אור ברסלב
חידוד הלכה יו"ד › סימן עא

חידוד הלכה· רבי אריה הלר

יו"ד · סימן עא

סימן ע

סעיף א:

הראש [א] חותכו לשנים ומלחו יפה לצד השיער וגם לצד הפנים שאין השיער מעכב ע"י המלח מלהפליט דם:

[א] חותכו לשנים. המפורשים הקשו כעין סתירה מסמוך ס"ג דדי בנקיבת העצם והקרום. ותי' דכאן כ' המחבר למצוה מן המובחר. והפת"ש בשם הבא"י דבאמת מדינא צריך לפתחו וסתר דבריו. ולי נראה דאין כאן שום סתירה דבסי' ל"א ס"ב מבואר בט"ז וש"ך דכשיש ריעותא בחיי הבהמה שמנענעת ראשה שקורין שווינדל צריך בדיקה ויפתח העצם דוקא לראות אם יש שם מים סביב המוח. ובכה"ג כשיהי' כשר כגון שהמוח מקיף המים אז בע"כ ימלחו משני צדדין כיון שכבר נפתח הקדרה משום חשש הבדיקה ומבואר בסי' ס"ט דכל שנפתח משני צדדין בעי מליחה משני צדדין ואם לא נפתח די במקום הגלוי לבד. וא"ל הא גם בכה"ג היה יכול למלחו קודם הפתיחה ואח"כ יפתחנו לבדיקה זה אינו חדא שמא יהיה טריפה ול"ל טירחת מליחה ושמא ימלחנו עם בשר אחר ואח"כ ימצא זה טרפה. ועוד כיון דעכ"פ צריך לנקוב עד הקרום ושמא עי"ז יקלקל הבדיקה ע"י שיתקרע הקרום ויזובו המים ולא יוכל לידע אם המוח מקיף למים וכה"ג ובכה"ג יפתחנו כולו וממילא ימלחנו בשני צדדיו. ובזה א"ש דברי הב"י הביאו הט"ז סק"א וז"ל יחתוך הראש משום המוח שבפנים עכ"ל ואין לדברים אלו פי' דהא גם כשמלחו כולו ע"י נקיבת העצם נתכשר המוח בפנים כבס"ג. וע"כ הכונה באופן שכתבתי וה"ק אם פותחו מחמת צורך בדיקה אז לא יוכשר המוח עד שימלחנו שם במקום הפתיחה וכ' זה להבין שלא יסתרו דברי שבס"ג לכאן. והש"ך בסי' ס"ח סק"ח כ' שיש שני דיעבד. דלכתחלה בעי פתיחה ממש ואח"כ חיתוך בקרום ש"ו ואז ימלחנו ובדיעבד שכבר מלחו בלא קרע ש"ו ש"ד. ודי בפתיחת העצם. ודיעבד גמור שכבר נתבשל די במלחו שלם עם נקיבת העצם. ולפי"ז הך דס"ג כאן מיירי בשכבר נתבשל במליחה כזאת. אבל קשה לפי"ז דהא כאן בסק"א כ' וז"ל ואין לפרש הטעם דס"א משום לכתחלה דא"כ למה כ' בס"ג דדי בנקיבת העצם. וסיים דכאן רק למצוה מן המובחר וא"כ סותר הש"ך דבריו משם לכאן ואפשר דשם כ' לשיטת הר"ב כמ"ש הש"ך כאן סק"ו. דבדברי הר"ב מוכח לחלק בין דיעבד לדיעבד אבל בדעת המחבר לא נראה בחילוק זה לחלק בין לכתחלה ובין דיעבד לדיעבד לכן כ' לדעת המחבר דכאן למצוה מובחרת:

סעיף ב [ב]:

הטלפים [ג] מחתכם מעט למטה ומולח [ד] ויניח מקום החתך למטה ומולח גם על השיער:

[ב] הטלפים. כ' הש"ך בסק"ג דהטלפים מעכבים הדם מלצאת לכן יחתכם. ול"ד לעצמות אחרות דהדם נפלט דרך העצם משא"כ בטלפים ויהי' כמולח בכשא"מ וסותר דברי הט"ז דכ' משום דעצמות אחרות ממלא כל חללן במוח לכן אין בהם משום מולח כשא"מ משא"כ בטלפים שיש מעט ריקן ע"ש. ולי הקטן דברי הש"ך אין מובנים דאיך י"ל דאם לא יקצצם יהי' חשש כשא"מ אטו אם יניח בשר בתוך כלי וימלח ע"ג הכלי יהי' חשש כשא"מ הא לא מלח הבשר כלל וע"כ דסבר דהמלח פולט מהבשר דרך הטלפים א"כ דומה לקולית ושאר עצמות ולמה לא חיישינן בהם לחשש כשא"מ וממ"נ אם אין פולט מהבשר דרך הטלפים א"כ לא נמלח שם כלל ואם פלט דרך הטלפים מ"ש מעצם הקולית. ועוד איך כ' בפשיטות דהבשר שבתוך הטלפים הוה כלא נמלח כלל וא"כ אין כאן חשש כשא"מ דהא לא נתעורר הדם כלל לצאת מתוכו שנחוש לדוחק היציאה כחשש כשא"מ שבסי' ס"ט סי"ח. גם הש"ד בסק"ד הקשה מה יועיל קציצת ראשי הטלפים הא לא יהיה רק כנמלח במקום הקציצה לבד. והיינו משום דסובר בדעת הש"ך דאין הבשר שבטלפים פולט כלל. והש"ך כ' חשש דמולח בכשא"מ כאן ובסי' ס"ח. ולתרץ זה נ"ל דהש"ך בסי' ס"ט סק"ד כ' דההדחה מועלת דרך הטלפים לבשר שבתוכה. הרי דעצם הטלפים שוים לשאר עצמות ואם ההדחה מועלת מכ"ש המליחה שהיא טבעית להמשיך הדם למלח. וגם לא הוצרכו קציצה קודם הדחה וע"כ כמ"ש בחדודי בסי' ס"ט סק"ב ג' ובקו"א שם סק"ב דטעם ההדחה משום דם שע"פ הבשר שזב ע"ג כל שטח הבשר ע"י דוחק הקופיץ וזהו הטעם להמחמירין במלח בלא הדחה א' וכתבתי שם דאף דאין הקופיץ חותך רק בחלק קטן אבל ממקום החתך זב ומכסה כל שטח הבשר. וגם על הרגל שאין שם הפשט העור זב ממקום שנחתך מהרגל רק שאינו נראה לעין ע"י השיער ולכן גם הרגל אסור אם לא הדיחו ע"ש בסברות מוכיחות. וכ"ז על חלק כל הרגל יש חשש זיבת דם בעין שנתיבש תחת השיער ואינו נראה אבל זה ודאי דתחת הטלפים לא זב שום דם ובחוץ לטלפים ודאי דאין דם בעין הנראה לעינים ואם יש תחת הטלפים דם הוה דם איברים לא דם בעין ממש כמו בשטח הבשר לכן לא הקפידו בהדחה לפתוח עצם הטלפים אבל במליחה הקפידו שהדם יצא מכל שטח הרגל. לכן חששו בבשר שבתוך הטלפים יותר מבעצם הקולית והיינו משום דידוע דבקולית ושאר עצמות המוח שבתוכם דבוק לעצם כאבר אחד ממש וראיה לזה דכשמכין בחיה באיזה עצם מרגשת כאב גדול ואם יתנפח העצם תיכף נתקלקל המוח שבתוכו דהכל אבר א' אבל הטלפים אינם רק שומרים למה שבתוכן אבל מכין וחותכים ממנו וגם במסמרים נוקבים הטלף ואינו מרגיש כ"ז שאין חותך עד הבשר. וכמו שאין האדם מרגיש חתך שבצפורן. וגם אין שום עצם מגולה לאויר כטלפים. לכן דנו את הטלפים ככלי עצם לגבי הבשר שבתוכם והצריכו קציצה וע"י חתך מעט עד שיתגלה העצם של גוף הרגל יפלוט הדם. והא דכ' הש"ך דהוה כמולחו בתוך כשא"מ והקשיתי ממ"נ אם חשבת שהדם יתעורר א"כ נפלט ואם הטלף נחשב לכלי אחרת א"כ לא הרגיש הרגל את המלח ולא נמלח הרגל רק הכלי. אבל באמת עכ"פ מחלק הבע"ח היא ובפרט חלק הטלף שכנגד העצם של הרגל דשם מרגיש כאב ושם נפלט הדם ונתעורר לצאת וכשפוגע בקצה הטלף במקום שאין הב"ח מרגשת שם שום כאב שם עומד הדם כמו בתוך כלי. סוף דבר הטלף כולו במקום דיבוקו נחשב כעצם מעצמותיו רק חלק התחתון והראשים שבו שדש עליו תמיד נתקשה כעצם ואינו מרגיש בו כאב בחיים נחשב ככלי אחרת ויש שם חשש כשא"מ. ובקו"א סק"א אבאר יותר:

[ג] מחתכם. וכ' המ"ז סי' ס"ח סק"ד שיחתכם עד שיתראה העצם של הרגל דרך הנקב:

[ה] ויניח מקום החתך למטה, ע' הגרע"ק בסי' ס"ח בשם הת"ח דבדיעבד אם לא הניח מקום החתך למטה שרי והמנ"י הניח בצ"ע. והט"ז כ' בשם רש"ל שטוב להדיח מקום הקציצה אף שאין נוהגין כן וכ"כ בסי' ס"ח סק"ד ויש שם ט"ס בדבריו כמ"ש הט"ז שם. וכ' בי"א בשם ס' תו"ח דאם לא קצץ יש תקנה ע"י מליחה ב' אחר שיקצץ עכשיו מזה נראה דלא ס"ל חשש מולח בכשא"מ כש"ך ובש"ך סי' ס"ט סק"ד משמע להיפוך דהדחה מועלת לטלפים בלא קציצה ויש שם ט"ס בדבריו וביארתי שם בחידוד סק"ב. ולענין אם מועיל מליחה ב' משמע דההדחה הראשונה הועילה וגם אין חשש מולח בכשא"מ דאל"כ לא הי' מועיל מליחה ב' בשני חששים אלו עס"י ס"ט ס"ב וסי"ח אמנם הש"ך דכ' החשש דכשא"מ ק מדסתמו הפוסקים וכ' דאם לא קצץ אסור מה שבתוך הטלפים משמע דאין מועיל מליחה ב'. ומ"מ המיקל אין מזניחין אותו. עוד כ' שאם נתנוהו ברותחין אחר שמלחוהו בלא קציצה צריך ס' נגד החלק שבתוך הקלפים. וכן אם נתנוהו ברמץ אין אסור אלא מה שבתוך הטלפים וא"צ כ"נ למעלה. דקי"ל בכל איסורים מליחה אוסרת כ"ק ובמליחת דם אין נזכר איסור קליפה ע' חו"ד רי"ס ס"ט באורך לכן גם ברמץ אין איסור כ"נ ונ"ל דוקא בכה"ג שמלחו קודם קציצה ונאסר מה שבתוך הטלפים במליחה דאז גם כשנתנוהו ברמץ אסור ואין הרמץ במקום צליה דכל שנבלע ע"י מליחה תו אין האם מכשירו. אבל כשנתנוהו ברמץ קודם מליחה להסיר שערו וטלפיו בנקל ואז הרמץ חם מאוד ושורף ואם נצלה כחצי צליתו ודאי דאין מעכבי לאש מה שלא נקצצו הטלפים. וזה פשוט. והא דבכל מולחו בכשא"מ אסור מה שבתוך הציר וגם כ"ק למעלה וכאן לא אסרו כלום ממה שלמעלה ע' בדברינו בסק"ב ותבין דעיקר מקום החשש של כשא"מ אינו בכל הטלף רק במקום תחתיתו וראשין שלו ולולא הראשין הי' מועיל המליחה דרך הטלפים וכו' ע"ש ודו"ק:

סעיף ג:

הקרום שעל המוח יש בו דם לפיכך הבא:

למלוח המוח עם הראש צריך:

לקרעו ולהוציא המוח שבו וקורע הקרום:

ומולח. ואם רצה למלח הראש והמוח בתוכו:

ינקוב העצם כנגד הקדום ומולח ויניח הנקב:

למטה ומותר אפי' לקדרה: הג"ה. וע"ל סי' ס"ח [ה] כיצד נוהגין לכתחלה. (קו"א א'). ואם נמלח הראש שלם בלא [ו] נקיבת העצם הקרום והמוח אסורין [ז] ושאר הראש מותר וכ"ש שאר בשר שעמו:

הקולית ושאר עצמות שיש בו מוח צריכין מליחה ומועיל מליחת עצם למות שבתוכו וא"צ לנקב העצם. מיהו לכתחלה לא ימלחנו עם שאר בשר ובדיעבד שרי:

[ה] כיצד נוהגין. ואף דכבר כ' המחבר בס"א המנהג היותר נכון כאן מיירי לענין הראש ושם למנין המוח:

[ו] נקיבת העצם. ואם נקב רק העצם ולא הקרום. המוח מותר והקרום אסור דדרך דהקרום פולט דם המוח והקרום עצמו אסור:

[ז] ושאר הראש מותר. דהעצם מפסיקו לפי"ז אם הונח בשר שכבר פלט דו"צ אצל הראש במלחו מותר דהעצם מפסיק ואין שאר בשר בולע וכן בקולית וצ"ע נ"ל אם בישל עצם שיש בו מוח בלא מליחה והי' ס' נגד המוח דהמוח עצמו מותר ול"ד לשאר בשר שלא נמלח דבעינן ס' ואותו הבשר אסור עס"י ס"ט סי"א שאני הכא שאין המוח מוחזק כ"כ בדם וגם א"צ ה"מ כשאר בשר: הערה ושייכא לסק"ב. במהדו"ק נסתפקתי אם נתן בשר בתוך כלי עצם ומלח למעלה על הכלי אם יפליט הבשר דרך דופני הכלי. ומצאתי ספק זה בס' ת"ש ומחלק בין עצם טבעי כקולית שהדם נפלט דרך העצם משא"כ כלי עצם ולי נראה דאפי' נתרוקן המוח מעצם הקולית ותחב בתוכו בשר ג"כ לא יועיל לפי הסברות שכתבתי לעיל בסק"ב בחילוק שבין הטלפים שאין להם חיוב עצמו לשאר עצמות השמנים ומכוסים בעור ובשר. וא"כ אפי' עצם הקוליות י"ל דוקא למוח שבתוכו מועיל שיש להם שייכות בחיי הבהמה ולא לשאר בשר. וכה"ג כשתחב בשר לתוך עצם הקרניים והטלפים. שהם עצמות יבישות ואין הבע"ח מרגיש בהם כ"כ ואין דיבוקם טוב. ומ"מ בתוחב בשר בעצם הקולית יש: להקל דעכ"פ הוא עצם חי בחיות הבהמה. וראי' לרעיון זה מאהלות פ"ג מ"ד עצם שיש עליו כזית בשר והכניס מקצתו בפנים הבית טמא [דהעצם הוא יד לבשר וכאלו כל הבשר בבית] ב' עצמות ובהם ב' חצאי זיתים הכניס מקצת כל א' בפנים והכית מאהיל עליהם טמא (וכ' התי"ט שם דיש יד לח"ז. א"נ במוח שבעצם שהעצם שומר למוח] היו תחובים בידי אדם טהור שאין חיבורי אדם חיבור עכ"ל המשנה. הרי דדין יד ושומר שאמרו בעצם לא נאמר אלא לבשר ומוח שנולד עמו ולא למה שנתחבר בו בידי אדם. וה"נ בטבע המליחה שחדשו חכמים להכשיר מדם אין המלח מוצץ דם רק ממה שנולד עמו וחיותו א' ולא' ממה שחיבר לו אדם. וגם אין מוח מוחזק כ"כ בדם כבשר. ואף שיש לחלק בין דין שומר ויד דטומאה דהוא רק מגזה"כ שנלמד מדכתי' כל זרע זרוע אשר יזרע ואמרו כדרך שאדם מוציא לשדה לזרע חיטים בקליפתן וכו' לכן אין לצרף רק קליפת חיטין לחיטין שנולדו עמו משא"כ כאן אם הדם דמוח שבקולית נמשך דרך העצם כן ימשוך דם דשאר בשר. לכן שפיר אמרתי דבאמת בקולית כה"ג יש להתיר בדיעבד ולא בקרנים וטלפים ומכ"ש כלים. וגם בעצם הקולית באופן שלא יהי' חשש מולח בכשא"מ כמו בטלפין אם לא קצצן. אבל בכלים ממש ודאי דהבשר לא פולט דרך שם. ומ"מ אין לדונו כמולח בכשא"מ שלא יועיל מליחה לבשר זה כמ"ש בסק"ב דממ"נ אם נתעורר הדם דרך העצם א"כ יצא ואם לא נתעורר א"כ לא נדחק הדם בתוך הכלי ואין כאן משום מולח בכשא"מ. ול"ד לטלפים דסתומין לגמרי במקום קציצתן. ולמעלה נתעורר הדם לצאת דרך הטלפים דרק למטה בראשין שלהם דינם ככלי ולא למעלה ולכן כשנתעורר למעלה ויורד למטה נדחק לצאת. ודי בהערה זאת לבקי בהוראה:

קו"א לסי' ע"א סק"א:

ואם נמלח הראש שלם בלא נקיבת העצם וכו'. מעשה שמלחו ראש אוז בלא חיתוך לקדרה לשנים כנהוג ובלא נטילת המוח רק נקצץ חרטומו עד התחלת הנוצות מחלק הראש. וגם נקרו העינים. ואח"כ מלחו ונתבשל כך. ולכאורה לפי הדין דכאן ובסי' ס"ח אין היתר דהנחה על בית השחיטה ודץ בי' מידי מועיל רק בהניחו ברמץ לצלות אבל למליחה לא מהני רק נקיבת העצם לבד. ובש"ך סי' ס"ח סק"ט החמיר לומר איסור דבוק באם מלח בלא נקיבת העצם וגם חנ"נ ע"ש. מ"מ יש לחקור בהיתירא שלא להחמיר בא"ד וחנ"נ בזה דאנו רואין בחוש דכשקוצצין החרטום כולו נראה נקבים בעצם עד הקרום שהולכין מהמוח עד החרטום כעין סמפונות. ואף דלמליחה לא מהני אותבי' אנחירי' ודץ בי' מידי היינו בראש בהמה שכל הראש שלם וסתום מכל צד וגם בראש אוז כן בלא קציצת החרטום דאין חציצה משם עד הקרום והאויר יוצא דרך הסמפונות ועדיף מקולית שהמוח שבו פולט. וגם בסי' ל"א בטריפות שמחמת נקיבת עצם המוח אמרינן בעוף המים שיש נקבים קטנים מאד בטבע ואין מזיקים והאחרונים מתירים עכ"פ כשמטלת ביצים או חי יב"ח והגאון נו"ב מתיר מטעם דהעור מגין וסותם על אותן הנקבים שהם בתולדה. ועכ"פ כאן למליחת עצם הראש של אוז נוכל לעשות סניף להתיר דעצם האוזות נקובות בטבע שמוח של האוזות יוכשרו מדמן ע"י מליחת העצם עכ"פ כעצם קולית ודוקא בראש דבהמה דהעצם קשה מאוד החמירו. והוריתי להתיר ע"י ס' בתבשיל נגד המוח ולא לומר א"ד וחנ"נ להצריך ס' נגד כל האש. ויזרקו הראש והתבשיל מותר. ומשום שאיני פוסק ולא מורה רק פרשן יעיין המורה ברעיון זה אם כנים דברי וגם נ"ל דקציצת החרטום דומה לקציצת ראשי הטלפים עד שנראה העצם קצת:

תוכן העניינים

חידוד הלכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה