ כיון שצריכה בדיקה בדין היה לגזור עליה אפילו בראשונה אלא קל הוא שהקילו חכמים מדבריהם עכ"ל אך קשה ע"ז מסוגיא דלקמן דף ל"ט דמוקי ר"י למתני' דכל י"א יום בחזקת טהרה לומר שאין צריך בדיקה ואפ"ה תניא דזבה ושומרת יום מטמא מעל"ע ולדברי הר"ן כיון דאין צריך בדיקה לכתחלה אינה בכלל הקנס דמעל"ע ועיין שם בתוספות ד"ה והיולדת וצ"ע. ובזה אמרתי לתרץ הקו' הנזכרת בתשובת שבו"י ח"א מה שנשאל מהרב הגדול בעל המחבר בי"ש על הרמב"ם בפ"ד מהלכות מו"מ ועיין בסימן קפ"ט סעיף קטן ל"ד:

בגמ' מני רבי היא. לשיטת רש"י ותוספות מוכח מן הרישא דתינוקת שלא הגיע זמנה דאתיא כר' ולשיטת הרשב"א בתה"א הוכיח דאתיא כר' מן הסיפא בתינוקת שהגיע זמנה לראות וע"ש:

דף י:

מתקיף ליה ר' אילא. מפירש"י מוכח דס"ל דאע"ג דאמרי' לקמן בפ' התינוקת דבקטנה שלא הגיע זמנה אין חילוק בין ראתה ללא ראתה היינו דוקא דלא הוחזקה עדיין אבל לא בהוחזקה דאל"כ ה"מ רש"י לפרש דקושית ר"א היא אפילו מקטנה שלא הגיע זמנה ובהוחזקה דנמי מטמאה כתמה וק"ל:

בגמ' מכלל דשופעת כנהרא אלא אימא וכו'. והרמב"ם פ"ד מהלכות מו"מ ה"ב כתב בתולה שראתה דם אפילו שופעת כל ז' או דולפת הרי זה ראיה אחת עכ"ל וצ"ע דהא מסקינן הכא דא"א להיות שופעת כל ז' וכבר הרגישו בספרי הראשונים בזה יע"ש וכאן לא שייך תי' הט"ז שכתב לחלק בין ז' ימים דהתם א"א משא"כ בימים מועטים דאפשר דהא הרמב"ם כתב כל ז' מיהו ברמב"ם בלא"ה לק"מ דאיהו ס"ל דצריך ג' וסתות בקטנה שלא הגיע זמנה לראות וכמבואר בהלכות א"ב פ"ט ועיין בחדושי סימן ק"ץ:

שם ימי עבורה עולין לה לימי מניקתה. בכ"מ שם כתב דדעת הרמב"ם דר"י לא פליג את"ק דמעוברת משיודע עוברה ומניקה משנולד אלא דאתא למימר דבעברו עליהן ג' עונות פ"א דיה שעתה אבל אם עברו עליה פ"ב מטמא מעל"ע ות"ק לא פליג עליה עכ"ל ולדעתו אי אפשר להלום סוגיא זו דאמרינן ימי עיבורה עולין לה לימי מניקתה הא ר"י נמי מודה לת"ק דמעוברת משהוכר עוברה ומניקה משתלד מיד דיה שעתה וא"כ ל"ל השלמת ג' עונות הא בלא"ה במניקה דיה שעתה וצ"ע. ולולי דברי הכ"מ יש לומר דס"ל להרמב"ם דמעוברת ומניקה וזקנה ובתולה שהגיע זמנה לראות כולה בחדא מחתא מחתינהו דבעברו עליהן ג' עונות פעם ראשונה דיה שעתה ובשניה מטמאה מעל"ע חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דעד פעם ג' לא מטמאה מעל"ע:

שם במה אמרו דיה שעתה אמר רב אכולהו כו' ור"י אמר ל"ש אלא בתולה וזקנה וכו'. הרמב"ם פסק כרב ודלא כר"י אע"ג דקיי"ל רב ור"י הלכתא כר"י כתב בשם הר"י קורקס כיון דאמר הש"ס אחר כך כתנאי משמע דאמוראי לא היו יודעים מן התנאים דאל"כ הל"ל הלכתא כהאי תנא משום הכי פסק הרמב"ם דלא כר"י כיון דר"י יחיד הוא נגד ר"י ור"י ור"ש:

בתוס' ד"ה דהוי מניקה ואיעברה וא"ת והיכי איעברה וכו' צל"ע אמאי לא הקשו תוס' קו' זו לעיל דף ח' ע"ב ת"ר נשאת וראתה דם מחמת נשואין ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין אני קורא לה בתולה ע"כ הרי שאפשר לה להתעבר אע"פ שלא ראתה כלל. מ"ש המהרש"א כאן תמוה ואשתמיטתיה סוגיא דלקמן דף ל"ו:

בא"ד וא"ת והיכי איעברה וכו'. לפי שיטת הרשב"א בתה"א דס"ל דהנך ג' עונות לר"י דוקא לאחר הכרת העיבור בעינן לק"מ קו' התוספות דמשכחת ליה שפיר כגון שראתה בימי מניקתה וטבלה ואיעברה ופסקה ב' חדשים קודם הכרת העובר כשהיא מניקה וחודש א' לאחר הכרת העובר ומצטרפין אע"ג דשני חדשים הראשונים היה קודם הכרת העובר מ"מ כיון דהיא מניקה והיא בחזקת מסולקת בדמים מצטרפין:

דף יא.

בגמ' דברי ר"מ ר"י ור"י ור"ש כצ"ל. דר"י ור"י ור"ש כלהו פליגי אר"מ וס"ל דלא אמרו ד"ש אלא בראיה ראשונה וכ"מ מכל הפוסקים ומדברי התוספות לקמן דף ל"ו ומדברי הב"י סוף סימן קפ"ט משמע שהיה לו גירסא דר"מ ור"י ר"י ור"ש וס"ל דר"מ ורבי יהודה אמרו דבר אחד ור"י ור"ש פליגי עלייהו:

בתוס' ד"ה אלא לקפיצות. מדברי התוס' נראה דלפי המסקנא חזר הש"ס מסברתו דאף לקפיצה לחודה לא קבעה וסת אמנם מדברי רש"י בסוף שמעתין לא משמע כן שפירוש ד"ת קמ"ל הא דאמר כו' ולא לקפיצה בלא אחד בשבת מדלא חזיא מאתמול כו' משמע הא אי חזיא מאתמול הוי קבעה וסת לקפיצה אף לפי המסקנא לכן נ"ל לפי שיטת רש"י כך הצעת הש"ס דמעיקרא ס"ד דהש"ס דהא דאמר ר"ה קבעה וסת היינו שקפצה שלש פעמים בימים שוים מקשה אילימא לימים הא כל יומא כו' אלא לקפיצה כלומר שקפצה בימים שאינן שוים ומש"ה קבעה וסת לכל יום שתקפוץ והתני' כל שתקבענה וכו' וס"ד דהש"ס דברייתא נמי מיירי שקפצה בימים שאינן שוים אבל כל שקפצה לימים שוין מה"ת לומר שתקבע וסת לקפיצה לחוד דלמא היום גורם או תרוייהו בהדדי ומה"ת להקל בחד לחודא ולומר דיה שעתה ומש"ה ס"ד דהש"ס דהברייתא מיירי שקפצה ג' פעמים בימים שאינן שוים ואפילו הכי לא קבעה וסת שהוא מחמת אונס וע"ז משני הש"ס לא לימים כלומר דהברייתא מיירי בוסת המורכב לימים שוים ואשמעינן הברייתא דלא קבעה וסת לימים לחודא וע"ז מקשה פשיטא וכו' ולא ה"מ לשנויי דאשמעינן דלקפיצה לחודא לא קבעה דהא נמי פשיטא כיון דהברייתא מיירי בוסתות המורכב לימים שוין א"ו דהברייתא מיירי בקפיצה לימים שאינן שוים והדרה הקושיא לדוכתיה אר"ה דאמר קבעה וסת וע"ז משני הש"ס דלעולם הברייתא מיירי בוסת המורכב לימים שוים דאשמעינן דלימים לחודא לא קבעה וכגון דקפיץ כו' אבל ר"ה מיירי בקפיצה שאינן לימים שוין דקבעה וסת לקפיצה לחודה וא"כ לא קשה מידי קו' התוס' ומש"ה פירש"י למסקנא דלא קבעה וסת לקפיצה בלא אחד בשבת מדלא חזיא מאתמול הא אי חזיא מאתמול היה קבעה וסת לקפיצה לחודא הגם דמדברי רש"י ד"ה אלא לקפיצה לכאורה לא משמע הכי שכתב אפילו בשאר ימי השבוע משמע דס"ל למאי דס"ד דמקשה דר"ה סבירא ליה דקבעה לקפיצות לחודא היינו אפילו בקפצה ג"פ ביום ידוע אפילו הכי הקפיצה עיקר שהם הגורם וכ"כ הרז"ה ע"ש מ"מ לדעת הרז"ה והטור יש לישב הסוגיא כן דלא תקשה קו' התוס' ועיין בחדושי הר"ן ובתה"א מ"ש בזה ומה שיש לדקדק על הטור לכאורה משמע דס"ל דוסת שע"י מקרה שבגופה כגון מפהקת ומעטשת ודומה להם עדיפא מוסת שנקבע ע"י קפיצה שהרי גבי וסת המקרים כתב שכל זמן שלא נקבע חוששת לכל אחד בפ"ע ואלו לעיל גבי קפיצה לא כתב כן משמע דמחמת אונס גרע ואם כן כיון דהברייתא לדידיה מיירי בוסתות המורכב לימים שוין ואשמעינן דלא קבעה וסת לימים לחודא וכגון כו' דמאי איריא מחמת אונס לאשמעינן רבותא טפי דאפילו בוסת שע"י מקרים שבגופה נמי לא קבעה וסת לימים לחודא בכה"ג וכמו שפסק שם הטור סימן הנ"ל ובחדושי לפוסקים אכתוב מזה אי"ה ודוק:

בתוס' ד"ה קפצה וראתה ג' זמנין גרסינן וכו'. ולקמן דף ל"ט ע"ב כתבו התוס' ד"ה אלמא וכו' דאפילו לא גרסינן הכא אלא שני זימנין אפ"ה אתיא כר"ג דהש"ס מקצר ע"ש ולפי סידור התוספות משמע לכאורה דקאי על ל"א דר"ה לפ"ז צ"ל דגרסינן ובשבת קפצה ולא חזאי דאל"ה לא הוי שלש קפיצות וק"ל:

בד"ה ממעין סתום וכו' וי"ל דאיהו יפרש מעין פתוח דחזאי ג' זימנין ריש ירחא וה' בירחא וכו' עכ"ל. ור"ל דכיון דחזאי תרי זימני ריש ירחא וחמשה בירחא כי הדר חזיא בפעם ג' ריש ירחא תו לא צריכה לבדוק בה' בירחא דאפילו תראה בה' בירחא לא תקבע וסת כ"כ התוספות לקמן דף ל"ט ע"ב וא"ל אכתי תבדוק בפעם ג' בה' בירחא דאף שלא תוכל לצרף לראיות ראשונות מ"מ תוכל להצטרף הך ראיה שאם תראה עוד פעם ריש ירחא וה' בירחא ובפעם שלישית שהוא ששית לראיה ראשונה תראה רק בה' בירחא ולא בריש ירחא ז"א דכיון שכבר קבעה וסת בריש ירחא אם כן הך ראיה בה' בירחא לא תוכל להצטרף עוד כל זמן שלא עקרה וסת מר"ח ודוקא היכא שראתה ב' פעמים בריש ירחא וה' בירחא ובשלישית ראתה בה' בירחא ולא בריש ירחא דעדיין לא נקבע הוסת בר"ח וכה"ג צריכין אנו לפרש מ"ש התוספות בסה"ד שכתבו וז"ל שראתה א' ב' ג' ד' רצופים בתלתא ירחי ר"ל כיון שכבר ראתה רצופים בתלתא ירחי תו לא צריכה למיבדק בפעם ד' דאף שתפסוק בין הראיות ותראה רק א' ד' לא מצטרפי הך ראיות שראתה בד' לראיות אחרות שתראה עוד בד' כיון שכבר היתה מוחזקת דהך ראיה שראתה בד' שייכא לראיה שראתה ביום א' אבל לפי פירוש רש"י שראתה רק פעם אחת א' ב' ג' ד' קשה ממה נפשך דמכל מקום צריכה לבדוק דבראיה ראשונה צריכה למיבדק למידע אם תראה שלא בהפסק ובראיה שניה צריכה נמי למיבדק דאולי תראה א' וד' ואם תראה עד ג' פעמים כה"ג תקבע וסת א"ו מ"ש רש"י דלא מהני ראיה דרביעי בחודש דנדות קמא למיקבע כונתו נמי כן דנ"מ שאם תראה כן ג' פעמים בלי הפסק אז אינה צריכה למיבדק בראיה רביעית ודברי המהרש"א צ"ע גם מה שכתב דחדשים מקרוב באו והגיהו ומיירי בתחלת נדה וכו'. וכן גרס בב"י סימן קפ"ט ופירש המהרש"א דכונתו דלא מיירי ביום א' לוסתה ויש לדקדק דממ"נ אי שכבר ראתה באותו יום אם כן בשאר ימי הוסת נמי א"צ בדיקה ואפילו למ"ד דאשה קובעת וסת בימי נדתה דהא כבר ראתה ומה לה לבדוק עוד באותו יום ואי בשלא ראתה א"כ גם ביומא קמא לוסתה נמי צריכה בדיקה וכמ"ש התוספות דף ט"ו וכ"פ כל הפוסקים דלכתחלה צריכה בדיקה בזמן הוסת ומיהו אפשר לפרש כונתו דר"ל דמתני' ס"ל וסתות דאורייתא ואין נ"מ בבדיקה אפילו נמצא טהורה טמאה וכלישנא בתרא דלקמן דף ט"ו:

דף יא:

בגמ' אבל פסקה מחמת תשמיש וכו'. ברי"ף הגי' אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש וכן כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב משמע אי חזרה וראתה מחמת תשמיש אפילו שפסקה פ"א מחמת תשמיש טהורה ור"ג לא מיירי אלא ביום שלאחר התשמיש אם לא ראתה מחמת תשמיש טמאה אבל אם שמשה אח"ז וראתה טהורה ומיהו נראה דזה לא מיירי אלא תוך ד' לילות אבל בקטנה דדינה לעולם תלינן עד שחיתה המכה אם פסקה מחמת תשמיש לאחר ד' לילות אפילו פ"א תו לא תלינן בדם בתולים וכ"מ בש"ע סימן קפ"ז ובזה יתורץ דברי רש"י שכתב וז"ל לא שנו אב"ה קאי עכ"ל ולכאורה ק' דמי דוחקו לכך דהא איכא למימר דר"ג אב"ש נמי קאי ולדברינו ניחא לפי שרש"י גריס אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה דמשמע שראתה אח"כ אפילו מחמת תשמיש טמאה וכמו שפירש רש"י בהדיא ואלו לב"ש לענין ד' לילות ס"ל לרש"י כרי"ף ורמב"ם דאם ראתה אח"כ מחמת תשמיש טהורה משום הכי כתב רש"י דר"ג אב"ה קאי ולשיטת הרי"ף והרמב"ם צ"ל דר"ג אדב"ש נמי קאי דנ"מ נמי לדידן היכא דהגיע זמנה לראות ולא ראתה וק"ל ועיין במרדכי דלא ס"ל הכי לדעת הרי"ף ועוד י"ל דברי רש"י שפירש דאב"ה קאי עפ"י דברי תוספות ר"פ תינוקת ד"ה רב אמר וע"ש דס"ד דש"ס דשמואל כלוי ס"ל עיין שם:

שם אמאי משמש בעדים דלמא נשתנה. כ' המהרש"א הא דלא מקשה הש"ס תבדוק דלמא תפסוק מלראות ותירץ דמ"מ עד שלפני התשמיש א"צ ע"כ ולפי דבריו קשה דלפי האמת דמשני דא"צ בדיקה לאחר תשמיש משום דאימור שמש עכרן ולפני תשמיש א"צ משום דלאחר תשמיש א"צ מש"ה א"צ לבדוק גם לפני תשמיש אע"ג דמ"מ בעי בדיקה לאחר תשמיש משום כדי לידע אם לא פסקה וא"כ תצטרך נמי לפני תשמיש משום שמא נשתנה וצ"ל דכיון דא"צ בדיקה לאחר תשמיש אלא משום דאם פסקה אז תטמא בראיה שאח"ז אבל בראיה זו שתראה מיד לאחר תשמיש לא תטמא מש"ה לא מחמרינן לבדיקה שלפני התשמיש:

שם ברש"י ד"ה כאן שלא שימשה כו' לפני התשמיש נמי לא אצרכוהו וכו'. ועיין בהרמב"ם בפירוש המשניות שפי' למשנתנו דה"ק אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת דהיינו שלא בשעת התשמיש וכדאמרינן לקמן כל היד המרבה לבדוק משובחת והיינו שלא בשעת התשמיש וכן כתב הרשב"א והטור בסימן קפ"ד וכמו שכתב הב"י שם דמשנה דלקמן מיירי שלא בשעת התשמיש והדר אמרה מתני' דכל הנשים צריכין לשמש בעדים והיינו עדים דאחר תשמיש א' לו וא' לה ואיהו לשיטתיה אזיל דס"ל דאפילו אשה שיש לה וסת צריכה לשמש אחר תשמיש בעדים ורישא דמתני' מיירי הכל לבעלה ותו מפרש מתני' לטהרות ואמר ופעמים צריכה לבדוק שחרית וערבית ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה והיינו לטהרות דאלו לבעלה א"צ בדיקה לפני התשמיש וכדאמר שמואל לקמן אהאי פסקא דבשעה שעוברת וכו' ל"ש אלא לטהרות אבל לבעלה לא בעי בדיקה ולפ"ז לא קשה קו' רש"י דתבדוק לפני התשמיש אולי נשתנה דהא רישא דמתני' לא מיירי אלא לבעלה וכל לבעלה לא בעי בדיקה לפני התשמיש והא דאמר ומשמשת בעדים היינו א' לו וא' לה וק"ל:

תוס' ד"ה אפ"ה מימי טהרה וכו' ואין להקשות לר"א וכו'. לא ידעתי כוונתם כיון דהך בדיקה לקולא היא כדי שתהיה אח"כ דיה שעתה מנ"ל דמחויבת לבדוק משום כך דודאי קו' הש"ס דתבדוק לחומרא כדי לקבעה וסת ואז אם תבדוק אח"כ למ"ד וסת דאורייתא תטמא אפי' במצאה טהורה ולמ"ד דרבנן תטמא במצאה טמאה וכדומה לזה בשאר החומרות שיש להחמיר בקבעה וסת אבל לפי מה שהקשו תו' דתבדוק כדי להקל עליה מנ"ל שחובה עליה:

תוס' ד"ה ומשמשת אארבע נשים קאי ואאשה שיש לה וסת. אמנם רש"י במתני' כ' דקאי אאשה שיש לה וסת לחודא ודעתו כדעת הרשב"א בתה"א ועיין בהרא"ש שכ' נמי דלא קאי אמעוברת ומניקה אלא אבתולה וזקנה אבל דעת רש"י דלא קאי כלל אד' נשים ועיין ברשב"א שמדחיק מאד דלמה לא תני במתני' חוץ מעוברת ומניקה וכו' וע"ש ולק"מ לפמ"ש התוס' לעיל דף י' ע"ב ד"ה הרי הן בחזקת טהרה דלא מפרש במתני' אלא הנך דליכא קפידא בראייתן וע"ש ומש"ה פי' רש"י במתני' ובתולה שדמיה טהורים בד' לילות ולא מפרש כ"ז שלא חיתה המכה משום דהאי דינא ליתא אלא בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות הא מסקינן לעיל דף י' ע"ב שכ"ז שלא הגיעו לפרקן אין הנשים בודקות אותן והרי הן בחזקת טהרה וא"כ מאי איריא בתולה שדמיה טהורים הא בלא"ה נמי בחזקת טהרה היא וא"צ בדיקה ועוד דבדיקת שחרית וערבית נמי לא ואע"ג דמתני' בפ' התינוקת דהאי דינא דתינוקת מיירי אפי' בראתה בבית אביה מ"מ ס"ל לרש"י מסתמא לא איירי שכבר הוחזקה לראות דאל"כ מאי איריא בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות להגיע זמנה לראות כיון דגם זו הוחזקה א"ו מיירי התם שראתה רק פ"א או ב' פעמים וכ"מ בפירש"י דף י' ע"ב ד' ה מתקיף לה ר' אילעאי דמיירי שלא הוחזקה וכמש"ל אך קשה דלפ"ז דמתניתין מיירי בד' לילות ור"ג מיירי בקטנה שלא הגיע זמנה כפירש"י דאב"ה קאי מאי מקשה הש"ס מהא דר"ג אמתני' דתבדוק דלמא נשתנה דלמא ר"ג לא קאמר בנשתנ' דטמא' אלא לענין דמקילינן עד שתחיה המכה אבל בד' לילות ס"ל לר"ג דאפי' טהור' אך יש לומר דקושטא הוא דמשני דע"כ בנשתנה דם אפי' בתוך ד' לילות טמאה דאל"כ אמאי לא תני נמי ברישא בבדיקת שחרית וערבית דבתולה שדמיה טהורים והיינו תוך ד' לילות לא בעי בדיקת שחרית וערבית ולפ"ז אפשר לומר דס"ל לרש"י דבפסקה לילה א' תוך ד' לילות אפי' מה שתראה שלא מחמת תשמיש טהורה ודר"ג אדב"ה קאי דס"ל עד שתחיה המכה ולפ"ז לא היה קשה קו' מהרש"א דתבדוק במתני' משום שמא תפסוק לאחר תשמיש וכ"מ במרדכי להדיא דהך ל"ש לא קאי אלא אשיעורא דב"ה דס"ל עד שתחיה המכה הואיל דמקילינן כולי האי מש"ה אם פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש טמאה משא"כ בד' לילות וק"ל:

ועוד י"ל קו' מהרש"א הנ"ל דתבדוק אולי תפסוק כו' דכיון דאין נ"מ בבדיקה זו השתא דממ"נ אם תראה דם הא דם בתולים היא וטהורה ואם לא תראה פשיטא דטהורה היא השתא וא"כ אם רצונה שלא תבדוק עכשיו כלל ובבדיקת שחרית אם תראה תטמא מספק שמא פסקה אין חובה עליה כלל לבדוק השתא אחר תשמיש מש"ה תני במתניתין שפיר דבתולה שדמיה טהורים אין צריך בדיקה לאחר תשמיש משא"כ בשאר נשים דחובה עליה לבדוק שמא ראתה מחמת חימוד תשמיש וכעין זה כתבתי בתוספות ד"ה אפ"ה:

דף יב.

בעי מיניה רבי אבא מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת כדי לחייב בעלה חטאת יש לדקדק דאמאי שאל כדי לחייב בעלה חטאת דהא היא נמי חייבת חטאת כדתנן במתניתין דף י"ד נמצא על שלה אותיום שניהם טמאים וחייבים בקרבן וא"כ ה"ל למימר כדי שיתחייבו שניהם בחטאת או באשם תלוי עיין מ"ש סי' ק"ץ ס"ק ס"ז:

בתוס' ד"ה מאי למעבד כי הא מתני' וכו' וק' דבערה דוקא מצריך בדיקה וכ' מהרש"א הא דלא ניחא לתו' כפי' אחר שפירש"י דמבעי ליה אי מהני תביעה כבדיקה ע"ש מה שתי' ול"נ דא"כ ע"כ דמבעי' ליה לענין טהרות דהא לבעלה אסקינן דלא בעי בדיקה וא"כ אמאי א"ל דלא תבדוק משום דמגני' באפי' מ"ש דחששו בבא מן הדרך טפי לבדוק דמגני' באפי' ממה שהוא בעיר דלא חששו כלל משום דמגני' באפי' וצריכה בדיקה לטהרות:

בא"ד וגם אין להחמיר לבדוק דא"כ לבו נוקפו ופורש כדאמר לעיל. עכ"ל ולולי דבריהם י"ל דלא דמיא להא דבעי מיני' ר"ז מרבי יהודה דהתם מבעיא ליה אאשה אם ראויה לה להחמיר על עצמה וע"ז השיב לו ר"י דלא דא"כ לבו נוקפו וכמו שפי' ר"ח שמחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת לפי שיודעת שחכמים תקנו לבדק וכ"ז אם היא מעצמה בודקת בלא צווי הבעל אבל אם הבעל מצוה עליה שתבדוק לא שייך הך סברא דהא דבדקה משום צווי הבעל ומש"ה שפיר מבעי' ליה אם ראוי לבעל נפש להחמיר ולצוות שתבדוק ובזה ניחא נמי הא דאמר ר"כ שאלתינהו לאינשי ביתיה דר"פ ודר"ה כו' כי אתו רבנן מבי רב מצרכי לכו בדיקה דאע"ג דמסקינן דכל לבעלה א"צ בדיקה וגם אין לה להחמיר היינו שהיא מעצמה אין לה להחמיר אבל הכא שאל אם הבעלים הצריכו להו בדיקה דליכא חששא שיהא לבו נוקפו כנ"ל:

בא"ד והא דאמרינן לעיל דאפי' באין לה וסת לא בעי בדיקה לבעלה בישנה כו'. עכ"ל אין זה מוכרח כ"כ וצ"ל כוונתם מדמוקי ר"א ב"א הא דשמואל לטהרות דוקא ואשמועינן דבאין לה וסת בעי בדיקה אפי' בישנה מכלל דלבעלה גרידא לא בעי בדיקה אפילו בישנה דאל"כ מאי רבותא לטהרות דבעי בדיקה בישנה באין לה וסת דפשיטא דאע"ג דישנה א"א לעסוק בטהרות מ"מ הא אפילו לבעלה גרידא בעי בדיקה א"ו דלבעלה גרידא לא בעי בדיקה אפילו בישנה ולכאורה היה אפשר לומר דמוכח מדר"א דלבעלה לא בעי בדיקה אפי' בישנה מדלא משני דשמואל מיירי לבעלה דבעי בדיקה באין לה וסת והיינו בישנה ולעיל דאמר שמואל ל"ש אלא לטהרות אבל לבעלה לא בעי בדיקה היינו בערה א"ו דלבעלה לא בעי בדיקה אפילו בישנה ואפילו באין לה וסת אלא דזה יש לדחות דסוף סוף צריך אתה לומר דלטהרות וביש לה וסת א"צ בדיקה בישנה דאי ס"ד דאף ביש לה וסת בעי בדיקה בישנה וא"כ במתניתין דתני בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה מסתמא מיירי בין ערה ובין ישנה ועלה קאמר שמואל ל"ש אלא אשה עסוקה בטהרות אבל לבעלה א"ב בדיקה משמע נמי בין ערה ובין ישנה ומתניתין מיירי בין יש לה וסת ובין אין לה וסת וא"כ קשה איך קאמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה עד שתבדוק והיינו בישנה הא מוכח מדר"י א"ש דס"ל דלא בעי בדיקה אפילו בישנה ואפילו באין לה וסת א"ו צ"ל דלטהרות וביש לה וסת לא בעי בדיקה בישנה וא"כ ע"כ מתניתין בערה מיירי דהא מתניתין מיירי נמי ביש לה וסת ועלה קאמר שמואל דלבעלה א"צ בדיקה והיינו בערה אבל בישנה ואין לה וסת בעי בדיקה וא"כ ס"ס צ"ל דס"ל לשמואל דלטהרות וביש לה וסת לא בעי בדיקה בישנה מש"ה משני דהכל מיירי לטהרות ולחלק בין ערה לישנה וק"ל:

בא"ד א"נ ביש לה וסת. ועיין במהרש"א במה שמדחיק בכוונת התוס' ולולי דבריו ה"א דכוונת התו' דממתני' דהתם ליכא למיפשט משום די"ל דמיירי ביש לה וסת ואיהו מבעי' ליה באין לה וסת ולבעלה ובערה אי מהני תביעה או דבעי בדיקה דוקא ואע"ג דאמר שמואל כל לבעלה לא צריכה בדיקה היינו דאיתא בעיר כדאמרינן לקמן משום דרמי' אנפשי' ובדקה ואיהו מבעי' ליה בליתא בעיר וכ"ת מה קאמר מהו למעבד כי הא מתני' הא מתני' מיירי ביש לה וסת ז"א דע"כ מוכח דס"ל להך ברייתא אפי' באין לה וסת מהני תביעה דאל"כ קשי' ליפלוג וליתני בדידי' בד"א באשה שיש לה וסת וכו' וע"כ צ"ל כמ"ש התו' לעיל ד"ה תני' נמי הכי דאשמעינן דבהניחה בחזקת טמאה אפי' ערה טמאה אבל הניחה בחזקת טהורה אפילו באין לה וסת טהורה משום דמסתמא תבעה וא"כ מוכח מברייתא זו דאפילו באין לה וסת מהני תביעה מש"ה מבעי' ליה מהו למעבד כי הא מתני' ומהרש"א שלא פי' כן משום דאזיל לשיטתו שכ' דתוס' ס"ל דבערה אפילו בבדיקה לא מני' באפי' מש"ה לא מצי לפרש כן דא"כ מאי קאמר לי' דמגני' באפי' הא בערה בבדיקה לא מגני' באפי' אבל לפי מ"ש לעיל אין דבריו מוכרחים וק"ל:

דף יב:

א"ל מגני' באפי' וכו'. התוס' לא גרסי כרש"י דלגי' רש"י גרסינן א"ל לא כלומר דלא עבדינן כמתניתין או בלשון בתמיה אבל לפי' התוס' השיב לו דעבדינן כמתניתין מש"ה גרס א"ל מגני' באפי' פי' אם צריך וכו':

בתוס' ד"ה דמתני' הא וכו' וא"ת והא מתני' ביש לה וסת משמע דסבר כר"ח ב"א. עכ"ל ר"ל מדלא מוקי מתני' כר"מ א"ו דס"ל דמתני' אליבא דהלכתא ומש"ה מוקמי ליה כר"ח ב"א כי היכי דלהוי מתני' כהלכתא משמע דס"ל דהלכתא כמתני' ועיין במוהר"מ לובלין מה שתי' בזה:

הרא"ש הביא פיר"ח שפי' דקאמר מאן דמתני הא לא מתני הא כאית דמפרשי שכתב רש"י ולדבריו קשה קו' רש"י וכו' ועיין בסימן קפ"ו ס"ק ד' מ"ש שם ליישב:

תוכן העניינים

חידוד הלכות על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה