פתיחה - השמחה תלויה בהודאה · 15. האם בדרגתנו הוא להודות ולתת תודה על הרע?
נִתְפַּרְסְמָה בִּזְמַנֵּנוּ סְגֻלָּה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְהִוָּשַׁע הָאָדָם מִצָּרָתוֹ בְּכָךְ שֶׁיִּתֵּן תּוֹדָה לַה' עַל צָרָתוֹ, וּנְבָאֵר בְּעִנְיָן זֶה כַּמָּה פְּרָטִים נִצְרָכִים לְהוֹצִיא מִטָּעוּת.
אָמְרוּ בַּמִּשְׁנָה בְּרָכוֹת (פ"ט, משנה ה') חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. וּמַקְשָׁה הַגְּמָרָא, וַהֲלֹא בִּרְכוֹתֵיהֶן שׁוֹנוֹת, שֶׁעַל הַטּוֹב מְבָרְכִים: "הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב", וְעַל הָרַע מְבָרְכִין: "דַּיָּן הָאֱמֶת"? וְתֵרְצָה הַגְּמָרָא, אָמְנָם בִּרְכוֹתֵיהֶן שׁוֹנוֹת אוּלָם הַמְשֻׁתָּף שֶׁבָּהֶם שֶׁיֵּשׁ לְבָרְכָם בְּשִׂמְחָה.
וְיֵשׁ לְהָבִין אִם גַּם עַל הָרַע יֵשׁ לְבָרֵךְ בְּשִׂמְחָה, מַדּוּעַ אִם כֵּן בִּרְכוֹתֵיהֶן שׁוֹנוֹת, הָיָה צָרִיךְ שֶׁיְּבָרְכוּ גַּם עַל הָרַע "הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב" מֵאַחַר שֶׁמֵּחוֹבָתֵנוּ לְבָרֵךְ גַּם עַל הָרַע בְּשִׂמְחָה?
בְּהֶכְרֵחַ לוֹמַר שֶׁהַחוֹבָה לִשְׂמֹחַ בָּרַע הִיא מִצַּד הַהִתְבּוֹנְנוּת הַשִּׂכְלִית שֶׁמְּחַיֶּבֶת אוֹתָנוּ בֶּאֱמוּנָה שֶׁגַּם הָרַע הַנַּעֲשֶׂה עִם הָאָדָם הוּא לְטוֹבָתוֹ, וְלָכֵן הֲגַם שֶׁהָאָדָם חָשׁ בְּרַע בְּצָרָתוֹ, וְהָיָה מַעְדִּיף בְּהֵעָדְרָהּ שֶׁל הַצָּרָה, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ בְּתוֹצְאוֹתֶיהָ שֶׁסּוֹפָם לְטוֹבָתוֹ וּכְמוֹ לְכַפָּרַת עֲווֹנוֹתָיו וְכַיּוֹצֵא.
אוּלָם עַל הַטּוֹב, שֶׁאֵין אָנוּ חֲפֵצִים בְּהֵעָדְרוֹ, אֶלָּא אַדְרַבָּא בְּקִיּוּמוֹ וּבְרִבּוּיוֹ, לָכֵן בִּרְכָתֵנוּ עָלָיו הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב, שֶׁכֵּן מְבָרְכִים אָנוּ לֹא רַק עַל תּוֹצְאוֹתָיו אֶלָּא עַל עֶצֶם מְצִיאוּתוֹ שֶׁהוּא טוֹב.
וּלְמָשָׁל, אָדָם שֶׁמַּרְוִיחַ כֶּסֶף, שִׂמְחָתוֹ עַל עֶצֶם מְצִיאוּת הַרְוָחַת הַכֶּסֶף, וְלָכֵן בִּרְכָתוֹ "הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב". וּלְעֻמָּתוֹ אָדָם הַמַּפְסִיד כֶּסֶף, עָצֵב הוּא מֵעֶצֶם הֶפְסֵדוֹ אֶת מָמוֹנוֹ, וְרַק שָׂמֵחַ בֶּאֱמוּנָתוֹ בַּה' שֶׁבְּכָךְ נִצָּל מֵאָסוֹן בַּנֶּפֶשׁ אוֹ מֵחֹלִי שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל אֶחָד מִבְּנֵי בֵּיתוֹ וְכַיּוֹצֵא, וְלָכֵן בִּרְכָתוֹ "דַּיָּן הָאֱמֶת", כְּלוֹמַר הֲרֵי הוּא כְּאוֹמֵר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, קָשֶׁה עָלַי הֶפְסֵד הַמָּמוֹן, כּוֹאֵב לִי מְאֹד הֶפְסֵד הַמָּמוֹן, רַק מַאֲמִין אֲנִי שֶׁדִּינְךָ אֱמֶת וּמַצְדִּיק אֲנִי עָלַי דִּינְךָ שֶׁכֵּן יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהִנְּךָ עוֹשֶׂה הַכֹּל לְטוֹבָתִי.
כָּךְ שֶׁבְּעֶצֶם שׁוֹנָה הִיא הַתּוֹדָה שֶׁאוֹמֵר הָאָדָם עַל הַטּוֹבָה מֵהַתּוֹדָה שֶׁאוֹמֵר הָאָדָם עַל הָרָעָה.
הַתּוֹדָה שֶׁאוֹמֵר הָאָדָם עַל הַטּוֹבָה הִיא עַל עֶצֶם מְצִיאוּת הַטּוֹבָה, וְאִלּוּ הַתּוֹדָה שֶׁאוֹמֵר הָאָדָם עַל הָרָעָה הִיא עַל תּוֹצְאוֹתֶיהָ וְלֹא עַל עֶצֶם מְצִיאוּתָהּ.
[לֶעָתִיד לָבוֹא, נַגִּיעַ לְדַרְגָּה שֶׁגַּם עַל מְצִיאוּת הָרַע נְבָרֵךְ "הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב" כַּמּוּבָא בִּגְמָרָא פְּסָחִים נ' עיי"ש, כְּלוֹמַר לֶעָתִיד שֶׁיְּקֻיַּם בָּנוּ (ישעיה יא, ט): כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'", וְתִהְיֶה בְּקִרְבֵּנוּ דַּעַת עֶלְיוֹנָה וַאֲמִתִּית, יְבָרְכוּ גַּם עַל הָרַע שֶׁסָּבַלְנוּ בַּגָּלוּת "הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב", כְּלוֹמַר נָבִין שֶׁגַּם הָרַע בְּעֶצֶם הוּא טוֹב וְלֹא רַק מִצַּד תּוֹצְאוֹתָיו, אָז נָבִין שֶׁאֵין בִּכְלָל מְצִיאוּת כָּזוֹ שֶׁל רַע בָּעוֹלָם, אוּלָם אֵין זֶה בְּהַשָּׂגָתֵנוּ הַיּוֹם בְּשׁוּם אֹפֶן].
לָכֵן, לִהְיוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אוֹהֵב שֶׁקֶר, וְאֵינוֹ אוֹהֵב שֶׁמְּדַבְּרִים עִמּוֹ אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁכַּאֲשֶׁר מוֹדֶה לַה' עַל הָרַע שֶׁתְּהֵא זוֹ הוֹדָאָה מִצַּד תּוֹצְאוֹת הָרַע שֶׁהִנָּם לְטוֹבָה, וְלֹא מִצַּד עֶצֶם הָרַע, שֶׁכֵּן בָּזֶה מְשַׁקֵּר לַה'.
וְגַם לְהוֹדוֹת עַל הָרַע מִצַּד תּוֹצְאוֹתָיו לֹא בְּנָקֵל הַדָּבָר, וִיבֹאַר בַּקֶּטַע הַבָּא, הֵיאַךְ יַגִּיעַ הָאָדָם לְמַצָּב זֶה.