פרק ב - אוצר החיים · 20. כיצד מייצרים שמחה בלב?
צָרִיךְ לִלְמֹד הֵיטֵב אֶת עִנְיַן "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ" (אבות ד, א). יֶשְׁנוֹ אָדָם שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ אוֹצְרוֹת קֹרַח, אַךְ הַשִּׂמְחָה רְחוֹקָה מִמְּעוֹנוֹ כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב.
בְּבַעֲלוּתוֹ יֵשׁ דִּירַת אַרְבָּעָה חֲדָרִים, אַךְ הִנֵּה שָׁמַע שֶׁלְּזוּלָתוֹ יֵשׁ שִׁשָּׁה, וְהוּא כְּבָר חָשׁ עָצוּב וּמְדֻכְדָּךְ. לוּ יִכָּנֵס אֵלָיו אָדָם חָכָם לְנַחֲמוֹ וְיֹאמַר לוֹ: שִׂים אֶל לִבְּךָ אֵיזֶה עָשִׁיר הִנְּךָ, קִבַּלְתָּ בְּמַתָּנָה שְׁתֵּי עֵינַיִם, רַגְלַיִם, יָדַיִם וְכוּ'. מַעֲרֶכֶת מֻפְלָאָה וּמְתֻכְנֶנֶת בְּדִיּוּק מַדְהִים שֶׁל אֵיבָרִים פְּנִימִיִּים, הֲיֵשׁ עָשִׁיר גָּדוֹל מִמְּךָ בְּרַחֲבֵי תֵּבֵל?
אִם יַשְׂכִּיל אוֹתוֹ אָדָם לִפְקֹחַ עֵינָיו יֵהָפֵךְ בְּרֶגַע לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר. מַשְׁמָע כִּי הַשִּׂמְחָה תְּלוּיָה בַּשֵּׂכֶל. בְּמַבָּט עַל הַמִּלָּה "בְּשִׂמְחָה" אָנוּ מוֹצְאִים אוֹתִיּוֹת "מַחְשָׁבָה". כִּי רַק מַחְשָׁבָה נְכוֹנָה מְבִיאָה לְשִׂמְחָה! בְּרָם אֵין זֶה מַסְפִּיק כִּי אָדָם יַחֲלִיט לְעַצְמוֹ: מֵהַיּוֹם וְהָלְאָה אֶהְיֶה בַּר דַּעַת. לֹא יִתָּכֵן לוֹמַר: בִּרְצוֹנִי לָדַעַת מַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, בְּחִירָה בִּלְבַד לֹא מַסְפִּיקָה, הַחְלָטָה וּמַעֲשֶׂה הַהוֹלְכִים בַּד בְּבַד יָבִיאוּ לְהַשָּׂגַת הַמַּטָּרָה.
וְכָךְ הַדָּבָר בְּסֻגְיַת הַשִּׂמְחָה: עִם רָצוֹן טוֹב לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה זֶה לֹא יִפְעַל! מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה - מַרְבִּין בְּלִמּוּד בְּעִיּוּן בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה, אָכֵן לֹא קַל לָשֶׁבֶת וְלִלְמֹד, צָרִיךְ מְסַיְּעִין לְכָךְ. אַךְ זוֹ הָיְתָה כַּוָּנַת הַמַּאֲמָר - מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה. רִבּוּי הַמַּחְשָׁבָה וְהַהִתְבּוֹנְנוּת בְּכַוָּנַת הַשִּׂמְחָה דּוֹרְשִׁים הַשְׁקָעַת מַחְשָׁבָה וּזְמַן רַב.
בַּפְּרָקִים הַבָּאִים נְנַסֶּה לְהָבִיא אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת הַנְּכוֹנוֹת שֶׁיְּבִיאוּנוּ לְשִׂמְחָה כֵּנָה וַאֲמִתִּית, וּלְוַאי וְנִזְכֶּה לִטְעֹם מִטַּעֲמָהּ!