פרק ב - אוצר החיים · 9. אולי באמת אני צריך להיות עצוב?
עָלֵינוּ לִזְכֹּר, שֶׁגּוּף הָאָדָם בָּנוּי לִהְיוֹת אוֹ כְּמַעְיָן שֶׁל שִׂמְחָה אוֹ כְּבוֹר בְּלִי תַּחְתִּית לְעַצְבוּת וּלְדִכָּאוֹן. אָדָם יָכוֹל לָשֶׁבֶת וְלִבְכּוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה, עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל צָרוֹת הָעוֹלָם, וְעַל צָרַת עַצְמוֹ שֶׁיַּרְקִיב יוֹם אֶחָד בָּאֲדָמָה, וְעַל גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, וְעַל אֶלֶף וְאַחַת צָרוֹת נוֹסָפוֹת, אִם אָדָם רוֹצֶה לִבְכּוֹת - לִבּוֹ הוּא מַעְיָן לִדְמָעוֹת וְעַצְבוּת, וּבְדַרְכּוֹ אֵין סוֹף הִזְדַּמְּנֻיּוֹת לִבְכִיָּה.
מָה אֱלֹקִים רוֹצֶה מִמֶּנִּי - עַצְבוּת אוֹ שִׂמְחָה?
רְצוֹן הָאֱלֹקִים הוּא שֶׁנִּסְגֹּר אֶת מַעְיַן הָעַצְבוּת, וּנְפַכֶּה מַעְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה הוּא נָטַע וְקָבַע שַׁבָּתוֹת, רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְחַגִּים רַבִּים, וּבֶחָג אָנוּ אוֹמְרִים בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה: "...מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן". אָנוּ מוֹדִים לַהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת הַחַגִּים. וְלָמָּה נִתְּנוּ לָנוּ הַחַגִּים? כְּדֵי לִזְכֹּר בָּהֶם אֶת יְצִיאַת מִצְרַיִם, וּמַתַּן תּוֹרָה, וּלְשַׁנֵּן כָּךְ אֶת עִקְּרֵי הָאֱמוּנָה. אַךְ הָרוֹפֵא הַגָּדוֹל, הָרַמְבַּ"ם, מוֹסִיף וְאוֹמֵר, שֶׁחַגִּים וּמוֹעֲדִים נִתְּנוּ לָנוּ, "מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה" "חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן" יָמִים אֵלּוּ נִתְּנוּ לָנוּ כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה שְׂמֵחִים וּנְתַרְגֵּל בָּהֶם שִׂמְחָה (וְאִלּוּ זְמַן בְּכִיָּה - יֵשׁ לָנוּ רַק פַּעַם בְּשָׁנָה בְּט' בְּאָב, כְּדֵי שֶׁנִּטְעַם גַּם מְעַט מֵהַדִּמְעָה, וְכָךְ תֶּעֱרַב לָנוּ הַשִּׂמְחָה יוֹתֵר). שִׂמְחָה לְשֵׁם שִׂמְחָה, וְאָדָם צָרִיךְ לִשְׁאֹף לְמַקְסִימוּם שִׂמְחָה גַּשְׁמִית כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְקַיֵּם אֶת תַּכְלִיתוֹ וּמַטְרָתוֹ בָּעוֹלָם.