חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי
פרק ראשון · דף ג.
ושניהם לא למדוהו וכו'. ועיין במשנה למלך פ"ט מהלכות מקוואות:
בגמ' ואי בעית אימא פירש"י אי מסוטה גמרי רבנן כו' כוונת רש"י ואבע"א לא בא אלא לתת טעם לדברי רבנן וכ"כ במשנה למלך שם דלא כמוהרמ"ל:
בתוס' ד"ה גמר סוף טומאה. עיין בס' הנ"ל:
בגמ' והאיכא כתמים. עיין מהרש"א מה שכ' בפירש"י ואני מוסיף על דבריו דרש"י אזיל לשיטתו שכ' בר"פ הרואה דטעמא דגזרו על הכתמים משום דחיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה א"כ היא לתא דאורייתא ולא דמי לטומאת מעל"ע דכל עיקר אינו אלא מדרבנן מש"ה הוצרך לפרש דמקשה מטומאת כתם למפרע והתו' אזלי ג"כ לשיטתם דס"ל שם דאפי' שיודעת ודאי שלא הרגישה טמאה וא"כ היא דמיא לטומאת מעל"ע מש"ה כתבו דמקשה מטומאת כתם להבא ועיין בחדושי פוסקים סי' קפ"ג:
תוס' ד"ה ואבע"א נראה דלהאי לישנא כו'. כ' מהרש"א גם מכאן יש להוכיח וכו' וכונתו דאל"כ מאי ראיה מייתי תו' דלמא לעולם דלהאי לישנא ליתא טעמא דחזקה והא דמטהר הלל לחולין משום אשה מרגשת וכו' משא"כ בשוטה דלא מרגשת באמת טמאה להלל אף לחולין ואין זה מוכרח דה"ק מודה שמאי בשוטה למאן מודה לאו להלל בר פלוגתיה ומשמע להו כמו דס"ל להלל בשאר נשים כן אית ליה לשמאי בשוטה ואס"ד דליתא לטעמא דחזקה וא"כ בשוטה טמאה אף לחולין וא"כ לא דמי לשאר נשים אליבא דהלל דאלו בשוטה הא לא מיירי כלל הלל בשוטה וכ"מ בחדושי הרמב"ן בריש מכילתין וק"ל:
תוס' ד"ה מרגשת וכו' ורש"י פי' וכו' וק' מאתמול וכו' אלא שמאי אית לי' וכו' כמו שאינה חוששת בהרגשת מי רגלים וכו'. עכ"ל מזה משמע דלהלל דחשש להרגשת מי רגלי' כמו כן חשש בהרגשת עד דהוי סד"א דלמא הרגישה וסבורה דהרגשת עד הוא וכדעת בעל תה"ד בכתביו ובפסקיו דס"ל דבמצאה ע"י בדיקת עד הוי ספק דאורייתא דלמא הרגישה וסבורה הרגשת עד הוא וכ"כ בשו"ת מ"ו שבו"י אמנם מדברי התו' לקמן ע"ב ד"ה א"ב למירמי חביות כו' משמע איפכא דאף להלל אינה אלא חששא דרבנן שכתבו וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי ואי ס"ד דהוי סד"א אמאי יועיל שלא לטמא ודאי דמ"ש ממקוה דהתם נמי אינה אלא ספיקא אי חסר מעיקרא היה או לאו ואפ"ה שורפין עליו א"ו דרוב פעמים מרגישה ולא טעתה לתלות בהרגשת עד או מי רגלים ואינה אלא חומרא בעלמא ומש"ה מהני שלא לטמא ודאי אלא לתלות וכן מוכח מן הגליון תוס' לעיל בד"ה מרגשת בעצמה שכתבו דטעמא דהרגשה אהני אף לחולין בשוטה ובע"כ גם להלל צ"ל כן דמהני בשוטה לחולין דהא בשוטה לא פליגי שמאי והלל אע"ג דס"ל להלל דחיישינן דסבורה הרגשת מ"ר הוא אפילו בפקחת מיהו זה יש לדחות ומן הגליון תוספות אין להוכיח די"ל דס"ל להגליון דוודאי להלל ע"כ טעמיה משום חזקה דכיון דלא ס"ל הך סברא דאשה מרגשת וכו' וא"כ מ"ט דמטהר לחולין א"ו משום חזקה אלא שהתוספות רוצים להוכיח אף לשמאי דאית ליה טעמא דמרגשת וכו' מ"מ צ"ל דאית ליה נמי טעמא דחזקה וע"ז כתב הגליון די"ל לשמאי אין אנו צריכין לטעמא דחזקה אלא דטעמא דמרגשת מהני נמי בשוטה לחולין ולב"ה ודאי דטעמא משום חזקה וכן הבין המהרש"א כוונת התוס' דאל"כ אין מקום לדבריו והיה מביא ראיה לסתור וע"כ כמו שכתבנו שהבין דעיקר כוונת התו' אינו אלא להוכיח דאף לשמאי צריכין אנו לטעמא דחזקה וק"ל: