חידוד הלכה· רבי אריה הלר
יו"ד · סימן ק
סעיף א [א] בריה כגון נמלה או עוף טמא [ב] וגה"נ [ג] ואמה"ח [ד] וביצת אפרוח וכיוצ"ב אפי' באלף לא בטל. ואין לו דין ברי' אלא דבר שיש בו חיות. לאפוקי חטה א' של איסור. וכן צריך שיהא איסורו מתחלת ברייתו [ה] לאפוקי עוף טהור [ו] שנתנבל ושור הנסקל. וכן צריך שיהא שלם שאם יתחלק יהא שמו עליו [ז] וכן צריך שיהא שלם: הגה. ועיקר גה"נ אינו אלא על הכף בלבד והוא כרוחב ד' אצבעות ואם הוא שלם מקרי ברי' [א] ברי'. בפתיחה ביארתי דכל הדברים שאין בטלים בס' הם ד' סוגים. ובהם י' מינים. א' ברי' וחהר"ל ובע"ח שאין בטילין מחמת חשיבותן. ועוד ז' דברים המנויין במשנה שהם דברים שבמנין וזהו חשיבותן. סוג ב' דשיל"מ. ויש בו ב' טעמים המבוארין בר"ן פ' השותפין כידוע. סוג ג' הם ד' מינים. מראה מתבל מעמיד ומחמץ. סוג ד' איסורים חמורין יש בהם שהם למעלה מששים אבל אינם בכ"ש רק יש להם גדרים כגון תרומה בק"א וערלה וכ"כ בר"א. ומה"ת הכל בטל אם במינו ברוב ואם בא"מ בנו"ט. ורבנן הוסיפו כל הנך חומרות למשהו וכדומה. ובסי' פ"ז בקו"א ביררתי דדעת הרמב"ם כל איסורי משהו הם במינם דוקא חוץ ממתבל ומחמץ ומעמיד שנעשה על ידיהם צורה חדשה כגון גבינה מחלב וחימוץ עיסה ע"י שאור וכה"ג לכן גם א"מ אוסר בהם כ"ז שניכר פעולת המעמידם וגם זה חשיב כמינו כיון שא"א בלא זה וצריכים זה לזה. כדרך שכתבו התוס' במס' ביצה ל"ט דמים ומלח לקמחי' לעשותם עיסה חשיב כמינו. ולהרמב"ם רק חמץ בפסח אוסר בין במינו בין בא"מ בכ"ש שהזמן גורם האיסור. ולפי"ז אין לחשוב להרמב"ם תחת סוג ברי' גה"נ אא"כ נתערב בין גידין אחרים וכן אמה"ח בין איברים של נשחטים. ולפי"ז אם נפלה נמלה שפירשה ונאסרה בין נמלים של גבינה שלא פירשו נאסרו כולם, ולק' סקי"א הבאתי דעת הכרו"פ דתולע שנתחל איסורו משעה שפירש אין לו דין בריה דלא נוצר מתחלת ברייתו באיסור. וגם י"ל דאם התולע מגבינה פורש ונאסר וחזר ונתערב בין חבריו הוה כנולד איסורו בתערובות. ואפשר דמטעם זה מותרין ולא חיישינן שמא פירש א' ברחישתו. וגם י"ל בגבינה סלק המינו כאלו אינו והא"מ רבה עליו ומבטלו. וסלק התולעים שאוסרים זא"ז בכ"ש במינם והגבינה יבטל דהוא אינו אוכל התולעים בפ"ע רק אוכל הגבינה דכה"ג אמרינן בדשיל"מ דאוסר במינו בכ"ש כלק' סי' ק"ב אבל לזה יש לישב קצת דעכ"פ התולעים ניכרים נגד הגבינה. ובחזותא יש מחלוקת אם אוסר ומדרבנן מחמירין גם בחזותא כ"ז שניכר המראה ושם ביארתי דלפעמים חוששין מה"ת לחזותא ודע דמעמיד ומתבל ומחמץ ודעבידי לטעמא דכתבתי לעיל דגם בא"מ כמינם יחשב אבל יש גדר לאיסורן דהיינו כשכלה שיעור פעולתם כגון גרגר מלח ליורה גדולה או שאור מעט ולא הגיע לחמץ העיסה אז בטל. וגם אם מתחלה נפלה ליותר מס' יכול להוסיף קמח עד שלא יהא ניכר פעולת השאור בו. ואם עיקר איסורם מדרבנן כגון ביצת נבלה שלבנו בה בארשט או נתן קיבה בחלב שחוטה יכול תיכף להוסיף עד שלא יהא ניכר פעולתם בעוד שלא הועמד. דע דנ"נ לא אמרינן ביותר מס' לעולם:
[ב] וגה"נ. אפי' גיד החיצון שאינו אלא מדרבנן עס"י ס"ה סעי"ח [ג] ואמה"ח. דוקא מטהורה אבל בבהמה טמאה אין אמה"ח נוהג לכן אף שאסור אין דינו כברי' וכן אבר מן השרץ אין דינו כברי' לענין כ"ש אף שלוקה עליו כ"כ החו"ד [ד] וביצת אפרוח. האחרונים הקשו איך נצייר תערובתו הא מינכר בין הביצים ואם נוטל האפרוח ודאי דאין הביצה עצמה חשובה ברי'. ועחו"ד שתי' בדוחק. ובס' מטה יונתן תי' שהאפרוח אין בטל בין אפרוחים כשרים וצ"ע דהול"ל אפרוח ולא ביצה דאין כאן תערובות ביצה כלל. ואם נגיה ביצת דם במקום אפרוח גם זה אינו דביצת דם אפי' אם הי' במקום האוסר אינה ברי' דבעינן שכשיחלק יהא שמו עליו וגם א"א אא"כ פתחו וראה הדם. ובין דבר שבמנין הי"ל לחשוב וגם זה אינו דרק הביצה כשהיא שלימה היא דבר שבמנין ולא כשנשברה וראה אפרוח בתוכה. ואם נגיה ביצת עוף טמא הא ניכרת בסימני כד וחד. ויותר נראה דנשמט מלק' סי' ק"ב ביצה שנולדה ביו"ט מדיני דשיל"מ ונדפס כאן בדיני ברי' ונדפס אפרוח כדי שיהיה שייך שם בריה:
[ה] לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל. דאין להם דין ברי' דלא נולדו באיסורן אבל יש להם דין בע"ח בחיותן. ובמיתתן דין חהר"ל. ואם נתערב חתיכה משור הנסקל בין חתיכות והוא חהר"ל אין לו חומרת חהר"ל לענין הנאה כיון דגם אחר הביטול אסור באכילה ולמי יכבד והפמ"ג מסתפק דיכול לכבד לאורחים נכרים אבל זה אינו דהתוס' כתבו דכיבוד לכהנים אין חשוב כיבוד כיון דאין מחזיקין טובה עבור מתנתם. מכ"ש נכרים דאין לכבדם בחנם וצ"ע וע' מטה יהונתן סי' ק"א ס"ה בהגהותיו [ו] שנתנבל. מיהו יש אופן דנבלה נקראת בריה כגון שנתנבלה בשחיטה וחתך ממנה בעודה מפרכסת ונתערבה דאכתי לא נפקי מדין אמה"ח כ"ז שמפרכסת דהא לא מהניא לה השחיטה כמו שמהני בשחיטה הגונה. מיהו י"ל דאף דלא מהני לה השחיטה מ"מ חי לא מקריא רק מתה. וגם בתנאי ברי' בעינן שיהי' שלם ולא מחותך וצ"ע [ז] שיהא שלם. לאפוקי נתרסק או נחתך קצת. כ' הפ"מ ונ"ל דג טמא שנישלו סנפיריו עדיין הוה ברי' ולפי"ז ה"ה עוף טמא שנטלו נוצותיו אחר שנתערבו דאלו קודם התערובות הו"ל חהר"ל כלק' סי' ק"א. ובזבוב שנטלו כנפיו י"ל דכנפי הזבוב הם עיקר חיותו וכאבריו ול"ד לסנפירי הדג. ובלא"ה כיון שהם קטנים מאוד בחסרון כ"ש לא נחשבו ברי' וגם יש לצרף דעת הרמב"ם דכל איסור משהו אינם רק במינם ותערובות אלו אינם במינם ובסי' פ"ז הארכתי בסברא זאת סעיף ב דבר שהיא ברי' שנתבשל עם היתר אם אינו מכירו הכל אסור [ח] והרוטב בנו"ט. ואם מכירו זרקו והרוטב והאחרים צריך שיהא בהם ס' כנגדו. חוץ [ט] מגה"נ שאין טעמו אוסר שאין בגידין בנו"ט. אבל שמנו אוסר בס' וכו'. לפיכך ירך שנתבשל עם גידו אם מכירו זרקו וכל השאר מותר אם יש בו ס' נגד שמנו ואם אין מכירו כל החתיכות אסורות. ואם יש בקדרה ס' נגד שמנו הרוטב מותר ואם לאו אסור. ובשנימח הגיד ואינו ניכר צריך ס' נגדו:
[ח] והרוטב בנו"ט. דוקא ע"י סינון או באיזה אופן שיודע שאין האיסור ברוטב, ובדברים המאוסין כזבובין וכדומה מותר ע"י סינון אפי' בלא ס' ואם א"א לסנן כגון תבשיל עב או שהאיסור דק מאוד ויוכל לעבור בין נקבה המסננת הכל אסור במשהו חוץ מדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל ובסי' פ"ז באריכות דאין שום, איסור משהו רק במינו אפ"ה כיון שיש חשש שיאכל גוף האיסור אסור] [ט] מגה"נ. וצ"ע אם לומר איסור דבוק להצריך ס' נגד כל הירך והג"מ מתיר ואם נימוח הגיד עד דלא נשאר לו צורת בריה אפ"ה ס' נגדו בעינן אף שאין בו טעם ועפר"ח. והג' מטה יונתן כ' דדוקא כשאין שם ממשו אז בעינן שיהי' דבר שיש בו טעם אבל כשיש ממשו צריך ס' אף שאינו נו"ט. ובנשפך ויש רוב בבירור וספק אם הי' ס' יש להתיר. ואם נתערבה ברי' או חהר"ל ונפל חד מן התערובות לבישול בפחות מס' אוסר שם דכל דברים חשובים נתנו עליהם דין קבוע וכל חתיכה מהתערובות חשיב כמחצה וכאלו נתערבו חד בחד אף שהי' רוב והוה ספק השקול כ"כ החו"ד ותמוה דהא אפי' בקבוע דאוריתא כתשע חניות אמרינן בנמצא כל דפריש מרובא פריש דחוזר עליו תורת רוב כיון שנפרש מהקביעות ונימא גם כאן כן. מיהו י"ל דשאני התם דהחתיכה שנפרשה אינה במקולין דלא הבשר שבחניות קבועין רק החניות קבועין וכשנפרש מהחנות תו אינו קבוע. וכשאין קבוע יש רוב משא"כ. כאן דהקביעות רביע על גופי החתיכות. וגם זה שנפל לתבשיל שם חהר"ל עליו רק שמסופק אם הוא האיסור או אחרת ועדיין לא נוכל לדון דין רוב וכה"ג תירצתי לעיל בסי' צ"ט לקושית הט"ז שם למה לא נתיר כל התערובות בדברים חשובים כשנפל א' לים. אמנם אם נשפך וספק ס' פשוט דמותר וכן כשאין ס' נ"ל דמותר להוסיף. דכן הוכחתי בסי' צ"ט במחודשים דאפי' חד בחד מותר להוסיף להתיר הרוטב והחתיכות בלא"ה אסורים מכ"ש כאן ע"ש ודו"ק סעיף ג קדרה של מרק שנפל שם ברי' [י] אסורה:
[י] אסורה. כבר כתבתי בסק"ח דוקא כשא"א בסינון ובקו"א סי' פ"ז הארכתי סעיף ד ירקות מבושלות שנמצא בהם ג' [יא] תולעים [יב] הירקות אסורות אבל מי השלקות מסננן ומותרים וכן הבשר ירחצנו ויבדקנו ויהי' מותר:
[יא] תולעים. ונמלים הגדלים במים שהאיסור בא עליהם בשעת פרישותן כ' הכרו"פ דאינם בכלל ברי' מדאין איסורן משעת בריאותן וכן נראה מהפמ"ג בש"ד סקי"ג שכ' ואולי נ"מ לתולעים וכו' והג' מט"י שקיל וטרי בזה ובשו"ת טורי אבן חולק וגם החו"ד אוסר ובסק"א הארכתי להתיר מטעם סלק ע"ש. והבריות הפגומים בעצמן כזבובין ופרעושין וכנים וכיוצ"ב י"ל דין ברי' ורק כשנתוסף עליהם עוד סרחון מהאויר וכה"ג מסתמא בטל חשיבות ברי' מהם ולהרמב"ם דבלא"ה אין שום ד"ח אוסר בכ"ש אלא למינו א"א לצייר דבר זה רק בתולע שנפרש בין תולעים שלא נפרשו כמ"ש בסק"א. וע' בת"ח כלל י"ג י"ד מדיני תולעים שפירשו ובמנ"י שם ס"ק ג' ד' [יב] הירקות אסורין. וסמכינן אבדיקה ודוקא מן הסתם ע"י הוחזק אבל אם ידוע שיש עוד יותר וא"י למוצאם אין לסמוך אבדיקה ולרוטב רכה מהני סינון. ואם מצאן וזרקן כולן א"צ ס' דהם פגומין ואין טעמן אוסר קו"א לס' ק'. הגאון בכו"פ חקר במה שאנו אוכלים בימי זים מקמחים ומזונות ופירות שיש בהם מילווין ואפי' הבדיקה א"א בהם מחמת דקותן. ואין מוחין בידם ואפי' המהדרין אין חוששין. ורצה להתיר מטעם דברי' בטילה בתתק"ס ומרוב קטנותם יש כנגדן כמה אלפים. אמנם אין חשבון זה צדק דהם נתרבים ופרים ורבים יותר וכן נראה בחוש על פלומין יבישים ורוזניס איך מהודקין ומכסים אותן. רק בקמח אין נראים לעין כ"כ מחמת לבנות הקמח ולבנותם ומאן מפיס וגם כשנתקרר האויר אין נראין משום שאין רוחשין ואז אפי' המהדרין אין חוששין להם. ונ"ל כיון שהם קטנים מאוד ובנגיעה קלה בהם יתרסקו או יפלו איבריהם כרגלים שלהם שהם דק מן הדק ושוב אין שם בריה עליהם וע"י לישה וקיטוף א"א שישתיירו בשלימתן שלא יחסר מהם קצת. וכיון שאין בהם משום בריה וטעם שלהן בטל בס'. ולאסור הריסוק אין בידינו דאין אנו רואין אם ישנם שם כלל ואם ישנן שם אין בכוונתו לרסקן אלא ללוש קמחו וכה"ג התירו לטחון חיטין שיש בו תולעים ויבריחו מקול הטחנה עוד כ' היתר דכמו שמותר להרוג כנים בשבת ואין בהם משום נטילת נשמה מחמת דאין בהם עצם וחיותן מועט וה"ה דאינם בכלל בריה. וא"כ מותר לרסקן בשבת דחיותן יותר מועט מכנים. דכן דעת הרשב"א גם באפרוח שבביצה דאינו בכלל בריה משום דאין בו נשמה ומותר למעכו בשבת, ומכ"ש דלהרמב"ם אין איסור משהו רק במינו דכן מצייר כגון תולע בין תולעים וגה"נ בין גידים א"כ יש מקום להמליץ שאין נופלים ח"ו בחומר אכילת שקצים. והחרדים ודאי דמונעים בימי החום מלאכול עד שיבדקו כנגד השמש אם אין רוחשים שאלה. מנהג השוחטים בחדשי טבת שבט ליקח הרגלים מהאוזות הנשחטים. והיו שם ג' אוזות שנים שחוטים ואחת חיה נעקדת ביניהם וחתך רגל א' מכל אחת ולא הרגיש בצעקת החיה משום שהיו שם צעקות משאר אוזות חיות. ושוב נודע שגם אחת מהשחוטות היתה טרפה ודאי ונתערבו הרגלים. ומה הדין אם היתה רק ספק טרפה ומה הדין אם היתה אחת מאותן ארבע רגלים נתערבת בין רגלים אחרות תשובה. מה"ת יש ביטול ברוב. וניתר הכל תיכף בתערובות ראשון דגם איסורים מבטלין זא"ז דאמה"ח וטרפה ב' שמות איסור הן רק מדרבנן יש לאמה"ח חשיבות ברי' אבל משום חהר"ל אין כאן דרגלי אוז בפרט קודם שנחרכו אין ר"ל כמו שהוכחתי לק' בסי' ק"א ובסי' ק"י ס"ק ו' ז' ומשום דבר שבמנין אין כאן כמו שהוכחתי שם בתי' סתירת דברי הש"ך מסי' ק"א סק"ח לסי' ק"י שם דכל דאין המנין משום עיקר חשיבות המנין לבד רק שהמוכר מונה כדי לידע כמה מעות יקבל ואלו הי' יבול לשקול לא היה מונה ואין זה מנין חשוב. והבע"ב בביתו אינו מונה לצרכו. בקיצור שאין כאן רק חשש רגל החי שנחשב ברי' ואף דהכרו"פ כ' דלמ"ד לאו לאיברים עומדת בטל חשיבות דבעי וברי' דלא נוצר באיסור דכ"ז שלא חתכו לא הי' עליו איסור זה אבל עכ"פ הי' עליו איסור דאינו זבוח ועדיין ישנו עליו וי"ל דהוה ברי' גם משום איסור זה וא"כ יש לאסור כולם אמנם אם קודם שנודע נשברו הרגלים והוה כנתרסק הרגל הברי' ושפיר בטל. ואף שיש בכל רגל עשרה איברים כמו שנחשב במשנה אהלות פ"א אבל לאיסור אכילה בעינן כזית מבשר וגידין ועצמות כמבואר בסי' ס"ב וכשאין בכל שבר כזית שפיר בטל. ואפי' יש בכל שבר כזית חשיב נתרסק דכל חשיבות דאמה"ח הוא מסוג ברי' וכשנשבר אינו ברי' עפמ"ג סי' ס"ב ס"ק א ואם רק אחד נשבר דמבואר בסי' ק"א ס"ז דרק הנחתך מותר והשלימים אסורין. ובדברינו שם הוכחתי דכשאכל הנחתך באופן שאינו בעולם ואין דנין עליו אז ממילא הותרו הנשארים כבסי' ק"י ס"ז. רק דשם בעינן שיהא האחד נאכל בשוגג והש"ך שם סק"ג והט"ז סק"ח אוסרים בנאכל אפי' בשוגג והחו"ד מתיר ע"ש אבל כאן דנחתך ואכלו הרי אכל בהיתר ושפיר ניתרו כולם עכ"פ לאכלם ב' ב' או לבשל ב' ב' ע"י ס' נגד אחת דמה לי אוכל ב' ב' או מבשלם ויש ס' מיהו נראה דבדין שלפנינו שיש ב' איסורין א"א להתיר ע"י שבירת א' דרק בחהר"ל בסי' ק"א מתירין הנחתך מכח ממ"נ ע"ש בט"ז אות י"ג ובדברינו שם בפי' דבריו אבל כאן אם נשבר א' עדיין יש אחד אסור דאם נאמר דרגל הטרפה נשבר הרי יש רגל החי וכן להיפוך וממילא גם אם נאכל הנשבר מגרע גרע דמעיקרא היו האיסורים מסייעים לבטל זא"ז ועכשיו שמא לא נשאר רוב ואין להתיר רק כשנשברו שנים ונאכלו דממילא ניתרו כל הנשברים משום ממ"נ אבל מה נעשה דבסי' ק"י ס"ז מחמיר המחבר על הנשארים לאכלם ב' ב' דוקא וגם שאדם א' לא יאכל הכל. וברמ"א שם דגם לשני ב"א אין לאכלם כולם בב"א. וכיון דלא נשארו מהשלימים רק שנים מה נעביד יאכלם א' הרי אוכל הכל. ונראה כיון דהט"ז שם סק"ט והש"ך ס"ק מ"ט חולק על חומרא דאכילת שני ב"א דוקא בפ"א. והפ"מ שם כ' דלשני ב"א אין צריכין לאכלם ב' ב' דוקא דההיתר דאכילת ב' ב' ולא א' א' הוא דממ"נ אכל חד היתר. ובשני ב"א דכל א' תולה ההיתר בו והאיסור בחבירו ע"ש בש"ד ס"ק מ"ט. וא"כ אלו השנים יאכלום ב' ב"א אחת אחת. וכ"ז לפלפולא אבל לדינא אין להתיר השלימים לכתחלה דאין להקל נגד בעלי הש"ע אם לא אם אירע שנשתברו כולם ואז יאכלום לשני ב"א ואפי' איש ואשתו ובדברינו בסי' ק"י ס"ק כ"ו כתבתי אופן להקל בכה"ג: סליק קו"א לסי' ק' וכ"ז בעודם בעין אבל כשכבר נפלו כולם לתבשיל אמרינן כיון דמה"ת נתבטלו ברוב מותר להוסיף עד שיהי' ס' נגד שני הרגלים האסורים כמבואר בסי' ק"ט ס"ב. והרגלים אם נשתברו מותרים כולם ואם רק איזה מהם נשתברו וקצתן שלימים הנשברים מותרים והשלימים אסורים. ואם כולם שלימים כולם אסורים והתבשיל מותר כנ"ל: