אור ברסלב
חידוד הלכה יו"ד › סימן קד

חידוד הלכה· רבי אריה הלר

יו"ד · סימן קד

סימן קג

סעיף א עכברא [א] דדברא נטל"ש שהרי עולה על שלחן מלכים. אבל עכברא דמתא מספק"ל אם משביח או פוגם בשכר או בחומץ. לפיכך אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם אם [ב] לא שהא בתוכו מעל"ע מותר אבל אם היה רותח או צונן רק ששהא בתוכו [ג] מעל"ע בין שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכות דקות ויכול לסננו במסננת בענין שלא ישאר בתוכו כלום ממנו בין שנחתך בתוכו לגמרי ונעשה כמו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות מותר ע"י שיהא ס' בהיתר נגד כל העכבר. ואם נחתך לחתיכות דקות בענין שאין יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב הכל אסור ואין שם ביטול דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש: הג"ה [ד] ודוקא בשרץ יש לחוש שמא נשאר שם ואינו יכול להוציאו אבל בשאר איסורים אין לחוש [א] דדברא. לדידן הדין בעכברא דדברא אפי' בשאר משקין נטל"ש ובעכברא דמתא פוגם בשאר משקין בהפסד קצת. וביין שמן ודבש אפי' באין הפסד כלל. ובשכר וחומץ זהו הדין דכאן לחלק בין צונן פחות מעל"ע בין מעל"ע או רותח [ב] לא שהא מעל"ע. עמ"ש בריס"י ק"ב ואף דחומץ אוסר בפחות ממעל"ע י"ל משום דיש גם ספק דפוגם לכן בעינן גם בחומץ מעל"ע ונ"ל דגם בציר כן:

[ג] מעל"ע. עש"ך סק"ד דגם בספק מעל"ע אסור ואין לעשות מזה ס"ס ע"ש [ד] ודוקא בשרץ. החו"ד כ' טעם חומרת שרץ בזה וחולק אטעמא דהט"ז והסברא כמותו סעיף ב אם נפל איין או אשמן או אשאר משקים פוגם בודאי וא"צ ס' וכו': הג"ה. ולפי"ז אם נפל לשומן נמי דינא הכי. ויש שמחמיר בשומן ואפי' אם השומן קשה לפנינו אם שפכו מדי יום ביום שומן לקדרה ויש להסתפק שמא הי' שם כשעירו עליו השומן רותח והכל אסור [ה] אפי' יש ס' בשומן נגד העכבר ואם לא עירו עליו או שעירו עליו והשומן בא לפנינו קשה וידוע שלא הי' שם כשעירו עליו. וכן אם נמצא למעלה סגי בנטילת מקום ולא מחזיקין איסור לומר שמא הי' השומן רך כשנפל שם וכו' דיש ס"ס ס' נפל כשהי' קשה. ואת"ל שהי' רך שמא נתקשה קודם מעל"ע ובמקום שמאוס לאכול אסור ג"כ להדליקו בבהכ"נ משום הקריבהו וכו'. ובה"מ יש לסמוך אהמקילין [ה] אפי' יש ס'. הטעם דבכל פעם ששופך נימס סביביו השומן הקשה ופוגע הקילוח בגוף השרץ ונאסר כל אותו הקילוח בכל פעם. ועש"ך סק"ד למה לא נצטרף ספק פוגם לספק זה. ועוד הוסיפו קושיא הא לח בלח לא נ"נ ולמה לא יועיל במה שיש עכשיו ס' נגדו [או יטול העכבר משם ויחמם השומן ויתערב הכל. ונ"ל לתרץ הכל חדא דרק בה"מ ל"א בלח נ"נ ובה"מ בלא"ה מותר כאן וסומכין אהמקילין כמו שמסיק הרמ"א, אלא דק"ק דכאן הו"ל להתיר גם בהפסד קצת דבה"מ אין חנ"נ בלח אפי' באיסור מושבח. ממש. וי"ל דכאן חיישינן שבעת הקילוח לא נמס כל סביבותי' רק מעט במקום העכבר ונאסר אותו המעט. וא"כ אין שיעור ס' מבטל טעמו דבכה"ג אין השיעור ס' אמת לחלוק הטעם בשוה וזה דומה למ"ש בסוס"י צ"א באפוי או מבושל לא מהני ס' דא"י עד היכן מתפשט מחמת הבקעים. ויש לחוש כשיאכל בזוית אחד מהשומן אין בו מטעם איסור ולא הי' בו ובזוית אחר קם הטעם ממש ועומד שם. וזה אמת ובדרך זה יתורץ קו' החו"ד דהרמ"א בסי' צ"א מתיר בה"מ בכל איסור הצריך קליפה כשא"א לקלוף וכאן דבלא"ה מותר בה"מ. ולדברינו לק"מ דכאן יש חשש שלא נתחלק הטעם בשוה בכל השומן משא"כ שם בבישל עם הקליפה. גם יתורץ עוד קושי' א' דהכרו"פ כ' כיון שהשומן נקרש נעשה כיבש וביבש אמרינן נ"נ ואפשר לסחטו אסור. ולכאו' אין זה מובן דהא בשעת בליעה הי' ודאי לח דהשומן נמס ולא נ"נ א"כ אין כאן שום סחיטה דהכל נתערב ויותר מזה כ' הפר"ח בסי' צ"ח בדבר שהי' קרוש ונפשר דמותר מכ"ש כאן שבשעת בליעה הי' לח וניתר ואח"כ נתקשה דמותר ולדברינו יובנו דברי הכרו"פ דכיון דשיעור ס' כאן אינו אמיתי דיש חשש שבשעת קילוח לא נגע רק מעט בעכבר וחזר ונקפה והשומן עמד בפ"ע וקיבל טעם וכשיחממו עכשיו הו"ל עכשיו ממש אפשר לסחטו. וההיתר הוא רק מכח ספק שמא לא הי' כך רק נתערב כל השומן ממש ויש חשש אפשר לסחטו. ולפי"ז אין חילוק לדידן באם הי' המעשה בעכבר או בשאר איסור כגון בשר נבלה או חלב חי שנמצא בשומן שמערין בה בכל יום או אפי' חלב על בשר דבכולם יש הטעם דלח בלח לא נ"נ בה"מ ובאה"מ בכולם אסור. וגם כאן בעכבר כן והחשש שמא בשעת קילוח לא נימוס רק מעט ולא הי' ס' בהנמאס. ובודאי כשאין חששי קילוחין חדשים בכל יום כמנהג מתיכו השומן ודאי דהי' מותר בכל אופן כשיש ס' בכל השומן בלא ה"מ כיון שיש חשש פגם. ואף דבבב"ח אמרינן גם בלח נ"נ היינו בבישול ולא בקילוח העירוי דאף דעירוי מבשל כ"ק הא ממילא כשיש ס' נגד כל הבשר ודאי יש ס' נגד הכ"ק והקליפה עצמה מותרת בלח כשא"א לקלפה כמ"ש הרמ"א בסי' צ"א. ונ"ל אפי' אם יבשל אותה החלב אח"כ אין איסור חדא דכבר נתבשלה ואין בישול אחר בישול בבב"ח ועפמ"ג סי' ק"ה במ"ז סק"ה בד"ה עוד למדתי והכרו"פ כ' דאין בישול אחר בישול בבב"ח וע' י"א סי' ע"ב סק"ד מיקל בזה ובדברינו בסי' צ"א הבאתי בכה"ג דברי החו"ד דאין זה דרך בישול. ועוד דטיפה א' אפי' אם נדון בה דין בישול חדש אבל לא בטיפות אחרות שהם נקראים בא מבב"ח ולא בב"ח ממש ע"ש בטעם הענין וא"ש הכל סעיף ג [ו] דברים המאוסין שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים וזבובין ויתושין וכו' אפי' נתערבו בתבשיל ונימוחו גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליהן מותר. ומ"מ כל שאפשר לבדוק לכתחלה ולהעביר במסננת בודק ומסנן מיהו [ז] בחלא ושיכרא יש לחוש כמו בעכבר לעיל:

[ו] דברים המאוסין. כ' הש"ך דאפי' יש כזית בכא"פ מותר. ונ"ל דדוקא אמר שנמחה גופן דאז בטילי מדין בריה אבל כ"ז שיש שם שלימין דינן כברי' ואין בטילין ע"ל סי' ק' ולק' בקו"א [ז] בחלא ושיכרא. והעולם אין נזהרין מיהו אם יש כזית בכא"פ אין להקל. ובזה לא שייך מנהג דהוא דבר דלא שכיח ובסי' פ"ז הארכתי בדינים אלו קו"א לסי' ק"ד. בדיני עכבר שבסעי' א' ודיני תולעים שבסעי' ד' דלכאורה סותרים זא"ז דבעכבר עיקר החשש כשנחתך ויש שם חתיכות קטנות כעדשה ובתולעים כשנמוחו גופן מותר. והמפורשים כ' דכעדשה משרץ חשיב ברי' והש"ך כ' דאינו ברי' רק שכן שיעור טומאתו אבל לא מקרי ברי' דאין שמו עליו כשנתחלק ועוד דא"כ מכ"ש התולעים אם לא נמוחו שהם בריות שלימות יגרעו מעכבר כעדשה ולמה לא הותנו דכשהם שלימים ונאבדו דאין להם שום ביטול. ובפשיטות נ"ל דמתנאי הברי' הוא שלא יחסר ממנה שום אבר אפי' הכנף מהזבוב או רגל א' ששורץ בהם וכשנתערבו בתבשיל א"א שלא יחסר ויתמחה ממנו אבר א' ומטעם זה כתבתי בסי' פ"ז ישוב נכון על מה שאין העולם נזהרין בימות הקיץ לבדוק מהרחישה שקורין מילוין שיש מהם לאלפים בתוך הקמחין והיינו כששופכין מים בקמח ומגבלין עיסה כבר כולם מתו ונחסר מהם דא"א שלא יתרסק מהם איזה אבר קטן שבהם ומשום מבטל לכתחלה לא שייך בהנך כמו באגוזי פרך כשפצען במתכוין דהתם רואה מעשיו אבל כאן אין כונתו לרסקם כיון שאינו רואה אותם רק כונתו לגבל עיסה. והא דכ' הט"ו בסי' לענין רוזינקיס שנמצא עליהם מילוין בחג השבועות שאני פירות יבישים שנראה עליהם הרחישה לעינים דרוחשין ע"ג הראזיני ונראה לעין ואם ימית אותם במשמוש ידים הוה מבטל בריותו כמו בפוצע אגוזי פרך משא"כ בקמחים שאינו רואה אותם בלא בדיקה בכונה וכיון שידוע שיתבטלו מתורת ברי' בשעת גיבול שוב לא יאכל איסור וכ"ז לדעת האחרונים דברי' אוסרת גם שלא במינה אבל כבר העליתי בסי' פ"ז דדעת הרמב"ם בכל איסורי משהו דאינם רק במינם ומצייר ברי' כגון תולע בין תולעים כלומר תולע שפירש שנפל בין תולעים שלא פירשו א"כ לדבריו אין שום איסור מכל מיני רחישה שנפלו בא"מ כגון לתבשיל ורק כשאפשר בסינון לא שייך ביטול דהא כשיסנן ימצאהו ואם התבשיל עב וא"א בסינון שפיר בטל ולא שייך לחוש שמא יאכלנו בעין דתמיד יאכל אותו עם הירקות ויהי' בטל גם בפיו בא"מ וטעמו פגום ואינו אוסר לכ"ע. והא דאמרינן בגמ' האי אמרטוטי אמרטוט ופירש"י וחיישינן שמא בולע חתיכת שרץ בהדי חומץ. שאני התם שהחומץ לח וחתיכת שרץ יבש ויבש בלח לא בטיל אבל אם העכבר בתוך תבשיל ירקות אה"נ דלא חיישינן דבין אם נדונו ללח בלח בין ליבש ביבש ודאי דבטל. ודע דכל דיני עכבר שהחמירו כאן בשכר וחומץ וכן בשומן היינו אם גוף בשר העכבר הוא כטבעו ולא נסרח עדיין יותר מטבעו כגון בחורף שמונח בשומן ואינו נסרח אבל אם נתקלקל בשרו מעט יותר מטבעו אין שום איסור דלא עדיף העדשה משרץ מכזית דנבלה וכשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה עוד יש להעיר כאן דהמפורשים האריכו בענין הספק אם הי' העכבר בשומן מעל"ע וספק כבוש עם ספק פוגם הו"ל ס"ס והט"ז מחמיר כשהי' ידוע שהי' השומן רך יום או יומים דהוה כמו ודאי שהא מעל"ע. ולכאור' קשה הא ידוע דהעכבר בא לשם בעודו חי ומת שם. וא"כ יותר יש להעמידו בחזקת חי ועכשיו מת דע"י שהוא עכשיו מת לא נתקלקל חזקת חיות להחזיקו שמת קודם מעל"ע. דז"ל המשנה כלים פ"ט מ"ג שרץ שנמצא למטה מנחושתו של תנור טהור התנור שאני אומר חי נפל ועכשיו מת. כלומר שחפר חתירה בחיותו תחת התנור ומת שם ולא מחזקינן שנפל באוירו מת ומשם נתגלגל למטה מנחושתו. ובפרט כשהשומן ניטל ממקלמ"ק דלא נחזיק שהי' שם מעל"ע דאולי מקום שעמד השומן קודם מעל"ע אין שם עכברים דלאו בכל מקום מקומם וצ"ע ולדינא בלא"ה מסיק הרמ"א להתיר בה"מ בכ"ע שאלה. שאלת ממנו אחוה דעי בהא דקי"ל חלב חי אין בו איסור וכל איסור חלב הוא אחר התכתו ולהמרדכי פרק כ"ש הוא פטור ומותר ולא כפיטורי שבת דפטור אבל אסור. אם גם בשר נבלה או טרפה מותר כ"ז שלא נתבשל כמו חלב חי או דוקא בחלב קבלו כן ולא בבשר נבילה ושרצים וכיוצ"ב תשובה. מקור הדברים לפטור האוכל חלב חי בפסחים (דכ"ד) אר"א אר"י כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור וכו'. א"ד וכו' וכ"ש האוכל חלב תי שפטור. והתוס' שם בד"ה פרט וז"ל והא דאמר בפ' גה"נ אכל צפור טהור' בחיה בכ"ש במיתתה בכזית [ופשט הדברים במיתתה קודם שנתבשל] ותירצו שאני עוף דרכיך וחזי לאומצא וכו' ומסקי דחלב אפי' הותך בשמש פטור עליו כ"ז שלא נתבשל באש עכ"ל. הרי דלאו דוקא בחלב פטור אם הוא חי אלא כל מיני בשר שאין הדרך לאכלו חי פטור עליו אם לא בשר עוף דרכיך. ולפי"ז ניתן הדבר לשיעורין דמצינו ביומא בשעיר של יו"כ אם חל יו"כ בע"ש היו הבבלים אוכלים אותו בליל שבת חי. הרי דגם בשר גדי רך תוך שנתו חזי לאומצא למי שיש לו נפש יפה כהבבליים דאל"כ גם מצות אכילת קדשים לא יצאו. וממילא אם הבבלי אכל מגדי נבלה חי חייבים עליו ושאר כל אדם פטור. ובבשר שור או איל זקן לכ"ע פטורין עליו כשהוא חי. וכבר הארכתי מאוד לעיל בסי' פ"ז בדיני מליחת בשר כשר עם נבילה איך יאסרו כיון דבחיות הבשר אין עליו איסור ובסי' ע' כפלתי הדברים והנה הפמ"ג בסי' ע"ד במ"ז סק"א חקר בנמצא חלב חי במשקה וספק כבוש מעל"ע או ספק חלב ספק שומן ורצה להקל דחלב חי אין בו רק איסור דרבנן [לכל היותר דלהמרדכי הנ"ל אין בו שום איסור] ומותר בספיקן כמו בנתערב ביצת ספק נבלה או מכשרה. ורק החמיר שם משום דסופו להתבשל ולבא לאיסור תורה אבל גם זה אינו דכ"ז שאינו אסור מה"ת לכ"ע לא אמרינן נ"נ ובפרט לח בלח דבכל ענין א"א חנ"נ וא"כ כשיבשל המשקה יכול להוסיף עד ס' ולפי"ז אם נאמר גם בבשר נבילה שכ"ז שלא נתבשל אין בו איסור משום שאין זה דרך אכילתו איך אנן אוסרים בסי' צ"א ולק' בסי' ק"ה במלח בשר כשר עם בשר טריפה דמסתמא איירי בבשר חי. ובגמ' במעשה שמלחו הני אטמהתא בגידא דנשיא ואדרבה שומן הגיד דרבנן צריך להיות קל יותר מחלב חי שלא יאסר בחיותו ובשלמא במעשה דבר יונה דנפלה לכדא דכמכא י"ל בשר עוף רכיך וראוי לאכילה חי כמ"ש התוס' הנ"ל ויכול לאסור אבל בשר שור דקשי לא יאסר במליחתו בס' דהש"ך בסי' ק"ט מיקל בא"מ ביבש דא"צ ס' משום דכשיש רוב בא"מ אין שם רק איסור דרבנן ומכ"ש בשר שור חי דלהמרדכי דאין בחלב חי שום איסור משום דאין זה דרך אכילתו למה יגרע בשר חי. וכן איך אוסרים הציר של דברים טמאים איך נאסור צירן אם הבשר עדיין חי ואינו אסור. ולזה י"ל דבציר הוה דרך אכילתן דדרך ציר של בשר. חי לאכול אבל גוף הבשר עדיין מותר. ולפי"ז דין עכברא בשיכרא נפל בבירא כיון דעדיין בשרו חי כמ"ש הפמ"ג הנ"ל לענין חלב חי שנכבש ולחומר הענין נ"ל דהדין של שלא כדרך אכילתו לא ניתן בחדא גוונא בכל מיני איסור דרק בחלב פטרו אם הוא חי משום דשם חלב פתרונו שבח כמו כל חלב תירוש ויצהר. ונאמר בהרמכם את חלבו ממנו. ונאמר כל חלב דגן וגו'. לכן ראו חז"ל לומר דכל חומר איסור חלב לא נאמר רק בשעת שבחו ממש מדלא אסרה התורה רק חלב שור וכשב ועז וכ' הטעם דחלבם ניתן על המזבח לכן אמרו דאיסורו בשעת שבחו כשניתך ע"י אור ואז שמו חלב [דאס בעסטע] וכשהוא חי אינו מושבח וגם נשתנה החלב מבשר דאין טומאת נבלה על חלב רק על בשר. וגם איסור סחורה ועבודה התיר הכתוב בחלב בהדיא. וגם לענין בב"ח אין איסור חלב בחלב. מכל זה ראו חז"ל דגם איסור אכילה של חלב נשתנה קצת מאיסור אכילת בשר איסור. ואין איסור חלב רק בהיותו בשבחו הגמור. ולאו דוקא מטעם שלא כדרך אכילתו וכ"ז בחלב אבל בשר איסור דכתי' בו לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ובין למ"ד דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה בין למ"ד שמותר בכל הנאות כמבואר בסוגי' דחזקי' ור"א בר"פ כ"ש. ומזה דרשינן הראויה לגר משום קרא יתירה דואכלה אבל אי לאו קרא דואכלה ה"א דאיסור אכילתו כטומאתו מה טומאת נבילה אפי' סרוחה כן איסור אכילתו. ומשום דכתי' ואכלה ממעטינן איסור אכילתו שיהי' ראוי לאכילה. וכיון שראוי לאכילה אחר בישול קרינן שפיר ראוי לגר דאין הגר מקפיד על הבישול לקרותו שלא כדרך אכילתו. דאפי' בחומרת חהר"ל אף שי"א בסי' ק"א דדוקא מבושל נקרא חהר"ל אבל קי"ל דגם חתיכה חי' נקרא חה"ל כיון שראוי אחר בישול. ובפרט בשר עוף דרכיך. ומכ"ש בשקצים דאכילתן כתי' בלשון אל תשקצו את נפשותיכם דאין לחלק בין חי למבושל ולא נשאר לן בקושיא אלא אמליחת חלב עם בשר במה דקי"ל בסי' ס"ד דרק הקרומין אין אוסרין במליחה דהם חלב כחוש אבל חלב הפריסה והכליות אוסר במליחה כלק' סי' ק"ה ובעינן ס' וגם קליפה. וחלב חי אינו יכול לאסור. ונ"ל דבאמת עפ"י הדין אין מליחה אוסרת אא"כ אינו נאכל מחמת מלחו. וחלב כשנמלח כ"כ ראוי לאכילה הוא דרק חלב חי ממש מותר משא"כ חלב מלוח דגם כשמקריבין החלב ע"ג המזבח הי' מולחין אותו אלמא דמליחתו והקטרתו מועילין לו העולה מזה דכל מיני בשר אסורין חי כמבושל ונקרא דרך אכילתן ואין הבישול מעכב ורק הסרחון מתירו ורק חלב מותר כשהוא חי וכשנמלח עד שא"נ מ"מ נקרא ראוי לאכילה דהרבה אנשים אוכלים שומן מלוח דטבע החלב להתרכך ע"י המלח כדגים. ואם החלב נתקלקל מעט ונפגם ודאי דפטורין עליו מכ"ש מחי ובאיסורי שרצים ודגים פשיטא שאסורין בין חי בין מבושל בין כבוש מעל"ע. ורק חלב כבוש מעל"ע דעת הפמ"ג בסי' ס"ד דחשיב חי ופטור עליו. וצ"ע מנ"ל להפמ"ג זה דלמא כמו חלב מלוח אסור ואינו כחי ממש כן חלב כבוש חשיב כמבושל:

תוכן העניינים

חידוד הלכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה