חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן נב
ב"ה עש"ק י' אדר תרע"א.
שוכט"ס לכבוד הרב הגאון הגדול סוע"ה מפורסים לתהלה כקש"ת מו"ה מאיר דן שליט"א אבד"ק דווארהאט יצ"ו:
לנכון קבלתי מנחת ספרו היקר "שאלו שלום ירושלים" ומצאתי בו רב עונג כלול הדר הוא בחריפות ובקיאות ובקורת יפה בטוב הירושלמי קדשים חדשים מקרוב באו אשר ערפל חתולתו וכל אוהבי אמת דורשי תושי' יתנו כבוד לשמו ויחזיקו לו טובה ע"ז כי דבר גדול עשה לכבוד תוה"ק לבלי תהי' האמת נעדרת ועכ"פ ידעו העולם כי היא ספר הצריך בדיקה ולא יגררו אבתרי', ואמנם לא אכחד כי אף שכ"ג מצא להעמיד את המו"ל בצביונו להפשיט את אדרתו מעליו והוא עומד לפנינו משחת מתואר מראהו, בכ"ז עוד לא יצאנו מידי ספק על גוף הירושלמי כי טרם באנו עד תכליתו ואולי נתקיים בהמו"ל מרז"ל כך עונשו של בדאי כו' כי יהא כך או כך המו"ל בודאי לא זייפו, ובשנת תרס"ח כאשר זכיתי ע"פ הבחירה באסיפת הרבנים לעלות לאה"ק אודות תיקון הכולל רמבעה"נ הי' לי דברים בזה עם הגאון תנא ירושלמי הרידב"ז שליט"א ואמר לי ג"כ שברור אצלו מכל ספק שהמו"ל לא זייפו ופירושו יוכיח עליו שאינו בר הכי רק שאפשר מצא דבר מזויף מימים קדמונים, ואם שכ"ג מצאה ידו לעורר על כמה מקומות בירושלמי שמטילים חשד בכ"ז אין לדון מהם על בטח כי לעומתם מצא כ"ג ג"כ בו מקורים לפסקן של ראשונים והרמב"ם ז"ל ולכן עצתי אמונה שיאבו מגדולי וצדיקי מדינתו לבא בברית מכתבים בזה את הרב הגאון מברעזאן שליט"א לבקשו שהוא יחקור וידרוש אצל המו"ל מוצאו ומובאו של הירושלמי כי כנראה המו"ל לא ישא פני יתר הגדולים ואת מי יגור אפס מאותו שע"י הסכמתו מצא הירושלמי מהלכים במדינות וע"כ בטח לא יעלים ממנו ויאלץ לגלות לו כל תעלומה ובל"ס הגאון מברעזאן שליט"א לא ימנע טוב מלבדוק עד מקום שידו מגעת ואז יקויים ע"י כ"ג שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך אין פרץ ואין צוחה ושלום על ישראל:
ואגב אציגה בזה איזה הערות אשר עוררו רעיוני בעיוני מעט בירושלמי ובספרו היקר, בחולין (דף י') ריב"ש בעי קומי דר"י מלק בסכין לא יהא אלא שחיטה ונפקא לחולין א"ל מליקתו זו הוא שחיטתו וכל היכי דלא עבדין רעוותא דרחמנא נבלה הוי ודברי המפרש שם דאפי' שחטה כדרכה דכן צותה רחמנא בקרבן עוף מליקה ואם שחט נבלה, ובעיני יפלא דהא בתו"כ מובא בש"ס זבחים (דף ס"ט) ממעט בהדיא מקרא דשחיטת עוף קדשים בפנים מטהר מידי נבלה הואיל ולא שוי בפנים כבחוץ וזה ודאי מעורר חשד גדול:
אמנם אח"ז בא לידי הירושלמי זבחים הנדמ"ח ונפלאתי לראות כי בדף ל"ז מביא כל הענין הנזכר ושינוי' הנ"ל כל היכי דלא עבדין רעוותא דרחמנא נבלה הוי ובדף מ' מביא התו"כ הנ"ל דשחיטת עוף בפנים ל"ה נבלה ואיך יתכן הסתירה מיני' ובי' ולכן זה מוכיח על חסרון ידיעת המפרש שע"כ פי' בירושלמי חולין בשיבוש וטעות, ובאמת הפי' בירושלמי חולין כפשוטו דא"ל מליקתו זו היא שחיטתו בתמי' והוא הקו' בש"ס בבלי חולין (כ') אהא דמלק בסכין מטמא בביה"ב ואי אמרת טרפה הוי מליקתה זו היא שחיטתה תהני לה סכין לטהר מידי נבלה ומשני התם משום דלאו שחיטה היא כלל ר"ה אמר מפני שהוא מחליד רבא אמר מפני שהוא דורס עיי"ש והיינו דמשני גם הכא בירושלמי כל היכי דלא עבדין רעוותא דרחמנא נבלה הוי כלומר מפני שהוא מחליד או דורס וקאי רק אמלק בסכין דאיירי בי' ולא כמו"ש המפרש דאפי' שחטה כדרכה וז"ב:
ובמה שהעיר כ"ג בדברי המקשה לא יהא אלא שחיטה ונפקא לחולין דקשה דאיך נעשה חולין ע"י השחיטה ורחוק מכמה טעמים לומר דהוי כקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה, וכ"ג גם הגה"ק מאסטראווצי שליט"א האריכו לפלפל בזה, ע"כ ג"א אענה חלקי דנ"ל דאע"ג דלגבי בהמה ש"ח ל"ה כקדשים שמתו מ"מ בעוף שאני, עפ"י התוס' קידושין (נ"ז) שהקשו דש"ח יהי' מותר באכילה דהוו כקדשים שמתו, אך במעילה (ט"ו) מבואר דה"ט דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ול"ד לאשפה בה"ב דראוי' לפדות, והנה בתוס' ב"ק (ע"ו) הקשו דש"ח אמאי הוי שחיטה שא"ר הא ראוי' לפדותה דמפרכסת ה"ה כחי' ותי' דהיכי ששחטה כתיקונה ל"א ה"ה כחי', ותו הקשו לר"ל דאמר קמ"ז ל"ה בכלל הוה"ע ותי' דמום שלאחר שחיטה ל"ח מום לפדות עליו, אבל הנה בחולין (ל') מבואר דחשיב מום בתחלת שחיטה והדברים עתיקין (ועיין שו"ת כוכב מיעקב סי' כ"ד מ"ש בזה] גם הנה שי' רש"י בתמורה (ל"ג) בהך דמתו יקברו מבואר דס"ל שמום דלאחר שחיטה חשיב מום לפדות עליו כמו"ש בשעה"מ ה' ערכין רק דהדרינן לתי' קמא של התוס' הנ"ל דהיכי ששחטה כתיקונה ל"ה מפרכסת כחי' ואנן ס"ל דקמ"ז היו בכלל הוה"ע, והנה אף למ"ש השעה"מ ה' בכורים דרק לכתחלה בעי הוה"ע וכבר ראיתי דמטו לה משמי' דתוס' ר' אלחנן דבדיעבד פדוי בלא הוה"ע מטעם דהקדש שחללו על ש"פ מחולל, מ"מ מקרי עי"ז שחיטה שא"ר כיון דלכתחלה א"ר לפדות וכמתני' דכריתות (ז') שאמרו ב"ה והלא המפלת יום פ"א שחל להיות בשבת תוכיח שלא יצא שעה שהיא ראוי' להביא קרבן הרי אע"ג בדיעבד אם זרק הורצה מ"מ מקרי אינו ראוי, ומה שהתוס' חולין (מ') לגבי השוחט חטאת בשבת בחוץ כתבו כיון דאם זרק הורצה חייב עליו בחוץ כבר הק' ע"ז בט"א חגיגה (ט') ממתני' דכריתות הנ"ל רק דשאני לגבי ש"ח דגלי קרא לא יביאנו לרבות היכי דאם עלו לא ירדו דחייב בחוץ ומשא"כ לענין שחיטה שא"ר משום דלכתחלה עכ"פ בעי הוה"ע ל"ה שחיטה ראוי' ומיושב שפיר דברי התוס' ב"ק הנ"ל, ואמנם לענין שלא יצא מידי מעילה כיון דבדיעבד פדוי בלא הוה"ע ל"ה כקדשים שמתו כמו שפירש"י חולין (ד') דהיכי שיש לו דמים דיעבד מקרי בר דמים וכ"כ התוס' כריתות (כ"ג) דמועלין בנותר כיון שאם עלה לא ירד, ונראה עוד שהדבר מפורש בגמ' מעילה (י"ט) לגבי קדשי מזבח תמימין ונעשו בע"מ ועבר ושחטן רבי אומר יקברו ופירש"י משום דלא אפשר בהוה"ע דהא מתו הלכך יש בהן מועל אחר מועל הרי דלא אמרי' דאדרבה כיון דליתנהו בהוה"ע הוו כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה רק כיון דבדיעבד מהני פדיון בלא ההו"ע ל"ה כקדשים שמתו, ומה דקשה מש"ס הנ"ל אתוס' מעילה (ט"ו) שכתבו דמשום דליתא בהוה"ע הוי קדשים שמתו כתבתי במק"א ליישב ולחלק בין קמ"ז לקבה"ב (ראה לקמן בדרוש לסוגי' דשופר של עולה] וניחא שפיר מה דש"ח אסורין באכילה ול"ה כקדשים שמתו ומיושב קו' התוס' קידושין הנ"ל, אבל הא תינח לגבי בהמה אבל לגבי עוף דאין תמות וזכרות בעוף ולשי' התוס' זבחים (ל"ה) אפו' במום מגונה שלא כשי' רש"י שם (דף פ"ה) ע"כ שפיר הוי כקדשים שמתו רק מה דאסור באכילה בש"ח אפי' בעוף י"ל דאדרבה בעוף אסור באכילה משום ל"ת כל תועבה כתוס' חולין קט"ו ד"ה חורש דעוף לא ילפינן מבהמה ואסור אפי' בבע"ח וכמו"ש המקנה כאן ומשא"כ הכא בשוחט בפנים דלא עביד איסורא שפיר עולה קו' הירושלמי דנפקא לחולין ודוק:
ובאמנה חוץ מ"ש כ"ג הוכחות ע"פ הפלפול הלכה המורים על זיוף הירושלמי, יותר נראה לי שיש הוכחה לזה ממה שנראה בכמה דוכתי שמדבר בלשון הראשונים ובכל מקום שמצא חידוש דין בראשונים והנראה כתמוה קבע לו יתד בירושלמי, והחקוי בסגנון ובלשון זה עצמו הוא מראה על המרמה, ולמשל חידוש שהביאו התוס' ריש חולין מהלכות א"י דנשים לא ישחטו והקשו מכח ק"ו מה דאפי' בקדשים שוחטות, מצאנו שקבע לזה בירושלמי חולין (פ"א) וזבחים (פ"ג) ובלשון התוס' דא"ל קדשים היא שוחטת חולין מבעי' לך, וכמו כן במה שכתב הר"מ בשחיטת עכו"ם שאסורה מקרא וקרא לך ואכלת מזבחו שהק' הרא"ש דא"כ דוקא כששחט בתוך ביתו, והרי לך לשון זה ממש בירושלמי כאן סופ"א דחולין הוין אמרין עכו"ם שזבח בגו ביתו הא בביתו דישראל לא [לעיל סי' ט' הזכרתי מזה וגם מה שהעתיק בירושלמי מה שהביא הה"מ פ"א מה' שחיטה ה"ט מירושלמי בשינוי לשון משם והמוזכר בזוהר חדש בראשית עיי"ש]:
אבל אחר כל זה לא אדון יחידי דרך החלט על זיוף הירושלמי רק מראה מקום אני מה שמעורר חשד ואניח הדבר לגדולים לבדוק ולברר ולהוציא משפט ברור:
ואגב אעורר בירושלמי חולין (דף י"ב) אר"י דברי הכל שכן אפי' מי מלח נקחין בכסף מעשר, כן הוא גם בירושלמי מעשרות פ"ה ובפנ"מ הראה כאן מקור להרמז"ל שפסק דרמי תלתא ומצא פחות מארבעה ניקח בכסף מעשר ועיין בלב ארי' חולין (כ"ו) שהק' על הר"מ שהוא נגד הש"ס חולין דמדמי לה לחיוב מעשר ותי' דהר"מ ס"ל דלענין ניקח בכסף מעשר שאני משום דבש"ס עירובין מרבה תמד משהחמיץ אפי' בכה"ג, ובאמת הדבר מבואר בירושלמי:
ועפי"ז אמינא בישוב קו' התוס' שבועות (כ"ג) שהקשו לר' יהודה דמחייב באכל דבילה קעילית ונכנס למקדש ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתי' כאכילה, ונראה לתרץ דהרי התוס' שם ד"ה שכר הקשו למ"ל הכא גז"ש שכר שכר תיפוק לי' דשתי' כאכילה מדמרבי שנקח בכסף מעשר תמד משהחמיץ ואמר רחמנא ואכלת, ותירצו כיון דמריבוי דביתין נפקא מצינו למימר דאכיל לי' ע"י אניגרון דלא בעינן מידי דמשכר כו', והנה תירוצם צ"ב דלמה נאמר דריבוי בי"ת דבשכר מרבה שלא מענין משמעות שכר גופי' מידי דמשכר וכה"ג דמקשה הש"ס ביבמות (פ"ז) מהיכא קא מתרבי מובת מי עדיפא לה מינה, אבל הנראה בביאור דבריהם דבמתני' דמעשרות פ"ה במתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו ת"ק פוטר ור' יהודה מחייב ובב"ב (צ"ו:) דפליגי ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא רבנן סברי תלתא עייל תלתא נפיק פש לי' פלגא ופלגא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא ור' יהודה סבר תלתא עייל תרין ופלגא נפיק חמרא מעליא הוא, ולפי"מ דמבואר בכריתות (י"ג) דאר"א יין ושכר אל תשת אם נתן לתוכו מים כ"ש פטור דשכר מידי דהוא משכר והש"ס מחלק דזה רק בשתה רביעית אבל ביותר מרביעית אע"פ שנתן בו מים הוא משכר, נשמע לפי"ז לגבי תמד בכדי מדתו אי מקרי מידי דמשכר תלי' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דאליבא דר' יהודה דמחייב במעשר דתרין ופלגא נפיק וחמרא מעליא הוי ועיין פי' הרע"ב במתני' דמעשרות ממילא הוא מידי דמשכר היכא דאיכא יותר מרביעית משא"כ לרבנן, ולפי"ז מה יפה עולה מ"ש התוס' דמה דמרבי תמד מריבוי דבשכר מיירי ע"י אניגרון ולא במידי דמשכר אע"ג דמן הסברא הול"ל דמרבי בכעין גופא דקרא רק דהכא יש לן הוכחה דריבוי דבשכר לא אתי למידי דמשכר משום דלפי סוגי' דעירובין הרי מרבינן תמד משהחמיץ אפי' רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא כדברי הרמב"ם ומקורו מדברי הירושלמי כאמור, ולמאי דקיי"ל כרבנן דכה"ג לאו חמרא מקרי הרי ל"ה מידי דמשכר ועכ"ז אמרי' דנקח בכסף מעשר משום ריבוי דקרא א"כ על כרחו שמעינן דב' דבשכר מרבי אפי' מידי דלא משכר ולכך כתבו התוס' דמצי מיירי ע"י אניגרון כיון דאפי' אי מיירי בלא אניגרון משמעותו אפי' מידי דלא משכר, ולפי"ז מתורץ היטב קו' התוס' הנ"ל דלר' יהודה דלא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתי' כאכילה ולהאמור ניחא דלר' יהודה לשיטתו במתני' דמעשרות דתמד חייב במעשר והוי מידי דמשכר ממילא ידעינן דשתי' כאכילה מדמרבי תמד משהחמיץ דלא מיירי ע"י אניגרון רק דמרבי כעין גופא דקרא ודוק כפתור ופרח, ובתשו' לב"ד תלמידיי החריפים כ' שמעון ראפאפארט ואחיו כ' שבתי נ"י כתבתי אריכות פלפול עוד בזה ואכמ"ל:
בירושלמי חולין (דף נ"ג) המיצר אסור לשחוט אף צער מטריף דעתי' דב"נ כו' ובהגהת מהרש"ם הביא לזה משו"ת בי"ע דאבל לא ישחוט ובפ"ת יו"ד סי' א' הק' דא"כ טבעה ספינתו נמי לא ישחוט עיי"ש שהניח דברי הירושלמי בצ"ע וכתב דאי בנטרפה דעתו לגמרי למ"ל קרא דשכורת ולא מיין מי לא ידע דנטרפה דעתו ה"ה שוטה ושחיטתו פסולה עכתו"ד, ולענ"ד יש להביא מכאן סמך למ"ש בשו"ת אור הישר וח"ס סי' ב' בפלוגתא דחגיגה ג' בא' מסימני שוטה השנויים דר' יוחנן ס"ל אפי' בחד מהנך הוי שוטה ולא תלינן בגונדריפס, דמשא"כ בידעינן בי' שהוא מוכה בחולי אגונדריפס כפירש"י חולי האוחז מתוך דאגה בודאי לא נפיק מחזקת פקח בשאר דברים אם דעתו מיושבת בהם, ובח"ס כתב דבהא מיירי שו"ת הרא"ש שבטור סי' קנ"ד עיי"ש, ונראה דמסייע לזה ג"כ הר"ן גיטין פ' מ"ש שהביא ירושלמי דבנשתתק מחמת חליו לא בעי בדיקה ג"פ דל"ח שמא נשתטה דתלינן מחמת חליו, ולפי"ז הכ"נ שפיר אמר בירושלמי אף צער מטריף דעתי' דב"נ רק מפני שניכר שהוא מן המיצר ועצבון רוח לא מקרי שוטה לשאר דברים כדברי הפוסקים הנ"ל אבל לשחוט אסור מקרא דשכורת ולא מיין דלגבי שחיטה לא עדיף משיכור:
ובמק"א בתשו' כתבתי עפי"ז בישוב קו' תוס' גיטין (ע') בהא דאמר כתבו גט לאשתו ואחזו קורדיקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין בדבריו האחרונים כלום אר"ל כותבים ונותנים גט לאלתר ור' יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה כו' ומי אר"י הכי והאר"י א"ש שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו כו' ומשני התם דעתא צילותא הוא וכחישותא הוא דאתחילה בי' והק' בתוס' לר"ל נמי תקשי דהיכי דאין סמיא בידן מודה ר"ל כדאמר בגמ', ונראה ע"פ האמור קו' הש"ס כאן הוא דוקא אליבא דר' יוחנן לשיטתו בחגיגה (ג') דאפי' בחד מהנך הוי שוטה ולא תלינן בגונדריפס ע"כ ס"ד דמקשה דהכ"נ לא תלינן שנשתתק מחמת חולי וכחישותא ואמאי כותבין ונותנין אפי' בלא בדיקה ולא חיישינן לנשתטה משא"כ לר"ל לא תקשי משום דאפשר דס"ל כר"ה בחגיגה דבחד מהנך סימנים ל"ה שוטה דתלינן באימור גונדריפס נקטי' וא"כ מכש"כ הכא בשחט בו רוב שנים דראינו החולי לפנינו ודאי דתלינן באימור כחישותא דאתחילה בי' ול"ח לנשתטה במה שא"י לדבר רק דמקשה אליבא דר' יוחנן לשיטתו דס"ל התם בחגיגה דלא תלינן באימור, עד דמשני הש"ס דהתם דעתא צילותא הוא וכחישותא הוא דאתחילה בי' והיינו כחילוק המפורשים שהביא הר"ן הנ"ל דבנשתתק מחמת חולי שאני דתלינן בחולי ול"ב בדיקה וכה"ג גם התם בחגיגה היכי דידעינן מאגנדריפס שאחזו חולי של מרה שחורה לא נפיק מחזקת פקח כמו"ש הר"ן והוא מדברי הירושלמי התם והכא ועיין ב"ש אע"ז סי' קכ"א סק"ה ודוק כי נפלא בס"ד:
הוא מה שרחש לבי בנוגע להירושלמי הזה ונעים לי לטייל עם כ"ג שליט"א בשדה ההלכה והפלפול, כן התענגתי להקשיב מאשר התענין לתת עיונו בקונטרסי "תוס' שביעית" ואשר כבדני בעלים לתרופה מספרו חמדת ישראל מ' קל"ד ושבעתי רצון מאמרותיו הטהורים הנוגעים בענינים שבקונטרסי: ידידו דו"ש כגת"ה בכבוד והוקרה רבה.