אור ברסלב

חידוד הלכה· רבי אריה הלר

יו"ד

סימן סט

הקדמה לספר חידוד הלכה על יו"ד לרבי אריה בן פינחס משה הלר: הקדמה והתנצלות המחבר מה ראה להדפיס חיבור הנוכחי:

לברר הלכות או"ה ולהדפיסם לעיני השמש במקום מורים שכבר קבלו סדר ההוראה משנים קדמונים אמנם יען כי ראיתי שהבחורים בילדותם שטעמו קצת ממתיקות הגמרא ורצונם לבא לידי מדת מורה וברוב מתיקותה נלאו לחפש דרך ישר לבא למדרגה זאת בפרט עפ"י מאמרם ז"ל כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה חד לתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה וחד לתלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה [מחמת שלא הוחזק מאבותיו]. ומה יעשה הבן אם להתחיל מלימוד הש"ס בסוגיות השייכים לענינים אלו עם התוס': והר"ן והרא"ש והרמב"ם והטוש"ע יבולע הזמן ויתבלבל דעתו מחמת צוק העתים ולא יעלה בידו. כי בעוה"ר עכשיו אין הבחור חפשי לבקורת הלימוד רק איזה שנים מועטים מימי בחרותו. ואם יסתפק בספרי המחבר והרמ"א והט"ז והש"ך והפרמ"ג וכהנה אכתי אינו בטוח שיעלה המרגניתא מצללו במים האדירים האלה כי עד עכשיו לא נתבררו הענינים מתוך דה"ק ובפרט ספר פמ"ג שדבריו מועטין בכמות ורבים באיכות והתלמיד המעיין בספרו נלאה לשאוב מים צחים מבאר עמוק כזה. ע"כ שנסתי מתני להדפיס ספרי זה והתועלת יבא כמו מי שכהו עיניו ורוקח אספקלריא מזכוכית מלוטש להאיר מאור עיני בשר הכהים:

והנה תועלת הראשון שקבצתי וביררתי בלשון צח וקל כל דברי הפמ"ג והחו"ד עד שיוכל לקרות את ספרי זה כשמו שקראתיו בעת התחלתי בו פרמ"ג חדש ודרכתי בעקבותיו בין בפתיחות ההלכות כגון פתיחה להלכות מליחה וגם לבב"ח וגם דהל' תערובות ועוד כהנה. וחלקתיו לשני חלקים. חלק א' והוא עיקר החיבור ושמו חידוד הלכה. ומברר ומלבן כל דברי הראשונים עד האחרון שבאחרונים בסברות ובירורי הדברים ממקורם בש"ס ותוס' וכו': חלק שני נקרא קונטרס אחרון ובזה צללתי במים אדירים בסוגיות שאין להם שייכות כ"כ לשיטות של דיני או"ה רק חזקתי ראיות ברורות מיתר דברי הש"ס בבלי וירושלמי לחזק הדברים שבחלק חידוד הלכה:

תועלת שני שבררתי גם קיצורי דינים בהסימנים הנצרכים להוראה כגון בסי' צ' בירורי חידושי דינים המסתעפים לדיניהם עם שו"ת. וכה"ג בסי' צ"ב כ"ב מחודשים לדיני זחילה איסור תחת קדרת היתר. וכן בסוס"י זה חידושי דיני נפילת טיפה ע"ג כיסוי הקדרה. וכה"ג בסי' צ"ד הרבה מחודשים לדיני תתיבות כף לתוך קדרה הפכית וכהנה. ובפרט בסי' קי"א צללתי במים אדירים להביא דוגמאות רבות בדינים שיש לתלות להיתר בדרך שאני אומר וכו':

וכדי לעמוד על בירור הדברים אעתיק פה מספרי נמוקי הרא"ה על משניות. וז"ל במס' אבות פ"א מט"ז ר"ג אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות, ערע"ב ותי"ט תמהו מאוד. וביותר הקשו דאבא שאול בן גומל במס' גיטין פליג על דין זה דאל תרבה לעשר אומדות עתו"ס גיטין ובכורות. ואני הוספתי להקשות איזה חיבור יש לדין דאל תרבה לעשר אומדות לדבריו שלפניו. וחוץ לזה אין שום ענין לדין עישור אומדות למס' אבות שעיקרה בעניני מוסר ומדות:

ולישב הענין אמרתי דבפירוש עשה לך רב והסתלק מן הספק פירשו דה"ק אם תהיה נזהר לפסוק הדינים כמו שקבלת מרבך מובהק אז תנצל מן הספק ערע"ב מרבא דלדין התלוי בהבנת הקצבים קיבץ כל הטבחים וכו' והכל כדי לצאת מהספק. ושמא תאמר אם יארע חי איזה ספק בהודאה אפסוק לחומרא ע"ז אמר ואל תרבה לעשר אומדות כי המרבה במעשרות אף שהחמיר לעצמו אבל רק פירותיו מתוקנים אבל מעשרותיו מקולקלים דלמשל אם נותן ללוי יותר מעשר אז כל מה שנתן יותר הוא טבול למעשר שני ומאכיל ללוי סבל, וזהו תשובה למי שאינו רוצה לידע בירור הדברים והולך להחמיר. וז"ל הירושלמי דמאי. כשם שאסור להתיר איסור כך אסור לאסור המותר ולא עוד אלא שלמחר יבא להתיר האיסור. נמצא לפי"ז ששפיר שייך דין זה למס' אבות שהוא מוסר להמורים ויש קישור לדבריו הראשונים של עשה לך רב וכו':

ובזה ניחא לשון אל תרבה לעשר. אטו מעט מותר ובקיצור היל"ל ואל תעשר באומד. אלא ה"ק אם תעשה לך רב לא תבא להחמיר בספיקתך ולא תרבה לעשר מחמת ספק ידיעתך:

ושם בפ"ו מ"ו בדברי מוסר של הלל הזקן מסיים אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה ע"פ המים אמר לו על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטיפון. והתי"ט תמה דהרבה שלא רצחו ונרצחו והרבה רוצחים מתים על מטתם:

ולי קשה יותר מה ענין זה דגלגולת לדבריו הקודמים ומה ענין זה כלל למאמרי מוסר שבמס' אבות. וז"ל רישא דמשנה הלל אומר אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. וכונתו פשוטה שישתדל בלימוד התורה על בוריה ויצא ממדרגת בור וע"ה ויוכל להיות ירא חטא וחסיד. והיינו כשילמוד מרב מובהק ולא יהי' ביישן לשאול והרב לא יהי' קפדן. ולזה מביא המעשה שראה גלגולת א' שצפה ע"פ המים [דהתורה נמשלת למים] וראה ת"ח א' שהי' צופה ע"פ המים שלא ירד לעומק הענין רק במה שנראה לו מתחלת ההשקפה. ולא ירד לעומק התהום לידע בירור הדברים. ואמר לו על דאטפת על שלא למדת עומק הענין. אטפוך. נכשלת בהוראה. וסוף מטיפיך יטיפון שרבך היה קפדן ולא למד אותך בירור הענינים שלא תכשל בהלכה וסופם ג"כ לטעות בהוראתם:

והנה כבר הדפסתי ברוב דוחק ועוני ספר שקלי גולה על מס' שקלים בהסכמת הגאונים ז"ל שהעתקתי דבריהם בהסכמותם וגם ספר כזה על מס' עדיות נקרא עדות לישראל. והם שיטות כדרך ש"ס על משניות שבמסכתות אלו. ובשנת תרפ"ו כתבתי חיבור כזה שיטה על מס' קנים שביררתי בה כל חמירא שבמסכתא זאת וסקלתי כל הקמשונים שעלו על שלחן התימה במס' זאת: ועוד ס' סדר למשנה בסדרי המסכתות זה אחר זה בסברות עמוקות ושם הצגתי לוח לכל הדינים שנמצאים בכל המשניות שבש"ס:

ועל כולם ספרי הגדול נמוקי הרא"ה על כל ש"ס משניות והוא ממש תי"ט חדש בעל פפיות דברים חמורים וישרים לפלפולי התנאים:

גם חברתי מכבר זה ארבעים שנה ביאור הגרא"ה על כל ספרי תלמוד ירושלמי מהחל עד כלה וספר סתרי בראשית על התורה ורובה על סדר בראשית: וחוץ מספרי פלפולים על סוגיות של כל הש"ס מימי חורפי. וספר שו"ת הרא"ה ועוד ועוד וכולם בכתובים מדוחק פרנסתי מעודי עד היום וכעת מסחר שלי כל ימות החורף ממסחר דגים מלוחים. ובשעות קטנות בלילה אני מהרהר בתורה ובימות הקיץ שאני נחדל מעושק המסחרים והסוחרים אני חוזר על לימודי. וב"ה שחכמתם עמדה לי גם בעת זקנתי וקבצתי כל הוני ורכושי להדפיס עכ"פ הפרי הנוכחי להאיר עיני הבחורים להביאם למדת מורים ובלבד שלא יקחו ספרי זה לספר פוסק בהחלט רק להעיר הרעיונות ויבינו הדברים לאשורן. כ"ד השפל:

ארי' העללער:

פה"ק בוסק אצל לבוב:

יו"ד סימן סט סעיף א

פתיחה להלכות מליחה והדחותיה:

הפמ"ג בפתיחתו כאן מסיק דדם שבשלו דרבנן. וממילא התיקון של מליחת בשר לקדרה ג"כ דרבנן דקודם הבישול הוה דם איברים שלא פירש דלכן אין איסור לאכול בשר חי באומצא ורק שחששו שכשיבשל הבשר יתעורר הדם לצאת ותקנו מליחה. ואם לא מלח ובישל אסור מאיסור דם דרבנן. רק שנסתפק אולי בתחלת בישול עדיין הוה איסור תורה. ומיהו לזה י"ל דקי"ל הלחלוחית של הבשר נתבשל תיכף בחום כ"ר קודם שגוף הבשר נתבשל כמאבד"ר כלק' ס"ט וא"כ לא שייך נגד הדם חומרת תחלת בישול דכל מה שנתפרש מהבשר ע"י הרגש החום הוה בישול אצלן:

ולכן אמרו אם תינוק או נכרי הטילו דם בקדרה רותחת או בשר שלא נמלח וספק אם יש ס' מותר דהוה ספק דרבנן. והנה הט"ז בסק"ח כ' בבשר שנתבשל בספק אם נמלח דההיתר מטעם חזקה על נשים שעשו כהוגן דבאמת בלא"ה הוה ספק דרבנן. ורק הטעם של הט"ז צריכה בודאי נמלח וספק אם הודח הדחה שני' דיש שם דם בעין אבל באמת קי"ל דגם דם שמלחו הוה דרבנן כמ"ש הפמ"ג שם ועש"ך סי' ס"ח סקל"ד:

ובדין דם שכבשו מסיק הפ"מ בסי' ק"ה דהוה ד"ת וצריך להחמיר בספיקו. אבל אני הוכחתי בחידוד הלכה סו' סי' ע"ג דא"א לצייר כלל דם שכבשו דכשבא הדם למים נמס ונתבולל. ואם הכבד נשרה במים אין הכבד דם דאורייתא. והדין דסעי' ט"ו בשר המלוכלך בדמים שנשרה במים מעל"ע שם הדין נגד הבשר שיהא דינו כנתבשל בדמו וגם שם אם ספק מעל"ע או נשפך וא"י אם הי' ס' במים יש להתיר הבשר ע"י מליחה ובחידוד ס"ק ל"ד יבואר והמחבר בסט"ו מתיר אפי' בודאי כבוש אם יש ס' במים ע"י מליחה: ועכ"פ לדידן די להתיר בספק מעל"ע. והחו"צ בסי' ע' סק"ד מתיר ספק כבוש בדם ובכלי שני בספק יש להקל:

עוד חקר בכבד שנכבש מעל"ע מיהו לדידן אין נ"מ בכבד דבלא"ה אסורה בבישול ולצלי בכל ענין מותר:

ולענין בישול אחר צלי לא מצינו רק בבשר ששהא ג"י:

וכ"ז בדין דסעי' ט"ו בבשר המלוכלך בדמו (שלא הודח ולא נמלח] ושהא מעל"ע במים. אבל בשר שנפל לתוך דם ושהא מעל"ע ובלע דם בעין זהו כבוש של איסור תורה שבלע דם ממש ואסור גם לצלי דבבליעת דם בעין כזה ע"י כבישה מעל"ע לכ"ע לא מהני מליחתו דלא אמרינן ככ"פ ולא איידי ולא שריק כש"ך סק"א ושם נאמר לענין דם שע"פ החתיכה דחומרת הסמ"ק והר"י טרושין אבל בכה"ג דהדם אסור מה"ת ודאי דהבשר בלע ולא יפליטנו וכאלו בשלו בדם ואפי' בספק כבוש יש לאסור בכה"ג:

חקירה ב' בהפמ"ג אם המלח מוציא כל הדם או נשאר קצת כסברת הרא"ה ורק משטח עליון ונ"ל ראיה דמוציא כל הדם מדמועיל מליחת הרגל ע"ג העור ומליחת הראש למוח שבתוך הגלגולת [וע' בדברינו בסי' ע'] ורק להערה באתי ולא להתוכח בטבע מיהו מדנתנו ג' שיעורים למליחה דהינו לכתחלה שעה שלימה ולצורך חצי שעה ולכ"ש י"ח מינוטין מוכח דבי"ח מינוטין מוציא משטח העליון באופן ששוב אין בבישולו חשש זינוק דם שיתפרש ממקום למקום כחשש בישול בלא מליחה. וכל ששהא יותר עד שיעור שעה מוציא יותר עד שיעור שעה ואז יוצא הכל כן נראה לכאורה ובדברינו בקו"א בסוס"י ע' דברתי מזה:

ובטעמי ההדחה ראשונה הביאם הפמ"ג והם חמשה. א' טעם הרא"ה שהיא רק עצה שמא יונח במלח י"ב שעות ואז יותך הדם שע"פ הבשר ותבלע אז מחמת דהבשר אחר יב"ש פוסק מלפלוט ציר ויבלע אם לא יהי' נידח מהדם שע"פ. והר"ן פירש דבריו יותר דכ"ז מליחה שפולט דם או ציר עדיין הדם שע"פ קשה להתבלע ואח"כ יהא ניתך ויתבלע. ולפי"ז אם הדיחו ממלחו אחר שעה כשר בלא הדחה ראשונה ועיקר החשש שמא יהא מונח יב"ש במלח. ונראה דלהרא"ה אם הדיח ונשרה במי שריה מעל"ע כדין דסט"ו גרע יותר מאלו לא הדיחו כלל. דבזה יש כבישה כדין דסט"ו ובעינן ס' במים נגד הבשר והבשר אין לו היתר רק לצלי. אבל בלא הדיח כלל ואפי' שהא במלח יב"ש עדיין אין האיסור רק באין ה"מ דבה"מ אמרינן דהבשר פולט ציר מעל"ע כמבואר בסי' ע' ס"ו. וגם דם שמלחו לכ"ע דרבנן כגון בספק יב"ש שלימות דמותר יותר מספק מעל"ע ודו"ק:

והנני להרחיב קצת הדיבור בדיעה זאת של הרא"ה דלכאורה מוכח דלא ס"ל ההיתר במעשה דרש"י בס"כ דלרש"י שם דאחר ש"מ פסק רתיחתו בין מהמלח בין מהבשר וא"כ מי יבליע הדם אחר יב"ש בהבשר וע"כ דהרא"ה מכת החולקים במעשה דרש"י וס"ל דלא פסק כח המלח לגמרי. א"כ למה תלה הטעם בחשש רחוק שיניח במלחו יב"ש. לימא בפשיטות שמא יניחו בכלי גמורה אחר ש"מ בלא הדחה אחרונה כמעשה דרש"י ואם היתה נדחת עכ"פ הדחה ראשונה אז אין איסור רק כ"ק אפי' להחולקים במעשה דרש"י. אבל כשגם בראשונה לא הודח שיש דם ע"פ החתיכה שלא פלטו המלח ויבליענו כדין מולח בכשא"מ. ורק להערה באתי לחידוד התלמידים ובפנים יבואר יותר:

טעם ב' מהר"ן לרכך הבשר ואז יצא הדם בקל ובשפע והדעת מכרעת לסברא זאת דריכוך דכששהא הבשר ג"י בלא מליחה אסרו הגאונים הבשר למליחה לקדרה מטעם קושי יותר מדאי ודו"ק:

טעם ג' מהמרדכי שהמלח יתמלא מדם שע"פ ולא יהא בו כח להוציא דם. ונ"ל דזה גרע ממ"ש הרמ"א בס"א שיזהר לשהות קצת כשמניחו ע"ג כלי מנוקב שיטפטפו ממנו מי הדחה. דחיישינן שהמלח יתלחלח מהמים ויתרשל מלהפליט. דבחשש לחלוח מים מותר בדיעבד והוא רק זריזות בתחלה ע' הגר"א אבל בנתמלא מדם אסור בדיעבד וגם אין מועיל טפטוף דהדם עב וסביך בבישרא וזה פשוט:

והנה לטעם ריכוך כיון שנתרכך פ"א אין מזיק אם הניחו אח"כ בהפסק גדול קודם שמלחו [ורק פחות מג"י] וזהו הסברא שאמרו דמועיל הדחת הטבח והרבותא דמועיל הדחת הטבח הוא רק מדסתמא נשתהא הרבה בין הדחתו למליחת הבע"ב כמו שהארכתי בקו"א סק"א. והטעם דכל שעשה כתיקון חז"ל תו לא הטריחוהו יותר ורק למי שלא עשה כתיקונם החמירו או מטעם ריכוך או מטעם אחר:

והנה הפ"מ מפלפל בהנ"מ בין הטעמים להדחה א'. והנפקותא היותר גדולה הוא מ"ש המחבר בס"ב לדעת הסמ"ק והר"י טרושין דדם שע"פ הבשר דינו כדם בעין דלא אמרינן בו לא קולא דככ"פ ולא איידי דטריד ולא שריק עט"ז וש"ך ס"ק א' ב'. ולא מהני הדחה אחרת באמצע המליחה ויחזור וימלחנו ע"ש במחבר:

ומדי דברי בפלפולא תמהתי על חומר זה. דהא אפי' בדם בעין ממש קי"ל בסי"ע ס"ו דאינו מפעפע ממטה למעלה ואם הניח בשר במלחו על דף חלוק [בשיפוע באופן דנחשב ככולו מנוקב] ויש שם טיפות דם בעין דא"צ ס' נגדם דדם אין מפעפע למעלה. ורק אם נפל דם בעין למעלה על שטח הבשר הנמלח אז אוסר עד ס' ע"ש בהג"ה ולהש"ך שם גם למעלה אין איסור ס' רק כ"ק ולמטה אין שום איסור. וא"כ כאן במלח בלא הדחה וחיישינן ללכלוך דם סביבותיה והיא מונחת ע"ג כלי מנוקב א"כ כל הדם שבצד מטה מהבשר אינו אוסר ואין חשש רק נגד הלחלוחית של שטח העליון. וידוע שיש בחתיכה שלשים נגד כל הלחלוח סביבה ע' ברמ"א ס"ב ובטו"ז. וממילא נגד דם שע"פ שטח העליון יש בשופי ס' ולא עוד אלא שאמרו שיש שלשים בחתיכה גם נגד מלח והדם שעליה כמבואר בס"כ ולכן אפי' אם נחמיר לומר שהלחלוח שבצדדין דינו כמו שטח עליון ומפעפע עכ"פ יש בשופי ס' ובפרט לדעת הש"ך שם דגם חלק העליון אין אוסר רק כס"ק. וממילא דכאן עכ"פ נחית חד דרגא לקולא דעכ"פ אין כאן דם בעין ממש רק שנתנו עליו חומרת ד"ב שלא נאמר ככ"פ דהמקילין שברמ"א ס"ב הקילו מטעם ככ"פ אבל בד"ב ממש לכ"ע לא אמרינן ככ"פ ע' סי' ע'. וממילא אין מקום לחומרא זאת. ודוחק לומר שהאיסור משום רגע אחת של שעת מליחה קודם שהניחה ע"ג כ"מ. דאנן לא מחמרינן ברגע א' רק דהחמירו בלא שהא ש"מ כאלו שהא. וגם ברגע זאת מקצתה למטה. ואפי' במולי בכשא"מ בעינן עד שיראה ציר בכלי ולא ברגע א':

ולהרגיע רעש זה מהמחברים נ"ע אמרתי בדרך שכ' הגאון בחו"ד בסק"א בפלפולו הנעים המשמח אלהים ואנשים והעלה דבין ד"ב בין ד"פ אם כבר היו על הבשר קודם שהטיל מלח על הבשר. והמלח בא ופוגע בהדם שקדמו ונטבע בו. אז לא די שאין המלח עושה בו פעולת פליטה אלא עושה פעולת בליעה. ולפעולת בליעה זאת אין שהות רק מתחיל תיכף להבליע. וטבע המלח כך אם הוא קדום לדם שבתוך הבשר עושה פעולת פליטה ואם הדם קדמו והמלח נופל עליו אז מהפך טבעו ומבליע. ומה"ט אם קדם המלח להדם והתחיל להפליט אז אפי' נפל אח"כ ד"ב על החתיכה. אף שאנו אוסרין כשנפל הדם למעלה אינו מחמת שהמלח החליף אומנתו להבליע במקום להפליט אלא דרתיחת הבשר עצמו בולע ומפעפע בתוכו להש"ך בכ"ק דלא עדיף מכל איסור כחוש שרתיחת המלוח בולע אבל המלח עצמו משהתחיל לעשות פעולתו לפלוט שוב אינו פוסק ולכן לא מחמרינן רק באם הדם למעלה ולא אם הדם למטה. דאם הי' המלח משנה טבעו גם באמצע פעולתו הי' איסור גם ממטה למעלה דכל שהוא נעשה ע"י טבע המלח אין בו חילוק בין למעלה או למטה דהמלח כשמפליט מפליט בין בתחתיתו בין בעליונו. ואם מבליע בטבע מבליע בין למעלה בין למטה. וכשהתחיל להפליט שוב אינו מבליע. ורק בדין דידן שמלח בלא הדחה ולהסמ"ק דס"ל דהדם שע"פ נחשב כד"ב וכשהמלח מוטבע בתוכו משנה טבעו מפעולת מפליט להבליע תו אין חילוק בין להבליעו למעלה או למטה דגם כשהמלח מפליט מפליט בכל צדדים וא"ש מה שהסמ"ק וסייעתו אוסרים מחמת הדם שסביב הבשר שהוא לסברתם כדם בעין והמלח כשפוגע בו מתחיל להבליעו וממילא נבלע כולו ותו לא מהני הדחה ומלח חדש דכל שנבלע ע"י טבע מלח תו אינו נפלט מחמת מלח. והך דסי' ע' מיירי בהניח בשר מלוח בעודו פולט ע"ג דם דאז אין הדם נבלע מחמת רתיחת הבשר ממטה למעלה דשם אין המלח מבליעו דהמלח טרוד בפליטה: וראיה לדברים אלו דבסי' ע"ג ס"א איתא דגם בצלי אם נפל ד"ב בצליתו דאסור דבד"ב לא מהני סברא דמישב שאיב. ואפ"ה מותר לצלות בלא הדחה לכ"ע. וע"כ כמ"ש דבאש לא שייך היפוך הטבע מפליטה לבליעה דחום האש שורף כל דבר לח אם האש גובר ואם הלח גובר אז נכבה האש. והאש עצמו אינו מפליט בטבע רק כל מה שהחום שואב מתוך הבשר נשרף בו. ולכן שפיר מותר לצלות בלא הדחה דהדם בעין שיש סביב הבשר אין חלק התחתון מפעפע וממילא יש ס' נגד הדם שע"פ בשופי כמו שהקשיתי בתחלת הענין. ואם נופל דם בעין ממש על עליונו נבלע בבשר קודם שנשרף באש לכן כשנופל ד"ב על הצלי אוסר עד ס':

וכה"ג מצינו בסי' צ"ב בנפלה טיפת חלב ע"ג קדירה כנגד הריקן דנאסר כל חלק הריקן ובעינן ס' פעם ס'. ואפ"ה אם הנפילת הטפה היתה בצד האש אמרינן האש שורפה להטפה ודי בס' נגד הטפה. ואף דתלינן שהאש שורפה מ"מ חיישינן שמא קודם שנשרפה הטפה נבלעה דזה תולה מי חזק נגד השני אם הלח חזק אז מכבה האש ואם האש חזק שורף ומצרכינן ס' נגד הטפה עכ"פ. וכשתדקדק ברעיון זה יפתחו לך שערי אורה בדינים הבאים בס"ד ובחידודי בסק"ב אתרץ קושיא גדולה בדרך זה:

שוב ראיתי שגם הפ"מ הולך בסברא זאת דהדם בעין שהקדים להמלח אז המלח כשנפל ונטבע בו מבליעו בתוך הבשר דכתב בד"ה וגם וז"ל. ומינה בשר שפלט דמו וצירו. או שהודח דנסתמין נקבי הפליטה [הט"ז בסי' ע' חולק אסתימת נ"פ ע"י הדחה וכ' שהרב עצמו חזר בו מדבריו שבת"ח] ובלע כזית דם דנ"נ וצריך ס' נגד כולה עכ"ל. וסתם דבריו ולא פי' איך היתה הבליעה דלכל הדינים שבסוס"י ע' דהיינו הדין היותר חמור שם היינו שנפל לציר אחר יב"ש או בה"מ אחר מעל"ע דנאסר [להש"ך שם ס"ק ל"ו דוקא כשאין לציר מקום לזוב] אין זה מכח דהבשר נ"נ מכזית אחד דאם באמת לא נשקע כולו בתוך הציר חותך החלק שהי' מונח בציר והשאר מותר עפ"י דין דגם מולח בכשא"מ אין אסור רק מה שבתוך הציר ואפי' להאוסרים כולו אבל לא שיהי' צריך ס' נגד כולו מחומרת נ"נ ואיסור דבוק כמו שהארכתי לק' בסעי' י"ח. וע"כ דכונתו בדין שמלחו הבשר אחר מעל"ע והדחה לקיום ונפל עליו במליחתו כזית דם דהמלח כמו שמפליט הדם שבתוך הבשר כך מבליע דם בעין וכשם שכשמפליט מפליט מכולו כן בדם בעין כשמבליע מבליע בכולו. ואף שהש"ך בסי' ע' ס"ו בדין ד"ב שנפל על הבשר במליחתו אין אוסר רק כ"ק ודוקא למעלה ולא למטה היינו בתוך זמן המליחה שכבר המלח עוסק בפליטה ושוב אינו מחליף אומנתו להבליע ולכן חלקנו שם בין הדם למטה או למעלה אבל אחר פליטת דמו וצירו דאז אין המלח מפליט ואז אין חילוק בין הדם למטה או למעלה והמלח מבליעו בכולו ונ"נ כמ"ש הפמ"ג וצריך ס' נגד כולה כנלע"ד פתיחת הענינים ואידך פרושא זיל גמור:

מחבר ורמ"א לסי' ס"ט ס"א:

[א] צריך להדיח הבשר קודם מליחה (א' עקו"א) ואם הדיחו הטבח א"צ להדיחו בבית [ב] ואם חתך [ג] כל נתח לב' או לג' (ב' עקו"א) או שהסיר טלפי הרגלים אחר ההדחה צריך לחזור ולהדיחם. הגה [ד] ואם לא עשה כן הוה כלא נמלח כלל. הדחת הבשר לכתחלה יזהר לשהותו כנגד חצי שעה ולהדיחו היטב במי השריה. ואם לא שראו רק הדיחו היטב סגי לי' ואח"ז ימתין מעט [ה] עד שיטפטפו המים וכו' ונהגו שלא להשתמש בד"א בכלי שדחו בו בשר. [ו] ואם שהא הבשר בשרייתו מעל"ע הבשר וגם הכלי אסורין וע' סט"ו וכו' [ז] דין בשר שמלא קרח כיצד נוהגין בשרייתו ע"ל סי' ס"ח:

חידוד הלכה לסי' ס"ט:

[א] צריך להדיח. הש"ך סק"ה כ' דשיעור שריה חצי שמה לכתחלה ובדיעבד שכבר הוציא הבשר מהמים וממהר למלחו די בהדחה היטב. ובדיעבד גדול שכבר נמלח די בהדחה מועטת. והגרעק"א מחמיר להצריך הדחה ומליחה שנית אם מלחו בהדחה מועטת. גם החמיר אם הדיח במים קרים מאוד דמטרשי להבשר כחשש הב"י להצריך ג"כ הדחה ומליחה ב' גם סיים דאפי' כבר נתבשל ע"י הדחה במים קרים מאוד לאסור באין ה"מ. ל הרש"א מתיר בשניהם כשכבר נמלח:

[ב] ואם נתח. הש"ך מתיר בה"מ כשלא חזר והדיח מקום החתך דלא גרע מהודח רק מצד אחד דכשר ובפרט בחתך קטן דכשר גם בלא ה"מ. ולפי"ז אם חתכו לשלשה באופן שעולה עפ"י חשבון ליותר מחצי יהי' אסור גם בה"מ דשוב יהי' גרוע מהדיח חציו. ולפי"ז נתרץ דיוק א' בדברי המחבר שכתב לשנים או לשלשה דהשתא לשנים צריך לחזור ולהדיח מכ"ש בשלשה. וע"כ דנ"מ בין שנים לשלשה דבשלשה אפשר שיעכב גם בה"מ וידע שלא להרבות בחיתוכין אם לא ידיח מקומן:

אמנם נ"ל דעכ"פ החיתוכין גרועין מאלו לא הדיח תחלה בכ"מ. דידוע דעת הגמי"י בשם סמ"ק בטעם הדחה א' משום דם בעין הזב על שמח החתיכה ע"י דוחק קציצת הקופיץ ולכן כשימלח ויבא המלח בדם זה לא די שהמלח לא יפלוט אבל עוד יהפך טבעו ויבליענו כמ"ש בפתיחה בסברת החו"ד. ובאמת נראה בחוש דאין דם זב על כל שטח הבשר ע"י הכאה בקופיץ. ולפעמים קונין צלע שלימה והחתך מקופיץ לא היה רק בחלק קטן. ולפעמים קונין כבש שלם ורק העור נפשט ממנו. ואנו רואין עופות שלימות ואין טיפה דם ורק בית השחיטה נחתך אטו לא נצטרך הדחה להסמ"ק. אמת שהגאון מוהרש"ק בהגהותיו על הפמ"ג כ' ומזה נ"ל בשומן אוז שהופשט ונמלח בלא הדחה שמותר בהפסד קצת דעינינו רואין שאין שם דם בחוץ רק בצד הבשר ששם יש חתך סכין והוה רק חיוב הדחה דצד אחת ומותר בהפסד. ועוד נראה דעוף שלם שלא הופשט ונמלח כך דמותר דבחוץ אין נראה שום דם ועיקר ההדחה מצד פנימי עכ"ל וכ"כ הש"ד אות י"ח. וא"כ קשה דלפי"ז גם משום צד פנימי א"צ הדחה דגם שם לא היה דוחק קופיץ. ואי משום מראה אדום זהו תמיד מראה בשר. ועוד מה יענו ברגלי העופות או בהמות דאינו חלול לפנים ובחוץ אין דם נראה. ואם נאמר דבאמת הרגלים א"צ הדחה הא הרמ"א כ' או שהסיר טלפי הרגלים אחר ההדחה וכו' וע"ז סיים דאם לא הדיח שם הוה כלא נמלח כלל ע' הגרע"ק. ויותר קשה דהש"ך כ' דבחתך ב' פעמים עדיף מלא הודח רק מצד אחד כאלו נמדד החתך במדה ואיך נאמר דבהסרת הטלפים הוה כל הרגל כאלו לא נמלח כלל ובפרט למ"ש נראה דכל הרגל פטור מהדחה רק מקום הסרת הטלפים מחמת דוחק הסרתם אבל זה חלק קטן במדת הרגל:

ונ"ל לתרץ דידוע דכל גוף הבע"ח מלא דם וזהו שנקרא דם האיברים ובכ"מ שיוחתך בבשר כל בע"ח שותת דם. רק דעדיין אין על הדם איסור אא"כ נפרש מהבשר. וחששו לבישול בשר בקדרה ותקנו מליחה והמלח מוציא הדם כל מה שיכול להוציא וכשקוצץ בקופיץ באיזה מקום מהבשר נדחק הדם מאמצע הבשר בכל מקום שהבשר מרגיש דוחקת הקופיץ ויוצא על שטח הבשר ונתנו על זה דין דם בעין כאלו נשפך דם בכל סביבו של הבשר ולפעמים ע"י חתך קטן של הקופיץ נתמעך דם הרבה ואותו הדם עצמו כ"ז שהי' בעובי החתיכה לא היתה איסור וכשיצאה ע"ג השטח נעשה איסור. וכבר הוכחתי בפתיחה דבמקום שהדם עומד ע"ג הבשר ואז כשהמלח פוגע בהדם בעין אז המלח מחליף מדתו ולא די שאינו מפליטו אלא מבליעו. וא"כ אפי' אם נאמר שהקופיץ בדחקו אינו מוציא דם רק בשטח קטן. אבל משום ששם עושה המלח פעולה הפכיית ממפליט להבליע וממילא נתערבו הפעולות של המלח ע"ג החתיכה בקצתו יפליט ובקצתו יבליע ומאן יפיס עד היכן נתפשט אותו המקום שהדם נתגלה בשטחו העליונה. ומליחת הבשר מסור לנשים וע"ה ושפחות וגם פעמים נתיבש הדם שזב מדוחק הקופיץ ואינו נראה בין שערות הרגל. ומכ"ש בהסרת הטלפים שיש יותר חשש לזיבת דם ע"ג אורך הרגל וא"כ גם בחתך החתיכה לשנים יש להחמיר שמא אותו החתך הוציא דם כבקיעה של הקופיץ:

אמנם במולח עוף שלם שלא הי' שם שום חתך רק ממקום השחיטה ומקום ביקוע הכרס להוציא הב"מ ועל עורו בחוץ אין נראה שום אודם וכן ברגלי העופות אם אין נראה דם יש להקל כהגאון מהרש"ק ולדעת הש"ך צ"ל דחתך סכין שהיא בקלות ומקום מועט נחשב רק מקום החתך: ש:

[ג] חתך. עש"ך דוקא בסכין אבל לא קרע ביד. והחו"ד נסתפק בנשיכת חולדה והפר"ח מצריך הדחה גם בקרע ביד. ונ"ל דבאמת סברת הש"ך דקרע ביד בלא שום דוחק אין הדם מתמצה מתוכו לברו אבל מ"מ מקום הקרע עצמו נתאדם מדם וכל לכלוכית דם כשנתגלה נעשה איסור דקודם שנתגלה היה היתר. וכשיבא המלח לשם יבליענו כמ"ש סק"ב ובפתיחה דכל מקום שהדם קדים להמלח אז המלח המוטבע בו עושה פעולת מבליע. אבל עיקר ההיתר דיש ס' נגד המקום הקרוע והחשש דסכין וקופיץ עדיף מדיש דוחקא נתמצה דם וזב גם להלן ממקום החתך כמ"ש בס"ק שלפ"ז ובס"ק שאח"ז:

[ד] ואם לא עשה כן הוה כלא הודח כלל. הגרע"ק תמה דבלא הודח כלל אף בדיעבד אסור [בדפוס איתא בה"מ וזה ט"ס דבה"מ מותר גם בלא הודח כלל כהג"ה דס"ב] וכאן בחסר הדחת מקום החתך מותר בדיעבד דסומכין אטעמא דריכוך כמ"ש הש"ך בסק"ב עכ"ל. ולדברינו בס"ק ב' דבחתך יש גם חשש מיצוי הדם ברחוק מהחתך ע"י דוחקא וכל הדם שמתמצה מתוכו לברו הוא לכ"ע דם איסור והמלח כשבא ע"ג דם הקדמו נעשה מבליע במקום מפליט והדבר מסופק עד היכן נדחק הדם לצאת ע"י הביקוע דקופיץ או סכין וטעם ריכוך אינו מועיל רק לסתם חתיכה ולא כשחותך אחר ההדחה. עוד נ"ל דגם לטעם ריכוך אינו להקל דלכ"ע צריכין למרק הדם שע"פ וטעם ריכוך מוסיף לשרות היטב עד שיתרכך כמ"ש בס"ק א'. ושפיר כ' הר"ב דהוה כלא הודח כלל כלומר דבעינן ה"מ וגם דיעבד ודו"ק:

[ה] ימתין מעט. הט"ז כ' דוקא מעט ולא יניחו להתנגב הרבה דאז לא ימס המלח ולא יוציא דם. ובקו"א סק"א העליתי דעיקר הרבותא במה שכתב המחבר דהדחת הטבח מועיל הוא לרבותא זאת דאף שכבר נתנגב הבשר עד מליחת הבע"ב לכן קמ"ל דסגי דהוה קצת דיעבד:

[ו] ואם שהא הבשר מעל"ע וכו'. לק' בסי' ק"ה מחמיר באיסור דם גם בספק מעל"ע וחמור ספק מעל"ע דדם מספק מעל"ע דבב"ח. והנה הש"ך כאן כ' דכשיש ס' במים נגד הבשר מותר אפי' לקדרה. ולק' ס"ק ס"א כ' דלא מועיל ס' לבישול רק לצלי והסברא כך דהא קיי"ל בכ"מ שיש ס' דהחתיכה גופה אסורה מחמת אפשר לסחטו כמבואר לק' בבישול בלא מליחה. ולמאי דקיי"ל כבוש כמבושל א"א להתיר בשר זה לקדרה ע"י מליחה דאין המלח מפליט דם מבשר מבושל ורק בצלי י"ל דהאש שורף גם מזה דעכ"פ אינו מבושל ממש דהא אינו ראוי לאכילה ע"י כבישה. והט"ז לק' בסט"ו תיר לקדרה ע"י מליחה ובתנאי שיהי' במי בישול ס' והיקל בענין ביטול איסור לכתחלה. ובחידוד ס"ק ל"ט נאריך בתי' סתירת הש"ך משם לכאן ואבאר להלכה:

[ז] דין בשר שמלא קרח. בדין בשר שנמצא קרוש באמצעיתו אחר מליחתו האריכו האחרונים. ובס' לוית חן פ' אחרי. ובשו"ת ג"ש כ' דבאין ה"מ אין תקנה רק לצלי ובשומן התיר להדיחו מעט מחשש סתימת נקבי הפליטה ע' סי' ע' ס"ו. ובדגמ"ר כ' ג"כ כך. ובסוף מסיק שיש חשש קושי ששם במקום הקרישה לא נתרכך הבשר וא"כ יצטרך הדחה טובה לרככו וחזר חשש סתימת נקבי הפליטה בסביב במקום שלא היה קרוש תחלה. והחו"ד כ' שיחתוך מקום הקרוש [ר"ל ויצלנו] אבל גם עצה זאת לא אפשר רק אם חלק הקרישה היתה בחוץ וידוע עד כמה היה מקום הקרוש משא"כ כשהי' נפשר סביב החתיכה ובתוך הי' קרוש איך איפשר לשער זה. ואולי הי' קרוש יותר ממה שנמצא אח"כ. גם כ' בעצמו דבמקום החיתוך יהי' חשש לא הודח מצד א' גם לחלק הנפשר והי"א כ' דהמלח הוציא כבר כל הדם של חלק הנפשר וכו' ואין שום עצה רק כמו שכתבתי במהדו"ק שיוותר בתווך ויבקיע הבשר לשנים במקום הקרוש באמצע ממש ויניחו להתפשר ואח"כ ידיח מקים החיתוך לבד. ובמקום שהי' נמלח תחלה לא ידיח ובמקום שמדיח עכשיו לא הי' עדיין שום פליטה וימלח שם ותיכף יהפך הבשר שיהי' חלק החיתוך למטה ודם אינו מפעפע למעלה. ואף שלא יוכל לעשות שריה ממש במקום החיתוך אבל בכה"ג די בהדחה טובה והדחה טובה יעשה בבטח בלא חשש סתימת נקבי הפליטה של מקום הנמלח קודם ויהי' מונח עכשיו שיעור מליחה מחדש ואח"כ ידיח הכל הדחה אחרונה. וכה"ג כ' הש"ך ס"ק כ"ג בנמלח מצד א' דכ' המחבר דאין תקנה רק לצלי ותמה דהא יכול למלוח עכשיו צד שני ויניח מקום מלוח החדש למטה. ומש"ש לתרץ עפ"י דברי הש"ך בסי' ע' דכ"ק מפעפע למעלה דזה רק בהיה מונח איזה זמן למעלה כמ"ש הפ"מ שם בשם המנח"י אבל כאן אפשר לצמצם שיניחו תיכף מקום החתך למטה. שוב ראיתי שגם הגאון י"א כ' כן וכמה מורים קלסו לעצה זאת בימי חורפו:

קו"א לסעי' א':

א אם הדיחו הטבח וכו'. הט"ז סק"ב העיר דהרבותא דלא נימא כיון דר"פ בגמ' אמר מולח ומדיח ולא הזכיר הדחה א' והי' ס"ד דא"צ קמ"ל דר"פ מיירי במקום שהטבח מדיח לכן א"צ להזכירו. והחו"ד הקשה פשיטא. ותי' דקמ"ל דמועיל הדחתו דטבח אף דאז עדיין הדם חם דלא הדיח בטוב עכ"ל. ובעניותי איני מבין תי' זה וגם היתר זה דהדחת הטבח דהא גם כשמדיח בביתו אם חתכו אח"כ צריך להדיח שם שנית. וידוע דכשהטבח מדיח בשעת חימום הדם עדיין לא חתך הבשר עבור הקונים הבאים לקנות זה ליטר וזה שתים דהוא מדיח צלע שלימה וגם מסתמא מנקרו אח"כ כיון שמדיחו בעוד הדם חם כמ"ש החו"ד ואז עדיין אינו מנוקר ולא מחותך ועיקר דוחק הקופיץ שהצריכו הדחה מטעם זה הוא אח"כ. והרשב"א לא כ' היתר הדחתו רק לדינא דההדחה בשעה שהדם חם הוה הדחה אבל באופן שלא יהי' אח"כ שום חיתוך וכגון בכבש שלם. א"נ הרשב"א ס"ל טעם ריכוך דאין חיתוך מזיק [ובחידודי סק"ה הוכחתי דגם לטעם ריכוך בעינן הדחות החיתוך] לכן נ"ל דלא מיירי בהדחתו בשעת חום הבשר רק שהי' מנהגם להדיח אחר משקל להקונים להקל טירחת הקונים. והרבותא הוא דאף ששוהא הרבה בין הדחת הטבח למליחת הבע"ב ובתוך כך מתנגב הבשר והט"ז כ' שלא יניחו להתנגב הרבה דאז לא ימס המלח ולא יוציא דם קמ"ל דבדיעבד מותר לסמוך אהדחתו. ורק כשהבע"ב מדיח בביתו מזהירין אותו שיניחו לטפטף ולא ימתין הרבה אחר הטפטוף שלא יתיבש אבל במקום שמנהג הטבח להדיח והבע"ב אינו מדיח בבית ש"ד. והנה הט"ז כ' דהרבותא שלא תימא דבעינן ב' הדחות דהטבח ודבע"ב. ולכאורה אין דבריו מובנים דאיך הי' ס"ד להצריך ב' הדחות הא חמשה טעמים נאמרו בה ואין נראה משום טעם להצריך ב', ועוד דבהדחה אחרונה דצריכין ב"פ כ' המחבר בהדיא וידיחנו פעמים ע"ל ס"ז. ואיך הי' ס"ד להצריך ב"פ וע"כ דגם כונת הט"ז כמ"ש. דה"א שידיחנו בביתו אחר הדחת הטבח משום שנתנגב בשעה גדולה כזאת קמ"ל דאין זה עיכוב כ"כ: (ב) או שהסיר טלפי הרגלים. עש"ך ס"ק ד' וז"ל אבל אם לא היה מסירם היה נחשב הכל כחתיכה אחת והי' די בהדחתו כמות שהן וכו' והיינו כ' הרשב בסי' ס"ח ס"ח דאם נמלחו הרגלים בקליפתן נהגו לאסור מה שבתוך הקליפה דהוה כמולח בכשא"מ ולא כ' מטעם דהוה כמולח בלא הדחה וכו' עכ"ל. וק"ק למה הביא ממרחק לחמו הא גם כאן כתב הרב או שהסירם אחר ההדחה ולא כ' אזהרה שיסירם דוקא קודם הדחה. וע"כ דלא מבעיא דההדחה מועלת דרך הקלפים אלא דגם ההסרה דאח"כ אין מזיק יותר מאלו חתך בבשר אחר הדחה דסמוך דדי לחזור ולהדיח מקום החתך או הטלפים ע' בחידוד סק"ב. גם מ"ש הש"ך במוסגר דאז [ר"ל אלו היה החשש מחסרון הדחה] הי' אסור גם מה שחוץ לטלפים. זה אין לו שחר כל דאטו זה חמור ממולח בכשא"מ הא אדרבה במולח בכשא"מ אסרינן גם מה שחוץ לציר משא"כ בחתך. וכן כמה חומרות יש בכשא"מ שאין נוהגין במולח בלא הדחה. והש"ך עצמו מתיר בחתך לשנים ולא חזר והדיח מקום החתך ע' בחידודינו סק"ב. ועוד דבאמת אין בין הקלפים ככלי ממש דהא אנן מתירין עכ"פ מה שחוץ לקלפים ובמולח בכלי אסור מה שחוץ לציר וא"כ אין חילוק בין הטעמים. ואיך הי' ס"ד לומר דמטעם חסרון הדחה יוגרע מטעם מולח בכשא"מ. ואולי כונתו כיון דהסרת הקלפים הוא בכובד גדול והרבה צריך לבקוע בגרזן וקופיץ עד שמסירם וכל שיש דוחק בחיתוך יותר מתמצה הדם לחוץ כמו שחילק הש"ך בין חתך דסכין לקרע דיד. והטעם דכל שצריך לחתוך בכבידות יותר מתמצה הדם מתוכו החוצה ולכן בדוחק הקופיץ של הטבח תקנו הדחה. ובחתך הסכין צריך הדחת המקום ובקרע ביד היקל יותר משום שהחתך בנקל וממילא בהסרת הקלפים שהוא בדחקות וכבדות הרבה חישינן לזיבת הדם משם על כל הרגל אפי' מקום שכבר הודח כן נראה לפרש דבריו. דע שיש סתירה בדברי הש"ך דבסק"ז כ' דכשהדיח אוזות תוך ג"י שמועיל מטעם שיש נקבים בעור אבל לטעם ריכוך אין מועיל וצריך להדיח משני צדדין ובפתיח' כ' להיפוך דריכוך מועיל גם לחלק שלמעל מהמים ורק לטעם שהמלח יתמלא מדם או לטעם ד"ב בעינן ההדחה בכל צד וצ"ע:

והג' מהרש"ק כ' דרק בנפתחה התרנגולת קודם מליחה פליגי הנך רבוותא אבל כשמלח בשעת הסתימה מותר לכ"ע. ע"כ קו"א לס"א:

מחבר ס"ב:

אם מלח ולא הדיח תחלה ידיחנו וימלחנו שנית וי"א: הגה וה"נ ואפי' לא נמלח רק מעט כמליחת צלי. ואפי' לא שהא (ג' עקו"א) ש"מ מיהו [ח] בה"מ יש להתיר [ט] ואם לא הודח רק מעט קודם שמלחו מותר בדיעבד וה"ה אם (ד' עקו"א) יש ס' נגד דם שעליו [י] ואם נמלחה חתיכה בלא הדחה עם שאר חתיכות הם מותרים והיא אסורה:

[ח] בה"מ. עש"ך סקי"ב דוקא ע"י הדחה ומליח' ב'. ומכ"ש לצלי דשרי. ובסקי"ג התיר לצלי בלא ה"מ. והש"ך שם פקפק בזה דהא לא בקיאין איזה מליחת צלי ורק בלא שהא בקיאין עכ"ל וגם החו"ד כ"כ:

[ט] ואם לא הודח רק מעט. בזה התיר הש"ך בס"ק י"ד בדיעבד כשכבר נמלח בלא הדומל"ב וכן כשיש ס' נגד הדם שע"פ. ולעיל בסק"א הבאתי ד' רע"ק דצריך הדומל"ב. ובנו הרש"א מתיר כדעת הש"ך בהדחה מועטת. וע"י ס' צריך הדומל"ב כ"כ הפ"מ והחו"ד:

[י] ואם נמלחה וכו' עם שאר חתיכות וכו'. ע"ל סי' ע"ז בצלי כה"ג שצלה בשר שלא נמלח והודח עם בשר שנמלח והודח דאסור לכתחלה ומותר בדיעבד. ולפי"ז מכ"ש כאן דעכ"פ אסור לכתחלה אלא דכאן לא שייך לשון איסור לכתחלה דעכ"פ היא אסורה ואטו בשופטני עסקינן. אבל התם דבדיעבד הכל מותר שייך לומר אסור לכתחלה. ונ"ל דשאר החתיכות צריכין הדומל"ב וע"ל סי' ע' ס"ו. וכ' הלבוש"ר אם נתבשלה חתיכה שנמלחה בלא הדחה די בס' נגד דם שע"פ. ובאין ה"מ צריך ס' נגד כולה והחתיכה עצמה מותרת ע"י ס':

ואם מסופק אם יש ס' כגון בנשפך מותר דדם שבשלו דרבנן. ואם יש ס' נגד דם שע"פ א"צ ה"מ [ותמיד יש נגד דם שע"פ אם יש רק עוד כחתיכה זאת]. ואם לא נשפך רק שאינו יכול לשערו מחוסר ידיעתו ע"ל סי' צ"ח דאסור בכה"ג מיהו נק' סי' ע"ב בדין מלח טחול בלא ניקור מוכח דגם בכה"ג מיתר והט"ז שם מחמיר. ולדינא נראה כך דבכ"מ דבעינן הדומל"ב בה"מ דוקא כדין דסעי' זה אז תהי' ההדחה קלה במעט מים דלא יבא לחשש סתימת נקבי הפליטה. וגם תהי' ההדחה הקלה תוך יב"ש דוקא ואף דהט"ז בס"ק ט"ו מתיר ההדחה תוך מעל"ע. מ"מ כאן דגם תוך יב"ש בעינן ה"מ א"כ יהי' אחר יב"ש כתרי קולי בה"מ. ומבעי גם סניף אחר כמו לכבוד שבת וכה"ג. ורק במקום שמותר בהדומל"ב בלא ה"מ אז נתיר בה"מ אחר יב"ש תוך מעל"ע. ולהש"ך שם ס"ק כ"ב הודח גרע סתימתו מאחר יב"ש דבס"ק כ"א מתיר אחר יב"ש בהודח מעט. ע"ש. ואם נפל אחר הדחה לציר או למי מלח יתבאר בס"ד בסי' ע'. ושם כתבתי במהדורא ב' גם לדינים דכאן. ובפתיחתנו כתבתי פלפול עצום בעלין חשש דמולח בלא הדחה א' להסוברין טעם איסורו משום דם שע"פ. והענין נוגע להמחבר ורמ"א דסעי' זה דוק שם ותשכח גם כאן: קו"א לס"ב:

ג ש"מ בחידוד סק"ח כתבתי ד' הש"ך דלצלי מותר בלא ה"מ וכ' בגליון רש"א דלהט"ז ס"ק ט"ו דבכ"מ שמותר לצלי אין להתיר בבישול ע"י ה"מ דאין זה ה"מ כיון דאפשר בצלי. וא"כ בשר שאפשר לצלותו אין להתיר הבישול עכ"ל ולפי"ז ההיתר דבישול ע"י ה"מ כאן לא יהי' רק בשומן שא"א בצלי' וזה דוחק להעמיס בדברי הרמ"א ע"כ נ"ל דכאן כיון דגם לצלי בעינן ה"מ לכן אין חילוק דעיקר ההיתר בא ע"י הה"מ דבלא ה"מ גם לצלי אסור. והט"ז בס"ק ט"ו מיירי במקום דמותר לצלי בלא ה"מ. והשתא א"ש דהט"ז כ' בסק"ה בסי' ע"ו דבדין שלפנינו אסור גם לצלי אפי' בלא שהא ורק ע"י ה"מ מותר. וכיון שההיתר בא רק ע"י ה"מ אין חילוק בין בישול לצלי. ולהש"ך שם אף דס"ל דלצלי מותר בלא ה"מ. אבל לשיטתו כאן אין היתר דצלי מונע הבישול. וא"כ שפיר מותר כאן לכ"ע. עוד יש דוחק לשיטת הרש"א דיציבא בארעא וכו' דבשהא יועיל ה"מ משום דאי"ל היתר דצלי. ובלא שהא יהי' אסור אתמהא ולדברינו א"ש הכל:

ד אם הי' ס'. עש"ך ס"ק ט"ו בשם הת"ח דאע"ג דאין לך חתיכה שיהי' בה ס' נגד דם שע"פ היינו בסתמא ואי מיקרי חתיכה עבה שיש בה ס' מותר. והבאר יעקב כ' דמשכח"ל כגון שהודח שפיר רק שחתכה לשנים ולא הדיח החתך. ושפיר יש ס' נגד אותו חלק של החתך. ולדברינו לעיל בס"ק ג' דכשחותך ויש דוחק הקופיץ זב דם גם שאר שטח החתיכה וכשבא המלח ופוגע במקום דם עושה פעולת בליעה להיפוך מטבעו להפליט. וא"כ גם ע"י חתך קטן א"א לידע אם יש ס' נגד שטח המקום שזב עליו ע"י החתך. מיהו אם אירע כך יש להתיר אם יש ס' נגד מקום החתך דדוקא בלא הדיח כלל דלא נהג מנהג חז"ל קנסו לחוש לחומרות וחיישינן למר לדוחק הקופיץ. ולמר לדם שע"פ לדונו כד"ב אבל אם הדיח ואח"כ חתך קצת לא נחמיר יותר משיעור החתך. גם אין דוחק כ"כ בחתיכת סכין מקצבת הקצב במקולין. ובהסרת טלפים כתבתי לעיל להחמיר דבדוחק גדול מסירים:

מחבר ס"ג:

לא ימלח במלח דק [יא] כקמח ולא בגסה ביותר וכו': ס"ד. יפזר עליו מלח שלא ישאר בו מקום בלא מלח. וימלחנו עד שלא יהא ראוי לאכל באותו מלח וכו'. וימלחנו משני צדדין. [יב] ועופות צריך למלחם גם בפנים. ואם לא מלחם רק מצ"א כשרה: הגה וי"א אפי' בדיעבד וה"נ [יג] אם לא לצורך [יד] ודוקא אם כבר נתבשל כך. אבל אם עדיין לא נתבשל לא יבשלנו כך רק [טו] אם הוא תוך יב"ש יחזור וימלחנו בצד ב' ויבשלנו ואם אחר יב"ש יצלנו דנורא מישב שאיב. ואין צד שנמלח בולע מצד שלא נמלח:

[יא] דק כקמח. כ' הט"ז בשם רש"ל מ"כ יש נוהגין ליזהר שלא להניח בשר ע"ג דף או שלחן שאינו מיוחד לכך דשמא יש שם מעט מלח ולאו אדעתי'. ונ"ל דבמקום שהטבח מדיח א"צ ליזהר בזה אם הדף חלק שאין חשש כשא"מ והבשר נידח. וחשש מליחה מועטת לא גרע מלא נמלח בכ"מ דמותר בדיעבד כלק' ס"ד ואין להחמיר בספק קל כזה:

[יב] ועופות וכו'. כ' הט"ז ה"ה כל דבר חלול ע"כ יש ליזהר כשפותחין הריאה למלחה שיפתחו הקנוקנות שבה וכ' הפ"מ דמנהג בעלמא הוא דלא גרע מלב דאם לא קרעו קודם מליחה קורע אח"כ. וסיים דבדבר שצריך לפתחו בלא"ה כגון בעופות שצריך ליטול הב"מ מתוכן ע"כ יפתחנו קודם וימלחו בשני צדדים. ואם באמצע מליחה פתחו ועדיין לא פלט כ"ד. ימלח גם במקום החתך. וגם ידיח שם מעט ובנקל וע"ל סק"י באריכות. ואם אחר ש"מ כבר ניתר העוף רק הב"מ יצלה. כמ"ש בסאך וע"ל ס"ק ט"ז: הפ"מ כ' נשים שמפרידין ומעלין את העור בנפיחה מעל הבשר ומולחין ע"ג העור אסור אפי' בדיעבד עכ"ל. ונ"ל דהעור בפ"ע מותר דנמלח מצד א' והבשר אפי' ידי הדחה לא יצא אם נפחו קודם הדחה. ואם לא שלטו הרוח בכל העור רק בקצתו מותר דהוה כלא נמלח בכ"מ: עוד שם תרנגולת שלא נפתחה ומלחה ע"ג העור הבשר נכשר. ואי משום הלב והכבד שפלטו אין בכך כלום דהתרנגולת אינה בולעת מהם דלגבי התרנגולת הוה כדם פליטה כמ"ש הרמ"א בס"ב. והכבד ממילא יצלה והלב יקרע וימלח וממ"נ מותר דאם לא פלטה במליחת התרנגולת הרי טוב ותפלוט עכשיו. ואם פלטה הרי קורע אותה עכשיו. והמלח לא מזיק לה [רק יזהר שלא למלחם עם שאר בשר רק לבדו] ואין לחוש שמא המלח הראשון פעל בה לפלוט. וההדחה לא שלט בה. דאם המלח פעל בה גם ההדחה עלתה לה. והקריעה שקודם המליחה אין מעכבת כלק' סי' ע"ג: עוד שם אם נמלחה אחר הדחה ב' לקיום בכשא"מ ועלה ציר עלי' ושהא ש"כ בציר בעינן ס' נגד הלב וכבד וקורקבן דשמא לא פלטו בתחלה ועכשיו התעוררו. ולכאור' קשה דהט"ז לק' בס"ק ל"ב מביא דברי הרש"ל בבשר ששהא ג"י בל"מ ומלחו בכ"מ ואחר הדחה ב' מלחו בכשא"מ דהרש"ל כ' ממ"נ אם במליחה א' יצא כ"ד הרי טוב ואם לא יצא אז גם עכשיו לא יצא. והט"ז שם החזיק דבריו דשם החשש שנתיבש דמו ואינו יוצא ע"י מליחה ושייך הממ"נ הנ"ל. וגם כאן י"ל כן אם דרך האיברים הפנימים לפלוט דרך הדופן כמו שהמוח שבקולות פולט דרך העצם הא כבר פלטו ואם לא פלטו תו לא יפלוט גם עכשיו מיהו הפ"מ דקדק כאן לכתוב ושהא ש"כ דחישיינן לחריפות הציר שנעשה בהם חומרת כשא"מ. אבל במליחה א' לא חיישינן בהאיברים הפנימים לחשש כשא"מ דלא גרע מפרסות הרגל כשלא קצץ צפורניו בסי' ס"ח ס"ח דמותר. מיהו גם שם יש אוסרים וצ"ל דשם שהפרסה דבוק בבשר הרגל יותר שייך חשש דוחק כשא"מ משא"כ כאן דאמרינן במליח' א' או דפולט או דלא פולט ויפלוט אח"כ ורק פ"י ששהא ש"כ בציר חיישינן לחריפות הציר בכשא"מ ממש. ובחידודי לק' ס"ק ל"ג ביררתי כדעת הנקה"כ שם לאסור ולא אמרינן הממ"נ הנ"ל וא"כ גם בלא שהא ש"כ בציר יש לאסור לדעת הנקה"כ שם. ועוד יש לאסור כאן ע"י הכבד שיש בו בודאי כל דמו. וגם הלב לא נקרע דרק במליחה ראשונה אמרינן קרעו אחר מליחתו ומותר לק' בסי' ע"ב מטעם שיע אבל כאן שמונח בכשא"מ מאן יימר דמועיל שיטתו. ולפי"ז נ"ל דאף בלא שהא ש"כ אסור. ופשיטא שאין בעוף ס' נגד כל האיברים הפנימים ונאסר מחמתן והפ"מ שם מתיר גוף התרנגולת לצורך אורחים וכ"ש כשלא שהא ש"כ. וצ"ע דנראה דזה דומה למ"ש הט"ז הנ"ל בס"ק ל"ג בדין השלישי דכשמלח בשר ששהא בכשא"מ עם בשר שכבר פלט דמו דנאסר הבשר הנכשר מחמת הבשר ששהא ע"ש. ובדברינו שם יבואר:

עוד שם. אם מלחו עם הזפק והקורקבן ר"ל שגם הזפק והקורקבן נמלחו למעלה ולא הוציאו הפרש דהפרש בלע דם ונתבשל עם הפרש, והתיר דהדם נפגם בפרש. והג' מהרש"ק כ' דבעינן בבישול ס' נגד הפרש שבהם רק איסור דבוק לא אמרינן, ונ"ל להתיר דאדרבה משום שאין ס' נגד הפרש הפגם יותר גדול ונרגש טעם הפרש במאכל. ולא גרע מיתורא מלח או חסורא מלח במאכל דאז אין האיסור אוסר המאכל בשעת פגמו עס"י ק"ג ומכ"ש בכה"ג ומכ"ש דדם שבשלו דרבנן:

[יג] אם לא לצורך. כגון לרפואה שמזיק לו אם יהי' נמלח משני צדדין ונפתח. וכשימלחנו רק למעלה יהי' בו טעם מושבח וכה"ג:

[יד] ודוקא אם נתבשל כך. להט"ז קאי זה אהיתר דה"מ וה"ק דוקא כשנתבשל מועיל לההיתר דה"מ אבל כל שלא נתבשל אין ה"מ מועיל להתירו בבישול דהא אפשר לצלי אם עברו יב"ש. ורק קודם יב"ש מועיל ה"מ למלחו ולבשלו. ולהש"ך ס"ק כ"א ה"פ ודוקא אם נתבשל צריכין להיתר דה"מ אבל כשלא נתבשל יש תקנה אחרת. דקודם יב"ש ישלים המליחה ויבשלנו ואחר יב"ש יצלנו. ואם הצלי מזיק לו כגון בשומן יבשלנו אחר מליחה ב' לכ"ע. וע"ל בקו"א לס"ב בסק"ג כתבתי לענין מלח בלא הדחה א' בלא שהא:

[טו] אם תוך יב"ש. הט"ז מתיר אפי' כבר הודח להשלים מליחתו בצד ב' ולבשלו ואף שיש תקנה בצלי ולהט"ז כל שאפשר בצלי לא חשיב ה"מ להתיר בישול. מ"מ בכה"ג מותר כיון שיש מתירין נמלח בצד א' לגמרי. וגם הט"ז ס"ל לק' סי' ע' דלא חיישינן לסתימת נ"פ בהדחה. והנה הפ"מ כ' שימלחנו אז בשני הצדדין, אמנם לפי"ז יש חשש סתימת נ"פ. ולדברינו בסק"ז יש תקנה למלוח רק צד שני ותיכף יניחו בצד הנמלח עכשיו למטה ודם אין מפעפע למעלה. וידקדק במהירות שלא יונח אפי' רגע א' למעלה הצד שמולח עכשיו:

ובכל דינים אלו יש חילוק בין שומן שא"א בצלי' לבשר. ובמקום דבעינן בבשר ה"מ די בשומן ה"ק:

וכ' הפ"ת בשם חמודי דניאל במלח שהי' מעורב עם גרופין לשליש או לרביע ומלח בו דהוה כנמלח מצד א' אף שלא הי' מעורב עד חציו. משום דבלא"ה אין מולחין בכ"מ. ויש חשש שע"י הגרופין הי' נאכל מחמת מלחו. ולפי"ז קודם ידיחנו ויחזור וימלחנו. ואם אחר ש"מ ותוך יב"ש ידיחנו מעט להעביר הלכלוך ולא יפה מחשש סתימת נ"פ וימלחנו עכ"ל. ונ"ל דכאן עדיף לנפצו מהגרופן כי הם נתפרדים בנקל וימלח מחדש וא"צ הדחה. מיהו אם אירע המעשה במלח דק עם קמח דצריך הדחה נ"ל דכאן יכול להדיחו יפה ואפי' אחר מעל"ע יועיל הדומל"ב. דממ"נ אם הי' בפעם א' אנמ"מ הרי טוב. ואם לאו א"כ גם פליטה לא היתה בו דכ"ז שלא נמלח יפה לא מפליט כ"ז שנאכל מ"מ. ול"ד לנמלח מצד אחד דבמקום המלח הי' פליטה ופתח נקבי הפליטה וגם יש חשש סתימת נ"פ בהדחה משא"כ כאן:

עוד נ"ל דגם אם הי' מעורב בפרורי גבינה דמותר דזה כלל בידינו דיש בחתיכה שלשים נגד המלח שעלי' כלק' ס"ח. וא"כ יש ס' ויותר נגד הגבינה. ורק שהבשר יאסר כ"ק מהגבינה כלק' פי' צ"א. ונחמיר ב' צדדי חומרות להצריך מליחה ב' להבשר שמא לא הי' במלח ראשון כדי להפליט שהגבינ' מיעטתו. וקליפה בעינן משום שמא הי' אנמ"מ. ואין החומרות סותרות זא"ז. דידוע דהגבינה עצמה ודאי היתה אנמ"מ דהמלח רב כנגדה. וקי"ל המלוח מבליע בהתפל [בדבר שמן בכולו ובכחוש כ"ק] והבשר הי' בספק אנמ"מ וכבר כתבתי שיש בהבשר בשופי ס' נגד הגבינה. וגם קליפה בעינן דהגבינה כחושה. ואם לא קלף הבשר וחזר ומלחו יש להתיר. דהחו"ד סק"א חקר למה לא נצריך תמיד כ"ק להבשר מאיסור מליחתו עם דם ותי' דכיון דטבע המלח להפליט אינו עושה שום פעולת מבליע אפי' כ"ק. ונ"ל ראי' לזה ממ"ש הכבד פולטת ואינה בולעת דר"ל דכל שיש בטבע פעולת פליטה אין בליעה וה"נ במלח שעל הבשר כן. והי' הדין לפי"ז שלא להצריך קליפה כלל רק משום שיש גם ספק שמא הי' הבשר נאכל מחמת מלחו מחמת שהגבינה מיעטתו. והגבינה ודאי דהיתה א"נ מ"מ. והמלוח מבליע בתפל לכן צריך קליפה אף שיש ס'. והואיל ומליחת בב"ח הוא רק מדרבנן והוה ספק בדרבנן דכשאם הי' הבשר אנמ"מ לא בלע מחמת חוזק הפליטה לכן מותר בדיעבד כשמלחו בלא הסרת כ"ק. אמנם כשבא לבישול ולא קלף הוה הספק בדבר תורה ויש להצריך בבישול ס' נגד הכ"ק אמנם א"ד לא אמרינן מחמת שבלע במלחו כ"ק. ובה"מ יש להתיר גם כשנתבשל בלא קליפה בלא ס' כיון דהקליפה אינה רק מספק ובסי' ע' ס"ג ובסי' צ"א יבוארו דינים כאלו. וכאן רק להערה באתי:

סעיף ה:

אחר [טו] שנמלחה החתיכה אם חתך ממנה א"צ לחזור ולמלוח מקום החתך: [טז] אחר שנמלחה. ר"ל אחר ששהא ש"מ דקודם ש"מ יתבאר לק' ס"כ בחתך שצריך להדיח היטב מקום החתך וימלח מחדש וע"ל ס"ק י"ח:

סעיף ו:

שיעור שהי' במלח אין פחות מכדי הילוך מיל והוא [יז] כדי שליש שעה בקירוב: הג"ה. ויש לסמוך ע"ז [יח] בדיעבד או לכ"ש ואורחים אבל בלא"ה המנהג לשהות שיעור שעה ואין לשנותה:

[יז] כדי שליש. היינו י"ח מינוטן:

[יח] בדיעבד. ר"ל כבר שנתבשל ש"ך. וכ' הדגמ"ר דוקא בשיעור מיל בצמצום בעינן דיעבד דנתבשל. אבל בשהא ח"ש די בדיעבד דכבר הדיחו. ונראה דלחומרא נדון שיעור מיל לש"מ כגון בחתך בו אחר ש"מ שכתבתי בס"ק ט"ז דבתוך ש"מ צריך לחזור ולהדיח ולמלוח מקום החתך דלחומרא אמרינן דהוה כתוך ש"מ דסעי' כ'. מיהו יפול בחשש סתימת נ"פ לכן אם החתך בחלק קטן מותר בלא הדחה ומליחה ודי במליחה לבדה דלחשש ריכוך אין כאן צורך הדחה דכבר נתרכך והוה כדיעבד. ואם מלח בלא הדחה ראשונה ושהא שיעור מיל ודאי דאסור בלא ה"מ דבס"ב מחמרינן גם בלא שהא כלל, ובסי' ע' נבאר לענין נפלה לציר בכה"ג. ואם אחר שיעור מיל הציג את הכלי עם הבשר על גבי כלי אחרת ונטף ציר נאמר דהציר זה אינו של איסור דכבר פלט הדם. והציר שבכלי ראשונה שנטף בה קודם ש"מ הוא דאיסור ואם נפל בשר לכלי ראשונה נאסרת בש"כ כלק' סי' ע' ואם לכלי שני' לא נאסרת ויבוארו הדינים במחודשים שכתבתי בסוס"י ע':

סעיף ז:

קודם שיתן הבשר לכלי שמדיחין בו ינפץ המלח שעליו. או ישטפנו במים ואח"כ יתן הבשר בכרי וידיחנו פעמים וישטוף הכלי בין רחיצה לרחיצה: הג"ה. וי"א [יט] שצריכין להדיח הבשר ג"פ. וה"נ לכתחלה. ע"כ ישטפנו או ינפץ המלח שעליו וידיחנו ב"פ דזה הוה כהדחה ג"פ. או ישים המים בכלי. ואח"כ יניח הבשר וידיחנו ג"פ וה"נ. ולכתחלה יתן מים הרבה בכלי בהדח' א' כדי שיבטלו כח המלח שבציר. מותר להדיח הבשר במי פירות וא"צ מים:

[יט] וי"א שצריכין וכו' ע"כ ינפץ וכו' או ישים וכו'. הט"ז נדחק מאוד בפי' דברי הרב אלו. והקשה א' דגם המחבר כ' דבעינן שטיפה או ניפוץ. ואח"כ הדחה פעמים, והש"ך הוסיף להקשות במ"ש או ישים המים בכלי ויניח הבשר וידיחנו ג"פ. הא בלא ניפוץ תחלה חוזר חשש המחבר למקומה כמ"ש הש"ך בס"ק כ"ז דכשמניחו לכשא"מ אף שיש שם מים ונחלש כח הציר מ"מ יוכל הדם ליבלע עם המלח עכ"ל הרי דבעינן שטיפה או ניפוץ קודם שמניחו בכלי. והאריכו בתירוצים שונים. ולענד"נ לתרץ הכל בדרך קל בס"ד. דלק' בס"כ במעשה דרש"י כ' הט"ז ס"ק מ"ו ומ"ז דלרש"י מותר אם הניח הבשר אחר ש"מ לכלי אפי' בלא מים כלל. נמצא דהא דהצריכו שטיפה או ניפוץ הוא להחולקים במעשה דרש"י דלרש"י עכ"פ כשנותן בכלי עם מים לכתחילה שרי. וכשאין מים כלל התיר בדיעבד. ולש"ך שם ס"ק ל"א גם לרש"י בעינן שיהי' המים או הציר בכלי. ואם ליכא בכלי לא מים ולא ציר [ר"ל ציר דהיתר דאחר ש"מ כמו שכתבתי בס"ק שלפ"ז] אלא מיחוי דם של איסור גרידא [ר"ל שהניחו בציר של הכלי התחתונה שעמדה תחת הכ"מ ונטף שם הדם שפלט המלח] דזה אסור גם לרש"י:

ולפי"ז יהי' הדין דשטיפה או ניפוץ קודם שמניחו בכלי לכ"ע דגם לרש"י בעינן שונ"פ שמא יניחו בכלי בלא מים וציר דהיתר. ורק בדיעבד כשלא עשה שטו"נ והניחו בכלי אז רואין מה שנתקבץ בכלי אם הי' מעט מים או אפי' ציר דהיתר דהיינו מה שזב מהבשר זה עצמו אחר ש"מ שהציר מותר אז מותר הבשר. ואם הי' בכלי ציר איסור של בשר שקודם ש"מ אז אסור לכ"ע דיבלע דם. וא"כ מה שהצריך המחבר שטו"נ וגם הדחה זהו לצאת ידי החולקים ארש"י דחוששים מלהניחו בכשא"מ אפי' במים כשיש עליו מלח הרבה כמ"ש הש"ך בס"ק כ"ז שהבאתי:

וע"ז כ' הרמ"א בדקדוק. וי"א שצריכין להדיח הבשר ג"פ. ר"ל קודם שמבשלו ודקדק שיהי' הבשר נודח ג"פ. ואין זה ענין לרש"י ומחלקותו לענין אם הונח תוך כלי אחר ש"מ רק להכשירו לבישול. וזה יוכל להיות גם לרש"י דכ"ז דאינו מנוקה ממלח האסור ומדמו בלא הדחה ג"פ כשבא לבשלו. ורש"י ומחלקותו לא פליגי לענין הכשירו לבישול רק בענין הנחה בכלי אחר ש"מ. וכתב ע"כ ישטפנו או ינפץ וכו' ר"ל אם אינו בא עדיין לבשלו רק להניחו בכלי יעשה כמ"ש המחבר לשטפו או לנפצו ואז יכול להניחו בכלי וידיחנו אח"כ פעמים ואז יוכל גם לבשל כי השטו"נ עולה במקום הדחה אחת. או ר"ל ואם אינו רוצה להניחו בכלי רק בא לבשלו תיכף ישים מים רבים וידיח ג"פ וישטף הכלי בין הדחה להדחה. נמצא דהרמ"א עושה פירוש וגילוי דעת בדברי המחבר דהשטו"נ עם ההדחה פעמים הם ב' ענינים. דהשטו"נ בעינן להתירו להניח בכלי ולזה א"צ הדחה עדיין וההדחה אח"כ היא לבישול כשאינו מניחו בכלי. והואיל וי"א דלבישול בעינן הדחה ג"פ ע"כ כשעשה שטו"נ להניחו בכלי חשבינן זה לפעם א' ואח"כ ידיח ב"פ. ואם לא עשה שטו"נ שלא רצה להניחו בכלי בלא אים רק לבשלו אז א"צ שטו"נ רק הדחה ג"פ:

נמצא לדברינו אלה האי וי"א דכ' הר"ב לא לחלוק בא אלא לפרש דלדברי הי"א דבעינן ג"פ לבישול נמצא דהשטו"נ דכ' המחבר ואח"כ הדחה ב"פ אינם ענין א' דהשו"נ בעי לענין היתר הנחה בכלי. ואז עדיין א"צ הדחה ורק כשיבא לבשלו ידיח ב"פ והשטו"נ יוחשב לו במנין הדחות לי"א. אבל אם אינו רוצה להניחו בכלי יבישה רק להכשר בישול א"צ שטו"נ רק הדחה ג"פ ע"י שיתן מים רבים וישטוף הכלי בין רחיצה לרחיצה כדמסיק. והכל א"ש בפשוט:

ובהגהות א"ב רצה לתקן והגיה בהמחבר ובמקום פעמים גרס במים ורצה בזה דלהמחבר די בהדחה אחת אחר שטו"נ והרמ"א הוסיף להצריך ב"פ. אבל איני מבין דבריו כלל דא"כ מה בא המחבר במלת במים אם להוציא מי פירות בא א"כ יעשה פלוגתא חדשה ביניהם דהא הרמ"א מתיר במ"פ. ולדבריו הי"ל למחבר לכתוב וידיחנו ולשתוק ולשון במים מיותר ובלא פירוש. וע"כ כמו שכתבתי והכל בא על מכונו בשלום. ובסעיף שאח"ז ובפירושי שם תראה שמוכרחים דברי גם כאן:

סעיף ח:

אם לא ניפץ המלח שעליו ולא שטפו אין לאסור [כ] כי המים שבכלי מבטלים כח המלח: הג"ה. ואפי' המים מועטין בכלי שוברין כח המלח. ויש מתירין אפי' לא הי' מים כלל בכלי והניח בו בשר [כא] דאין לחוש בשעה מועטת כזו שעוסק בהדחת הבשר ויש לסמוך עליהן. ואין לחוש בכ"ז רק בהדחה א' אבל אחר הדחה א' אין לחוש. [כב] ואין חילוק בין הדיחו בכלי כשר או טרפה או חולבת. ואם:

הי' מעט מים בכלי אפי' היתה הכלי חולבת מלוכלך באיסור אין לחוש: [כ] כי המים שבכלי. ז"ל הש"ך ס"ק ל"א לאו דוקא מים דה"ה צירו ונקט מים לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא ציר אלא מיחוי דם של איסור גרידא וכו'. וכבר כתבתי בס"ק שלפ"ז הכוונה דה"ק אם יש שם מים או ציר היתר כגון במעשה דרש"י שנתמלא מציר של אותו בשר שכבר עבר עליו ש"מ שצירו נקי מדם אז גם אותו הציר מחליש איסור ורתיחת המלח אבל אם נפל לכלי שיש בה ציר איסור דהיינו מנטיפת בשר של קודם ש"מ שזהו דם איסור ודאי דאסור לכ"ע. והט"ז כ' דדין זה תולה ברש"י ומחלקותו ודין זה להחולקים אמעשה דרש"י ודוקא מים בעינן אפי' בדיעבד. ובס"ק שלפ"ז נתבארו הדברים:

[כא] דאין לחוש בשעה מועטת. כ' הש"ך בס"ק ל"ב. דאפי' נמצא קצת מוהל שרי ורק ציר ממש אסור מיד. והכוונה כמ"ש בסמוך דמה שבשר זה פולט אחר ש"מ הוה מוהל. וכשנפל לציר מבשר של קודם ש"מ הוה ציר איסור ודבריו שבס"ק ל"א ושבס"ק ל"ב לא סתרו זא"ז כמו שמבינים קצת לומדים. ולא תקשה דא"כ אתיין דברי המחבר כדעת רש"י שבס"כ זה אינו חדא דהמחבר שם כ' רק לכתחלה לאסור וכן דיעבד. ועוד דהמחבר באמת כ' כאן מים רק שהש"ך כ' לדינא דבדיעבד להמחבר ה"ה מוהל. אבל ציר גם לרש"י אסור: ואם נפל למי שריית בשר מהדחה ראשונה אף שיש שם גם דם מותר. ורק כשנפל תוך ש"מ ידיחנו וימלחנו שנית. ואפי' הי' מי שרי' מועטים. דהפ"מ מביא בשם הצ"צ דאם הדיח בדבר איסור כגון בחלב או בפסח בשכר אסור דנבלע בבשר. והחו"ד מתיר אם הי' הרבה חלב דחלש כח המלח ובחמץ בפסח החמיר מחומר חמץ. לכן במי שרי' הנ"ל מותר לכ"ע אפי' מים מועטין דיש רוב מים:

[כב] ואין חילוק וכו'. כ' הט"ז ס"ק י"ח בשם רש"ל דמלוכלך דכאן היינו מחלב עצמו דאלו בשיורי מאכל חלב אפי' לח אינו כחלב ממש. ומש"ך ס"ק ל"ג משמע לדברי הרב דאפי' כלי ב"י מותר והט"ז בסק"נ כ' דבכלי ב"י אסור. והש"ך שם ס"ק ע"ז והנקה"כ הקשו שם מכאן דמשמע להדי' דאין איסור בב"י ועוד דאין מליחה לכלים להפליט. ויותר קשה לי דהט"ז עצמו כ' כאן דשיורי מאכל חלב אין אוסר ומכ"ש בליעה דכלי. ובלא"ה קי"ל אין בלוע יוצא בלא רוטב. ורק בחום של כ"ש כ' הפ"מ בסי' ק"ה ס"ק כ"א דיוצא מכלי בל"ר ר"ל בלא רוטב של כ"ר אבל לא ע"י לחלוח דמלח. ותמיד עדיף לכלוך בעין מבלע דכלי. והחו"ד בסוס"י ע"ז תי' מעט קו' הש"ך אבל קושיתו בסתירת דברי הט"ז אין מתורצים. לכן העיקר כדברי הש"ך דאין איסור בב"י ודי בס' נגד הבעין. וכ"ז כשלא נראה ציר בכלי אבל כשיש ציר בכלי הוה כטהור מלוח וטמא תפל צלול דאסור בב"י אף בלא לכלוך דעיקר קושית הש"ך מטעם דאין מליחה לכלים להפליט. וטעם דין זה הוא משום דהוה כטהור מלוח וטמא תפל. וכשיש ציר הוה צלול והש"ך בסי' צ"א סקט"ו אוסר אף אם הטהור הוא הצלול. וצ"ע. ועיקר דעת הרב יבואר בס"כ דכשיש ציר בכלי נאסרת הכלי כ"ק אפי' אינה חולבת ועש"ך שם ס"ק פ"ב ושם יבואר בס"ד:

סעיף ט:

בשר שנתבשל בלא הדחה אחרונה צריך ס' [כג] כנגד המלח שבו: הג"ה. וכל הקדרה מצטרפת לס'. ואם יש בקדרה כמו החתיכה הכל מותר דבחתיכה עצמה יש שלשים נגד המלח שעליו ובודאי יש ס' ואם ליכא ס' נגד המלח אפי' לא הושם [כד] רק בכ"ש [כה] מתבשל. ובשר יבש יש להתיר אפי' בכ"ר דבודאי יש ס' נגד המלח שבו דכבר נתיבש וכו' וכו'. [כו] מלח שמלחו בו פ"א אסור למלוח בו פ"ב. [כז] וכ"ש שאסור לאכל המלח אחר שמלחו בו: [כג] כנגד המלח. ולא אמרינן א"ד להצריך ס' נגד חתיכה דאין המלח דבוק דכשבא למים נמס מהבשר. ונ"ל דאם הושם רק חצי החתיכה במים בכ"ר וחציו בולט לחוץ דא"צ ס' רק נגד המלח של החצי שברוטב דכיון דא"א א"ד ה"ה חנ"נ לא אמרינן. ומ"מ אין לצרף חצי' העליון לס' נגד חצי' התחתון ובסי' צ"ב יבואר:

[כד] רק בכ"ש. הרש"ל בפכ"ה סי' פ"ג מתיר בכ"ש. והמ"ז הקשה סתירה ע"ש. וראית רש"ל דכאן אין המלח מסייע לבשל בכ"ש משום שכבר פסק כחו. מ"מ עיקר אצלנו דאין אנו סומכין אדעת רש"י בס"כ אלא בה"מ. וגם בסתם כ"ש להתיר בעינן ה"מ. וכאן יש כ"ש וגם מלח ואיך נתיר כאן. והש"ך סקל"ז דמתיר לשיטתו דמתיר תמיד בכ"ש בלא ה"מ וכאן במלח בעי ה"מ. וא"כ בה"מ נוכל כר לסמוך אהרש"ל והש"ך:

ולענין סתירת דעת הרש"ל נ"ל פשוט דעד כאן לא החמיר הרש"ל בתוס' כ"ש אפי' בלא מלח רק כשיש הרבה רוטב חם בכ"ש ויוכל לחמם האיסור שנופל בו אבל כאן דמיירי דאין בחמין שבכ"ש אפי' כמו החתיכה דאלו הי' רק בכמות כגודל החתיכה כבר הי' ס'. וא"כ ע"כ יש בהחמין שבה פחות מהחתיכה הקרה שנתחב בה. וממילא אין כח בהמעט להתגבר נגד הקר הרוב אף שיש בה מלח. וגם לדידן דעם מלח מבשל בכ"ש בעינן עכ"פ שיהיו החמין מרובין שיהי' ניכר חמימותו. ובשומן כה"ג שנפל בכ"ש בלא הדחה ב' מתיר הגרע"ק אפי' בכ"ר דאין שומן מוחזק כ"כ בדם ויש ס' אפי' בפחות מכדי גודל החתיכה. ואם הי' בכ"ש חומץ יש לצדד דחומץ מצמית כמו שכ' הרש"ל דהמלח פסק כחו. ואף שאין אנו בקיאין בצמיתה מ"מ יש לצדד שלא לעשות חומרא מחריפות החומץ לאסור בכ"ש וצ"ע: המ"ז בס"ק כ"א הביא עובדא שחתך מלח קשה שקורין טאלפין בסכין חולבת ומלח בו בשר ולא הי' במלח ס' אף נגד הלהב. והתיר בה"מ וכ"ש מס"ס שמא יש בבשר ס' נגד המלח. ושמא לא חשיב חריף רק קורט חלתית וגם הוה נ"ט בנ"ט דהיתירא וגם אב"י. ולענד"נ להתיר בלא הנך טעמי. ואפי' הי' סכין איסור ואפי' הי' ב"י. דקי"ל אין מליחה לכלים להפליט רק בדוחקא ורותח וכאן י"ל אין בלוע יוצא בלא רוטב. ואפי' לחלוחית קצת ליכא בשעת חתיכת הטאלפן. ורק בדוחקא ורותח בסי' צ"ד אמרינן דיוצא מכלי בלא רוטב וגם שם יש לחלוחית קצת. וראי' לזה דקי"ל אין מליחה לכלים להפליט והא המלח חריף. וע"כ דרק לגבי בעין מחמרינן גם למלח לקרותו חריף ולא בבלוע. גם נראה מדברי הפמ"ג דהי' צריך ס' דכ' ולא הי' ס'. ומקליפה לא דיבר. ולדעתי יותר שייך קליפה מס' דבבלוע בקיאין בין כחוש לשמן. וא"כ לא נאסר הטאלפן רק כ"ק וא"צ ס'. ונגד קליפת הטאלפן פשוט שיש ס'. ועיקר דיני סכין נתבארו לעיל סי' י' בפמ"ג סק"ו באריכות גדול עד היכן אוסר. ובסי' קכ"א יבואר דע"י נעיצה מותר אפי' לרותח וע"י השחזה אפי' לכתחלה. ואי משום דסתם סכין שמנונית קרוש ע"פ יש בודאי ס' נגד הבעין. ולעיל בס"ק ט"ו הארכתי בכה"ג בהי' פרורי גבינה מעורבים בין המלח דבלא"ה אין המלח שעל הבשר מבליע רק מפליט כ"ז שנמלח בטוב עד שאנמ"מ. ויותר הי' החשש דהפ"מ במלח בו בשר שכבר נכשר מדמו דהמלח חזק ואינו מפליט אז יש לחוש להבלע ודו"ק וגם בכה"ג יש להתיר מטעמים שכתבתי:

[כה] בכ"ש מתבשל. ז"ל הש"ד סקל"ז עובדא שנפל בשר בקערה רותחת עם בארשט מחומץ מאוד עם חלב והי' יס"ב ואסרתי הבשר עם הבארשט מכמה טעמים. א'. דד"ח מבטל בכ"ש ועכ"פ מפליט ומבליע ואפי' בבשר שור. וגם הרש"ל יודה כאן דרק המלח פסק כחו אחר ש"מ והתיר בכ"ש משא"כ כאן [בס"ק שלפ"ז כתבתי סברא זאת לחלק בין מלח לחומץ]. ובהנאה יש להתיר דרק מפליט ומבליע לא מבשל והקערה צ"ע. וז"ל החו"ד ס"ק י"ב הנה אם הד"ח מעורב כבר בתבשיל. ודאי דתו אינו מבשל את הנופל לתוכו וראי' מפסחים וכו'. ואם כולו ד"ח או שנפל הדבר עם הד"ח בפ"א כגון בשר עם מלח ביחד לכ"ש ודאי שאוסר וכו' עכ"ל. ולפי"ז בדינא דהפמ"ג שהי' חלב בבארשט ופסיק כח חימוצו י"ל דהקטגור חלב נעשה סנגור לקרר חיזוק הבארשט. ולדעת החו"ד כאן צ"ל דהא דקי"ל בסי' צ"ד דחורפא מחליא לשבח באב"י וכן בסי' צ"ה בנ"ט בנ"ט בעינן כולו חריף. ושם כ' דרוב חריף הוה ככולו. וצ"ל דכאן דבעינן שהחריף יעשה מכ"ש כראשון בעינן כולו חריף. אבל מלשון הגמ' שבת דדבר שיש בו חומץ וציר אף בכ"ש מבשל משמע דלא בעינן כולו חריף. ואולי דוקא חומץ וציר דחריפותם קשה מאוד ומסייעם לבשל בכ"ש והכל לפי ראות עיני המורה. וכבר כתבתי בס"ק שלפ"ז סברא דא"א לאסור בחום כ"ש רק אם רוב רותחין נגד הבשר הקר שנפל בתוכו אבל אם הי' חתיכה גדולה באופן שמסייע לקרר ולהגביר נגד החום ונעשה אין יס"ב ע"י הבשר הקר ודאי דיש להתיר. ותתאה גבר לא נאמר בכ"ש וגם י"ל דכיון דהגוש נופל למטה נעשה הגוש תתאה ובסי' צ"א וצ"ד נבאר בס"ד:

[כו] מלח שמלחו בו וכו'. עש"ך סק"מ. דכשכבר נתבשל מותר. ובלא נתבשל עדיין ידיחנו וימלחנו שנית. והש"ך כ' דא"צ הדחה רק יטיל עליו מלח חדש. ונ"ל דזה תולה בפלוגתא דמעשה דרש"י דלרש"י דהמלח פוסק כחו אפי' לקולא מכ"ש לחומרא נאמר דהמלח שכבר מלחו בו פסק כחו והוה כאינו מלוח כלל ולהחולקים שם וס"ל דקצת רתיחות יש בו עדיין יש להתיר כאן בדיעבד כשכבר נתבשל. ולרש"י אסור כדין נתבשל בלא מליחה. ולפי"ז אנן תופסין החבל בתרי ראשין ונוהגין תרי קולי דבס"כ מקילין בה"מ כרש"י וגם כאן מתירין ולדעת רש"י יש כאן איסור גמור. אמת שהפר"ח כ' כאן דהא דכ' הרמ"א שלא ימלח במלח שכבר מלח בו לא מטעם דפסק כחו כדרך שכתבו התוס' והרא"ש פ' כ"ה בחומץ שחלטו בו פ"א דלק' סי' ע"ז דא"כ איך כ' אח"כ וכ"ש שאסור לאכל המלח. הא אין זה כ"ש דבדין א' אפשר שיהי' מוסכם לכ"ע [ר"ל דגם הרמב"ן והר"ן יודו בפסיקת כחו אבל אין ר"ל לכ"ע ממש דלהחולקים ארש"י ס"ל דלא פסק כחו לקולא] אבל בדין הב' ודאי דהרמב"ן והר"ן יסברו דהמלח מותר דס"ל דהמלח אינו בולע הדם רק שרפו ומכלהו. אלא צ"ל הטעם דיש במלח דם מבשר ראשון ויבליע בבשר שני. ובדרך זה א"ש הוכ"ש דבשניהם חולקים הרמב"ן והר"ן דס"ל דאין בהמלח שום בלע דם עכ"ל בקיצור. ולפי"ז שפיר יוכלו ב' הדינים אלו לחול ואינו ענין לרש"י ומחלקותו. רק נאמר דלרש"י אסור למלוח בו משום פסיקת כח ולהחולקים אסור משום שיש בו בלע דם. ולהרמב"ן ור"ן אם יסברו כרש"י יסברו שאסור למלוח בו בשר אבל מותר ובאכילה ואם יסברו כהחולקים מותר בשניהם. ולפי"ז אנן דפסקינן בס"כ בה"מ כרש"י וגם מתירין כאן נסבור כהרמב"ן ור"ן דאין במלח בלע ורק בדיעבד שכבר נתבשל אבל לכתחלה חיישינן לדעת הסוברים שיש בלע במלח. ולפי"ז גם לענין איסור אכילה אם נפל במאכל אין איסור בדיעבד דלא גרע מנתבשל הבשר. ומ"ש וכ"ש לענין אכילה משום דכשאוכל המלח עצמו יוכל להרגיש טעם איסור אבל במלח בו בשר יש לומר דהוה רק כדם פליטה כמ"ש ברמ"א בס"ב לענין דם שע"פ החתיכה דלגבי אחרות הוה כדם פליטה ושייך בו ככ"פ. ורק לכתחלה אסור. ואם מלח במלח זה שניפץ מהבשר אחר ש"מ גבינה. ודאי דאסור דלענין שמנונית הבשר ודאי דבלע דרק לדם ס"ל להרבותא הנ"ל דטבעו לשרוף דם ולא לבלעו משא"כ שמנונית בישרא. וי"ל דנ"נ ובעינן ס' נגד כל המלח. וכ' בחמודי דניאל דמלח של העריג אסור למלוח בו בשר דנכבש בציר מעל"ע. ונ"ל דמשום סכנה מדגים ליתא במליחה כלק' סי' ע' ס"ו:

[כז] וכ"ש שאסור לאכל המלח. ע' בס"ק שלפ"ז. וכ' בי"א בנפל מלח למי שרי' שלא הי' במים וס' נגד הדם שבו. יניחו להתיבש המלח ואז מותר למלוח בו בשר לפלוט דם אבל ליתנו במאכל אסור וכשיש הרבה ממלח זה לא ישהנו בביתו מחשש תקלה אע"ג דבדיעבד לא יאסר [וע' בס"ק שלפ"ז] דמעט הדם יתבטל אח"כ בתבשיל [דחנ"נ לא אמרינן בבלוע] מ"מ לכתחלה יזהר עכ"ל. ואיני מבין היתירו למלוח בו בשר לקדרה כשיתיבש. דתינח לטעם שפסק כחו דכאן במי שרי' לא פסק כחו כשנתיבשו המים ממנו. אבל לטעם שכתבתי בסמוך מחשש שהמלח בלע דם ויבליע בבשר שני א"כ מכ"ש כאן שבלע דם מימי השרי' לכ"ע. ואם מטעם יובש אטו הדם נתיבש רק המים נתיבשו. ואם מועיל יובש גם לדם א"כ גם כאן למה אסרו הרמ"א סתם היל"ל עד שיתיבש מלחלוחותו של הבשר. ועו"ק במה שהתיר התבשיל בדיעבד ע"י ס' נגד הדם דהמלח לא נ"נ ע"י בלע דמליחה. אבל למה לא נאמר דהמים נ"נ שמעורב בהם דם. ואי משום דהרמ"א בסי' צ"ב כ' דלח בלח לא נ"נ. א"כ מטעם זה יבא ההיתר למלוח בו בשר דלפי חשבון הדם יהי' בבשר ס' נגד הדם. ולמה לא התיר הרמ"א ג"כ למלוח בו ויתבטל ע"י ס' ואי משום אין מבטלין איסור א"כ למה התיר הי"א במעשה שלו:

לכן נ"ל דבדין דהרמ"א שיש ב' חששות חשש של פיסוק כח המלח דרש"י וגם חשש שהמלח בלע דם מבשר ראשון לכן כ' אסור למלוח בו. ובדין זה דהי"א שאין חשש רק בליעתו דם אבל לא פסק כחו ורק שהמים החלישו אותו מעט לזה כ' שיניח להתיבש ממים. ואסרו לממכל. וזהו גופא מחומרת נתינתו למאכל נעשה דיעבד להתירו למלוח בו בשר:

ופעם אחת אירע כך והוריתי למלוח בו חלבים ועורות. מ"ש הט"ז דבשר שור אינו מתבשל בכ"ש בלא מלח ע"ל סק"ל לענין בשר שור שנפל לחלב רותח וסלקוהו קודם שנתחמם. ובפתיחתי להלכות בב"ח הארכתי בדינים כאלו ע"ש: סעיף י:

עכו"ם משמש בבית ישראל ונתן בשר בקדרה וא"י אם הדיחם. אם יודע מנהג ישראל סומכין עליו כשהי' ישראל יו"נ או שום אדם בר דעת: הג"ה. [כח] ובחד מינייהו סגי או במסל"ת או אפי' ישראל קטן יו"נ. [כט] דמירתת הואיל ויודע מנהג ישראל וכו':

[כח] ובחד מינייהו סגי. עט"ז מעשה באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה. וע"ל סי' צ"ח אם מותר ללחוך בלשונו בשר חי לידע אם נמלח ושם הארכתי. ועשו"ת פמ"א באשה ששלחה בשר לבעלה לכפר ולא כתבה אם נמלח ובישל כך. וכ' שאין להתיר בלא אומדנות המוכיחות. ובשבו"י ח"ב סי' ס"ט כ' בכה"ג לאסור עד הבירור רק דשם מיירי בשלח דורון דהסברא שלא נמלח שיהא נראה יפה [וגם בזה י"ל להיפוך] משא"כ באשה ששלחה לבעלה שהסברא שמלחתו דזהו מלאכת הנשים ושיעבודן והמורה יעיין בשכלו:

[כט] דמירתת. הט"ז בשם הדרישה דלאו דוקא יודע אלא אם ראוי לידע. והנקה"כ הקשה דהדרישה לא אמר רק שהקטן היו"נ א"צ להיות יודע ממש אבל העכו"ם השמש אם א"י מנ"ל למירתת ולפחד כיון שא"י המנהג. ולי ק' יותר דאפי' אם יודע מנהגנו להדיח אבל יכול להדיח בדרך איסור כגון לשום הבשר בכלי קודם שיתן מים ולא יעשה שטו"נ. וע"כ כיון דגם אם יעשה כן מותר לדעת רש"י רק באופן שידוע ששהא הבשר ש"מ וכיון דבה"מ פסקינן כרש"י לכן אין חוששין רק לשמא לא הדיח כלל ובעינן יודע או מירתת. וא"כ גם קו' הנקה"כ לק"מ וה"ק שהעכו"ם א"צ לידע כל דיני ההדחה איך תהי' רק הוא בעל דעת ויודע שהבשר לא יאות לבישול ופגום הוא אם לא ידיחנו ממלח הרב. ומירתת מליתן בשר במלחו לקדרה בלא שום הדחה וליתר חששי דיני הדחה אין חוששין דבדיעבד מותר:

סעיף יא:

בשר שנתבשלה בלא מליחה צריך ס' נגד הבשר [ל] ואז מותר הכל: הגה. [לא] וי"א אותה חתיכה אפי' איכא ס' וה"נ אם לא לצורך כגון לכ"ש או אורחין. ואם [לב] נמלחה חתיכה ולא נמלחה כראוי דינה כלא נמלחה כלל. וכן בשר ששהא ג"י בל"מ אפי' נמלחה דינה כלא נמלחה ובבישול צריך פ' כנגדה:

[ל] ואז מותר הכל. עט"ז דמה שיצא נתבטל בס' ומה שלא יצא הוה דם איברים שלא פי'. והביא קו' הב"ח על הרא"ש. והש"ך הביא קו' זאת בשם הדרישה בסי' ע"ו ותי' שם שאני צלי' שלא פירש מחיים וי"ל שלא פי' כלל ונשרף הכל. והקשה הש"ך דהרא"ש כ' להדיא דאפי' מה שפירש חותר. והרא"ש לטעמי' דמתיר גם במולח בכשא"מ מה שחוץ לציר והפ"מ והמ"א אוסרים ועחו"ד באורך. ולי"א דין קדרה ב' כראשונה. ונ"מ לדידן בה"מ או לכ"ש. ואם בישל חתיכה זאת עם עוד ב' חתיכות בטילה ברוב דחהר"ל אין כאן דאין איסורה מחמ"ע. והט"ז ס"ק ל"ה כ' דאפי' קודם בישול אם נתערבה בתרי דמותרים ר"ל כשאין לו מלח לחזור ולמלוח כולם או שירא שהשנים יפגמו מרוב מלחם. ומה"ט גם משום דשיל"מ אין כאן. גם כ"ז שלא פירש הכל מותר וכשיבשלם ביחד יתבטל איסור דרבנן דדם שבשלו. והש"ך כ' דה"ה אם רק שמוהו בכ"ר רותח מותר. והש"ד בשם המנח"י כ' דבעי שיתחמם גוף החתיכה ויהי' יס"ב וסתר דבריו ונ"מ בבשר ששמוהו ביורה רותחת חלב וסלקו הבשר קודם שנתחמם שיהי' יס"ב דמותר בהנאה ובפרט בבשר שור. ומסתמא אין מלח הרבה בחלב דא"כ היתה פגום וע"ל סוס"ק כ"ז. והחלב אסורה בהנאה דלחלוחית הבשר נתבשל בה. וצ"ע אם נאמר דין דתתאה גבר גם לאיסור הנאה דבב"ח. וא"כ לא נאסרת גם. החלב בהנאה כ"ז שלא נתחמם הבשר ובסי' צ"א סק"ד כתבתי מזה ואכ"מ:

ודע דגם אם נידח הדחה א' הדין כן רק שנצטרך גם ס' נגד דם שע"פ. ועט"ז ס"ק כ"ח בתרנגולת חלולה שיש חשש שהדם שבתוכה פירש ממקל"מ ויהי' אסור אפי' בה"מ. והנקה"כ מתיר כשנוטלו ממנה הב"מ והריאה אבל לגופי הדפנות לא נחוש דאם נפרש מהדופן נחלק לכל הקדרה ולא נדחק לדופן השני. כ' הבל"י אם נשפך וא"י אם הי' ס' יש להתיר אם יש עוד צד להקל:

[לא] אותה החתיכה. כ' המפורשים משום דנתבשלה בדמה וגורם שהדם פירש בה ממקל"מ. והמחבר מיקל וס"ל דמה שנפרש נחלק ומה שלא נפרש לא יצא לחוץ כלל (עקו"א ה'):

ונסתפקתי אם לא מלח מעוף רק צלע אחת ועדיין צלע שני דבוקה בה ונתבשלה כך אם נצריך ס' נגד כולה. ולכאורה למ"ש הט"ז בס"ק כ"ח בתי' ב' משום א"ד. ודאי דכאן כל העוף חשוב א"ד ונצריך ס' נגד כולה. ואפי' לטעם פי' ממקל"מ יש חשש שפירש מצלע זאת לצלע ב' ויצטרך ס' נגד כולה. ואח"כ יהי' כל העוף אסור. מיהו י"ל כיון דדין חנ"נ ליכא כאן לכ"ע משום דקודם בישול לא הי' בו שום איסור. וגם כשנתבשל אלו היינו יודעים כמה דמא נפק מיני' לא הי' צריך ס' נגד הבשר. והראב"ד כ' באמת כן שיקח חתיכה כזאת וימלחנו ע"ג כ"מ ונראה תחתי' כמה נפק. רק דאנן צא סמכינן בזה ומשערין בכולו. אבל כאן דידעינן בבירור דלא נפק דם רק מצלע אחת פשיטא דא"צ ס' רק נגד החלק שלא נמלח. וגם לענין איסור החתיכה אם נכיר החלק שלא נמלחה יחתכנה. והפ"מ ס"ק ט"ו יעץ גם קודם הבישול לקצץ צד שלא נמלח ולמלחו. ורק חשש שמא יהי' קצת מהחלק שנמלח קודם ותיאסר אם יהי' חלק זה למטה. וכאן ליכא חשש זה. ואם אינו מכיר החלקים. לא מבעיא אם מכיר ויודע שהצלע שנמלחה היתה גדולה מעט יותר דהכל מותר דרוב משהו סגי אלא אפי' א"י הכל מותר כמ"ש הש"ך בסי' ס"ו להתיר ביצת דם חד בחד משום דא"א לצמצם ואולי הביצה האסורה היתה קטנה מעט ונתבטלה. ואמרינן ממ"נ על כל אל אם היא דהיתירא הרי טוב ואם היא דאיסורא שמא חברתה ב ב גדולה ממנה ונתבטלה ואין כאן איסור. ושם מקיל משום דהיא ספק איסור וכאן עיקר הדין משום חומרא. ודם שבשלו דרבנן. ובפתיחה לתערובות בפלפול הרשב"א עם החכם השואל יבואר בדברינו ואכ"מ: הפ"מ מ"ז ס"ק כ"ט מביא ד' הפר"ח אות מ"ב דהחתיכה מצרפת לס'. והפ"מ כ' דמדקדוק לשון המחבר דכ' ס' כנגדה משמע בלא היא. וי"ל דדמי לכחל בסי' צ' דמצרפת לס' דגם שם סברתו כך דכ"ז שלא נפרש החלב אין איסור ומה שנפרש יצא לחוץ ע"ש כן נ"ל:

וכ' עוד למה דקי"ל איסורין מבטלין זא"ז אם נפל כזית כבד חי וזית חלב לא יסייע אחד לבטל חבירו דהכבד פולטת ואינה בולעת וליכא ס' נגד החלב. משמע אבל איסור דם בטל. דהחלב מסייע לבטל. אבל נ"ל להיפוך דגם בחלב יש דם דמחזיקין דם בחלב ונמצא ב' זיתי דם. ולפי"ז גם אם נפל בשר שלא נמלח עם זית חלב דאסור מחמת ב' זיתי דם דבשניהם יש דם. רק למאי דקי"ל דם שבשלו לאו דאוריתא יש להקל בנשפך. אבל משום חלב ליכא בבשר עם חלב בנשפך דאיסורין מבטלין זא"ז. ולענין דין דלעיל דמצרפין גם החתיכה ורצה חכם א' לומר דאם יש שם בקדרה כבד דלא מצרפת דפולטת ואינה בולעת אבל זה אינו דאם הכבד צלוי' מכבר אז שפיר בולעת דכבר פלטה ויצאה מטבע פליטה ובאת לטבע בליעה. ואם לא נצלה א"כ צריכין ס' נגדה. ואז שפיר נצרף אותה דהכי אמרינן נ"ט חלקים פירש ממנה וחלק א' נשאר בה ואין חילוק בין כבד לשאר בשר. והיא אסורה דכן קי"ל בסי' ע"ג ע"ש בט"ז סק"ח:

קו"א לחידוד סקל"א. (ה) בחידוד סקל"א כתבתי אודות תרנגולת שנמלח ממנה צלע אחת ונתבשלה כולה דא"צ ס' רק נגד החצי שלא נמלחה. עכשיו במהדורא אביא ראי' לזה דהש"ך בסי' ע"ה סק"ח התיר בב"מ שבשלה בל"מ שדי בס' נגד השומן שעליהם ואז גם הב"מ מותרין דאין מחזיקין דם באופן רק בשומנן עכ"ל הרי דלא חש משום פירש ממקל"מ דאין הדם נדחק למקום שאינו שם בטבע דרק בבשר שמוחזק בדם י"ל דהדם כשנדחק דוחק עצמו למקומות אלו עד שלא בא לקדרה אבל בב"מ שאינו מקום דם גם בשעת דחיקה לא נדחק לשם רק הולך לתוך התבשיל כולו ביושר וסברת אין דם מפעפע למעלה הוא בסברא כזאת דהדחק מורידו ולא מעלהו. ולפי"ז גם בנדון דידן החצי שכבר נמלחה ונתרוקנה מדם שוב לא יתדחק הדם לשם מעצמו. וא"ל דשאני חלחולת שמעולם לא החזיקה דם בטבעה אבל כאן הבשר הוחזק בטבעו עם דם ורק שנתרוקן. מ"מ לא גרע מדם אין מפעפע למעלה אף בבשר שמוחזק בדם ועוד הא אנן מניחין חתיכות ומולחין זו אחר זו כלק' סי' ע' אף שאחת כלה זמן פליטתה קודם ול"ח שתבלע מחברתה. וע"כ דכשנתרוקן מהדם שוב אין הדם חוזר לאותו מקום מעצמו. ורק דמ"ש הש"ך שם עוד סניף משום דגם השומן לא מוחזק כ"כ בדם דמשמע לכאור' דאלו בבשר כה"ג הי' חשש גם על חציו שנמלח ונתרוקן. א"א לדייק כן ורק לרווחא דמילתא אמר דהא הש"ך עצמו כאן ס"ק מ"ו כ' דא"א חנ"נ וא"ד וע"כ דלא חיישינן שהדם יחזור למקום שנתרוקן דזה טעם דבוק דאמרינן דממהר לבלוע ובדם לא אמרינן כן כמ"ש. שוב ראיתי בסי' כ"ב לענין הורידין כ' בסק"ח דא"א בגידי שבצואר חנ"נ כמו בלב שנתבשל בלא קריעה דהורידין אי"ל דם עצמו בטבע רק מה שכנוס בהם אבל הלב י"ל דם טבעי ג"כ וכשבשלו יוצא דם הכנוס דרך דופנותיו ובולעים משא"כ כאן דהכל מגולה לקדרה:

סעיף יב:

בשר ששהא ג"י בל"מ [לג] נתיבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה. [לד] ואין לאכלו מבושל רק צלי. ואחר שצלאו לא יבשלו ואם בשלו מותר. ואין לשהותו ג"י בר"מ דחיישינן שמא יבשלנו:

[לג] נתיבש. הט"ז בס"ק ל"ב כ' בזה ג' דינים בשם רש"ל. א' אם מלח בשר ששהא בכ"מ ש"מ והדחוהו ושמוהו בכשא"מ. ושם מלחוהו ולא שהא שם ש"כ. ולכאור' החשש שמא במליחה ראשונה לא פלט כ"ד רק תפליט מעט מעט. והשיב ממ"נ אם לא יצא במליחה א' שוב גם עכשיו לא תפלוט. ואם יצא אז יצא הכל. ול"ד למ"ש במידי דבעי ליבון ועביד הגעלה דהכלי אסורה דפולט מעט מעט. וכ' הט"ז טעם החילוק דכאן הקושי מעכבו מלצאת ושייך שפיר הממ"נ הנ"ל אבל שם לא תלוי בקושי רק שהבליעה חזקה ולא תצא כולה בהגעלה דלכן הצריכו ליבון לכן אמרינן דגם הגעלה הוציאה מעט [ולעיל ס"ק י"ב הבאתי מכאן לדין דהפ"מ שם] והנקה"כ דחה דברי הט"ז. ונ"ל ראי' לדברי הנקה"כ דגם בבשר ששהא יש חשש יציאה מעט מעט כמו בהגעלה. מדאסרו כאן לבשל אחר הצלי' אף שהאש התיר הבשר באכילה. ומה יזיק הבישול אח"כ וע"כ דתלינן אף שאין קושי נגד אש אבל חיישינן שמא נשאר מעט דם ויצא בבישול ולא אמרינן הממ"נ הנ"ל וע"כ דיכול לצאת מעט מעט. והדברים ק"ו. ומה בבישול הקל נגד הצלי ואפ"ה חששו שמא נשאר דם בצלי ויצא בבישול מכ"ש שנחוש למליחה ב' נגד מליחה א'. והא דבישול אחר מליחה אסרו גם בדיעבד ובישול אחר צלי מותר בדיעבד הוא משום דעכ"פ הצלי עדיף בה מהמליחה דאין קושי נגד אש לכן החשש קטן. אבל עכ"פ מדאסרו הבישול אחר הצלי ש"מ דלא שייך הממ"נ ויש חשש פליט' מעט מעט. וא"כ שפיר אסר הנקה"כ במליחה ב' בכשא"מ. וגם הט"ז עצמו הביא אח"כ בשם הר' עוזר שאם מלחוהו וגם צלוהו שמותר לבישול אח"כ וע"כ דגם המליחה פועלת מעט רק לא כבשאר בשר דאל"כ מה בצע במליחתו זאת ודומה ממש להגעלה שכנגד ליבון. וכ"ז כשעשו בהכלי שא"מ מליחה חדשה והמליחה ראשונה נידח אבל אם נעשה בה מעשה דרש"י שנתנו בכלי בלא הדחה. בזה שפיר שייך הממ"נ של הרש"ל לומר אם פלטה במליחה שהי' בכ"מ פשיטא דמותר דגם בשאר בשר מתירין בה"מ כשהפליטה חזקה מכ"ש כאן דמותר בלא ה"מ ונאמר אם המלח לא פלט בה בכל שעת מליחה איך יפלוט בה עכשיו האם נתחזק עכשיו כח המלח יותר. ושפיר י"ל אם פלטה תו לא תפליט כרש"י וגם אנן פסקינן בה"מ כן. ואם לא פלטה גם עכשיו לא תפלוט. מיהו י"ל להיפוך דוקא בבשר שהפליטה חזקה אמרינן כבר פסק כח המלח דזהו דעת רש"י אבל כאן נאמר דלא פלט ולא פסק כחו דז"א דאם לא פלט איך יפלוט עכשיו. ואם פלט הא נפסק כחו דלענין נפסק כחו לא שייך לחצאין אלא או פלט ונפסק או לא פלט. מיהו גם בזה י"ל דפולט מעט מעט ואסור וצ"ע:

תוכן העניינים

חידוד הלכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה