אור ברסלב
חידוד הלכות על נדה פרק שלישי › דף כט.

חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי

פרק שלישי · דף כט.

דף כח.

רש"י ד"ה אין הראש פוטר בנפלים וכו' כגון יולדת תאומה וכו'. עכ"ל וכתב מהרש"א דביולדת תאומים לט' חדשים אפילו מת כיון דכלו לו חדשיו הראש פוטר בנפלים לכ"ע כדאיתא ר"פ יש בכור עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דבהדיא מוכח שם דלשמואל דס"ל דאין הראש פוטר בנפלים ה"ה בבן ט' נמי בעינן דנפיק רובא וכ"פ רש"י בהדיא התם וכ"מ מסוגיא דהתם דמשני התם איידי דתני סיפא ראשו לאשמעינן דוקא הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי דמוכח הא לענין בכור לכהן בראשו מת לא מהני עד דנפיק רובא דאל"כ ה"ל לשנויי התם דבסיפא תני ראשו מת לרבותא אפי' ראשו מת בלא רובא פוטר מכהן ואהא לא הוי מצי להקשות מאי קא משמע לן תנינא דהכא איצטריך לאשמעינן דאפילו ראשו מת פוטר א"ו דאף בסיפא ראשו ל"ד וכפי' רש"י שם דלשמואל דסבירא ליה דאין הראש פוטר בנפלים אפילו ביצא ראשו חי ה"ה בבן ט' ביצא ראשו מת דתרווייהו מחד קרא נפקא דכתיב אשר נשמת רוח חיים באפיו דממועט בן ח' אע"פ שיצא ראשו חי כיון דאין ראוי להתקיים ומכ"ש בן ט' מת וכן מוכח הסוגיא דהתם וה"נ הא דקאמר בסוגיא דידן דר"א כשמואל ס"ל נמי מה"ט כיון דשמואל אית ליה אפילו בבן ח' חי אין הראש פוטר מכ"ש בן ט' מת ואם כן במחותך דמיירי שנחתך במעי' וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות ובס' היד כיון שנחתך במעי' דיצא ראשו מת ואם כן לשמואל אין הראש פוטר ומה שפי' רש"י כאן אמילתא דשמואל דמיירי ביולדת תאומים לשבעה משום דס"ל דעיקר מילתא דשמואל מיירי ביצא ראשו חי ולא כלו לו חדשיו בסתם נפל דמיירי שלא כלו לו חדשיו אלא דממילא שמעית מינה דה"ה לבן ט' מת דחד טעמא אית ליה לתרווייהו ואפשר דגרוע מבן ח' חי ולשיטת מהרש"א שכתב דבבן ט' מת לכ"ע פוטר א"א להלום הסוגיא דהכא דפליגי ר"א ור"י במתניתין דיצא מחותך למר אפילו ראש עמהם ולמר בשאין הראש עמהם אטו מתני' דוקא בבן ח' מיירי הא מתני' סתמא קתני ומיירי אפילו בבן ט' ואם כן למאי דס"ד דפליגי בדשמואל ק' מ"ט דר"א דהא מודה שמואל בבן ט' א"ו דלשמואל בבן ט' מת נמי אינו פוטר וכנ"ל והנה מציון דברי מהרש"א משמע דמ"ש רש"י ד"ה ואפילו הראש עמהם וד"ה אין הראש פוטר הכל דבור אחד וכוונתו צ"ע:

ומה שיש לתמוה על הפוסקים מה ראו לחלק בין לענין לפטור מן הבכורה דבעינן דוקא בן ח' חי ואילו לענין טומאת לידה כתבו סתם דראש פוטר ולא חלקו אלא סתמו וכתבו דראש כילוד משמע בין בן ח' חי או מת כבר עמד ע"ז בתשובת פמ"א ח"א סי' ד' ע"ש:

תוס' ד"ה מכלל דבמסורס רובו נמי לא פוטר וא"ת וכו' וי"ל דא"כ הוי ליה לר"י למימר וכו' עד שיצא כתקנו. עכ"ל. וא"ל דא"כ האיך קאמר הש"ס מכלל דבמסורס רובא נמי לא אכתי ק' דהוי ליה לר"י למימר עד שיצא וכו' י"ל דבשלמא אי קאי ר"י לאפלוגי אמאי דאמר ת"ק בהדיא דבמחותך ומסורס מהני רובא שפיר קאמר ר"י משיצא רובו דקאמרת דמהני היינו דוקא כתקנו אבל אי קאי אדיוקא דת"ק דקאמר דראש פוטר ואיהו ס"ל דבעי רובא הל"ל עד וכו':

בא"ד וי"ל דא"כ כו' ור"י מקיל וקאמר וכו' מה שחשוב חיים דהיינו רוב ראשו וכו'. עכ"ל. משמע דלת"ק בעינן כל הראש והיינו דוקא במחותך אבל בשאינו מחותך מודה ת"ק דרוב ראש סגיא כמו במתניתין וכ"מ מסוגיא זו ולחנם נתחבט הב"י לבקש טעם וסמך לדברי הרמב"ם שחילק בין מחותך לשאינו מחותך דבשאינו מחותך פסק דסגיא ברוב הראש ובמחותך פסק דבעינן כל הראש וע"ש בסי' קצ"ד ופשוט דהרמב"ם מפרש כפי' התוס' ופסק כת"ק ולזה העירני בני מוה"ר משה נר"ו:

במתני' המפלת וא"י מהו כו'. מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות א"ב משמע שמפרש למתניתין דרישא מיירי כגון שעברה הנהר והפילה ובהוחזקה עוברה ובסיפא מיירי בשלא הוחזקה עוברה ואע"ג דלעיל דף כ"ח ע"א משמע שמפרש למתני' דמיירי כגון שהפילה יד חתוכה או רגל חתוכה צ"ל דמשמע להש"ס דמתני' סתמא קתני דמשמע דמיירי נמי בכה"ג כגון שהפילה יד חתוכה ורגל חתוכה וה"ה דמיירי בגוונא שכ' הרמב"ם או י"ל דס"ל להש"ס דמתני' דאיכא לאוקמי בהפילה יד חתוכה ורגל חתוכה דאי בגוונא דכ' הרמב"ם קשה מאי קמ"ל יב"ל מתני' היא א"ו דמיירי ביד חתוכה ורגל חתוכה א"כ איצטריך לריב"ל לאשמעינן דס"ד דלא מהני הוחזקה עוברה אבל לפי האמת דאיתא להא דריב"ל מיירי מתניתין בגוונא דמיירי ריב"ל וכפשטא ליכא לאוקמי שהפילה שפיר ולא ניכר בין זכר לנקבה דא"כ פשיטא מאי קמ"ל וכמו שכתב הר"ן בחדושיו ובודאי מתניתין אשמעינן שום חידוש ומ"ש הר"ן עוד ליישב דתני איידי דסיפא הוא דוחק ולפ"ז לכאורה היה אפשר ליישב קו' התוספות לעיל דף י"ח ע"א ד"ה המפלת וכו' הא דלא מייתי ממתניתין וכו' משום דלפי האמת אינו מוכרח לאוקמי מתני' דמיירי בהמפלת יד חתוכה וכו' אלא בגוונא דריב"ל והש"ס לעיל דבעי לאוקמי ביד חתוכה היינו דא"כ קשה מאי קמ"ל לריב"ל מתניתין היא ויש לדחות דאכתי קשיא דלחשוב ר"י הא מתני' וכ"ת דמיירי בגוונא דריב"ל הא דריב"ל נמי טעמא הוא משום רוב וכמו דהקשה התם באמת אר"י דליחשביה ומעתה לא שייך תי' הש"ס מתני' קאמרינן וכו' דהא השתא אי נימא דמתניתין מיירי כגוונא דריב"ל אם כן הך דריב"ל נמי מתני' היא: ועיין בהרשב"א בתה"א שפי' נמי למתני' כפשטי' ולא מוקי לה ביד חתוכה דוקא וע"ש:

בתוס' ד"ה וזו הואיל ולא טנפה וכגון שלא שהתה הבהמה בחוץ כו'. הרמב"ם פ"ד מהלכות בכורות פסק להאי דינא. בהמה שיצאה מלאה ובאה ריקנית הבא אחריו בכור מספק ולא חילק בין שהתה הבהמה בחוץ או לאו והלח"מ שם הביא דברי התוספות דכאן משמע מדבריו שגם הרמב"ם סובר כן אלא שדרכו להעתיק הדין שנאמר בברייתא בסתם וכאשר יפרש הברייתא כן יפרש דבריו אמנם הטור והש"ע סימן שט"ו סעיף ד' כתב נמי האי דינא סתם ושום אחד מהאחרונים לא העיר בזה לחלק בין שהתה או לא שהתה בחוץ וצ"ע אחר שחילוק זה מוכרח מהש"ס כיון דהאי דריב"ל הלכתא הוא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות א"ב ובהלכות מח"כ בפ"א:

תוכן העניינים

חידוד הלכות על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה