חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן א · ח
ובאמת הנה בהא דסנהדרין דפריך אר"ח דאמר בגבולין ד"ה פטור מחלה מהא דמע"ש וכתבי הקודש יגנזו עד דמשני לעולם בטהור ואסקוהו לגוה ונפיל מחיצות וכי ליתנהו למחיצות לא גזור, והרמב"ם פ"ד דעכו"ם ה' ט"ו הביא הא דמע"ש וכ"ק יגנזו ותמה הלח"מ כיון דהר"מ ז"ל פסק כר"ח דמע"ש בגבולין ממון גבוה הוא ופטור מחלה א"כ הי' לו לבאר דדוקא בנפול מחיצות כדאוקימתא דש"ס, ובמנ"ח מ' תס"ד התעצם בקו' זו: והנ"ל ליישב דהנה לכאו' יש סברא גדולה לומר דאפי' אי אי' אכילת מע"ש בגבולין דאורייתא מ"מ יהי' מקרי ממון הדיוט וגם ראוי לאכילה כיון דאיסורו רק משום ביטול מ"ע דפדי' דכתיב וצרת הכסף כתוס' מכות (ד' י"ט) א"כ ל"ה איסור רובץ על החפץ רק על האדם שלא יבטל המ"ע אבל המע"ש לעצמו יהי' מקרי ראוי לאכילה וממילא גם ממון הדיוט, אבל נראה מבואר דר"ח דאמר אבל בגבולין ד"ה פטור לא ס"ל סברא זו רק דע"י חיוב מ"ע שעל האדם מקרי המע"ש גופא א"ר לאכילה והוי ממון גבוה: והנה התוס' קידושין (ד' נ"ג) הקשו דאמרי' שם דלר"י דס"ל מע"ש ממון הדיוט הוא אם קידש מקודשת אפי' בגבולין ובסנהדרין אר"ח דבגבולין ד"ה פטור מחלה ותירצו דהתם קאמר ר"ח דלאו עיסה הוא להתחייב בחלה משום דא"ר לאכילה, וראיתי בס' חזון נחום לתמורה שהקשה דא"כ מאי פריך בש"ס מהא דמע"ש וכ"ק יגנזו אילימא בירושלים מי הוי עה"נ כו' ואלא בעיר אחרת ואסקוה לגוה הא קלטוה מחיצות אלא לאו בגבולין ומאי קושיא נימא דמתני' ר"י הוא דמע"ש ממון הדיוט ואפי' בגבולין ור"ת דוקא לענין חלה קאמר דפטור משום שא"ר לאכילה: