אור ברסלב
חזון נחום סימן כה

חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד

סימן כה

סימן כד

לכ' ידידי הרב הה"ג חו"ב טובא מו"ה מיכל האלענדער נ"י דומ"צ בק' טארנא:

ע"ד שאלתו חוקר לדעת במה דקיי"ל בש"ע או"ח סי' פ"ה סעי' ב' דאפי' להרהר בדברי תורה אסור בבהכ"ס ובית המרחץ ובמקום הטינופת והוא המקום שי"ב צואה ומ"ר עכ"ל, היאך הדין כנגד מי רגלים לחוד אם מותר להרהר בד"ת או אסור כמו בצואה וראיתי דבריו בטו"ט כדת של תורה, ונחזי אנן:

הנה בברכות (כ"ו) כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות דאמר רבא אר"ס אר"ה ל"ש אלא לאחוריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו מבואר מלשון המשנה כמה ירחיק מהן ומן הצואה דאפי' מן מ"ר שהוא דרבנן דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד מ"מ צריך להרחיק מלא עיניו כמו בצואה ומבואר להדיא בר"מ ה' ק"ש פ"ג ה"ח כמה ירחיק אדם מצואה ומ"ר כו':

ואמנם לענין הרהור אי אסור כמלא עיניו אפי' בצואה הוא במחלוקת הרא"ש והרשב"א ז"ל דלהרא"ש קרא דלא יראה בך ערות דבר קאי רק אערוה ובצואה ליכא כ"א משום והי' מחניך קדוש כסוגי' דשבת (ק"ן) ולהרשב"א לא יראה קאי נמי אצואה ואפי' בחדר אחר כל שרואה אסור מה"ת, ובשיטת הרא"ש מה שצריך להרחיק מלפניו כמלא עיניו י"ל שהוא מה"ת דכל שרואה מלפניו הוא בכלל מחניך או דהוי רק דרבנן, ויש נפ"מ דלהרא"ש גם הרהור אסור כמלא עיניו עכ"פ מדרבנן אבל להרשב"א דאף חוץ לד"א כמלא עיניו דהוי כרשות אחר ואיסורא רק משום לא יראה שוב מותר הרהור כגמ' דשבת (ק"ן) דכתיב ערות דבר דהיינו דיבור דוקא הוא המתבאר מרא"י ברכות ופמ"ג סי' ע"ט:

ב

והנה לכאו' תיקשי בשי' הרא"ש דהרהור אסור במלא עיניו מירושלמי דברכות (פ"ג) הובא בט"ז סי' ע"ט ר' אילי וחביריו הוי יתבין קמי' פונדק ברמשא אמר מהו למימר כאן מילי דאורייתא א"ל כיון דאלו הוי יממא הוי חזי' מה קמן ברם כדין אסור, ונראה דנהי שי"ל דמה שהי' פוסק הוראה בנתינת טעם בדברי תורה לא אמר זה במקומו רק כשהלך משם אמר הטעם, אבל אכתי מדיתבי רבנן התם הא ת"ח אל יהלך במבואות המטונפות ש"מ חוץ לד"א הרהור שרי כן הוכחת הפמ"ג בסי' ע"ט וא"כ לכאו' תהוי תיובתא בשי' הרא"ש ז"ל דגם כמלא עיניו הרהור אסור דאיך יתרץ מה דיתבי התם רבנן:

ג

והנ"ל בזה בישוב הירושלמי דהנה במחלוקת הרא"ש והרשב"א אי לא יראה בך ערות דבר קאי גם אצואה י"ל דהוא בפלוגתא בירושלמי פסחים פ"ז הי"ב דר' אימי בשם ר"ל מייתי ראי' דמחילות שתחת ההיכל חול מתניתא אמרה כן מדורה היתה שם ובהכ"ס של כבוד כו' א"ר יוסה וכי צואה טומאה והלא אינה אלא נקיות, מבואר שיש מקום סברא דגם צואה יש בה מגדר טומאה או תיעוב וע"כ למד מזה שהי' בהכ"ס במחילות דלא נתקדשו ור' יוסה פליג דצואה אינה טומאה אלא נקיות, ונראה לפי"ז דפליגי בסברת הרא"ש והרשב"א הנ"ל דלשי' הרשב"א דלא יראה בך ערות דבר קאי גם אצואה הרי שיש בה סרך וגדר טומאה הוא דברי ר' אימי אבל ר' יוסי ס"ל דצואה אין בה אלא משום נקיות ומשום דלא יראה רק אערוה ולא אצואה:

וראה כוזרי מאמר ב' פרק ס"א מה שכתב בהתרת הספק שתסתפק הנפש למה זה המותר העצמי והוא ש"ז עם היותו כולו רוח מטמא, מה שהשתן והצואה עם כיעור ביתו אינו מטמא עיי"ש באופן דבזה פליגי בירושלמי אם יש בהם עכ"פ גדר סרך טומאה או שהוא לגמרי רק משום נקיות ודו"ק, שו"ר כמו מפורש ברמב"ן פ' תצא וז"ל וטעם כיסו הצואה כטומאה שמטמא את מקומה ותהי' בוקעת ועולה אבל אסור לראותה בעת התפלה כו' הרי כדברי הרשב"א דקאי לא יראה אצואה והוא מטעם סרך טומאה, ולדברי הרמב"ן העירני ב"א הרב הג' החו"ב עצום מו"ה יעקלי טורקל נ"י:

ונראה עוד עפי"ז דהירושלמי ברכות פ"ג הנ"ל אזיל בשיטת ר' אימי דירושלמי פסחים האמור, והוא דבירושלמי ברכות שם ה"ה בעון קומי רבי אבוה מפני מה פורשים מצואתן ומימי רגליו ארבע אמות א"ל מפני שמחשבותיו רעות א"ל ולא קטן הוא א"ל ולא כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו כו' והיינו דס"ל שצואה ומ"ר אין בהם משום נקיות לחוד רק שי"ב מגדר טומאה או תיעוב מפני שמחשבותיו רעות והוא כסברת הרשב"א דקאי עלי' ג"כ קרא דלא יראה דקרי להו ערות דבר:

ד

ולפי"ז מתורץ היטב מה דלא תיקשי בשי' הרא"ש מירושלמי דברכות שם דמבואר דהרהור מותר חוץ מד"א, ולהנ"ל יתכן דשפיר סמך הירושלמי עובדא דהוה תיבי רבנן קמי פונדק ברמשא לדברי ר' אבוה דלעיל דמרחיקים מצואה אמר מטעם דמחשבותיו רעות, והוא בשיטת ר"א בירושלמי פסחים וסברת הרשב"א דמלא עיניו הוא משום לא יראה בך ערות דבר ממילא לא נחתינן שיהי' מלא עיניו בכלל מחניך וש"מ דהרהור מותר ושפיר יתבי רבנן התם, אבל שיטת הרא"ש הוא דלמאי דמסיק ר' יוסה בירושלמי דפסחים דצואה אינה אלא משום נקיות יוצא מזה חומרא דגם הרהור אסור דהוי בכלל מחניך עכ"פ מדרבנן ודוק:

ה

ולכאו' יש להעיר דאדרבה מדברי הירושלמי ברכות יש הוכחה לשי' הרא"ש מדקאמר שם מכיון דאילו הוי יממא חזי' לי' ברם כדין אסור, ואי כשי' הרשב"א דהאיסור במלא עיניו הוא רק משום לא יראה בך ערות דבר הרי מבואר בש"ע סי' ע"ה סעי' ו' דכנגד ערוה מותר לקרות בלילה דבראי' תלה רחמנא והא לא חזי' לי' והא דבצואה אסור אפי' בלילה כמבואר בסי' ע"ט משום והי' מחניך קדוש, וא"כ תיקשי להרשב"א מירושלמי דמבואר דגם חוץ לד"א אסור בלילה, אך י"ל למ"ש בראש יוסף ברכות (כ"ד) שכתב דעל כרחו גם להרשב"א אסור במלא עיניו אפי' בלילה כדברי הירושלמי ומטעם דלפניו כל מקום שאפשר לראות מחניך קרינן בי' ומשוה"כ לא מהני עצימת עין או לילה וצ"ל דחזר בו הרשב"א לבסוף ממ"ש תחלה דחוץ לד"א הוי רשות אחרת דזה לאחריו ולא לפניו עיי"ש:

אמנם לפי"ז שוב תיהדר הקו' בירושלמי דאיך הוה יתבי רבנן התם הרי ת"ח לא יהלך במבואות המטונפות דאין לתרץ כנ"ל דחוץ לד"א דהוא משום לא יראה מותר הרהור שהרי לפי מה שחזר הרשב"א גם חוץ לד"א איכא משום מחניך קדוש וצע"ג:

ו

אבל הנלע"ד שיש ליישב דברי הירושלמי בין להרא"ש והרשב"א ז"ל, דהנה בהא דמבואר בשבת (ק"ן) דמשום מחניך קדוש אפי' הרהור אסור והיינו אע"ג דקיי"ל דהרהור לאו כדבור דמי מ"מ הכא לא כתיב דבור, מ"מ טעמא בעי דאמאי יהי' הרהור אסור כיון דלא עביד כלום ואפי' דיבורא לא עבדי ובאמת אמרי' בזבחים (ק"ב:) דלאונסו שאני דלא עביד איסורא בהרהור אבל אפי' שלא באונס מה טעם איסור בהרהור ונראה דהרהור דאסור הוא רק משום הואיל דדבור כה"ג דאמר בעירובין (ל"ח:) עכל"פ רבנן עלי' דריב"נ אלא בישן דלא מצי אמר אבל בניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כאמר דמי, וע"כ גם כאן כל איסורא דהרהור הוא משום הואיל דאי בעי מצי אמר ולפי"ז נראה דבלילה דהאיסור בדבור הוא ג"כ רק משום הואיל כדאמר הירו' כיון דאלו הוי יממא הוי חזי' ברם כדין אסור ממילא בלילה לא יהי' איסור הרהור עוד דשוב הוי כמו תרי הואיל דלא אמרי' כפירש"י ותוס' פסחים (מ"ו) ועיין תמורה (י"א) דבעי אי חד מגו אמרי' תרי מגו לא אמרי' וב"מ (ט':) רבנן סברי תרי מגו לא אמרי' ותוס' שם (ח'.) ד"ה ומאי וא"כ הכ"נ בזה שיהי' אסור בלילה משום הואיל דיממא, והרהור משום הואיל דדבור הוי תרי מגו או תרי הואיל דלא אמרינן, וקצת דמיון למ"ש התוס' זבחים (כ"ז) דר' יהודה לא עביד מחשבה כמעשה אלא היכי דבמעשה פסול גמור ודוק, ויצא לנו דבר חדש מאד דבלילה יהי' מותר הרהור אפי' בתוך ד"א, אבל להלכה מסתפינא להקל בדבר שלא שערום בפוסקים וצ"ע:

ז

ובברכות (כ"ד) כאן בעומד כאן במהלך שצ"ב דלמה במהלך מותר להרהר בד"ת ובחי' הרשב"א דבמהלך ליכא משום מחניך קדוש הביא ע"ז כ"ת מס' גה"ש מהגאון רי"ע ז"ל שכתב להסביר דאיסור צואה בתוך ד"א משום דהוא רשותו של אדם וכמו דד"א קונים לו בכל מקום וא"כ לפי המבואר בש"ע חו"מ רס"ח ובסמ"ע סק"ג דעת הראב"ד ז"ל דד"א של אדם דקונין לו הוא רק בעומד ולא במהלך הכ"נ לענין צואה במהלך הו"ל כאלו היתה חוץ לד' אמותיו:

והנה אע"ג דד"א דרבנן קונין, אבל כה"ג בבעה"מ שבת ר"פ הזורק בטעם דמעביר ד"א בר"ה חייב משום שד"א קונין לו והוי כרה"י, והשו"מ מהדו"ג ח"ג סי' ע"ט הרגיש ג"כ דהא דד"א קונין הוא רק דרבנן, אך העיר בדברי גה"ש דמה בכך דליכא במהלך רשות ד"א הרי מלפניו מרחיק כמלא עיניו אפי' רחוק מד"א. ותי' עפי"ד הפמ"ג בשי' הרשב"א דחוץ לד"א דהוא רק משום לא יראה הרהור מותר עכ"ד, ולכאו' אכתי לשי' הרא"ש דחוץ לד"א הוא משום מחניך קדוש מה קולא דמהלך, אך י"ל דממנ"פ דלשי' הרא"ש בודאי ל"ק משום דאם תוך ד"א ל"ה מחניך במהלך כש"כ חוץ לד"א וז"פ:

ח

ואמנם לענ"ד בלאה"כ ניחא לשי' הרשב"א, דהנה מה דפליגי כאן דר"ה מחלק כאן בעומד כאן במהלך ור"ח פליג עלה, כמו כן לקמן (כ"ה) פליגי אביי ורבא בצואה עוברת דאביי אמר מותר לקרות ויליף לה ממצורע דטהור עומד תחת האילן וטמא עובר טהור וכן באבן המנוגעת ורבא אמר דהכא שאני דבעי והי' מחניך קדוש, ובשני הדינים באדם המהלך או בצואה עוברת קיי"ל בש"ע סי' ע"ו סעי' ג' וסי' פ"ה סעי' א' דאסור ועכ"ז אף דבצואה עוברת אסור לקרות כנגדו שי' הרמז"ל ובש"ע סי' ע"ו דחוץ לד"א מותר דלענין זה שפיר איכא קולא דעוברת, וא"כ מתורץ שפיר מה דלר"ה ס"ל שמותר במהלך לקרות כנגדו וכמו"ש הרשב"א דבמהלך ליכא רשות ד"א ואי דתיקשי דגם חוץ לד"א איכא איסורא כמלא עיניו דז"א דכמו דחוץ לד"א יש קולא דצואה עוברת הכ"נ באדם המהלך לכ"ע ליכא הרחקה דמלא עיניו:

ט

ובהסבר הענין יותר אגיד חדשות דבמתני' דטהרות פ"ד מ"ה דספק טומאה צפה ע"פ המים טהור ואליבא דר' יוסי יש חידוש יותר דאפי' ודאי טומאה צפה טהור ושם מ"ג השרץ בפי החולדה ונבלה בפי הכלב ועברו בין הטהורים או שעברו טהורים ביניהם ספיקן טהור מפני שאין לטומאה מקום ובנזיר ס"ד דכל הנזרקין ספיקן טהור מבואר דרק ספיקן טהור אבל ודאי טמא לדידן בצפה ובנזרקין:

י

ואמנם בדין מצורע במתני' דנגעים פי"ג ובגמ' קידושין (ל"ג) וברכות (כ"ה) דטמא עובר וטהור יושב טהור מבואר דאפי' בודאי טומאה טהור, עכ"פ שיש ענין וערך במצורע עובר עם נזרקין דשאר טומאות רק חילוק זה יש ביניהם דבמצורע עובר אפי' בודאי טומאה טהור ובנזרקין בשאר טומאות או טומאה צפה רק ספק טהור ואליבא דר' יוסי אפי' בודאי טומאה צפה טהור, ועפי"ז נראה בהא דברכות (כ"ה) לגבי צואה עוברת לאביי מותר לקרות ק"ש ומדמי לה להא דטמא עובר טהור ורבא דחי לה דהתם בקביעותא תלי' מלתא דכתיב בדד ישב וגו' ולכאו' יפלא מאי סברא דאביי לדמות צואה עוברת לטמא עובר שהנושאים נראים רחוקים בקצה הריחוק, אבל נראה לפי שביארתי לעיל בשי' הרא"ש והרשב"א דפליגי בירושלמי פסחים אי צואה נכנס בגדר הטומאה וכמו שהבאתי ג"כ סמך מדברי הרמב"ן והכוזרי וא"כ הרי מצינו בכל הטמאות קולא בנזרקין מפני שאין לה מקום לנוח ואליבא דר' יוסי אפי' ודאי טומאה צפה טהור ובתוס' נזיר (ס"ג) נסתפקו אי דוקא צפה ע"פ המים או אפי' באויר, ולכך היתה סברת אביי ג"כ בצואה עוברת שהוא רק בגדר סרך טומאה שיש לדמות לטומאת מצורע או אבן המנוגעת דטמא עובר טהור והכ"נ צואה עוברת שיהי' מותר לקרות ק"ש:

ויתכן עפי"ז ג"כ בישוב לשון הר"מ פ"ג מה' ק"ש הי"ג שהעתיק לשון הגמ' דצואה עוברת וז"ל צואה עוברת כגון שהיתה שטה ע"פ המים אסור לקרות כנגדה שהיא תמוה דלמה נקט ע"פ המים מה שלא נמצא בגמרא ועיין מ"ש בט"ז סי' ע"ו בזה, ולהאמור מתורץ כיון דסברת אביי הוא לדמות צואה עוברת לטמא עובר משום דמצינו ספק צפה טהור ואליבא דר' יוסי אפי' בודאי טומאה טהור וכבר הבאתי שנסתפקו התוס' נזיר (ס"ג) או דוקא טומאה צפה ע"פ המים או אפי' באויר אבל הרמז"ל בפי"ד מה' אה"ט ה"ג דצפה ע"פ המים דוקא ובכ"מ שם ה"ו דאפי' לא ע"פ היין רק ע"פ המים דוקא ועיין תפא"י פ"ד דטהרות שהוכיח בשי' הר"מ דע"פ המים דוקא וכבר נתעוררתי בזה דגם לגבי ע"ע (בסוטה מ"ה) תני במתני' צף ע"פ המים ובכ"מ פ"ט מה' רוצח בשי' הר"מ דע"פ המים דוקא ועיין מנ"ח מתק"ל ובמק"א כתבתי אריכות בזה, ולכן הרמז"ל כאן שבא להשמיענו דהלכה כרבא דצואה עוברת אסור לקרות ק"ש דלא דמי לטמא עובר דהתם בקביעותא תלי' כו' השמיענו הר"מ רבותא דאפי' צואה עוברת שטה ע"פ המים שיותר יש לה דמיון לטומאה צפה ע"פ המים מ"מ אסור לקרות כנגדה דהתם בקביעותא תלי' מלתא דכתיב בדד ישב כו' והיא הערה נחמדה:

יא

ולפי"ז האמור דכל קולא שיש בצואה עוברת הוא משום דמיון טומאה צפה ונזרקין לפי שהם בגדר אחד נכון היטב מה שכתבתי לעיל במה דר"ה מחלק כאן בעומד כאן במהלך דאותה קולא שיש לגבי צואה עוברת דאיתא באדם המהלך שהרי גם בטומאת נזרקין מבואר במתני' דטהרות דאין חילוק בין שהטומאה עוברת או טהרה עוברת דכל נזרקין טהור ועיין תוס' נזיר (ס"ד) ד"ה והמאהיל, וע"כ כמו שבצואה עוברת שי' הר"מ דא"צ הרחקה חוץ לד"א הכ"נ באדם המהלך כיון דבמהלך ליכא רשות ד"א ממילא ליכא ג"כ דין הרחקה חוץ לד"א דלזה מהני קולא דצואה עוברת או אדם המהלך:

יב

והשתא בנידון שאלתינו אי' במ"ר שלא כנגד העמוד דהוי רק דרבנן אי הרהור מותר לכאו' מבואר עפי"ד הפמ"ג הנ"ל בשי' הרא"ש דאפי' חוץ לד"א כמלא פניו דהוי דרבנן לדידי' מ"מ הרהור אסור אבל כבר עמדתי עפי"ז בדברי הירושלמי דברכות דהוה יתבי רבנן דמשמע דמותר הרהור חוץ לד"א ומה שתי' הפמ"ג עפ"י שי' הרשב"א דחוץ לד"א האי' משום יראה לכך מותר הרהור הקשיתי ע"ז שהרי הרשב"א חזר בו לפי"ד הרא"י רק דגם חוץ לד"א הוי בכלל מחניך כדברי הרא"ש והדרא הקו' בירושלמי רק דמזה אפשר להוכיח בשיטת הירו' דכיון דמלא פניו חוץ לד"א הוא רק דרבנן שוב בדרבנן הרהור מותר ובאופן זה יתכן דגם במ"ר שלא כנגד העמוד דעיקרו דרבנן יהי' ג"כ הרהור מותר:

יג

וראיתי בקובץ פ"ג מה' ק"ש בהא דפליגי ר"ה ור"ח בריח רע שיש לו עיקר אי מרחיק ד"א או מרחיק ד"א ממקום שפסק הריח, וכתב דכיון דד"א ממקום שכלה הריח הוי רק דרבנן לפי זה אפשר לומר דגבי מ"ר כ"ע מודים דא"צ אלא ד"א ממקום מ"ר כיון דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד וסייע לזה מש"ע סי' ע"ח עיי"ש, וצ"ע לענ"ד שהרי גם במ"ר דרבנן צריך להרחיק מלא עיניו כמפורש בר"מ פ"ג ה"ח אע"ג דהוי דרבנן בדרבנן, ולמה א"כ ר"ח דמצריך הרחקה ממקום שפסק הריח בצואה מודה במ"ר משום דהוי דרבנן בדרבנן לדברי הקובץ ומאי שנא, ואפשר דס"ל להקובץ בשי' הרשב"א דמלא עיניו מה"ת כמו"ש הרשב"א דאיכא בה משום לא יראה או אפי' לשי' הרא"ש הוי בכלל מחניך מה"ת משא"כ לאחריו רק דליכא ד"א ממקום שפסק הריח הוי דרבנן וצ"ע ועיין רא"י ברכות (כ"ד) שנסתפק בזה:

עכ"פ לדברי הקובץ שיש קולא במ"ר לענין הרחקה משום דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד יתכן שיש קולא במ"ר גם לענין הרהור, ולפי מה שכתבתי לעיל יש כן להוכיח מירושלמי ומצאתי ג"כ בראש יוסף ברכות (כ"ד) בד"ה והוי יודע כתב וז"ל ומיהו נגד העמוד אסור אף הרהור דלא כתיב בי' דבור כ"א ויד תהי' לך כו' ויצאת שמה חוץ עכ"ל, מבואר מדבריו דשלא כנגד העמוד ס"ל דמותר הרהור:

יד

סוף דבר שמכל הנ"ל יש ללמוד היתר בהרהור לגבי מ"ר שלא כנגד העמוד, והר"מ שכתב בפ"ג מה' ק"ש והוא בש"ע או"ח סי' פ"ה סעי' ב' דאסור להרהר במקום הטינופת הוא המקום שי"ב צואה ומ"ר עכ"ל, י"ל דוקא בשניהם יחד אבל במי רגלים לחוד אין קפידא בהרהור ועוד שיש לחלק דהכא דוקא במקום הקביעות למ"ר משום דאתי לידי סרחון והוי כמו עביט של מ"ר וזה ג"כ (מ"ש) מ"ש ברמ"א סי' פ"ג סעי' ד' דאם משתינים בהם לפעמים אסור להרהר בהם ד"ת כו' והיינו דוקא משום שהוא קבוע, וכעת נזדמן לידי ספר שו"ת לבושי מרדכי וראיתי במהדו"ת סי' קס"ה שצדד להקל משום האי חילוקא וכתב ג"כ בכוונת הקש"ע כן וכבר הבאתי לו מהראש יוסף ומשמעות דבריו להקל והי' לבאר בסוגי' הש"ס והפוסקים מה שנלע"ד לצדד להיתרא:

טו

מה שתמה ע"ד הצל"ח ברכות (כ') שהקשה על הסתירה בש"ע סי' ס"ב סעי' ד' דפסק כרבינא דהרהור כדבור דמי ובסי' קפ"ה סעי' ב' וסי' ר"ו סעי' ג' פסק כר"ח, והוא פלא שאין כאן שום סתירה דבש"ע סי' ס"ב הרי כתב רק דאם מחמת חולי או אונס קרא ק"ש בלבו יצא והיינו דבמקום אונס יוצא בהרהור עכתו"ד, ולא אדע מה חשב על הצל"ח וכי ח"ו לא ידע הצל"ח מה דקאמר והעתיק בעצמו ש"ע סי' ס"ב סעי' ד' אם מחמת חולי או אונס אחר כו' אבל הא גופא דיוצא בהרהור מחמת חולי או אונס הוא משום דרבינא דבעל קרי מהרהר וקורא וכמו"ש המג"א סי' קפ"ה, והצל"ח באמת לא הקשה כלל דרך סתירה כמו שהעתיק כ"ת רק כתב דרך פירוש דבק"ש יוצא בהרהור מה"ת משום דכתיב על לבבך וזה שהביא מש"ע סי' ס"ב, והיינו טעמא דרבינא בבעל קרי דמהרהר בלבו משום אונס, ועפי"ז הולך ומבאר ע"פ חילוקו דמשא"כ בסי' קפ"ה וסי' ר"ו מה שא"י בהרהור הוא מדין התורה דבכל ענינים חוץ מק"ש הרהור לאו כדבור מה"ת ומ"ש המג"א בסי' קפ"ה דגם שם יצא בהרהור מחמת חולי או אונס באמת לא אתי' לפי פי' הצל"ח והוא כמו"ש המג"א עצמו סי' ק"א סק"ב דמ"ש בסי' צ"ד דחולה יהרהר בלבו הוא רק לרווחא דמלתא אבל אינו יוצא ידי תפלה בזה ובש"ע הרב סי' ס"ב ע"פ הגר"א דגם התם לגבי ק"ש הוא רק לרווחא דמלתא לקבל שכר אבל הצל"ח ע"פ דרכו מפרש שהוא לדינא אליבא דרבינא וז"פ: ידידו.

תוכן העניינים

חזון נחום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה