חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן נג · ג
ובשו"ת ד"ח הנ"ל סי' ג' כתב לגבי מרתת אם כשר לשחיטה בשעה שאינו מרתת והביא מדמש"א לגבי כהן לעבודה שהוא רותת דכתב הר"מ בפ"ז מד"מ שהוא מום וכתב שהיינו דוקא ברותת תמיד וראי' מב"ק (ק"י) הנ"ל דכהן זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה דמצי עביד דעבודה ע"י הדחק עבודה היא משמע דהא דרותת הוי מום קבוע בכה"ג הוא שא"י לעבוד אפי' ע"י הדחק וכתב הד"ח זצ"ל הנה נראה מזה דאם יכול לעשות עבודה בשעה שאינו מרתת כשר ומשה"כ מקרי ראוי לעבודה אך לא ידעתי מי הכריחו לזה הלא י"ל בב"ק איירי בזקן וחולה שאינו מרתת אך כ"ז בכהן אבל בשו"ב בודאי אם מוצא שעה שהוא ככל אדם ואינו מרתת בודאי כשר לשחוט לכתחלה עכ"ד, ובעניותי לא זכיתי להבין כ"ז, בראשון מה שהק' על הדמש"א דמי הכריחו לאוקמי הא דב"ק במרתת לענ"ד נראה דמעולם לא עלה על דעת הדמש"א לאוקמי במרתת וכמו משמעות של התוס' שם הנ"ל דנתנו חכמים שיעור עד שירתת משמע דהכא מיירי באינו מרתת, והוכחת הדמש"א היא רק מדקאמר דעבודה ע"י הדחק עבודה א"כ תיקשי אמאי מקרי מרתת מום כר"מ פ"ז מה' בי"מ מכיון שאין חסרון בגופו כלל רק משום שאינו ראוי אז לעבודה והרי אכתי ראוי בשעה שאינו מרתת ומה שצריך לחפש ולדקדק על שעה זו דהוי ע"י הדחק הרי אמרי' דעבודה ע"י הדחק עבודה היא ועל כרחו דל"ה מום רק באופן שאין לו שעה שאינו מרתת וא"כ נסתלקה השגת הד"ח ונתחזקה הוכחת הדמש"א: