חידוד הלכה· רבי אריה הלר
יו"ד · סימן פז
פתיחה גדולה לספרי פמ"ג חדש להל' בב"ח הש"ס בכורות ד"ו דייק מקראי דהטמאים יתירא להורות איסור לחלב דבהמות טמאות וצירן ורוטבן ופריך ל"ל קרא לאיסור חלבה ומשני סד"א הואיל והיתר דחלב דטהורה נמי חידושא הוא דאמר מר שהדם נעכר ונעשה חלב ועקרה מדם [פירש"י דמעיקרא היה דם והאוכלו בכרת ועכשיו מותר] וכיון דחידוש הוא בטמאה נמי לשתרי קמ"ל ופריך הניחא למ"ד דם נעכר וכו' אלא למ"ד איבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת אצלה עד יב"ח מא"ל ושפיר ק' ל"ל קרא לאיסור חלב טמאה דהא היתר חלב לאו חידוש הוא]. ומשני איצטרך סד"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרי [והשתא החלב חלק מנפשה ודמי לאמה"ח] הלכך סד"א דטמאה נמי לשתרי קמ"ל עכ"ל הגמ'. והרבה יש לדקדק כאן. והנני פורטם ואח"כ אתרצם בס"ד א) דבחידוש ראשון דדם נעכר דפירש"י דהחידוש דמעיקרא הי' באיסור כרת והשתא שרי וק"ל דבנדה י"ט איתא מנ"ל דאיכא דמים טהורים באשה [כגון לבן וירוק] דכתי' כי יפלא ממך דבר וכו' בין דם לדם. בין דם טמא לדם טהור. ופריך אלא מעתה בין נגע לנגע וכו' עד אלא הכא אי ליכא דם טהור באשה במאי פליגי [הזקן ממרא עם הסנהדרין] ופריך ממאי דהני טהורים והני טמאים [דילמא איפכא דהלבן והירוק טמאים ואדום ושאור טהורים] אראר"ב דא"ק ויראו מואב את המים אדומים כדם [ש"מ דהאדום עמא וממילא הלבן וירוק טהור] עכ"ל הסוגיא בנדה ולפ"ז אין חידוש דהיתר חלב שבא מדם בבהמה הא גם בדמי נדות דאשה מצינו דהאדום טמא והלבן טהור וגם בה נשתנה. וא"כ אין החידוש דשינוי הדין אלא בשינוי המראה וזהו מעשה הבורא ואיך הי' הס"ד להתיר גם חלב דטמאה משום החידוש דהיתר. וגם באידך מיד דהחלב בא מאמה"ח דחסרון נפשה גם חידוש זה ישן הוא דמצינו היתר כזה בביצי עופות. ובשטמ"ק הקשה מביצים ותי' דלאו בחדא גונא הם ושפיר הוה חידוש. ודבריו לא נכנסו באזני במחכ"ת עכשיו דהא בפ' כ"ש בסוגיא דמשרת אמר מבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא מה חידושו אילימא דהאי לחודי' שרי והאי לחודי' שרי ובהדי הדדי אסור גם בכלאי בגדים קן וכו' הרי משום דמצינו דוגמא כזה תו לא הוה חידוש והדוגמא דביצים לגבי חלב יותר מכוונים מדוגמא דכלאים לבב"ח. ולק' נפרש דברי השטמ"ק בדרך תירוצו שם ולתרץ ב' קושיות אלו בהנך שני חידושים אני מחויב עוד לטייל בהסוגיא ולהוסיף דקדוקים ואז יתורץ הכל בס"ד. דעו"ק מנ"ל לש"ס נדה דהאי בין דם לדם קאי אדמי נדות ולדייק דאיכא דם טהור באשה דלמא האי בין דם לדם קאי אדם בהמות דאכילה ופליגי אם דם התמצית אם הוא בכרת או בלאו כפלוגתת ר"י וחכמים כריתות כ' ע"ב או לאיסור דם אחים ולהתיר חלב לבן וכה"ג כמו דפליגי ר' עקביא וחכמים בדם ירוק דנדה וכה"ג יפלגו בדמי בהמות דאכילה. וראיתי בתוס' הרא"ש שם בד"ה אלא הכא כי ליכא דם טהור באשה במאי פליגי והקשו התוס' הא משכח"ל דפליגי בפלוגתת רב ולוי אם דם טהור בא ממעין דדם טמא או ב' מעינות הן להנ"מ שביניהם ותי' דא"כ הי' די לכתוב בין דם ולשתוק והי' משמע דפליגו באיזה פלוגתא ששייך גבי דם. ומדכתב לדם ש"מ שיש גם פלוגתא אחרת לטהר לגמרי זת"ד. ולפי"ז א"ש סברת הגמ' דידעו בבירור דהאי בין דם לדם לא קאי אדם דאכילה דשם ליכא רק פלוגתא אחת אי רק אדום אסור ולא לבן. דכיון דכבר כתב קרא דהטמאים לאסור חלב דטמאה ממילא ידענו דשל טהורה מותר, והש"ס דבכורות הצריך קרא דהטמאים אם היה קרא דבין דם קאי אדם דשחיטה להתיר אז ידעינן ההיתר דחלב טהורה והי' ס"ד דגם דטמאה לשתרי לכן כתי' הטמאים לאסור ועכשיו דכתי' הטמאים לאסור חלב דטמאה ממילא ידוע להיפוך דהא דטהורה שרי וכיון שכן שפיר ע"כ נוקים קרא דבין דם לדם לדם נדה וממילא נדע שיש דם טהור באשה: השתא דזכינן לזה דקרא דבין דם לדם קאי אדם נדות דאשה דוקא והנה בגמ' בכורות הנ"ל מביא קרא דמי יתן טהור מטמא והיינו להורות דדם נעכר ונעשה חלב א"כ קשה גם בגמ' נדה ל"ל לדייק מבין דם לדם שיש דם טהור, דלמא קרא דמי יתן טהור מטמא אתי להורות שיש דם טהור דמדם נדות נעשה חלב וטהור. י"ל דהחלב דדדים שבאים מדם לזה א"צ קרא דהא גם אם הי' זב דם מדדים הג' טהור דאין טומאת דם נדה אלא במקור ושזב דרך ערותה ולא בדם שאר איברים. וע"כ דקרא דמי יתן טהור מטמא קאי אדם בהמות דבכל איברים יש איסור דם. ואותה המשקה דזב מדדים טהור ומותר. ובבהמה הוא חידוש אמיתי דהי' יכול לומר דגם הלבן אסור כמו דפריך באשה מנ"ל דאיכא דם טהור דילמא כל מה שזב ממנה טמא. וכשכתב קרא דמי יתן טהור מטמא ש"מ שהחלב מותר לגמרי אבל באשה אין שום חידוש במה שחלב הדדים טהורין דגם דם הדדים ושבכל האיברים טהורין השתא דאתינא להכי צ"ע דברי תוס' הרא"ש נדה ט' ע"א ד"ה טהור מטמא פי' דם נדה טמא וכשנעשה חלב נטהר עכ"ל. ולדברינו ק' הא החלב בא מדדים ושם אפי' הי' דם הי' טהור הא המקום גורם הטהרה ולא השינוי מראה. ועוד מנ"ל דהחלב שבדדים הי' כבר במקור ונטמאו ומשם הלכו לדדים ונטהרו הא הדבר בהיפוך דהדמים היתירים שהולכים למקור הולכים עכשיו לדדים ונעשו לבן ועוד דגם דם הנתקבץ למקור אינו טמא רק בשעה שיוצא מבין רגליה לכן האמת כמ"ש רש"י דמי יתן טהור קאי אאיסור דם בהמה במה שנשתנה ללובן וזהו חידוש אמתי דאלו הי' אדום הי' אסור. ובאמת אוסרים הפוסקים בדד בהמה הנותנת חלב אדום ונלכה מחיל אל חיל במשנה נדה י"ט דם הירוק עקבי' בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין אר"מ אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה, ובגמ' שם אר"י ירד ר"מ לשיטת עקביא וטימא וכו'. ולכאורה מנ"ל זה הא בסוגיין דבכורות אמרינן דלמ"ד דם נעכר הוה חידוש במה שהדם מותר ואם היה דם ירוק טמא באשה. ואם איתא דירוק שוה לאדום באשה א"כ גם בבהמה ירוק שוה לאדום לאיסור וחלב בהמה טמאה ירוק ואיך הי' ס"ד דכיון דחלב דטהורה שרי גם דטמאה שרי הא חלב דטהורה חיור וכה"ג באשה טהור ודטמאה ירוק וכה"ג באשה טמא. וממילא ש"מ כמסקנת הש"ס שם דר"מ לא ס"ל כעקבי' דהירוק מטמא משום נדה רק משום משקה עכשיו נחפש דרך לתרץ קושיתנו דתחלת הפלפול גם למ"ד שני דחידוש חלב משום דדמי לאמה"ח והקשיתי דחידוש זה ישן הוא דגם ביצים באים מהחי ומותרים. ולתרץ גם קו' זאת נדקדק בלשון שהאריך ואמר סד"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא. ולמה לא אמר בקיצור סד"א הואיל והחלב כאמה"ח דמי ושריא. וע"כ דהכונה לצייר החידוש בדרך זה דכבר הי' אפשר לומר כיון דאיסור אמה"ח נלמד מבשר בנפשו דמו לא תאכלו, והי' ס"ד לומר דאין איסור אמה"ח רק בזמן שכל נפשה בה ואחר הלידה דאין כל נפשה בה לא נאסר אמה"ח. דכה"ג מצינו בהיתר דבן פקועה מקרא דבבהמה תאכלו ומשם גמרינן אפי' חי וחורש בשדה מותר כיון שהוציאו מבהמה דה"ק כל שנמצא בבהמה מותר אפי' חי. וא"כ גם איסור אמה"ח אינו אלא בזמן שכל נפשה בה ולא באותן כ"ד חודש לכן האריך ואמר הואיל וליכא מידי דאתי מן החי ושריא כלומר כיון שגם באותן כד"ח אין שום אבר ניתר בה רק החלב לבד א"כ הוה חידוש ושפיר הי' ס"ד דגם בטמאה לשתרי השתא דזכינא להבין כונת הגמ' שוב ל"ק מביצים דשם הביצה יוצאת ממנה דרך לידה ואנן לא מולד גמרינן דודאי כל שבדרך לידה לא נאסר בכלל אמה"ח משא"כ החלב דהוא כדם מן החי וזה לא נמצא בביצים ואפשר זהו כונת השטמ"ק שהבאתי לעיל שאין זה דוגמת החלב. כלומר שהיתר הביצה הוא דרך לידה משא"כ חלב ונלכה מחיל אל חיל דבגמ' שם מנ"ל דחלב בהמה טהורה שריא אילימא מדאסר רחמנא בבישול הא לחודה שריא וכו' ע"ש וק' דבסנהדרין ד"ה ע"ב איתא בחלב אמו יכול בחלב אמרת יש אם למקרא וכו' עד אלא אר"א בדר"א א"ק לא תבשל דרך בישול אסרה תורה. פירש"י אבל חל הוה טיגון. והתוס' שם בד"ה דרך בישול, י"מ דרך בישול דבלא בישול שרי אבל חלב בלא"ה אסור וק' לפי"ז דבאמת אסרינן חלב ומתה בחלב בפכ"ה למ"ד אחע"א ואפי' קרא יתירא א"צ לרבותם עכ"ל ולשיטת הש"ס בכורות נמצא דהגמ' דייק כדרך הי"מ שבתוס' דמאיסור בישולם יחד ש"מ דלחודי' שרי וא"כ שפיר אין לומר בחלב דגם בלא"ה אסור, ולפי"ז כשהקשו התוס' שם אהי"מ מחלב ומתה דאסורים קשה גם אהגמ' בכורות הנ"ל דאכתי מנ"ל דחלב שריא ואי משום דאסר בבישול ש"מ דלחודה שריא הא באמת גם חלב ומתה אסורים בבישול אף דגם לחודי' אסורין ולתרץ הש"ס בכורות מקושית התוס' אהי"מ נ"ל כך דבשלמא אהחלב שפיר יש לדקדק הא לחודה שריא דהאיסור לא תבשל ע"כ לא נאמר על הבשר הגוש דאין גוש מבשל לח רק הלח מעלה רתיחה ומבשל את הגוש ומרככו ומכשירו לאכילה וא"כ כאן בבכורות דרצה לומר שהחלב תהי' בלא"ה אסורה א"כ ק' ג"פ לא תבשל ל"ל דמוקמינן חד לאכילה וכו' ואם החלב בלא"ה אסורה נמצא חד מיותר. אבל השתא דהחלב שריא תו ליכא לאקשויי מחלב ומתה דאסורין בבישול בחלב דהאיסור של ג"פ לא תבשל לא קאי אהבשר הגוש דאינו עושה מעשה בישול וכ"ז בפלפולא דש"ס בכורות בענין היתר החלב לחודא אבל בסנהדרין דרצו ללמוד הקרא דלא תבשל אחלב בצירי שפיר אמרו הי"מ דמאיסור בישול דנלמד הא לחודי' שרי ממילא נדע דלא קאי אחלב בצירי רק אחלב דאל"כ מיותר חד לא תבשל ולפי"ז גם קושית התוס' על הי"מ לק"מ דבאמת אחר שאנו יודעין דהאיסור הוא על חלב והחלב בפ"ע מותרת ולא מיותר שום לא תבשל דכולהו צריכי חד אאיסור בישול בלא אכילה וחד אאיסור אכילה וחד אהנאה ממילא גם אם בישל חלב או נבלה בחלב עובר דעל הגוש הנתבשל לא אזהר רחמנא שנאמר דמדאסר עם בשר ש"מ דלחודי' שרי דאל"כ מיותר חד לא תבשל דהאיסור קאי רק אחלב המבשלת ולא על הנתבשל וא"ש דברי הי"מ והגמ' בכורות דקיימו בחדא שיטתא וז"ל הרמב"ם בפ"ט ממאכ"א אם בישל ח"ז חלב עם ח"ז בשר לוקה (וזה כלוי שחולק עם רב בחולין קי"ב] ומדקפיד בלשונו וכ' כאחד וגבי שבת כ' אחד נתן האור וא' הציג המאכל ואחד הגיס בכף כולן חייבין משמע דלענין בב"ח אם אחד נתן חלב על האור ועדיין לא עבר והשני נתן בשר בתוך החלב בשעת רתיחתו דרק השני עבר דהראשון לא עשה איסור ועדיין יכול אותו שנתן הבשר להוציא הבשר קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי. והרי לא לוקין לשום אחד מהם. ואם להיפוך הראשון נתן בשר ונתבשל כמבד"ר ואח"כ נתן השני החלב עבר מיד דהחלב נתבשלה תיכף דלח תיכף כשבא לתוך. רותחין נתבשלה. אמנם י"ל דכיון דכבר היה הבשר מבושל אם אמרינן דאין בישול אחר בישול בבב"ח א"כ בכה"ג לא עבר הנותן החלב אחר שכבר היה הבשר מבושל דעיקר האיסור אינה על שבישל חלב בתוך בשר אלא שבישל בשר בתוך חלב כדכתי' לא תבשל גדי בחלב וכו'. ובתוך הספר אדבר מזה עוד ראיתי לדבר במה שחקר המל"מ פ"ג הי"א מאיסור מזבח והרי"ט אלגזי כאן אם חלב דבן פקועה אסורה בבשר מה"ת או דינה כחלב שחוטה. והיינו מסוגיא דלעיל דהחידוש ממה שהיא כאמה"ח ולחודה שריא דאל"כ לא היתה אסרה בבישול. ואם איתא דגם חלב בן פקועה בכלל לא תבשל א"כ אפשר לאוקים הלא תבשל דוקא בבן פקועה אבל שאר חלב באמת גם לחודה אסורה משום אמה"ח ולא עליה קאי הלא תבשל זת"ד. ולענ"ד א"א לומר כן דבאמת אף דכתי' גדי וכתי' בחלב אמו מ"מ גם פרה ורחל ואפי' אינה אמו באיסור אלא שדיבר הכתוב בהווה ע' חולין קי"ד ומעיקרא מייתי להו בק"ו דהרבעה דמה אמו שלא נאסר עמו בהרבעה נאסרה חלבה עמו בבישול מכ"ש פרה ורחל שאסור עמם בהרבעה ודחי הק"ו דמה לאמו שנאסרה עמו בשחיטה ביום א' ולכן מייתי מיתורא דקרא דכתי' ג"פ בחלב אמו ואמרינן כל שנקראת אם לבניה וגם אחותו מייתי מקרא שלישי וגם אחותו נקראת אם לבנה. וא"כ ממילא א"א לומר דהלא תבשל לא קאי רק אבן פקועה דהא כל דנקראת אם בכלל האיסור אפי' פרה ורחל ואחותו וכולם נקראו אמות וממילא כיון דבע"כ קאי האיסור דלא תבשל אכולם ממילא שפיר ש"מ דכל החלבין של כל בהמות מותרין בפ"ע וממילא שפיר י"ל דהסברא בהיפוך דדוקא אותן שהתורה חידשה בהם החידוש דהותר בהם איסור אמה"ח הם באיסור בישול עם בשר אבל חלב ב"פ דלא נתחדש בהם היתר דאמה"ח דהיא כשחוט אינה בכלל איסור דלא תבשל כמו כל חלב שחוטה דכל דאינה בכלל החידוש לא אסרה תורה בבישול. או כלך לדרך זה שאני חלב שחוטה דלא תהי' נקראת אם לעולם משא"כ ב"פ אבל ההכרח מהסוגיא שרצו הנך גאונים ממילא נסתר וכאן קצרתי ובספרי פלפולא חריפתא לסוגיות הש"ס הארכתי בזה בפלפול גדול עוד חקר הרי"ט אלגזי שם לר"מ דדם נעכר והותר איסור דם והוטל עליה איסור בישול עם בשר אם דוקא החלב שלאחר הלידה הוטל איסור בב"ח אבל בחלב שקודם לידה דאין היתירה חידוש דלא נעכרה מדם וממילא לא עליה נאמר איסור בב"ח. וכ"נ מלשון רש"י דכ' דם נדות נעכר מחמת לידה [וזה צ"ע דבנדה שם איתא מחמת הנקה ולמ"ד אין נפשה חוזרת עליה איתא מחמת הלידה]. אולם מסתברא דל"ש דאחר שנתחדש איסור בב"ח ומינה דייקינן דלחודה שרי שוב אין לחלק בשום חלב וכולם מותרים בפ"ע וכולם אסורים עם בשר וע"כ צ"ל כן דאל"כ נימא איפכא דדוקא בחלב שקודם שחיטה הטיל הכתוב איסור לא תבשל משום דלחודה שריא אבל בשאר חלב גם לחודה אסורה משום דם ולא עליה נאמר לא תבשל אבל כיון דא"א לומר כן דכתי' אמו כל דאתיא לכלל אם א"כ ממילא כולם אסורים בבישול עם בשר וכולם מותרים בפ"ע וממילא אין לחלק בין חלב לחלב לא לאיסור בב"ח וכולם בהיתר בפ"ע עוד הקשה הריט"א מנ"ל לש"ס דהאי מי יתן טהור מטמא מיירי אדם בהמות דלמא רק דם נדות דאנו רואין בה זה בחוש דמעת שנתעברה התחיל לפסוק מלראות דם וזה מכין לה חלב למזון הולד המוכן לילד וכן בכל ימות ההנקה ובבהמות אין אנו רואין זה בחוש. גם אין שייך שם טמא אאיסור דם בהמות רק שם איסור והיל"ל מי יתן היתר מאיסור. והנה ברש"י נדה ד"ט איתא דלר"מ נדרש לדם בהמות. ולפנינו ברש"י איתא בקיצור חלב מדם אבל בתוס' הרא"ש שם מביאים כן גיר' רש"י. ולעיל כתבתי דא"א לדרוש אדם נדות דבה אין חידוש במה שנטהר הדם ע"י מראה חלב דהחלב הוא בדדים והדדים אינם מקום טומאת נדה אף אם הי' אדום כדם דאין נדה רק הזב מאו"מ וממקור. וגם שם יש ימי טוהר למ"ד מעין א' הוא והתורה טמאתו והתור' טהרתו אבל בבהמות דאיכא החידוש דהיתר לובן גם בדדים דאם הי' אודם הי' אסור שפיר שייך החידוש כמ"ש לעיל באריכות ועדיין יש להקשות בסוגיא זאת דאמר סד"א הואיל והותר איסור אמה"ח שלה נתיר גם בטמאה קמ"ל קרא לאסור חלב טמאה. ומנ"ל דהותר איסור אמה"ח מדאסרה בבישול עם בשר ש"מ הא בפ"ע מותרת כדברינו לעיל. וקשה דאדרב' איפכא מסתברא כיון דבאמת אין איסור בישול בחלב טמאה עם בשר א"כ נימא דרק בטהורה שהוטל עליה איסור בישול הותר בה איסור אמה"ח אבל בטמאה דלא הטילה התורה עליה איסור בישול נשארת באיסור אמה"ח ול"ל קרא לאסרה. ובשלמא למ"ד דם נעכר שפיר איצטרך קרא לאסור חלב טמאה דאכתי נוכל לדון ק"ו השתא איסור דם דבכרת הותר איסור לאו דטומאה לא כ"ש. אבל למ"ד דלא חידש רק היתר אמה"ח שהוא לאו גרידא וליכא ק"ו שפיר י"ל דרק טהורה ניתן בה לאו דבב"ח וניטל לאו דאמה"ח אבל בטמאה דלא הוטל עליה לאו דבב"ח לא ניתרה רק מאיסור אמה"ח וקרא ל"ל ולחומר הענין אמרתי דבאמת ר"מ ור"י דפליגי בחלב אם בא מעכירת הדם או מחיסור נפש. הרי לר"מ דס"ל דם נעכר. החידוש דניתר בה איסור דם. ולר"י החידוש דניתר איסור אמה"ח. וי"ל דאזלי לשיטתיהו דהם פליגי ג"כ אם איסור אמה"ח נוהג בטמאה או לא ע' חולין ק"ד דלר"מ אין נוהג בטמאה ולר"י נוהג. והשתא א"ש דלר"מ דניתר איסור דם שפיר אמרינן סד"א להתיר גם בטמאה דאיסור דם נוהג בכל הבהמות וכיון דבע"כ דניתר בה איסור דם נתיר גם איסור טומאה קמ"ל קרא דנשאר איסור טומאה דהשתא ליכא להקשות דרק בטהורה התיר הכתוב איסור דם מדהטיל עליה איסור בב"ח דזה אינו דעכ"פ מדשינה שמה מדם לחלב ממילא ידעינן דכל ששמו חלב ונשתנה ללובן נשתנה האיסור להיתר אבל לר"י שיש איסור אמה"ח גם בטמאה גם לר"י אמרינן שפיר הס"ד דהואיל וניתר האיסור בטהורה ניתר גם בטמאה דאין להקשות דלא הותר רק בטהורה משום דהטיל עליה איסור בב"ח משא"כ בטמאה דז"א דבאמת עיקר איסור אמה"ח נאמר בטהורים דמה"ט ס"ל לר"מ דאינו נוהג בטמאים וכיון דגילתה התורה דאין על החלב איסור אמה"ח בטהורה מכ"ש בטמאה וכיון דניתר בה האיסור דאמה"ח גם איסור טומאה אין בה ושפיר צריך קרא סליקו פתיחה רבתי לספרי זה לחלק הפלפול בס"ד ואפתח פיתחא זעירא לחלק הדינים שבהלכות בב"ח: איסור בב"ח אין נוהג מה"ת רק בבשר טהורות וחלב בהמות טהורות. והחלב תהי' מבהמה חיה. ולא שחוטה דכתי' אם, ובדרך בישול דוקא. ואז יש בה אה"נ. וגם שלא כדרך אכילתו לוקה וכן איסור הנאתו גם שלא כדרך הנאתו. וחז"ל רבו איסור בישול גם לחלב ומתה אם הם מבהמות טהורות והבשר צריך להתבשל לפחות כמאבד"ר לאיסור הנאה. ובאכילה אסור גם בפחות משיעור בישול אם ניתן בכ"ר רותח עחו"ד סי' צ"א סק"ו והפמ"ג אומר בהנאה ג"כ בפחות משיעור בישול ובב"ח גמור הוא מהנקברין ולא מהנשרפין דהרמב"ם אוסר גם אפרו וכבוש ומלוח וכלי שני או חם בלא רוטב כבשר שנגע בגבינה בחם כולם אינם מה"ת ומותרין בהנאה וכשמוכרם או נותנם לנכרי יזהר ליתנם קודם שיבשלם דאם יבשלם יחזרו לאה"נ. וספק בישול אסור דהוה ספק תורה אבל ספק כבוש ואינך מותרין ובהם קיל בב"ח משאר איסורין דבש"א כל ספק בליעות אסורין לפי שיעורי חז"ל כגון מלוח בכ"ק וצלי בכ"נ וכה"ג: בב"ח שכבר נאסר ונפל שנית לתבשיל יש פלוגתא אם יש בישול אחר בישול וימכור חוץ מדמי איסור שבו. כלומר ימכור כל הקדרה ונגד אותה חתיכה יפיל ליה"מ חמאה עם שומן הוה טיגון ומותר מה"ת אבל חלב בחלב אינו טיגון ממש ואסור מה"ת ובפתיחה ראשונה לפלפולא הארכתי בזה בסוגיות הש"ס חתיכה שלא נכשרה מדמה חל עליה כל חומר בב"ח והדגמ"ר כ' המיקל בהנאה לא הפסיד וצ"ע דלא גרע מנבלה ועוד דכל איסור דם שבה הוא מדרבנן דם האיברים כ"ז שלא פי' מותר וכשנתבשל ופירש בא איסור בב"ח דהדם שבשלו רק מדרבנן ולפי"ז מכ"ש טריפה או נבילה דמותר בהנאה והמורה יעיין חב"ח בלא רוטב הוה דרבנן ובספק נגיעתם או בספק אם הי' ס' מותר. חנ"נ בבב"ח הוא מה"ת. חהר"ל בבב"ח לא בטיל אפי' בבב"ח דרבנן נחשב לאיסור מחמ"ע לענין חהר"ל וחנ"נ. וערמ"א סי' צ"ב ס"ד לענין לח בלח בבב"ח אם נ"נ בשר שבלע חלב ונ"נ ונפל לקדרה ונשפך וספק אם הי' ס' כנגד כולה ויש ס' נגד הבלוע שבה אסור דכל הבשר נ"נ מה"ת ואם הי' בשר עוף או בלע איסור אחר מותר דחנ"נ בהם דרבנן להט"ז בסי' צ"ח ולהש"ך שם אפי' בספק אם הי' ס' נגד הבלוע מותר בישל בשר בקדרת חלב ב"י לדידן טכ"ע מה"ת ואסור ואפי' בש"א ורק לאיסור אכילה ובספק אם הי' ב"י מותר. ואם נסתפק אם בישל בה כלל חלב והיא ודאי ב"י ויודע שעבר לילה בין תשמיש ראשון. שיש ס"ס שמא לא בישל ואת"ל בישל שמא לילה פוגמת. וכלי הראוי לאכילה יגעיל וכ"ח ישהא מעל"ע אחר תשמיש זה המסופק בו (ואח"כ יגעילנו ג"פ) ע' בדברינו בסי' ס"ו אם עירב לענה ורוש בתבשיל של בב"ח אסורה דאין מועיל פגם בבב"ח להרמב"ם ודוקא אם כשבישל תחלה הי' מושבח ונאסר אבל בפגום מתחלה מותר. וכ"ש כשנפל למאכל אחר שהוא בו לפגם דמותר לכן מותר כשבישל בשר בכלי אב"י דתחלתו לפגם: צלי אש דעת הפר"ח דמ"ה וכ"כ הכרו"פ והפמ"ג רק החו"ד מתיר ונ"מ בספיקן סליק פתיחא זעירא וקרוב הדרך ליכנס לטרקלין בס"ד: עוד דברתי בענין בשר שנפל לחלב רותח והסירו אותו קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי דאסור מה"ת באכילה ומותר בהנאה ואין לוקין עליו עחו"ד סי' צ"א סק"ו והפ"מ אסרו בהנאה רק אין מלקות ואף דכל דאין לוקין אין בו אה"נ אבל הפמ"ג דייק מסוגיין דחתיכה ליורה וסלקוהו מיד. דפרכינן לרב חלב אמאי מותר חלב נבלה היא מה שנבלעת בו וחזרה ממנו ולרב מב"מ במשהו. ואם איתא לישני משום דהבשר לא נתבשל שליש ואינו אוסר גם להחלב זת"ד. ובכרו"פ סי' ס"ט סקי"ז הביא פלפול גדול בהא דבישרא דתורא אם נתבשל גם בכ"ש ע"י מלח וציר או בכ"ר בלא מלח וציר ואחר פלפולו שם דעתו דבשר שור בחלב רותח דנאסרין מדרבנן ע"י הלחלוחית שבבשר שנתבשל תיכף [ולפי"ז צ"ע דפריך לרב דהחלב נבלה ולא משני דבדרבנן לא אמרינן מב"מ במשהו ליש פוסקים בדעת ר"י] ומ"מ מסיק שם דלדעת רמ"א בסי' ס"ט ס"ט משמע שיש איסור תורה על שניהם גם בבשר שור ובבשר גדי וטלה י"ל דנתבשל ברותחין תיכף. ובתורה גדי כתי' י"ל דלכן כתב גדי לשער שיעור הבישול בגדי הרך. ומ"מ נ"ל דבין גדי בין שור כל שלא נתבשל כמאב"ד להקל בהנאה למכור חוץ מדמי איסור שבו ומכ"ש שאין לוקין וא"כ אם נפל חתיכה או חלב זאת כזאת אח"כ לאחת משני קדרות והיתה אחת מאיסור דתולין דנפל לאיסור כיון דאיסורו מדרבנן. ואם בשר במלחו נפל לחלב כ"ש דהרמ"א בסי' ס"ט מחמיר במלח וציר דמבשל בכ"ש נ"ל דבבב"ח עכ"פ אין כאן איסור תורה כמ"ש הכרו"פ הנ"ל דאין דין זה מוסכם ועוד דלא בכה"ג אמרה תורה איסור דלא תבשל. ובפרט בחלב מתוקה דתיכף נפגמת ממילחא יתירא דעל הבשר. ובחידודי בסי' ס"ט בסק"ל דברתי בזה. וז"ל החו"ד סי' צ"ב סק"ה וז"ל וכל מבושל בלא רוטב דינו כצלי וצלי וטיגון אינו דרך בישול ולכן כל דיני נטילה אינם דאוריתא ואין נחשב לאיסור מחמת עצמו שיאסר כ"נ את חברתה [ול"א א"ד וחנ"נ בכ"נ] ובפנים בסימנים הבאים יבואר כל א' על מקומו דע דבישול אסור בב"ח. ובשבת. ובפסח וכולם למלקות. ובמעשרות אמרו דבישול קובע. ואמרינן בפ"א מ"ז דמעשרות ונותן [שמן שאינו מעושר] לחמיטה ולתמחוי אבל לא לקדרה וללפס כשהם רותחין [דכ"ר קובע] רי"א לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר כלומר כל שאינו עומד על האש אינו מבשל לר"י בלא חומץ וציר וכן ס"ל לר"י לחומר איסור שבת דמתיר ליתן תבלין לכלי שהוסרה מאש אא"כ יש שם מלח וציר. ולפי"ז לר"י גם אם נתן בשר לחלב רותח שהוסרה מאש מותר ומשום בישול אין בו ואין איסורו רק מדרבנן. וכשיש מלח וציר אם החלב מתוקה והבשר מלוח ודאי דהחלב נפגמת. ואף שיכול לעשות ממנה גבינה אבל כ"ז שלא הקפה לגבינה אבדה מתיקותה ונפגמה. ואף דלא קי"ל כר"י אבל עכ"פ נ"מ גם לדידן דעכ"פ לא לקו. אבל נ"מ לדידן דטכ"ע דאוריתא. וגרע אם נפל בשר מלוח למים רותחין בקדרת חלב ב"י מאם נפל לחלב ממש דהחלב נפגמת מרוב מלח והמים לא נפגמו. מיהו לענין אה"נ יש מקום להתיר בכל ענין דהתורה לא אסרה רק בבישול ממש ולא כשהבישול נעשה ע"י סיוע ין וציר דזה כמלוח ועישון. דגם הא דטכ"ע אינו רק לאיסור אכילה דכ"מ שאין איסור בישול אין הנאה באיסור. ונהי דלקולא לא קי"ל כר"י להתיר בכ"ר שהוסר מאש ע"י שאין בו מלח וציר אבל לחומרא פסקינן לאסור בכ"ש כשיש מלח וציר. אבל בהנאה בכ"ע אין לאסור. ולפי"ז גם אם נתן מבשר פסח לכ"ש ויש מלח וציר או לר"י גם בכ"ר עם מלח וציר לא עבר על איסור ובשל מבושל דאין זה בישול שאסרה תורה ודי בהערה זאת הפמ"ג בסי' ק"ה סק"ב כ' וז"ל חתיכת בשר שנשרה מקצתה בחלב מעל"ע שצריך אח"כ בבישול ס' בחלקה שחוץ לרוטב נגד מה שבתוך השרוי ואז יהי' אסור מה שהי' בתוך הכבישה מחמת אל"ס אבל אם אין בחלק העליון ס' נגד מה שהי' בתוך הכבישה אמרינן איסור דבוק ובעינן ס' בתבשיל נגד כולה [דגם בבב"ח דרבנן אמרינן א"ד וחנ"נ ואפשר לסוחטו ואם לא שהא מעל"ע הכל מותר ודי בס' נגד לחלוחית חלב שנדבק בעין על החתיכה זת"ד. והנה אם הי' ספק מעל"ע דמותר בבב"ח ספק כבוש אבל א"א להתיר כיון דבא לידי בישול נעשה הספק בדאוריתא וכן רצה הפמ"ג שם לומר ע"י הספק לאסור אם אין ס' בחלק שחוץ לכבישה לומר איד וחנ"נ כיון דבא לידי בישול. אבל בהנאה הכל מותר כיון דגוף החתיכה היתה מותרת קודם י"ל ממ"נ אם הכבישה כבישול א"כ עכ"פ הו"ל בישול אחר בישול. ואם לענין בב"ח אין הכבישה כבישול מגזה"כ דלא תבשל א"כ ממילא חומרת הא"ד דבא לה ע"י הכבישה אינה בחומרת בב"ח לכן די לאסור בהנאה אם ליכא ס' בכל הקדרה נגד המקצת שהי' בכבישה רק אותה חתיכה אסורה בהנאה ג"כ מכח אפשר לסחטו כדמסיק ויש לדבר בזה אם חומרת אפשר לסחטו עושה איסור הנאה בכה"ג ודו"ק והנה ידוע דכל הנאסר ע"י כבישה אסור לבשלו דאז יבא לידי תורה מיהו אם לוקה על בישולו י"ל כיון דבליעה דכבישה לא אסרה התורה וכולו היתר איך נאמר עכשיו דהוה כמבשל חלב דהיתר עם בשר דהיתר כיון דכבר היו מעורבין והיו היתר והתורה לא אסרה רק כשהי' כל א' בפ"ע היתר והבישול מערבם משא"כ כאן שכבר היו מעורבין והיו היתר ובבישול של עכשיו לא נתוסף כלום וצ"ע. ואם הי' מעשה זאת בבשר עוף אם בספק כבוש י"ל דהוה תרתי דרבנן ועכ"פ נרויח שלא נאמר א"ד וחנ"נ אף דאמרינן בבשר עוף בחלב א"ד וחנ"נ. ואם הי' ודאי מעל"ע י"ל דנחתינן חד דרגא שלא נצטרך עכשיו ס' רק נגד חלק שהי' בכבישה כיון דבשעת כבישה לא היה נעשה נבלה וגם עכשיו אין הבישול מה"ת וכל איסור הבא תחלתו ע"י כבישה אין בו משום לתא דבב"ה לומר חנ"נ. ועמ"ז סי' ק"ה אות ב' ובסי' ע"ב אות ו' ובפי' כ"ב סק"ח בש"ד בכללי א"ד וחנ"נ ובדברינו בסי' צ"ב יבואר בס"ד עוד מצאתי היתר בשר הנבלע מחלב בבישול נגד אם נבלע מכבוש. אם כבר נתבשלה חתיכה בחלב מותר לבשל החתיכה לבדה פ"ב כשרוצה לאסור התבשיל או ביש ס' ויהי' התבשיל היתר אבל משום מבשל אין בו וכשהיתה כבושה בחלב אסור לבשלה עכ"פ [וכמ"ש בסמוך דרק אינו לוקה] ודע דרק כשכבר נתבשלה מותר לבשלה אח"כ בפ"ע דלא אסרה התורה באיסור לאו של לא תבשל רק בהיו תחלה שניהם היתר והבישול מערבם. אבל בשר מבושל בפ"ע בהיתר וחלב מבושלת בפ"ע ועכשיו חוזר ומבשלם ביחד ודאי דאסור דבכה"ג דשניהם היתר יש בישול אחר בישול ואפשר דלוקין דמה"ט אמרתי דקיל חתיכה שבלעה ע"י בישול מאלו בלעה ע"י כבישה משום דהבליעה מכבישה היתה עדיין היתר מה"ת והבישול עירבם. ומכ"ש כאן דשניהם היו היתר גמור. וכמו שיש בישול אחר בישול בשבת. דגם המגיס עובר אף דכבר נתבשל וה"נ בבב"ח רק דכאן בעינן תנאי א' שיהיו קודם לכן שניהם היתר. לכן כשמתיר המורה ע"י ספק כבוש יזהיר מאוד שלא יבואו לבשלו רק החלב יאכל חי והבשר יצלה שלא יבואו לחשש תורה אף שיבשלם כל א' בפ"ע דשמא הי' כבוש מעל"ע ונולד עכשיו איסור תורה. ואם בישלם חוזרני לדין הפמ"ג שכתבתי בסמוך סליקו פתיחות רבות וזעירות לפלפולים ולדינים להל' בב"ח סי' סעיף א כתוב בתורה לא תבשל גדי וכו' ג"פ א' לאיסור בישול וכו'. כל בב"ח [א] שאינו אסור מה"ת מותר בהנאה:
[א] שאינו אסור מה"ת וכו'. בפתיחה שניה ושלישית הארכתי בזה וכתבתי דגם דין חומרת בב"ח נגד שאר איסורים כגון חנ"נ וחהר"ל תולה ג"כ במה שאסור מה"ת ואפ"ה לא חלקו כ"כ וגם בבשר חיה ועוף נוהגין כל החומרות ורק בספיקן הקילו ובכבוש ומלוח וצלי וטיגון מחלוקת האחרונים והחו"ד הוכיח דכולם דרבנן וטיגון גמור כחמאה עם שומן דרבנן וכולם מותרים בהנאה ומקילין בספיקן. אם בישל כבד בחלב דעת הדגמ"ר המיקל בהנאה לא הפסיד ונ"ל דהיינו כשנתבשל באיסור שלא נצלה קודם דהוה דם בחלב ויש בזה דיעות דאפי' בשר אחר שלא הוכשר להקל בהנאה אבל אחר שנצלה יש היתר אחר דאין בישול אחר צלי דהפ"מ מתיר בהנאה בבישול שאחר בישול בסי' ק"ה ובכבד יש עוד היתר דהירושלמי מבע"ל בכבד משום שפולטת ואינה בולעת, ואף דאחר צליתו י"ל דבולע אבל אין בישול אחר צלי לכן הכבד מותר בהנאה והחלב אסורה בהנאה. ע' בדברינו בסי' ע"ג בקו"א סק"ב לענין כבד שנכבש בחלב. ועישון ובישול בחמי טברי' דרבנן, ובפתיחה כתבתי לענין כ"ש עם מלח וציר דקי"ל דמתבשל ע"י מלח וציר אפי' בשר שור ומכ"ש גדי מ"מ אינו רק מדרבנן: שיעור בישול הבשר מה"ת לא פחות משליש דהוא כמאב"ד ובפתיחה כתבתי לדינו. שיעור גובה הקדרה ממעל לאש ג"ט ויותר מיכן אינו עובר וע"ל סי' צ"ב לענין זיעה כ"כ מהרש"ק בהגהותיו לפמ"ג. אבל נ"ל דלענין בישול ע"ג אש הכל לפי האש הרב או מעט דמצינו במס' כלים פ"ה מ"ו בתנור שנתנו עפ"י הבור ונתן אבן תחתיו דמשער ר"י אם הסיק למטה והתנור ניסק מלמעלה טמא דהוה היסק ולא ניתן שיעור ג"ט דידוע שבאש גדול מבשל בריחוק יותר ורק בסי' צ"ב בזיעה י"ל דביותר מג"ט אין הזיעה מחמם כ"כ אלא האויר קלטו לצדדין ונתקרר משא"כ באש והגע עצמך אם הציג בשבת קדרה ממעל לג"ט מן האש והרתיחו וכי לא ילקה משום מבשל וע"כ כפי חוזק האש אם סילק הבשר קודם שהגיע למאב"ד החו"ד מתיר והפ"מ אוסר וכ"ז לענין הנאה ובפתיחה דברתי מזה. אבל איסור אכילה יש מה"ת אפי' רק נתנו בכ"ר אפי' הוסר מאש כ"ז שהיס"ב והחלב לכ"ע אסורה בהנאה דקבלה טעם בשעת רתיחתה מהאש אף דהבשר לא נתבשל כשיעורו דבחלב לא שייך שיעור מאבד"ר. וראי' לזה דבסוגיא דטיפת חלב פרכינן לרב חלב אמאי מותר חלב נבלה היא כלומר אותן טיפות שנבלעו בבשר וחזרו ונפלטו לחלב לא מהני ס' בהו דמב"מ במשהו לרב ומשני שקדם וסילקו קודם שנחה הרתיחה דאז הבשר בלע ולא פלט ולא משני דסילק להבשר קודם שיעור מאבד"ר וע"כ דלענין החלב אין שיעור מאבד"ר. וע"כ כיון דנכנסין טיפות חלב תיכף להבשר ומקבלין טעם בשר וחוזרין ונפלטין א"כ אותן הטיפות ודאי יש עליהם דין בב"ת דאוריתא אף שאין הבשר עצמו נתבשל כמאבד"ר ושפיר פרכינן לרב דמב"מ במשהו אין ביטול לטיפות החלב שנכנסו לגוש הבשר ונפלטו עד דמשני דסילקו בעידן ריתחא דעדיין לא נפלטו: וכבוש ומלוח אם בשלם אח"כ חזרו לאיסור תורה. והגי"ש כ' בשם הכרו"פ דכמו דאין בישול אחר בישול לחייבו מה"ת כן אין בישול אחר כבישה. ובפתיחה שלישית ביארתי דין כזה בשם הפמ"ג סי' ק"ה והוספתי סברא דהתורה לא אסרה רק חלב דהיתר עם בשר דהיתר כשהבליעות נתערבו עכשיו בבישול משא"כ אם כבר היו בלועים ע"י כבישה והיו היתר איך יתחדש איסור בליעה חדשה עכשיו בבישול כיון דכבר היו שביעים מבליעת היתר והבישול לא הוסיף בהם בליעה חדשה. עוד עס"י ק"ה אם בישל חמאה בקדרת בשר ב"י אסורה לנ"ח סעיף ב גדי לאו דוקא וכו' אלא [ב] שדיבר הכתוב בהווה. ול"ש בחלב [ג] אם ל"ש בחלב אחרת:
[ב] שדיבר בהווה. שכן הוי חוק העמים לניחוש כמבואר בהרמב"ם [ג] אם. ומ"מ דרשינן תיבת אם את שבא לכלל אם להוציא חלב זכור. וע' בפתיחה ראשונה לענין חלב בן פקועה, וחלב של קודם הנקה סעיף ג אין נוהג אלא בבשר בהמה טהורה עם חלב בהט"ה אבל אם מין א' [ד] טמא מותרים בבישול והנאה. ובשר חי' ועוף אף בחלב בהמה טהורה מותר בבישול והנאה ואף באכילה אין אסור אלא מדרבנן ודגים וחגבים אין איסור אפי' מדרבנן: הגה. ונהגו לעשות חלב [ה] משקדים ומניחין בתוכה בשר עוף וכו' אבל בשר בהמה. יש להניח אצל החלב. (עקו"א אות א') שקדים משום מראית עין כלעיל סי' ס"ו לענין דם [ד] טמא אם נפל זית בשר טמא וזית בשר טהור לתוך נ"ט זיתי חלב יש לצדד לענין הנאה מהחלב ולומר איסורין מבטלין זא"ז אבל באכילה אסורה ממ"נ דעכ"פ טעם בשר יש בה והבשר אסור דשניהם נאסרים בבירור ואם בתר שמא אזלינן והוה א"מ וכאן אפי' אם בתר טעמא ואין טעם בשר טהור ובשר טמא שווין. היה אופן להתיר החלב באכילה כמו ערלה וכלאי כרם דמסייע כל א' לבטל חבירו ע' ערלה פ"ב ואין כאן מקום לפלפול גדול כזה שאפשר להעמיסו כאן ובספרי נמוקי הרא"ה למשניות שם טיילתי באריכות. והנה אם הכיר הבשר הטהור נאסר גם בהנאה ובאין ניכר לענין הנאה כל אחד בספק וימכור שניהם לנכרי בדמי אחד מהם. ובאכילה ודאי שניהם אסורין ממ"נ כידוע שאלה. נמצא בשר נכבש בחלב וספק מעל"ע גם ספק אם מטהור או מטמא ונתנו מאותה חלב לחלב אחר ויש עכשיו ס' נגד אותו הבשר רק לא נגד החלב הראשונה תשובה. החלב השני' מותרת ממ"נ אם הי' הבשר טהור היתה החלב ראשונה ג"כ מותר דספק כבוש בב"ח מותר דספק כבוש דרבנן וגם ספק מעל"ע, ואם היתה טמאה דספק כבוש אוסר אבל בכבוש דשאר איסורים לא נאמר חנ"נ דכל חנ"נ בשאר איסורים הוא משום לתא דבב"ח להמחמירין וכבוש דליתא בבב"ח ליתא בשאר איסורים, ובפרט שיש גם ספק אם הי' אז ס' ע"ל סי' צ"ב ס"ד בה"מ בלא"ה א"א חנ"נ בש"א ואם עדיין החלב הראשונה קיים יש ג"כ להתירה מכח כמה ספיקות שמא הי' בשר טהור והכל מותר ואת"ל שהי' טמא שמא הי' ס' ושמא לא נכבש מעל"ע, ושפיר נוכל להפכו ולומר שמא לא נכבש מעל"ע ושמא הי' ס' ושמא טהור ובלא"ה מותר בספק א' ואף דהחתיכה אסורה מספק דאתחזק איסורה ולמ"ד לא בעינן חתיכה משתי חתיכות יש חיוב א"ת אם הי' כה"ג בספק חלב או שומן מ"מ אין החזקה דבשר עושה בחלב חזקה וגם הט"ז ברס"י ק"ה ס"ל דגם בשאר איסורים מותר ספק כבוש כשיש ספק אם נכבש מעל"ע ורק כשנכבש מעל"ע ונתערב חד בחד זהו ספק כבוש שבשאר איסורים לחומרא גם יש דיעה דכבוש אינה פחות מג"י אם נאסרה חתיכה מחלב שנפלה אח"כ לקדרה גרע באם הי' הבליעה ראשונה מכבוש מבאם הי' מבישול דאם הי' מכבוש יש לאסרה עכשיו בהנאה אם הי' ספק כבוש דהוה קולתו חומרתו, וגם אם הי' כבוש ודאי מעל"ע החמיר בו הפמ"ג בסי' ק"ה שהבאתי בפתיחה ג'. ופלפלתי שם בדבר. ואם היתה בליעה ראשונה בבישול אף דכבר נאסר הבשר בהנאה אין לאסור תבשיל ב' בהנאה דבב"ח שכבר נאסר שוב אין בישול זה נקרא מבשל בב"ח וגם אין בישול אחר בישול לאיסור הנאה. ואם בפעם א' לא הי' מבושל כמאבד"ר הוה עכשיו כבישול ראשון ובחלב בעין יש איסור הנאה [ה] משקדים. עט"ז דגם בבשר עוף יש להניח שקדים, ולהבין דברי הט"ז בס"ק זה מקושי ההבנה דלכאורה יש בדבריו יתיר וחסר וחלוף כמו שהאריכו המפורשים בכאן וביארתיו לנכון בקו"א סק"א קו"א סק"א לסעי"ג שקדים. עט"ז סק"ד וז"ל ואף כי דברי הרמ"א נכונים [דלבשר עוף א"צ שקדים] מ"מ נ"ל שיש להניח שקדים גם בב"ע לכתחלה (כהרש"ל) אלא כשאין לו שקדים אין לאסור בשביל זה האכילה, דכל מה שאפשר לתקוני מתקינן, ותו דלא גרע מחלב אשה דבסמוך שחשו למר"ע, אבל באם אי"ל שקדים אין לאסור בשביל זה האכילה כמו בחלב אשה דבסמוך, וכ"מ מהרמ"א שכ' ויש להניח, משמע דבדיעבד או שא"א להניח לא מעכב האכילה בשביל זה עכ"ל, ובדבריו יש חסרון ויתרון עבפמ"ג הקשה ג' קושיות, והגר"ע הקשה עוד במה שמביא ראיה מהרמ"א והרמ"א מיירי מבשר בהמה, וגם יתור לשונו שהתחיל שאין לאסור בשביל שקדים וסיים דכל שאפשר לתקוני מתקינן וטעם זה מוכיח להצריך שקדים ולא להתיר בלא שקדים, וגם סיים דלא גרע מחלב אשה דבסמוך, ושם קאי אחומר דלכתחלה ולא אהיתר דדיעבד, וגם כפל ב"פ דלא גרע מחלב אשה דבסמוך, ומשם אין שום זכר להיתר דדיעבד, וגם בחלב אשה דלק' לא החמיר הרמ"א רק בבהמה ולא בעוף, וא"כ הי"ל להתיר בעוף לכתחלה, סוף דבר הדוחקים בכל דיבור זה אין לספר בהם. ובמהדו"ק הארכתי ונ"ל לפרש דבריו בדרך פשוט, דבסי' ס"ו בדם דגים איתא דאם י"ל קשקשים דמותר ושם כ' הגר"א דמש"ס משמע דבעינן שיהי' הקשקשים בתוך הדם ולא סגי להניח אצלם, וגם בדם מהלכי שתים לא מהני קשקשים שיאמרו שהוא דם דגים דבעינן שיהי' הקשקשים בתוך הדם מתחלה ובדם אדם א"א דההנחה לא מהני לסלק המר"ע רק שיהיו שם מתחלה. וסיים אמנם מהרמ"א בסי' פ"ז משמע שמועיל גם הנחה שאח"כ ולא הקפיד שיהיו שקדים מתחלה בתוך החלב שמבשל, ולפי"ז צ"ל דהא דכ' התוס' שאין קשקשים תיקון לדם מהלכי שתים, היינו דודאי אין לו אז קשקשים דמאין יקח קשקשים כשאינו מבשל דגים, אבל אם יארע לו קשקשי דגים בשעה שמבשל דם אדם אה"נ דמותר ולפי"ז הא דכאן בס"ג דתקנו להניח שקדים בחלב בהמה, ובס"ד בחלב אשה לא כ' תקנת הניח שקדים וכ' איסור היינו משום דמנין יקח שקדים, שנאמר לו תקנה זאת, אבל באמת אם הי"ל שקדים ודאי דיתקן בשקדים כמו בדם אדם אם י"ל קשקשים השתא דאתינא להכי א"ש כל דברי הט"ז ביושר ובפשיטות וה"ק אבל אם אין לו שקדים, כלומר שלא היו השקדים מתחלה בתוך החלב כס"ד דגמ' רק מניחם אצל הקדרה עכשיו ודאי דמותר האכילה דשוב ליכא מר"ע וכמו שמהני קשקשים אף שלא היו בתוך הדם מתחלה דאם הי' צריך בדם דגים קשקשים מתחלה בתוך הדם לא הי' מהני גם כאן הנחת שקדים אם לא בישלן ביחד בתוך החלב, ועוד דלא גרע מחלב אשה דבסמוך, ר"ל עוד ראי' דדי בהנחה וא"צ שיהיו שם בתחלה דהא בחלב אשה שכתבו סתם אסור הוא רק משום דאין תקנה להמר"ע דאם נאמר להניח שקדים מנין יקח שם שקדים אבל באמת אם הוא בעל שקדים יועיל גם לחלב אשה, דההנאה מסלקת המר"ע, ובמקום אבל אם אי"ל שקדים צ"ל וכן אם אי"ל שקדים אין לאסור האכילה משום זה וכן משמע מלשון הרמ"א קאי אחידוש דין זה דדי בהנחת שקדים וא"צ שיהיו שם בתוך הבישול זה יש לדייק מלשון הרמ"א דבחלב שקדים כ' תקנה דהנחה וכמ"ש הגאון רע"ק דבסי' פ"ז משמע דא"צ שיהיו השקדים שם מתחלה דמשמע דיעבד כלומר דיעבד ראשון שלא היו השקדים בהחלב בתחלת בישול או שא"א כלומר כגון בחלב אשה שאין לו שקדים אין לאסור בשביל זה האכילה רק שעבר על איסור כמו בחלב אשה דבסמוך דשם ודאי דאין לו התקנה דשקדים בתחלת הבישול דאסור משמע דהשקדים א"צ להיות בתחלה רק די בהנחה ושאם גם הנחה לא עשה אין האכילה אסורה רק אסור לעשות כן, נמצא בירור הדברים דבדם דגים דסי' ס"ו וחלב שקדים דכאן די בהנחה קשקשים דשם או שקדים כאן אחר הבישול, ובדם אדם שם ובחלב אשה כאן לא כתבו שום תקנה דמאין יקח קשקשים לדם אדם ומאין יקח שקדים לחלב אשה לכן כתבו בשניהם שם וכאן לשון אסור, ובאמת אם ימצא קשקשים להניח בדם אדם או שקדים בחלב אשה שפיר יסלק המר"ע, ולדברי אלו אתיין שפיר דברי הט"ז בלא יתיר וחסר וחילוף סעיף ד אסור לבשל בשר בחלב אשה משום מר"ע [ו] ואם בישל בטל ואין לו שיעור: הנה. נראה לפי"ז דמכ"ש [ז] דאסור לבשל לכתחלה בחלב טמא או איפכא. ודוקא בשר בהמה אבל בעוף דרבנן אין לחוש [ו] ואם בישל בטל. וכן בחלב שקדים דלעיל ובדם מהלכי שתים ודגים דסי' ס"ו ועמ"ש בקו"א לעיל אות א' [ז] דאסור. בקו"א הארכתי דה"ה דיכיל להניח שקדים אצל חלב אשה להסיר המר"ע, ומשום גניבת דעת אין כאן דאינו עושה לטובת עצמו סעיף ה [ח] ביצים הנמצאים בעופות אם גמורות וכו' אעפ"י שמעורות בגידין מותרין בחלב, אבל אם רק החלמון לבד אסור לבשלה בחלב, אבל מותר לאכול אחריהן חלב:
[ח] ביצים. בסו"ס פ"ו נתבאר דינם לענין אמה"ח כשהפילם בעודה חיה, ובסי' ע"ה בדיני מליחתם עם בשר וכאן לענין חלב ושם הארכתי סעיף ו המעושן והמבושל בחמי טברי' אין לוקין עליו וכן במי חלב או בחלב [ט] מתה או בחלב זכר או שבישל דם בחלב פטור ואין לוקין וכו': הג"ה. וחלב זכר לא מקרי חלב כלל ואם נפל לקדרה אין אוסר אבל חלב מתה ומי חלב אוסרים כחלב ואפי' בבישול יש לאסור לכתחילה וכו' [ט] מתה. בפתיחה ראשונה הארכתי בחלב בן פקועה, וחלב טרפה אפי' טרפה מבטן כיתרת י"א דאסור מה"ת וי"א דוקא כשנתעברה ואח"כ נטרפה סעיף ז המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו, אבל המבשל שליא או עור וגידין [י] ועצמות ועקרי הטלפין והקרנים פטור וכן האוכלם פטור:
[י] ועצמות. פ"א נמצא בחלב רותח מארכביין דבעי ס' נגד המוח שבתוכו, ובאין ה"מ כנגד כ החלל, ובאין הפסד נגד כל העצם, וע"ל סי' צ"ט. ושאר עצמות אין מחזיקין בהם מוח, ואותן שעורותיהן כבשרן לענין טומאה כגון עור בית הבושת ועור רך של ראש עגל יש להסתפק לענין בשר בחלב סעיף ט חלב הנמצא בקיבה אינו חלב ומותר לבשל בו בשר אפי' בצרור שבה [יא] ויש מי שחולק:
[יא] וימ"ש. פי' לר"ת בצלול דוקא ולרש"י אפי' בקרוש דלא ס"ל דהוה כפירשא בעלמא כיון דעדיין ניכר בו צורת גבינה, והנה בסי' פ"ו במעי דג טהור נמצא דג טמא כ' הטור שם דוקא כשנמצא שלם אסור אבל חיתוך הוה כמעוכל כמשנה אהלות פי"א וז"ל, הכלב שאכל בשר המת ומת ונמצא במעיו אחר ג"י חשוב כמעוכל, ובעופות ודגים אחר מעל"ע לריב"ב שם וכן הלכה ע"ש, א"כ גם לטומאה חשוב כמעוכל וטהור, והא דגם רקב של מת מטמא בשיעור תרוד היינו משום ששיעור שיש שם רוב איבריו ועצמותיו שהם מטמאין גם אחר רקבון וגם אין שייך רקבון בעצמות אבל בשר המת כיון שנתעכל אינו מטמא מכ"ש באיסור דלא חשוב בשר עוד והחלב לא מקרי חלב, והא דתנן בבכורות דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה כ' התוס' שם דהיינו אם הוא שלם דגם לטומאה עדיין אינו כמעוכל עד שיסרח ויפסל מאכילת כלב אבל אם נלעס או שנתרסק במעיו חשיב כמעוכל להט"ז וש"ך שם, וכן באו"ח סי' תס"ז בחטה שבורה במעי תרנגול מצטרפין סברת עיכול לס"ס להתיר בה"מ ע"ש, והפר"ח בסי' ס"ג כ' בנתרסקו לגמרי אפי' תוך מעל"ע חשיב כמעוכל ובשלם אסור אפי' אחר מעל"ע, ואם לעסו בשעת אכילה או עוף שבלע מורסן או חלב חי חשיב מעוכל אחר מעל"ע כבבשר המת הנ"ל, וא"כ כאן עכ"פ נחלק דאחר מעל"ע להנקתו דיהי' מותר אפי' נראה צלול דע"כ חלב רכה יותר להתעכל מגוש, ועי' רש"י חולין קט"ז ב' ותימא על הפוסקים שלא העירו מכ"ז כלום, שוב ראיתי בכו"פ סי' פ"ג העיר מכל דברי אלו ונהניתי וגם הוא הניח בצ"ע סעיף י חלב הנמצא בקיבה לכתחלה אין להניחו בקיבה עד שיצטנן החלב בתוך הקיבה אבל בדיעבד אין לחוש עד [יב] שנמלחה בקיבתה או שעמד בו יום אחד ואז אסור להעמיד בו: הגה. ואם העמיד בו אם הוא הצלול אוסר כל הגבינות עד שיהא ס' בחלב שהעמיד נגד הקיבה האסורה, ואם הי' ס' בחלב הכל מותר, ואם הי' הקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפילו לא היה ס' בחלב נגד הקיבה, ואם הי' הקיבה צלול מתחילה ונקרש יש לו דין צלול ויש מקילין בזה, ובמקום הפסד יש להקל, עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתייבש [יג] הוה כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר [יב] שנמלחה בקיבתה. כשאין נאכל מחמת מלחו כבסי' צ"א, ושיעור שהיי' במלח כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח ובפחות משיעורים אלו מותר בה"מ [יג] דהוה כעץ. עשו"ת ח"צ בתולעים אדומים שקורים קצנעל"ן שמייבשים אותם לצבוע בהם יין שרף דמותר דנעשים כעץ, ודוקא קיבד או שאר ב"מ אבל בשר יבש או שומן יבש אוסר, וגם בקיבה לא הותר רק לעשות בהם גבינה אבל לבישול אסור דחוזר ונתרכך, וה"ה בכבוש מעל"ע נראה לאסור, והנו"ב מתיר אפי' בבשר יבש מאוד בשריית מעל"ע דרואין שלא חזר לריכוך ורק בבישול אוסר שיש חשש תורה, ואם רואין שלא נתרכך גם בבישול יש להתיר ע"י טעימת קפילא, ולק' בסי' ק"ג סק"ה הארכתי [יד] מחמת עצמו ואף דגם בב"ח מקרי איסור מחמ"ע לענין חהר"ל וכאן דהוה כמעמיד למה לא נחשבו לאיסור מחמ"ע אפי' בקיבה כשירה יבואר בפלפולי בקו"א סק"ב באריכות נפלא דמשום דהתורה גילתה דעיקר דין בב"ח הוא דוקא בבישול וידוע דכל בישול אינו נו"ט ביותר מס' לכן בקיבה שכל האיסור רק מדרבנן לא דחמירה ביותר מס', ודוקא כשהבשר אסור מה"ת החמירו בו דין ההר"ל ושם יבורר סעיף אם העמיד בעור קיבת כשרה אם יש בה טעם בשר אסורה אין בה טעם בשר מותרת (עקו"א ס"ק ב'), אבל המעמיר בעור קיבת נבלה וטרפה אוסר בכ"ש: הגה. דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטל, ודוקא שלא הי' שם מעמיד אחר רק האיסור אבל אם היה שם גם מעמיד היתר הו"ל זוז"ג (עקו"א ס"ק ג') ומותר כשיש ס' נגדו קו"א אות ב'. אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ט ממא"ס הט"ז, והוא מגמ' ע"ז דל"ה אמר שמואל מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה (זהו טעם איסור גבינת נכרים), מזה מוכח דכל מעמיד אוסר בכ"ש בא"מ דשרף ערלה בחלב הוא א"מ, ויש לתמוה ממשנה מפורשת ערלה פ"ב מ"ו במה אמרו המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר (שיאסר בכ"ש) במינו, להקל ולהחמיר בא"מ (דבא"מ אין איסור יותר מנו"ט ואם ירגיש הטעם לפעמים ביותר מק"א הוה חומרא, ואם נאבד טעמו בפחות הוה קולא נגד ק"א דמדמע אבל החומרא דכ"ש דמחמץ ומתבל אינה לעולם בא"מ) ומפרש במינו כיצד שאור חיטין לעיסת חיטין וכו' במשהו להקל ולהחמיר בא"מ כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשין וכו' והנה התיו"ט שם כ' דשאור חיטין לעיסת שעורין הוה א"מ וזה תמוה דא"כ כשמפרש כיצד דא"מ למה לא כ' שאור חיטין לעיסת שעורין ולק' אפרש זה, אבל אנו רואין עכ"פ דחומרת מחמץ ומתבל ומעמיד אינו בא"מ לאסור בכ"ש ושרף ערלה או קיבה בחלב הוה אנמ' ועל הרמב"ם ק' יותר וז"ל שם בפיהמ"ש, וכלל הדברים שכל דבר שלא נתנה בו התורה שיעור ביטולו רק בכ"ש כיי"נ ושמנה מן המינים החשובים כולם במינו דוקא אבל בא"מ בנו"ט ומחמץ ומתבל במינו דוקא אבל בא"מ בנו"ט דוקא כן יהי' העיקר ולא ישתבש עליך בשום מקום וכו' בכל איסורי תורה בא"מ בנו"ט עכ"ל, הרי דעתו דכל איסורי משהו במינו דוקא, ובמשנה דע"ז דאלו אסורין ואוסרין בכ"ש כ' וז"ל, ודע דכל מה שזכרנו במשנה זאת דאוסרין בכ"ש הוא נכון וברור מלבד חמץ בפסח דאוסר בין במינו בין בא"מ בכ"ש, ויצא מכלל כל איסורין שבתורה (דבכולן אין איסור כ"ש רק במינן) שהוא רק לזמן קצוב וכו', ואף שהפמ"ג בשער התערובות ח"ג פ"פ כ' וז"ל, דברי' וחהר"ל ובע"ח אפי' בא"מ במשהו ורק דשיל"מ דוקא במינו במשהו וכן משמע בש"ע סי' ק' וק"ב, וכן כאן בעור קיבה, אבל הרמב"ם כ' בבירור דאין שום איסור כ"ש בא"מ חוץ מחמץ וכו' וגם בספרו פט"ז ממאכא"ס כ' וז"ל, כל השיעורים שנתנו חכמים בנתערבו במינו בשלא הי' האיסור מחמץ או מתבל או ד"ח וכו' אבל אם הי' מחמץ או מתבל או ד"ח אוסר בכ"ש וכו', כיצד שאור חיטין בעיסת חיטין, תבלין של תרומה לקדירת חולין והן ממין הקדירה וכו', רמון א' מרמוני באדן בכמה אלפים רמונים חבית סתומה של יי"נ וכו' וכן שאר ז' דברים וכו', וכן חתיכת נבילה (חהר"ל) וכו', לפיכך שור הנסקל באלף שורים, עגלה ערופה באלף עגלות, צפור מצורע וכו', פ"ח באלף חמורים וכו', הרי דפרט כולם בכלל ובפרט במינו דוקא חוץ מחמץ ולא חשבו כאן כלל, גם בפט"ו מתרומות הל"ד כ' וז"ל, כבר אמרנו בהל' מאכא"ס שהמחמץ והמתבל בכ"ש לפיכך ריסק תפוח של תרומה ונתנו לעיסה וחמצה כל העיסה אסורה לזרים ע"כ, וגם זה משנה תרומות פ"י, ולכאורה התפוח הוא א"מ לקמח וא"כ המשניות והרמב"ם סותרות זא"ז בכל הנך שהבאתי דבדין דתפוח בתרומה ודין דשרף ערלה לגבינה דאוסר במשהו גם בא"מ והרמב"ם דחק ומצא לצייר בכולם במינם דוקא ובתפוח וגבינה מצייר בא"מ ובתחילת הרעיון חשבתי לתרץ עפ"י שיטת התוס' ביצה ל"ט א' בתי' ב' דמים ומלח הנצרכים לעיסה חשיב מינו מדא"א לעשות עיסה בלא מים, וכ"כ הרמ"א סי' ק"ב ובט"ז שם סק"ו אבל ראיתי שגם זה אינו דא"כ גם שאור יאסר בא"מ ולמה מצייר התנא מינו בשאור חיטים לעיסת חיטים ואם נחלק דעיסה אפשר לה להתחמץ גם מעצמה כשתשהה הרבה במים ע"י חימום אבל קמח בלא מים א"א להיות עיסה בשום פנים דהא חשב שם גם מלח לעיסה וזה אינה רק לטעם בעלמא ואין עיקר העיסה נעשית ע"י מלח, וכן התפוח לעיסה דרק לקיוהא בעלמא ואוסרים בכ"ש וא"כ נאמר דכל דבר המתקן לדבר אחר מקרי מינו וא"כ גם תיקון השאור יאסר גם בא"מ ולמה מצייר המשנה מינו בשאור חיטין לעיסת חיטין והרמב"ם מצייר מתבל לתבשיל מינו דוקא וכן כולם ולתרץ הענין ולסלק כל חמירא דחמיעא נקדים בדקדוקים ועי"ז יתברר הכל לנכון, והוא, דעוד קשה בדברי הרמב"ם איך יצוייר שנתן תבלין לקדירה של חולין והוא ממין התבלין, ואיך יצוייר זה אטו נותן פלפלין לפלפלין ואפי' להרמב"ם שכ' דיין וחומץ שהדרך ליתנם למאכלים להטעימם נקרא תבלין, זה ניחא לקרותם תבלין אבל לא לקרותם מינו ומכ"ש שאר תבלין שרובם מבשמים וכה"ג וליישב כל הענין בדרך פשוט ובקיצור שלא להלאות הקורא כמו שעשיתי במהדו"ק אומר כן, דבאמת נבין הענין שקבעו לנו חז"ל הנך ג' דברים המחמץ והמתבל והמעמיד בין הנך דברים דאסורים בכ"ש ובאמת א"א להשוותן במדת כ"ש לגמרי, דהנה למשל כמו שמצייר הרמב"ם בכולם כגון שור הנסקל באלף ופ"ח באלף ותולע שפירש באלף ואגוז פרך באלף וכן כולם הם באמת במדת כ"ש ממש כי אפי' בעשר אלפים לא יתבטלו, אבל הנך ג' שהם מחמץ ומתבל ומעמיד עיקר חשיבותן הוא הכרת פעולתן בדבר שנתנו שם להחמיצו ואם לא ניכר שם פעולתו אין זה נקרא עכשיו מחמץ דהא זה לא נתחמץ ממנו, הגע עצמך אם נתן גרגיר אחד של בצל או קפלוט ליורה גדול של דגים וכדומה ואין ניכר פעולתו בהם מרוב קוטן המתבל ומרוב גודל הנתבל ודאי דאין קפלוט זה נקרא בתבשיל זה מתבל, וכן אם נתן שאור כעדשה לעיסה גדולה שנעשית מסאה קמח ואין ניכר פעולת חימוצו שם ודאי דאין זה מחמצו, וכה"ג אם נותן חלב הקיבה כעדשה בחבית גדול של חלב ולא נעשה גבינה א"כ אין זה מעמידו ורק דקראו חז"ל גם לזה בלשון כל שהוא והוא לשון מושאל נגד שאר מאכלים שנתבטלים בששים לכל היותר וכאן יבוא פעולתו לכמה פעמים ששים וזה נקרא כ"ש, ולכן שפיר מצייר הרמב"ם בהנך ג' דברים וז"ל כיצד כגון שאור של חיטין לעיסת חיטין וכן תבלין של תרומה לקדירת חולין והן ממין הקדירה וכו' כלומר שהקדירה זאת מתבלת מהן דודאי אם אין העיסה מקבלת חימוץ משאור זה ואין הקדירה מתבלת מתבלין אלו בין מרוב קוטנם נגד העיסה והקדירה בין מצד אחר ממילא אין זה נקרא מחמץ ולא זה נקרא מתבל, ופשיטא שגם אם אין בחלב הקיבה כדי להעמיד החלב לעשותו גבינה אין זה נקרא מעמיד, אבל בשאר כל האוסרים בכ"ש כ' וז"ל, רמון א' בכמה אלפים רמונים וכו' חבית סתומה בין כמה אלפים וכו', והיינו משום דהרמון והחבית לא אבדה שמה מחמת שנפלה בין אלפים רמונים ואדרבא נתחזקה חשיבותה בין הדומין לה, והא דכתב הרמב"ם דכל הדברים האוסרים בכ"ש הם במינו דוקא דבר סברא דיבר דא"א בענין אחר, דלמשל חהר"ל אם תתערב בא"מ ודאי שיהי' ניכר, וכן בריה אם תתערב בא"מ איך אפשר שלא יכירה, וכן רמון באדן אם יתערב בתאנים ודאי דיהי' ניכר, ושור הנסקל בין סוסים ודאי דיכירו, וכן פ"ח אם לא בין חמורים לא יצוייר תערובתו, דאפי' בשאר תערובות בא"מ הקשה הש"ך בסי' ק"ט איך משכח"ל שלא יהי' ניכר ותי' כגון שנפרך לחתיכות דקות מאוד אבל כל דברים החשובים אם יפרכם אבדה חשיבותן, ולכן כ' סתם דכולם רק במינם וממילא בהנך שאין חשיבותם מחמת מינם רק מפעולתן כמחמץ ומתבל ומעמיד אם רק המנהג לחמץ בזה או לתבל הקדירה במין תבלין אלו חשוב מינו ובלבד שיהי' ניכר חמיצות ותבלינו והעמדתו דאל"כ הו"ל כנתפצעו האגוזין וכנחתכו החתיכות הר"ל וכבריה שנתרסקה דבטלה חשיבותן, והא דכתב במחמץ כגון שאור חיטין לעיסת חיטין תפס לשון המשנה דפ"ב דערלה שהבאתי ובאמת לא בא למעט מין אחר של תבואה חדא דלמה נמעטו הא ודאי אם חמצו זהו טעמו וקי"ל בא"מ בנו"ט ואיך נגרע טעם החימוץ מטעם שמנונית, ועוד הא בתפוח שרסקו וחימץ בו העיסה אסר הרמב"ם וגם המשנה וע"כ דלא בא למעט א"מ כי כל מקום שנרגש חמיצותו והוא בו לשבח זהו מינו לענין זה כמו שמצייר הרמב"ם עצמו גבי תבלין והן ממין הקדירה דע"כ אין הפי' שתיבל פלפל בפלפלין ורק שנתן תבלין אלו לתבשיל שדרך לתבל בו ממין זה כגון קפלוטות לדגים, עי' מע"ש רפ"ב, ועוד דהא לענין חלה קיי"ל ברפ"א דחלה דאם עירב כל הקמחים מכל ה' מינים נחשבו כולם כמין א' לענין חלה, ואם עירב העיסות אז מחלקין המינין כך דכוסמין מין חיטין ושיפון מין שעורים ע"ש ובספרי נימוקי הרא"ה למשניות שם, וא"כ ממילא לא משכחת לה אינו מינו בשאור נגד עיסה כלל דודאי השאור מחבר העיסה ונותן כחו בתוכו, דהא גם עור קיבה לעשות גבינה מחלב נחשב מינו וכן שרף ערלה במקום שמעמידין בו הוה כמינו וראיה גמורה לזה דשם בפ"ב דערלה אחר שחשב מינו כיצד ומצייר כגון שאור של חיטין לעיסת חיטין כ' בסיפא להקל ולהחמיר בא"מ כיצד כגון גריסין שבישלן עם עדשין וכו' ולא אמר שאור חיטין לעיסת שעורין משום דכשנתחמצה העיסה דשעורין משאור של חיטין לא שייך להקל דאיזה קולא תתן לו שלא לאסור ביותר מנותן טעם הרי לך טעמו שהרי חימצו דרק בשאר דברים כבישול ירקות עם בשר וכדומה שייך טעם דקפילא או ס' כשאין קפילא כמ"ש בר"ס צ"ח, אבל במחמץ לא שייך קולא דנו"ט דחימוצו טעמו וכשאין פעולת החימוץ ניכר אפי' במינו לא יאסר ורק החילוק בין מינו לא"מ הוא בשאין החימוץ ניכר דאז במינו עכ"פ אוסר עד מאה בתרומה ובא"מ לא יאסר דלא נרגש טעם חימוצו, לכן בסיפא כשרצה לצייר להקל או להחמיר צריך לצייר דוקא במיני תבשיל דאם יורגש הטעם יאסר גם ביותר מק' וכשלא יורגש הטעם לא יאסר בפחות מק', והא דמצייר ברישא בשאור חיטין לחיטין לא להוציא שעורין בא דודאי אם התחמץ עיסת שעורין משאור חיטין זהו מינו כקפליטות לדגים וכתפוח מרוסק לעיסה, אלא נקט ציור זה לנ"מ דאם לא נתחמץ משיעור שאור זה כגון שהי' קטן הכמות אז לא ימלט משיעור מאה ואחד עכ"פ כיון שהוא מינו, ואם הי' שאור חיטין לשעורין ולא הי' נרגש החימות מחמת קטנו לא הי' אוסר כלל דנו"ט אין כאן וממילא אין שום איסור כאן, כנלע"ד לפשר המשניות והרמב"ם בכל ענינים אלו העולה מזה דאין שום סתירה בין המשניות ואין פלוגתא מהרמב"ם להאחרונים כי ודאי כל שנרגש פעולת מחמץ בעיסות, ותבלין בקדירות ומעמיד בגבינות כל מקום שהוא פועל פעולתו למינו יחשב וכשאינו פועל פעולתו הן מקטנותו בכמות נגד המקבל הפעולה הן מחמת שיש שם גם שאור של היתר הוה זוז"ג ומותר דתו אין שם מחמץ עליו עכשיו נשאר לנו דקדוק אחד על הפוסקים דבקיבת נבילה אמרו שאוסר בכ"ש, כלומר כ"ז שנרגש פעולתו שהלב נקפה על ידו ונעשית גבינה ובקיבת כשירה מחמת חשש בב"ח לא אסרו רק בס' כמבואר כאן, ובדין חהר"ל אמרו להיפוך דבאיסור קבלת טעם בשר מחלב אמרו דין חהר"ל דשניהם איסור מחמת עצמו משא"כ בקיבל חתיכה טעם מנבילה דאין בו דין חהר"ל נ"ל כך, דבאמת גם כשנתנו חומרת חה"ל בבב"ח הוא דוקא כשקיבלה טעם ע"י בישול דזהו עיקר איסור תורה בבב"ח ולא כשקיבלה ע"י כבישה או מליחה וכה"ג, ודין זה דהעמדת גבינה בעור הקיבה א"א כלל בדרך בישול וא"א לבוא לידי איסור תורה לעולם לכן לא רצו להעמיד חומרתם ביותר משאר נו"ט, משא"כ כשהאיסור נובע מאיסור נבילה דאיסורו אפי' בלא העמדה שוה בין בכבישה בין בבישול דאיסור נבילה לא נאמר בתורה בלשון בישול שפיר ראו לגזור במעמיד עד מקום הרגש פעולתו וראיה לרעיון זה האמיתי, דבחולין ק"ט ע"ב הביא מתני' דמחמץ וכו' ופריך וכי יש בו כדי לחמץ אמאי לא בטל בק"א, והקושיא סתומה בלא פירוש, הלא זהו אמרם דמחמץ ע"י הרגשת פעולתו נמשך טעמו ביותר דהרי חימוצו לפניך שנשתנה ממתוק לחימוץ, ורש"י ז"ל דחק וכ' וז"ל, ומי יהיב טעמא כולי האי עכ"ל, ובעניי הריני כעפר וכו' מה תיקן בזה, חדא דשם במינו מיירי ולא שייך טעם והי"ל להקשות שיהי' מותר ברוב, ועוד אטו חימוץ אין בו משום שינוי טעם, ותפוח שרסקו יוכיח, והתוס' שם בד"ה לא כתבו דה"ק כיון דבא"מ ליכא מידי דיהיב טעמא ביותר מק"א לכן גם במינו לא שייך להחמיר ביותר אף שנראה החימוץ, דגם בגבינה אם הועמד ע"י קיבה כשירה אין אוסרת ביותר מס' אף שנראית פעולת ההעמדה עכ"ל וע"כ דה"ק אם בחשש דבב"ח בקיבה כשירה לא גזרו ביותר מס' כן לא שייך לגזור בכל איסורין ע"י פעולתו ביותר מק"א למ"ד נו"ט בק"א ולדידן בס' וע"ז משני שאני שאור שחימוצו קשה, אמת שגם המקשן ידע דשאור מחמץ ביותר מבישול אלא ה"ק בכל איסורים שאנו מחמירים ונותנים דין טעם כעיקר (דטכ"ע אינה מדאורייתא בשאר איסורים חוץ מבב"ח) עכ"פ מן התורה אין בהם חילוק בין בליעה דע"י בישול בין בליעה דע"י חימוץ וכיבוש בכ"מ שנרגש טעם יש איסור, וחימוץ דשאור נרגש ביותר מטעם הבישול ולכן גם גבינה של עכו"ם שהועמדה ע"י שרף ערלה או קיבת נבילה אוסר ג"כ ביותר מס', ושאני עור קיבת כשירה דגם עד ס' אם אינו בדרך בישול אינו מה"ת וכל איסורו מדבריהם לא החמירו בו ביותר מס', ובספרי נימוקי הרא"ה למס' חלה הבאתי דברי תוס' רע"ק בשם הפר"ח דהא דמחמץ אוסר עד הרגשת החימוץ אינו רק במיני תבואה שהחימוץ בכולם כמינו אבל לא בחטים עם אורז אף שנגרר האורז אל החיטים לחלה אבל לא לחומרתם במחמץ וכו' ע"כ כתבתי בדרך פירושא, עכשיו אכתוב גרגיר א' להלכתא היוצא מפלפולא הדין, והוא, דאחר שהוכחתי דמחמץ ומתבל ומעמיד שכתבו הפוסקים דבכ"ש גם באינו מינו, האי כ"ש הוא עד גדר שנרגש הפעולה, והאי א"מ היינו דוקא במינים שראויים לקבל חימוץ כעיסות משאור וממי תפוחים וכתבשיל נגד אותו תבלין וכגבינה מעור קיבה, אבל אינך דברים האוסרים בכ"ש מחשיבות גופם לא יצויירו רק במינם ממש דאל"כ ודאי דיכירם וכמ"ש הרמב"ם דלא קיבלו בהם חומרת כ"ש רק במינם ממש, ולפי"ז אם נפל פרעוש או תולע לתבשיל וסלקו ודאי דמותר לכ"ע דטעמים אין אוסר כלל דפגומים כמבואר בסי' ק"ג, ורק אם לא סלקו וא"א בסינון כגון בתבשיל עב באמת התבשיל מותר דאין התולע אוסר בא"מ רק שאסרו מפני שיכול לאכול גוף האיסור ולא ירגיש, עי' פת"ש בסי' ק' ס"ק ג' בשם החו"י אבל כל שאפשר בסינון מותר דעל התבשיל ליכא שום חשש, והא דאסרו תבשיל שנמצא בתוכו ג' תולעים היינו בלא סינון או בדיקה, ולכן מצייר הרמב"ם הנ"ל תולע באלף תולעים ופירשתי דהיינו תולע שפירש בין אלף שלא פירשו, ולפי"ז גבינה המתולעת שמותרת משום שהתולעים לא פירשו ונפל שם תולע א' אחר שפירש נאמר סלק המינו כאילו אינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו כדעת ר' יהודה בחומרתו בכל מינו שלא להתבטל שאם יש גם א"מ אמרינן סלק, ורק להערה באתי והמורה ישקול הדברים וראיתי בס' מעשה אורג למשניות כלאים פ"ט ביי"ש הנעשה מתבואה חמוצה ועבר הפסח ורצה להתיר משום שכל שנשתנה הצורה הראשונה ונתלבש בצורה חדשה בטל איסורו הראשון, ורצה לדמות לצמר רחלים כשטרפן עם של גמלים דמותרין עם קנבוס דצורה חדשה בא לכאן דמעיקרא צמר או נימין והשתא חוטין, וקשה לסברא זאת מהמחמץ והמעמיד שנולד ג"כ צורה חדשה מחלב לגבינה ואפ"ה האיסור של עשבי ערלה ועור קיבת נבילה הולך עמו מן החלב אל הגבינה ואפי' ס' לא מועיל, וע"כ דההיתר דצמר רחלים וגמלים משום דכל האיסור בחוק בלא טעם ואמרינן דאין לך בו אלא חידושו צמר רחלים בעין ולא כשהוא מטורף עם של גמלים וכן כשטרף פשתן עם קנבוס משא"כ איסורי אכילה ובפרט איסור חמץ בימי הפסח שהדברים נתונים בטעם הגון ע"י הנסים של בחפזון יצאו ולא הספיק בציקם להחמיץ וכו', וכן איסורי נבילה וטומאתם כידוע ודאי אין היתר שינוי צורה מועיל, ואדרבה אם אותה צורה הישינה בכחה לבראות צורה חדשה מסתמא כל כחה בהחדשה, וראי' לדברינו דהלא חוט א' של צמר בין אלפים חוטי פשתן לא בטלים וצמר רחלים בין גמלים בטלים ברוב ובשר בתוך חלב בטל בששים וע"כ דכל דבר שיש בו חידוש אין גומרין ממנו לענין אחר, וע"כ לומר כן דהרי הרבה פוסקים אומרים דדוקא איסור בתוך היתר בטל ולא היתר בתוך היתר, וא"כ איך יתבטל צמר בצמר וע"כ דבצמר נגד פשתן דכל האיסור חוק בלא טעם לכן אין לך בו אלא חידושו כשכולו צמר ולא כשמעורב עם גמלים קו"א סק"ג זוז"ג. הגאון בס' ח"ש הקשה דבאיסורי מלאכת שבת אמרינן להיפוך בשנים שעשאו מלאכה אחת דפטורין ופסקינן כר"י דדוקא בזה א"י וזה א"י חייבים דאז הוה כאילו כל אחד עשה מה שאפשר לו לעשותו, ואם זה יכול וזה יכול פטורין דאז הוה כשנים שעשאוהו, וזה סותר להיתר דזוז"ג, ובמחכת"ה אגב חורפי' לא דק בדברי רש"י שם דצ"ב דזה יכול וזה יכול פטור דלאו אורחי' בכה"ג לעשות ע"י שנים כשיכול כל א' בפ"ע אבל כשכל א' א"י אז אורחי' לעשותו ע"י שנים עכ"ל, וא"כ לק"מ דבשבת תלוי בדרך העולם בעניני המלאכות וכן הדרך דכל מה שביד איש לעשות אינו עושה בסיוע דאחרים רק כשאינו יכול בעצמו עושה בסיוע משא"כ באיסורי אכילה דתולה בחזקת האיסור ואין חשיבותו אא"כ האיסור עצמו עושה בלא היתר, ועוד הא בשבת אין השני היתר יותר מהראשון ולא שייך לומר ההיתר גרם משא"כ כאן דההיתר גרם אבל אי קשיא הא קשיא דבשבת עצמו מחייבין בכל א' א"י ובשניהם יכולין פטורין וע"כ דתולה במנהגא דמלאכת מחשבת אסרה תורה דמה"ט המוציא כלאחר ידו או ברגלו פטור ואגב גררא אביא דברי התוס' שם דצ"ג בד"ה הימנוהו באם אחד יכול והשני א"י דחייב ופריך הי מינייהו חייב וכו' וכ' התוס' לא בעי המקשן לפטור היכול ולחייב את הא"י דאין זה סברא דהיכול ודאי חייב אלא דפריך דגם הא"י יתחייב (והיכול פשיטא דחייב), וכ' בגליון וז"ל, אבל אפשר דלא"י היה דרכו בכך (לעשות ע"י מסייע ולחייב) ולא היכול (דאין דרכו לעשות עם אחר) ויהי' הקושיא בפשיטות לפטור היכול ולחייב הא"י (כדברי רש"י) והנחתי בצ"ע שלא הביא מדברי רש"י רק הקשה כן מסברתו, ועוד הקשה הגאון הנ"ל דדבריהם צ"ע דאיך אפשר לומר אליבא דר"י לחייב היכול הא ר"י ס"ל בשניהם יכולין דשניהם פטורין מטעם דהוה כשנים שעשאו עכ"ל, הרי דדעת התוס' לא ס"ל כרש"י דאיסור שבת תולה במנהג העושי מלאכות, וצ"ל דעתם ז"ל כמ"ש בדיבור הקודם וז"ל, ונראה לר"י דהאי א"י אפי' הוא גבור ובעל כח אלא שעשה עכשיו באופן שא"א לו לישא בלא חבירו כגון שנושא באצבע וכה"ג דמה לנו מכחו כיון דהשתא א"י לשאת עכ"ל, נמצא דהתוס' לא ס"ל כרש"י דתלוי בדרך העולם, ולפי"ז צ"ל דהא דבאחד יכול והשני א"י דהיכול חייב הוא אפי' אליבא דר"ש דפוטר כל שנעשה ע"י שנים בין בשניהם יכולים בין באין שניהם יכולים וא"כ למה נחייב עכשיו את היכול בשביל שחבירו א"י יותר מבאם היו שניהם יכולים, וצ"ל דהסברא כך, דידוע דכל משאוי שאדם נושא בעצמו אינה אלא שליש ממשאוי שמסייעים לו להרים כמ"ש רש"י במשא המרגלים בגמ' סוטה, וא"כ כששנים נושאים משא אחת נתחדש ביניהם כח שלישי ועושים כמו שלשה יחידים, לכן א"ש דאם שניהם יכולין פטורין בין לר"י כן לר"ש דכיון שהי' נעשה על ידו בלתי חבירו אמרינן דמעשה כ א' נתבטל בחבירו וכל א' אינו אלא מסייע כיון שגם בלעדו הי' נעשה, ורק באם שניהם א"י פליגי ר"י ור"ש דר"י ס"ל כיון דעכ"פ ע"י סיוע דשני נתחדש כח השלישי שהמלאכה מתברכת כשנעשית ע"י שנים דטובים השנים וכו', ובזה אמרינן יפה יותר כח המסייע מהעושה, דהעושה אין בכחו רק כאחד והמסייע נתברך פי שנים לכן אמרינן לחייב שניהם ממ"נ אם אתה העושה הרי אתה חייב ואם אתה מסייע הרי עשית פי שנים במלאכה זאת ולא תבטל לחבירך, דרק כששניהם יכולים הוי הסיוע לבטלה אבל כשאין יכולים אז המסייע גדול כחו יותר ואמרינן דכל א' הוא המסייע, ור"ש ס"ל כיון דגזיה"כ בעשותה העושה כולה ולא העושה מקצתה לכן בכל ענין פטורין, וכ"ז בשכח שניהם שוה אבל כשאחד יכול ואחד א"י דלגבי היכול אמרינן כיון שאתה א"צ למסייע וסיוע של חבירך כלא חשוב כנגד כחך והוה כמו ליבה וליבתה הרוח דהמלבה חייב לכ"ע ולכן גם ר"ש אינו פוטר את היכול בכה"ג ולכן שפיר כ' התוס' דהמקשן לא פריך לפטור את היכול רק פריך דלר"י יתחייב גם הא"י כמו דמחייב שניהם כששניהם א"י דלאותו שא"י אין חסרון במה שחבירו יכול וסברת התוס' היא בפשיטות דכל מלאכות דשבת גמרינן מעושי מלאכת המשכן וכליו, והוצאת משא הלוים במשכן הי' בשני אופנים דדברים קלים ככלים הי' אחד נושא בלא סיוע, וקרשים שהם כבדים היתה נעשית ע"י כמה אנשים וכן המזבחות והשולחן והארון הי' נישא ע"י ד' משום שכל אחד א"י לכן בכה"ג מחייב ר"י ולא ממעטם מפסוק בעשותה דהפסוק קאי אדבר קל שאפשר ליחיד לשאת דודאי מזלג או כרכר לא ניתן לשני לוים לשאת לכן בכה"ג אם נעשה ע"י שנים פטורין לכ"ע כגון אם שנים נשאו מחט וכה"ג, ובדבר ממוצע שהגבור יכול והחלש א"י בזה אין אנו יכולים לידע איך נהגו במשכן בכה"ג אמרינן לר"י דהיכול ודאי חייב דאף די"ל דבכה"ג הי' רק הגבור בעצמו מן הלוים נושא אבל אמרינן להיפוך דמעשה החלש בזה כלא חשוב ואולי גם שם לא בקשו גבורים רק בינונים והי' נעשה ע"י שנים והמקשן ס"ד בכה"ג לחייב גם הא"י דהא בשניהם א"י שניהם חייבין וא"כ מה לו לזה שא"י אם חבירו יכול, וכ"ז לר"י אבל ר"ש ס"ל לא מבעיא בשניהם יכולין דפטורין דבמשכן ודאי דבר שיכול האחד לישא לא נשא עם חבירו, אלא אפי' דבר כבד כקרש פטורין דכן גזיה"כ דתרי, מיעוטי כתיבי כמבואר בגמ', וס"ל דלא גמרינן ממשכן רק איזה דבר הוה מלאכה ואיזה אינה מלאכה, עי' תוס' ב"ק ד"ב ד"ה ממשכן אבל אופן המלאכה איך היתה נעשית לא גמרינן מהם ורק באם א' יכול והשני א"י גם לר"ש חייב היכול דמעשה שני לא חשוב כלום נגדו, עי' זבים פ"ד מ"ד בזב עומד על ב' כסאות אם רחוקין זמ"ז טהורין דאין רובו על אחד לר"ש שם, והגאון בס' א"ר שם כ' דר"ש לטעמי' בשבת דהמסייע אין בו ממש לפטור היכול ורק בשניהם א"י פטורין, וז"ל הפנ"י שבת דכ"ג, ואין לדמות דיני שבת לדיני איסורין בענין זה דמצינו בשוחט ומעלה בחוץ דבשחיטה פטורין בשנים ששחטו מגזיה"כ ובהעלאה שניהם חייבין מגזיה"כ עכ"ל, ואני מוסיף דמצינו בניקף שחייב משום שמושיט זקנו להמקיף דאינו רק מסייע, וכן אם שני זרים העלו אבר א' על המזבח אם חייבין כשנים שהעלו בחוץ או לא וצ"ע בזה, ועכ"פ נראה דאין לדמות שום דבר לשבת ומכש"כ באיסורי אכילה וקושית הגאון נשגבה מאתי קיצורי דינים לסימן פ"ח א) אסור להעלות על שולחן שאוכלין עליו בשר וגבינה אפי' בשר עוף וכן בשר נבילה וטרפה על שולחן שאוכל עליו וכן שאר איסורים דלא בדיל מיני' כגון יין לנזיר או שהי' נדור מאיזה מאכל ומכ"ש חמץ בפסח וכן שני ב"א המכירים זא"ז אסורים לאכול על שולחן א' זה בשר וזה גבינה, ואם הם שניהם אכסנאים מותר דאין דרך אכסנאים לכבד לחבירו ממאכלו, ואם יש היכר על השולחן כגון מנורה שאין דולקת מותר ואפי' בשני ב"א המקפידים זע"ז החמיר הט"ז כיון שמכירין זא"ז אם לא שנדרו הנאה זה מזה ב) אם יושבים דחוקים זמ"ז שאין א' יכול לפשוט ידו וליטול מותר, וע"י היכר הנ"ל מותר אפי' אוכלים על הוצאה אחת, גם לחם שלם שאין אוכלין עכשיו ממנו הוה היכר, וכלי ששותין ממנה הוי הפסק אם כל א' נוטל מהכלי לכוסו שלו, ולא חיישינן לנר חלב שעל השולחן שמא אכל ממנו דצורתו הוה היכר אפי' אינו דולק דלא גרע ממנורה, ועכ"פ לא גזרו רק על לחם ובשר שרגילין בו, וע"ל סי' שכ"ג דמותר לכהן לאכול חלה על שולחן שהזר אוכל חולין קיצורי דינים לסימן פ"ט א) נוהגין להמתין ו' שעות בין אכילתו בשר לאכילתו גבינה אפי' אחר בשר עוף אפי' משומן של בשר, ומתבשיל שאין בו שומן רק נתבשל בקדירה ב"י א"צ להמתין רק דינו כמו מחלב לבשר דאחר סילוק ובירך מותר מיד בקינוח והדחת פה, ואפי' יש שומן רק יש ס' נגד השומן דשומן נרגש ביותר מס' וגם נראה קצת מ"מ מותר, ואסור למהר לברך בהמ"ז כדי לאכול בשר אחר חלב מיד, ובשבועות מתירין זה ולא בשאר ימים, ואם הגבינה ישן יב"ח או הוא מתולע מרוב חריפותו ושמנו יש מחמירין להצריך ו' שעות בינו לבשר ב) סכין של בשר אסור לחתוך בו גבינה אפי' אחר נעיצה ובדיעבד מותר וינעץ אח"כ הסכין בקרקע קשה או ישחיזנו באבן, ולחתוך בו לחם ושיאכל הלחם עם גבינה מותר ע"י קינוח הסכין מבעין, וכן בסכין של איסור ג) אסור להגעיל כלי מבשר לחלב או להיפוך ואפי' ללבן אסור, ובפסח שמגעילין מאיסור חמץ יכול לקבוע לו תשמיש ההיפוך