אור ברסלב

חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי

פרק שלישי

פרק שני

דף כא.

לא נחלקו אלא שהפילה וא"י מה הפילה כו' וחכ"א לא אמרינן רוב חתיכות של ד' מיני דמים וכו'. ואין להקשות דמ"מ ניחוש שמא היה בתוכו דם אגור כדאמר ר"י עצמו לקמן משום רשב"י ז"א דהא תנא דמתני' לית ליה הא דרשב"י וכמ"ש התוספות לקמן ד"ה והאמר רשב"י וכו' מיהו יש לדקדק דאמאי לא מוקי ר"י בפלוגתא דר"י ורבנן בהכי דר"י חייש שמא היה בתוכו דם אך ז"א דאם כן ליפלגי בשהחתיכה לפנינו ויש בתוכה דם ואין עמה דם דרבנן מטהרי ור"י מטמא וכ"ת דה"נ בהא פליגי דא"כ לא ה"ל למיתני סתמא ר"י מטמא אלא ה"ל לומר ר"י מטמא אם יש בתוכו דם:

שם באפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכו'. ועיין במהרש"א מה שהקשה דהא התם נמי אינו אלא ספיקא וכו' ובחדושי הרמב"ן והר"ן כתבו עוד ישוב לזה:

תוס' ד"ה ורבנן סברי וכו' ותימא ונימא דהוי פלגא ופלגא וכו'. עכ"ל למ"ש התוס' לעיל בריש מכילתין ובדף י"ז ע"ב ד"ה ואין שורפין עליו את התרומה וכו' דטומאה דאתיא ע"י ראיה לא גמרינן מסוטה ובכ"מ ספק הוא ומוקמינן אתתא בחזקת טהרה לק"מ אלא שהתוספות לא תפסו במוחלט לסברא זו וכדמוכח לעיל:

בד"ה ואינו נאכל וכו'. מה שיש לדקדק בדבריהם אלו עיין בחדושינו סוף פרק בנות כותים:

דף כא:

בפירש"י ד"ה בבשרה וכו'. האי קרא בנדה כתיב ומיהו מרבינן נמי זבה מדכתיב זובה בבשרה וכן הוא לקמן דף מ"א ע"ב:

דף כב.

רבא אמר דכ"ע אין דרכה של אשה כו'. כתבתי בתשובת שאלה דלפירוש רש"י ע"כ הך אין דרכה דאמר רבא אין הפירוש כמו אין דרכה דאמר אביי דלאביי פירוש אין דרכה וכו' לפיכך אין זו דם נדה אלא דם חתיכה אבל בדברי רבא ליכא למימר הכי אלא דה"ק רבא כיון דאין דרכה לראות בחתיכה אע"ג דודאי דם נדה הוא אפילו הכי טהורה כיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילין לראות דאין לפרש הכא כמו בשינוי דאביי דה"ק רבא דאין דרכה ואם כן לאו דם נדה הוא וא"כ לכ"ע לאו דם נדה הוא אלא דם חתיכה אם כן קשה קרא דבבשרה ל"ל למעוטי חתיכה ת"ל דאין זה דם נדה וא"ל דה"ק דדרשינן לטעמא דקרא דמש"ה ממעטים משום דלאו ד"נ הוא ז"א דא"כ הכניסה שפופרת דודאי ד"נ לכ"ע טמאה וזו נגד הסוגיא דעיקר שנוי דאביי ורבא אינו אלא דלא נימא דשפופרת תנאי היא ואיך יתרץ רבא דלא להוי כתנאי ולכ"ע לית ליה הא דשפופרת ואין זה סוגיא בכ"מ א"ו דה"ק רבא דלכ"ע אין דרכה דאף ע"ג דדם נדה הוא אפילו הכי אשה טהורה משום שלא ראתה כדרך שהנשים רגילין לראות וכן מורה לשון רש"י ז"ל שכתב ד"ה אשה טהורה וכו' דלאו ראיה היא ומדלא כ' דלאו ד"נ הוא א"ו דלרבא לכ"ע ד"נ הוא ואפ"ה טהורה הואיל ואין דרכה וכהאי לישנא כתב רש"י לקמן דף מ"א ע"ב ביצא דם דרך דופן דלאו ראיה היא וכו' אע"ג דודאי ד"נ הוא כנ"ל ובתשובה הארכתי:

תוס' ד"ה כי פליגי בחתיכה וכו' וקשה דא"כ השתא כו' וי"ל דפליגי בחתיכה העשויה כמין שפופרת וכו'. עכ"ל. ועיין במהרש"א מה שהק' על תירוצם ובתשובה הנ"ל כתבתי ליישב קו' המהרש"א ע"פ מ"ש בתשובת מ"ב סי' מ"ט וז"ל ואין עלי תפיסה מאבעיא דר' ירמיה למ"ש למעלה שא"א להכניס שפופרת בתוך האם משום דהכי דרכו של ר' ירמיה באבעיא שלו לשאול בבה"מ שאלות זרות ורחוקות כדי להגדיל תורה ולהאדיר וכו' כדאמרינן בפ"ב דב"ב על דא אפקוה ר"י מבי מדרשא עכ"ל ולפ"ז מש"ה לא ניחא ליה לאביי לאוקמי פלוגתייהו בפלי פלויי וכ"ע אית להו דרשא דבבשרה למעוטי שפופרת דכיון שהוא מן הנמנע ליכא לאוקמי קרא להכי וא"כ לרבנן בתראי דס"ל דדם חתיכה הוא א"כ קרא דבבשרה ל"ל דלחתיכה ולשפיר לא צריך דדם חתיכה הוא ושפופרת הוא מן הנמנע מש"ה מוקי לפלוגתייהו בחתיכה עשוי כמין שפופרת וכפי' התוס' ומ"ש מהרש"א דלפירושו ניחא דפליגי בדרשה דקרא לא ידעתי מה ניחותא דהא ניחא לשנויא דאביי אבל לפרוקא דרבא דלכ"ע אין דרכה ופליגי במקור מקומו טמא א"כ לא פליגי בדרשא דבבשרה הגם שלכאורה משמע מדברי רש"י דפליגי אי מתורת ראיה ממעט או אפי' מטומאה ע"כ ז"א דע"כ מאן דאית ליה מקור מקומו טמא לאו מהאי קרא מפיק ליה אלא הל"מ היא דמקור מקומו טמא וכמ"ש התוס' לעיל בדף ט"ז בפלוגתא דרשב"ג ורבי ראיתי מי שהקשה על סברת הר"ש מהא דלקמן דף מ"א ע"ב דאמר ר"י משום רשב"י מנין שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה וכו' וא"כ ל"ל קרא ת"ל שאין דרכה בכך שתראה דם דרך דופן ולק"מ למאי דמסיק רבא דלכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כו' וא"כ ר"י דאמר משום רשב"י לעיל המפלת חתיכה קורעה אם יש דם אגור בתוכו טמאה ע"כ דס"ל דאע"ג דאין דרכה אפ"ה טמאה משום דלא חייץ כלל דמין במינו אינו חוצץ אע"פ שלא ראתה כדרך שהנשים רגילין לראות אפ"ה טמאה וא"כ ע"כ רשב"י לית ליה הך סברא מש"ה איצטריך לקרא:

תוס' ד"ה למימרא וכו' ומנ"ל דנוגע הוי וכו' וי"ל דילפינן וכו' דנוגע מרבינן מאיש איש. עכ"ל. ט"ס הוא וצ"ל מרבינן מאו איש כו':

תוס' ד"ה אלא מעתה כו' ושמא אפי' רואה נמי לא הוי אב הטומאה משום דרשא עכ"ל. יש לדקדק איך אפשר דהוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים א"כ קשיא ל"ל קרא דורחצו גבי איש אשר ישכב את אשה ש"ז ואי משום דמגע בית הסתרים הוא כדלקמן דף מ"א ע"ב ת"ל דטמאה מחמת האיש שנגע בה א"ו דאינו אלא ראשון לטומאה מיהו י"ל דאכתי מנ"ל דאינו אלא ראשון דלמא מטמא בגדים וכלים ולא אדם וכמ"ש התוס' ד"ה למימרא וכו' דמה"ט הוי ס"ד דש"ז מטמא בגדים ולא אדם יע"ש ודוק. מיהו י"ל דה"ט דמ"ד דאינו אלא נוגע משום דס"ל מדלא מטמא אדם מכלל דלאו רואה הוא ואין אנו צריכין לדברי התוס' דיליף מדאיתקש לשרץ:

דף כב:

תוס' ד"ה אבל דם דרכיך וא"ת והא ד"נ נמי קתני לקמן וכו'. עיין במהרש"א דקושית תוס' היא דהא חזינן דדם אע"ג דרכיך אינו נימוח במעל"ע יע"ש ומוכח מתוס' כאן דס"ל כשיטת הרז"ה והרא"ש אע"ג דאין צורת בריה עליו היכא דלא נימוח תוך מעל"ע טהורה ואמרי' דחתיכה היא ולא דם דאלת"ה אלא כשיטת הראב"ד והרשב"א דדוקא היכא דצורת בריה עליו אבל בלא"ה אע"ג דאינו נימוח טמאה קשה א"כ מאי משני תוספות דהתם מיירי בדם נדה שנפל על הבגד ונתייבש ביותר וכו' אכתי קשה דהא חזינן בחתיכת אדום ואין צורת בריה עליו דטמאה אע"ג דאינו נימוח במעל"ע וא"כ איכא דם דאינו נימוח במעל"ע ואמאי מהני הכא מעל"ע וא"ל דשאני הכא דאיכא צורת בריה עליו אז אמרינן כיון דרוב פעמים נימוח דם תוך מעל"ע מסתמא בריה הוא משא"כ היכא דאין צורת בריה עליו דליכא למיתלי בבריה ואמרינן דדם הוא ונתקשה ביותר אף שהוא נגד הרוב כיון דליכא למיתלי בבריה ודאי דם הוא א"כ מעיקרא לא מקשי' מידי וה"ל לשנויי דשאני הכא דצורתן מוכיח עליהן משא"כ במתני' דלקמן דלא מיירי בבריה ולא היו צריכין לחלק בין דם שנפל על הבגד לדם דעלמא א"ו דס"ל להתוס' כשיטת הרז"ה והרא"ש:

בא"ד וע"ק דהתם כו'. צ"ע מאי קשיא להו הא כבר כתבו דמתני' מיירי שנפל על הבגד ונתייבש ביותר אבל באפי נפשיה הוא רכיך:

תוס' ד"ה או דלמא ל"ש וכו' תימא דבפ' ד"נ וכו'. לא זכיתי להבין דבריהם דמאי קושיא דהתם ידעינן דודאי נבלה או שרץ הוא אלא דלא מטמא יבשים וכשחזרו בתוך מעל"ע ונעשו לחין מקרי לחין משא"כ אם לא נימוח בתוך מעל"ע אע"ג דאפשר שיהיה נימוח אם ישרה עוד במים או ע"י מיעוך בצפורן מ"מ יבש מקרי כיון שלא נימוח תוך מעל"ע שכך שיערו חכמים אבל הכא דמספקינן אם בריה הוא או דם נדה הוא ואלו ידעינן דודאי דם נדה הוא אפי' לא נימוח תוך מעל"ע אפ"ה טמאה דהא ד"נ הוא מהנך דמטמא יבש ולא מהני מעל"ע אלא דאמרינן כיון דלא נימוח תוך מעל"ע מסתמא בריה הוא מש"ה אמר רשב"ג דמעל"ע לא מהני דלמא דם יבש הוא עד שממעך בצפורן ולא נימוח ואז ידעינן שנימוח ע"י מיעוך צפורן מ"מ יבש מקרי וצ"ע:

דף כג.

ברש"י ד"ה אפני' כרבנן וכו'. ועיין מוהרמ"ל שכוונת רש"י לתרץ קו' תוס' ד"ה וילפינן וכו' ופשוט הוא ועי"ל דכוונת רש"י דאי כר"י קשה דנילף תרתי ג"ש דבהמה ודתנין ומה שהוכיחו התו' ד"ה זו היא שיבה וכו' דע"כ לא נתקבלה תרוייהו היינו לשיטת' דס"ל דשנויא דהש"ס אזלי אליבא דר"י משא"כ לפירש"י וכמ"ש מהרש"א שם ולפ"ז יתורץ נמי קו' מהרש"א שהק' לקמן דל"ל להש"ס לתרץ דהכא איכא פירכא אמאי לא ניחא להו לרבנן אית ליה נמי כר"י דהיכא דאיכא מופנה מב' צדדים ומופנה מצד א' שבקינן למופנה מצד א' ואפי' ליכא פירכא דא"כ הוי קשיא ניליף תרתי ג"ש ולכך הוצרך הש"ס לומר דהכא איכא פירכא:

שם בגמ' למאי נ"מ לאתסורי באחותה וכו'. ועיין בחדושי הרמב"ן שחולק אפירוש רש"י דא"כ ה"ל לומר דנ"מ לאתסורי באמה או אם אמה א"ו כיון דלאו בר קיימא ה"ל כבת ח' דה"ל כאבן לכל דבר ועיין בבי"ש סי' ל"ז ס"ק ב' מ"ש בזה והן הן דברי הרמב"ן הנ"ל:

תוס' ד"ה וילפינן כו' דהשתא תנין לא מופנה כלל וכו'. דבריהם מגומגמים דהא השתא דלא ניכתוב הפנאה דאדם ומסתמא הי' ראוי לכתוב תיבת ויצר ולא ניכתוב תיבת ויברא וא"כ גבי תנין לא הוי גז"ש כלל דהא התם כתיב ויברא ואלו גבי אדם כתיב ויצר ולפי שיטתם דלא נתקבלה רק חדא ג"ש א"כ מדדמי ילפינן עדיפא ה"ל למימר שנשתוק מהפנאה דאדם ואז גבי תנין ליכא ג"ש כלל ועיין בחדושי הרמב"ן והר"ן מ"ש בזה:

דף כג:

רבא אמר חסא הגבן והעין וכו' מיתיבי צורת פנים שאמרו וכו'. עיין במהרש"א מה שהקשה לפירש"י ולפי עניות דעתי נראה לתרץ דלא קשה מידי לפמ"ש בחדושי הרמב"ן ז"ל לפירש"י וז"ל דר"י משמי' דרב פליג אדשמואל ואדר"י דפירש"י לעיל טעמא דר"מ משום יצירה יצירה או משום גלגל עין שלדבריהם אפי' תיש גמור במעי אשה ולד מעלי' הוא לר"מ וכו' ולר"י משמיה דרב לית ליה הנהו טעמא אלא ר"מ ורבנן בסברא בעלמא פליגי שר"מ אומר מצורת אדם בעינן והאיכא וחכ"א כל צורת ממש וה"ה לר"מ במצח ועין וגבן ולסת וגבות הזקן סגי' אלא להכי נקט פניו אדם ועין א' בבהמה להודיעך כחן דרבנן וכו' והא דתניא לעיל נראין דברי ר"מ בבהמה וחי' בהכי נמי מתוקמי בבהמה וחי' ומקצת סימנים דאדם דכיון דהא עצמה עיניה הולכות כשל אדם במקצת סימנים לעשות כאדם גמור משא"כ בעופות שאפי' כל פניו כאדם ועיניו לצדדים אינו כלום והאי דדחי רב אחאי בריה דרבה לעיל תבדוק לרבנן דמודו רבנן בקרי' וקפוף הואיל ויש להם לסתות כאדם דחי' בעלמא הוא דדחי אבל לפום מסקנא לרבנן לסתות חדא מצורות דפנים נינהו וצריך נמי גבן וגבות זקן דאדם ועין דאדם באוכמא עכ"ל אך כ"ז אי נימא דלר"מ סגי' במקצת צורה אבל אי נימא דר"מ בעי כל צורה ממש כאדם א"כ ע"כ צ"ל דבתרתי פליגי דהא איפכא אי' במתני' דלר"מ ולד ולחכמים אינו ולד וע"כ דבתרתי פליגי דהיכא דלית ליה כלל צורת אדם רק תיש גמור אית ליה לר"מ דהוי ולד ולרבנן אינו ולד וטעמא דר"מ משום ג"ש דיצירה והיכא דאית ליה צורת אדם ס"ל לר"מ דבעי' כל צורה שלימה משום דגרע מבהמה ממש דהתם יצירה כתיב וכמ"ש התו' ומעתה הא דאמר לעיל ובעופות תבדוק ע"כ דאתי' אליבא דרבנן דאי לר"מ כיון דאמר ברישא המפלת כמין בהמה וחי' לר"מ ולד ולחכמים אינו ולד ע"כ מיירי שאין לו צורת אדם כלל דאי באית ליה צורת אדם אדרבה רמ"א דאינו ולד וחכמים ס"ל דהוי ולד אפי' במקצת סימנים דאדם א"ו דמיירי בתיש גמור וא"כ הא דאמר בעופות תבדוק ע"כ אתי' אליבא דרבנן דלא גמרי יצירה יצירה ואפ"ה מודים בקרי' וקפופא משום דיש להם לסתות כאדם וע"כ דס"ל דבחד נמי סגי' דלא כחסא דלחסא מה מהני חד סימן דהא בעי כולהו בחד צד ולפ"ז לק"מ קו' מהרש"א הנ"ל דאליבא דרבא א"ח דס"ל אליבא דרבנן בעי בחד צד כאדם א"כ ע"כ הא דאמר בעופות תבדוק ע"כ אליבא דר"מ אתי' דאי אליבא דרבנן בחד צד בעי לכולה סימנים כאדם וע"כ ר"מ כל צורות היינו כל דהו דאי בעי ר"מ לכולהו סימני' כאדם ובתרתי פליגי א"כ הא דאמר בעופות תבדוק אליבא דמאן תרמי' דלא ניחא לרש"י דיפלוג הך ברייתא אדר"א ב"צ מש"ה פירש דהך כל היינו כ"ש וא"כ אתי' לר"מ אבל לפי סברת המקשה דלרבנן בחד סגי' א"כ י"ל דהאי כל צורות לר"מ היינו כל צורה ממש והא דאמר בעופות תבדוק אתי' אליבא דרבנן דלא בעי אלא חד סימן כאדם והא דאמר רחב"ג נראין ס"ל דבתרתי פליגי בין בשאר עופות בין בקרי' וקפופא ורחב"ג מכריע מטעמא דנפשיה וכן צ"ל נמי לשיטת המהרש"א שכתב וז"ל דע"כ רש"י סובר דכל צורה דר"מ לית לן לפרש הכי משום דלא גרע מכולה בהמה עכ"ל לכאורה קשה דאם רש"י סבור כן א"כ מה זה שכ' רש"י וז"ל ואע"ג דמצי לאוקמי כדאיתא וכר"מ דאמר כל דהו צורת עכ"ל דאי כר"מ אמאי קאמר חוץ מן האוזן וכי גרע מכולה בהמה א"ו דהא דכ' המהרש"א דלא ניחא לרש"י לפרש הכי משום דלא גרע מכולה בהמה היינו לפום מאי דנימא דס"ל לר"מ כל צורת ממש כאדם ואז ע"כ צ"ל דבתרתי פליגי ר"מ ורבנן בבהמה ממש ס"ל לר"מ דהוי ולד משום גז"ש דיצירה ובדומה לאדם נמי פליגי מש"ה כ' המהרש"א שפיר דס"ל לרש"י דליכא למימר דר"מ בעי כל צורת ממש כאדם מה"ת יגרע מכולה בהמה אבל לפי האמת דלר"מ לא בעי אלא צורה כל דהו א"כ יש לומר דבהא פליגי במתני' ר"מ ורבנן ולר"מ הוי ולד היינו דוקא דאיכא מקצת סימנים דלר"מ הוי ולד ולרבנן לא הוי ולד עד דאיכא כולה סימנים לרב ולחסא חצי פרצוף והיינו דפליגי בסברא בעלמא וכשיטת הרמב"ן או לשיטת המהרש"א שכ' בתוס' ד"ה לאתסורי באחותה ולקמן גבי המפלת דמות לילה דכיון דהך ג"ש איכא פירכא מוקמינן הג"ש למיסתבר טפי והיינו היכא דאיכא קצת צורה מאדם ולפ"ז שפיר כ' רש"י דה"מ לאוקמי כר"מ ולא קשה דאמאי קאמר חוץ מאוזן וכי גרע מכולה בהמה ז"א דהשתא לפי המסקנא אית ליה לר"מ דבעי דוקא מקצת צורת אדם אבל היכא דלית ליה כלל שום צורה אף ר"מ מודה:

דף כד.

בין ר' ינאי לר"י א"ב דר"א. ובכ"מ פ"י הלכות א"ב תמה על הרמב"ם שפסק כר"י ובהלכות שחיטה פסק כר"א וע"ש ובס' כו"פ תי' דרמב"ם לשיטתו שכ' כל היכא דאמרינן ניטל טרפה אם חסר מתחלת ברייתו כשרה וא"כ הא דאמרינן דפליגי בדר"א היינו דכ"ע אית להו דר"א לענין ניטל אלא דפליגי בחסר אי איתא דר"א ופסק כר"י דניטל לחוד וחסר לחוד אך ז"א דלישנא דסוגי' מוכח דפליגי בפי' הברייתא דאמר כדי שינטל מן החי וימות ואמר כמה כדי שינטל מן החי וכו' משמע דבנטילה פליגי ולפענ"ד נראה דהרמב"ם סמך אהא דרבא דאמר בירך א' מן הצד אמו טמאה וכמ"ש הרמב"ם עצמו להא דרבא וס"ל להרמב"ם דאף רבא אית ליה דר"א אלא דס"ל דבחסר ירך ראוי' לבריית נשמה וכדאיתא בברייתא דלקמן אף דהוא נבלה מחיים מ"מ לדידי' י"ל דיש חילוק בין ניטל לחסר מתחלת ברייתו ורבא לית ליה כברייתא דס"ל דתלי' בכל שאלו ינטל מן החי אלא כברייתא דלקמן דתני תנא קמי' דרב ומעתה י"ל דאף רבא ס"ל דטרפה אינה חי' ואפ"ה בושטו נקוב אמו טמאה דלא תליא כלל בחיות אלא בבריית נשמה ומה שלא הביא הרמב"ם ושטו נקוב אמו טמאה משום דממילא שמעת מינה כיון שפסק ושטו אטום אמו טהורה משמע כל דלאו אטום אמו טמאה דאמו טהורה איצטריך אבל אמו טמאה ממילא משמע וכ"כ בתשובת ח"צ סי' ע"ז ומיהו בחסר גדול עד טבורו ס"ל להרמב"ם דאף רבא מודה לר"י משום ר"י בר"י דכל כה"ג ודאי אין ראוי לבריית נשמה:

דף כד:

המפלת דמות נחש. הרמב"ם פסק דהמפלת דמות נחש אמו טמאה והראב"ד תמה עליו דהא איהו פסק דבעינן כל צורת אדם ומה יועיל גלגל עינו שלו כשל אדם הא לא דמי' בשאר צורות ובכ"מ תי' דשאני נחש הואיל וכל מינו דמי' בד"א לאדם מש"ה עדיף וכ"כ ב"י סימן קצ"ד ולדעתו קשיא למה לא הביא הרמב"ם קרי' וקפופא וגם ק' הא הוכיח התו' ד"ה המפלת דמות לילית דאדרבה דזה גרע טפי כיון דכל מינו כן הוא לא יצא מכלל מינו ולא מקרי כלל דמיא לאדם:

דף כה.

סימן ולד בבהמה וכו' א"א בשלמא וכו'. למאי דמוכח מסוגי' זו דשפיר מרוקם אף בבהמה סימן הוא לפז"ק מה שפירש"י בבכורות שם שפיר עור צורת ולד דמשמע מרוקם וליתא גם על התוס' שכתבו שם ובמס' ב"ק דשפיר אינו סימן ולד בבהמה כמו באשה וז"א לפי הסוגי' לכאן ודוק:

תוס' ד"ה כסומכוס וא"ת אם שפיר מלא דם כו'. לא ידעתי כוונתם דמאי קו' דודאי אין לדמות שפיר לחתיכה אלא דה"ק כיון דסומכוס משום ר"מ אמר בהמפלת חתיכה אם יש בתוכו דם דטמאה אלמא דלא דריש יתורא דבבשרה למעוטי שפיר וחתיכה מש"ה מטמא נמי בשפיר מלא דם אבל לר"א וחכמים דהתם דרשי בבשרה למעוטי שפיר וחתיכה א"כ הא בהדיא פליגי ע"ז וא"כ ע"כ דס"ל כיחידאה כסומכוס ולא דריש בבשרה וה"ה דהמ"ל כר"ש דהתם אלא דחדא מנייהו נקט וכן ראיתי בתה"א ואפשר דס"ל להתוס' כיון דאף ר"ש אית ליה בהא כסומכוס דלא דרשינן בבשרה להכי לא מקרי סומכוס יחידאה א"ו דמדמה שפיר לחתיכה ומש"ה אמר כיחידאה דאלו לר"ש בעינן אגור דוקא משא"כ מלא דם לא מקרי אגור והארכתי מזה בתשובה:

תוס' ד"ה שמא כר"י כו'. כ' המהרש"א ז"ל דלמא הך מלא בשר בצלול מיירי וכו' עכ"ל לא ידענא מאי קו' דא"כ למה אמר רבי שמא כר"י ס"ל דהא ודאי כר"י אמר דבצלול ודאי פליגי רבנן אר"י:

שם מחלוקת בצלול. ופירש"י במים צלולים ולדעתו צ"ל דיש חילוק לר"י בין דם למים וכ"ה בפירש"י עפ"י הגהות רש"ל ולפ"ז צ"ל הא דאמר רבי שמא כר"י ס"ל א"כ הא דאמר מלא בשר אמו טמאה לידה ולא קאמר רבותא טפי דאפילו מלא מים טמאה צ"ל כמ"ש הר"ן משום דס"ל בעכור פליגי ומש"ה קאמר מלא בשר לאשמעינן לאפוקי צלול דלא וה"ה למים עכורים וע"ש ולפ"ז קשה כיון דרבי נמי מספקא ליה ואמר לא שמעתי וכמ"ש התוס' דממתני' א"ל דמלא בשר חוששת א"כ מה חידש ר"י ואמר כך אמר אבא דהא רבי נמי טימא מספק וע"כ צ"ל דה"ק כיון דאמר טמאה לידה משמע טומאה ודאי וא"כ איך דחי רבי דלמא כר"י והיינו ע"כ דפליגי בעכור ולא בצלול דאל"כ או כר"י ס"ל לאשמעינן אפילו מלא מים אע"כ דהכי דחי ליה דלמא כר"י ובעכור פליגי ומש"ה אשמעינן במלא בשר לאשמעינן דבעכור פליגי והא אי נימא דבעכור פליגי א"כ ע"כ ר"י מספקא ליה כדמסיק לקמן ממתני' דבכורות וא"כ איך קאמר טמאה לידה הא ודאי ר"י מספקא ליה א"ו דר"י אליבא דכ"ע וצ"ע גם מ"ש התוס' דבפלוגתא לא מיירי ליתא לפי' רש"י אלא אי נימא דבעכור פליגי אבל אי נימא דבצלול פליגי ליכא למימר בפלוגתא לא מיירי א"כ איך קאמר מלא מים אינה חוששת לולד הא ר"י ס"ל דהוי ולד א"ו צ"ל דלרבי בעכור פליגי לפי פי' רש"י ודוק:

תוס' ד"ה עור ובשר וכו' ברישא עור ובשר וכו'. ובתה"מ דיחזקאל איפכא וכו' וי"ל עוד טעם דאיתא במדרש על פסוק עור ובשר וגו' אמר רבי אבהו טובה גדולה עשה הקב"ה עם האשה בעוה"ז שלא התחיל יצירת הולד בגידין ובעצמות שאילו היה כן היה מבקע כרסה ומש"ה גבי מתים דיחזקאל דלית להא חששא פי' איפכא עיין שו"ת מעיל צדקה סי' מ"ז מה שמפלפל בסוגי' זו ועיין בשו"ת ח"צ מה שהשיג מסוגי' זו ומסוגיא דלקמן על מהרי"ק סי' קמ"ג הביאו רמ"א בסי' ש"ה שכ' שכ"ז שאין אבריו מרוקמים אין פוטר הבא אחריו ואפ"ה בזה"ז סומכים ע"ז וכ' במהרי"ק טעמא דלא מוקמינן לאשה בחזקת שלא נפטרה רחמה גם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו אבריו וע"ז השיג שם בתשו' סי' ק"ד מהא דלקמן דעברה הנהר והפילה דמביאה קרבן ונאכל משום דרוב נשים ולד מעלי' ילדן וא"ל דש"ה דראינו שלא נתרקמו אבריו הא ניחא אלו הוי מחומרת האחרונים שאין אנו בקיאים י"ל דבהא סמכינן אחזקה ונימא דבקיאין לראות אם לא נתרקמה אבל אחר שהוא מדינא דש"ס כדאמרינן מעולם לא דכל שפיר בנהרדעא א"כ ראיה דידן הוי כאילו לא ראינו וסמכינן ארוב נשים דולד מעלי' ילדה והאריך שם ומסיק דהרוצה להחמיר יתן בלא ברכה ובלא"ה ק' לדברי מהרי"ק הרי כתבו תוס' בבכורות דף ך' ע"א דאפילו היכא דאיכא חזקה ורובא דפטור מליתן לכהן דחזקת ממון עדיפא והמע"ה אלא דקשה לסתור דברי מהרי"ק והרמ"א שהביאו לפסק הלכה מ"מ הא הברכות אינן מעכבות

תוס' ד"ה מלא בשר וכו' דדלמא הא מלא בשר חוששת וכו'. עכ"ל. יש לדקדק דתפשוט ממתני' דפ"ק דכריתות דחשיב התם יש מביאות קרבן ונאכל ויש מביאות קרבן ואינו נאכל ויש שאינן מביאות וכו' ותני התם אלו אין מביאות המפלת שפיר מלא מים וכו' וא"כ ק' אמאי לא תנא במלא בשר ואי דמספקא לי' ה"ל למיחשב בהדי הנך דמביאה ואינו נאכל וא"ל דהיינו הך דתני התם המפלת וא"י מה הפילה ז"א דההיא מוקמינן לה דף כ"ט בלא הוחזקה עוברה וע"ש:

דף כו.

בגמרא ולר"ש דאמר יוצא דופן וכו'. יש לדקדק אמאי לא משני דר"ש כר"י ס"ל דאמר בפ"ב דכריתות האשה שילדה ולדות הרבה דרי"א מביאה על הראשון ואינה מביאה על הב' מביאה על הג' וכו' וא"כ נ"מ היכא שילדה ולד גמור ואח"כ נתעברה בתוך מלאת והפילה ביום פ' לראשון קודם שקיעת החמה והסנדל הפילה בליל פ"א דהיינו אחר שקיעת החמה של יום פ' וא"כ משום הולד אינה חייבת קרבן לפי שהיה תוך ימי מלאת של הא' ומביאה קרבן משום הסנדל שהיה אחר מלאת ואין אנו צריכין לדחוק בגיורת שהוא דוחק גדול לפי מה דמסיק שכשהן יוצאין אין יוצאין אלא כרוכים דצ"ל למסקנא שטבלה בין זה לזה שהוא רחוק ממציאות ואפשר משום דסתם בר פלוגתי' דר"י הוא ר"ש ות"ק פליג התם על ר"ש מש"ה לא ניחא להש"ס לאוקמי הכי. מיהו המהרש"א כ' לקמן דף ל"א דת"ק דר"י הוא ר"מ אבל רש"י בעירובין דף מ"ו ע"ב כתב דבר פלוגתא דר"ש מסתמא ר"י הוא. גם אפשר דבזמן מועט כזה אין דרך לעשות סנדל (ועיין במס' ברכות דף ס' ע"א גרסינן מארבעים יום ועד ג"ח יבקש רחמים שלא יהא סנדל מוכח דאחר מ' יום אפשר לעשות סנדל) ואיפכא ליכא לאוקמי אליבא דת"ק וכגון שילדה סנדל ביום פ' ולד גמור לאחר שקיעת החמה דהא משמע התם דמביאה קרבן על הסנדל ואלו בנדון זה אינה מביאה קרבן לא על הסנדל שהי' תוך מלאת הראשון ולא על הולד שהוא תוך מלאת דסנדל אח"ז ראיתי שבירושלמי בפרקין מתרץ כן:

רש"י ד"ה הוי לידה וכו' אבל סנדל עד דנפיק רובא וכו' דהכי אמרינן בבכורות אין הראש פוטר בנפלים. עכ"ל ולכאורה תמוה דהא איתותב שמואל התם וכמ"ש התוס' כאן מיהו נראה מדברי רש"י שם דהא דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים היינו אפי' בראשו חי ובהא איתותב שם ממתני' אבל ביצא ראשו מת כ"ע מודים דאינו פוטר בנפלים וכן מוכח מרש"י ר"פ בהמה המקשה שכ' דהא דנקט מתני' בן שמונה שיצא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן הא דנקט ראשו משום רבותא דאינו בכור לכהן דאפי' לא יצא רק ראשו הבא אחריו אינו בכור לכהן אבל לענין נחלה אפי' יצא כולו הבא אחריו בכור לנחלה וא"כ כיון דמשום רבותא דבכור לכהן נקט ראשו אי ס"ד דאפילו בראשו מת פוטר הבא אחריו ליתני רבותא טפי בן שמנה שהוציא ראשו מת ולמה נקט ראשו חי א"ו דדוקא ראשו חי פוטר הבא אחריו ולא בראשו מת דבהא לא איתותב שמואל אדרבה מתני' מסייע ליה וליכא מאן דפליג עליו וכ"כ הרמב"ם בהל' בכורות ובטי"ד ובש"ע סי' ש"ה וצדקו דברי רש"י דבסנדל כ"ע מודו דאין הראש פוטר ודלא כמ"ש בשו"ת פמ"א סי' ו' דאפי' בראשו פוטר להבא אחריו והא דנקט ראשו חי לרבותא דבכור לנחלה נקט דאפי' ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה והא ליתא דאי לרבותא דבכור לנחלה נחית ליתני רבותא טפי דאפי' יצא כולו וכנ"ל (מיהו לישנא דמתני' דתני אע"פ שיצא ראשו חי משמע לכאורה כדברי הפמ"א מיהו בסדר המשניות ל"ג אע"פ) אמנם מדברי התוס' ד"ה סנדל מוכח דס"ל דאפי' ראשו מת בנפלים פוטר להבא אחריו ולדעתם צ"ל הא דנקט במתני' ראשו חי משום רבותא דבכור לנחלה נקט ומעתה קשה דאי משום רבותא דבכור לנחלה נחית ליתני רבותא טפי דאפי' יצא כולו אפ"ה השני בכור לנחלה ע"כ ס"ל כדעת הש"י שהביא הסמ"ע סי' רע"ו דביצא כולו אין השני בכור לנחלה וגוף התשובת ש"י אין כעת תח"י לעיין בו:

המהרש"א מק' לשיטת הירושלמי שהביא התוס' דהולד שעם הסנדל אינו מתקיים א"כ ק' סנדל דתנן גבי בכורות למאי הלכתא ותי' דאיכא לאוקמי כר"ש וביצא הולד דרך דופן וכו' ותלמודא דידן לא בעי לאוקמי הכי וע"ש ולכאורה אין לדבריו שחר דלמא תלמודא דידן לא בעי לאוקמי הכי משום דס"ל דאפשר להתקיים כדמוכח מסוגיא להדיא ונראה כוונתו דלכאורה ק' על המק' מעיקרא שהקשה סנדל דתנן גבי בכורות למאי הלכתא איך לא ידע לשנויי להבא אחריו וכן הרגיש מהרמ"ל וצ"ל כתי' מוהר"מ דהמקשה ס"ד דולד שעמו א"א להתקיים (וגם מדמקשה הש"ס למאי הלכתא וכו' עדיפא ה"ל להקשות למאי דס"ד להבא אחריו לסוף שנה דאמאי הוי בכור לנחלה הא קדמי' הולד שעם הסנדל א"ו דס"ל שהולד עם הסנדל א"י להתקיים ולפ"ז שפיר קשה דאמאי נאיד מסברת המקשה ומשני דאפשר להתקיים ה"ל לשנויי דהא מני ר"ש וכסברת המקשה דא"א להתקיים אלא דלא רצה לאוקמי כר"ש ולא כרבנן וכמ"ש מהרש"א והנה לכאורה גם לדברים אלו אין הבנה דהא כרבנן נמי מצי אתי' ואי משום דרבנן ס"ל התם דהנולד אחר יוצא דופן אינו בכור לכהן וא"כ הוי קשיא דמאי ארי' משום סנדל ת"ל משום יוצא דופן ניפטור מבכורה ז"א דהא אמרינן התם דטעמא דרבנן דבכור לכולה מלתא בעי מש"ה השני פטור מן הבכורה הא ניחא אם היוצא דופן הוי בן קיימא ואם כן הראשון הוא בכור לנחלה משום הכי שני פטור מה' סלעים דלאו בכור לכולה מלתא הוא אבל כשהראשון הוא נפל השני שאחר יוצא דופן הוא בכור לכולה מלתא וא"כ אי לאו דסנדל פטור היה השני בכור לכהן אף לרבנן וצ"ל דס"ל להמהרש"א דהא דאמרינן התם דבעינן בכור לכולה מלתא היינו דאפילו הוי השני בכור לנחלה כגון שהראשון שיצא דרך דופן לא היה ב"ק אפ"ה השני פטור מה' סלעים דבעי נמי בכור לולדות וזה לא הוי בכור לולדות שהרי קדם לו היוצא דופן אמנם בט"ז בסס"י ש"ה משמע להדיא כמ"ש לעיל דבנחלה תליא מלתא דאם הראשון אינו ב"ק מקרי השני בכור לכולה מלתא וחייב בה' סלעים לפ"ז אין מקום לדברי המהרש"א ז"ל גם לפמ"ש הרמב"ם לפי' המשניות במס' בכורות שא"א עוד שתתעבר ותלד לאחר שיצא הולד דרך דופן ג"כ אין מקום לדברי המהרש"א ז"ל ומ"ש מוהרמ"ל שהפי' הסוגיא בתלמודא דידן נמי כשיטת הירושלמי והא דמשני הש"ס להבא אחריו היינו לאחר שנה או שנתים וקמ"ל מתני' דהולד שעם יוצא דופן א"י להתקיים ומש"ה הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן דבריו תמוהים דא"א לפרש כן בשנויא דר"פ ובשנויא דר"ה בר תחליפא דמוקי למתני' דבכורות שיצא דרך ראשיהן או דרך מרגלותיהן ומתני' מיירי בולד שעמו:

דף כו:

רש"י ד"ה מכאן ואילך חוששין וכו' וא"נ הוי האי ולד נקבה כו'. שאם תראה וה"ה דנ"מ דמשכי שבועים דידה מיום שהפילה השליא וכמ"ש רש"י לעיל בל"א:

שם ד"ה אלא בדבר של קיימא וכו' שאם הפילה דבר שאין ראויה לבריית נשמה כו'. הוכרח לזה כי היכי דלא ליסתר דרב אדרב דהא לעיל אר"י משמיה דרב כל ג' ימים הראשונים תולין ומוקי' לה בנפל אלמא דתולין שליא אפי' בנפל מש"ה פי' רש"י דהכא מיירי בדבר שאין ראוי ליצירת נשמה אבל הרשב"א בתה"א פי' הדבר כפשטיה דלא תלינן שליא בנפל כלל ופליג אדר"י א"ר לעיל ומש"ה חזיא שמואל לר"י בישות דאמר משמיה דרב איפכא ועיין בב"י סימן קצ"ד מ"ש בזה וממש"ל ד"ט מוכח כדברי רש"י דנפל מיקרי דש"ק דאל"כ קשיא מה שהקשיתי לעיל דמה מקשה קושי סמוך ללידה רחמנא טהריה דלמא ס"ל אין קישוי לנפלים א"ו צ"ל דהוכיח מדנקט כ"ד שאינו ש"ק וכמש"ל ואי ס"ד דנפל נמי מקרי דבר שאינו ש"ק הדרה הקו' לדוכתה א"ו כדעת רש"י:

תוס' ד"ה תחלתו כ"ש כו' ומפרש התם ברש"י כו'. ובפירש"י שלפנינו פירש שם כמו כאן וכבר הרגיש בזה המגי' בפי' הר"ש על מס' כלים במשנה זו עיין שם:

דף כז.

תיובתא. ופירש"י תיובתא דרבי דאמר דבר שאינו שאלה ולא פירוש דקו' הש"ס הוא על רבי דאמר אין תולין אלא דבר שיש במינו שלי' והכא אמר דחוששין משום דעל רבי א"א לאקשויי מברייתא דא"ל דרבי פליג עלה אלא דמקשה על מציאות דרבי אמר שהוא דבר שאינו ובברייתא אמר שאפשר במציאות ובהא דוחק דפליג אהדדי ומיהו בס' תה"א משמע דתיובתא הוא אר' מהא דחוששין ע"ש כן אמר בני הבחור הר"ר יואל ז"ל אח"ז ראיתי שכ"כ בספר הכריתות:

תוס' ד"ה חומר ב' ולדות וכו'. מוכח מתוס' דהיכא דאתיליד זכר ואח"כ ספק ולד א"צ לישב אלא משום זכר דהא ליכא תרי ס"ס דסתרי אהדדי אמנם מדברי הפוסקים והטור סימן קצ"ד לא משמע כן אלא אפילו ספק ולד בהדי זכר מחויבת לישב ימי טומאה דנקבה משום הספק אע"ג דליכא ס"ס דסתרי אהדדי וצ"ל דס"ל כמ"ש התוספות לקמן דף כ"ט ד"ה תשב לזכר דבשמעתין דטועה מחמרינן אע"ג דאיכא כמה ספיקי והכי ס"ל לרש"י כאן בשמעתין ומכ"ש התוספות כאן לפירש"י. עיין ח"ש מ"ש על התוספות וכוונתו דהכא אינו סותר אלא חד צד של הס"ס ור"ל אותו צד דאמרינן מעיקרא שמא זכר הוא ולבסוף באנו לומר דנקבה הוא אבל מטעם דשמא אינו ולד אותו ספק נשאר בין מעיקרא ובין לבסוף משא"כ בב"ק בהא דשליא שיצא מקצתו ביום א' כל השני צדדים ס"ס באנו לסתור לבסוף ע"ש:

בגמ' מ"ט דר"ש קסבר כל טומאה שנתערב בה וכו'. והא דאמר ר"ש במתניתין טעמא דנימוק משום דאי לאו דנימוק לא שייך ביה ביטול ופשוט:

תוס' ד"ה מ"ט דר"ש וכו' לכך נראה לר"י וכו' וה"פ מ"ט דר"ש הרי יש כאן מת שלם וכו'. ולפ"ז צ"ל למאי דס"ד השתא דטעמא דר"ש משום ביטול מקצת ע"כ הא דמודה ר"מ בבית החיצון היינו משום דנימוק כולה ונעשה כמים בעלמא ולא מקרי מת שלם דאין לומר דטעמא דר"מ נמי משום ביטול מקצת ובהא פליג אר"ש דס"ל בבית הפנימי אין נימוק כלל אפילו ביטול מקצת ליכא משא"כ בבית החיצון דאיכא ביטול מקצת ז"א חדא דא"כ אף ר"מ ס"ל כר"ש דכל טומאה שנתערב בה מין אחר וכו' וא"כ ת"ק דהתם דפליג אר"ש ומטמא בנפל בתוכו עפר כ"ש מני ועוד מדקאמר ר"מ אינו דומה נימוק פ"א לנימוק ב"פ משמע דאף ר"מ סבר דבפנים נימוק קצת וכמ"ש מהרש"א א"ו דאף ר"מ סבר דמקצת נימוק מבפנים אלא דפליג אר"ש ואמר כל טומאה שנתערב מין אחר טמא וא"ל דא"כ מאי דוחקיה לאוקמי טעמא דר"ש משום ביטול מקצת דלמא טעמא דר"ש דס"ל דכולה נימוק ונעשה כמים בעלמא כמו דבעינן לאוקמי לאוקימתא דר"י ודר"ל דפליגי ר"מ ור"ש בהא דלר"ש נתבטל ברוב בבית הפנימי לר"י ולר"ל נתבלבלה צורתו בבית הפנימי משא"כ לר"מ עד בית החיצון יש לומר לרב המנונא דחיקא ליה לאוקמי בפלוגתא רחוקה שיחלקו במציאות אם נימוק או לאו מש"ה ניחא ליה לר"ה לאוקמי דכ"ע ס"ל דנימוק מקצת אלא דר"ש לשיטתו אזיל וס"ל משום ביטול מקצת ור"מ איהו הוא ת"ק דר"ש דהתם אבל לאוקימתא דר"י ודר"ל ע"כ צ"ל דבהא פליגי ר"מ ור"ש אם נימוק לגמרי בבית הפנימי או שנתבלבלה הצורה או לאו. ומעתה צדקו דברי התוס' שכתבו לקמן וא"ת למאי דס"ד השתא כו' כלומר כיון דלא ניחא ליה דפליגי ר"ש ור"מ במציאות וגם למאי דס"ד השתא ע"כ טעמא דר"מ בבית החיצון משום ביטול כולה דאל"כ ת"ק דהתם מני א"כ היכי קתני בברייתא כשם שאינו כו' הלא גם לר"ש לא נתבטל כולו בבית הפנימי כמו בביה"ח דע"כ בביה"ח נתבטל כלו דאל"כ מ"ט דר"מ דא"ל משום ביטול מקצת דא"כ ת"ק דהתם מני ועוד הא ר"ה לא ניחא ליה לאוקמי שיחלקו במציאות וכמש"ל ולזה תירצו התוס' דה"ק ר"ש כשם שאתה מודה בביה"ח שנימוק כולה ה"נ מודה לי דבבית הפנימי נימוק מקצת ואיכא ביטול משהו ואהא השיב ר"מ אינו דומה כו' דבביה"ח נימוק כולה משא"כ בביה"פ אף דנימוק משהו מ"מ אפי' הך משהו לא נתבטל דלית ליה הך סברא דכל טומאה וכו' כנלע"ד פי' הסוגיא לפי פי' התוספות והוא על דרך שכתב הרש"ל דמדר"מ מוכח דבבית החיצון נימוק כולה אבל מה שכתב מהרש"א דהוכחת תוספות דבביה"ח נימוק כולה הוא מדאמר ר"ש בפשיטות לר"מ אי אתה מודה כו' לא ידעתי למה כתבו תוספות בקושיתם וז"ל למאי דס"ד דר"ש וכו' הלא זה קשה לכולה אוקימתא דע"כ בבית החיצון נימוק טפי מדאמר הכי בפשיטות אבל לדברינו הנ"ל ניחא דעיקר הוכחת התוס' ע"כ טעמא דר"מ דבביה"ח נימוק הכל דאל"כ ת"ק דהתם מני דס"ל דאין ד"א מבטלו וכמ"ש הרמב"ן בחדושיו וגם דא"כ צ"ל דפליגי ר"מ ור"ש במציאות והא לא ניחא לי' לר"ה לאוקמי הכי משא"כ לאוקימתא דר"י ודר"ל ע"כ דפליגי בהכי והא דלא מוקמי ר"י ור"ל דטעמא דר"ש משום דנימוק לגמרי והוי כמיא בעלמא ולא מקרי מת שלם צ"ל דס"ל דאפילו הכי מת שלם מיקרי גם יתר דברי המהרש"א אינם מובנים לי שכתב על דברי מהרש"ל דאימא בהא פליגי ר"מ ור"ש דר"ש משוה ור"מ אינו משוה והוא סותר דברי עצמו שכתב לקמן דע"כ ר"מ נמי אית ליה בביטול משהו בפנים מדקאמר אינו דומה נימוק פ"א וכו' גם דבריו אלו אין להם הכרח כ"כ אף דאמר ר"מ אינו דומה נימוק פ"א ר"ל אף דנימוק עדיין לא נימוק כ"כ עד שיחול עליו שם ביטול ועדיין צ"ע בתוס' משמע דלאוקימתא דר"י בטל כל השפיר ולכאורה לא היו צריכין לזה דאפילו אי נימא דבטל משהו ברוב מ"מ טהור לר"ש דתו לא מיקרי מת שלם אמנם לדברי מהרש"א ניחא דא"כ מ"ט דר"מ הא אף ר"מ מודה דנתבטל משהו דבשלמא לאוקימתא דרה"מ י"ל דלא ס"ל לר"מ הא דכל טומאה שנתערבה בה מין אחר אלא כת"ק אבל לר"י דאיכא ביטול ברוב קשיא מ"ט דר"מ א"ו לאוקימתא דר"י אף דנתבטל משהו מ"מ שלם מיקרי אלא דפליגי ר"מ ור"ש אם נימוק הכל בבית הפנימי או לאו ועיין בתוס' בבכורות דף כ"ג שכתבו בהדיא כן דלר"י בטלה מקצת וע"ש:

ועם מש"ל יש לומר הא דאמר ר"פ והיינו טעמא דר"י ור"י דלכאורה הוא שפת יתר כמו דאחיכו עליה אף דאר"פ אפילו כי הא מלתא וכו' מ"מ מאי קמ"ל בזה אחר שאין בו שום חידוש וע"פ דברינו שכתבנו דמש"ה מוקי ר"ה טעמא דר"ש משום ביטול משהו ולא ניחא ליה לאוקמי טעמא דר"ש שכולה נימוק ובטלה מתורת מת שלם כמו דאית ליה לר"מ בביה"ח אלא משום דלא ניחא ליה שיחלקו במציאות אם נימוק לגמרי או לאו אך לכאורה עכ"ז ה"מ רה"מ לאוקמי פלוגתייהו בפשיטות דבהא פליגי ר"ש ור"מ דר"מ מספקא ליה אם נימוק לגמרי בפנים מש"ה מספיקא מטמא הבית לפי דהבית רה"י וכמ"ש התוספות לעיל דף י"ח ע"א ד"ה שליא בבית ור"ש לטעמיה דס"ל בריש מכילתין גבי מקוה דאפי' ברה"י תולין וכתבו התוספות שם דדוקא גבי מקוה אית ליה לר"ש תולין לפי שאין כאן שום חזקה דנגד חזקת מקוה איתא חזקת גברא על טומאתו אבל היכא דאיכא חזקה מוקמינן ליה אחזקה משום דלית ליה הלכתא ברה"י משום הכי מטהר כאן משום דמוקמינן הבית בחזקת טהרה אך כ"ז ניחא לר"ש אבל כיון דר"י ור"י ס"ל בהא כר"ש ובודאי דלדידהו נמי צריך טעמא ולר"י ליכא למימר הכי דהא ר"י אית ליה במסכת טהרות ומייתי לה במסכת שבת דף ט"ז ע"ב דאפילו בטומאה דרבנן אית ליה שורפין ברה"י וע"ש גבי ו' ספיקות וא"כ לר"י ליכא לשנויי מש"ה אמר רה"מ דטעמא דר"ש משום ביטול משהו ובהא א"ל דר"י ור"י בהא כר"ש ס"ל דבנצרף לו ד"א בטלה וז"ש ר"פ משום דקשיא לכאורה דל"ל הך טעמא לר"ש ת"ל משום דספק טומאה מוקמינן אחזקה לר"ש אפילו ברה"י לכך אמר ר"פ והיינו טעמא דר"י ור"י ולר"י ליכא לשנויי הכי מש"ה הוצרך רה"מ לשנויי ביטול משהו ולא אמר ר"פ אלא לאסוקי מלתא דרבי' והש"ס מק' דאף זה פשיטא ולכך אמר ר"פ אפילו כי האי מלתא שאין בו אלא קצת חידוש לימא כו':

שם וא"ת בנזיר פרק כה"ג וכו' אמאי לא משני בשלמא כו'. לפמ"ש התוס' לעיל דף י"ח ע"ב דהך רוב דשליא אינו רוב גמור ומשמע דאינו אלא מדרבנן לפ"ז י"ל דעל הך טומאה אין הנזיר מגלח עליה מש"ה לא מצי לשנויי הכי ומיהו לפמ"ש התוספות שם בנזיר דעיקר שנויא דר"י קאי על מתני' דפ"ב דאהלות מקשו התוס' שפיר דהוי מצי לשנויי הכי:

דף כז:

מת שנתבלבלה צורתו. בהר"ש רפ"ב דאהלות מקשה אמאי לא משני בפ' כה"ג אהא דמקשה על מת ועל כזית מן המת השתא כזית מן המת כו' דלמא מיירי במת שרוף דבעינן דוקא שלדן קיימת ולר"י לפי תירוץ ב' של תוס' מודים רבנן במת שלם וע"ש ועיין בשו"ת מעיל צדקה סי' מ"ה מ"ש בזה:

והנה במס' נזיר גרסינן הכי ת"ר אחר פטירתו של ר"מ אמר ר"י לתלמידיו אל יכנסו תלמידי ר"מ לכאן מפני שקנתרנין הם ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני בהלכה הן באין דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי ר"מ על אלו טומאות הנזיר מגלח על מת ועל כזית מן המת כעס ר"י וא"ל לא כך אמרתי לכם אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן על כזית מן המת מגלח על מת לכ"ש ויש לדקדק אם ר"מ שנה המשנה בטעות כמ"ש התוספות שם דר"י לא שנה במתני' על המת מ"מ מה קינתור היה זה לר"י ויש ליישב עפ"י מ"ש התוספות דאיכא לאוקמי מתני' בשליא דבעי דוקא שלם וכתב המהרש"א דזה דוקא לר"מ דאית ליה דשליא מטמא אבל לר"ש ור"י ור"י דאית ליה דשליא טהורה אפילו בפנים אם כן ליכא לאוקמי בהכי אך לר"מ שפיר איכא לאוקמי מתני' בשליא וא"כ אי גרסינן במתני' על המת ועל כזית מן המת ע"כ צריך לאוקמי בשליא וז"ש ר"י דהוא קינתור וסתירה לדבריו דאמר דהבית טהור ולכך ר"י לא שנה במתני' על המת כ"א על כזית מן המת ורבי יוסי דאיהו נמי סבר כר"ש בהא אמר דאפ"ה שפיר מיתני על המת ומתני' מיירי במת שאין עליו כזית בשר וכדמשני התם והנה לכאורה דצ"ל דגם במתניתין דפ"ב דאהלות לא שנה ר"י במתני' על המת על כזית מן המת ומיהו לפי מה שכתבו התוספות כאן עפ"י שיטת הירושלמי דלר' יוחנן מת ששלדו קיימת מדרבנן מטמא מפני כבודו של מת א"כ י"ל במתני' דאהלות ניחא ליה לר"י וכמ"ש הר"ש דמיירי בשלדו קיימת משא"כ במתני' דנזיר קשיא כיון דאינה אלא טומאה מדרבנן אין הנזיר מגלח עליה:

דף כח.

רש"י ד"ה ולנדה כו' והכי איבעי ליה למתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה וכו' ולקמן בהאי פירקא מפרש למה הוזכר זכר שאם תראה לסוף ל"ד. עכ"ל. וצע"ג דהא למאי דחיישינן בהא לשמא הרחיקה לידתה אפילו אי לא תני אלא לנדה לחוד ולא תני לזכר בהדי נקבה נמי היתה מקולקלת עד מ"ח שאם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א חיישינן שמא יום ל"ד עדיין היתה בימי טוהר וביום מ"א היא תחלת נדה לפי שהרחיקה לידתה וכלו ימי טוהר של נקבה בין יום ל"ד למ"א וא"כ קשה למה הוזכר זכר ועיין מה שכתבתי בסימן קצ"ד ס"ק כ"א ליישב:

דף כט.

רש"י ד"ה אין הראש פוטר בנפלים וכו' כגון יולדת תאומה וכו'. עכ"ל וכתב מהרש"א דביולדת תאומים לט' חדשים אפילו מת כיון דכלו לו חדשיו הראש פוטר בנפלים לכ"ע כדאיתא ר"פ יש בכור עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דבהדיא מוכח שם דלשמואל דס"ל דאין הראש פוטר בנפלים ה"ה בבן ט' נמי בעינן דנפיק רובא וכ"פ רש"י בהדיא התם וכ"מ מסוגיא דהתם דמשני התם איידי דתני סיפא ראשו לאשמעינן דוקא הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי דמוכח הא לענין בכור לכהן בראשו מת לא מהני עד דנפיק רובא דאל"כ ה"ל לשנויי התם דבסיפא תני ראשו מת לרבותא אפי' ראשו מת בלא רובא פוטר מכהן ואהא לא הוי מצי להקשות מאי קא משמע לן תנינא דהכא איצטריך לאשמעינן דאפילו ראשו מת פוטר א"ו דאף בסיפא ראשו ל"ד וכפי' רש"י שם דלשמואל דסבירא ליה דאין הראש פוטר בנפלים אפילו ביצא ראשו חי ה"ה בבן ט' ביצא ראשו מת דתרווייהו מחד קרא נפקא דכתיב אשר נשמת רוח חיים באפיו דממועט בן ח' אע"פ שיצא ראשו חי כיון דאין ראוי להתקיים ומכ"ש בן ט' מת וכן מוכח הסוגיא דהתם וה"נ הא דקאמר בסוגיא דידן דר"א כשמואל ס"ל נמי מה"ט כיון דשמואל אית ליה אפילו בבן ח' חי אין הראש פוטר מכ"ש בן ט' מת ואם כן במחותך דמיירי שנחתך במעי' וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות ובס' היד כיון שנחתך במעי' דיצא ראשו מת ואם כן לשמואל אין הראש פוטר ומה שפי' רש"י כאן אמילתא דשמואל דמיירי ביולדת תאומים לשבעה משום דס"ל דעיקר מילתא דשמואל מיירי ביצא ראשו חי ולא כלו לו חדשיו בסתם נפל דמיירי שלא כלו לו חדשיו אלא דממילא שמעית מינה דה"ה לבן ט' מת דחד טעמא אית ליה לתרווייהו ואפשר דגרוע מבן ח' חי ולשיטת מהרש"א שכתב דבבן ט' מת לכ"ע פוטר א"א להלום הסוגיא דהכא דפליגי ר"א ור"י במתניתין דיצא מחותך למר אפילו ראש עמהם ולמר בשאין הראש עמהם אטו מתני' דוקא בבן ח' מיירי הא מתני' סתמא קתני ומיירי אפילו בבן ט' ואם כן למאי דס"ד דפליגי בדשמואל ק' מ"ט דר"א דהא מודה שמואל בבן ט' א"ו דלשמואל בבן ט' מת נמי אינו פוטר וכנ"ל והנה מציון דברי מהרש"א משמע דמ"ש רש"י ד"ה ואפילו הראש עמהם וד"ה אין הראש פוטר הכל דבור אחד וכוונתו צ"ע:

ומה שיש לתמוה על הפוסקים מה ראו לחלק בין לענין לפטור מן הבכורה דבעינן דוקא בן ח' חי ואילו לענין טומאת לידה כתבו סתם דראש פוטר ולא חלקו אלא סתמו וכתבו דראש כילוד משמע בין בן ח' חי או מת כבר עמד ע"ז בתשובת פמ"א ח"א סי' ד' ע"ש:

תוס' ד"ה מכלל דבמסורס רובו נמי לא פוטר וא"ת וכו' וי"ל דא"כ הוי ליה לר"י למימר וכו' עד שיצא כתקנו. עכ"ל. וא"ל דא"כ האיך קאמר הש"ס מכלל דבמסורס רובא נמי לא אכתי ק' דהוי ליה לר"י למימר עד שיצא וכו' י"ל דבשלמא אי קאי ר"י לאפלוגי אמאי דאמר ת"ק בהדיא דבמחותך ומסורס מהני רובא שפיר קאמר ר"י משיצא רובו דקאמרת דמהני היינו דוקא כתקנו אבל אי קאי אדיוקא דת"ק דקאמר דראש פוטר ואיהו ס"ל דבעי רובא הל"ל עד וכו':

בא"ד וי"ל דא"כ כו' ור"י מקיל וקאמר וכו' מה שחשוב חיים דהיינו רוב ראשו וכו'. עכ"ל. משמע דלת"ק בעינן כל הראש והיינו דוקא במחותך אבל בשאינו מחותך מודה ת"ק דרוב ראש סגיא כמו במתניתין וכ"מ מסוגיא זו ולחנם נתחבט הב"י לבקש טעם וסמך לדברי הרמב"ם שחילק בין מחותך לשאינו מחותך דבשאינו מחותך פסק דסגיא ברוב הראש ובמחותך פסק דבעינן כל הראש וע"ש בסי' קצ"ד ופשוט דהרמב"ם מפרש כפי' התוס' ופסק כת"ק ולזה העירני בני מוה"ר משה נר"ו:

במתני' המפלת וא"י מהו כו'. מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות א"ב משמע שמפרש למתניתין דרישא מיירי כגון שעברה הנהר והפילה ובהוחזקה עוברה ובסיפא מיירי בשלא הוחזקה עוברה ואע"ג דלעיל דף כ"ח ע"א משמע שמפרש למתני' דמיירי כגון שהפילה יד חתוכה או רגל חתוכה צ"ל דמשמע להש"ס דמתני' סתמא קתני דמשמע דמיירי נמי בכה"ג כגון שהפילה יד חתוכה ורגל חתוכה וה"ה דמיירי בגוונא שכ' הרמב"ם או י"ל דס"ל להש"ס דמתני' דאיכא לאוקמי בהפילה יד חתוכה ורגל חתוכה דאי בגוונא דכ' הרמב"ם קשה מאי קמ"ל יב"ל מתני' היא א"ו דמיירי ביד חתוכה ורגל חתוכה א"כ איצטריך לריב"ל לאשמעינן דס"ד דלא מהני הוחזקה עוברה אבל לפי האמת דאיתא להא דריב"ל מיירי מתניתין בגוונא דמיירי ריב"ל וכפשטא ליכא לאוקמי שהפילה שפיר ולא ניכר בין זכר לנקבה דא"כ פשיטא מאי קמ"ל וכמו שכתב הר"ן בחדושיו ובודאי מתניתין אשמעינן שום חידוש ומ"ש הר"ן עוד ליישב דתני איידי דסיפא הוא דוחק ולפ"ז לכאורה היה אפשר ליישב קו' התוספות לעיל דף י"ח ע"א ד"ה המפלת וכו' הא דלא מייתי ממתניתין וכו' משום דלפי האמת אינו מוכרח לאוקמי מתני' דמיירי בהמפלת יד חתוכה וכו' אלא בגוונא דריב"ל והש"ס לעיל דבעי לאוקמי ביד חתוכה היינו דא"כ קשה מאי קמ"ל לריב"ל מתניתין היא ויש לדחות דאכתי קשיא דלחשוב ר"י הא מתני' וכ"ת דמיירי בגוונא דריב"ל הא דריב"ל נמי טעמא הוא משום רוב וכמו דהקשה התם באמת אר"י דליחשביה ומעתה לא שייך תי' הש"ס מתני' קאמרינן וכו' דהא השתא אי נימא דמתניתין מיירי כגוונא דריב"ל אם כן הך דריב"ל נמי מתני' היא: ועיין בהרשב"א בתה"א שפי' נמי למתני' כפשטי' ולא מוקי לה ביד חתוכה דוקא וע"ש:

בתוס' ד"ה וזו הואיל ולא טנפה וכגון שלא שהתה הבהמה בחוץ כו'. הרמב"ם פ"ד מהלכות בכורות פסק להאי דינא. בהמה שיצאה מלאה ובאה ריקנית הבא אחריו בכור מספק ולא חילק בין שהתה הבהמה בחוץ או לאו והלח"מ שם הביא דברי התוספות דכאן משמע מדבריו שגם הרמב"ם סובר כן אלא שדרכו להעתיק הדין שנאמר בברייתא בסתם וכאשר יפרש הברייתא כן יפרש דבריו אמנם הטור והש"ע סימן שט"ו סעיף ד' כתב נמי האי דינא סתם ושום אחד מהאחרונים לא העיר בזה לחלק בין שהתה או לא שהתה בחוץ וצ"ע אחר שחילוק זה מוכרח מהש"ס כיון דהאי דריב"ל הלכתא הוא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות א"ב ובהלכות מח"כ בפ"א:

דף כט:

מטבילין אותה צ"ה טבילות. יש לדקדק הא א"א למהוי כל הנך טבילות לב"ש דס"ל דטבילת אדם אסור בשבת וי"ט כדאיתא בביצה דף י"ח וצ"ל דהנך טבילות כשחל בשבת באמת אין מטבילין אותה לב"ש אלא דנקט חיוב טבילות צ"ה עליה ונ"מ דכולהו בני צ"ה טבילות כשחלו בחול דחייבת לטבול ול"ד דמטבילין אותה אלא דחיוב צ"ה טבילות איכא עליה:

דף ל.

רש"י ד"ה טבילה יתירתא. ופירש מהרש"ל בשם הגליון וז"ל מש"ה נמי מיושב אמאי משני שבאה בה"ש וכו' דלמא הך טבילה דסוף שבוע קמא כו' ומהרש"א כתב דלא ידע מה תיובתא דטבילה דסוף שבוע קמא לא שייכא אלא בראתה בבה"ש וכפירש"י להדיא לקמן עכ"ל אמת שכ"כ רש"י להדיא לקמן ד"ה סוף שבוע ראשון וכו' עכ"ז לא ידענא מאי קושיתו וכי גברא אגברא קרמית ולענ"ד נראה דס"ל להגליון אפילו כשבאתה ביום אם בדקה באותו יום ונמצאה טהורה מיקרי ספורים לפנינו וכ"מ מתוספות לקמן דף ס"ט ד"ה שבעה לנדה וז"ל ועוד דסוף סוף סגי לה במאי שבדקה ביום הספירה ומצאה טהורה דאי אין בדיקת סוף היום עולה לספירה לא היה תקנה לבנות ישראל אלא א"כ יבדקו בעליית העמוד השחר דספירת לילה אינה ספירה עכ"ל הרי להדיא דבבדקה בסוף היום ונמצאה טהורה מיקרי ספורים לפנינו אף שמרש"י נראה דלא ס"ל כן מ"מ הגליון תוספות ס"ל כן ובמהרש"ל שם מביא תירוץ בשם ר"ת וז"ל משום דב"ה ע"כ לא חשיב חדא בשבוע א"כ לדידיה בצרי חדא עכ"ל והנה בהגהות מיימוני כתב בשם הסמ"ג דלדעת ר"ת דפסק דימי לידה שאינה רואה אינה עולה לספירת ז"נ נראה להצריך לכל יולדת ב' טבילות ואחר כך תהא מותרת לבעלה אחת אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה ואח"כ תספור נקיים ותטבול טבילה ב' דקיי"ל מעין אחד הוא וביומי וטבילה תליא כדאיתא לקמן דף ל"ה ע"ב וכ"ז שלא טבלה כל הימים קרויין ימי לידה וכ"כ המרדכי לדעת ר"ת אך יש פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לר"ת א"צ ב' טבילות עיין במרדכי והנה מפירוש ר"ת שהביא בגליון הנ"ל נראה להוכיח דס"ל לר"ת דא"צ ב' טבילות דאי ס"ד למאן דסבר ימי לידה אינה עולה לספירת ז"נ צריך ב' טבילות אם כן קשה מאי תירץ ר"ת משום דב"ה לא חשיב חדא בשבוע וכו' משמע דלב"ש ה"מ לשנויי הכי הא אף לב"ש ליכא לשנויי הכי כיון דהשתא מיירי שבאתה ביום והיא לא טבלה עד עכשיו אם כן הרי יום ראשון עדיין מקרי ימי לידתה וא"א למיחשב לספירת נקיים דהא אנן קיי"ל כרב דאמר מעין אחד הוא ואפילו ללוי מודה דלב"ש מעין א' הוא כדלקמן בשלמא לפי מאי דמוקמי שבאתה ביה"ש שפיר מקשה סוף שבוע קמא ליטבלה כיון שכבר טבלה מבערב אע"ג דמקצת הלילה לא היה עולה לספירה דהיינו קודם שטבלה לית לן בה דעיקר ספירה ביממא הוא דאף דימי לידה אינו עולה מ"מ אינה סותרת למיחשב כרואה ממש וכמ"ש התוספות לקמן וכן מוכח כל הסוגיא זו לדעת פוסקים אלו אבל למאי דבעי לאוקמי כשבאתה ביממא והיא לא תטבול עד ערב ודאי לדעה זו דס"ל דכ"ז שלא טבלה מיקרי ימי לידה א"א למיחשב יומא לספירת ז"נ ואם כן מעיקרא הקו' ליתא ומאי דוחקי' דר"ת לתרץ משום דב"ה לא משני א"ו דר"ת לית ליה לסברא זו וכיון שהפוסקים אלו כתבו כן לדעת ר"ת ור"ת גופיה לית ליה סברא זו וכמש"ל וא"כ מה"ת לחוש לחומרא זו כיון שבלא"ה יש חולקים ע"ז ואפילו לדעת ר"ת ובזה נסתר דברי הרמ"א בד"מ ובתשובה שכתב טעם וסמך להמנהג שנוהגים להמתין מלטבול עד לאחר מ' לזכר ופ' לנקבה משום שחששו לדעת ר"ת דימי לידה שאינה רואה אינו עולה לספירת ז"נ ולדעתו צריך ב' טבילות ולפי שאין נוהגים בב' טבילות מש"ה נהגו להמתין עד אחר מ' לזכר או פ' לנקבה אע"ג דלדעה זו דב' טבילות אין חילוק בין בתוך ימי נדתה או לאו ע"ש שמדחיק ולפי מש"ל דר"ת לא ס"ל הך דב' טבילות וכיון דר"ת הוא מרא דהך שמעתתא ולית ליה לחומרא זו אנן אמאי ניחוש לה וכבר כתב הט"ז וכ"כ בח"צ שאין לחוש לחומרא זו אלא מיד שאפשר לה לטהר ולספור ז"נ טובלת ומקדמה עצמה למצוה וכבר נתבטל המנהג וחומרא זו ברוב מקומות ועיין מ"ש לקמן בזה דף ל"ו ע"א:

תוס' ד"ה יומא קמא וכו' וא"ת והא אמר וכו' ועוד דמשום חששא דש"י טובלת גם ביום שני דשמא עכשיו ראתה. עכ"ל. ומה שלא תירצו דמש"ה צריכה טבילה גם ביום ב' דלמא הך בה"ש לילה הוא ולא היו ספורים לפנינו די"ל דס"ל להתוספות כמ"ש התוס' לקמן דף ס"ט בדבור שהבאתי לעיל דש"י אינה צריכה ספורים לפנינו ועוד לפי תירוץ ב' שכתבו התוס' שם מקרי ספורים לפנינו כיון שמקצת היום היה לפנינו וכמו שהבאתי לעיל ועוד דאם היה יום אחר נקי ביניהם אלא שלא היה עולה למנין לפי שלא היה לפנינו תו לא מקרי טבילה בזמנה כיון שהיה אפשר לה לספור ולטבול מקודם מש"ה כתבו התוס' לשמא ראתה ומ"ש מהרש"א ע"ז דהיכי מיירי כו' נדחק בחנם ופשוט דכוונת התוספות דחיישינן שמא ילדה בזוב וראתה רק יום אחד ועכשיו כשבאתה לפנינו הוא יום ט"ו מלידתה ועד עכשיו היתה רואה בכל יום ולא היה עולה לספירת יום נקי אפילו אי נימא דימי לידה שאינה רואה עולה לספירת ש"י מ"מ דלמא ראתה בכל יום עד עכשיו ואם כן צריכה לטבול ביום א' וגם ביום ב' צריכה לטבול דלמא הך בה"ש היה לילה ומקודם לכן בתחלת הלילה ראתה גם כן ולא מקרי יום א' יום נקי לרב דאמר מעין אחד הוא כדאיתא לקמן ריש דף ל"ו ע"א ומ"ה צריכה לטבול גם ביום ב' אבל בתוך ימי לידתה אפשר דאפילו אי נימא דעולה לספירת ש"י א"צ לטבול כיון דסוף סוף טמאה היא משום לידה ולא מהני טבילה זו לא מקרי טבילה בזמנה מצוה וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה כשראתה מבערב:

מתני' המפלת ליום מ' וכו'. ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה אע"ג דהוחזקה עוברה אפ"ה אין לה ימי טוהר לפי שהוא ספק אם קלטה הזרע ביום א' או דלמא ביום ב' או ביום ג' לפי שתוך ג' ימים עדיין אינה מסרחת כ"כ הרשב"א בתה"א:

רש"י ד"ה ליום מ' לטבילתה. עכ"ל. עיין בתשובת עה"ג שרוצה להוכיח מדברי רש"י אלו דחשבינן מליל טבילתה דכיון דמעיקרא חזיא דם הרי היא בחזקת שאינה מעוברת ודבריו תמוהים דכל שלשה חדשים הראשונים אינה בחזקת מסולקת דמים לפי שאין ראשה ואבריה כבדים עליה כדאמרינן בפ"ק וכבר הרגיש בזה הגאון מהר"י מילר בתשובת שבו"י ומה שהשיב ע"ז המחבר הנ"ל אין בהם טעם אלא פטומי מילי בעלמא ובאמת דברי רש"י צריכין תלמוד והרמב"ם בפירוש המשניות כתב מעת בעילתה ומיירי ע"כ שלא בעל אלא פעם א':

תוכן העניינים

חידוד הלכות על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה