חידוד הלכה· רבי אריה הלר
יו"ד · סימן קא
סעיף א [א] חהר"ל דינה כברי' וכו' ואפי' אם היא אה"נ כיון שכשתתבטל יהי' חהר"ל: הגה. ואפי' אין איסורה רק מדרבנן אינה בטילה. ואם היא [ב] ספק אם היא ר"ל או לאו אזלינן לקולא א ואפי' אסורה מה"ת [א] חהר"ל. ואם נתערב בין איסורי אכילה דאז אפי' ע"י ביטול יהי' אסורים באכילה לכן נתבטל האיסור הנאה כגון חתיכת בשר שנתבשל בחלב נתערב בין חתיכות נבלה ורק כשנתערב בין כשרים אמרינן אין ביטול לחצאין וכמו שאין לה ביטול לאכילה כן להנאה לא נתבטלה [ב] ספק. ואם מסופק אם נפל החהר"ל עצמה או מחברותיה שנתערבה בהן כבר ביארתי בסי' ק' סק"י דהחו"ד אוסר וע"ש במ"ש עליו ושם הדין לענין הרוטב בפחות מס' שביררתי היתר הוספה וכאן לענין החתיכות שבתערובות שני תלוי בפלוגתת הר"י ור"ת אם גרסינן בביצה ד"ג ואחרות באחרות כלומר אם מותר תערובות שני או שלישי דוקא. ואם ספק טרפה היא חהר"ל אז אם איסור תורה לא בטיל ואם דרבנן בטיל ובסוס"י צ"ט בקצורי דינים ביארתי הרבה אופנים כהנה סעיף ב אין לו דין חהר"ל אא"כ איסורה מחמ"ע כגון [ג] נבלה או בב"ח (ע' קו"א) אבל הנאסרה מחמת שקבלה טעם וצא הי' בה ס' לבטל אפי' להסוברין חנ"נ אי"ל דין חהר"ל: הגה. ואפי' [ד] חתיכה שלא נמלחה בטילה דאין איסורה מחמ"ע רק מחמת דם הבלוע בה. כל חתיכה שלא נאסרה רק כ"ק בטיל ואי"ל דין חהר"ל [ג] נבלה או בב"ח. גבינה מחלב טרפה י"ל דין חהר"ל ואם הי' שלימה כעין שמוכרים במנין הוה דבר שבמנין. ואפי' רק נתערב בה חלב טרפה ויש בה רוב נגד החלב טרפה מ"מ אם יש בערך חלק הטרפה כדי לכבד אינה בטילה. ואם אין בחלק הטרפה כדי לכבד אפי' רובה מהטרפה י"ל דאין ההיתר מצרף לכדי כיבוד בפרט דעיקר חומרת חהר"ל רק מדרבנן וצ"ע וכ"ז בחהר"ל ממש אבל אם אינה ר"ל רק חשיבותה משום דבר שבמנין מחמת שלימותה אז בכה"ג שאין כולה מחלב טרפה ודאי דבטילה דאין הכשרות מצטרף לדבר מנין כן היא לדעת הט"ז אלא שהפמ"ג חוכך להחמיר בגבינת עכו"ם שלומר אף דאין בה רק חשש עירוב חלב טמא שעומד בין הבקעים ואותה החלב ודאי דאין לה דין ר"ל ולא מנין. ובאמת דין זה צ"ע דאפי' בירור תערובות חלב טמא אין שם רק ספק. ואולי כונתו בגבינת עכו"ם לחשש שמעמידין בעור קיבת נבלה ולא בגבינה שהישראל עושה מחלב נכרי. ואף דגם גבינת נכרי מחשש שמעמיד בעור קיבת נבלה אין בה איסור רק מדרבנן דחומרת מעמיד הוא רק מדרבנן מ"מ י"ל דלא פלוג באיסורי בב"ח וגם זה צ"ע דהוה תרי דרבנן דהגבינה עצמה איסורה מדרבנן משום מעמיד. ועי"ז יתנו לתערובותה דין חהר"ל או מנין וצ"ע. וכ"ז בבשר שבלע חלב אז הוה איסורו מחמ"ע אבל חתיכה אחרת שבלעה מחתיכה זאת הוה רק בא מבב"ח ואין לה דין חהר"ל עוד כ' הפמ"ג סק"ד וז"ל ודע דחלב עכו"ם שלא לגבן וישראל עושה ממנה גבינה ונתערבה בטילה לכ"ע ולא נולד באיסורו ועירוב חלב טמא שבו אינה ר"ל עס"י קט"ו בט"ז סקי"א וש"ך ס"ק כ"ב עכ"ל. ומה שצוה לעיין בסקי"א שם איתא להיפוך דאם העכו"ם חולב החלב לעשות ממנה גבינה קיל יותר ומותר בה"מ דודאי לא עירב בה חלב טמא דיתקלקל העמדתו. וא"כ הסברא להיפוך דכשחולב שלא לגבן גרע טפי דאז יש חשש עירוב חלב טמא. ואולי ר"ל אפי' שלא לגבן אין להגבינה זאת דין חהר"ל ומכ"ש כשחולב ע"מ לעשות גבינה. ומ"ש דלא נולד באיסור הלשון מיותר דאטו מעשה הגבינה עושה האיסור הלא החשש דחלב טמא היא משעת חליבה וא"כ שפיר הוה נולד באיסור ואפ"ה שפיר קאמר דבטילה הואיל ואין החלב טמא ר"ל קו"א לסי' ק"א. בהא דאין דין ר"ל אלא באיסור מחמ"ע ולא באיסור בלוע כ' הט"ז סק"ד דגבינה אי"ל דין חהר"ל אא"כ היא מחלב טרפה או תערובות חלב טרפה אבל בחשש עירוב חלב טמא אינה ר"ל וסיים ומ"מ נ"ל דסתם גבינות עכו"ם שנתערבו בטילים ול"ח לחלב טרפה דרוב בהמות כשרות הן. וראי' מדאמרינן בפ' אין מעמידין מפני מה אסרו גבינותיהם מפני שמעמידין בקיבת נבלה ולא אמרו מחשש חלב טרפה. וחשש עירוב חלב טמא אין בה כדי לכבד דרק עומד בי נטפי ואין הגבינה עצמה נקפת ממנה. ורק בחשש העמדת בקיבת נבלה י"ל דחשש בשר וחלב יש כאן ושייך דין חהר"ל. וע"כ במקום שידוע שאין מעמידין בקיבה לא הוה ר"ל עכ"ל. וכל רואה ישתומם במ"ש דחשש העמדה בקיבה מביא חומרת חהר"ל מטעם דאיסור בשר וחלב יש כאן ולשון זה תמוה חדא דכל איסור מעמיד הולך למעלה מס' ואז שוב אין איסור בשר להחלב חוץ ממה שאין חומרת בב"ח רק דרך בישול אבל כל שיש ס' שוב אין שם איסור בב"ח וראי' דבסי' פ"ז במעמיד בקיבת כשירה די בס' נגד הקיבה וכמו שביארתי שם בדברינו מהתוספתא דאין חומרת מעמיד באיסור בב"ח. ואם חשש שמא לא הי' ס' א"כ גם משום קיבת כשירה אסור וע"כ דסתם מעמיד היא ביותר מס'. ועוד איך יצוייר בחשש העמדתו בקיבת נבלה איסור בב"ח עד שתאמר שהגבינה י"ל דין חהר"ל אטו אנו רוצים לבטל הקיבה שתתן להקיבה דין ר"ל. ואם תתן להגבינה דין ר"ל משום שנעמידה בקיבת נבלה הא מעמיד עצמו אינו רק מדרבנן ואיך תביא מאיסור מעמיד חומרת ר"ל. וגם י"ל שאין בחימוצה כדי לכבד והוא ז"ל מסכים להיפוך דבחשש עירוב חלב טרפה אין בה דין ר"ל ובחשש העמדה דקיבת נבלה י"ל דין ר"ל והסברא להיפוך דחלב טרפה הגבינה עצמה איסור משא"כ בחשש העמדה דאין בה רק כח ההעמדה ואותו כח אין בו כיבוד. ופי' הפמ"ג והחו"ד בדברי הט"ז לא העלו ארוכה כמבואר להמעיין. חדא דהפ"מ עצמו בסי' פ"ז סק"א בד"ה ודע"כ דכל איסורי משהו א"א בהם חנ"נ כדי לבוא ע"י לחומרת חהר"ל ע"י הבלוע. וא"כ כאן באיסור מעמיד בקיבה לא נעשה כל הגבינה נבלה לענין חומרת ר"ל ונלע"ד לתרץ דברי הט"ז בדרך פשוט דאין כונתו דע"י חשש העמדה יש על כל הגבינה חומרת ר"ל רק הדברים אמורים אמאי דסלק מיני' ולא אמאי דפתח בי'. דהלא סיים דסתם גבינות עכו"ם בטילין ול"ח לעירוב חלב טרפה דרוב בהמות כשרות ורק לחשש העמדתו בקיבת נבלה יש על הגבינות חשש וממילא נוכל לדון בהם חומרת חהר"ל,כי איסור בשר וחלב יש כאן". דוק בדבריו שלא כ' איסור בשר בחלב רק דקדק לכתוב,בשר וחלב" והכונה כך דשני חששות מביאים על הגבינות חומרת ר"ל אבל מחשש אחד א"א להביא עליהם חומרת ר"ל דחשש חלב טרפה יש כנגדה רוב בהמות כשרות וחשש העמדה בקיבה לבדה אין מביא חומרת ר"ל דכל איסור מעמיד היא למעלה מס' וא"א חנ"נ שיוכל לבא עליהם חומרת ר"ל כמ"ש הפמ"ג הנ"ל רק מחששות שניהם ביחד שיש תרי ריעותות חשש בשר קיבה וחשש חלב טרפה ושני חששות אלו מכריחין אותנו ליתן על הגבינות חומרת ר"ל. ולזה שפיר מסיים וז"ל דבמקום שאין מעמידין בקיבות ליכא חשש חהר"ל ר"ל דלא חשש קיבה לבדה וגם לא חשש חלב טרפה לבדה אין מביאין חומרת ר"ל על הגבינות ורק שניהם ביחד וכשאין חשש קיבה אין על הגבינה חומרת ר"ל עכשיו שזכינו לפרש דברי הט"ז שלא יסתרו דבריו מיני' ובי' נבאר גם דברי המנ"י דכ' דבב"ח דרבנן כגון ע"י כבישה ומליחה וכיוצ"ב אין להם דין חהר"ל והגרע"ק דחה דבריו מדברי הט"ז הנ"ל דגם מעמיד נותן להגבינה דין חהר"ל ולדברינו אין הט"ז נותן דין חהר"ל מחשש העמדה לבד וגם לא מחשש חלב טרפה לבד ורק בשני החששות כשהם ביחד אז מבטלים קולא דרוב בהמות כשרות וממילא יש על גבינותיהם חומרת חהר"ל וכיון שיש גם חשש דתערובות חלב טרפה ע"י חשש העמדה המצורף לה שפיר הוה איסור מחמ"ע דאין זה רק העמדה לבד רק עירוב ממש. ומ"מ בדין דהמנ"י רוב אחרונים ס"ל גם בבב"ח דרבנן י"ל דין חהר"ל כמו שמחמירין חומרת חנ"נ גם בבב"ח דרבנן משום לא פלוג ורק בקולא דנשפך פליגי הט"ז עם הש"ך בסי' צ"ח אם להקל בבב"ח דרבנן וע"ש בדברינו בס"ק ג' ד' מזה ודע דבסי' ק"י אמרינן בנולד טרפה במקולין ונתערבו החתיכות שאוסרין גם אותם שאין ר"ל משום שיש גם ר"ל ואם נתיר אותם שאין ר"ל יבואו להתיר גם הר"ל לכן אסרו הכל. ולפי"ז אם יש חנות של גבינות כשרים ונתערב שם גבינה אחת של נכרי והיתה ר"ל שנאסר כל הגבינות אפי' אותם שאין ר"ל. מיהו יש לחלק דהתם כל החתיכות הם מבהמה אחת שיש ממנה חתיכות גדולות וקטנות שפיר שאם נתיר הקטנות יאמר שגם הגדולות כשרות דהא הם מבהמה אחת אבל בגבינות לא יבא לומר אם זו מותרת גם זו מותרת דאינם מבהמה אחת מיהו אם האיסור בא מחומרת מנין כגון שהגבינות קטנים דאין כל אחת ר"ל ורק מחמת מנין אנו מחמירין בהם. ומנין לא שייך אלא בשלימות ולא בנחתכים ודאי דלא שייך לאסור הנחתכים מחמת השלימות דהכל יודעים דאין הנחתכים חשובים שלא להתבטל כמו שלימות ורק בחהר"ל אין הכל בקיאין בשיעורם ובחומרתם. והנה במדינות אלו אין מעמידין חלב בקיבות רק מחממין החלב חמוצה ונקפה ונעשה גבינה ודאי דלא שייך בגבינה חומרת ר"ל. ובקו"א בסי' פ"ז ביארתי:
[ד] חתיכה שלא נמלחה. מכאן קצת ראיה דגם בבב"ח דרבנן יש דין חהר"ל דאל"כ תיפוק לי' דבלא"ה איסור בשר שנתבשל בלא מליחה הוא מדרבנן דקודם הבישול הבשר מותר באומצא והאיסור כשנתבשל ואז הוה דם שבשלו דרבנן ובכה"ג גם בבב"ח אין דין חהר"ל וע"כ דאם הי' האיסור משום בב"ח הי' נוהג חומרת ר"ל אפי' בדרבנן וכאן הקילו משום דאינו איסור מחמ"ע. ובסי' ס"ט העליתי דבלא"ה לא אמרינן דין חהר"ל בבשר שלא נמלח דתחלת ביאת האיסור לעולם בא בתערובות דקודם הבישול מותר באומצא והאיסור מתחיל בעת הבישול ואז מונח בתערובות בתוך הרוטב וחתיכות ובכה"ג גם בדשיל"מ מקילין ע"ל סי' ק"ג וזה נלמד מדין גיגית ענבים דרוכים מע"ש אף שזב יין מהם גם בשבת ומותר לשתות ממנו מטעם זה דתחלת האיסור נולד בתערובות. ובפתיחה דברתי הרבה מזה ודע דאין דין חהר"ל אלא כשכל החתיכה מאיסור וכן בבב"ח כשכולה בלועה מחלב אבל אם לא הלכה הבליעה אלא בכ"ק או כ"נ כבר כ' הרמ"א דא"א חנ"נ בחצי חתיכה ולא ר"ל: הגאון מטה יונתן הקשה דכשנתערבה, חהר"ל בחתיכות ורוטב ויש ס' דהרוטב מותר והחתיכות אסורות א"כ יטעמו כל חתיכה ואם אין בה טעם איסור מותרת ממ"נ אם היא דהתירא ודאי הרי טוב ואפי' אם היא דאיסורא הרי אין בה טעם איסור ונודע דכל האיסור בא לתוך הרוטב ונתבטל. ואף שי"ל דאין הממ"נ טוב דאם היא דאיסורא יש בה איסור משום אפשר לסחטו אסור דאין מועיל הגעלה באוכלין דזה אינו דגם אפשר לסחטו כאן אינו מה"ת דמה"ת נתבטל ברוב ובאמת כמו שא"א חנ"נ כשיש ס' אף שנשאר בה איסור מחמת חשיבות כמו כן גם אפשר לסחטו לא נאמר להחמיר בה ובפרט כשיש ס' וגם רוב וצ"ע ואפשר כיון דאנן לא נהוגין להתיר ע"י טעימה גם בכה"ג אין מתירין סעיף ג תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטילה שאינה ר"ל לאורחים כמות שהיא ואפי' הסירו הנוצות אח"כ אחר שנתערבה וכן לא חשיבה ר"ל אלא [ה] מבושלת [ו] וכן כבש שאם [ז] או חתיכה גדולה יותר מדאי לא חשיבה ר"ל דאין הדרך ליתן לפני אורחים כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי ויש חולקין בכ"ז: הגה. והכי נהוג [ח] מלבד בתרנגולת בנוצתה דמחוסרת מעשה גדול דבטילה וכן רגלים או ראש שלא נארכו משערן אבל כשנחרכו חשובין אפי' לא נמלחו עדיין ואפי' כבש שלם אין בטל מיהו [ט] רגלי עופות [מלבד רגלי אוז] וכן רגלי בהמות קטנות במדינות אלו לא חשיבי כלל ובטילים. [י] ראש של עופות לא חשיבה ובטל. [הכרו"פ מחמיר גם בתרנגולת בנוצתה וכבש בעורו וכן בכל חתיכה גדולה יותר מדאי מחמת דבר שבמנין וצ"ע] [ה] מבושלת. צ"ע דבסי' ק"י איתא שגם במקולין שייך דין חהר"ל כן הקשה הש"ד סק"ז כאן והגרע"ק בסי' ק"י. ואני הקשיתי עוד דהא כל השבעה דברים שבמשנה כולם אין מבושלים וא"ל דשאני ירקות שטובים חיים דהא חשבו שם דלעת יונית וראויה לאכלה חי ורק חילפי תרדין אין ראוין לאכלם חי ועוד דאם בעינן מבושל א"כ ל"ל בתרנגולת בנוצתה משום הנוצות הא אינה מבושלת. גם בפורים יוצאין מצות שלוח מנות בבשר חי [באמת המ"א בסי' תרצ"ה כ' דבעינן מבושל] לכן נ"ל דהך מבושל לא אתי לאפוקי בשר שאינו מבושל אלא לאפוקי מעושן או מלוח או שלוק או אפי' צלי אש דאין דרך כיבוד בהם רק או בחי או במבושל דבשר חי יפה שעומד לבישול שפיר חשוב וראי' לזה מירושלמי ע"ז בצפורי מצורע דצפור בצפרין לא בטיל ושם מיירי באינם מבושלים דהצפור השחוט אין בטל ושם מטעם מנין או חהר"ל. ונ"ל אם נתערבה קודם בישול וחתכם לחתיכות קטנות דמותרין דבלא"ה הרבה פוסקים מתירין בבשר חי שנתבטל:
[ו] וכן כבש שלם. כ' הש"ך דגם משום מנין אין בהם מה"ט דגם בחשיבות מנין בעינן תנאים כמו בחהר"ל וא"כ לדידן דפסקינן כהרמ"א להתיר בעוף בנוצתה וכבש בעורו. לא נזיק גם המנין והכרו"פ כ' דיש בהם משום מנין וכאן מיירי שנחתך ממנו חלק גדול עד שאינו לא ר"ל וגם לא מנין וגם בתרנגולת י"ל כן [ז] חתיכה גדולה. והחתיכות הצריכין ניקור הוה מחוסר מעשה ובטילה ומ"מ אין להתיר בלא צדדים כ"כ הנו"ב יו"ד סי' ט"ז. וא"כ חלק אחורים שלא ניקרה מגה"נ ואירע בה טריפות בטילה. חתיכה שעמדה ג"י בלא מליחה אינה בזה ר"ל כבסי' ס"ט ובטילה [ח] תרנגולת בנוצתה. ואם נודע טריפתה אחר הסרת הנוצה והתערובות היתה קודם לכן לא בטל ואין לצרף דעת המחבר דקודם בישול דכבר כתבתי בסק"ה דהמחבר לא בא למעט קודם בישול אלא ממעט מלוח או מעושן וכה"ג וצ"ע בה"מ [ט] ורגלי עופות וכו'. וגם ברגלי אוז במקום שמכבדין בו אבל צריך להסיר קליפתן שקורין קרילן ובסי' ק"י ביארתי במעשה דנתערבו רגלים בלא נודע עד אחר שנתערבו יש להקל ובפרט כשעדיין לא הוסרו קליפתן [י] ראש של עופות. הרש"ל כ' דגם ראש בהמה אינה ר"ל רק של עגל. ולשון השור חשיב ר"ל לט"ז סק"ה. וכשהלשון עדיין מחובר להראש י"ל דהראש אינו מגרע חשיבות הלשון ואדרבה הלשון מחשיבו להראש וצ"ע. ואם אח"כ נחתך הלשון מהראש ונתערבו שניהם י"ל דגם הראשים אסורין כיין דכבר נאסרו להט"ז שם ולהש"ך שם הראשים מותרין והלשונות אסורין. וצ"ל דהא דראש שור בטיל אינו מטעם דגדול יותר מדאי דא"כ גם כבש שלם יתבטל. ועוד דאם אסרת הראש ע"י הלשון שבו א"כ גם הכבש יאסר משום הלשון ושאר חלקים חשובין שבו. ונ"ל דמשום דאין בשר הראש מוטעם כ"כ לאכילה ויותר מכבדין בראש עגל והכל לפי המקום סעיף ד שומן [יא] הכנתא אינה ר"ל אכל [יב] עור שומן אוז ר"ל ולא בטיל:
[יא] הכנתא. כל ההדרא דכנתא של עגל הוה ר"ל וכן שמנו. כ"כ הש"ך וסיים דהכל לפי הזמן [יב] עור שומן אוז. דוקא חתיכה גדולה שראויה לכבד בה בפ"ע אבל כשנחתכה לחתיכות קטנות אף שמכבדין בהרבה מהם מ"מ לא חשיבי ר"ל כן משמע מהפמ"ג ומצאתי ראי' לזה מירושלמי ע"ז וכפרושי שם דמבעי"ל אם מועיל צירוף לחומרת חהר"ל ופשט דלא מועיל. ואוזות השמנים מאוד עד דעי"ז אין עורה ראוי לאכילה רק להתכה לא מקרי ר"ל מיהו דבר שבמנין מקרי כ"כ הפ"מ. ולכן אם נחתך ממנה מעט בטל גם המנין ממנה. ומ"מ צ"ע דאיך משכח"ל עור אוז שלם שלא יחסר ממנה כלום. ואדרבה עור שלם נקרא אין ר"ל מחמת גודלה דאין מכבדין בעור שלם לכן נ"ל דאם חתיכת עור אוז גדול כפי שראוי לכבד בו בפ"ע בלא צירוף כגון חלק רביע ממנה שפיר הוה ר"ל כפי עיני המורה סעיף ה. [יג] קורקבן וכן שאר ב"מ אר"ל וכו':
[יג] קורקבן. בזמנינו מכבדין בקורקבן אוז או אינדיק. ושל תרנגולת אינה ר"ל ואם נתערב קורקבן אוז קודם שהוסר הפרש שבתוכו. דומה לתרנגולת בנוצתה ובטיל כנ"ל. בילי"ג של אוז שהוסר העור מעליו אינו ר"ל. כבד אוז שמינה הוה ר"ל אף שא"א לאכלה אלא צלי ובשר צלי אינה ר"ל מ"מ כבד צלויה הוה ר"ל דעיקר טובה וחשיבותה אחר צליתה כשהיא שמינה ואם נתערבו שמינים וכחושים ואוז אחת נטרפה וא"י אם השמינה או מהרזים. הרזים מותרים ממ"נ והשמנים אסורים דגם ספק אסור בחהר"ל. עש"ך ס"ק כ"ב דכ' דכשהוא ודאי ר"ל וספק איסור אסור. והש"ך מתיר בכה"ג דיש ספק אם האיסור בין הר"ל כלל ואין דומה לסי' ק"י ס"ט ע"ש ודוק. והא דהכחושות מותרות דוקא כשהי' בתערובות רוב כשרים אבל חד בחד כגון שהיתה רק אחת שמינה ואחת כחושה. ונודע טריפות באחת מן האוזות יש להחמיר. דהוה ספק השקול שמא השמינה איסור ונמצא שניהם אסורים ושמא הקטנה דאיסור ושניהם מותרים. ובפתיחה הארכתי בענין כזה לענין אשם תלוי. ואם נתערבה אוז בנוצתה והכבד בתוכה צ"ע אם לומר כיון שאם הי' התערובות בהכבדים עצמן הי' כל הכבדים אסורין ואיך נקיל עכשיו לומר דהאוזה נתבטלה מטעם שהיא בנוצתה. או לאסור האוזות משום הכבדים שבתוכן או להתיר הכל. ואף שכתבתי בסק"י כה"ג לענין הראש והלשון שבתוכה דלהט"ז הראשין אסורין משום הלשונות שבתוכן ולש"ך שם שניהן מותרין. דשאני התם דגריעותא דראש אינו מחמת גדלו או חסרון מעשה רק שאין בשר ראש טוב כ"כ לכן אמרינן שע"י הלשון יכבד בכל הראש מחמת הלשון שבתוכו דהדרך להניח כל הראש לפני אורח. משא"כ אוז בנוצתה או כבש בעורו דגריעותא שלהם רק מחמת חסרון מעשה וזה לא יתוקן ע"י שמנונית הכבדא שבו. וגם י"ל דרק הכבד אם ניטלה מהאוז חשיבות עצמה בה אבל לא שתחשיב את כל האוז. ובפרט דהש"ך מתיר גם בראש ולשון א"כ כאן לכ"ע מותר סעיף ו הא דברי' וחהר"ל לא בטיל דוקא בעודם שלימים אבל אם נחתכו [יד] או נתרסקו עד שנאבדה צורתן בטילין דתו לא חשיבי. ואפ' נתרסקו אחר שנתערבו וכו' (ואפי' נתרסקו אחר שנודע תערובתן) והוא שנתרסקו שצא במתכוין לבטל איסור אבל אם נתכוין וכו' ואין חילוק בין אם נתערב במינו [טו] או לא במינו:
[יד] אם נתרסקו. ר"ל שלא נשאר בכל חלק כדי לכבד אבל אם יש בחלק אחד כדי לכבד אסורין שניהם להט"ז סי' ק"י דגזרינן על האר"ל משום הר"ל ולש"ך שם החלק הקטן מותר [טו] או בא"מ. וכ' המפורשים דלא כאו"ה דס"ל דוקא במינם. ובפתיחה וגם בסי' פ"ז הבאתי דדעת הרמב"ם דכל איסורי משהו במינם דוקא ובקו"א לסי' פ"ז הארכתי סעיף ז אם נחתכה חתיכה אחת אין תולין לומר שהאיסור נחתך אלא הנחתכה מותרת ממ"נ [טז] אם הוא דאיסור הרי כולן מותרין ואם אינה של איסור הרי היא מותרת ואפי' נחתכו רובן [יז] אין תולין לומר שהאיסור הוא ברוב הנחתכין אלא כל הנחתכין מותרין והשלימין אסורין:
[טז] אם היא של איסור וכו'. עט"ז סקי"ג דה"פ אם גם האיסור נכנס לספק של הנחתך וסיים בשם האו"ה דוקא שיש ס' נגד האיסור עכ"ל וכונתו דלדידן דאסרינן בסי' ק"ט ביבש חד בתרי לאכלם אדם א' וא"כ אין כאן ממ"נ דאיך תאמר אם האיסור הנחתך הכל מותר הא הוא רוצה לאכלו ואם הוא האיסור הרי כאלו אוכל האיסור הנתבטל ואנן אסרינן לאדם א' לאכול כל התערובות אפי' היכא דליכא חהר"ל. אלא מיירי שיש רוב בין הנחתכים נגד האיסור כגון שנחתכו שלשה ואז שפיר שייך הממ"נ וה"ק אם האיסור מן אותן הנחתכין הרי הכל מותר ואם אין האיסור מן הנחתכין רק נשאר בין השלימין א"כ אני אוכל ההיתר וכן יאמר בכל אחת מהנחתכים כשאוכל מהם. כן כונתו ז"ל בפי' הרמ"א. ומ"מ נ"ל דאפי' לא נחתך רק א' שפיר שייך הממ"נ דכשנחתך אחת ונעשה ממנה שתים שפיר אומר על כל חלק כן אם האיסור בין השלימים א"כ הנחתכין מותרין. ואם הוא בספק בין השלימין ובין הנחתכין א"כ ממילא נפל הספק על שאינה ר"ל ודו"ק. וכ"ז בדין שלפנינו שיש עכ"פ רוב רק שמסופק אם האיסור בין אותם הר"ל לבד או אם הוא גם באין ר"ל. וכ"ז בחתיכה בין חתיכות אבל בחתיכה אחת גדולה ואחת קטנה וא"י איזהו דאיסור אף שגם גדולה נגד קטנה חשיב רוב כמו שביארתי בפתיחה אבל כשהוא מסופק אם הגדולה האיסור לא נוכל להתיר הקטנה מכח ממ"נ לומר אם הקטנה דאיסור הרי הכל היתר דעכ"פ הוקבע איסורא כמ"ש בפתיחה בפלפול שהי' בין הרשב"א להשואלו כענין בענין א"ת ע"ש בדברינו. ומ"ש עוד הט"ז דלהיתר דהנחתכים בעינן שיהי' ס' בכל התערובות נגד האיסור כלומר אם בישלם בקדרה אבל ביבש לא שייך ס' וכאן קמ"ל דאף דבסי' ק"ט מקילין ביבש אם נודע לבשלם אח"כ בלא ס' וכאן נודע מהחיתוך קודם בישול מ"מ בעינן ס'. והחו"ד כ' דבאמת אם נודע מהחתך קודם בישול א"צ ס' כיון שהיתה החיתוך ביבש. והסברא פשוטה דאל"כ נמצא מעלת נחתך גרע מסתם ביטול ברוב ביבש. ואנן רואין דדינם שוה כגון לענין שוגג וכה"ג. עוד כ' החו"ד סק"ז דדוקא אם כולם בקדרה אחת השלמים והחתוכים אז בעינן ס' אבל אם החתוכים בקדרה בפ"ע א"צ ס' דתולין שכולם דהותירא זת"ד. ונ"ל דגם בלא נודע א"צ ס' כשאין בקדרה רק החתוכים. דזה קיל יותר מביטול חד בתרי ואח"כ בשלם ביחד דשם בעינן נודע קודם הבישול בסי' ק"ט אבל כאן א"צ ידיעה ועס"ק שלפ"ז [יז] שנחתכו רובן. נ"ל דיש אופן בנחתכו רובן קילא מנחתכו קצתן להט"ז בסי' ק"י דאוסר במקולין גם האין ר"ל משום הר"ל שיבאו לקנות מאלו ומאלו. וממילא כשנחתכו רובן תו ליכא חשש זה דבזה עצמו ניזל בתר רובא. ונ"ל דה"ה אם רק נחתכו כמנין הטריפות ג"כ מותר כאלו כולן נחתכו סעיף ח קורקבן שנמצא נקוב והתרנגולת נתערבה באחרות [יח] מדמין שומן הקורקבן במקום חיבורו לשומן התרנגולת ואם דומות זל"ז מתירין האחרות וכן כל כיוצ"ב: סעיף ראש כבש שנמצא נקוב ולא נודע מאיזה כבש והקיפו הראש לצואר של א' מהכבשים ודומות וכו' יש לסמוך ע"ו ולהתיר האחרות: [יח] מדמין וכו'. וכן בסעי' שאח"ז בראש כבש. והאחרונים החמירו שלא לסמוך אדמיון להתיר. מיהו לחומרא יש לסמוך ולאסור אותה התרנגולת והכבש הדומות לקורקבן או לראש זה בודאי ואם יפול ממנה לתבשיל ונשפך וא"י אם הי' ס' נאסור ולולא הדמיון הי' ספק והיינו מתירים בנשפך וכה"ג. וכן האחרות שלא נדמו נוכל עכ"פ להקל בהם בנשפך לכ"ע אפי' בלא ה"מ. מיהו אין לכופו לדמות כדי להחזיק אחת לודאי טרפה והוא רוצה שיהיו כולם בספק כ"כ הפ"מ. ורושם שחור בבשרה כנגד מקום המחט שבקורקבן מהני גם להתיר האחרות גם לדידן עפ"מ שם בשו"ת נו"ב סי' ל' מובא מעשה שאפו קרעפלך עם חמאה בתשעה אגנים ובתוכם היו שתי אגנים שנאפה בהם עם שומן תוך מעל"ע. וכ' דאין כאן חומרת חהר"ל דהוה איסור בלוע ואף דהבלע הוא מבשר לחלב מ"מ העיקר הוא העיסה. והשומן והחמאה בלועים בעיסות ואין מכבדין בהבלע ונתבטלו ברוב וישליך כדי שתי אגנות והשאר מותר. ובהגהות א"ב כ' בשם דאם היו ממולאים בגבינה היינו מחמירין דהגבינה מצטרפת להעיסה ומכבדין בשניהם. [ודבריו צ"ע דאנן בעינן לבטל הבשריים בין החולבות ודו"ק]. והחו"ד הקשה דבלא"ה אין כאן ביטול דאפשר לברר בטעימה כמ"ש הש"ך בסי' צ"ב סק"ח. ותי' דבמקום שיש ביטול ברור כגון רוב ביבש או ס' בלח תו א"צ בירור טעימה כמו שאין נזקקין לבדוק כל ח"י טריפות של בהמות ואם יטעום טעם בשר בשעת אכילה אז לא עבר כיון שהיה ביטול ברור. וגם מה שהצריך הנו"ב להשליך שיעור ב' אגנות אין ר"ל השלכה ממש רק יניחם בצד אחר עד שיאכל כולם ואולי ירגיש בין אכילות אלו באיזה מהם יתלה שהם מאלו. ומ"ש הש"ך הנ"ל דבעינן בירור טעימה היינו במקום שאין ביטול ברור אלא שרוצה לנער כדי שיצרף כל היורה לביטול ס' מחמת שהחתיכה שנפלה הטיפה עליה עדיין לא נ"נ לזה כ' הש"ך דכיון דיכול לברר ע"י טעימות החתיכות איזה יש בה טעם אין להתיר בניעור דקרוב למי שמבטל איסור בידים. משא"כ כשכבר נעשה ביטול גמור זת"ד בקיצור ומסיים דלא כפר"ח. ובאמת דעת הפר"ח בכמה מקומות כהאו"ה דכל שיש בידו לברר חייב לברר אולי ירגיש אח"כ הטעם ויתראה כאוכל איסור. וזהו סברת המחבר בסוס"י צ"א באפוי או בדבר שיש בו בקעים שלא יועיל ס' דא"י עד היכן מתפשט מחמת הבקעים כלומר ושמא כשיאכל בקצה א' ירגיש שם הטעם יותר והחו"ד עצמו כ' שם כן. וגם איסור תנור שטחו באליה בסי' צ"ז כתבו דלא מהני ס' בפת נגד הטוח משים דא"י עד היכן מתפשט השומן בבקעים שבפת וחיישינן כשיאכל ירגיש באיזה לחם וגם בסי' ק"ה ס"ט דעת הש"ע דכשנוגע בצלי חלב שמן דאם לא נגע רק באחת בטילה ברוב. ואם הספק על כולם כולן אסורות. והקשה הגרעק"א שם דנימא ממ"נ על כל אחת שמא לא נגעה בה. ואת"ל נגעה שמא לא בחברותה ויש רוב היתר. ותי' בשיטת הרשב"א דאין להתיר ע"י ממ"נ אא"כ יש בבירור רוב היתר משא"כ כשאין ודאי רוב כלל. ובפתיחה כתבתי הרבה מכה"ג. גם עי' בס"ק ט"ז לעיל במ"ש על דברי הט"ז ס"ק י"ג בענין ממ"נ כזה בנחלקה אחת מחהר"ל ואכ"מ להאריך. וסיים הגרע"ק שם דהפר"ח כ' באמת תי' לזה שלא להתיר ע"י ממ"נ לשיטת האו"ה דעיקר ביטול לא נאמר רק בבישול שמוליך הטעם ומחלקו בשוה משא"כ בצלי שמא ירגיש טעם כשיאכל אחד מהם ע"ש. ולפי"ז ק' כאן על החו"ד דבסי' צ"א גבי בקעים ובסי' צ"ז בתנור טוח באליה כ' בעצמו חשש זה שמא ירגיש וכאן פליג אטעם זה ורק הגרע"ק משוה מדותיו וס"ל בכל הנך וכה"ג כשיטת או"ה לחוש להרגש טעם בשעת אכילה עוד הקשה הג' א"ב דבסי' ק"ט בביטול יבש ברוב דאיך מותר לאחד לאכול כל התערובות אפי' אוכלם א' א' שמא ירגיש האיסור בפי' בא"מ. ואני תירצתי קו' זאת דהש"ך מצייר תערובות א"מ ביבש כגון שנפרך לחתיכות דקות מאוד ובכה"ג גם הרגש טעם באכילה לא שייך. דתמיד יאכל בתערובות ולא בפ"ע. וגם לצורה ב' שנתערבו ג' מיני בשר ונודע שאחת נתנבלה בשחיט' א"מ בודאי לעולם לא יבא להרגשת טעם איסור. אכן קושיתו אהחו"ד כאן עומדת לפנינו. וגם הוא הקשה על החו"ד דבאמת הקשו הגאונים על עיקר ביטול ברוב בא"מ ביבש כיון, שאפשר להכיר האיסור ולדברי בשני ציורים שבש"ך על א"מ לק"מ. ועוד י"ל מדלא בדקינן אחר ח"י טריפות וסמכינן ארובא וע"כ דכן גזרה תורה דכשיש רוב אין נזקקין לבדוק ולהרגיש. וגם אמרינן בחולין י"א בסוגיא דרוב דאל"כ ר"מ היכי אכל בישרא משמע דלדידן ניחא ואם איתא דכשיש אופן בירור גם לדידן לא ניזול ב"ר א"כ גם לדידן קשה היכי אכלינן עכ"פ בלא בדיקת ח"י טריפות וע"כ דלדידן כיון שיש רוב א"צ בירור ורק לר"מ דחייש למעוטא אמרינן כן ואחר כל הרעש הזה מהגאונים הנ"ל אהחו"ד נחזור בס"ד לתרץ דעתו ז"ל אמנם נצריך להקדים עוד דקדוק א' בדבריו ז"ל. והוא דלמה דקדק וכתב דמשום שיש ביטול ברור א"צ לברר בטעימה הא בטיחת התנור אמרינן איפכא דע"י שא"י עד היכן מתפשט מחמת הבקעים אין הביטול טוב וממילא אין כאן ביטול וגם בירור אין כאן ואסרינן הכל. לכן נ"ל לתרץ הכל ע"נ. דבאמת אין הדברים דומין זל"ז כלל דבתנור טוח באלי' כבר אפשר שיאכל כל הככר ולא יהי' בו טעם שומן ובקצהו אחת נרגש השומן שנתפשט שם ע"י בקיעה והוא יאכל כל הככר ולא יבין ההרגש דיסבור כיון שלא הרגשתי טעם שומן בכל מה שאכלתי מהככר כולו גם אותו ההרגש הוא מדומה ויאכל אפי' מה שנרגש בו טעם שומן לכן הוצרכו חז"ל לגזור על כל הפת. אבל בנדון דידן דיודע היטב שיש כמה קרעפלך שנאפו באגנות של שומן ומבין ההיתר של רוב וממילא כשירגיש באיזה מהם טעם שומן יבין שזהו של איסור וידקדק באכילתו אולי ירגיש איזה שיש בה מטעם שומן ויפרוש ממנה כמ"ש בירושלמי תרומות נפשו של אדם חותה באכילת איסור. ודוקא בדין הנו"ב שיודע שיש כאן לפי חשבון חלק רביעי מאיסורים אבל בתור טוח משומן שיודע שיש ס' בפת נגד הטוח וגם אכל כל הככר ולא הרגיש בו מטעם שומן לכן אף אם בחתיכה שבקצה הככר נרגש השומן לא ישים לב לזה ולא ידקדק בו ויתיאש מלהרגיש ומלפרוש מאכילתו ושפיר מחלק החו"ד בין דין דקרעפלך ובין דין דתנור טוח ולכוונה כתב וז"ל דכאן יש ביטול גמור. כלומר ואותו הביטול לא יטעה אותו לומר דכולם אין בהם טעם איסור דשפיר יודע שרק עפ"י הדין נתבטלו ובאמת יש כאן חלק שיש בהם טעם איסור ודברי החו"ד בצדק ויושר ונ"ל דזה דומה ממש למשמש עם הטהורה ואמרה לו באמצע התשמיש נטמאתי דאסור לו לפרוש באבר חי רק ימתין עד שימות דאף דהכניסה היתה בהיתר אבל הטומאה לא נתבטלה וגם כאן אף שנתבטל האיסור ואוכל אותם בהיתר אבל טעם האיסור מאותן הקרעפלך שנרגש בהם טעם השומן לא נתבטל כשירגישנו. ולענין קושית הא"ב באם היו ממולאים בגבינה נחשבו חהר"ל. ור"ל אם גם איתן שיש בהם טעם שומן ממולאים בגבינה י"ל דבאמת לא הלך הטעם להגבינה שבתוך העיסות אלא דרך העיסות והעיסות עצמן יש בהם דין נ"ט בר נ"ט דהיתירא טעם א' שקיבלו האגנות מהקרעפלך של שומן שנאפה בהם בתוך המעל"ע וטעם ב' בעיסה שנתחממה העיסה קודם שנתחמם הגבינה שבתוכה וממילא אז היתה העיסה מותרת עפ"י הדין ואף דאנן אוסרין נ"ט בר נ"ט כזה עד שיהי' ג' נ"ט כמבואר בסי' צ"ה אבל מ"מ קודם שנתחמם הגבינה בתוך העיסה היתה העיסה מותרת. ואף דאח"כ כשנתחמם הגבינה בתוכה נעשה איסור אבל עכ"פ לא נצרף העיסה להגבינה לדון עליהם דין חהר"ל כיון דכל האיסור של העיסה בא לה ע"י שחזרה ובלעה מהגבינה כשנתחממה בתוכה והגבינה עצמה אינה ר"ל. כנ"ל לחומר הענין ובמהדו"ק הארכתי יותר: