פרק ב - אוצר החיים · 34. אמור טוב - ויהיה טוב
הָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת "דּוֹרֵשׁ" וְהַמִּתְבּוֹנֵן יְגַלֶּה כִּי לְבַסּוֹף עָתִיד הוּא לִהְיוֹת שְׂבַע רָצוֹן.
בַּעַל הַחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת נוֹתֵן טַעַם לְמַה שֶּׁתִּקְּנוּ רַזַ"ל אֶת הַתְּפִלָּה בְּמִלִּים מְתֻקָּנוֹת, יְסַדְּרֵם הָאָדָם בִּלְשׁוֹנוֹ וְלֹא הָיָה דַּי שֶׁיְּהַרְהֵר "מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת הַנֶּפֶשׁ הוֹלֶכֶת אַחַר הַמַּאֲמָר וְנִמְשֶׁכֶת אֶל הַדִּבּוּר" (שער חשבון הנפש, פ"ג חשבון ט'). וְכֵן כְּשֶׁאָנוּ אוֹמְרִים "שִׁירֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ", אֵין אָנוּ מִתְיַמְּרִים לִהְיוֹת בְּמַדְרֵגָתוֹ שֶׁל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אִם נֹאמַר אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה, לְאַט לְאַט נַתְחִיל לַחְשֹׁב כָּמוֹהוּ - כַּמּוּבָן לֹא בְּאוֹתָהּ מַדְרֵגָה.
וְלָכֵן חָשׁוּב מְאֹד לוֹמַר בְּכָל עֵת "אֲנִי שָׂמֵחַ". תַּתְחִיל, וְאַל תַּחְשֹׁב שֶׁאַתָּה צָבוּעַ, כִּי רַק מֵחָכְמָה אָמַרְתָּ זֹאת. אַף עַל פִּי שֶׁבַּהַתְחָלָה לֹא תַּרְגִּישׁ כָּךְ, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהֶחְלַטְתָּ לִהְיוֹת מְרֻצֶּה בְּכָל דָּבָר, תְּחִלָּה אֱמֹר זֹאת בַּפֶּה, וְאָז יָבוֹא לִידֵי בִּטּוּי יְסוֹד הַמְּסִלַּת יְשָׁרִים (סוף פ"ז), שֶׁהַחִיצוֹנִיּוּת מְעוֹרֶרֶת אֶת הַפְּנִימִיּוּת. תִּתְרַגֵּל לוֹמַר עַל כָּל דָּבָר "זֶה טוֹב מְאֹד"! (שו"ע או"ח ס' ר"ל סע' ה'). בַּסּוֹף הַדִּבּוּר יַשְׁפִּיעַ עַל מַחְשַׁבְתְּךָ עַד שֶׁגַּם תַּחְשֹׁב כָּךְ.
תְּלַמֵּד אֶת עַצְמְךָ לוֹמַר וְלַחְשֹׁב עַל כָּל דָּבָר וּמִקְרֶה שֶׁ"לְּטַב עָבֵיד". אִם הֻגַּשׁ לְפָנֶיךָ אֲרוּחָה, תַּקְפִּיד לוֹמַר: "הָאֲרוּחָה הִיא טוֹבָה". קֹדֶם כֹּל הִיא בֶּאֱמֶת טוֹבָה. מִי אָשֵׁם שֶׁבְּדַרְכְּךָ הַבַּיְתָה אָכַלְתָּ עוּגָה בְּבֵית מַאֲפֶה וְעַכְשָׁו אֵין לְךָ תֵּאָבוֹן? זֹאת לֹא אַשְׁמָתָהּ. וְאִם קָרָה פַּעַם וְהַמַּאֲכָל בֶּאֱמֶת לֹא טוֹב בִּגְלַל טָעוּת... גַּם אָז אֱמֹר "זֶה טוֹב" - וְזֶה יְעוֹדֵד אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר טוֹב בַּפַּעַם הַבָּאָה. אִם תַּקְפִּיד לוֹמַר בַּפֶּה שֶׁהַכֹּל טוֹב, לְאַט לְאַט גַּם הַמֹּחַ יַחְשֹׁב כָּךְ.