אור ברסלב
חידוד הלכה יו"ד › סימן צח

חידוד הלכה· רבי אריה הלר

יו"ד · סימן צח

סימן צז

הקדמה להל' תערובות והערות הפמ"ג בשער תערובות שלו הפמ"ג בפ"א משער תערובות חקר בענין ביטול דיבש ברוב אי בעינן כפל כפי האיסור או די בכ"ש יותר. ובס' עמק השידים דרוש א' ב' פלפל ג"כ בזה. עוד פלפל בדברי המרדכי סוף חולין בהא דאיתא בב"ק דש"ז של זב מטמא במשא כזיבה משום דא"א בלא צחצוחי זיבה וכן ביבמות ביבמה שרקקה דם דכשרה החליצה משום דא"א בלא צחצוחי רוק. הרי דאין לדברים אלו דין ביטול ברוב וכ' המרדכי הטעם דכל שנולדו בתערובות לא שייך בכה"ג ביטול. והקשו מדברי המרדכי עצמו דבגיגית ענבים דרוכים מע"ש והיין זב מהם בשבת דמותר לשתות מהיין בשבת אף שיש נגד ביטול זה דין דשיל"מ ואפ"ה יש דין ביטול משום דהאיסור בא לעולם בתערובות לכן הסברא הפוכה דאפי' דשיל"מ בטיל וכן פסק הרמ"א בסי' ק"ב. ותי' בס' הנ"ל דלעולם אזלינן בתר המבטל אם המבטל קדים ואתא לעולם קודם שבת והוא רוב והמועט בא בתוכו בתערובות נחלש כח המבוטל ביותר עד שאפי' בדשיל"מ בטל. אבל בזיבה ורוק דשניהם באו לעולם מעורבין אין ביטול דגם כח המבטל קליש כחו. ואח"כ סתר חילוק זה וכ' חילוק בין דאורייתא לדרבנן דבדינים שהם מה"ת כמשא דזב וכרוק דחליצה אין ביטול אא"כ המבטל קדים ואתא לעולם. אבל ביין שהוא רק איסור מוקצה דרבנן אמרו להיפוך דאפי' דשיל"מ בטיל זת"ד. ובאמת התי' ב' מוקשה ביותר דעכ"פ הי"ל לומר דבדרבנן מקילין במה שמחמירין בדאורייתא ולא משגחינן בחומרא להצריך שיבא המבטל לעולם קודם. אבל לומר דדבר שהוא חסרון בדאורייתא הוא מעליותא בדרבנן שנתבטל אפי' באופן שאם הי' המבטל בעולם קודם לא הי' מבטלו מחומרת דשיל"מ זה תמוה דמרפסי אגרי. והנו"ב תי' לחלק בין ביטול דרוב בזה בעינן שיהיו המבטל והמבוטל שניהם ברורים וכדיעות הסנהדרין ואח"כ נתערבו אבל כששניהם נולדו בתערובות לא מצינו כה"ג בסנהדרין ולא מהני אבל ביטול בס' דהוה כאלו אין שים איסור בעולם דלא נרגש כלל בזה מהני גם בכה"ג ולכן התיר המנל"מ החלב מבהמה שיש בה אבר היוצא אם יש ס' בשאר איבריה דבא האיסור עם ההיתר בתוך החלב בתערובות וגם תי' זה צע"ג דהא בדשיל"מ גם ס' לא מהני לעשות האיסור כלא ואפ"ה התירו היין. ועוד אטו ביין הביטול ע"י ס' בא ואטו מהני ס' למינו השוה בטעמא ועוד דא"כ נאמר אם הטילה תרנגולת ביצה ביו"ט ע"ג ביצים דחול אחרים נאמר דאם יש שם רק רוב ביצי חול אין ביטול וכשיש ס' ביצי חיל מותרים אתמהא. עוד כ' הנו"ב סי' ל"א לחלק בין מינו לא"מ דבמינו מועיל ביטול כזה כששניהם נולדו בתערובות ולא בא"מ (סברא זאת מהופכת מדבריו דלעיל. דלעולם במינו שייך רוב ובא"מ שייך ס' כידוע]. וגם תי' זה מוסתר מדברי הר"ן בפ' השותפין בחומרת דשיל"מ כ' הטעם משום דמה"ת מב"מ לא בטיל כר"י שלמד מדמי פר ושעיר רק דחכמים ס"ל דכיון שמין האחד איסור ומין זה עצמו היתר ואינם שוין בדיניהם שוב הוה כא"מ ונתבטלו ולכן כשהאיסור זה יש לו זמן שיהי' היתר שוב הוה כמינו ממש וגזרו שלא יתבטל דאין מחולקים כ"כ בדיניהם ע"ש. ולפי"ז איך נאמר דכשהדשיל"מ בא בתערובות והוא מינו אז בטיל אף שהוא דשיל"מ הא עיקר חומרת דשיל"מ הוא דמשווהו כמינו בין בסוג טבעי בין בסוג הדינים. ואיך יהי' ההשתוות סגולה להתבטל יותר מאם היה א"מ והנה בימי חורפי בספרי פלפולא חריפתא על סוגיות כל הש"ס דברתי הרבה מזה. ובספרי נמוקי הרא"ה על משניות. ותוספתא. וכששניתי בספרי זה מס' מעילה תירצתי דביין שבגיגית ההיתר היה בעולם והאיסור נולד בתוך התערובות אמרינן קמא קמא בטל. וכששותה מיין זה בשבת אמרינן כל דפריש מרובא פריש. ואף דלא אמרינן היתר זה בשאר דברים חשובים שאין להם ביטול אא"כ פירש ממילא ולא כשלוקח בידים מהתערובות כמבואר בסי' ק"י ס"ו מ"מ כאן דנחלש האיסור שלא הי' נראה בעולם עד שנתערב בהיתר אמרינן כל דפריש וכו' דכ"כ הרע"ב בע"ז פ"ה מ"ח בדין יי"נ אוסר בכ"ש. וז"ל דוקא כשמערה היי"נ לתוך יין כשר מכלי רחבה ויש בכל קילוח שמערה מהכלי שיעור גדול בבת אחת אז לא בטל אף שההיתר מרובה ממנו. אבל כשמערה מכלי קטנה שיוצא טיפין טיפין אפי' נופל כך כל היום כולו אמרינן קמא קמא בטל עכ"ל. והתי"ט שם כ' דלהרע"ב אפי' אם אח"כ נתרבה היי"נ יותר מההיתר כשר. ולפי"ז נאמר ג"כ בחומרת דשיל"מ שהוא בכ"ש כחומרת יי"נ דאם היין יוצא טיפין טיפין שפיר בטל בתוך היתר הרב שקדמו. אבל בזוב ורוק הנ"ל באים בב"א אמרינן שפיר דכל שאין ההיתר מבורר בפ"ע אינו דומה לסנהדרין ולא בטל נחזור לענין ספיקו של הפמ"ג אם הרוב נקרא גם במשהו יותר או בעינן אחד שלם יותר כגון א' בב' או ב' בג' וכה"ג. ורצה הפמ"ג לפשוט מדין אשם תלוי דקי"ל דבעינן חתיכה משתי חתיכות כדי שיהי' איקבע איסורא ע' כריתות פ"ג. ואם היה די במשהו יותר א"כ אפי' איכא שתי חתיכות אין כאן קביעות איסור אם הי' אחת חלב וא' שומן. והוא משום דקי"ל א"א לצמצם. ושמא האחת ההיתר גדולה בכ"ש יותר מחברתה ונמצא שאין כאן איסור כלל. וכאילו היה חתיכה אחת ס' חלב ס' שומן דלא מחייב בא"ת משום דאין איסור ברור לפנינו. וע"כ דאין ביטול בכ"ש אא"כ יש אחת יותר. והחכם השואל כהוגן שאל שאלה זאת מהרשב"א ז"ל דאיך משכח"ל א"ת והרשב"א השיב לו וז"ל באמת אם היה בבירור אחת יותר במשהו היה כאן ספק ביטול מה"ת רק כאן דאין ניכר הגדלות של הכ"ש חייבי' התורה בא"ת. כצ"ל. והכוונה פשוטה דאף דדי בכ"ש יותר אבל צריך להכיר שיש אותו כ"ש ואז הספק אולי ההיתר הוא הגדול ואין כאן קביעות איסור בבירור אבל משום דא"א לצמצם ואנן לא חזינן שום גדלות מאחד לחבירו שוב הוה כאיסור ברור לפנינו וחייב א"ת כנ"ל כוונת תשובתו של הרשב"א דאל"כ לא השיב לו כלום ולפ"ז אין שום מקום לקושית הפמ"ג על דבני הרשב"א וז"ל תינח באם הגדולה האיסור וזה אכל הגדולה אז יש איסור ודאי [וזה תמוה דא"כ הי' חייב חטאת ולא א"ת] אבל בשמא אכל הקטנה דאז בין אם הגדולה האיסור בין אם הקטנה האיסור הכל היתר דהקטנה מותרת ממ"נ דאם היא שומן מותרת ואם היא חלב הרי נתבטלה עכ"ל. וגם הממ"נ שלו תמוה דכמו דאם היא חלב נתהפכה להיתר כן אם היא שומן י"ל דנתהפכה לאיסור ע"י ביטולה להגדולה. ועו"ק דלשיטתו בכוונת הרשב"א הי"ל להקשות יותר דגם אם אכל הגדולה אין כאן קביעות איסור דשמא הקטנה חלב ונתבטלה ושניהם היתר ואי מחשש שמא הגדולה איסור והוא אכלה א"כ חטאת יש כאן ולא א"ת ואפי' אם אכל הקטנה עכ"פ אין איסור ברור על השולחן כיון שהדבר שקול. ועוד דהא קי"ל אין א"ת בא אלא על לא הודע באופן שאם הי' יודע היה חייב חטאת וכאן אפי' יתברר לו שמה שאכל הי' חלב רק שאפשר היתה קטנה ונתבטלה שוב אינו בר חטאת. ולא עוד אלא אפי' אכל שתיהם אינו חייב חטאת מחשש שמא הקטנה היתה דחלב. וע"כ דהרשב"א השיב כענין שאלת השואל. דהא דהרוב מבטל להמועט. והרב להקטן ממנו בעינן עכ"פ שיהי' ידוע שיש כאן גדול וקטן כרובא דסנהדרין. ואף דבסנהדרין א"א להגדיל בכ"ש רק באיש אחד לזכות או בשנים לחובה בד"נ ובד"מ בין לזכות בין לחוב באיש א' אבל אין דנין אפשר משא"א ובאיסורים די בכ"ש אבל אותו הכ"ש צריך להיות ידוע אבל באינו מבורר אמרה תורה שיביא א"ת וממילא כשיאכל שניהם יביא חטאת דבכה"ג לא אמרה תורה דין ביטול ודברי הרשב"א מיושבין כדרכו בכל. תשובותיו וראיה לדברינו אלו אביא לך מספרי נמוקי הרא"ה על משניות דבכריתות פ"ג מ"א תנן ספק אכל חלב ספק לא אכל. ואפי' אם אכל ספק יש בו כשיעור ספק אין בו וכו' חייב א"ת. הרי דאפי' בס"ס חייבתו התורה א"ת. והתי"ט שם הרגיש בזה וכ' בשם התוס' דמיירי שיש בכל חתיכה כשיעור רק דנסתפק אם אכל כל החתיכה. וזה מוקשה ולא מבעיא לדעת הרמב"ם דכל ספיקא שריא מה"ת דקשה על כל דין א"ת איך נחייבו על ספק. ואפי' להרשב"א דספיקא מה"ת לחומרא אבל עכ"פ כאן שיש ס"ס איך נחייבו א"ת. וצ"ל דכן גזה"כ בחיובי כרת שחייב א"ת גם בספק וכיון שחיובו על ספק אין חילוק בין ספק א' לשני ספיקות [וכה"ג מצינו בדחז"ל דכשתקנו דמאי עקרו על הספק לכן אסור גם בס"ס]. ועיקר הסברא למה בכל איסורי תורה ספיקא שריא להרמב"ם ולהרשב"א עכ"פ בס"ס גם רבנן התירו באיסורי תורה ובחיובי כרת חייב א"ת בספק וגם בס"ס. ובממזר הדבר בהיפוך דהספק מותר גמור [ובב"מ בסוגיא דקפץ א' מן המנויין אמרינן עשירי ודאי ולא ספק]. ואמרתי כך דבאמת לא משום חומרת כריתות הטילה עליו חיוב על ספק דא"כ לא היינו צריכין להיות איקבע איסורא. ועוד דהא חלב הכוי אין בו א"ת אף שספיקו בכרת. וע"כ דלא הטילה התורה חיוב א"ת אלא בספק חסרון ידיעה ליחיד ולא לכל העולם [גם חז"ל למדו להורות כן בדידהו להחמיר בספק חסרון ידיעה ליחיד נגד חסרון ידיעה לכל כמבואר בסי' צ"ח] ולכן אין בחלב כוי א"ת וכן ספק ממזר דהיינו שמסתפקנו אם זה נולד מטיפה הפסולה של הנואף או מטיפה כשירה של הבעל וכה"ג בזה שייך לומר להרמב"ם כל ספיקא דלכל העולם שריא רחמנא ולהרשב"א רק בממזר גילתה התורה להתיר ספיקו ולא בשאר איסורים או משום דהו"ל ממזר ומעשר בהמה ב' כתובין ואין מלמדין ועוד תירוצים כאלה מבוארים בספרי פלפולא חריפתא לקדושין דע"ג בסוגיא דשתוקי. וגם חיוב א"ת לא נאמר בחלב כוי כיון שהספק לכל העולם וגם א"א לבוא לידי חטאת. ורק במונחים לפניו על השלחן ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. והאוכל מהם אינו בקי להכיר איזה מהם האיסור בזה חייבתו התורה א"ת דהבקי יכיר ביניהם. ובספק חסרון ידיעה שאינה לכל העולם שפיר חייב דלא בספק כזה הקילה תורה ולכן גם אם יש ס"ס ושני הספיקות הם חסרוני ידיעה להאוכלם דגם ספק כזית אינה ספק לכל רק לזה החוטף ואוכל בלא דעת לכן גם כשיש שני ספיקות כיון ששניהם חסרוני ידיעות חייב. והא דבעינן איקבע איסורא חתיכה משתי חתיכות כדי שיוכל לבא לידי חיוב חטאת כשיאכל שניהם עכ"פ והשתא דאתינא להכי. נבין שפיר שאלת השואל ותשובת הרשב"א. דהשואל היה סבור כיון שכשהאחת קטנה נתבטלה ונעשה הכל היתר. א"כ גם כשא"י אם אחת גדולה וא"א לצמצם ויש ספק שמא הקטנה דאיסור ושוב ליכא קביעות איסור כקושית הפמ"ג והרשב"א השיב דא"א לפטרו מא"ת רק כשיש ודאי לפנינו אחת גדולה מחברתה ויש בבירור כאן רוב. רק שזה א"י אם מה שאכל היה שומן או חלב ושמא הקטנה היתה של חלב והכל מותר אבל כשאין לפנינו אחת גדולה מחברתה בזה לא פטרתו התורה דאין דין רוב בספק רק בודאי כמו בסנהדרין שהרוב נראה לעינים. דגם בסנהדרין אם אחד אומר א"י אינו מצטרף לא לזכות ולא לחוב דאין רוב אלא בבירור ומדי דברי בענין רוב נגד חייבי א"ת אכתוב עוד סנסן א' חוץ ממה שכתבתי בעזה"י תילי תילים בסוגיות דרוב ובקבוע כמע"מ. והוא דלדברי הרשב"א אלו דאם הי' כאן בבירור אחת גדולה מחברתה ויש כאן ודאי רוב אף שעדיין א"י אם הרוב בשומן או בהחלב אבל חיוב א"ת לא שייך כאן דאין איסור ברור לפנינו דבאופן כזה יש תרי ספיקי להיתירא שמא אכל השומן ואם החלב אכל שמא היתה הקטנה ונתבטלה ונעשה הכל היתר ולדרך זה נבין ביאור המשנה ג' שם וז"ל. אשתו ואחותו בבית שגג באחת מהן וכו' חייב א"ת. שבת ויום חול ועשה מלאכה באחד מהם וכו' חייב א"ת. הרי דבנשים דקדק לצייר רק באשתו ואחותו דחדא דהיתירא וחדא דאיסורא. אבל אם היו ב' נשיו ואחותו דרובא דהיתירא הי' פטור כדברי הרשב"א באחת גדולה. וזהו מכ"ש דבדין דהרשב"א א"י אם השומן רוב וגדול או החלב וכאן בבירור ב' דהיתירא. וכן אם נסתפק בשבת וביום של אחריו. אבל קשה אסוגיא דקבוע קידושין ע"ג כתובות ט"ו ויבמות ספ"א דאם הזכר הלך לבית הנקיבות הו"ל הנשים קבועות ולא מהני רוב היתר וא"כ יש לחייבו א"ת גם בב' נשיו ואחותו ולכן צ"ל דלכוונה הגירסא במשנה הנ"ל אשתו ואחותו,עמו" בבית דהאי עמו מיותר והכוונה שהי' עמהם בבית אחד ואינם קבועות כי הם בביתו ולא בביתם לחשבם קבוע. והא דלא מקרי קבוע גם הנך שתי חתיכות א' שומן וא' חלב י"ל דבאמת אין דין קבוע מה"ת אלא באיסור ברור לכל כתשע חניות ונלמד מקרא דוארב לו וקם עליו שידוע לכל החניות שמוכרות בשר טרפה וכן האיש העברי ידוע רק שזה הקונה או זה הזורק אבן לגיו שכח לאיזה חנות הלך. אבל החתיכות אחר שנתערבו ושניהם בספק לא שייך קבוע ול"ד לאשתו ואחותו שזאת ידוע בהיתר וזאת באיסורה. וצ"ל דהנשים היו ישנות דאל"כ הא הנשים ידעו את מי מהם בעל אחר הפלפול הזה ראיתי לפשוט ספיקו של הפמ"ג אם די במשהו יותר מירושלמי תרומות פ"ד מ"ז [בדפוס זיטאמיר דט"ז] בדין ליטרא קציעות וז"ל. אר"י וצריך שיהא בכל אחת ב' ליטראות וכ"ש כדי שיהא ביטול ברוב עכ"ל. ואין זה מובן דאם דרס ליטרא אחת למה בעינן בהיתר ב' ליטרות וגם כ"ש וע"כ דה"ק שיהי' בכל כד כ"ש יותר ונקט ליטראות כלומר בשאר הכדים אף שהם רבים אבל גם בכל כד יהי' כ"ש יותר ויהי' כל כד מותר מה"ת ורק מדרבנן בעינן ק"א וסבר ר"א לצרף כל הכדים לק"א כיון שכל כד מותר מה"ת ועי' רמב"ם פט"ו מתרומות ואם באמת בדין דהרשב"א אחת גדולה מחברתה בכ"ש אז גם כשאכל שתיהן אינו חייב חטאת דשמא הקטנה היתה חלב וניתר הכל. דלדידן אין חיוב א"ת בחתיכה אחת ס' חלב ס' שומן וגם זה כן. ובסי' ק"א בחידודי סקט"ז כתבתי סברא כזאת לענין חהר"ל ונחתך אחת דנעשו כולן היתר משום דפטור מחטאת. ועדיין צ"ע בש"ס ר"פ ספק אכל בהי' לפניו כזית וח"ז ושתיהן חלב וא"י איזהו ע"ש. ובחידושינו לש"ס הארכתי יותר וכאן קצרתי מיראת האריכות בפמ"ג כאן ח"ג פ"א בחקירתו בח"ז איסור וח"ז היתר אם די בס' נגד הח"ז לבד דיבש ביבש לא נ"נ. ותמה דהא כשאין רוב הכל אסור מה"ת. ובירושלמי תרומות פ"ד הי"ג בדין דר"ע דנפלה אגודה שחציה חולין וחציה תרומה דדי במאה חצאין. מיהו י"ל דקל הקילו בדימוע דנתנו כלל דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. ובביאורי שם בהלכה ז' בדר' יוחנן העליתי דרק בחד בחד ממש א"צ רק לפי חשבון התרומה דשניהם רק בספק השקול. אבל אם הי' ידוע שהי' באיסור משהו יותר דמדאורייתא נתבטל ההיתר ומגרע גרע. ואם נפלו לתוך תבשיל צריך ס' נגד הכל. ואף דקיי"ל דיבש ביבש אין חנ"נ היינו כ"ז שאין באיסור רוב אבל כשיש רוב כמו שמהני להקל כשההיתר רוב כן מהני להחמיר דאפי' בד"נ אזלינן בתר רובא בין לזכות בין לחוב רק שלא השוו במנין הרוב דלזכות די באחד ולחוב מגזה"כ בעינן שנים אבל עכ"פ הרוב מבטל המועט. וצ"ע בזה כי לא מצאתי בין ספרי הפוסקים שם פ"ב במין בא"מ ביבש ומשכח"ל שנפרך לחתיכות דקות ואין ניכר או כמה חתיכות בשר משחוטות מכמה מינים ואחת נשחטה שלא כדין או נטרפה דעת השיך בסי' ק"ט דמדרבנן בעינן ס' שאם יבשלם יתן טעם. וכ' דמחשש זה בעינן ס' גם מדאורייתא. והמנ"י כ' דאפי' הטריפות של האחת היא רק מחומרא דרבנן גם כן גזרינן משום אם יבשלם יתן טעם. וכן אפי' אם נתבטל ברוב ואחר כן בשלו צריך ששים ולא אמרינן כבר נתבטל והכל היתר רק יכול להוסיף עד ס' דאין נ"נ בביטולו ע"ש. והפמ"ג כאן חקר איך יצויר בזה שיהיו חלוקין בטעם. ואי בשר שור ואיל וכבש אין זה נחשב א"מ רן אי בתר שמא אזלינן אבל אי בתר טעמא הכל טעם א' כשיבשלם וסיים בצ"ע. ונ"ל דהכי משכח"ל כגון שיש לפניו כמה מיני ירקות בשנת שמיטה ואחת מגידולי שביעית והאחרות מגידולי ששית וקיי"ל בשביעית פ"ז ששביעית אוסרת בא"מ בנו"ט כשמבשלם וכשהם יבשים די ברוב וגזרינן שאם יבשלם יתן טעם (ובשביעית מינו חמיר מא"מ דמינו במשהו) א"נ שאפה ככרות מכמה מינים ונודע שהרבה מהן פטורין מחלה שלא הי' בעיסתן שיעור חיוב ואחת חייבת בחלה וא"י איזהו. אבל אני מסופק אם שייך חשש זה בככרות הואיל ואין שכיח לבשלם יחד דגזרה זאת לא שייכא רק במינים שדרכם לבשל ביחד ובמיני בשר כבר הקשה הפ"מ דבבישול טעם כולן שוה כדלעיל עוד נ"ל כגון חתיכת בשר שנפל ליורה חלב ונאסר ונפל בין חתיכות ולא הי' חהר"ל ונתבטל וחיישינן שאם יבשלם ירגיש טעם החלב שבחתיכה ויתעורר איסורו ועדיין אין בכל ציורים אלו בירור ורק להגדיל התורה שם פ"ג. מב"מ ביבש חד בחד אסור אפי' בדרבנן כיון דבאיסור חלב כה"ג חייב א"ת דאיקבע איסורא כשאין בבירור אחת גדולה כדברינו בתחלת המאמרים מהרשב"א. ואם נפל אחד לים המנ"י מתיר השני באכילה והרבה פוסקים החמירו. ולהשליך א' בידים אסור דהוה כמבטל איסור ובא"מ ביבש כבר כתבתי בפ"ב. ואם כשיתבשלו יהי' לפגם זה בזה מיתר ברוב אבל לא חד בחד. ואין להקל מטעם דא"א לצמצם ושמא אין שוין במדתן ושמא הקטנה איסור והכל מותר כיון דבכה"ג חייב א"ת כמו שהארכתי לעיל מדברי הרשב"א להשואל. ואם מב"מ ויש ביניהם א' גדולה וא' קטנה ובשלם יחד די בס' נגד האחת דביבש לא נ"נ ולא אמרינן שמא הגדולה האיסור ונתבטלה הקטנה ונאסרו שניהם כמ"ש לעיל. דז"א כיון דקודם בישולם ביחד אין מחזיקין איסור של צד החמור כמ"ש הרשב"א להשואל דאם יש בבירור אחת גדולה וא' קטנה אין חיוב א"ת וכשאין חיוב א"ת מה"ת אין להחזיקם באיסור גם להצריך ס' נגד שניהם כיון דדין נ"נ ליתא ביבש ודי בס' נגד האיסור כלומר לכל היותר נגד הגדולה. אמנם בשוין ממש דבכה"ג בחלב ושומן יש א"ת ובאכל שניהם חייב חטאת. י"ל דבכה"ג בנפלו שתיהן לתבשיל שיצטרך ס' נגד שתיהם. אבל באמת גם בכה"ג א"צ ס' רק נגד אחת כיון דאין רוב לא לצד היתר ולא לצד האיסור אין אוסרים זא"ז לדונם כשני איסורים. והא דחייב חטאת כשאכל שתיהם הוא ג"כ משום זית א' שאכלו בבירור ולא משום ב' זיתים. ולכן בכל הנך כשנפלו לתבשיל ויש ס' נגד א' הרוטב מותר והחתיכות עומדים באיסורן כמו שהי' קודם בישולן חד בחד שאלה. תרנגולת טריפה שנחלקה לשני חצאין ונתערבה בין ג' חצאין כשרות דפשיטא דיש רוב כשרות. ואם הטרפה שלימה ונתערבה עם חדא וחצי כשרה כיון דאין החצי בספק שוב הוה אותן שתים רק חד בחד ושתיהן אסורות. ואם אח"כ נחתכו כולן לחצאין אם חזרו להתכשר. מי אמרינן דזה דומה לחומרת חהר"ל דקיי"ל דלא בטל מחמת חשיבות ואם נחתכו חזרו להתכשר דבטל מהם חשיבותן ולא אמרינן שכבר נ"נ בהיותן חהר"ל וגם כאן כן. או דילמא שאני חומרת חהר"ל דאינה בחזקת איסור דבכל שעה עומדת ליחתך משא"כ בתערובות חד בחד דאיתחזק איסורא תשובה. הש"ך בכללי ס"ס אות כ' כ"א כ"ב החמיר מאוד בחד בחד אפי' באיסור דרבנן ומכ"ש בדאורייתא. וכ' עוד שם באות כ"ג דאם נתערב חד מתערובות של חד בחד בשני' אחרים דע"י חזקת איסור לא בטל גם בתערובות ב' משום חשש ספק א' בגופו וספק שני בתערובות דאין כאן ספק בגופו כלל כיון דאיתחזק איסורא הוה כודאי איסור שנפל לשתים. אמנם הש"ך עצמו בסי' ס"ו סק"י כ' בהדיא שאם נתערבה ביצת דם חד בחד מותרים שתיהם מטעם דלא שכיח שיהיו שתיהם שוים ממש בלא חסרון ויתרון וחזרינן לספק שמא יש אחת גדולה ואחת קטנה ושמא הקטנה איסור והכל מותר וכיון שיש אופן אחד להיתר שוב אין חזקת איסור ומתירם חד בחד וא"כ גם בדין שלפנינו דידוע דא"א להזדמן שיהי' שני עופות אחר שחיטה שוין לגמרי דאפי' אם נזדמן משקל שניהם שוה מ"מ אולי באחת יש יותר צואה או דם מבשניה לכן יש להקל כדברי הש"ך בסי' ס"ו ואני הבאתי ראי' בחידודי לסי' ק"י בדיני ס"ס ממשניות תרומות מ' ה' ו' ז' דחד בחד אין על שניהם שם איסור ודאי רק שניהם בספק וכאן בדין הנ"ל יש עוד סניף דג קודם חיתוכם היתה מונחת עם החצי ואם לא הי' נודע התערובות קודם שנחתכו היו כולם מותרין לכן יש להתירם גם עכשיו. ודי בהערה שם חיב בדיני לח בלח. פ"א בלח בלח מה"ת גם לח במיני ברוב ומדרבנן בס' ומשכח"ל כגון חלב טמאה בטהורה וגם באיסור דרבנן בעינן ס' בלח. ולא מבעיא לדעת הרשב"א בסי' ק"ט ס"ב דגם ביבש שנתבטל ברוב אסור לאכול שלשתן יחד דהביטול אינו היתר ברור פשיטא דבלח הוה כאוכלם יחד דיש בילה בלח. ואפי' להרא"ש שם שמתיר עכ"פ יש להצריך בלח ס' גזירה אטו א"מ. והא דהש"ך שם מתיר יבש בא"מ ולא גזרינן אטו לח א"מ י"ל יבש לגמרי בלח לא מיחלף אבל לח מינו אטו לח א"מ מיחלף הפמ"ג מביא קו' הלח"מ פט"ו ממאכא"ס לטעם הירושלמי בהא דתרומה בטילה בק"א וערלה וכ"כ בר"א משום דתרומה בעינן ק' מדרשא דאת מקדשו ממנו. וערלה וכ"כ דהוכפלו איסורן נגד תרומה דאסורין בהנאה הוכפל שיעור ביטולן. וקשה דא"כ בב"ח דאסור בהנאה יצטרך ק"ך בכפל משאר איסורין דבששים. ונ"ל דלק"מ דשיעור ק' ור' אינם לבטל הטעם דאדרבה שיעורים אלו דק' ור' לא נתנו רק במינם במקום שאין טעם ורק בא"מ שיעור כולן בנו"ט. וכיון דנתנו לתרומה שיעור ק' מאסמכתא דאת מקדשו ממנו שפיר כפלו לפי דעתם בערלה וכ"כ. משא"כ באיסורים שלנו דכולם בנו"ט לא שייך לכפול הנו"ט דכשאבד הטעם אין איסור. ועוד דגם שיעור ס' הוא יותר מנ"ט האמתי כמ"ש הרשב"א בחידושיו לסוגיא דזרוע בשילה וא"כ למשל אם שיעור ביטול הטעם האמיתי הוא בנ"ט וכשיש ס' נמצא דחלק זה כבר כפל ונכפל שיעור איבוד הטעם. דהא באמת גם בערלה וכ"כ אם בא"מ שיש טעם לא אסרו יותר מנו"ט וא"כ איך נאמר להכפיל שיעזר הנו"ט. וגם לא שייך כלל מדת כפל בנו"ט. ותמיה על גאון כמותו שהקשה קו' זאת. ובביצים טמאים החמירו בס"א מחשש קטנים ולהרמב"ם הטעם דהוה כעין ברי' החמירו באחת יותר. וכ"ז לא שייך בתערובות בב"ח או חמץ אחר ו' שעות. ולענין חקירת הפמ"ג בס"י דס"ל מב"מ בכ"ש ולרבנן ברובא לפי' הר"ן דהיתר בהיתר לא בטל יבואר בדברינו בסימנים הבאים בס"ד: פ"ב בביאור תערובות לח בלח בא"מ הנק' טכ"ע. ידוע מחלוקת הר"ת והר"ש אם טכ"ע מה"ת או דרבנן ובבב"ח לכ"ע מה"ת. מיהו לענין ביטול קיי"ל דמין בא"מ בלח צריך ס' מה"ת ודיני חנ"נ בש"א מדרבנן. וקיצור הדברים כך הם. אם חתיכה בלעה כזית חלב ונפלה לתבשיל בעינן ס' נגד החלב להאומרים אין חנ"נ בש"א ולדידן בעינן ס' נגד כל החתיכה ולענין שאר החתיכות בעינן רוב ג"כ. וחומרת חהר"ל לא אמרינן באיסור בלוע דאין הבלע ראויה לכבד. ואם נתערבה אותה חתיכה בא"מ ביבש [כגון שהיו מונחים כמה מינים ונבלע החלב באחת מהן וא"י באיזה לדעת הש"ך בסי' ק"ט דיבש בא"מ ברוב ה"ה כאן ולהמנ"י והמ"כ דיבש בא"מ בס' מטעם שאם יבשלם יתן טעם ה"נ בעינן ס' אף דהחתיכה כולה אינה אסורה מחמת חנ"נ רק מדרבנן גזרו כן כמ"ש לעיל בשמם ויצטרך ס' נגד כל החתיכה באין ה"מ. ובבב"ח כה"ג דחנ"נ מה"ת אם בלע חלב ונתערב עם מין אחר יצטרך ס' כנגדו לכ"ע. ועבמ"ש בסמוך ברפ"ב פ"ג לח בלח ע"י כבוש. קיי"ל דכבוש אוסר בכולו בש"א מה"ת ובבב"ח מדרבנן דהתורה לא אסרה רק בישול ואין כבוש בפחות ממעל"ע בדבר לח בלא הפסק אבל אם נטלו משם וחזר לתוכו אין השהיות מצטרפין. ומליחה אוסר לדידן עד ס' מטעם דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן. ובה"מ מתיר הרמ"א בכחוש ע"י קליפה. ובשו"ת צ"צ בספק אם נמלח חלב עם בשר ובחידודנו בסי' צ"א הארכתי. ולח בלח בבב"ח הוה ד"ת ונ"נ ובש"א בה"מ אין נ"נ בלח. עס"י צ"ב ס"ב. וכבוש בדבר חריף כחומץ וציר אסור כשיעור שיתננו על האש ויתחיל להרתיח ובציר בעינן גם קליפה מחומרת מלח שבו. והקליפה היא מד"ת ובעינן ס' נגדה כשבישלה בלא קליפה. ודם שכבשו מה"ח עי' בדברינו בפתיחה להל' מליחה הפמ"ג מביא כאן שאלה במשחו ביו"ט לחם עם ביצה שנולדה היום והי' עוד לחם בתנור שנגעו בחום בלחם זה ולהתיר שאר הלחמים לאכלם היום מטעם אין בלוע יוצא בל"ר. ולענ"ד גם הלחם הנמשח במי ביצים אינה אסורה היום רק כ"ק דדשיל"מ אין איסור במשהו בדשיל"מ רק למינו והלחם אין נאסר ורק במקום הנמשח מטעם חזותא כמ"ש הרמ"א בסי' ק"ב בלבלו בה בארשט. ומכ"ש שלא יאסר אחרים בלא טעמא דבלוע אין יוצא בל"ר. ואין לומר דמשיחת הביצה להלחם חשיב כמינו לאסרו כמ"ש התוס' ביצה ל"ח דמים ומלח לעיסה חשיבי מינו משום דצריכים זל"ז. דז"א דבאמת אין עיסה בלא מים. וכן בלא מלח כמדתה דכשחסרה מלח היא פגומה לאכילה משא"כ משיחת ביצים שאינו רק ליופי. וא"כ גם אותו הלחם מותר ע"י קליפה ומכ"ש שאר לחמים. ולא עוד דאם משח שאר לחמים בביצת חול ונתערבו מותרים כולם כיון דאין איסור על הלחמים וע"י הקליפה אין נ"נ ולכל היותר נאמר דין דשיל"מ על כל החזותות מלאכלם היום ובמה שחקר עוד איה מצינו הסברא דאין בלוע יוצא בל"ר. נ"ל מקור הדבר מש"ס בדין דגים ועופות שנמלחו יחד דהדגים אסורים שבלעו מדם העופות והעופות מותרין דדם בלוע אין המלח מוציאו לחזור ולהבליעו בעופות. דרק דם טבעי פולט המלח בטבעו אבל הנבלע ממקום אחר אין זה בטבעו של מלח. אבל ודאי אם יפלו הדגים בתבשיל יאסרו דלדבר בלוע צריכין רותחין וזהו טעם דהגעלת כלים. וכן הדין בשאר דם הנבלע בבשר ע"י מליחה שאסור כשהבשר אין בו דם טבעי שלו ולא אמרינן ככ"פ רק בדם טבעי שבתוכו ולא בדם שנבלע בו ממק"א. ובמהדו"ק הארכתי בראיות כאלה. וביותר מדכתיב בגיעולי מדין תעבירו במים ובקדשים ומורק ושוטף במים הרי דלכל בליעות א"א להכשיר ולהגעיל אלא במים רותחין ואפי' בליעה דמליחה וכבישה אין להכשיר אלא במים. ואפי' מלח שטבעו להוציא דם טבעי אינו מוציא דם שנבלע בבשר ממק"א. וזהו ראי' ברורה דבלע אין יוצא בל"ר ואדרבה אני מסופק בדברי הש"ך סי' ק"ה ס"ק כ"ב דמכלי יוצא בלחלוחית קצת ורק בליעה דמאכל צריך רוטב. ומהגעלה ומליחה דדגים ועופות נראה דשום בליעה א"י בל"ר ח"ג פ"א בדברים שאין להם ביטול בס'. דבר דעביד לטעמא או מעמיד לא בטל בס' אלא כ"ז שנרגש פעולת המעמיד או טעם התבלין וכבר ביארתי בדברינו בסי' פ"ז בחידוד ובקו"א שם. וקצת פוסקים ס"ל דזהו מדאורייתא אף ששאר דברים שאין להם ביטול בס' הם מדרבנן הפ"מ נסתפק בנפל זית היתר וזית איסור לתוך ס' זיתי ירקות [בדפוס איתא ח"ז וח"ז לס' וזהו טעות וצ"ל זית וזית או צ"ל לשלשים] מי אמרינן כיון שיש ס' נגד האיסור די. א"ד כיון שעכ"פ עכשיו נרגש טעם של מין האיסור עדיין אסור. ומסיק דמדינא שאם יש בחלק ההיתר משהו יותר מחלק האיסור אז האיסור נתבטל מה"ת רק שעכשיו נפל לא"מ אמרינן סלק הא"מ כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ומותר כשיש ס' נגד האיסור לבד [וזה תמוה דכשיש רוב במינו י"א דגם ס' א"צ בבישול. עס"י ק"י ס"ב בהג"ה. ולהאומרים דבעינן ס' יכול להוסיף עד ס' בידים ע"ש. ורק בנפלו שניהם בב"א לירקות ולא נתערבו קודם ביבש ובעודן בירקות אין להם ביטול זה על זה]. ואפי' בנשפך וא"י אם יש ס' כיון שהי' במינו רוב ורק במחצה או שהי' האיסור רוב ויש ס' נגד האיסור לבד אם נאסור ע"י הרגש טעם של מין איסור. זת"ד. וק"ל כיון שלא מצא היתר גם בהי' ההיתר רוב רק ע"י סלק א"כ ע"כ שלא נתערבו הזיתים קודם שנפלו לירקות דא"כ כבר נתבטלו ומבואר בסי' ק"י לי"א דגם ס' א"צ ולהמחמיר שבמחבר שם יכול להוסיף עד ס'. ורק שנפלו הזיתים זה בפ"ע וזה בפ"ע א"כ גם בשוין או אפי' אם האיסור יותר נאמר להיפוך רואין המינו כאלו אינו והא"מ מבטלו בס' כשנפלו בב"א. ובפרט אם נפל האיסור קודם והי' ס' ונתבטל פשיטא שאין ההיתר של אח"כ מעורר איסור. ועיקר דין דסלק למדו מדעת ר"י דס"ל מב"מ במשהו ואמרו דוקא במינו ממש אבל אם יש שם גם א"מ אמרינן סלק המינו. ומזה למדו הפוסקים לדידן דא"מ חמיר לומר סלק הא"מ. וא"כ כשיש אופן לומר סלק המינו פשיטא דאמרינן סלק אמנם בעיקר ספיקתו אם נרגש הטעם ע"י ההיתר אם לאסור. נ"ל למיפשט מדין זוז"ג שמותר אפי' במחמץ ומעמיד החמורים דאין מועיל בהם ס' מכ"ש באיסורים שמועיל בהם ס'. וא"ל שאני מחמץ שחומרתם רק מדרבנן אבל טכ"ע דאורייתא לשאר פוסקים. גם ז"א דהא דברים דעבידי לטעמא יוכיחו שעיקרם ג"כ למעלה מס' מה"ת לי"א ולי"א מדרבנן אף שנרגש הטעם ביותר מס' ואפ"ה ס"ל דהתורה לא אסרה מעולם בשום דבר ביותר מס' כלימוד דזרוע בשילה. וא"כ מכ"ש כשטעם האיסור אינו נרגש כלל שהרי יש ס' נגדו ורק שנרגש טעם המין. וכיון שעכ"פ מה"ת לכ"ע אין כאן איסור ובדרבנן לכ"ע יש ההיתר דזוז"ג. ובדברינו בסי' צ"ח סק"ד הוכחתי מהמחבר דמותר כשיש ס' נגד האיסור. ע"ש באריכות נפלא פ"ב בדיני ברי' וחהר"ל ובע"ח וכעדשה משרץ דהם בכ"ש. כל שלמעלה מס' הכל מדרבנן דמה"ת אפי' תרומה וערלה וכ"כ בטילין ביבש ברוב ובלח בא"מ בנו"ט ורבנן הוסיפו מעלות ואמרו בתרומה בק"א וערלה וכ"כ בר"א. אמנם דברים החשובים כברי' וחהר"ל ובע"ח אף בא"מ בכ"ש. ובסי' פ"ז הבאתי ד' הרמב"ם דכל איסורי משהו במינם דוקא ע"ש באריכות והנה תנאי ברי' יתיחסו לה ה' תנאים והם. א' שיהי' שלם ואם נחתך או נתרסק בטל. ואם נחתך מעט ע"י בישול יש להחמיר. ובנתרסק אפי' מעט בטל גם ע"י בישול. ב' שיהא תחלת יצירתה באיסור. ג' דכשיחתוך יהא שמו עליו. ושיהא בו פ"א בריית נשמה. ושיהא איסורו מחמ"ע. ומשמע מאחרונים דגם באיסור דרבנן י"ל דין ברי'. ואמה"ח כשאין עליו כזית בשר צ"ע אם דינו כברי'. וכעדשה משרץ אינו כברי' ולכן אם נימוח וא"א להוציאו במסננת יבואר בסי' ק"ד בע"ח אין בו שום תנאי רק כשהוא חי וכשמת נקרא בריה ואז צריך תנאי ברי'. ולפי"ז כל בע"ח אפי' חסר לו איברים כיון שעודנו חי לא בטל וצ"ע חהר"ל י"ל ב' תנאים. שיהא איסורו מחמ"ע ולא כשבלע איסור ורק בבב"ח כשבלע בשר את חלב נעשה איסור עצמי וי"ל חומרת חהר"ל ושיהי' מוכן לכבד בו בלא שום תיקון. ואם חסר לו תיקון ונודע קודם תיקונו נתבטל. ובסי' ק"א בקו"א אבאר בס"ד איזה תיקון מונעו מחומרת ר"ל ואיזה אינו מונע. ואם נתרסקה צורתו בבישול ואינו יפה לכבד בטל. ואם נתערבה חתיכה של איסור הנאה כבב"ח בין חתיכות נבילה שאינה רק איסור אכילה וכה"ג אם נאמר ראוי לכבד לנכרים יבואר בסי' ק"א וצ"ע. והתוס' חולין קי"א בד"ה שאני כ' דאם אינה ראויה לכבד רק לכהנים אין בה חומרת ר"ל דהכהנים אין מחזיקין טובה להמכבד אותם בדברים שאסורין לזרים וא"כ י"ל דכשראוי לכבד לנכרי שמחזיק טובה הוה ר"ל אבל צ"ע מפסוק לא תחנם דשבעה אומות דשיל"מ יש בו ג' תנאים. א' שיבוא המתיר בלא שום הוצאות וטירחא כגון שבא ההיתר לזמן כביצת יו"ט. או שבידו להביא ההיתר כנדר ע"י התרת חכם. ב' שיבוא ההיתר בודאי לאפוקי ספק טריפה ושאני נדרים דמצוה לאתשולי והוה יותר כודאי. ובמקומם אבאר. ג' שכשיבוא ההיתר ישאר לעולם לאפוקי חמץ אף שמותר אחר פסח אבל לשנה הבאה יחזור לאיסור. ולענין טעם של דשיל"מ אם בטל יבואר בסי' ק"ב הפמ"ג נסתפק אם בטל דשיל"מ לענין היתר כולם בטלטול אם נדמהו למשא של נבלה שאין לה ביטול. ועי' צל"ח ביצה בסוגיא דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט לתנור. וגם בר"פ שם העלה דטלטול לא שייך בה חשיבות דדשיל"מ. דדוקא לאכילה דאינו אוכלה רק פ"א אמרינן לו עד שאתה אוכלו היום באיסור המתן עד זמן ההיתר ותאכלנו בהיתר. אבל בטלטול דאפשר היום וגם למחר דלא כליא בטלטול פ"א לכן מותר עכ"פ ע"י ביטול ודפח"ח. ובחידושנו לביצה הארכתי יותר פ"ג. מהו נקרא לח ומהו יבש. קמח בקמח הוה לח והקשה הפ"מ הא סתם קמח אינו ראוי בלא בישול או אפיה ואז יהיב טעמא ממילא גם אם נדונו כיבש. ונ"ל דאם נחשב הקמח כיבש קודם לישה והי' בטל עכשיו ברוב ממילא הי' מותר ללוש ולאפות עכ"פ ע"י ריבוי עד ס' להמחבר בסי' ק"ט ולהמקילין שם בהג"ה אפי' הוספה א"צ. אבל אם נדונו כעת כלח צריך עכשיו ס' בגוף הקמח. וכן אפר מקלה הוה לח [ונ"מ לאפר הקדש או ע"ז] ושומשמין וחרדל יבש. ונ"ל דגם סובין מקמח הוה יבש. ומלח מלול צ"ע. והכוונה דאם נחשבהו ליבש אף דעביד לטעמא אבל כשנאבד הטעם בטל. וע"י הביטול נאמר על הטעם הנרגש זוז"ג כמ"ש לעיל בחקירת הפמ"ג בשני זיתים א' איסור וא' היתר דדי בס' נגד האיסור משום זוז"ג אבל אם נחשבו כלח יש לאסור במינו אטו א"מ כשאר לח. אבל לענ"ד א"א לומר כן. דגם אם נחשבו כלח לא שייך במלח לגזור מינו אטו א"מ דגם בא"מ אין המלח בטל בס' אלא כשיעור הרגש טעמו ואיך נוכל לגזור במינו בשיעור גדול כזה דמלח במלח לא שייך בו נ"ט ואיך נגזור על דבר דלא עביד לטעמא משום א"מ דשם עביד לטעמא ואוסר עד אלף. וגזירה כזאת לא מצינו. ע"כ נ"ל דמלח בעצמו לא שייך בו איסור אלא ע"י בלע והבלוע שבה אין לה חומרת עביד לטעמא. ובמקומו אבאר יותר. ולכן אם מלח בלע דם ונתערב במלח אחר ימלח בהם בשר והמלח בלא"ה טבעו להוציא דם. ואם נפל לתבשיל מותר בס' נגד הדם ונ"נ לא שייך כאן כי דם שנמלח אינו מה"ת וגם מלח בפ"ע אינו מאכל ואינו ראוי לגר. ודבר שאינו בעצמו מאכל לא שייך בו משום לתא דבב"ח לגזור עליו דין חנ"נ. ויבש ביבש דבטל ברוב צריך להיות כל הרוב בגדר הספק ואז א"צ שיהיו מעורבין ממש אלא אפי' שתיהן בשתי עירות ואחת גדולה ואפי' נאכל אחד או נאבד קודם שנודע מותר השאר כיון שהי' הספק על שלשתן הפ"מ מביא בשם הב"י דבשר וכבד הם ב' מינים. בשר עוף עם של בהמה ב' מינים. שור עז ואיל ג' מינים. לב וכבד ובשר ג' מינים. וע"ז כ' הפ"מ דרק לענין איסורי משהו אזלינן בתר שמא אבל באיסורי טעם כל הנך טעם אחד הם. מיהו בסי' ק"ט בש"ך סק"ח משמע דאפי' מיני עופות משונים חלוקין בטעמן. ובסי' ק"ז נסתפק הש"ך אם דגים טהורים עם טמאים הם ב' מינים. ואם דם בהמה בטל בדם דגים. מיהו מפסוק דולקח מדם הפר ומדם השעיר דאמרינן בידוע שדם הפר מרובה וכו' משמע דמינו הוא דמשם מוכיח ר"י דמב"מ לא בטל. ובמנחות דכ"ח אמרינן דר"י אזיל בתר חזותא. אלמא דע"י ששניהם אדומים נחשבין מינו. וערש"י בחומש בפסוק ויטבלו הכתונת דדם אדם דומה לדם עזים משמע דדם שעיר משונה מדם שור וצ"ע. וחלב בחלב צ"ע אם הוה מינו. מיהו עכ"פ כתבתי לעיל דדין לח בהם ובעי ס' אבל נ"נ לא אמרינן בלח. וע"ל בחלק לח ובמש"ש פ"ה. בענין איסורין מבטלין זא"ז. אזלינן בזה בתר טעמא. מיהו גם בעינן שיהי' משני שמות של איסור וח"ז בשר וח"ז חלב לנ"ט ירקות אף דאין כאן טעם בשר ולא טעם חלב ומעולם לא נצרפן להיותן איסור א' ומה"ת הכל מותר רק מדרבנן יש לאסרם. מיהו נ"ל שיכול להוסיף עד ס' נגד שניהם. ומב"מ שוים בטעמא וחלוקין בשם איסורן כגון זית נבילה ושני זיתים טריפה כ' הפ"מ שטעם שניהם שוה אף שחלוקין בשמן איכא איסורא ע"ש פ"ו. בדיני נט"ל. אם נפסל מאוכל אדם לגמרי מותר מה"ת אפי' לאכלו בלא תערובות ומדרבנן עדיין אסיר אא"כ בתערובות ואז מותר אפי' בפגם קצת ואפי' אם האיסור עצמו מושבח רק שהתערובות פגמו. מיהו אם גם אינו ראוי למאכל אדם מותר אף שהאיסור רוב. ואם הוא עדיין ראוי למאכל אדם בעינן היתר רוב. וכ"ז באם האיסור בעין אבל טעמו אין אוסר אפי' ראוי למאכל אדם אפי' האיסור רוב דא"א שיהי' פליטתו רוב. וכאן לא מחמרינן כמו במושבח להצריך ס' נגד כולו משום דלא ידעינן כמה נפק מיני' אלא אמרינן סתמא אין הפליטה רבה כ"כ ודברים הפגומין וגם מאוסין ועוד הסריחו ונפסלו מאוכל אדם צריך ג"כ רוב היתר נגדו כיון דהאיסור מאיס ואפ"ה אסרתו התורה מה יוסיף הסרחון וצ"ע בפסח אסרינן גם נט"ל ומ"מ כשיפסל מאוכל אדם לגמרי מותר בתערובות באכילה ובלבד שלא יהא ראוי לחמץ אחרים כשאור. ובזה חמיר איסור בל יראה מאיסור אכילה דעדיין עובר אב"י עד שיפסל לכלב. ובגיפרעסטי הייווין שלנו עובר כיון שראוי לחמץ ובנתנו לעיסה עובר על רל כזית מהעיסה אף שגוף ההייווין אין ראויין לאוכל כלב כל נט"ל אם המאכל יש בו רוב חריפות אסור דמחליא לשבח. ובנפסל מא"א אף ד"ח אסור עפמ"ג בד"ה עוד הביא קו' הרשב"א דדייק דחריפות אין אוסר מה"ת בנט"ל דאל"כ הי' אוסר כלי מדין אפי' אב"י מטעם שמא בישל העכו"ם ד"ח. אמנם למ"ש החו"ד בסי' צ"ה דחריף אין מועיל רק בבישול של עכשיו ולא בבישול של שעת איסור א"כ ליכא חשש זה דאפי' אם בישל עכו"ם ד"ח אם הישראל יבשל דבר שאינו חריף אחר מעל"ע מותר. גם הש"ך בסי' קכ"ב כ"כ. וצ"ע שיהיו דבריהם סתורים משיטת הרשב"א. וי"ל דהרשב"א ה"ק שמא יבשל הישראל ד"ח. ובסי' ק"ג אבאר סליקא פתיחתא ובעזר השם נכנס לטרקלין ויה"ר שלא אכשל בדבר הלכה וממילא ישמחו חבירי: סימן סעיף א איסור שנתערב בהיתר מין בא"מ כגון [א] הלב שנתערב בבשר [ב] יטעימנו [ג] עכו"ם ואם אמר שאין בו טעם חלב או שאומר שי"ב טעם אלא שהוא פגום מותר וכו'. ואם אין שם עכו"ם וכו' משערין בס'. וכן אם הוא מב"מ [ד] דליכא למיקם אטעמא מש משערין בס'. (ואין אנו נוהגים לסמוך אקפילא ומשערין [ה] הכל בס') [א] חלב. בצירי דהוא א"מ לבשר ומיירי בבשר כחוש אבל אם הבשר שמן יש לצדד דהוה מינו. מיהו לדידן גם במינו צריך ס' בבישול כמו שאבאר לק' סק"ד. ובשר כחוש עם שמן הוה תמיד מינו הפמ"ג הביא מעשה שהתיכו יורה חמאה ונפל לתוכו עוף חי ומת שם. ומסיק דלאכילה בעינן ס' ובהנאה אף אם נפל גדי מותר משום דהוה דרך טיגון ולא בישול. מיהו אם הי' נפל גדי בחלב כה"ג ג"כ יש להתיר בהנאה אף דהוה דרך בישול דהאיסור מתחיל אחר שמת שם ונבילה בחלב אינו דאורייתא לענין הנאה וגם דרך עירו מסתמא לא נתבשל כמאב"ד וגם נתבשל עם פרשו שבקרבו והוה פגום. מיהו הפמ"ג סי' פ"ז הסכים דנבילה בחלב הוה בהנאה דאורייתא לכן יש לצדד מאינך טעמי ליהנות מהחלב אבל ליהנות מהגדי יש להחמיר. ולענין א"א חל על איסור י"ל דכאן הוה איסור בת אחת. ואם הוציאו קודם שנתבשל בשרו דרך עורו כמאב"ד פשוט שהכל מותר בהנאה ולאכילה בעינן ס' נגד בשרו. ועורו ועצמותיו ופרשו מצטרפין להתיר להמחבר בסי' צ"ט וכאן לכ"ע יש להתיר בכה"ג מכ"ש דכולם פוגמים וגם צריך ס' נגד הדם שבו: ב) [ב]

יטעימנו עכו"ם. הט"ז הביא דברי הדרישה דמדאסור לישראל לטעום ש"מ שגם כשקונין בשר מהקצב ונסתפק אם נמלח דאסור לטעמו בלשונו. והט"ז תמה עליו מלעיל סי' מ"ב בספק חסרון המרה דמותר ללחוך בלשונו לידע אם טעם מר בכבד. ומסיק דבמקום שירגיש בטעימה בלשון בלא לעיסה מותר ושאני הכא דצריך טעימה ממש להרגיש אם יש טעם חלב בבשר. זת"ד. ולפי"ז בספק נמלח דדי בטעימה בלשון יהי' מותר. ולי קשה כל דברי הדרישה דהא בטעימת בשר חי אין שום איסור דהא בשר חי מותר באומצא. ובבירור יכול גם לאכול קצת וידע אם נתכשר לבישול. ועוד דהיכי משכח"ל במה שמצייר שקנה מהקצב ונסתפק אם נמלח הא בסי' ס"ט איתא שהי' מנהג הקצבים להדיח הדחה א' אבל לא למלוח. ועוד דאם הקצב מלחו מסתמא הדיחו גם אחר המליחה דאל"כ יאסר כשיקנה הבע"ב בעודו במלחו ויניחו בכשא"מ [אטו מעשה דרש"י שבסי' ס"ט כ"כ נהגו] וא"כ איך ירגיש בטעימה אם נמלח כיון שהדיחו אח"כ והסיר המלח. ואם יכול להרגיש קצת אבל לזה צריך טעימה ממש וגם להט"ז אסור. והדרא קושיתי ראשונה דמותרת באומצא. וצ"ע לעני כמוני [ג] עכו"ם. ובנדרים יטעום ישראל ובתרומה יטעום כהן [בא"מ דבמינו בעינן ק"א]. וכן בצנון שנחתך בסכין חולבת וכ' החו"ד דוקא אחר שסילק גוף האיסור ואין שם רק הטעם אבל בעוד הבעין בתוכו אין סומכין אפי' אישראל ובעינן ס' דוקא. עכ"ל. וצ"ע דדין דכאן דנתערב חלב בבשר בבישול א"כ נמחה החלב דאל"כ ניכר ומסירו וא"כ יש הבעין. ועשו"ת ב"א בנפל בשר ליורה חלב וסלקוהו מיד ונאבד מעט מהבשר וא"א לשער כמה הי' בו בתחלה דנסמוך אקפילא עכ"פ לענין הנאה. או אפי' אישראל בטעימה בעלמא. [דיבורים אלו צ"ע דהט"ז אוסר בטעימה כשא"א להכיר בלחיכה בעלמא. עסק"א] ואח"כ מותר אפי' לאכילה אם ירצה להקל לעצמו וכו'. ובפרט כשקדם וסלקו קודם שנח היורה מהרתיחה דמותר מן הדין כסוגיא דריש סי' צ"ב דאז ודאי נוכל להתיר ע"י טעימה שהישראל יטעום החלב היטב דגם אז עדיין הבשר לא נתבשל כמאב"ד. ועי' בדברינו בפתיחה זעירא לבב"ח וברס"י צ"ב ולק' סק"ו [ד] מב"מ. כלומר שנפל בשר כשר עם בשר נבלה לרוטב דא"א לידע בטעימה אם האיסור לבדו נ"ט או שההיתר מסייעו ובעינן ס' דוקא נגד האיסור אבל מה שנרגש טעם מין בשר אין איסור דלא גרע מזוז"ג במעמיד ומחמץ דכשהאיסור עם ההיתר גורמין מותר. ומכאן ראי' לדברינו בשער התערובות ח"ג פ"א לסתור חשש הפמ"ג לומר כיון דחיך אוכל יטעם יהי' צריך ס' נגד הכשר ג"כ. וע"כ לומר כן דאל"כ איך שייך דין זה דמב"מ דאם ביבש הא די ברוב ואם לח בלח כגון חלב טמאה בחלב טהורה זה רק מדרבנן בעינן ולא מה"ת. ועוד דעיקר שיעור ס' נלמד מזרוע בשילה ושם ניכר טעם הבשר והזרוע בפ"א ברוטב ע' ביאור הגר"א כאן אות ו' וע"כ דלא חיישינן לטעם ההיתר ששוה להאיסור ובפרט לדברינו שם מטעם זוז"ג [ה] בס'. ואם נפל חמאה או חלב קרוש וניתך ונעשה לח לא משערינן כשיעורו אחר התכה רק כשיעורו בקשיותו דהיינו בכזית ולא ברביעית ואם היה מהותך בשעת נפילתו משערין כלח. והמורה ישער במדידה כשאין שוין וכשטבען שוה השוקל משובח. וכשנפל בשר שור בין בשר עגל התפוח יכול לשער במדידה וכן להיפוך כמתני' דטהרות סעיף ב אם נתערב [ו] מב"מ ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד על שיעורו אם נודע שהיה רובו היתר מותר ואם לא נודע וכו' אסור: הג"ה. ולענין מב"מ אזלינן [ז] בתר שמא וכו'. אבל אם נתערב בא"מ ונשפך וכו' אפי' יודע שהיה רובו היתר [ח] אסור. ואם [ט] נתערב במינו וא"מ ונשפך וכו' ונודע לו שהי' במינו דוב [י] רואין את שא"מ כאלו אינו והשאר [יא] מינו רבה עליו ומבטלו:

[ו] מב"מ ונשפך. גם מכאן ראי' למ"ש בסמוך סק"ד דנפל שני חתיכות בשר ואחת מהם נבלה לרוטב דבטעימה א"א לידע כיון דעכ"פ הטעם בשר ברוטב ורק דבעינן ס' נגד חלק האיסור ברוטב וכשנשפך ממנה אחר שנתקררה וא"י אם בהיותן רותחין הי' ס' או לא כיון שגופי החתיכות הי' בהיתר רוב ניתר מה"ת וניתרה הרוטב נ"כ אף שנרגש בה טעם אותו המין וכמו שהוכחתי מזרוע בשילה לעיל בסק"ד ובפתיחה [ז] בתר שמא. כבר כתבתי בפתיחה דרך פשר דבר להשקיט קושית הש"ך מן הרמ"א דבדברים שאוסרין ביותר מס' במינו כגון תרומה ערלה וכ"כ ושביעית אזלינן בתר שמא דלא שייך במינו הרגש טעם דאין אוסרים ביותר מס' אלא במינם אבל כל איסורין שהא"מ חמור בהם מבמינו וכשהם במינו די ברוב וכשהם בא"מ בעינן טעימת קפילא או ס' ודאי דאזלינן בתר טעמא. ולזה מרמז הרמ"א כאן וה"ק ולענין איסורים שמינו חמור בהם מא"מ אזלינן כתר שמא ובזה"ז נ"מ לענין דשיל"מ וכה"ג. ובסק"ח אבאר דברי הרמ"א באופן אחר [ח] אסור. הכרו"פ הקשה דבא"מ שהטעם נרגש וא"י אם הי' ס' ליטעמי' קפילא ארמאי. ותי' שהיתה תבשיל של ירקות ונפל שם כזית בשר שחוטה וכזית נבלה דכשיטעום ודאי ירגיש טעם בשר ורק אם הי' יודע שיש ס' הי' מותר אף שעדיין נרגש טעם בשר. ולדברינו לעיל דגם דין דמינו מיירי בכה"ג דהי' כזית בשר כשר וכזית נבלה במים ואפ"ה כשהבשר כשר גדול קצת הותר מה"ת הכל אף שלא נתערבו קודם בישול כיון ששניהם בספק יש בהם דין ביטול אפי' אם היו בשתי עירות דגם דין אשם תלוי שמביא על שהי' שם כזית חלב וכזית שומן ואם הי' בבירור א' גדול היה פטור כמ"ש הרשב"א להשואל הובא בדברינו בריש הפתיחה מהפמ"ג ובפרט כשידוע שהשומן הי' גדול מהחלב. וא"כ אין חילוק בין דין דהמחבר לעיל דנפל למינו ובין דין זה דנפל לא"מ. דע"כ הנך שני הדינים של המחבר אין הכונה בשניהם שנתערב המינו דלעיל ושנתערב בא"מ דכאן שהיתה התערובות קודם הבישול דא"כ גם כשאין בבירור ס' אח"כ בבישול מותר להיש מתירין בסי' ק"ט ס"ב בהג"ה בלא ס' ולהמחמירין שם במחבר מותר להוסיף עד ס'. וכן אפי' בתערובות יבש בא"מ אם קודם הבישול נתערבו הי' מותר מה"ת דרק רבנן גזרו ביבש בא"מ משום שכשיתבשלו יתנו טעם וע"כ דבשני הדינים מיירי שנפלו האיסור וההיתר במים או בירקות ובמים נרגש הטעם. דאם שניהם מינו הותרו שניהם כשההיתר גדול מהאיסור והרוטב בנו"ט וכשנשפך מותר בספק. וכאן ששני הנפילות שאחד היתר ואחד איסור הם שני מינים למה יהי' אסור הלא יכול להטעימו אם יש שם טעם המין האיסור וכקושית הכרו"פ ולתרץ הכל ע"ל ולהבין הענין על בריו נקדים עוד דקדוק קל שהוא חמור. דהרמ"א כאן בדין שכתב דאזלינן בתר שמא הפסיק בין הדבקים של דברי המחבר. דכאן כ' המחבר ג' חילוקי דינים בנשפך א' במינו והשני בא"מ והג' במינו וא"מ. והרמ"א הציג דין דבתר שמא בין ב' דינים והפסיק ביניהם. וכי לא היה יכול לכתוב דין דאזלינן בתר שמא אחר כל הסעיף כדרכו ומכ"ש כאן שהדינים מדובקין זה בזה. וע"כ דלכונה הציג הרמ"א דבריו כאן שבזה יתורצו דברי המחבר דבפתיחה הבאתי דברי הב"י דבשר וכבד הם ב' מינים וכן בשר עוף ובהמה. שור ואיל וכבש ג'. לב וכבד ובשר ג'. ובסי' ק"ז בש"ך נסתפק אם דג טמא וטהור הם ב'. ולפי"ז א"ש הכל דהרמ"א מרמז לנו בזה דדעת המחבר בזה דכל מילי דממליך עליו השליח לאו מינו הוא כפלוגתת ר"ע וחכמים בנודר מן הירק אם אסור בדלועין ולפי"ז נבין כל דברי המחבר בכל ג' דיניו. א' כשבישל בשר שחוטה עם בשר נבלה ברוטב. וידוע דכיון דדרך בישול בשר במים לעשות רוטב ממילא גם הרוטב נעשית מין בשר דכל טעם הבשר בו ולכונה זאת מבשלין בשר במים ודי כשיש בהיתר רוב להתיר גם הרוטב אף שמסופק אם הי' ס' נגד האיסור כיון שיש רוב במיני ממילא גם הרוטב מותרת. וקודם דין ב' הקדים הרמ"א להודיע לנו דעת המחבר דכל שמשונה בשמו אף שבטעם קרובים זל"ז כגון לב וכבד או בשר שור ואיל אזלינן בזה בתר שמא לקרותם א"מ וממילא נדע דדין שני שבמחבר מיירי שבישל בשר שור שחוט ובשר איל נבלה במים אז אף שנשפך ואף שבשר שור רוב נגד בשר איל האסור מ"מ כיין שאם היו מתערבים ביבש קודם בישול היו אסורים לכן אסיר כל המאכל אף שהסיר הבשר קודם השפיכה [דאם לא הסיר היו אוסרים עכשיו דעכשיו ודאי אין ס']. ולפי"ז א"ש קושית הכרו"פ דליטעמי' קפילא דכיון דקרובין הם בטעמן קריב הדבר שיטעה וגם אפי' אם יאמר שאינו מרגיש בטעם האיל המת נאמר שבמדומה אומר כן כיון דעיקר חומרתם ע"י חילוקי השמות. וגם יש קצת חילוק בטעמן אבל רק באוכלם בעין דודאי כשלועס בשיניו אז החיך מבחין בין בשר שור לבשר איל אבל בתבשיל שיש בו ב' בשרים אלו קשה להבחין בזה ובזה נבין דין שלישי שנתערב במינו וא"מ כלומר שיש ברוטב בשר שור כשר ובשר שור טרפה ובשר איל כשר וסילק כל הבשרים ואח"כ נשפך וא"י לידע אם הי' ס' נגד הבשר שור הטרפה דאם יש בבשר השור הכשר רוב אמרינן סלק לבשר האיל הא"מ והבשר השור הכשר ביטל הבשר שור הטרפה וממילא גם הרוטב כשר כי הרוטב נגררה אחר הבשר. וגם משכח"ל כשלא סילק הבשרים רק שנשפך אחר שנצטננו דתו לא אוסר במה שאין עכשיו ס'. כנלע"ד ברור להבין דברי המחבר והרמ"א בהפסיקו בין הדינים רמז זה להבין כל הענין על בוריו. ומשמיא אהרינהו לעינין בס"ד [ט] במינו וא"מ ונשפך וכו'. בס"ק שלפ"ז ביארתי הענין במשל שהי' שם בשר שור כשר ובשר שור טרפה ובשר איל כשר ואחר שנצטנן נשפך וא"י אם קודם שנצטנן הי' ס' נגד בשר השור הטרפה כיון שיודע שחלק בשר שור הכשר גדול מהטרפה אמרינן סלק בשר האיל הא"מ והמינו רבה וכו'. והנה הט"ז מתיר הכל גם הא"מ. והש"ך לא התיר אלא המינו והא"מ אסור מספק. והנה הרש"ל חולק אדין דסלק. ולכאורה הדין דסלק איתא בגמ' בחומרת ר"י דמב"מ לא בטל כלל ובא"מ די בס' ואם נתערב במינו וא"מ אמרינן סלק להמינו החמור. וגם אנן בדידן דהמינו בטל ברוב ובא"מ בעינן ס' למה לא נאמר סלק. ונ"ל דהרש"ל הכי קשיא לי' דבשלמא לר"י דחומרת מינו הוא מגזה"כ דולקח מדם הפר והשעיר. ואם באמת לא היה המינו כאן היה הכל כשר דהמינו אין אוסר רק כשהוא בעין אבל טעמו אינו אוסר דאינו נרגש שפיר אמרינן סלק כאלו אינו דבכה"ג לא גזרה התורה. דבדם פר ושעיר לא הי' רק מינו ולא דבר אחר מעורב שם. אבל כשיש שם גם מין אחר שפיר בטל גם המינו. משא"כ לדידן דהא"מ אוסר בין אם הוא בעין בין טעמו אוסר וכשסלקת אותו אחר שנתן טעמו ג"כ יש איסור. ומה תועלת באם נאמר סלקהו כאלו אינו הלא גם טעמו אוסר וטעמו יש. ואיך נאמר דכשהוא באמת מסולק אוסר ובאמירתך סלק ולא סילקתו יהי' מותר ואפי' לפשרת הש"ך דלא נתיר בהסלק רק המינו אבל באמת גם המינו קיבל חלקו בטעם מהא"מ לכן חולק הרש"ל על היתר דסלק לדידן. והט"ז מתיר שניהם דלא גרע חומרת הא"מ לדידן שיש גדר להחומרא עד ס' ותו לא מאמירת סלק לר"י נגד חומרת מינו שהוא בכ"ש לדידי' [י] רואין את הא"מ כאלו אינו. ידוע כאן פלוגתת הט"ז והש"ך דהט"ז מתר הכל והש"ך אוסר הא"מ מטעם שמא לא הי' ס' ורק המינו ניתר מטעם רוב וכ' חילוק בין הסלק דר"י דמסלק המינו דמהני לשניהם אבל כאן דאמרינן סלק הא"מ דסוף סוף הטעם נרגש אם לא הי' ס' זת"ד. ואני הדל אין דב"ק מובנים דאיך נוכל לומר דהמינו שהוא האיסור מותר ע"י סליקת הא"מ [דאם תחשב הא"מ כאלו נסתלק הי' המינו אסור] וגוף הא"מ יהי' אסור. וכ"ת דהמינו ניתר בלא סלק רק מטעם רוב. א"כ אין כאן איסור ואיך תאסר הא"מ משום ספק שמא קיבל טעם מהמינו הא אם אין איסור אין טעם והיכן מצינו שגוף האיסור מותר וטעמו יאסר גם בספק. ובסי' ק"ט להמחמירין שבהמחבר בעינן בא"מ ס' זהו בודאי ולא בספק וגם בדיעבד מותר להוסיף עכ"פ עדס'. וגם הפ"מ כאן הסכים להט"ז והתיר הכל. ואף דשם מיירי שנפל תחלה למינו ונתבטל וכאן מיירי שנפלו שניהם בב"א למים דלא היה ביטול ורק ע"י הסלק נעשה הביטול ואמרינן כאלו אינו ולא יעכב הביטול וממילא אזיל האיסור מהמינו וכשאין איסור ליכא חשש טעמו דאיסור ובפרט בספק שמא לא היה ס' ושמא היה. ואדרבה יותר היה שייך לומר שהסלק לא מהני רק לספק של הטעם אבל לא ליהני להמינו כיון שיש שם איסור ברור דכה"ג מצינו בתערובות חהר"ל בין חתיכות ורוטב דכשיש ס' הרוטב מותרת והחתיכות אסורות והיינו דגוף האיסור לא נתבטל רק טעמו נתבטל אבל לא לומר דהאיסור נתבטל ע"י אמירת סלק וספק טעמו יאסר ואין לזה סברא יסודית לעני כמוני. גם מ"ש הש"ך דהוה ספיקא דאורייתא תמוה איך נוכל לומר ספיקא במקום שהתרת האיסור וכשאין איסור אין טעם. ואם רצונך שיש ספק טעם מכ"ש שיש ספק איסור. ועוד דהש"ך בסי' קי"א סקי"ז כ' בדין דתולין בשני הקדרות כשיש בשניהם ס' ובכל א' אין ס'. אף דודאי לא נפל האיסור רק לאחד ואותו האחד נ"נ ותי' הש"ך שם דל"א חנ"נ רק בנפילה ברורית ולא בספיקות. מכ"ש כאן שי"ל דהי' ס' קודם השפיכה. ונגד האיסור יש רוב בבירור דזה עדיף מדין דב' קדרות. ולסברתו זאת שייך להתיר כאן אפי' אם הי' נופל לא"מ תחלה ונשפך ואח"כ נפל הרוב דמינו דהט"ז מודה בזה לאיסור מכח ספק נ"נ. ולהש"ך הנ"ל דלא שייך חנ"נ בספק ב' קדרות ה"ה דלא נאמר נ"נ בספק ס'. אמנם בכה"ג ודאי דלא נוכל להקל אם הי' התערובות תחלה בא"מ יבש בלח אבל אם הי' הא"מ לח בלח כגון חלב בהמה טמאה עם של טהורה בלא"ה בה"מ לא אמרינן בלח נ"נ כבסי' צ"ב. ואם היה תערובות ראשון יבש ביבש פשיטא דא"א חנ"נ. וע"כ דא"א לאסור גם בנפל תחלה לא"מ אלא יבש בלח. ואז שייך להחמיר משום ספק תורה. וגם בזה כשנפל אח"כ המינו רוב א"א להתיר מטעם סלק הא"מ דהרי כבר אסרתו מספק נ"נ. אבל כשנפלו בב"א כמ"ש הט"ז ודאי דלא שייך להתיר המינו שהוא עיקר האיסור ולאסור הא"מ משום ספק טעמא וע"כ הי"ל להתיר ע"י הוספה עכשיו עד ס' דלא גרע מנפל תחלה למינו ונתבטל ונתנו לכתחלה לא"מ שיש שם ס' וכאן עכ"פ יש ספק שמא הי' ס' וגם עכשיו מוסיף. ואולי גם כונת הש"ך שהא"מ אסור עד שיוסיף. ובלא"ה הפ"מ והחו"ד מתירין הכל ודע דיש לחקור בכל הדינים שבמחבר זה. ומכ"ש בדין ראשון שנתערב מב"מ ונשפך דאיך משכח"ל תערובות מב"מ שיהי' נשפך דא"כ כבר נתבטל במים א"כ המים הם א"מ והו"ל מינו וא"מ דעיקר הטעם בא ע"י הרוטב שמבלבל הטעמים מכל מה שניתן בה. ובמהדו"ק כתבתי דכל הנך דינים מיירי בלח. והדין ראשון מיירי שנתערב חלב מבהמה שנטרפה עם חלב מבהמה כשרה. וידע שהחלב של הטרפה היתה רביעית יהי' צריך ס' רביעיות וע"י שנשפך א"י אם הי' ס' רביעיות ורוב היה בבירור דמה"ת גם לח ברוב. ובדין אמצעי נתערב חלב טמאה ממש בחלב טהורה דלח בא"מ מה"ת בס' לכן אין מועיל נשפך. ודין ג' בנתערב במינו וא"מ א"א לפרש שכולם לח חדא דבלח בלח לא שייך להתיר ע"י הסלק דהכל נבלל. ועוד דבכה"ג דהכל לח לא שייך חומרא דהש"ך להא"מ דהכל נבלל וגם בלח אין אומרים חנ"נ ומהמחבר נראה דכל השלשה דינים מיירי בחדא גווני וע"כ כמ"ש בס"ק שלפ"ז דהתערובות הי' ביבש ונפלו ללח והרוטב של בשר נעשה כבשר. ולכן אם באופן דדין ראשון מיירי שבישל בשר כשר ובשר טרפה במים ונעשה רוטב ונחשב הכל כמין א' ולכן כיון שהי' רוב בבשר כשר דאם היו הבשר מעורבין זב"ז קודם בישול הי' הכל מותר וכיון שהתערובות נעשה בשעת בישול דאז בעינן ס' עכ"פ נגד האיסור מדרבנן כיון שנתן טעם ברוטב לכן מקילין בנשפך לתלות שהי' ס' ורוב יש בבירור והכל כשר. ובדין ב' שנפל בשר שור כשר ובשר איל טרפה לרוטב דלהמחבר חשיבי כשני מינים כמ"ש בס"ק שלפ"ז לכן הוה ספק דאורייתא ואסור ובדין ג' נפל בשר שור כשר ובשר שור טרפה ובשר איל כשר ונשפך אמרינן סלק הא"מ שעושה חומרת נו"ט כאלו אינו והמינו רבה ההיתר על איסורו וכשר. אבל לומר שהרוטב נגד בשר שנתבשל בתוכה חשיבה א"מ א"כ לא משכח"ל לעולם שיהי' כל התבשיל מינה ותשפך הרוטב. וע"כ דהרוטב של בשר כ"ז שאין שם שני מיני בשר הוה מינו של הבשר כנלע"ד לחומר הענין [יא] מינו רבה עליו ומבטלו. כאן בנשפך וספק אם הי' ס' מתירין. ומיירו שנפל המינו עם הא"מ ביחד לתבשיל וכשנצטנן נשפך. וזה נלמד מדברי ר"י לשיטתו דלדידי' מינו חמיר מא"א אמרינן סלק המינו החמור והא"מ מבטל עכ"פ בס' ושם בלא נשפך דמה תועלת בשפיכה כיון דחומרת מינו בכ"ש ואנן ילפינן להקל בנשפך. ולדידן דדשיל"מ אוסר במינו בכ"ש נאמר ג"כ בכה"ג סלק המינו. ותנאים שכתבתי לעיל שיפול תחלה למינו הקל ולא להיפוך או שיפלו שניהם בב"א וכאן צריך שיפול תחלה להא"מ הקל בס' או בב"א דאם יפול המינו החמור תחלה כבר נאסר ואף דדשיל"מ וכל הדברים שאין בטילין מחמת חשיבותן הם מדרבנן מ"מ מחמרינן כעין דין נ"נ. והגמהרש"ק כ' דבדשיל"מ לא אמרינן סלק המינו וצ"ע למה יגרע ממב"מ לר"י דהחומרא דכ"ש לדידי' מה"ת ואפ"ה אמרינן רואין. ויש לחקור אם ספק טרפה נפלה לתבשיל ונשפך אם נקיל ג"כ מס"ס ובסי' ק"ר אבאר להקל בה"מ וה"ה בספק טריפה וספק אם נפל לתבשיל ככל הפ"מ נסתפק בדשיל"מ ביבש במינו עם א"מ אם בטל כגון הרבה מיני עופות ואחת הולידה ביצה בי"ט והשאר הולידו בחול. וידוע דכל האסורים יותר מס' אזלינן בתר שמא ושמות העופות מחולקים אם נאמר סלק. והספק הזה הביאו לשון הגהת אשיר"י ע"ז דע"ג וז"ל שם כ' הרשב"ם וכן הלכה כל מין ומינו וא"מ ואינו בעין כדבר לח אמרינן סלק עכ"ל. משמע הא ביבש כה"ג לא סלק. ונ"ל דאין וראיה מכאן שלא נאמר סלק ביבש דדין סלק נלמד מדר"י לשיטתו דכל מב"מ במשהו וס"ל סלק והט"ז מצייר הסלק דר"י ביבש בלח דמסלקינן היבש המינו ונשאר הלח ויש ס'. וכיון שסלקת היבש מה לי אם הנשאר לח או יבש. וגם בס"י ס"ו בביצת דם שנתערב בשתים ולש מהן עיסה דאמרינן סלק הא"מ אף שהכל יבש. וגם אין שום סברא לחלק בזה ואם שייך לחלק בזה א"כ גם בדין שלפנינו דמסלקינן הא"מ והי' ג"כ רק בלח ולא ביבש. וכבר הראתי בס"ק הקודם דמיירי ביבש בלח. ואולי הרשב"ם קאי אדברי ר"י דהמינו אוסר בכ"ש והא"מ אם הוא בלח יש לו גבול עד ס' ואם הכל יבש די בא"מ ברוב. ושם בלא נשפך רק אמרינן רואין המינו כאלו אינו. ואיך תאמר דאתה רואה אותו כאלו אינו והרי אתה אוחזו בידך ואתה אוכלו בפיך לכן א"א אלא בלח שהכל נתערב וגם מהר"ן שם בסוגיא מוכח דא"א לומר לר"י סליק כ"א בלח דאל"כ נראה כשיקרא אבל לדידן דבנשפך רואין הא"מ כאלו אינו אין הכוונה כאלו אינו כאן כלל רק כאלו ניתר ע"י ס' דאז הוה כאינו ואין זה שקר. לכן בדידן אין חילוק בין יבש בין לח ואדרבה ביבש קיל יותר דא"צ ס' מן הדין גם בא"מ רק משום שכשיבשלם יתן טעם ושפיר אמרינן רואין. ולפי"ז בדין הפ"מ הנ"ל שפיר יש להחמיר שלא לומר סלק כיון שכולם לפנינו ורוצה לאכול כולם וא"א להתיר רק בליבן בארשט בכל הביצים דמותר דאז שפיר י"ל רואין המינם כאלו אינם והביצים דמין אחרת יבטלם. ודע דכ"ז באיסורי תורה או דבר דעקרן מה"ת אבל בדרבנן אין חילוק בין ספק דנשפך או ספק אם נפל כלל בכ"ע מותר כמעשה דקטן או נכרי ששמו דם בתבשיל וא"י כמה דם לשערו בס' דמותר דדם שבשלו דרבנן. ואם הי' המעשה בכ"ש הוה חשש דאורייתא. וכן ספק ששפך חלב שחוטה לקדרה הוה דרבנן. אבל חלב ממש ששפכו בבשר עוף אף דזהו ג"כ דרבנן מ"מ להט"ז לא פליג בשום איסורי בב"ת וכעין דאורייתא תיקן והש"ך מתיר גם בזה. ובסי' ס"ט בקו"א סק"ה פלפלתי בחהר"ל שנפל לרוטב עם חתיכות אם נאמר סלק וברוטב יש ס' ויהי' הכל מותר. ולדברינו לעיל דא"א לומר סלק כשאנו רואין בעינים האיסור בתשובתו ומחזי כשיקרא ול"ד לסלק הא"מ דידן דלא מסלקינן אותו רק אמרינן שיש ס' ואז הוא כאלו אינו משא"כ בחתיכות איך נאמר בהם סלק ואח"כ יטלם בידו לפיו ויאכלם ודו"ק הפת"ש מביא בשם שער אפרים בנפל בשר ליורה חלב וסלקוהו מיד קודם שנתבשל הבשר כמאב"ד שהחלב מותרת ע"י טעימה דכ"ז שלא נתבשל הבשר כמאב"ד לא נאסר מה"ת ואין החלב נאסר וגם יש אומדן דעת דהי' ס'. והבשר נאבד וא"א לשערו ולדברינו בפתיחה לבב"ח דאף שהבשר לא נתבשל כמאב"ד אבל החלב שנבלעת בבשר נתבשלת בקל דאין שיעור בישול בשר גוש ושיעור חלב שוה ואותה החלב שבלע אסורה מה"ת כמו שמקשינן בסוגיא דחולין לרב אמאי החלב מותרת הא חלב נבלה היא ורב ס"ל מב"מ בכ"ש. וה"נ לדידן החלב שנבלעת ברתיחה לבשר ונפלטה ממנו נאסרת אף שהבשר לא נתבשל כמאב"ד וכשתירצו דקדם וסלקו קודם שנח היורה מרתיחה וגם נפל בעידן ריתחא דאז גם בהחלב אין איסור תורה דמבלע בלע מפלוט לא פליט מיהו אנן לא בקיאינן בזה כמבואר בדברינו בריס"י צ"ב. ובהנאה יש להתיר וצ"ע ואכ"מ להאריך יותר: סעיף ג בד"א בשנשפך אבל איסור שנתערב בהיתר והוא לפנינו [יב] וא"א לשערו אעפ"י שהוא מאיסור של דבריהם אסור:

[יב] וא"א לשערו. זהו ספק חסרון ידיעה ואין החסרון רק לאותו יחיד שאינו בקי במדידה אבל אם הספק הוא לכל כגון שאנן לא בקיאין בין כחוש לשמן. שניטלה הבקיאות מכל הדור יש להתיר בה"מ כיון שיש גדר להקולא כגון כשיהיה שמן גם לפי בקיאותינו ואז נחמיר וגם יש בזה גדר לעיקר האיסור דבמליחה נאסר עכ"פ כ"ק ובצלי כ"נ ולא יקילו לגמרו. ולכן מתיר הראב"ד בבישל בשר בלא מליחה שיטול חתיכה כזאת ולמלחה כדינא ע"ג כ"מ ויציג כלי תחתיו ויראה כמה דם נטוף וכזה ישער בחתיכה זאת. דעכ"פ לא יתיר לגמרי אבל בכחל אף להספק לכל העולם כמה פלטה חלב מ"מ כיון שאם לא נצריך ס' נגד כולה לא יאסור כלל לכן מחמרינן בה לשער בכולה. ואף דדם שבשלו דרבנן וחלב הכחל ג"כ דרבנן. ולא היקל בכחל כמו בבשר שנתבשל בל"מ לשער נגד כחל אחרת כמה חלב יוצא ממנה י"ל דאין כל הכחלין שוין בחלב שבהן דיש מניקה ושאין מניקה יש רבת החלב ויש ממעטתה אבל הדם לפי עובי החתיכה ומשקלה שוים בדמיהם. וגם בקילא ואת של הראב"ד בדם יש קצת חומרא שהדם שינטף מהחתיכה אין כלה דם דיש שם מלח וציר עם הדם. וגם טבע המלח להוציא הדם בכל מה שיכול משא"כ החלב דכחל א"א להוציאה לגמרי אפי' ע"י טיחה בכותל סעיף ד איסור [יג] שנתבשל עם ההיתר אפי' מכירו וזרקו צריך ס' נגד האיסור כולו דלא ידעינן כמה נפק מינ'. לפיכך המבשל בקדרת איסור ב"י או תוחב כף איסור בהיתר ישער נגד כל הקדרה או נגד כל מה שתחב מהכף שא"י כמה בלעה בין הם שר חרם [יד] או עץ או מתכות: הג"ה. ובלבד שבלעו ע"י כ"ר שאז הבליעה הולכת בכלה אבל [טו] ע"י רתיחת מליחה אין נבלע בכלי אלא כ"ק וא"צ לשער רק כ"ק וע"ל סוס"י ס"ט ויש מי שמחמיר בכף של מתכות להצריך ס' נגד כולו אף שלא הכניס רק מקצתו דחמקח"ב: הג"ה. ונוהגין כסברא א'. וכל איסור שמבטלין בס' אם מכירו יטלנו משם אע"ג דנתבטל טעמו בס'. ולכן [טז] אם נפל חלב בתבשיל ונתבטל טעמו בס' יתן שם מים צוננים וטבע החל להקפיא צוננים למעלה ויסירנו וכו' [יג] איסור שנתבשל וכו' אפי' מכירו וזרקו. זה מיירי בבישל מין בא"מ דלכן מכירו וזרקו אבל המבשל מין במינו כגון שנתן בשר נבלה לתוך קדרה של בשר כשר נתבאר בסע"י שלפנ"ז דאם הבשר כשר רוב דמקילין בנשפך. ושם העלתי דהרוטב לא חשיבה א"מ נגד הבשר שנתבשל עמה ושם הארכתי מאוד [יד] או עץ וכו'. עש"ך סקי"ב דבא להוציא מדעת הראב"ד דבכ"ע או מתכות כיון שאפשר להפריד האיסור מהם ע"י הגעלה א"צ לשער בכלי אלא משער באומד יפה לפי מה שיצא מהם. ובס"ק שלפנ"ז הבאתי עוד קולא מהראב"ד בבישל בשר בלא מליחה ע"ש. וקצת יש לדקדק דכאן מיירי גם מקדרה ששמשה בכ"ר ואיך משכח"ל בישול בכלי עץ. וע"כ דכלי עץ קאי רק אכף. ואף שבשעה ששימש עם הכף בכ"ר והוציאו ממנו נתקרר כמ"ש הט"ז סוס"י צ"ב אבל עכשיו כשחוזר ותחבו בכ"ר נתחמם ומפליט [טו] ע"י רתיחה מליחה. דאף דאין מליחה לכלים להפליט כלום אבל יש בהם להבליע כ"ק כאוכלים ולכן עכשיו בתחיבתו לקדרה צריך ס' נגד הכ"ק. וכן עירוי מכ"ר מבליע כ"ק וכבוש מבליע בכולו [טז] אם נפל שם חלב. עש"ך סק"ט וט"ז סק"ז דרק ע"י ס' מותר אבל בלא ס' אין מועיל הסרה ע"י הצינון. והב"ח מיקל בלא ס'. וכ"ז כשהחלב נפשר שם קודם הצינון אבל אם הסירו קודם שנפשר תיכף אחר הנפילה יש להתיר בלא ס' לכ"ע וכנגד המעט שנפשר יש ס' ואפי' אם נאמר שפלט מעט יש ס' נגד הפליטה דכ"ז שלא נפשר לא פלט בכולו. וכ"ז בחלב שדרכו להקפיא אבל בסי' צ"ב בנפל בשר ליורה רותחת של חלב דאמרינן דאם סלקו הבשר קודם שנח מהרתיחה דמבלע בלע מפלט לא פלט ומ"מ בעינן ס' נגד הבשר ולדידן אין חילוק בין סלקו קודם שנח או לא סלקו דרק לרב דס"ל מב"מ לא בטל מקשינן דהחלב שנבלעת בחתיכה וחזרה ופלטה נ"נ ואוסרת שאר החלב בכ"ש שהוא מב"מ לכן משני שסלקו קודם שנח ע' חולין קי"ב. מ"מ בנ"ד דחזינן דהחלב נפל קרוש וסלקו בשעת קרישה ודאי דבשעת קרישה לא פלט אבל בבשר כיון שאין אנו בקיאין בנייחות הרתיחה אסרינן בכל ענין להצריך ס' ואף דגם הכף יצא כולו מהקדרה כמו שהכניסו ואפ"ה בעינן ס' שאני כף דרק העץ יצא וי"ל שנתחמם ופלט משא"כ חלב כשסלקו קודם שנפשר ודאי דלא פלט עדיין. ואם תחב הכף והסירו תיכף ועדיין הוא קר כבתחלה יש לצדד אבל מי יאמר שדקדק בזה דהא התחיבה היתה בשוגג ולא היה אדעתו להבחין בזה. ודוקא בחלב מהותך קריש שייך לומר דכ"ז שלא נפשר ודאי דלא נתחמם עדיין וכה"ג. אבל חלב חי אין היתר מדלא ניתך. דלזה בעי בישול ממש וע"י חימום מעט לא ניתך וי"ל דנתחמם ופלט כמו בכף הנ"ל. ודומה למאי דאמרינן בשבת דבשר שור אף דאינו מתבשל בכ"ר בלא בישול גמור מ"מ אוסר דלחלוחית שבו נתבשל אבל בחלב מהותך קרוש א"א לומר כן דלחלחותו הוא הפשרתו ומדלא נפשר לא נתחמם ולא פלט: ודבר זה דבשעת רתיחת הלח אין הגוש פולט בה אומרים כן חכמי הפיזוקא דאין הרתיחה עושה ב' פעולות בפ"א רק מתחלה מפשירו ואח"כ מוספת בישול. ולפ"ז בחלב קרוש והסירו בקרישותו כדאי המרדכי והב"ח להתיר בלא ס' דהם מתירין גם בנפשר ונצטנן והסירו אח"כ. וכה"ג נדון בשומן מהותך קרוש לחלב או חמאה קרושה לרוטב ובהנך יש להתיר גם השומן והחמאה ולא נאמר בהם איכשר לסחטו ע"י קליפה סביב אם יודע בבירור שניסר כמו שנפל שם דלא גרע מתתאה צונן ועלאי רותח דאוסר כ"ק אף שאין הצונן עושה איסור ואף דכאן היה התתאה רותח אבל הרי דהסירו קודם שנפעלה בו פעולה. וכ"ז בנפל לתבשיל חם אבל לחלב צונן לכ"ע מותר כשהוציאו קודם ש"כ. מיהו אם נכבש חלב מהותך בלח מעל"ע ודאי דאוסר אף שלא נפשר דאין הכבישה מפשר דבר קרוש לעולם ומה שאמרו כבוש כמבושל היינו שקולט הטעם כבישול אבל עינינו רואות שהבישול מפשיר וכבוש אין מפשיר ועמ"ז סק"ז ובסי' ס"ד בדיני חלב כ' המ"ז בסק"א להתיר חלב חי בכבישה וכ' שם משום דחלב חי אין אסור מה"ת ובספק כבוש מתיר משמע אבל ודאי כבוש אסור ומכ"ש חלב מבושל דאסור גם בכבוש ולפי"ז נמצא דבאופן הקולא של הב"ח קיל בישול מכבישה דבישול כשצינן והסיר החלב מותר ובכבישה יהי' אסור ואיך איפשר לומר כן יציבא בארעא וכו' אלא מדלא משתמיט אחד מן הפוסקים לא מראשונים ולא מאחרונים להתיר חלב בכבישה מטעם דמסירין אותו כמו שהי' כשנפל שם וע"כ דההסרה אינה לקולא רק לחומרא כמ"ש הט"ז והש"ך ובדין שכ' הפ"מ כשנפל חלב לרוטב שמן וכשצננם הסירו החלב עם השומן כשר ויש בבשר רוב בכה"ג י"ל סלק הא"מ כאלו אינו ומינו, רבה עליו ואף דלא נשפך כיון שיש פוסקים בלא"ה דמועיל צינון והסרה בלא ס' ודו"ק סעיף ה אם ידוע כמה הוא האיסור כגון [יז] כף חדש או אב"י שבלע זית חלב ואח"כ ניער בקדרה ש"ב א"צ ס' אלא לבטל הזית חצב שבלע (ול"א חנ"נ בכלי אפי' בלעה איסור) אבל כף ישינה וב"י משערין בכלה וכו' וכו': סעיף ו כחצי זית וכו'. [יז] או אב"י. עש"ד סקי"ז אם היה כאן קדרה אב"י משני זיתים בשר בלוע בה ובלעה זית חלב בחריפות באופן דאין קולא דנטבנ"ט ולא דאב"י דצריך עכשיו כשמשמש בהכלי ירקות ס' נגד הכזית חלב אם נוכל להצטרף גם הבשר שנבלע בה להביטול עכ"ל. וחקירתו תמוה דפשיטא דהבשר מצטרף ממ"נ דלק' סוס"י זית בשר וזית גבינה כל א' מסייע לבטל חבירו ואיפכא י"ל דהתבשיל של עכשיו עם החלב הנבלע יצטרף לבטל הבשר וכיון שהי' בבשר ב' זיתים ובעינן ק"ך לבטלם ואם ליכא אסור אבל גם זה אינו כיון דכבר עבר מעל"ע מהבשר ואף דבשעה שבישל החלב בחריפות נתעורר טעמו אבל החריפות הקודם לא מהני אבישול דעכשיו להשוותו כב"י ורק נגד החלב בעינן ס' והבשר מצטרף ממ"נ באם לא תצרפו נמצא דלא אסר גם החלב ואם אסר החלב הרי נתעורר וישנו בבלוע עוד שם כלי שנאסרה כלה ע"י בישול בה איסור וכשנתרוקנה ועדיין חמה נתנו בה צונן לח במקצתה צריך ס' נגד כל המקצת שנתנו בה וכ"ק כנגד הריקן שלמעלה דאין כלו חם מפליט בלא רוטב רק כ"ק. אבל אם בישל ממש במקצתה יש ספיקא אם בישול מפעפע בכל הכלי שיצריך ס' נגד כולה עכ"ל. והנה לדעת החו"ד סי' ק"ה סק"ט אפילו עד קליפת הכלי שלמעלה מהלח א"צ דאין דין תתאה בכלי רק לקולא אם נתן עליה חם והכלי קרה אבל לא לחומרא לדין הכלי חם תתאה והמאכל קר. והט"ז סוס"י צ"ב כ' דכל כלי כשנתרוקנה נחשבת תיכף כ"ש ולפי"ז יש להתור הכל ע"י קליפה כדין צונן לתוך חם של כ"ש אם לא שהכלי הוחמה מחמת אש ולא הגיע לליבון וצ"ע סעיף ז ביצת אפרוח או דם שנתבשל עם אחרים צריך [יח] ס"א לבטל פליטתה:

[יח] צריך ס"א. בסי' פ"ו כ' המחבר דין זה בביצת נבלה או טרפה וע"ש בש"ך סקט"ו. ובאמת דין דכאן תמוה קצת דשיער ס"א נאמר בביצה בין ביצים אבל בתבשיל א"צ אלא ס' גם כ' שם חילוק בין אם היא קלופה אז אוסרת שאר ביצים שעמה וצריך ס"א אבל באינה קליפה אין אוסרת. ובביצי אפרוח או דם אוסרת אפי' בקליפתה והש"ך שם סקי"ז כ' דביצת דם אין אוסרת אלא כשהיתה ודאי במקום האוסר. והש"ע קיצר כאן ובחידודני לסי' ס"ו ביארתי ע"ש סעיף ח כחל מתבטל בנ"ט: הגה. כל איסורים הנוהגים בזה"ז מתבטיל בס' חוץ מחמץ בפסח ויי"נ וכו' ובלבד שאין האיסור נו"ט אבל [יט] אם נו"ט בקדרה והוא איסור מחמ"ע אפי' באלף לא בטיל כ"ז שמרגישין טעמו. ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אם אסורין מחמ"ע אין בטלין בס' [יט] אם נו"ט. בפתיחה ביארתי דכל איסור הולך אחר הרגש הטעם אלא דכן שיערו בסתם איסורין בס' ובאמת כשירגיש טעם אסור ולכן בדברים דעבידי לטעמא מסתמא אסור ביותר מס' עד שידע שנאבד הטעם כגון גרגר מלח ליורה גדולה. ונ"ל דבכה"ג נסמוך אקפילא בה"מ כיון שא"א בע"א. והיכי משכח"ל שיהי' מלח איסור מחמ"ע כגון מלח של תקרובת ע"ז. ואם יש גם מלח היתר הוה זוז"ג ומותר בס' נגד האיסור משום לא פלוג. ובחזיתה בעינן שתכלה המראה. וכ' הט"ז דשומן במאכל חלב לא נחשב מדברים דעבידי לטעמא משום דאין גוף השומן איסור מחמ"ע ואפי' שומן איסור כחלב אין נחשב מעבידא לטעמא. אבל בפיהמ"ש להרמב"ם למס' ערלה פ"ב כ' דכל שומן ויין שנותנים לקדרה לתבלה נחשבו לתבלין וצ"ע. ודע כשנפל שומן לחלב ויש ס' אף דהכל מותר. אבל יש חילוק אם אין חלב בעין בקדרה רק ירקות נעשית הקדרה בשרית כשימוש של עכשיו. וממילא נאסר הקדרה לשני התשמושין דומה למ"ש בסי' צ"ד דכשנתן כף בשר אב"י לקדרה ב"י כיון דמערין המאכל למין הב"י אסרינן האב"י. ואם הי' חלב ממש בקדרה הכל מותר והקדרה חולבת כמו שהיתה סעיף ט קדרה שיש בה נ"ט זיתי היתר [כ] ונפלו שם ב' זיתים א' של דם וא' של חלב כל א' מצטרף לבטל השני. וכן [כא] כ"ט זיתים שנפל בהם זית חלב ובקדרה אחרת שרשים של היתר ונפל שם זית של דם ונתערבו הקדרות בשוגג מותר [כב] וכ"ש ב' זיתים א' שא גבינה [כג] וא' של בשר דכל א' מבטל חבירו:

[כ] וא' של חלב. וכיון דמסתמא החלב לא נמלח מדמו ומחזיקין דם בחלב הוה כשני זיתים דם ואסור [כא] וכן כ"ט וכו'. באופן דהכ"ט זיתים לא נ"נ קודם שנפלו שני התערובות ביחד כגון יבש ביבש או שנפלו בצונן כמבואר בסי' צ"ב ס"ד [כב] וכ"ש בב' זיתים א' גבינה וכו'. אם נפל איסור צלול בקדרה והיה ס' ונשפך הכל שרי אבל באיסור גוש שנפל לא מהני נשפך להיות מותר אא"כ שהי' צונן בשעת שפיכה דאם היתה הקדרה חמה בעת שפיכה והאיסור נשאר בלא ס' אוסר. וכן אם נשפך ממנה בצונן אבל עמדה כך מעל"ע והאיסור בתוכה נאסרת בכבישה. ולפי"ז בנידון שנפל זית גבינה וזית בשר לנ"ט ירקות והסירו האחד אפי' בשעת חימום מותר רק שהמאכל והכלי נידונין כמין הזית הנשאר אם גבינה או בשר. דאז ליכא ס' נגדו. אבל בשאר שני מיני איסור לנ"ט ירקות והסירו א' חוזרת לאיסור דנשארת בלא ס' דאין כאן איסור שני להצטרף. ובכל זה אזלינן אחר שמות האיסור אז איסורין מבטלין זא"ז אבל אם שמות איסורין א' רק טעמן משונה כגון ערלה מתפוחים וערלה מאגסים אין מבטלין זא"ז. ומ"מ מועיל שינוי טעמם לענין חומרת ערלה דבעינן במינם ר"א וכאן שהם שלא במינם די בק"ך כלומר ב' פעמים ס' נגד ב' זיתי ערלה ויהי' הדין כך אם היה לו נ"ט תפוחים כשרים וששים אגסים כשרים בין הכל קי"ט כשרים ונפל שם תפוח א' ערלה ואגס א' ערלה הרי יש ק"ך נגד הערלות ונשפכן ויש ס' אם הי' ק"ך ויודע שהי' ס' יש לצדד ולומר זיל בתר תפוחים אין טעם וזיל בתר אגסים אין טעם. וסלק המינו ושא"מ רבה ומבטלו ומזה תדין גם לכ"כ ותרומה וכה"ג דכלם בא"מ בס' רק במינם חמורים כל א' כדינו ואין כאן מקום ובספרי נמוקי הרא"ה למשניות הארכתי במקומן [כג] א' של גבינה. בדין דכאן שנפל לנ"ט ירקות זית גבינה וזית בשר שמותר. וכתבתי בס"ק שלפ"ז דה"ה כשסילק אחת שמותר רק שהמאכל והקדרה נעשו כמין הזית שישאר אם גבינה גבינה אם בשר בשרית. זהו דוקא כשהנפילה ראשונה היו שניהם בב"א. אבל אם נפלה דרך משל הגבינה תחלה ואח"כ הבשר וסילק הגבינה קודם נפילת הבשר אסור דחסר כאן חלק א' לבטל הבשר והירקות יש בהם טעם גבינה מתחלתו כ"כ הפ"מ. ומשמע דאם לא סלקו הגבינה עד אחר נפילת הבשר מותר. ולענ"ד גם בזה יש לאסור דכשסילק הגבינה והתבשיל חם. והירקות כבר היו חולבות קודם שנפל הבשר בה ועכשיו כשמסיר הגבינה והבשר נשאר בלא ס' נאסרו הירקות שהרי יש בהם שני הטעמים ורק כ"ז ששני הזיתים הם ביחד בקדרה שיש ס' נגד שני המינים מותר אבל לא בסילק הגבינה שהיתה ראשונה לנפילה. ואין להתיר בסילק אא"כ נפלו שניהם ביחד ואז אם מסיר מין א' נשארת כמין השני בהיתר כמ"ש בס"ק הקודם. ואם סילק הבשר והגבינה נשארה פשיטא שמותר דהגבינה היתר תחלה וגם עכשיו היא בתוכה עוד כתבתי בס"ק הקודם דבשאר שני איסורין שבטלן זא"ז אם הסיר האחד דהתבשיל אסור דנשאר חסר חלק אחד מס' אמנם יש אופן להתיר כגון כזית חלב וכזית בשר נבלה לנ"ט ירקות עם בשר כשר וכשסלקו החלב אף שנשאר הבשר נבלה בלא ס' אבל כיון שיש שם מיני רוב בשר כשר ואינו חהר"ל דנתבטל בין רוב וטעם ההיתר דכיון דקודם שסילק החלב הוה הכל מותר. וטעם הבשר אינו מחודש בקדרה דהא יש גם בשר כשר רוב. וזה דמי ממש לביטול יבש ביבש ברוב ונודע ואח"כ הוסיפו מן האיסור דמותר כיון דטעם הבשר אינו מחדש איסור דכבר יש טעם בשר בקדרה מהכשרים וטעם הנבלה כבר הותר ואינו מחדש עכשיו דמעיקרא הי' ס' נגדו וגם רוב ועכשיו נשאר לו הרוב. ועס"י ק"ט בנודע מביטול המינו דיכול לבשלו ולהוסיף עד ס' מכ"ש כאן דהי' עד עכשיו רוב וגם ס' ועכשיו שנחסר חלק א' מס' שיכול להוסיף אותו חלק עכ"פ ממים או מירק או מבשר כשר נגד החלב שהסיר. וכ"ז כשהסיר החלב ונשארה הנבלה מעורב בין רוב כשרות אבל אם הסיר הנבלה ונשאר החלב ודאי דאסור אם עדיין חם. מיהו בזה יועיל צינון ויקפה החלב למעלה כמו בס"ד רק דשם מחמירין האחרונים [חוץ מהב"ח] שצריך ס' נגדו והצינון והקיפוי רק לחומרא וכאן לכ"ע מותר כיון דהי' ס' עד עכשיו וכבר ניתר. ואף שנשאר בלא ס' עכ"פ לא גרע בזה כ"כ שנחמיר בזה א"נ יש להוסיף עד ס' דבהיתר הי' שם עד עכשיו ומה שהותר אין נ"נ ואחר יצננו ויקפיאנו ואם יש בירקות ס' זיתים שלימים אז יכול לפול כזית חלב וכזית ועוד נבלה. והאי ועוד הוא חלק א' מס' חלקי כזית. אבל אז צריך שיפול תחלה הזית ואח"כ הזית ועוד ולא להיפוך. ובהסרה יסיר תחלה הכזית ועוד ולא להיפוך. וכל דינים אלו מבוארין במשניות תרומות פ"ז וערלה פ"ב ובספרי נמוקי הרא"ה למשניות שם מבואר אריכות נפלא בכה"ג ואין להאריך יותר: כ' החו"ד אם היה כזית בשר נ"נ מחלב ועוד זית בשר נ"נ מדם ונפלו לירקות דג"כ כל א' מבטל בליעה דשניה. ול"ד למ"ש הפמ"ג בכזית בשר נבלה ושלשים זיתי רוטב ועוד שלשים זיתי בשר כשר ורצה לאסור משום דעכ"פ נרגש טעם בשר שהוא מין הנבלה חוץ ממה שביררתי לעיל בסק"ו ובפתיחה דגם בזה די בס' נגד הנבלה. אבל גם הפמ"ג יודה בזה דכאן עיקר האיסור משום הבליעות וטעמי הבליעות לא ירגיש כיון שיש ס' נגד ב' הבליעות. מיהו בב' כפות אחד בלוע חלב ואחד דם ותחבו בב"א אין הכפות מבטלין זא"ז כ"כ דשמא כף אחד פלט והשני לא פלט אבל באמת גם בכפות מותר דאין להחזיק ריעותא. ואם היה חתיכת כבד קודם צליה וחתיכת נבלה כיון דקי"ל הכבד פולטת ואינה בולעת לא נוכל להצטרף הכבד לבטל הנבלה. ואם הנבלה לא פלטה דמה עדיין בלא"ה אסור שיש כאן ב' איסורי דם דהכבד היא דם והנבלה יש בה דמה ואין ס' נגד דם ובסוס"י צ"ט אכתוב עוד חידושי דינים באופנים כאלו:

תוכן העניינים

חידוד הלכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה