פתיחה - השמחה תלויה בהודאה · 17. עצה טובה להנזכר
עֵצָה טוֹבָה, מְנֻסָּה וּמוֹעִילָה לְהָקֵל אֶת תְּחוּשַׁת הַהוֹדָאָה גַּם עַל הָרַע שֶׁיִּרְשֹׁם הָאָדָם עַל דַּף כַּמָּה פְּרָטִים מֵחַסְדֵי ה' עִמּוֹ בַּיּוֹם יוֹם, וּבִבְנֵי בֵּיתוֹ, כְּמוֹ עֲשָׂרָה אוֹ עֶשְׂרִים מֵחַסְדֵי ה', וִיעַיֵּן בָּהֶם קֹדֶם שֶׁבִּרְצוֹנוֹ לְהוֹדוֹת עַל הָרַע, וּבְכָךְ יִרְכֹּשׁ אֵמוּן מָלֵא בַּה' לִרְאוֹתוֹ כְּאוֹהֵב שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, כְּחָרֵד עַל גּוֹרָלוֹ הַטּוֹב לַנֶּצַח הָאֲמִתִּי – שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, וּבְכָךְ בְּנָקֵל יָבוֹא לְהַצְדִּיק דִּינוֹ בְּמִדַּת הַדִּין שֶׁנּוֹהֵג בָּהּ עִמּוֹ לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ עַל דַּאֲגָתוֹ הָאֲמִתִּית לְנִשְׁמָתוֹ, לְהַעֲמִידָהּ, לְבַסְּסָהּ, לְהַנְצִיחָהּ בְּחַיֵּי עֹנֶג אֲמִתִּיִּים לְנֶצַח נְצָחִים.
18. עצה להודיה לה' – להודות לבני אדם.
אָמְרוּ חֲזַ"ל (משנת רבי אליעזר פרשה ז'): כָּל הַכּוֹפֵר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ סוֹפוֹ כּוֹפֵר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, שֶׁהַמּוֹדֶה בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ סוֹפוֹ לְהוֹדוֹת בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
שֶׁכֵּן עוֹלָמֵנוּ זֶה הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה, כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מוֹדֶה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ עַל טוֹבוֹתָיו עִמּוֹ, מוֹדֶה לְאִשְׁתּוֹ, לַחֲבֵרָיו, לִשְׁכֵנָיו, עַל טוֹבוֹתֵיהֶם עִמּוֹ בְּכָךְ יַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהוֹדוֹת לַה'.
סוֹד הַצְלָחַת הַ"שְּׁלוֹם בַּיִת" תָּלוּי בְּפִרְגּוּן וְהוֹדָיָה, אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁהוֹרֵס חֲבֵרוּת, זוּגִיוּת כְּמוֹ חֹסֶר הַפִרְגּוּן וְהוֹדָיָה.
הַתְּחוּשָׁה שֶׁל "מַגִּיעַ לִי" כְּלַפֵּי הֶחָבֵר, הָאִשָּׁה הַשָּׁכֵן, הַהוֹרִים, הַמְחַנְּכִים, הַמַּעֲבִיד, גּוֹמֶרֶת לְרִחוּק לְהֶרֶס וּלְחֻרְבָּן.
הַתּוֹדָה, הַפִרְגּוּן, עוֹקְרִים אֶת תְּחוּשַׁת הַ"מַּגִּיעַ לִי", נוֹתְנִים כֹּחַ וְחֵשֶׁק לַצַּד הַשֵּׁנִי לְהֵיטִיב וּלְהוֹסִיף לְהֵיטִיב.
וּרְאֵה מַאֲמָרוֹ הַנֶּחֱרָץ שֶׁל בַּעַל הָ"עֲקֵדָה" (שער נב, דף רעד):
הַמִּדָּה הַיּוֹתֵר פְּחוּתָה בְּחֶרְפָּה, וְהַמַּזֶּקֶת שֶׁבָּאֲנָשִׁים וּמַחְרֶדֶת הָעוֹלָם, הַיְנוּ, הַנֶּהֱנֶה מִזּוּלָתוֹ וְהוּא "כְּפוּי טוֹבָה", לְבִלְתִּי הֱיוֹתוֹ מַחְזִיק לוֹ "חִנָּא" וַהֲשָׁבַת גְּמוּל כְּפִי הֶשֵּׂג יָדוֹ, מִשּׁוּם שֶׁמְּבַטֵּל הַמִּדָּה שֶׁעָלֶיהָ הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, לְפִי שֶׁאֵין שׁוּם מְצִיאוּת לַנִּבְרָאִים אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ הַמַּשָּׂא וּמַתָּן, בְּתֵת לָזֶה וּבְקַחַת זֶה מִזֶּה, דְּכַאֲשֶׁר יָשִׁיב הַמְקַבֵּל גְּמוּל מֵהַטּוֹב שֶׁקִּבֵּל, הִנֵּה הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בְּיַד הַנּוֹתֵן לָתֵת וּלְהוֹסִיף לוֹ עוֹד שֶׁפַע שֹׂבַע וְרָצוֹן, אֲבָל בְּהִמָּנְעוֹ מִלְּהָשִׁיב לוֹ גְּמוּל, הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ שֶׁלֹּא יוֹסִיף תֵּת אֵלָיו עוֹד.
וְאִם כָּךְ בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בֵּין אָדָם לְקוֹנוֹ.
עַד כָּאן דִּבְרֵי בַּעַל הָ"עֲקֵדָה".