חידוד הלכה· רבי אריה הלר
יו"ד · סימן צד
סעיף א התוחב כף חולבת לתוך קדרה ש"ב או איפכא [א] משערין בכל מה שנתחב ממנו בקדרה (אם הי' הכף ב"י דהיינו ששמשו בה [ב] תוך מעל"ע [ג] בכ"ר), וימ"ש דבכף של מתכות משערין [ד] בכולו [ה] דחמקח"כ [ו] (וסברא ראשונה עיקר) [א] משערין וכו'. המ"ז סק"א האריך דלפי מה דקיי"ל צונן לתוך חם הכל אסור דתת"ג ואפי' בב' גושים הדין כן דאין אנו בקיאים בין כחוש לשמן א"כ למה לא נשער כאן נגד כל הכף, ומסיק דבכלי לא אמרינן דין תתאה רק להקל אם התחתון צונן ומסיים שזה דוחק ונ"ל לתרץ דבסי' צ"ט ס"א איתא דעצמות האיסור מצטרפין לההיתר לבטל האיסור להמחבר שם, וכ' המ"ז שם דהא דלא מצטרפין גם דופני הקדרה משום דדופן הקדרה מגולה לאויר בצד החיצוני אבל אם מונח חרסים בתוך הרוטב אה"נ דמצטרפין, וכן מסיק שם להלכה לענין קדרות שהודחו ביורה חולבת בסי' צ"ה דהקדרות שהם בתוך המים מצטרפין לבטל בליעת עצמן, ולפי"ז א"ש גם כאן שחלק הנתחב שמכוסה במים העץ עצמו מצטרף לבטל פליטת עצמו וממילא דאין אנו חושבין העץ של הכף לגוף איסור דא"כ לא היינו מצרפין אותו לביטול, וכיון שגם עיקר חלק הנתחב אינו מגוף איסור איך נאמר כאן דין תתאה לאסור גם החלק שלמעלה מהתחיבה, ושאני חתיכת איסור צונן שנפל ע"ג חמה דהחתיכה עצמה היא האיסור ואינה מבטלת עצמה משא"כ כאן, והא דבעינן ס' נגד התחיבה דהחום של כ"ר מוציא ממנה הבליעה כעת, וגם במאכל אם הי' רק בלע איסור בו ונפל צונן ע"ג חם אמרינן בו בבליעה בקיאינן בין כחוש לשמן ואין הכחוש אוסר רק כ"ק, ודוקא אם הוא עצמו איסור גמור אוסר בכולו, ואם הבלוע נופל ע"ג חם בלא רוטב אמרינן אין בלוע יוצא בלא רוטב כלל, וא"כ א"א לומר כאן שחלק הנתחב יוציא בלע מחלק העליון כיון שחלק הנתחב גופו אינו אלא בלוע, ומה שאסרינן הכף אחר התחיבה אף שהוא עצמו מצרף לבטל עצמו ואינו גוף איסור, ושם בהדה שהבאתי שמצטרפין הקדרות לביטול עצמן נעשין היתר כשיש ס', י"ל דהתם גם המים שהודחו בהם אינה איסור רק מה שמוצאת מהיורה חולבת משא"כ כאן דהחלב או הרוטב הוא עצמו איסור נגד הכף וממילא יש עכשיו בהכף שני בליעות שאוסרות זא"ז, וכל כלי שיש בה ב' בליעות ממילא אסורה מכאן ואילך לשתי התשמישין כמו שהוכחתי בסי' צ"ג סק"ב בההיתר דהר"י הלבן ע"ש, וגם כאן אף דהמאכל ניתר ע"י שיש בה ס' נגד התחיבה וגם הכף עצמו מצטרף לזה מ"מ הכף נשאר בו ב' בליעות ונאסר לשתי התשמישין, ובאמת אם תחבו לקדרת ירקות רק שהיתה ב"י אז גם הכף מותר כשיש ס' כלק' ס"ג, ושם כף שאב"י חמיר לפי המנהג מטעם שמערין המאכל למין הקדרה ולא למין הכף כמבואר לק' בס"ג, ולפי"ז שפיר כ' המחבר די"א בכף מתכות חמקח"כ, והיינו ג"כ לא כולו ממש רק כל מה שממנו תוך אויר הקדרה שיש שם הבל רק רוטב אין שם דעכ"פ יש שם חום ואפ"ה אין הלכה כן ולפי"ז להמחבר בסי' צ"ט הנ"ל די בנ"ט פעמים נגד הנתחב דהכף עצמו מסייע לביטול עצמו, ואם תחב ב' כפות משם אחד כגון שני כפות חולבות זה אחר זה די בנ"ח פעמים נגד עיגול אחד דשני העיגולים מצטרפין והדין בכה"ג דאותן ס' שבטלו כף ראשון מבטלים כף שני, ואם הם משני שמות איסור כגון כף מנבילה וכף חלב דאז אם בב"א די בקי"ח נגדם כי ב' הכפות מצטרפין ויש ק"ך, ואם בזא"ז והי' בפ"א נ"ט וניתר די גם בפ"ב באותן נ"ט נגד השני, וכן אם תחב בפ"א כף חולב וכף בשר לירקות די בנ"ח נגד שתיהם, עש"ד סק"ד, ואנן ס"ל דאין גוף הכף מצטרף דגם העצמות אין מצטרפין לדידן רק בה"מ ובסי' צ"ט יבואר:
[ב] ששמשו בו בכ"ר בשר. בסי' צ"ג סק"ג כתבתי שאם לא הי' באותה בלי רק כזית בשר א"צ לשער רק כפי חשבון בשר שבו, ואנן מחמרינן בכף בשר לאסור כפי הנתחב ממנו אף שבשימוש של מעל"ע לא הי' כולו בשר רק עם רוטב ותבלין, י"ל דשאני כף דכשתוחבין אותו להעביר הזוהמא או לטעום פוגש בשומן ובבשר שעומד למעלה, ולכן בכף חולב יכול לידע כמה חלב יש וכמה מים ואז ודאי דא"צ רק לפי חשבון חלב של שימוש של תוך מעל"ע, וכ"ז בכף אבל בקדרה אם בישל חלב בקדרה שבישל בה בשר עם רוטב שפיר יש לשער כפי חשבון בשר שהי' ברוטב, ואם יש ס' נגדו מותר דבליעת הקדרה בכל גובהה ורוחבה ושם יש מים ושאר דברים, ואם זילוח של חלב עם מים הלך על הכירה ונגעה בקדרת רוטב עם בשר ישער כפי חשבון חלב שבהנגיעה לשולי הקדרה, ולהיפוך הי' נראה דזילוח רוטב שהולך תחת קדרת חלב שישער נגד כל הקילוח משום דהשומן של הרוטב העומד למעלה הרתיח והלך בכירה, אבל בחוש הראי' אנו רואין דכל שיוצא מהקדרה בשעת רתיחה יוצא רק רוטב והשומן מתאסף לצד שני שאין שם רציצה, וידע המורה זאת אם הי' הזילוח מרתיחה ראשונה או הכל מים וא"צ לשער יותר מכפי חשבון דלא שכיח שיהיה השומן רץ בלא מים והנה מ"ש לעיל בסק"א דבב' כפות אחד מבטל חבירו וכן בכף א' הוא עצמו מסייע לבטל עצמו להמחבר בסי' צ"ט ולדידן בה"מ זהו בתחובה בה ראשונה אבל בתוחבה פעם ב' נראה לומר דהכף נ"נ בתחיבה א' ותו אינו מצטרף דבתחיבה נפשה איסור, אבל באמת אין זה ברור דהט"ז סוס"י צ"ב כ' דכל כלי כשנתרוקנה מהמאכל נעשית תיכף כ"ש וא"כ ממ"נ כ"ז שהכף בתוך הרוטב הוא מקושר ואחר שנתרוקן שוב דינו ככ"ש ולא נ"נ וממילא די גם בפ"ב לצרפו כמו בפ"א, והנה כף חדש או אב"י רק שנתלכלך מבשר ותחבו לחלב א"צ רק נגד הלכלוך והכף מצטרף לביטולו, ואם הי' ב"י וגם הי' עליו לכלוך צריך ס' נגד הכף וגם נגד הלכלוך וזה פשוט [ג] בכ"ר. אבל אם נשתמש בכ"ש או עירוי כשר בה"מ דמן הדין אין עירוי מבליע בו רק כ"ק ונגד הכ"ק יש ס' ובאין ה"מ ישער בס' נגדו גם בתשמיש עירוי, ואם הי' השימוש בכ"ר ומסופק אם הי' יס"ב בעת התחיבה בד"ת נחמיר ובדרבנן כגון בשר עוף יש להקל [ד] בכולו. כלומר כל מה שהי' מהכף בתוך חלל הקדרה דהי' שם זיעה ויס"ב בזיעה אבל מה שיוצא מתוך חלל הקדרה א"צ אף שפעמים גם שם הזיעה חמה אבל האויר קולט לה ומוקירה, ואף דבמחבת שתחת הקדרה דסי' צ"ב ס"ח אוסרין עד ג"ט למעלה מהמחבת, שאני התם דהקדרה רחבה וקולטת כל הזיעה שעולה מהמחבת משא"כ הכף הקצר, ועוד שעפ"י רוב אוחזת אותו בשיפוע בשעה שתוחבתו וכל אורך הכף חוץ משטח הקדרה ושוב אין הזיעה שולטת שה, וחוץ מזה דכמו דעכשיו תולין שלא נתחב רק העוגל שבכף כמו כן אנו תולין גם בשעה ששימש בו בתוך מעל"ע לא שימש בו בכ"ר ג"כ יותר וממילא אין איסור בכף יותר משיעור העיגול כלל, ולפי"ז אפי' אם באקראי נתחב עכשיו יותר מהעיגול או שהי' עכשיו המאכל בעומק הקדרה ונתחמם מהכף יותר מהעוגל אבל תשמישו הקודם לא הי' בסתמא יותר מהעיגול, ולא מבעיא בכף עץ דודאי גוף הכף לא נאסר מעולם יותר מעיגולו ואפי' בשל מתכות להמחמירין משום דחמקח"כ זה רק להבליע בו בכולו אבל לא להפליט מכולו כשלא נתחב רק העיגול, ואבאר הדבר לק' בסק"ה יותר, לכן אין אנו משערין לעולם רק נגד העיגול בין מחמת שעכשיו לא נתחב יותר בין משום דהשימוש דקודם לא הי' יותר והנה אם עשה להיפוך שתחב חלק העליון מהכף נ"ל דא"צ ס' דודאי לא נשתמש אותו חלק בכ"ר בתוך מעל"ע ובפרט בכף עץ כה"ג דכל חלקו העליון אינו בלוע מאיסור כלל ובכף מתכות דתלינן שיש בו בליעה בכולו אבל לא תפלוט כדי לאסור בפרט בה"מ והכף אסור עכ"פ ויגעילנו בכה"ג, ועי' מ"ש לק' סק"ה [ה] דחמקח"כ. הרמ"א כ' דאין אנו נוהגין חומרא זאת וכ' הפ"מ דאם הי' באמת הכף חם בשעה שתחבו משערין בכולו וראייתו מסי' ס"ט בקערה שמלחו בה בשר ונאסרה ואח"כ שמשו בה רותח במקצתה שצריך ס' נגד קליפת כל הקטרה אף במקום שלא הגיע שם הרוטב, זת"ד, ולי קשה דהפ"מ עצמו כ' שם הטעם משום שא"א שלא יתנענע המאכל בכל הקערה (וחיישינן לזה) וא"כ כאן בכף דידוע דלא תחבו כולו פשיטא שיש להתיר, ועוד דכבר כתבתי בסק"ד דחוץ ממה שלא תחב עכשיו רק העיגול אבל גם תשמישו הקודם שבתוך מעל"ע בכ"ר שזהו עיקר איסורו הי' ג"כ מסתמא רק עד העיגול ולא איתחזק איסורא על חלק העליון כלל ולא דמי לקערה הנ"ל דבשעת מלייתו בשר בה היתה כולה מלוחה ובלעה ודו"ק [ו] וסברא א' עיקר. א"ה, כאן ארשום קיצורי דינים בכף וקדרה מהם מסברא ומהם מדברי הפוסקים בלישנא קלילא א) אם בישל בשר ובתוך מעל"ע מים ובתוך מעל"ע מהמים בישל חלב והי' אחר מעל"ע מבשר א', החלב מותרת והמים שבאמצע הי' היתר וליכא למימר בה נ"נ, אבל אם כה"ג בשאר איסורים כגון חלב ובתוך מעל"ע לחלב מים ובתוך מעל"ע למים ירקות אסורין דהמים שבאמצע נאסרו וחושבין מעל"ע מהמים, וזה באין הפסד אבל בהפסד קצת יש להתיר, חדא דלח בלח לא נ"נ דפליטת החלב לחה והמים לחין ובפרט בכלי מתכות די"ל דנתכשרה הכלי בבישול המים כמ"ש הט"ז בסי' צ"ג בשם בעל העיטור ושם בירקות ומכ"ש מים דהגעלה עקרית במים, ואף די"ל דכשבלע איסורא כחלב צריכין ס' במי הגעלה נגד הקדרה דאיסורא בלע, עי' או"ח סי' הנ"א, זה דוקא לענין שלא להחזיק הכלי להיתר לגמרי אבל עכ"פ לא נעשה נבילה לחשוב מעל"ע משעת המים, וכ"ז כשלא עבר לילה שלימה לא משעת החלב למים ולא משעת המים להירקות כגון שבישל החלב בחצי היום והמים בחצי לילה ואח"כ הירקות אחר חצי היום השני, אבל הי' הפסק לילה בין החלב להמים או מהמים לירקות בכה"ג יש להתיר הירקות בכל ענין דעכ"פ יש יותר ממעל"ע מהחלב ב) אם בישל בשר ואחר לילה חלב ואחר לילה ירקות, בכל הנך יש להתיר הירקות אף באין הפסד דעכ"פ עבר לילה בין החלב שאסרה הקדרה להמים או בין אותן המים לירקות, ואם לא עברה לילה בין כל הנך תשמישין צריך ה"ק עכ"פ, וכ"ז כשעבר מעל"ע מהחלב להירקות שהיו המים בנתים אבל אם בישל הירקות הי' בתוך מעל"ע של החלב שאחר הבשר ובבב"ח אמרינן נ"נ אף בלח וגם היתר הגעלה אין כאן דאחר שהיתה הקדרה אסורה מבשר וחלב אין להגעילה בתוך מעל"ע אא"כ יש במי הגעלה ס' אז יש להחמיר דהמים נ"נ ואסרו הקדרה מחדש, מיהו בה"מ יש להתיר דהמים הם רק בא מבב"ח ואין נ"נ בלח כשאר איסורים כבר נתבאר דא"א חמקח"כ אף בכ"מ, ואם ראש הכף נתחב באיסור וראשו הקר בהיתר קר אפי' בפ"א מותר ההיתר והמג"א בסי' תנ"א אוסר בפסח כה"ג, ואם כולו חם ונגע ראשו א' בבשר וראשו שני בגבינה שניהם אסורין באין הפסד אבל בה"מ אמרינן דכל כלי חמה כשנתרוקנה נעשית כ"ש כט"ז סוס"י צ"ב הפ"מ נסתפק אם בחום שע"י האור שייך תתאה כגון אם הונח על תתאה צונן להקל, ונ"ל דבכה"ג יש להתיר בקליפת אדמיקר דאף דקיי"ל דכל שאצל האש אינו מתקרר מתתאה צונן ומקורו מהיש"ש וכ"כ התוס' פ' כ"צ דע"ו ע"ש, אבל עכ"פ פסק הט"ז סי' צ"א דלא כוותי', וגם דעתם רק כגון שהעמידו כלי רותחת על חלב קר דהם סוברים דהכלי חשובה תתאה אף שהחלב תחתיה ע"ש בתוס' אבל כאן בהוסר ריקן מן האש והעמידוהו על צונן פשיטא דשרי דבכלי ריקנית לא שייך לומר שהיא חשובה תתאה דעכ"פ עכשיו אינו אצל האש וגם היא ריקנית א"א בכה"ג להפוך ולומר העליון נחשב לתחתון והתחתון לעליון ודו"ק, ועוד דידוע לחד פירושא אדמיקר שמכביד החם על הקר ואותו הכובד מביא האיסור דכ"ק, עי' בדברינו בסי' צ"א באריכות וא"כ יותר שייך שם כובד שע"י חום בהוסר מאש מכובד חום בישול דהכובד מביא האיסור של כ"ק, ועוד דאפי' אם נאמר דחום שאצל האש אינו מתקרר מתתאה אבל גם אינו מחממו, וראיה לזה דהא אנן חזינן דבענין תתאה המאכל גרע מכלי דבמאכל גוש אמרינן גוש אינו מתקרר מתתאה ובכלי מתקררת מתתאה וכמו שבמאכל אין חילוק בין אם נצלה באש או נתבשל בכלי א"כ ק"ו אם במאכל דאמרינן בהם חמקח"כ אפי' אם לקח בשר צלוי באש והניח ע"ג דבר קר אמרינן תתאה קר גבר מכ"ש בכלי דלא אמרינן חמקח"כ מכ"ש שגם בהוסרה מאש ממש דכשהעמידה ע"ג קר דתתאה קר גובר, ואם נתחמם באש כ"כ עד שמבעיר כל מה שתחתיו א"כ הכלי גופה נתלבנה מאיסורה דאפי' בכ"ח מועיל חזרת כבשונות ואם לא הגיעה לשיעור זה לא עדיפא מכלי שמבשלים בה, ובלא"ה איני מבין כל רעיון זה לאיזה ענין יכול להיות האיסור דאם למשל הציג כלי של בשר חמה מאור ריקנית ע"ג גבינה קרה א"כ מהכלי להגבינה אין בלוע יוצא בלא רוטב, ואפי' להש"ך בסי' ק"ה דמכלי יוצא בלחלוחית קצת אבל אם הוחמה כ"כ באור עד שדנין אותה כתולדות אור אין שם רק יבשות והגבינה הרי היא קרה לפנינו והי' די לצרף קצת לחלוחית הגבינה שנתחמם ע"י הכלי ולומר אדמיקר ולאסור כ"ק גם מ"ש החו"ד ראיה דאצל האש לא שייך קרירות דתתאה דאל"כ קשה לרב מהא דגלגל ביצה בתולודת האור דחייב ואם איתא דתתאה גבר אמאי חייב הא הביצה עליונה וקרה וע"כ דבתולדת אור אין העליון מקרר לרב וממילא אין תתאה מקרר לדידן, במחכ"ת כ"א איני רואה מכאן שום זכר ולא ראי' מכ"ש, דהא גלגל הביצה מוכיח עליה דלא קיררה דאל"כ לא היתה מבושלת, וכי תאמר דכשנתן בשר קר לתוך חלב רותח הוה עילאה לרב, וע"כ דכיון דנתבשל הבשר ממילא לא נקראת עילאה וגם הביצה כיון שנתבשלה וגלגלה מסתמא לא היתה עילאה ולרב מסתמא הטמינה בתוך החול החם ועי"כ גלגלה, לכן נ"ל דכשהניח כלי חמה מאור בלוע מאיסור ע"ג דבר מאכל קר אין לאסור יותר מכ"ק רק לכל היותר נוכל לומר דהכ"ק היא מדינא באופן שכשבישל עם הכ"ק יצטרך ס' נגד הכ"ק לא כשאר כ"ק של אדמיקר דבדיעבד א"צ ס' נגד הכ"ק סעיף ב. [ז] אם תחב הכף ב"פ ולא נודע בנתיים צריך ב"פ ס' (וי"א דא"צ אלא פ"א ס' וה"נ) [ז] אם תחב וכו'. עט"ז וש"ך כאן, ונ"ל לדעת הט"ז סוס"י צ"ב דכל כלי כשנתרוקנה מתבשיל של פ"ר נעשית כ"ש א"כ הדבר פשוט דתיכף כשהוציא הכף ריקן נעשית כ"ש וממילא לא בלעה איסור בשעת הוצאתה מהקדרה וכ"ז שהיתה בקדרה היתה מקושרת עם כל מה שבקדרה וממילא גם כשתחבה פ"ב לא נתחדש שום איסור בהוצאתה וחזרת תחיבתה, וגם דעת הש"ך דבלע שבתוך הכלי לא נ"נ, וע"ל סי' צ"ח, ואפי' במאכל כה"ג שתחב איסור והוציאו וחזר ותחבו לקדרת היתר א"צ ס' רק פ"א אף בלא נודע כלק' סי' צ"ח בהג"ה ס"ד ומכ"ש בכף דאין בה רק בלע א"ה. עכשיו ארשום קיצורי דינים מדיני כף וקדרה חוץ הדינים שרשמתי לעיל בסק"ד, והם י"ג מחודשים א) אם תחב כף בשר לחלב אפי' כ"פ דדי בפ"א ס' כמ"ש הרמ"א, ואם בכל תחיבה שאב מעט חלב בהכף ונתן לקדרה אחרת אז הקדרה שניה חמורה מהראשונה דבהראשונה די בפ"א ס' ובשניה בעינן ס' נגד כל השפיכות חלב ששפך בה דכל שאיבת חלב בהכף נעשית נבילה דכששואב בכף מכ"ר גם הכף חשובה אז ככ"ר [דרק כלי ריקנית חשובה כ"ש ולא כשמלאה חלב], ולחלב זאת ששאב בהכף אינה מקושרת עם שאר החלב שבכלי שיועיל לה הס' שנתבטל בהם בליעת הכף לכן בעינן בקדרה ב' ס' נגד כל השפיכות שנתן בתוכה, ואף שאם הי' שואב בהכף חלב והחזיר לתוך החלב הראשון לא היינו מצריכים רק פ"א ס' נגד הכף עם החלב ולא אמרינן שכשהגביה הכף עם מעט חלב נעשית נבילה, שאני קדרה ראשונה דלא שייך בה לומר נגד עצמה דהמעט נ"נ, כ"כ הפ"מ סק"ו, והחו"ד בחידושים סק"ו כ' סתם דכשנטל בהכף והחזיר בעינן ס' נגד החזירות ומשמע אפי' החזיר לקדרה זאתי ולכאורה קשה דלא גרע מאיסור שתחבו והוציאו וחזר ותחבו דדי בפ"א ס' וע"כ משום דאין כאן נבילה חדשה, וא"ל דשאני חלב דכל כף הוא חלב אחרת דאינה אותה חלב ממש שהיתה בכף בפ"א ודומה לב' תתיכות דודאי בעינן ב"פ ס', אבל א"א לומר כן דקיי"ל אין הנאסר חמיר מהאוסר וכיון דהאוסר להחלב הוא הכף אינו מביא איסור ואש להקדרה בתחיבות אחרות גם החלב ששאב מתוכה והכניס לתוכה לא תאסור יותר, ושאני ובשפכה לקדרות אחרת שגם אם הי' תוחב הכף לקדרה האחרת הי' אוסר שם משא"כ בקדרה זאת עצמה, ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מהאי דפסחים, עכבר נכנס ועכבר יוצא אמרינן היינו האי דעל והיינו האי דנפק, והמיקל בזה לא הפסיד ודי בהערה זאת כי איני פוסק ב) ובש"א כה"ג נאמר קולא אחרת דבש"א אמרינן לח בלח לא נ"נ והבלע שבכף היא לח ואם גם המאכל לח אין הבלוע נ"נ בתוך הכף בשעה שהוציאה מהקדרה, ובין שהחזירה לקדרה א' בין לקדרה אחרת די בפ"א ס' בה"מ ג) חילוק יש בין כף חלב לבשר או בין כף בשר לחלב, דכשנטל בשר מהקדרה בכף חולבת והחזירו לקדרה וחזר ונטל חתיכה זאת עצמה והחזירה, די בפ"א ס' דלא גרע מכף עצמו דדי בפ"א ס' נגד כמה תחיבות וכן בחתיכות איסור אם בכל פעם נטל אותה חתיכה עצמה והחזירה כלק' סי' צ"ח, אבל אם נטל בכל פעם חתיכה אחרת והחזירו צריך ב"פ, אבל בתחב כף בשר לחלב ונטל חלב והחזירה כ"פ כתבתי לעיל דלהחו"ד צריך נגד כל חזירה משום דא"א לומר דזאת החלב של פעם ב' היא החלב עצמה של פ"א דיש בילה בלח ובאות א' הוכחתי גם בחלב דדי בפ"א ס'], ובבשר אם מסופק אם נטל בשני הפעמי' אותה חתיכה עצמה או אחרת יש להתיר, דהחו"ד כ' בטעם דהכף אינו אוסר בפעם ב' יותר אף זה כף אסור אף שנתבטל בס' משום די"ל שנתעגל בהרוטב כדעת בעה"ט שבט"ז סי' צ"ג סק"ב ונשאר בו טעם קלוש והוא אסור רק מדרבנן וספק דרבנן לקולא, אבל אני העליתי שם דהבעה"ע לא התיר שם אלא ע"י הגעלה ג"פ אבל ודאי דאין על הכף רק איסור דרבנן דהוה רק בא מבב"ח, ואם ודאי דבפעם ב' היתה חתיכה אחרת וצריך ב"פ ס' ונשפך וא"י אם יש ב"פ ופעם א' ס' ודאי דהי' יש להתיר בפשיטות ד) וכ"ז אם אין החתיכה גדולה יותר משיעור הכף ואם היא גדולה יותר צריך ס' גם נגד המעט שהיא בכמות יותר ויועיל גם לחזרת החתיכה ב"פ אם היא זאת עצמה כמ"ש באות ג' ה) ושאיבת רוטב של בשר וחזירותי' כדין שאיבת חלב וחזירותיהן הכל כמ"ש בסוף אות א' ו) הא דכתבנו באות ג' דכשנטל בהכף חתיכה והחזירה כ"פ דא"צ ס' רק די באותן ס' שבטלו הכף לבטל החתיכה, ואף שיש להקשות דהכף הי' מתחלה חולב ונתחב לבשר ויש בו ב' בליעות לדידן דלא ס"ל כדעת בעה"ע שבט"ז סי' צ"ג סק"ב דנחשב כהגעלה והחתיכה שהוציא בהכף יש לה שם בשר וחלב והוה כשני שמות איסור, שם הכף מחלב לבשר ושם החתיכה בשר וחלב יחד ובכה"ג לא שייך לומר איסורין מבטלין זא"ז דהכל בב"ח, מ"מ מותר ממ"נ אם שם אחד הוא הרי לא גרע מתחיבת הכף עצמו כ"פ, ואם נחשב כשני שמות ושם בשר לחלב לחוד ושם בב"ח יחד נגד שאר בשר לחוד א"כ שפיכ י"ל איסורין מבטלין זא"ז, ועמ"ז בסי' צ"ח אות ח' ובש"ד אות כ"א שם ז) לדברינו אלו י"ל דכשהוציא בפ"א בשר והחזירו ותחבו פ"ב והוציאו ריקן והחזירו נצריך ב"פ ס'. מטעם דכיון שהוציאו בפ"א עם בשר נתחדש שם איסור חדש על הכף עצמו דמעיקרא הי' כף חולב היתר לקדרת בשר ועכשיו הוא כף של בשר וחלב ביחד לקדרת בשר ודמי לכאורה לתוחב ב' כפות ובכל אחד איסור אחר, מ"מ יש להתיר גם בכה"ג בפ"א ס' משום הממ"נ שכתבתי באות ו' לענין החתיכה בחזירה ב"פ דאם נחשבם לשני מיני איסור א"כ איסורין מבטלין זא"ז ח) דע דכמו שהכף אף שיש ס' נגדו מ"מ נשאר אסור, כן החתיכה שהוציאה והחזירה נשארת איסור ודינה בין החתיכות כשאינה ניכרת בעינן רוב נגדה בין החתיכות, ואם אין שם רק ב' חתיכות הוה חד בחד ושניהן אסורות,: ואם יש רוב רק היא חהר"ל כולם אסורין והרוטב והתבלין מותרים דכל הבא מבב"ח י"ל דין איסור מחמ"ע לדין חהר"ל, ובחלב לא שייך זאת דיש בילה ט) וכ"ז אם עשה החזירות בין חלב בין בשר דרך עירוי ולא הכניסם עם הכף ביחד אבל אם הכניסם עם הכף דינם ככף גדול בכמות ובעינן ס' נגד הכף עם בשר בגודלם, ואם עשה כן כ"פ אז לערך גוף הכף די בפ"א ס' נגד כ"פ ולחלב או להבשר כדינם אם די בפ"א לכמה חזירות או ב"פ כמנין החזירות כפי הדינים שרשמתי באותיות דלעיל, וכ"ז בלא נשאל לחכם עד אחר התחיבות או החזירות אבל אם אחר תחיבה ראשונה נשאל לחכם והתיר ע"י ס' ואח"כ חזר ותחב או החזיר פשיטא דדי בס' הראשונים שביטל להכף גם להחתיכה דתו אין איסור חדש נולד מהתחיבות אפי' להמחבר דהא נודע כמ"ש במחבר, ונ"מ דבמקום שהצרכתי לעיל ה"מ כאן יהי' מותר בלא ה"מ י) אם אחר שתחב הכף לקדרה והי' בה ס' תחבו לקדרה אחרת דוגמתה אבל בקדרה ב' לא הי' ס' וחזר ותחבה לראשונה אז צריך עכשיו בתחיבה ב' ב"פ ס' אפי' להרמ"א שיש עכשיו לאותה תחיבה שם איסור חדש וכאלו מעיקרא תחב כף חולב ועכשיו תחב כף של בב"ח, וכ"ז כשלא נשאל לחכם אחר תחיבה א' אבל אם נשאל והתירה ואח"כ תחבה לשניה שלא הי' בה ס' וחזר ותחבה לראשונה אז א"צ רק אותן ס' שבטלו בראשונה וזה פשוט דביטול ראשון כבר ניתר וכאלו לא הי' כלל רק עכשיו נתחב, ואם בקדרה ב' הי' ג"כ ס' וחזר ותחבו לראשונה פשיטא דלרמ"א די בפ"א ס' דלא נתחדש איסור, ואם אחר תחיבתו לקדרה ראשונה תחבו לקדרת איסור וחזר ותחבו לקדרה ראשונה פשיטא שנתחדש שם איסור חדש וצריך עכשיו ב"פ ס' כאילו תחב כף חולב וכף טרפה, ובנודע מותר גם כאן דכבר אזיל שם הראשון, וראיתי להרש"ק שכ' דאפי' אם הוציא הכף מלא חלב או רוטב לא נחשב ככ"ר כיון שאין הכף אצל האש והקיל יותר מהט"ז דרק כשהוציאו ריקן נחשב ככ"ש, ולדבריו יבואו כמה קולות בדינים אלו שכתבתי כידוע להמבין, אמנם לא נקיל קולתו להתיר תמיד בחזירות השניות בפ"א ס' אלא בלח כחלב או רוטב, אבל אם הוציא חתיכה א' והחזירה וחזר והוציא חתיכה אחרת והחזירה דבאות ג' ד' לא נוכל להקל כ"כ דהרש"ל ס"ל דגוש אינו מתקרר מכ"ש, והמורה ידקדק בדברינו אלו וישים פניו לכתבי הפוסקים וספרים ושו"ת אולי שגיתי ברואה או בסברא ודי להערה סעיף ג אם יש ס' בקדרה הקדרה והתבשיל מותרים [ט] והכף [י] אסור [יא] בין עם חלב בין עם בשר לפי שהוא בלוע מחלב ובשר, ואפי' בדיעבד חוזר ואוסר אם חזרו ותחבוהו לבשר או לחלב כ"ז שהוא ב"י, ואם אין ס' הכל אסור בהנאה ואפי' הקדרה [יב] אך מותר איתן בתוכו ירקות או פירות צונן כיון [יג] שאינו נהנה מגוף האיסור:
[ט] והכף אסור. הש"ך כאן, סק"ז ציין לעיין בשי' צ"ג וכ' הש"ד שלא מצא שם כלום מזה, ונ"ל כוונת הש"ך דכ' שם בס"ק כ"ג דאסור לבשל בקדרה שום דבר אפי' אחר מעל"ע משימוש ראשון וגם כאן מציין דין זה בכף שאסור אפי' אחר מעל"ע משימוש א' דהוה ככף איסור ממש [י] אסור. עש"ך סק"ח וז"ל, לדעת הר"ב סי' צ"ה ס"ג אפי' לא הי' בקדרה חלב רק מים שנתבשל בקדרה שהיתה ב"י מחלב הכף אסור והכי קיי"ל, ולהמחבר שם אין לאסור הכף אא"כ הי' מחלב ותחבו לבשר ממש או להיפוך זת"ד, והנה כל הרואה משתומם דהא הר"ב כ' כאן ס"ה דאם בישל בקדרה שאר דברים ויש ס' הכל שרי, ותי' הש"ד דכאן מיירי שהיס"ב בכף אבל סיים בעצמו שזה דוחק, וחוץ מהדחקות ק"ל למה ציין לסי' צ"ה ס"ג אטו שם מיירי בכה"ג, ועוד במה יגרע במה שהכף יס"ב דקיי"ל כט"ז סוס"י צ"ב דכל כלי כשנתרוקנה דינה ככ"ש, ואם הוציא אותו מלא זהו הדין שכתבתי לעיל בקיצורי דינים והבאתי שם דעת הרש"ק דגם בהוציאו מלא אין שם כ"ר עליו כיון שעקרו מהקדרה עוד תי' הש"ד דהש"ך ס"ל בסי' צ"ה נצלו אסור בדגים ע"ש וכאן המים שבכף הוה כנצלו דדגים, וגם תי' זה אינו מעלה ארוכה, דבסי' צ"ה נתבאר דהאוסרים נצלו בעינן שגם תשמיש ראשון הי' בצלי בלא מים בנתיים וכאן הי' תשמיש ראשון בבשר עם מים וליכא חומרת נצלו, עחו"ד שם סק"ד, והחו"ד כאן סק"ה תי' דהרב דמתיר כאן בס"ה הכף כשיש ס' במים הוא רק מדינא אבל למנהגא שנוהגים לאסור גם הכף אם הוא אב"י לכן גם ע"י ס' אסור דב"י עם ס' לא עדיף מאב"י בלא ס', וכ"כ בסק"י במ"ש הר"ב שם המנהג לאכול המאכל כמין הכלי ב"י אם הכף הי' אב"י שכ' הש"ך שם סקי"ז דזה לא קאי איש ס' במאכל, כלומר דאז יכול לאכול המאכל באיזה מין שירצה, והפ"מ בסקי"ז שם לא כ"כ וע"ז כ' החו"ד דרק לחומרת המנהג לאכול דוקא כמין הב"י זה לא נהוג כשיש ס', אבל מנהג ב' לאסור הכף שייך גם ביש ס', זת"ד, ואין העין רואה לחלק בין אותן שתי מנהגים שתולין זב"ז דהא מה"ט שנהגו לאכול המאכל כמין הב"י דוקא מה"ט אוסרין הכף דכשאין הדרך לאכול כמין הב"י אין לאסור הכף כמבואר שם, דמה"ד בהדיח כלי שאב"י ביורה ב"י מותרת הכלי שאב"י משום דמי הדחה נשפכין ואין משמשין במין הב"י, ואף שהט"ז כאן סק"ז כ' דהכף אסור אפי' אב"י ויש ס' משום לא פלוג וכן בסוס"ק כ"ב החמיר לאסור האב"י אפי' לא הי' רק מים בקדרה שנשפכין משום דלא פלוג בבישולי קדרה, היינו דוקא לענין איסור האב"י דגם בלא ס' אין האיסור מדינא רק ממנהגא, וכן גם בתרתי לטיבותא הנהיגו חומרתם, אבל כאן בב"י מים וכף ב"י דכשאין ס' הי' אסור מדינא מנ"ל לחדש חומרא לאסור הכף ביש ס' כיון דבאופן זה גם הט"ז כ' בסקי"ז דאם אין בקדרה רק מים ויש ס' דמותר הכף דכאן לא שייך חומרת המנהג דחששו משום דאוכלין המאכל כמין הב"י שהוא להיפוך ממין הכף דאין סברא לאכול כמין במין הנתבטל רק במין המבטל דכשיש ס' יש ביטול, דרק בכף אב"י שאין ההיתר בא ע"י ביטול והי' היושר בעיני ההמון לאכול במין הקל דהיינו במין הכף דזהו ההיתר ואפ"ה הנהיגו להיפוך לאכול דוקא במין החמור שהוא הב"י שפיר שייך לאסור הכף ויתחזק המנהג שלא לאכול המאכל במין הכף וממילא החמיר הט"ז גם באב"י עם ס' לאסור כ"ז שהנהיגו לאכול המאכל כמין הב"י, וזהו רק כשאין עיקר ההיתר ע"י הביטול של ס' אז אינו לא מעלה ולא מוריד, אבל כשעיקר ההיתר ע"י הביטול של ס' דהדבר פשוט וישר בעיני העם שיצטרך לאכול המאכל יותר במין המבטל שהוא יותר בעין מלאכול כמין המתבטל ולא שייך כאן חומרת מנהג נגד סברת ההמון ודאי דמותר הכף ומה שנ"ל לתרץ הכל ברעיון א' ובדקדוק קטן, דכאן נפל טעות בדפוסים בציון של הס"ק של הש"ך מתיבות אלו עצמן שציינו אותו בסעיף זה והוא צריך לציינו לתיבות אלו עצמן שבסעיף שאח"ז, דשני תיבות אלו,הכף אסור" שציינו המדפיסים כאן הוא נצרך לציינו לתיבת,הכף אסור" שבסעיף שאח"ז ושם שפיר קאי אכף אב"י ואין ס' דשם כ' המחבר דהכל מותר רק הכף אסור, ובזה שפיר כ' הש"ך דלהרב בהג"ה בסי' צ"ה ס"ג דאסור האב"י ממנהגא לכן אפי' לא הי' בכלי רק מים אסור הכף וזה נכון מאוד דלהמנהג שאוסרין האב"י כשאין ס' תולה במנהג שני שאוכלין המאכל כמין הב"י וכמ"ש לעיל טעם חומרת המנהג שלא יאמרו הרי עיקר ההיתר בא באיסור פגום שבכף שהוא אב"י ולא בא ההיתר ע"י ביטול א"כ יותר שייך לאכול המאכל כמין הכף שהוא איסור פגום ממה שיאכלנו כמין הב"י שהוא איסור מושבח לכן יעצו לאסור הכף ויתרצו להמנהג שאוכלין במין הקדרה, אבל באיסור הכף שבדברי המחבר כאן שאין דיבור ממנהג למה נאסור הכף כשיש בקדרה רק מים וגם יש ס' וא"ש הכל, והא דהקשה ממרחק מהרב דסי' צ"ה ולא מהרב דכאן ס"ג שגם כאן כ' הרב מנהג זה עצמו, ואדרבה יותר מפורש המנהג כאן מבסי' צ"ה דשם מיירי במי הדחה ולא שייך שם כלל המנהג דאכילה כמין הב"י דהמים נשפכין, י"ל דהש"ך רצה להוכיח לנו דהמחבר לא אסר רק כשיש בשר ממש אז גם אם הכף אב"י אסור וזה אין מפורש כאן בסי' צ"ד רק בסי' צ"ה דשם מקומו וממילא הביא גם דעת הרב דשם אף דדברי הרב מפורשין יותר כאן מבשם מ"מ רבותא דהמחבר דהיתירא עדיף לי' שהוא משם לכן הביא גם דברי הרב דשם, ואולי גם בזה נפל ט"ס וצ"ל צ"ד במקום צ"ה או במקום צ"ה נגרוס,לקמן ס"ג", יהי' איך שיהי' העיקר לציין הס"ק של הש"ך דכאן אלק' ס"ד בתיבות אלו דהכף אסור ותו לא מידי [י] אסור. הט"ז הקשה דכשיש ס' נחשוב המים הרותחין כהגעלה ונכשר הכף, ותי' דשמא לא עלו רותחין כ"כ כשיעור הגעלה ועוד דאתי למטעי, והמ"ז חקר עוד לענין נשפך וא"י אם הי' ס', ולי נראה דהא אפי' אם בבירור הי' מעלה רתיחות א"א לחשוב זה להגעלה דעדיין מקצת הכף בחוץ ועדיין יש שם בלע בשר, ואף דקיי"ל דחלק העליון אינו ב"י דתשמישו הראשון של תוך מעל"ע ודאי דלא תחבו כולו רק חלק העיגול כמ"ש לעיל בקיצורי דינים דסק"ז אבל א"א לצמצם וא"כ איזה תשמיש תקבע לו כיון דחציו מובלע מבשר וחציו דלמטה הוכשר הוא ממי חלב לכן מוטב לנו לאסרו כולו וממילא יגעילנו כולו במים פשוטים ויוכשר בבירור, ואם באמת אירע דהפיל כל הכף למים שהן בכלי חלב ב"י והמים היו מעלים רתיחות ודאי דנכשר בדיעבד ונעשה כף חולב ואז אפי' אין ס' במים נכשר כולו ברתיחת המים דבהיתירא בלע א"צ ס' במי הגעלה, וגס בדין דהמחבר שנתחב רק חלק העיגול אם תחבוהו אחר תחיבתו במים לתוך חלב ממש באמת אין איסור להחלב דחלק הנתחב הוכשר ורק דאין אנו מתירים אותו לכתחלה לקביעות שום תשמיש מטעמא שכתבתי דא"א להכשיר לו כף כזה דחציו נכשר לחלב וחציו עדיין נבלע מבשר [יא] בין עם בשר בין וכו'. ואם חזר ותחבו עכשיו לחלב או לבשר הדין כך אם תחבו למין תחיבה ראשונה א"צ ס' וכמ"ש בס"ק שלפ"ז ובפרט לפי קושית הט"ז שהבאתי שם דהתחיבה מכשירו, אבל אם תחבו עכשיו למין תשמיש הראשון שהוא ההיפוך של התחיבה ודאי דבעינן ס' נגדו, דאפי' אם נאמר דנגעל אבל עכ"פ שם חולב עליו ושמא לא נגעל כל חלקו שהי' בקדרה בבישול ראשון, וכ"ז אם העלו המים רותחין אבל אם לא העלו אז רותחין גם אם תחבו למין תחיבה ראשונה בעינן ס' דבלע ולא נגעל ובפרט להרמב"ן והר"ן דאין הגעלה אלא בחמים ודאי דאסור בין למין התחיבה בין למין השימוש, ואפי' אם נשפך המאכל שני וא"י אם הי' ס' י"ל דאסור הנשאר מהמאכל דיש שם בליעה מבשר שע"י הכף וגם מחלב שבו והבא מבב"ח כבב"ח, ורק בהנאה נוכל להתירו אם לא שהי' אחר מעל"ע מתשמישו הראשון בשעת תחובה ב' או אם הי' מים או ירקות דבישול תחיבה ב':
[יב] אך מותר לתת לתוכן פירות או ירקות וכו' וכן חתיכת בשר שבלע חלב ונפל לקדרה ירקות מותר למכור הירקות חוץ מדמי איסור שבו, וגם בדין דס"ק שלפ"ז בתחב תחיבה ב' למין תחיבה א' מותר למכרו חוץ מבליעת איסור שבו, ואם תחבו למין השימוש הראשין תוך מעל"ע של תחיבה א' אסור דהו"ל ככף חלב שנתחב לבשר כמ"ש בס"ק שלפ"ז, וכן אם בתחיבה א' לא הי' ס' דאסור אפי' בהנאה, ואם עבר לילה בין שימוש א' לתחיבה א' או בין תחיבה ראשונה לשניה יש לסמוך אר"ת דגם לינת לילה א' פוגמת ומותר, והחו"ד העלה כהב"ח דאין אוסר רק תוך מעל"ע של בישול ראשון ואז אסור אף אם תחבו רק לכלי ב"י והי' שם שאר דברים, אבל אם אחר מעל"ע של בישול א' ותוך מעל"ע של תחיבה מותר אף שתחבו למין התחיבה וכו' והנה הך תיבת אף אין לו פירוש, דאדרבה זהו מעליותא וצ"ל דה"ק אף שלא תחבו לשאר דברים רק לחלב ממש כמו התחיבה, אבל באמת אם תחבו למין השימוש ודאי דאסור, א"נ י"ל דתחת תיבת אף נגרוס אם תחבו וכו' [יג] שאינו נהנה. ואף דהרמב"ם פסק דאפי' עירב לענה ורוש לבב"ח דאסור היינו דוקא לבב"ח ממש אבל בפליטת בלע דכלים מותר בכה"ג, ואם נסתפק בכף שהגיס בקדר' אם היתה חולבת או טריפה או בשרית, כגון שעמדו ג' כפות אצל הכירה אחת חולבת ואחת בשרית ואחת טריפה והגיס באחת, הדין כך לאסור הקדרה באכילה יש רוב לאיסור דשני כפות מאלו היו אסורות לבשר, ואם להנאה יש רוב להיתר דהכף טריפה אינו איסור הנאה, ואם הי' שני קדרות בשר וכף א' חולב והגיס בו אחת מהקדרות וא"י איזה ובשניהם יש ס' ובכל א' אין ס' שתיהן מותרין דכל הנכנס בספק מסייע לבטל כלק' סי' קי"א, וכ"ז בבשר עוף דהוא איסור מדרבנן אבל בבשר בהמה אין אומרים כל הנכנס וכו' ושניהם אסורין, ואף שמוכח שם בסי' קי"א מדברי הש"ך ס"ק י"ח דכששניהם של אדם א' ועתידין להתערב מותר אפי' בדאורייתא ובלבד שיערבם ויאכלם כך, וחנ"נ לא אמרינן כ"ז שלא הי' האיסור מבורר בשום פעם כמ"ש הש"ך שם סקי"ז ובפרט שהקדרות יש להם חזקות היתר מ"מ יש להחמיר אם לא בה"מ וצו"ג, ואם הי' ב' קדרות בשר וב' כפות א' של חלב וא' של בשר והגיס בכף אחד קדרה אחת וא"י באיזה כף ולא באיזה קדרה ובשניהם יש ס' ובכל א' אין ס' שניהם מותרין דבכל קדרה יש ב' ספקות שמא לא הגיס בה כלל ואת"ל הגיס בה שמא בכף בשר ואין זה ס"ס משם אחר דהספק שני שמא בכף בשר מתיר יותר מספק ראשון דשמא לא הגיס בה משמע ממילא יש הספק בשניה עכ"פ דהפירוש של הספק הוא רק שמא לא בזאת הקדרה הגיס רק בשניה אבל ספק שני שמא כל עיקר ההגסה היתה בכף בשר א"כ שניהם מותרין ובכה"ג א"צ להתהפך משום דמעיקרא צריך לדון אם נתחב בו כף כלל ודומה לספק על, עש"ך בכללי ס"ס אות ט"ו, ואם הי' בקדרות א' בשר וא' חלב ושם מונחים ב' כפות א' בשרית וא' חולבת ולא היו מצוינים כמנהג היהודים ובאת השפחה בלא דעת והגיסה בכף א' קדרה אחת ובכף ב' קדרה ב' והספק שמא נעשה הדבר בהיפוך ונתחבה החולבת לבשר והבשרית לחלב ואין ס' בשום קדרה, נ"ל להתיר דכל קדרה בחזקת היתר עומדת ואין ספק תחיבה ההיפוך מוציאה מחזקתה, וכיון דמותרים שניהם מן התורה שוב הו"ל ספק דרבנן ושפיר נאמר שאני אומר הבשרית נתחב לבשר והחולבת לחלב, ונ"ל בכל הנך דיוסיף בכל קדרה עד ס' מידי דהוה איבש שנתבטל ברוב בסי' ק"ט דכיון דמותר מה"ת ונשאר רק חומרא דרבנן וכל א' עומד מעיקרא בחזקת היתר דיוסיף בכל קדרה עד ס' דאכתי לא נ"נ, ואם בכל הנך כפות ספיקות ידוע דעבר עליהם לילה בין שימושם לתחיבתם ודאי מותר אפי' בדין א' ובשר בהמה דלעיל דיש גם ספק סברת ר"ת דלינת לילה פוגמת, ובכולם נ"ל שיוסיף עד ס' ובפרט דבלח ל"א נ"נ בשום איסור רק בבב"ח ורק בודאי נפל איסור אבל לא בספק אם יש שם איסור כלל ובפרט להוסיף עד ס' עוד נ"ל דכיון דבלח לא אמרינן נ"נ לכן בכל תחיבת כף איסור עכ"פ כשעבר לילה בין השימוש להתחיבה יכול להוסיף עד ס', ובפרט כשאירע גם איזה ספק כהנך דינים שכתבתי בסמוך דעכ"פ יכול להוסיף דהקדרה לא נ"נ מהבלוע בכף, ודי בהעראות אלו להמורים, ועיין בשאלה הנוספת כאן בדרך ארוך בענינים אלו, ולק' בס"ק י"ט בדינים כאילו בנסתפק אם הכף הי' כ"ר או כ"ש קו"א לס"ק י"ג. ז"ל הגהת אשיר"י סוף ע"ז דע"ג, קדרה שנאסרה מבב"ח אף אחר מעל"ע צריך להשליך דמי הקדרה לנהר דבאה"נ לא שייך נט"ל עכ"ל, ופשוט דה"ק דאם בישל בקדרה בב"ח ואחר מעל"ע בישל דבר היתר בקדרה זאת אף שהמאכל מותר באכילה דנט"ל מותר בכל האיסורים אבל ישליך דמי הקדרה לנהר מחשש אה"נ שיש בבליעות הקדרה, ולפי"ז הנאה חמיר מאכילה דגם בפגם חשיב הנאה והנה הט"ז כאן סק"ד הביא דעת ת"ח להקל דא"צ להשליך דמי הקדרה לנהר ושהרש"ל חולק והצריך להשליך וכו', ולפי"ז פליגו הת"ח והרש"ל ופלוגתתם נמצא בהגהת אשיר"י הנ"ל כדעת הרש"ל, ובגוף הענין קשה איך נוכל להחמיר בהנאת הקדרה יותר מהאכילה הא אם אין אכילה אין הנאה בדברי המאכלים האסורים ורק במעילה דהקדש מצינו איסור הנאה בלא אכילה, אמנם הכרו"פ בסי' פ"ז אות ט"ו כ' דהא דכ' הרמב"ם דגם אם עירב לענה ורוש בבב"ח אסור וא"כ קשה איך מתירין המאכל שנתבשל באב"י מבב"ח, ומחלק בדרך זה דאם בשעת בישול הי' הבישול לפגם באמת מותר דלא בכה"ג הזהירה התורה לא תבשל גדי וכו' ואם נותן אחד לחבירו טעם פגום ודאי דמותר ואפי' אם הי' הבשר והחלב להשביח רק נתן לענה ורוש בתחלת בישולם שפיר מותר כמו נבילה שאינה ראויה לגר מחמת סרחונה, ורק כשכבר נאסרו בשבח ואח"כ נתן בהם לענה ורוש וקלקלם בזה אמרו דבב"ח הוא מהדברים שאסורים אפי' שלא כדה"נ ע"ש בדבריו ולפי"ז שפיר י"ל דאם אחר מעל"ע מבב"ח בישל בקדרה זאת אף דהמאכל בפ"ע מותר דאותו המאכל אין עליו שם בב"ח רק קיבל טעם פגום מבב"ח ואם הי' הבב"ח עצמו נפגם בתחלת בישולו הי' ג"כ מותר מכ"ש מאכל זה דהוה רק בא מבב"ח דודאי מותר דגם אם בישל בשר בקדרת אב"י מחלב מותר, אבל נגד איסור הנאה שהוטל על קדרה זאת בעת שבישל בו בב"ח בשעה מושבחת ודאי דחייב עכ"פ להשליך דמי הקדרה לנהר דאותה ההנאה לא נפגמה ולא שייך בהנאה פגם, וזה לחומרא אבל ודאי אם לא השליך דמי הקדרה לנהר ג"כ המאכל מותר ולא עבר כלל, ותדע לך דאל"כ קשה בהא דהש"ס מפלפל בענין גיעולי מדין לומר דהוה חידוש ואי' חידושו הא יש חשש שבשלו המדינים בשר עם חלב דאז אסור אפי' אחר מעל"ע, וע"כ דאין זה נוגע להאיסור כלל ומשום זה א"צ הגעלה, וגם החרס עצמו אין עליו איסור רק בליעתו והבליעה כבר נפגמה, ועמ"ז כאן סק"ד הכריע ג"כ כהת"ח דמותר וא"צ להשליך, וכ"ז בחומרת הכלי ובליעתה אבל במאכל של בב"ח אין להתיר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו או להשליך דמי האיסור ליה"מ, חדא דהש"ך בסי' ק"י סק"ב הביא דעת התוס' בפ' התערובות דהיתר דהשלכה ליה"מ אין מועיל בשום אה"נ רק בע"ז ובחידודי שם פירשתי דבריו ע"ש, ועוד דבבב"ח שניהם היו היתר והתערובות אסר שניהם ונעשו שניהם איסור, ואיזה מהם ישליך ואיזה יהי' מותר הלא הכל איסור, ולא עוד אלא אפי' אם בישל בב"ח בקדרה וחזר ובישל בה תוך מעל"ע מאכל דנאסר בין באכילה בין בהנאה לא מהני למכרו ולהשליך דמי הקדרה כלומר הנאת בליעת הקדרה לנהר, אבל הפמ"ג בש"ד בסי' ק"י סק"ב כ' דבכל איסורי הנאה מועיל השלכת לנהר או למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו מותר ובכה"ג שאין כאן רק איסור בלע הקדרה יש לסמוך ולהתיר, אבל בגוף בשר הנבלע מחלב ודאי אין להתיר כמ"ש לעיל דהבשר עצמו הוא איסור ומה ישליך ומה ימכור, ובדברינו בסי' ק"י שם אבאר בס"ד ודי בהערה זאת כאן העולה מפלפול זה דכשמתירין המאכל שנתבשל בכלי שנתבשל בה איסור הנאה אחר מעל"ע יזהירו המורה להשליך דמי הנאת הקדרה לנהר דמי יקיל נגד הגהת אשיר"י הנ"ל, ופעם אחת אירע דעמדו ב' קדרות של בשר ורוטב והרתיחו ונטלה כף להסיר מהם הזוהמא ולטעום אם הם מתוקנים במלח ותבלין כתיקונם וטעמה וראתה שקדרה אחת חסירה מלח ותבלין ובשניה יתירה מלח מאוד ואח"כ ראתה שהכף הי' מחלב ואין ס' בשום אחת מהם ואם תערבב שני הקדרות ביחד יהיו מתוקנים בטעם מלח בדרך בינוני ויהי' ס' נגד הכף, ואף שהי' שם ב' תחיבות הא קיי"ל דדי בפ"א ס' נגד כמה תחיבות וכאן דהתחיבות היו בפגמן כמ"ש בש"ך בסי' ק"ג סקי"ב לא אסרה אז ורק שכשתערבם ויתעוררו בליעות הקדרה שבלע מהכף יהי' ס' ומשום ביטול איסור לכתחלה ליכא כאן דמתכוין לתקן הקדרות שיהיו בטעם אמצעי במלחם שלא יחסר מזאת ולא יהי' מרובה מלח מהשניה ושפיר דמי, ולפי"ז גם אם תחב כף חולב בקדרה אחת והיא מרובה במלח עד שאנמ"מ שיכול להוסיף פד שתהא מתוקן וממילא יהי' ס' והקדרה לא נ"נ בשעת התחיבה כיון שהיתה אז פגומה כנ"ל ברור והמורה יבין הענין סעיף ד אם אין הכף ב"י הקדרה והתבשיל מותרין [יד] והכף אסור לכתחלה בין עם בשר בין עם חלב [טו] ובדיעבד אין אוסרת כיון שלא הי' ב"י: [יד] והכף אסור לעיל בחידוד סק"י הארכתי אחר קושית הפ"מ והחו"ד על דברי הש"ך סק"ח והוכחתי דהאמת דברי הש"ך ברורין רק שיש ט"ס ע"י המדפיסים שציינו דבריו בסק"ח על תיבת הכף אסור דסעיף ג' וצ"ל ציון ס"ק י"ב על תיבות הכף אסור דכאן, דכאן מיירי באין הכף ב"י וידוע בזה מנהג הרב לאכול המאכל במין של הב"י ומה"ט הנהיג חומרא לאסור הכלי שאב"י ובזה חומר הכלי שאב"י מאלו הי' ב"י וכמו שביררתי שם הטעם ובזה שפיר כ' הש"ך שם וז"ל לדעת הרב בהג"ה לק' סעי' ה' [וכן דעתו בסי' צ"ה ס"ג] אסור הכף האב"י אפי' תחבו רק לירקות ולא לבשר ממש ורק לדעת המחבר דלא ס"ל המנהג של אכילת המאכל במין ב"י לכן אין הכף האב"י אסור רק אם נתחב לבשר או לחלב ממש, ואם נציין דבריו דשם בסק"ח לכאן בס"ק י"ב אתיבות הכף אסור ממילא דברי הש"ך ברורין, וגם א"ש מה שכתב הש"ך בס"ק י"ג שהוא אחר סקי"ב הנ"ל דאיסור של הכף הוא רק לבשר או לחלב ולא לשאר דברים ומסיים כדלעיל סי' צ"ג סק"ג, וגם בסק"ז כ' על הי' צ"ג סק"ג, והפ"מ שם הקשה דא"י לאיזה ענין וראיה משם כ' זה, ושם בחידודנו סק"ט דהכל אחד דכמו שם הקדרה אסורה רק לבשר או לחלב ולא לשאר דברים וכאן בכף ג"כ כן להמחבר, וגם כמו שם דאם בישל מין תשמיש ראשון בתוך מעל"ע של תשמיש שני דאסור אפי' בדיעבד ורק כשחזר ושימש מין תשמיש אמצעי מותר בדיעבד וגם כאן בכף כן, וגם כ' שם דלהמנהג של הרב בהג"ה אסורה גם לשאר דברים ה"ה כאן בכף כן, וכוונתו להשוות דיני כף דסי' צ"ד לדיני קדרה של סי' צ"ג, והרמ"א שכתב המנהג לק' ס"ה זהו פרטו בין לדין הקדרה שבסי' צ"ג ס"א ששם בס"א סתם וכ' דמותר לשאר דברים וכן כאן בסעיף ד' סתם הרמ"א ולא הגיה דגם לשאר דברים אסור דאכתי לא מיירי מחומרת המנהג וסמך עצמו אמ"ש המנהג בסעיף ה', וכפלתי הדברים כאן להבין היטב למפרע דברי הש"ך בסי' צ"ג ס"ק ג' וכאן בסק"ז וסק"ח שמקומו בסקי"ב ואחריו בסקי"ג והכל בכוונה אחת ודו"ק [טו] ובדיעבד וכו'. ר"ל כשתחבו למין תחיבה אז מותר בדיעבד אבל כשתחבו למין השימוש הראשון והוא תוך מעל"ע לתחיבה אמצעית אסור, ודע דבכל איסורי בישולים ותחיבות אין שום נ"מ בין קדרות או כפות ששבעו מבליעות לומר דע"י השביעה לא בלעו כדברי הב"ח הובא בט"ז בסי' צ"ג סק"ז דרק בכבישה אמרו זאת דכלי שביעה מבליעות ישינות אינה בולעת ושם הוכחתי דזה רק בבלע שמן והנה החו"ד כאן סק"ז מסיק כהב"ח דהבליעה שבכף אינו עושה כל הכף כנבילה רק הבליעה שבתוכה אסורה ורק משום שא"י כמה בלע משערין בכל חלק התחיבה, ואם שמש בו בחלב שהיתה חציה מים ותחבו לבשר א"צ ס' רק נגד חצי הכף כידוע, ולפי"ז אם תחב כף של בשר לחלב והי' חצי' מים וחזר ותחבו לבשר ג"כ לא נצריך רק נגד חצי הכף שבלע מתחיבתו לחלב ומה שיש בו גם בלע בשר משימושו הראשון כיון שכבר עבר מעל"ע משימושו הראשון דגם בשעת תחיבתו לחלב הי' אז אב"י או הי' ס' ואין בו רק הבליעה דהשתא שהי' חצי' מים, אבל אם תחיבה דחלב שחציה מים היתה בתוך מעל"ע של שימוש בשר הראשון ולא הי' ס' נמצא שנפגשו בהכף ב' הבליעות של בשר ושל חלב ונ"נ ובבב"ח שבשעת עיקר איסורן לא הי' לפגם שוב לא מועיל להם פגם אפי' עירב בו אח"כ לענה ורוש כמו שהארכתי לעיל בקו"א לסקי"ג ונעשה כולו איסור אף שעכשיו כבר עבר מעל"ע מבישול ראשון כיון שעדיין תוך מעל"ע מתחיבה אמצעית, אבל אם תחיבה ב' היא ג"כ חלב כתחיבה א' ובתחיבה א' הי' אב"י או הי' ס' הכל מותר, ועי' באורך בש"ד סקי"ב סעיף ה אם [טז] בישל מים בקדרה חדשה ותחבו בה כף חלב וחזרו ובשלו בה מים ותחבו בה כף בשר וב' הכפות היו ב"י ובשום פעם לא הי' ס' אסור להשתמש בקדרה לא בשר ולא חלב רק שאר דברים מותר לבשל מאחר שהיתה חדשה וכו': הג"ה. מיהו אם עבר ובישל בה חלב או בשר שרי דהוה נ"ט בר נ"ט, קדרה שבשלו בה ירקות או מים ותחבו בה כף ב"י והקדרה אב"י או להיפוך [יז] או שיש במאכל ס' הכל שרי, ונוהגין לאכול המאכל [יח] כמין הכלי שהיא ב"י ולאסור הכלי שאב"י ואינו אלא חומרא כי [יט] מדינא הכל שרי [טז] בישל מים. הש"ך ס"ק ט"ו האריך לסתור דין זה דהוה ג' נ"ט וע"כ הקדרה מותרת למין תחיבה ב', והט"ז בדף האחרון הצדיק דברי המחבר והנקה"כ חוזר ומחזק דבריו שבש"ך עי' בדבריהם, ונ"ל הקטן דחומרת המחבר כאן אף בג' נ"ט נגד מה שבסי' צ"ו מתיר ג' נ"ט הוא משום דטעותים מתחיבות הכפות שכיחין ביותר לכן החמירו גם בג' נ"ט וזה כדרך חומרת מנהג של הרמ"א שאסרו הכלי של האב"י בתחיבה כאן מה שלא החמיר בסי' צ"ג בבישול לענין שאר דברים עש"ך כאן סק"כ, והיינו כמ"ש דבכפות ותחיבתם החמירו יותר מבקדרות דלא שכיחי כ"כ ולא יבואו לטעות, ועוי"ל דידוע דקולא של נ"ט בר נ"ט ושל נט"ל חד הוא וכמו שהחמירו בכלי אב"י לאסרה לתשמיש מה שלא החמירו במאכל של אב"י כן החמיר המחבר כאן בנ"ט בר נ"ט בכלי מה שלא החמיר בדגים, וזהו דרך אמת ונכון לתרץ חומרת המחבר כאן בכלי מה שלא החמיר בדגים [יז] או שיש במאכל ס'. קאי אשניהם ב"י, והט"ז סק"ז הקשה מסי' צ"ה ס"ג ביש אוסרין הקערות שהודחו ביורה חולבת מטעם שמא נגעו הקערות בדופני היורה בלא אמצעית המים, כלומר ואז אינו נ"ט בר נ"ט, ואני הנבוך איני מבין קושיתו, דמה ענין היתר נ"ט בר נ"ט להיתר ס' דהתם דההיתר מכח נ"ט בנ"ט שפיר אמרינן דכשנוגעין זב"ז בלא אמצעית המים שוב אינו נטבנ"ט והכל נ"ט א', אבל כאן בהיתר ס' מה יזיק אם יגעו זה בזה ואדרבה רק מחמת המים צריכין ס' ובלא מים אין קדרה וכף אוסרים זא"ז ואדרבה הש"ך בס"ק ט"ו השיג על המחבר להתיר מטעם דהוה כנ"ט בנ"ט עי' בס"ק שלפ"ז במה שכתבתי אודות דבריו, ומה שכ' הט"ז שבכף יהי' טעם שני ור"ל תינח שהקדרה מותרת כשיש בה ס' נגד הכף אבל הכף שבו האיסור איך יהי' ניתר מטעם נ"ט בנ"ט כיון שיש חשש שנגע בקדרה בלא אמצעית המים זה כוונתו, אבל גם זה איני מבין אטו אנן מתירין הכף לאכלו כך הא עיקרו לתשמיש ויאכלו ממנו במה שיגע וא"כ אז ודאי יהי' ג' נ"ט, והא דאנן אוסרין גם ב' מיני כלים בהודחו קערות ביורה חולבת י"ל כיון שהמים אסורין מן הדין דיש בהם ב' בליעות ושם אין ס' לכן שפיר אוסרין שניהם שנאסרו כמו המים דדומה לדין דלק' דמתוך שאסרו לאכול המאכל כמין האב"י לכן אסרו גם הכלי שהיא אב"י שאם נתיר הכלי יאמר שמותר גם המאכל עכ"פ במינו, אבל כאן שהמאכל מותר והקדרה מותרת ואתה רוצה לאסור גם הכף מחשש שמא נגע בלא אמצעית המים ואין כאן ג' נ"ט אני אומר כשנשתמש בכף יהי' אז ג' נ"ט ויותר ויותר נ"ל דהא דתי' התוס' טעם איסור הכלים בהודחו ב' תירוצים ואחד מהם שמא נגעו זב"ז בלא אמצעית המים תולה בתי' ראשון משום שהמים אסורים, דאי לאו הך טעמא דהמים אסורים לא שייך לאסור מטעם א' לחוד, חדא דלמה נחזיק איסור בדבר שמותר מן הדין, ועוד דכל החשש זה דנוגעים זב"ז הוא רק לעשותם כנ"ט שני ולא כנ"ט ג' אבל כשישתמש באותה כלי יהי' אז ג' נ"ט ויותר, וע"כ דשני התירוצים אחדים הן דע"י שהמים אסורים לכן אנו מחזיקין חששות, אבל כאן שיש ס' שגוף המאכל מותר שיש ס' וגם כשישתמש בהכף יהי' ג' נ"ט אפי' אם קיבל עכשיו מגוף הקדרה בלא המים ומכ"ש כשקיבל עכשיו ע"י המים שיהי' ד' נ"ט למה לא נתירו וצ"ע ודברי המחבר ברורין הן מקושית הש"ך כמ"ש בס"ק שלפ"ז הן מקושית הט"ז דכאן [יח] כמין הכלי. ר"ל בלא חלב ממש רק שיתנה בכלי שלה, ובדיעבד גם אם נתנה לחלב ממש מותר, וכ"ז באם הי' הכף נקי אבל אם הי' מלוכלך אף שהי' ס' נגד הלכלוך אסור אפי' במין הב"י ואז יצטרכו לאכלו רק בכלי חדשה ממש, והא דאסרינן האב"י דוקא כשהי' הב"י בלוע מבשר או חלב בעין אבל בלא"ה אפי' מנהגא ליכא ושניהם מותרין ובפרט אם לא הי' שום מאכל בכלי רק מים אפי' הוחמו לשתי' או לאפייה אסורים המים דאין דיעבד במים, ובכה"ג הי' שייך להתיר גם האב"י דהא אין מערין המים לשום כלי רק שופכין אותן וכה"ג כ' הרמ"א לק' סי' צ"ה ס"ג דכשמין א' אב"י ויש שם מים דכיון דבלא"ה המים נשפכין אין מנהג לאסור האב"י והפ"מ כאן כ' לאסור משום לא פלוג וצ"ע דא"כ הי' להם לאסור גם בהדחה דלק' והי"א כאן מתיר, ועו"ק דא"כ הו"ל יציבא בארעא וכו' דכששניהם ב"י אם יש ס' מותרים שניהם והטעם דכששניהם ב"י אין מדקדקין בעירוי המאכל במין כלי אחת דוקא וא"כ כאן במים דג"כ אין מערין לכלי ההיפוך רק שופכין החוצה א"כ למה נאסור האב"י יותר מהב"י בלא טעם. ובע"ש הסכים גם הפ"מ להתיר במים. או ביש ס' [יט] מדינא. המ"ז סק"ז האריך דלהש"ך סק"ח אפי' יש בקדרה שאר דברים וגם יש ס' אפ"ה אוסרין האב"י. ולדברינו בסקי"ד דציון הש"ך סק"ח טעות בציונו וצ"ל סקי"ב על דברי הש"ע כאן דלא מיירי ביש ס' כלל א"כ אין ראי' לשום פוסק לאסור האב"י ביש ס' עוד שם אם יש בקדרה מאכל עב כגרויפין מבושלים נאסרו כ"ק נראין דבריו אם בשעת תחיבה הי' כבר המאכל גוש וקשה דהוה כצלי דאין מועיל ס' להתיר הכ"ק או כ"נ. ואם נטל קאשי בכף חולבת שאביי הרבה פעמים וכל פעם נאסרו בכ"ק ואח"כ עירה עליהן רוטב אסור דהכ"נ אסורים מן הדין. ובפרט בכף איסור בכה"ג דכל כ"נ נ"נ ואין מועיל מה שיש ס' נגד הכף להתיר הכ"נ. ואין לומר דבלוע אין יוצא בלא רוטב דמכלי יוצא בלחלוחית קצת דאל"כ לא הי' צריך ס' כלל. ומ"מ י"ל דכשנתן רוטב על הקאשי נתערבו הבליעות של הכדי נטילות ודי בס' נגד הכף דאין הנאסר יותר מהאוסר דבחצי חתיכה אין אומרים חנ"נ ואף דבבב"ח החמירו לומר חנ"נ בחצי חתיכה י"ל דכף זה אחר שנתחב בקדרת ההיפוך דינו כשאר איסורים ולענין חנ"נ לא אמרינן בא מבב"ח כבב"ח. ובפרט שהכ"נ באה מחומרת גוש ולא מחמת בישול דאין בשום בישול דין כ"נ וכל שלא בא מכח בישול אינו בחומרת בב"ח. ובסי' צ"ה אבאר דינים כאל בהדחות והנה בספק אם הי' שימוש הכף בתוך מעל"ע בכ"ר או בכ"ש דהש"ך בסי' צ"ה ס"ק י"ג ס"ל דסתם כף משתמש בו בכ"ר עיי"ש לענין הדחה. וממילא ה"ה כאן והגרע"ק חולק. ואם שימושו בכ"ש זוכר בבירור ושימושו בכ"ר מסופק יש להתיר דגם בספק ב"י מתירין בסי' קכ"ב. ואם היו כמה כפות ומהם שמשו רק בכ"ש ומהם גם בכ"ר יש לדון בכל דפריש מרובא פריש ונלך אחר הרוב. ואם המנין שוה אם השימושים היו בחלב ממש והתחיבה היתה בבשר ממש הוה א"ת ואין תולין להתיר וע"ל סקי"ג בדינים כאלו לענין כלים ב"י ואב"י ותלמוד משם לכאן ובסי' ק"ה סק"ט אבאר עוד בס"ד: סעיף ו בצלים [כ] או ירקות הבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת. אם ידוע כמה בשר נבלע בהם א"צ ס' אלא נגד הבשר שבהם: הג"ה. דלא שייך לומר חנ"נ דעדיין כולו היתר. וכ"ש [כא] בקדרה של חלב שבשלו מים תוך מעל"ע לחלב ואח"כ בשלו בה בשר לא אמרינן לשער נגד כל המים רק נגד החלב הבלוע בקדרה [כ] או ירקות. לפי' המפורשים בבצלים שנעשה בהם הבלע ע"י סכין דדוחקא דסכין וחריפות דבצלים מבליע א"כ צ"ל דהירקות דכאן מיירי בחריפים כצנון וכה"ג ובאו"ח סי' תמ"ז חשב זיתים שחתכן בסכין חמץ. ובסי' צ"ו יבוארו בפרטות המינים החריפין בירקות ומינים שאינן חריפין ושם יתבאר דאפי' חתכן דק דק א"צ ס' רק נגד הסכין שזהו הבשר הבלוע בהם. וגם שנוכל לסמוך אטעימת ישראל אם אמר שאין בו טעם יוכל לכתחלה ליתנם לחלב. ובחתכן בסכין איסור אם חתכן דק דק נאסרו כולן וצריך ס' נגד כולן. וכ' הש"ך דאפי' הסוברין דאין חנ"נ בש"א מ"מ גם נ"ט בר נ"ט לא נקיל בהם לכן אסורים לכ"ע. ואם לא חתכן דק דק רק עשה בה חתך א' או ב' אסור כ"ב אלא דאין אומרים איסור דבוק בהכ"נ. ומהר"ם מלובלין התיר גם את הבצלים באכילה כשהיו חתוכין בסכין של חלב ובשלן עם בשר או להיפוך כשיש ס' נגד הסכין שחתך בהם דאפשר לסחטו דהיתירא מותר. והכרו"פ הקשה עליו ובסי' צ"ו אבאר בס"ד. והיתר דבצלים למהר"ם הוא רק בנצטננו ולא נטלם בכף בשעת חמימותם אבל אם נטלם בכף בעודם חמין כ' הפמ"ג סי' צ"ו דנאסרו מיהו לתי' החו"ד שם על קושית הכרו"פ נגד המהר"ם ע"ש מותרים אפי' לקחם בכף בחום משום דמקושרין עם כל הרוטב ולא נ"נ. אבל אין תי' זה מספיק דאיך נוכל לומר שהם מקושרין בעת שהגביה אותן מן הרוטב. אבל לפי דברי מוהרש"ק שהבאתי לעיל סק"ז דאפי' כשמגביה הכף עם חלק מהמאכל נחשב מה שבכף לכ"ש כיון שאינו בתוך הרוטב של כ"ר נצטנן ובדרך זה יש להתיר. וזה להיפוך מדברי החו"ד דאדרבה בזה שהגביהו הפסיקו מהקישור. מיהו נגד זה יש דעת הרש"ל דגוש אינו מתקרר אפי' מתתאה צונן ומכ"ש שאינו מתקרר מעצמו בהגבהתו. מיהו י"ל כך דבאמת הבצלים אין להם רק בליעה והכף ג"כ אין לו רק בליעה והבליעות אין יוצאות מזה לזה בלא רוטב ואפי' אם לקחם בכף עם מעט רוטב אין לזה שם רוטב להמהרש"ק דעכ"פ אין זה רוטב של כ"ר דעכ"פ נתקררה כ"כ עד שלא נחשבו לכ"ר ואין רוטב מוציאה בלע רק רוטב של כ"ר. וכיון שהכף לא נאסר מהבצלים ממילא גם הבצלים לא נאסרו מהכף בשעת הוצאה ואמרינן שכבר יצא הבלע שבהם בעודן ברוטב. ועפמ"ג או"ח סי' תמ"ז שנסתפק בכה"ג אם חתך בסכין בתוך הכ"נ של הבצלים אם נאסר הסכין מהם ושם בחמץ שהכ"נ היא איסור משא"כ כאן דהיתירא בלע. והמחוור לצנן הבשר והרוטב וילקט הבצלים משם ויזרקם. ואם נטלם בכף מהרוטב והחזירם די באותן ס' שנתבטלו הבצלים בפ"א אם היה ס' נגד כולם. ואם מתחלה לא הי' ס' רק נגד הבלוע יש לסמוך אמהר"ם דהם עצמם היתר וממילא לא נתחדש איסור. והגרע"ק אוסר הבצלים אם בשלם בחלב או בשר ממש [כא] בקדרה. אם בישל מים בקדרת בשר ובתוך מעל"ע מהמים ואחר מעל"ע מבשר בישל בה חלב מותר בלא ס' דבהיתר לא נ"נ. ובאיסור כה"ג נתחדש האיסור בשעת בישול המים וצריך ס' נגד המים שנ"נ באין הפסד ובריש סי' ביארתי סעיף ז בשר רותח שחתכו בסכין חולבת כל החתיכה אסורה [כב] אם אין בה ס' נגד מקום הסכין שנתחב בה. ואם דהסכין אב"י [כג] או ספק אב"י אין אומר אלא כ"ק: הג"ה. וכ"ז בבשר רותח בכ"ר ואז אם הסכין ב"י ואין ס' נגד הסכין הכל אסור ואף [כד] הסכין בעי הגעלה. אבל, אם הוא [כה] בכ"ש הבשר בקליפה והסכין בעי נעיצה בקרקע וכ"נ. ואפי' אם אין [כו] הסכין ב"י יש לקלוף מעט הבשר משום שמנונית הסכין [כב] אם אין בה ס'. ואפי' איכא ס' בעי קליפה וי"א כ"נ דמכלי יוצא הבלוע בלא רוטב ע"י רטיבות קצת וגם משום דוחקא. ואם תחב כף לתוך גרויפין מבושלים ע' בדברינו לעיל ס"ק י"ז [כג] ספק אב"י. דקי"ל סתם כלים אב"י. וצ"ע דבסי' קכ"ב איתא דבכלי ישראל ישאלנו ואם א"י קנסינן לי' וכאן מתירין בספק כודאי אב"י. ועו"ק דהא דהתירו סתם כלי הוא משום ס"ס שמא אב"י ושמא מה ששמשו בהכלי הי' לפגם לתשמיש זה של עכשיו. אבל כאן לא שייך זה דכל הספק הוא על הסכין ואם אינו זוכר אם הוא ב"י עכ"פ יזכור איזה תשמיש עשה בסכין זה אם דבר הפוגם לבשר של עכשיו. ואולי האי ספק אב"י קאי אסכין נכרי דבכלי נכרי שייך תמיד האי ס"ס שמא אב"י ושמא בפגם שימש דלא שייך לשאלו ע"ש סעי' ז' ועט"ז בדין זה של כ"ק דכאן דמסתמא יש ס' נגד הטוח המעט זה. ונראה מדבריו דהכ"ק היא מדינא ואם בישלה עם הכ"ק צריך ס' נגדה כמבואר בסי' צ"א במקום שהכ"ק מדינא [כד] הסכין. ואפי' היא אב"י בעי הגעלה מק"ו מכף אב"י דלעיל ס"ד לפי מנהג הרמ"א ומכ"ש כאן דחתך בו בשר ממש [כה] כ"ש. והט"ז מחמיר דבגוש לא שייך היתר דכ"ש. גם מחמיר בכ"מ בכ"ש אפי' לא גוש באה"מ וכאן בגוש יחמיר אפי' בה"מ וצריך ס' וגם כ"נ כבס"ק כ"ב. רק שאין הכ"נ איסור הנאה. וכבר כתבתי דהמחמירים בגוש בכ"ש היינו כגוונא דהכא דחתך באמצעיתו דשם החום חזק ולא בדופנותיו. וצ"ע אם דוחקא דכף בתבשיל עב חשיב כדוחקא דחתך הסכין להט"ז [כו] אין הסכין ב"י. כלומר דלעיל כשחתך הבשר בעודה בכ"ר כ' המחבר דבאב"י בעי קליפה וכתבתי בס"ק כ"ג דאז באמת בעינן ס' עם הכ"ק רק דמסתמא יש ס' בכ"ק נגד הטוח שע"ג הסכין ושם כתבתי דס"ל דהקליפה מדינא ואם בשלה בלא קליפה בעי ס' נגדה. לכן כאן שחתך בכ"ש כ' הרמ"א יש לקלוף מעט וכו'. ולשון זה מורה דהקליפה מחומרא ולא תאסר כשיבשלה בלא קליפה. ונ"ל דיגעיל הסכין אפי' בכה"ג. ובדיעבד שרי שיש כאן תרתי לטיבותא. אב"י וכ"ש סעיף ח אם נפל לתנור פנדאש [כז] גבינה [כח] אפי' לחה. וכן גבינה חמה לקדרת בשר אין אוסר אלא כ"ק: [כז] גבינה. המחבר לטעמי' בכ"מ דגבינה סתמה כחושה לכן די בכ"ק ואף דבשאר איסורים חם גוש אוסר כ"נ אבל הגבינה דסתמה כחושה אין בליעתה הולכת יותר מכ"ק ולפי"ז הגבינה עצמה נאסרת מהבשר כ"נ כן דעת הש"ך במחבר. וק"ל דנהי דהמחבר ס"ל דהגבינה כחושה אבל סתם בשר אינו כחוש וס"ל להמחבר בסי' ק"ה דבתתאה חם בעינן ס' וגם כ"נ. וגם ס"ל שם בחום דצלי דהיתר מפטם לאיסור ע"ש ס"ה. וא"כ עכ"פ הו"ל לפרש כאן דגם הבשר כחוש. וגם קשה אהרמ"א דהו"ל להגיה דלדידן דאין אנו בקיאין דעכ"פ צריך ס' וגם כ"נ ולא לשתוק לגמרי. והנה המ"ז הביא ג' פרושים בפנדאש דכאן. א' פי' הט"ז שהיא רק כלי שאופין בו פנדאש ודחה פי' זה ע"ש. עוד פי' פנדאש ממש וגבינה עליו. פי' ג' שהגבינה נפלה ע"ג קערה חמה ריקנית ואח"כ שמו בה הפנדאש. ובמחכ"ת פי' זה דחוק יותר דכל קערה ריקנית דינה ככ"ש כמ"ש הט"ז סוס"י צ"ב. ועוד דלכל הנך פרושים קשה למה מצייר בפנדאש היל"ל בשר חם שנגע בגבינה. ונ"ל דהפנדאש היא עיסה ממולא בבשר ואין הבשר והגבינה נוגעים זב"ז רק באמצעית העיסה והעיסה בלועה מהבשר שבתוכה שנאפית בתנור. ולפי שבבלוע גם אנן בקיאין בין כחוש לשמן וא"כ לכ"ע אין מגיע האיסור יותר מכ"ק והעיסה במקום כ"ק דהעיסה ודאי נאסרת שהיא בלועה מהבשר וגם נגעה בהגבינה וממילא אין הבשר אסור כלל רק הגבינה נאסרה מבליעת העיסה ג"כ רק כ"ק דבבלוע בקיאין לומר כחוש. וא"ש דכרי המחבר שלא כתב כלום מהבשר דידוע דפנדאש היא עיסה ממולאת. וגם א"ש דהרב לא הגיה כאן מלומר דלדידן אוסר עד ס' כמ"ש בדיני צליה ומליחה מסי' צ"א וק"ה משום דכאן הבשר נבלע ונטמן בתוך העיסה וא"ש דא"צ כ"נ להגבינה ודי בכ"ק דבבלוע לא החמיר כ"כ כיון שלא נגעה בגוף האיסור דהא בכוליא שצלאה בחלבה כיון שהקרום מפסיק ואינה בולעת מגוף החלב רק דרך הקרום די בקליפת הקרום. ושם השיג הרב משום דהקרום דק מאוד ונתקרע משא"כ כאן. ולפי"ז נבין גם סוף דברי המחבר כשנפל גבינה חמה על קערת בשר. דקדק לכתוב קערה דסתמה כ"ש והגבינה חמה והוה כעירוי ואינו אוסר ולא נאסר לכ"ע רק כ"ק ויתורצו קושית הש"ך וא"צ לתירוצי הט"ז דכאן ליכא דוחקא דהא גם בסכין עם דוחקא לא אסרו בסעי' ז' בכ"ש רק כ"ק [כח] אפי' לחה. לכאורה יש לדקדק מהו הרבותא דלחה. ונ"ל לפמ"ש בדברינו בס"ק שלפ"ז דהפנדאש היא מין עיסה ממולא בבשר. והבשר והגבינה עצמן אין נוגעים זב"ז אלא דרך העיסה ולכן לכ"ע אין לאסור הגבינה יותר מכ"ק וטעם איסור של כ"ק דאף דאין בלוע יוצא ממאכל בלי רוטב מ"מ אם הבלוע שמן וגם אין זה בלוע ממש רק כמוס בעיסת הפנדאש ובכה"ג הוה העיסה ככלי דע"י לחלוחית קצת יוצא לכן כ' אפי' אם יש שם לחלוחית מהגבינה מ"מ אין אוסר יותר מכ"ק. והעיסה נגד הבשר אסורה במקום בליעת הקליפה מהגבינה והגבינה בולעת כ"ק מבליעת העיסה. ולכן לא כ' המחבר מאיסור הבשר כלום דידוע שיטתו דגבינה כחוש ואפי' היתה נוגעת בבשר עצמו לא היתה אוסרת יותר מכ"ק והעיסה ממילא אסורה ובזה ניחא הא לפי לשון המחבר שנפלה הגבינה להתנור א"כ תתאה חם וגבר ואוסר הכל. ולדברינו ניחא דאין כאן בשר בעין רק טמון בעיסה והוה כבלוע דאין יוצא בלא רוטב ממש ולא ע"י חום דתתאה. ולפי"ז גם אם הי' קרעפלעך מעיסה שהגבינה טמונה בהם ונפל בשר עליהם כשהם חמין ג"כ לא יהי' איסור יותר מכ"ק דבלוע אין אוסר בתתאה בלא רוטב. ודי לאסור כ"ק כמו עילאה חם וכ"ז בחם בלא רוטב אבל אם נפלו קרעפלעך כאלו בבישול ונאסרו כולם. ונפלו מהם בין קרעפלעך כשרים אם לדונם בחומרת חהר"ל אם הם גדולים שמכבדין באחת או שתים מהן נראה מהחו"ד דאין לדונם לחהר"ל כיון דכל האיסור בא מהמילוי שבהם והמילוי לבדה אינה ר"ל. והגהות א"ב כ' די"ל דין חהר"ל כיון שמכבדין בכולה ואם הם קטנים וכשמכבדין צריכין ליתן הרבה לפני אורח י"ל דאין זה בגדר חהר"ל כמ"ש הפמ"ג לענין גריוון משומן ולפי שכל חומרת דברים חשובין הם מדרבנן יש להקל לצורך וה"מ ובסי' ק"ב הארכתי. ואם אפו קרעפלעך ממולאים בגבינה על מחבת של בשר ב"י ונאסרו שהיו צריכין ס' וגם כ"נ ובפרט כשהיתה המחבת משוחה בשומן דאז גוף העיסה בלועה מבב"ח והכל נ"נ ודנין בה דין חהר"ל. ובהנאה יש להתיר בה"מ דהוה דרך צלי ולא בישול. ואם המחבת משוחה בשמן ונאמר דשמן פוגם לבשר וא"כ קבלו הקרעפלעך טעם בשר ע"י פגם השמן ויש להתיר אם נרגש פגם השמן בהקרעפלעך וגוף דין זה דשמן פוגם בבשר ע' בסי' ק"ג סעיף ט בשלו [כט] דבש במחבת בשר ב"י והוריקוהו לכלי חלב ב"י מותר דהוה נ"ט בנ"ט דהיתירא:
[כט] דבש. לק' סי' צ"ה ס"ג כ' הרמ"א בעירה חם מכלי בשר ע"ג של חלב מים או ש"ד דאם הכלי עם המאכל דעירוי אוסר אם הי' שניהם ב"י. ותי' הש"ך דכאן יש עוד טעם דדבש פוגם לבשר. והפמ"ג באו"ח בהנהגת השואל באו"ה סוף סדר ב' כ' בכה"ג דמותר ולא העיר לא מכאן ולא מהג"ה דסי' צ"ה. ונ"ל דרק במים יש להתיר בכה"ג כיון דהמים נשפכין ממילא והכלי כשישתמש בה יהי' ג' נ"ט וכה"ג חלקתי בין מאכל לכלי לעיל בס"ד בדיני כפות: בדיני מגע גבינה לבשר דסתם המחבר בכמה מקומות ובסי' צ"א וכאן בס"ח דאין גבינה אוסרת יותר מכ"ק מחמת כחישותה. ודעת הרמ"א בכ"מ דחושש חשש שמן גם בגבינה ונראה לכאור' דפליגי בחוש הטבע. ונ"ל דלא פליגי כלל רק שאנו רואים במדינתינו דמעמידין החלב בעודה במתיקתה ושמנוניתה על איזה ימים עד שיתקשה השומן שבה למעלה וקולטין אותה לעשות חמאה והחלב דלמטה כבר נתקשה לחימוץ ומעמידין החלב החמוצה סמוך לכירה במקום חם ונקפה הגבינה מכח חמיצותה וחום הכלי. וגבינה זאת באמת כחושה כי כל שומן החלב עלה לחמאה אבל במקומות שנוסעים החולים לרפואות שעושין גבינה מכל החלב המתוקה ע"י שנותנין בה קיבה ונקפאת עם כל שומן שלה ועל גבינה זאת נתנו חכמי משנה איסור חמור אם היא של עכו"ם מחשש קיבת נבלה. וגם בשל ישראל הצריכו ס' נגד הקיבה כמבואר בסי', פ"ז וע"ש בדברינו באריכות נפלא. וגבינה כזאת ודאי דיש חשש שומן כשנגעה בבשר בחום או במליחה ובפרט בחלב עזים השמנה מאוד. ולפי"ז גבינות נכרים במדינתינו שאין חשש קיבה אין בה חשש יותר מחמאה שלהם שאמרו החשש שמא עירב בהחלב חלב טמא וקיימא ביני עיטפי אף שאין חלב טמא נקפה לא לחמאה ולא לגבינה. ובסי' קט"ו יבואר דכולם אסורים משום לא פלוג. אמנם יש בגבינה כזאת חשש אחר שמעמידין אותה להחם בכלי איסור ולפעמים נתחמם הקדרה עד שהי"ס ואף דסתם כלי של עכו"ם אב"י אבל החלב אז חמוצה מאוד וחריפא ומחליא לשבח. ולכן אין שום סברא להקל בגבינות עכו"ם אפי' במקום שאין מעמידין בקיבה ולענין חומר חהר"ל או דבר שבמנין בגבינות אלו וכיוצ"ב יבואר בדברינו בסי' ק"א בקו"א ובסי' ק"י: