חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן כה · טו
מה שתמה ע"ד הצל"ח ברכות (כ') שהקשה על הסתירה בש"ע סי' ס"ב סעי' ד' דפסק כרבינא דהרהור כדבור דמי ובסי' קפ"ה סעי' ב' וסי' ר"ו סעי' ג' פסק כר"ח, והוא פלא שאין כאן שום סתירה דבש"ע סי' ס"ב הרי כתב רק דאם מחמת חולי או אונס קרא ק"ש בלבו יצא והיינו דבמקום אונס יוצא בהרהור עכתו"ד, ולא אדע מה חשב על הצל"ח וכי ח"ו לא ידע הצל"ח מה דקאמר והעתיק בעצמו ש"ע סי' ס"ב סעי' ד' אם מחמת חולי או אונס אחר כו' אבל הא גופא דיוצא בהרהור מחמת חולי או אונס הוא משום דרבינא דבעל קרי מהרהר וקורא וכמו"ש המג"א סי' קפ"ה, והצל"ח באמת לא הקשה כלל דרך סתירה כמו שהעתיק כ"ת רק כתב דרך פירוש דבק"ש יוצא בהרהור מה"ת משום דכתיב על לבבך וזה שהביא מש"ע סי' ס"ב, והיינו טעמא דרבינא בבעל קרי דמהרהר בלבו משום אונס, ועפי"ז הולך ומבאר ע"פ חילוקו דמשא"כ בסי' קפ"ה וסי' ר"ו מה שא"י בהרהור הוא מדין התורה דבכל ענינים חוץ מק"ש הרהור לאו כדבור מה"ת ומ"ש המג"א בסי' קפ"ה דגם שם יצא בהרהור מחמת חולי או אונס באמת לא אתי' לפי פי' הצל"ח והוא כמו"ש המג"א עצמו סי' ק"א סק"ב דמ"ש בסי' צ"ד דחולה יהרהר בלבו הוא רק לרווחא דמלתא אבל אינו יוצא ידי תפלה בזה ובש"ע הרב סי' ס"ב ע"פ הגר"א דגם התם לגבי ק"ש הוא רק לרווחא דמלתא לקבל שכר אבל הצל"ח ע"פ דרכו מפרש שהוא לדינא אליבא דרבינא וז"פ: ידידו.