חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן נג
ב"ה ב' אד"ש תרפ"ט
כבוד הרב הה"ג החו"ב כש"ת מו"ה נתן הלוי נ"י האבד"ק קולוקיב:
לתשובת שאלתו ע"ד השו"ב שהגיע בודאי לשמונים פחות שנה אחת ואפשר עוד ליותר משמונים לפי"ד אנשים, וזה איזה חדשים שנפל למשכב במחלה כבידה ועתה אנשי הקהלה נפשם בשאלתם אם כדאי הוא להיות עוד לשו"ב כאשר שב לבריאתו:
א
וכ"ת הביא משמ"ח סי' א' מ"ש בשם האגור שבן פ' לא ישחוט וכתב התב"ש דהחוש יוכיח וכש"כ בדורות הללו שגבר החולשה ואפי' בפחות מבן פ' ולכך צריך דקדוק לפי ראות המורה עכ"ד, ובהגהות רז"מ ליו"ד ביפה לבדיקה ונוב"ת סי' א' ופ"ת סי' סק"י משו"ת מאיר נתיבים בזה, אמנם העיר כ"ת דמדינא לא ישחוט עפ"י המבואר בחולין (כ"ד) דיהיב גבול לזקנה עד שיעמוד על רגל אחת כו' אמרו עליו על ר"ח שהי' בן שמונים שנה והי' עומד על רגלו אחת כו' נשמע דסתם בן שמונים נחלשו כוחותיו שע"כ נקט הש"ס בן שמונים לחידוש והביא מפירש"י גיטין (כ"ח) ד"ה איפלג דלא חשיב בן שמונים כ"א כשהוא בן שמונים ואחת, אבל לגבי שו"ב שצריך הרגשה הנסיון מעיד שאין ככחו אז ואפי' בחסר שנה אחת לשמונים לא ישחוט כיון דמן הסתם נחלשו כוחותיו עכ"ד, ויפלא שלא הביא גמ' בשבת (קנ"ב) ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע מכאן שדעתן של זקנים נשתנות מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות, אמר רב ברזילי שקרא הוי דההיא אמתא דהוה בית רבי בת צ"ב שנין והיה טעמא קידרא רבא אמר ברזילי שטוף בזימה הי' וכו' הרי מפורש במסקנא דאפי' ממש בן שמונים מסתמא לא אמרי' שאבד חוש ההרגשה כדמייתי מאמתא דרבי שהיתה בת צ"ב ועוד הי' לה טוב הרגשה דטעמא קדרא, רק דהכל לפי מה שהוא אדם, וע' יבמות (ע"ו) אטו כ"ע ברזילי הגלעדי הוא:
ב
גם מה שרצה לומר דבשו"ב זקן מופלג מסתמא חיישינן למרתת ומ"ש בד"ח ח"ב סי' ג' אופן לבדקו אם אינו מרתת הוא רק בצעיר לימים, וראי' מתוס' ב"ק (ק"י) ד"ה דכי שכתבו דנתנו חכמים שיעור עד שירתת ופי' בכוונתם דאי הי' מרתת פסול מה"ת בעבודה והוא דחיישינן לה מסתמא בזקן שאין יכול לאכול אלא ע"י הדחק ומקרי לא מצי עביד וא"כ בשו"ב דמרתת שיש חשש שהי' ודרסה מה"ת חיישינן למרתת בסתם שהגיע לזקנה, הנה זה לא ניתן להאמר דקרא כתיב באהרן ושחט את פר החטאת אשר לו אף שהי' אהרן בן פ"ג ביצ"מ וש"מ דליכא אפי' חשש מרתת מדרבנן דאל"כ הרי ידוע מ"ש בט"ז יו"ד סי' קי"ז דאין כח ביד חכמים לגזור מה שמפורש בתורה להיתר:
ג
ובשו"ת ד"ח הנ"ל סי' ג' כתב לגבי מרתת אם כשר לשחיטה בשעה שאינו מרתת והביא מדמש"א לגבי כהן לעבודה שהוא רותת דכתב הר"מ בפ"ז מד"מ שהוא מום וכתב שהיינו דוקא ברותת תמיד וראי' מב"ק (ק"י) הנ"ל דכהן זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה דמצי עביד דעבודה ע"י הדחק עבודה היא משמע דהא דרותת הוי מום קבוע בכה"ג הוא שא"י לעבוד אפי' ע"י הדחק וכתב הד"ח זצ"ל הנה נראה מזה דאם יכול לעשות עבודה בשעה שאינו מרתת כשר ומשה"כ מקרי ראוי לעבודה אך לא ידעתי מי הכריחו לזה הלא י"ל בב"ק איירי בזקן וחולה שאינו מרתת אך כ"ז בכהן אבל בשו"ב בודאי אם מוצא שעה שהוא ככל אדם ואינו מרתת בודאי כשר לשחוט לכתחלה עכ"ד, ובעניותי לא זכיתי להבין כ"ז, בראשון מה שהק' על הדמש"א דמי הכריחו לאוקמי הא דב"ק במרתת לענ"ד נראה דמעולם לא עלה על דעת הדמש"א לאוקמי במרתת וכמו משמעות של התוס' שם הנ"ל דנתנו חכמים שיעור עד שירתת משמע דהכא מיירי באינו מרתת, והוכחת הדמש"א היא רק מדקאמר דעבודה ע"י הדחק עבודה א"כ תיקשי אמאי מקרי מרתת מום כר"מ פ"ז מה' בי"מ מכיון שאין חסרון בגופו כלל רק משום שאינו ראוי אז לעבודה והרי אכתי ראוי בשעה שאינו מרתת ומה שצריך לחפש ולדקדק על שעה זו דהוי ע"י הדחק הרי אמרי' דעבודה ע"י הדחק עבודה היא ועל כרחו דל"ה מום רק באופן שאין לו שעה שאינו מרתת וא"כ נסתלקה השגת הד"ח ונתחזקה הוכחת הדמש"א:
ד
ואמנם בעיקר הדין נלענ"ד שיש להצדיק דברי הד"ח עפי"מ דאמר בירו' יומא פ"ב ה"א מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה והיינו כיון שאין ראוי לעבודה אחת לקמיצה ממילא פסול לכל העבודות כמו"ש במל"מ פי"ג ממעה"ק ושי"ק, וא"כ הכ"נ וכש"כ היא דאם אינו כשר לכל הימים דהיינו בשעה שרותת ממילא פסול גם לשעה שאינו רותת דבעינן כשר לכל הימים כמו דבעינן כשר לכל עבודות ואינו דומה לחולה שכשר אחר שעומד מחליו שהוא מקרה אצלו ומכיון שנתרפא הרי הוא ככל אדם, משא"כ במרתת שנעשה לו לטבע של עתים חלים עתים מרתת ואינו שוה בזרעו של אהרן הכשרים לכל הימים ולשעות:
וכה ראיתי כזה בס' ט"ת לזבחים (נ"ט) בהא דאמר קטן מהכיל כאדם אומר לחבירו פלוני ננס הוא ופסול לעבודה ובשטמ"ק כתוב שכן מזבח של משה ננס לפי שלא הי' ראוי לרוב עולות של אותו יום, וכוונתו דמשה"כ פסול גם לשאר הימים, כמו בננס כגון הא דירו' שאין ידו מחזיק כשני זיתים דממילא פסול לכל עבודות כמו כן פסול מזבח זה כיון שאינו כשר לכל הימים עיי"ש ודו"ק, ולפי"ז נראה דהכ"נ בכהן המרתת פסול לעבודה אפי' בשעה שאינו מרתת כיון שאינו כשר לכל הימים:
ה
ולכאו' יש להעיר עפ"י הירו' הנ"ל בהא דב"ק (ק"י) בכהן זקן או חולה דמקרי מצי עביד אע"פ שאינו יכול לאכול ונימא כיון שאינו ראוי לאכילה דאיקרי עבודה כדאמר בפסחים (ע"ב) דאכילת תרומה איקרי עבודה ממילא פסול גם למזבח דבעינן כשר לכל עבודות ושוב ל"ה מצי עביד ולכאו' היא הערה הראוי לעורר בה. אבל י"ל דבאמת לענין זה תרומה עדיף מקדשים דגבי תרומה אמר בפסחים דאיקרי עבודה אבל לגבי קדשים אמר ביומא (ס"ח:) שאני אכילה דצורך עבודה הוא וכ"כ כתב התוס' יומא (כ"ה) דמותר ישיבה בעזרה לאכילת קדשים דצורך עבודה הוא וע' תוס' תענית (י"ז:) דחלל אף שאוכל בתרומה אינו אוכל בקדשים ואפה"כ כשר לעבודה ודוק:
ועפ"י הירו' הנ"ל י"ל במה שנחלקו בפירש"י והרמב"ן ז"ל בפ' בהעלותך דפירש"י לגבי לוי שנפסל בשנים דאע"פ שנפסל מעבודת משא בכתף מ"מ כשר לשיר והרמב"ן הק' מחולין (כ"ד) דמשמע דפסולין גם לשיר ומשום דלא היו כשרין לשיר כ"א בראויין לעבודת כולם עיי"ש ולענ"ד הירו' הנ"ל מסייע לשיטת הרמב"ן כמו דמצינו בכהן שאם אינו כשר לעבודה אחת שוב פסול לכל העבודות הכ"נ בלוי אם אינו כשר לשיר ממילא פסול לעבודת כולם:
ו
ועיין ח"ס אע"ז ח"ב סי' צ"ב הביא שהקשו התוס' סוטה (י"ב) בהא דאמר א"כ עשיתו למשה בע"מ שפירש"י לשיר הק' התוס' דתי"ל שנפסל בשנים שהי' למשה פ' שנים ביצ"מ, ולפלא שהביא הקו' בשם התוס' ולא נמצא בתוס', אבל היא קו' העולם, ועיין בבנין אריאל מ"ש בזה אך בעיקר הקו' י"ל דרש"י לשי' בפי' עה"ת דלא נפסל בשיר:
ח
נחזור לתשו' הד"ח הנ"ל שיש להצדיק דינו לגבי כהן המרתת דפסול אף בשעה שאינו מרתת רק מה דסיים מסברא דנפשי' דכ"ז בכהן אבל בשו"ב נראה שכשר בודאי לשעה שאינו מרתת נראה דמדמה זאת למה דמפורש בש"ע סי' א ובתב"ש סי' כ"ג במי שרגיל להתעלף אם אמר ברי לי שלא נתעלפתי בשחיטה זו כשרה ואף שכתב התב"ש דלכתחלה לא ישחוט כלל התם רק משום שרגיל להתעלף ושמא יקלקל, אבל הכא במרתת שאינו רגיל בכל שעה דא"כ דאיכא למיחוש לשעת שחיטה בודאי ג"כ אסור לכתחלה ועיין ח"ס יו"ד סי' ז' לגבי חולה נכפה ר"ל אם כשר לשחיטה בשעת חלימותו ובנידון זה עדיף יותר מדין רגיל להתעלף כמו"ש בשו"ת חס"ל מהדו"ת סי' ג' משום דריתות ידים הוא מקרה יוצא מכלל רוב אדם ולכן כתב בלחה"פ בשם הסמ"ג דמי שידיו מרתתין בטבע שחיטתו אסורה ואין נאמן לומר לא דרסתי מפני שעלול לכך ומשא"כ במרתת רק לפעמים ודאי כשרה שחיטתו בשעה שאינו מרתת:
ט
אך בנ"ד שהשו"ב הוא כבר כבן שמונים אך למותר הוא להוכיח מהש"ס בדבר שהחוש מוכיח כדברי התב"ש הנ"ל, וכאשר השו"ב הוא בודאי יר"ש, ראוי ומחויב שמעצמו יניח עתה את מלאכת השו"ב כאשר הגיע קרוב לשמונים, וע"ד צחות יומלץ בזה שאלת הגמ' חולין (כ"ז) עד כמה לשחוט וליזול, וכבר כתבו האחרונים בנידון זה דאע"פ שהוא מרגיש בעצמו שלא נחלשו כוחותיו והוא בהרגשתו לא ישחוט משום לא פלוג עיין מנח"י סי' א' וביפה לבדיקה כתב שאם השו"ב מעמיד על עצמו בזה עתיד ליתן את הדין אף שהאמת אתו שלא הגיע זמנו לדחות למען הפיס דעת רבים שלא יהא לבם נוקפם הדין נותן הטוב והישר שיניח דעתם כמאמרם כל שרוח הבריות נוחה כו' עכ"ל, גם צריך לדעת דבמרתת החשש ל"ה משום השחיטה לבד רק גם החשש שאינו מרגיש הרגשה הנדרשת לבדיקת סכין כמבואר בדברי הה"מ ר"מ פ"א מה' שחיטה הכ"ג דבמרתת בידו אסור לבדוק הסכין שמא חסר לו כח ההרגשה עכ"ל: ועוד נראה דבדין יכולים הקהל והרב מרא דאתרא למחות בו כאשר יספיקו לו מחייתו מקופת הקהל כמו"ש ביש"ש חולין פ' גה"נ סי' י"ז ובשו"ת מהרש"ל דבכל שו"ב אפי' אם רק יחידים אינם רוצים בו ומשלמין לו שכרו אין בידו לכופם, ועיין עקרי ד"ט או"ח סי' ל' שהר"ח אבילעפיא כתב בכוונת הכ' (שמואל י"ב) ואני זקנתי ושבתי ואני התהלכתי לפניכם מנעורי לכן אינו בדין להעבירני וכתב העיקרי ד"ט ע"ז שהוא נחמד ונעים, אבל הוא נגד שו"ת הרשב"א שהביא דגבי סנהדרין מעבירין אפי' הושיבוהו קודם שנזדקן או נסתרס וע' שו"ת שבו"י בזה הביאו הח"ס יו"ד סי' ז' הנ"ל, וא"כ כש"כ בשו"ב שהזקין אפי' לא הגיע זמנו לדחות אם נותנים לו הספקה כפי הראוי והאפשר לא יכול לכופם, ותקותי שהשו"ב עצמו יתן אל לבו עצתי אמונה לטוב לו: סימן נד ב"ה מ"ה למב"י תרצ"ג.
שוכט"ס לכ' ידידי הרב הגאון החו"ב כש"ת מו"ה מענדל קירשבוים נ"י רב בק' פראנקפורט:
בדבר השאלה כוללת מדינת אשכנז שיצאה בה הגזירה של איסור שחיטת בהמות ועופות רק שרשות בעופות לחתוך אפי' בהולכה והובאה עד שיפרד הראש לגמרי וח"א רוצה להתיר באופן זה בעד בתי חולים ואפי' לחשאב"ס אי יאות למיעבד הכי וכת"ה ערך בזה קונטרס גדול נכבדות מדובר בו ורצונו לשמוע חו"ד: