פרק ב - אוצר החיים · 10. האם אלקים רוצה שנשקיע מאמץ לטפח את הגשמיות שלנו?
כָּתוּב (קהלת יא ט): "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ".
אַחַד הַבֵּאוּרִים בְּפָסוּק זֶה הוּא: שְׂמַח! אִם אַתָּה בִּימֵי צְעִירוּתְךָ, בְּשִׂיא כֹּחֲךָ - שְׂמַח עַל כָּךְ! וְכָל פְּעֻלָּה שֶׁלְּךָ - עֲשֵׂה בְּשִׂמְחָה. אַתָּה לוֹמֵד - לְמַד בְּשִׂמְחָה! אוֹכֵל - אֱכֹל בְּשִׂמְחָה! וְזוֹ עֵצָה הָעוֹזֶרֶת לָנוּ בִּשְׁלֵמוּת גּוּפָנִית וְשִׂכְלִית, כֵּיוָן שֶׁהַכֹּחַ שֶׁל שִׂמְחָה גּוֹרֵם לָנוּ לְשַׁפֵּר אֶת פְּעִילוּת הַגּוּף וּלְשַׁכְלֵל אֶת הַמֹּחַ. עוֹד עֵצָה לִשְׁמִירַת הַבְּרִיאוּת מוֹפִיעָה בַּגְּמָרָא (שבת קנב, א): "דּוֹק בְּכֵכִי וְתִשְׁכַּח בְּנַגְרֵי" (אֲרָמִית) פֵּרוּשׁ - אִם תֵּיטִיב לִלְעֹס אֶת מַאֲכָלֶיךָ, בְּשִׁנֶּיךָ הַטּוֹחֲנוֹת, תִּהְיֶה בָּרִיא יוֹתֵר וְתִרְאֶה אֶת הַתּוֹצָאוֹת בַּפְּסִיעוֹת שֶׁלְּךָ. כְּלוֹמַר - אִם תִּלְעַס כָּרָאוּי יִהְיֶה לְךָ כֹּחַ.
הַאִם הַגְּמָרָא רוֹצָה שֶׁנֹּאכַל טוֹב כְּדֵי שֶׁפְּסִיעוֹתֵינוּ יִהְיוּ יַצִּיבוֹת, וְאָז נְנַצַּח בִּצְעָדָה אוֹ בְּטִפּוּס בְּהָרִים? וַדַּאי שֶׁלֹּא זוֹ הַכַּוָּנָה. אֶלָּא, הַגְּמָרָא מַבְהִירָה לָנוּ, שֶׁאָנוּ חַיָּבִים הַצְלָחָה בְּגַשְׁמִיּוּת כְּדֵי שֶׁנַּצְלִיחַ בְּרוּחָנִיּוּת. אִם אַתָּה רוֹצֶה לְהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים עָלֶיךָ לִהְיוֹת חָזָק! אִם רוֹצִים לִהְיוֹת גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל, לְהַגִּיעַ לִדְרָגוֹת, לִהְיוֹת גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, מֻכְרָחִים לִהְיוֹת בְּרִיאִים כְּדֵי לֹא לִפֹּל בַּדֶּרֶךְ.
הָיָה מַתְמִיד אֶחָד, שֶׁהָגָה יוֹמָם וָלַיְלָה בַּגְּמָרָא בְּלִי לִישֹׁן דַּיּוֹ, רַבּוֹתָיו הוֹכִיחוּהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִשְׁמֹר עַל בְּרִיאוּתוֹ - אַךְ לַשָּׁוְא. סוֹפוֹ שֶׁיָּצָא מִדַּעְתּוֹ וְנִפְטַר בְּגִיל צָעִיר. הָיְתָה זוֹ עֲצַת הַיֵּצֶר הָרָע כְּדֵי לְדַכֵּא אֶת בְּרִיאוּתוֹ. אֲבָל אֱלֹקִים רוֹצֶה שֶׁנִּשְׁמֹר עַל בְּרִיאוּתֵנוּ כְּדֵי שֶׁנִּלְמַד טוֹב, נִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנַת הַלֵּב, וְנִשְׁתַּפֵּר בַּמִּדּוֹת. וּכְלָל רִאשׁוֹן לִבְרִיאוּת זוֹ שִׂמְחָה - בְּלִי זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַצְלִיחַ!
עָלֵינוּ לְפַנֵּק אֶת הַגּוּף! הָאָמוֹרָא 'רָבָא', אֶחָד מִגְּדוֹלֵי וַחֲרִיפֵי הָאָמוֹרָאִים בַּגְּמָרָא, אָמַר (יומא ע"ו, ע"ב): מֶה עָשָׂה אוֹתִי חָרִיף? הַיַּיִן וְהַבְּשָׂמִים שֶׁהַמֵּינֶקֶת נָתְנָה לִי. הוּא גָּדַל בְּבַיִת עָשִׁיר וְהַמְטַפֶּלֶת פִּנְּקָה אוֹתוֹ בְּיַיִן וּבִבְשָׂמִים. (בִּזְמַנּוֹ הַיַּיִן לֹא גָּרַם לְשִׁכְרוּת כְּמוֹ הַיּוֹם אֶלָּא הָיָה אֶחָד מִמַּרְכִּיבֵי הַתְּזוּנָה) וְזֶה הֵכִין אוֹתוֹ לְהַצְלָחָתוֹ הַגְּדוֹלָה, שֶׁהוּא נִהְיָה הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַשַּׁ"ס. כַּיָּדוּעַ אֲבַּיֵי וְרָבָא הֵם עָרְכוּ אֶת הַתַּלְמוּד הַבָּבְלִי וַהֲלָכָה כְּרָבָא, (וְרַב אַשִּׁי רַק סִדֵּר סוֹפִית) לָמַדְנוּ מִכָּךְ שֶׁגַּשְׁמִיּוּת בַּצּוּרָה הַנְּכוֹנָה הִיא דֶּרֶךְ לְהַצְלָחָה! אִם אַתָּה חַלָּשׁ, בַּעַל פָּנִים חִוְרוֹת, וְיוֹשֵׁב כָּל הַיּוֹם בְּפָנִים נְפוּלוֹת, לֹא תּוּכַל לִהְיוֹת גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וְלֹא צַדִּיק גָּדוֹל. כִּי מֻכְרָחִים שִׂמְחָה כְּדֵי לִגְדֹּל! (לְלֹא בַּקְבּוּקֵי יַיִן - כִּי אָז נִהְיִים שִׁכּוֹרִים...) גַּם רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר (חולין כד, ב) "חַמִּין וְשֶׁמֶן שֶׁסַּכְתַּנִי אִמִּי בְּיַלְדוּתִי הֵן עָמְדוּ לִי בְּעֵת זִקְנוּתִי". מֻכְרָחִים תְּנָאִים גַּשְׁמִיִּים טוֹבִים כְּדֵי לְהַצְלִיחַ בַּחַיִּים!