אור ברסלב
חזון נחום סימן א

חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד

סימן א

מאמר אגדה במצב עת הנבוכה ד' ירחם

ב"ה עש"ק י' אדר תרע"א דאמבראווא

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הה"ג החו"ב מפורסם כש"ת מו"ה מנחם מענדיל מיללער הכהן נ"י ראבד"ק זלאטשוב:

ע"ד שאלתו במה שברצון גבאי דבהכ"נ לסתור ולהעביר את השתי כיפות בנויות אצל אה"ק מזה אחת ומזה אחת למען להרויח איזה מקומות שם:

א

תשובה. בירושלמי פ' בני העיר אמר כל כלי בהכ"נ כבהכ"נ ספסלה וקלטורה כבהכ"נ ועפי"ז יש לדון בהני כיפות דידן שיהי' להן קדושת בהכ"נ לכל דבר דלא גרעי מספסלה וקלטורה דמפורש בירושלמי שיש להן קדושת בהכ"נ, אמנם דברי הירושלמי הובאו בר"ן ובב"י או"ח ובמג"א סי' קנ"ג סקט"ו הביאו לענין בהכ"נ של כרכים שאינו נמכר אא"כ תלו אותו בדעת היחיד דה"ה כל כלי בהכ"נ ספסלים ויריעות כו' ולפי"ז צ"ע אם גם לגבי איסור נתיצה יש להן דין בהכ"נ לפי הנודע שיטת הרמב"ן ז"ל דבהכ"נ הוי רק תשמישי מצוה ובזמן מצותן יש בהן כבוד קדושה והר"ן ז"ל כתב דכיון שעיקרו עשוי לומר דבר שבקדושה הטילו בו קדושה מדבריהם ומעתה יתכן דכל זה בכותלי בהכ"נ משא"כ בספסל וקתדרה דהן רק תשמישי בהכ"נ לא יהי' בהן איסור נתיצה כלל:

ב

ומה דאמר בירושלמי דספסלה וקלטורה יש להן כל קדושת בהכ"נ י"ל דהירושלמי לטעמי' דהנה במחלוקת הראשונים בדין קדושת בהכ"נ דלהר"ן פ' בה"ע הוא רק דרבנן ולשי' היראים הוא מה"ת מדרשא דתו"כ בקרא והשימותי את מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות ולדברי הר"ן דרשת התו"כ אסמכתא בעלמא הוא ובשי' הירושלמי נראה דקדושת בהכ"נ דאו', ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' י' כ"כ מסברא שהרי כל ההכרח של הר"ן בזה הוא מכח קו' הרמב"ן דאיך בהכ"נ של כפרים נמכר הא קדושת הגוף אין לו פדיון ומה"ט הוצרך לומר דהוי רק קדושה דרבנן, והנה בירושלמי קידושין רפ"ג ר"א בשם ר"י הר"ז עולה ל' יום כל שלשים הר"ז עולה לאחר ל' יום יוצאה לחולין מבואר בשיטתו דס"ל קדוה"ג פקעה בכדי דלא כמסקנת הש"ס נדרים (כ"ט) וא"כ הירושלמי לשיטתו יכול לסבור דקדושת בהכ"נ דאו' וניחא ג"כ בהא דשל כרכים אינו נמכר שכתבו התוס' לחד פי' כיון דגם אחרים נתנו לבנינו א"י למכרו דלא ניחא להו שתפקע קדושתו, ובר"ן ורא"ש הביאו בשם הירושלמי אני אומר אחד בסוף העולם קנה בה וקשה אי קדושת בהכ"נ דרבנן אמאי ניחוש מספיקא הא סד"ר לקולא רק דהירושלמי לשיטתו דקדושת בהכ"נ דאו':

ג

ולי נראה ג"כ להוכיח בסברת הירושלמי דקדושת בהכ"נ דאו' דהנה במעילה (כ') בהא דהדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל אר"ל התם בשהקדישו ולבסוף בנאו אבל בנאו ולבסוף הקדישו לא מעל דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר, ולפי"ז בבהמ"ק שבונין בחול ואח"כ מקדישין כמבואר במעילה (י"ד) אין מעילה מה"ת וכ"כ בשעה"מ ה' מעילה, ולפי"ז מסתבר שי' הר"ן דקדושת בהכ"נ דרבנן לפמ"ש באו"ז ה' בהכ"נ דאם עשו אה"ק משן וסלע המחובר מעיקרו אין קדושה חלה עליו כמו דאין מעילה במחובר לקרקע, ולכאו' הרי למ"ד תלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר בהמ"ק גופי' הוי מחובר והוא קדוש ועכצ"ל דשאני קדושת המקדש שהוא משום הקרבנות דקדוש קדושת הגוף בדמיון מזבח וכ"ש וכבר נחלקו בזה הבעה"מ והרמב"ן ז"ל בע"ז (נ"ב) דהרז"ה כתב דאבני מזבח ועזרה יש להן רק קדושת דמים וע"כ איכא בהו דין באו פריצים וחללוה דיוצאין לחולין ע"י מעילה ומשא"כ בכ"ש והרמב"ן השיג עליו מתוספתא דאבני היכל ועזרות שנפגמו אין להן פדיון, ובשו"ת ח"ס או"ח סי' ל"א הק' בדברי הרמב"ן ז"ל דאיך אפשר דמזבח ועזרות יש להן קדושת הגוף והרי ש"ס ערוך הוא בכתובות (ק"ו) דפרוכת מבה"ב הוא הואיל ותחת בנין עשויות א"כ כש"כ בנין גופי' שהוא מבה"ב עיי"ש שנדחק לתרץ דאחר שנקבע בבנין בא לו קדוה"ג, והנה שי' האו"ז הנ"ל מסייע להרמב"ן דעל כרחו יש לבמה"ק קדוה"ג כמו מזבח וכ"ש משום הקרבנות דאל"כ גם קדושת בה"ב לא יהי' לו כיון שהוא מחובר ואין קדושה חלה עליו כמו דאין מעילה במחובר, ולפי"ז לגבי קדושת בהכ"נ נמצא דודאי הוא רק דרבנן מפני שהוא מחובר דאין לומר שהוא בכלל קדושת המקדש כמו"ש היראים שהרי קדושת מקדש שאני שהוא קדוה"ג כמו כ"ש משום הקרבת הקרבנות ומשא"כ בהכ"נ:

ד

והלא תראה כדברים האלה יוצאים מדברי הרמב"ן ז"ל עצמו בר"ן פ' בה"ע שהק' איך בהכ"נ נמכר והא דבר שראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה, ובתוספתא דהאי פרקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להן פדיון וע"כ תירץ הרמב"ן דבהכ"נ עשו אותו רק כתשמישי מצוה והר"ן כתב דכיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם עיי"ש והיינו דהרמב"ן לשיטתו בע"ז דבהמ"ק יש לו קדוה"ג וכמו שהביא שם וגם כאן לתוספתא דאבני היכל ועזרות שנפגמו אין להן פדיון ומשוה"כ בהכ"נ שיש לו פדיון על כרחו שהוא רק תשמישי מצוה או שיש בו קדושה מדבריהם, ומשא"כ לשי' הרז"ה דעזרה יש לה רק קדושת דמים מה"ת, א"כ גם בהכ"נ קדושתו מה"ת שהוא בכלל המקדש כמו"ש היראים:

ה

והנה בירושלמי שבת פ"ט ה"א ר"ז בשם רב המשתחוה לבית אסרו ומקשה וההן בית לא כמי שחקקו ואח"כ חברו רב פתר לה סיתותן של אבנים הוא גמר מלאכתן וזה סותר מה דאיתא בש"ס בבלי (שבת ק"ב) מסתת משום מאי מחייב רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש ובשבת (ע"ה) רבה ור"ז דאמרי תרווייהו כל מידי דאית בי' גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש וכיון דרב ס"ל דמסתת אינו חייב משום מכה בפטיש ע"כ דלא ס"ל סיתותן הוא גמר מלאכתן, ובשו"ת מהרא"ש סי' פ"ד כתב עפי"ז בישוב קו' השעה"מ ה' מעילה בפסחים (כ"ה) דמבואר דאיכא מעילה ביושב בצילו של היכל אף דהוי מחובר רק משום דבנין בהמ"ק חציבת האבנים בקודש כמבואר בתוספתא ובר"מ פ"א מבה"ב ה"כ גם תלוש ולבסוף חברו מקרי תלוש דחציבתן הוא גמר מלאכתן, ולפי"ז לשי' דברי הירושלמי אלו נמצא דקדושת המקדש מלבד קדושתו משום הקרבנות יש לו קדושת בה"ב מה"ת כשי' הרז"ה דלא תקשי איך חלה עליו קדושה במחובר הא אין מעילה במחובר וכדברי האו"ז ז"א דהא להירושלמי חציבתן הוא גמר מלאכתן והוי תלוש וממילא גם קדושת בהכ"נ לפי"ז הוא מה"ת דהוא בכלל המקדש בכה"ג שהי' סיתוס האבנים לצורכו, וי"ל עפי"ז בביאור הירושלמי מגילה פ"ג ה"א הדא דאת אמר בבהכ"נ של יחיד אבל בבהכ"נ של רבים אסור אני אומר אחד מסוף העולם קנו בו והא תני מעשה בר"א בר' צדוק שלקח בהכ"נ של אלכסנדריים כו' ומשני אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן עד כדון כשבניי' לשם בהכ"נ בניי' לשם חצר והקדישה מהו כו', והנה המפורשים פי' מה דמשני דעשו אותה משל עצמן דלא עשו אותה משל ציבור והוי בהכ"נ של יחיד והוא ע"פ פי' הראשון בתוס' דכל שידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא וכן יחיד שבנה בהכ"נ ונתנה לבני העיר יש לו מכר ע"פ זטה"ע ובב"י סי' קנ"ג מ"ש ע"ז דהרא"ש לא כ"כ עיי"ש, והנה לפי' זה אין המשך למה דאמר אח"כ בירושלמי עד כדון כשבניי' לשם בהכ"נ בניי' לשם חצר והקדישה מהו דהרי לא איירי בזה עד עכשיו:

אבל ע"פ האמור י"ל דמה דמשני אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן רצה לומר דאפי' הוי עכשיו בהכ"נ של רבים רק שתחלת בנינו הי' בשל עצמן בנין הדיוט אף שנעשה אח"כ בהכ"נ של רבים בקנין מ"מ יש לו מכר וההסבר דהרי הירושלמי דאמר בסמוך אני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו כבר הבאתי מה שדקדקו בו דאי קדושת בהכ"נ דרבנן הוי ספיקא דרבנן להקל רק דמכאן מוכח בשי' הירושלמי דקדושת בהכ"נ דאו' וכבר כתבתי דהירושלמי אזיל בזה לשיטתו דאמר סיתותן הוא גמר מלאכתן א"כ הא תינח בכה"ג שבנאו מתחלה לבהכ"נ אבל כאן בבהכ"נ של אלכסנדריי' שבנאו תחלה בשל עצמן לצורך הדיוט אף שנעשה אח"כ קנין רבים מ"מ כיון דליכא סיתותן גמר מלאכתן לצורך בהכ"נ שוב הוי קדושת בהכ"נ דרבנן ואין לחוש מספיקא בשל כרכין שמא אחד מסוף העולם קנוי בו דסד"ר להקל, ולכן מה יפה ההמשך בירושלמי דקאמר עד כדון שבניי' לשם בהכ"נ בניי' לשם חצר והקדישה מהו והיינו כיון דקמתרצת לה דאיירי שבנו בשל עצמן לצורך הדיוט ואח"כ נעשה בהכ"נ של רבים ש"מ דפשיטא לך בכה"ג דבנאו לשם הדיוט והקדישה נאסר ומנ"ל הא ואמר נישמעינא מן הדא קונם לבית זה שאני נכנס ונעשה בהכ"נ הדא אמרה בניי' לשם חצר והקדישה קדשה ודו"ק. [אח"ז כתבתי בתשו' במק"א והבאתי ירושלמי סוטה פ"ז מפורש דתשמישי קדושה קדושתן דאו' וא"כ למ"ש הר"ן דבהכ"נ הטילו עליו דין תשמישי קדושה מדבריהם והיינו דס"ל דכל תשמישי קדושה הוא רק דרבנן וכמו"ש הח"ס או"ח סי' ל"ח וא"כ להירושלמי דתשמישי קדושה הוא מה"ת ממילא גם קדושת בהכ"נ הוא מה"ת]:

ומעתה י"ל דמ"ש בירושלמי דספסלה וקלטורה קדושת בהכ"נ עליהן הוא לשיטתו דקדושת בהכ"נ הוא מה"ת בבניינו וכמו קדושת המקדש לכן כל הנבנה מחובר בבהכ"נ יש לו דין בהכ"נ משא"כ לדידן דבהכ"נ גופי' יש לו קדושה רק מדין תשמישי קדושה מדבריהם שהטילו בו על שעשוי לומר בו דבר שבקדושה לא יכול לגרור אחריו קדושה לספסלין וכיפות שהם רק תשמישי מצוה ול"ה בכלל המחיצות דלתוכן עבידן לצורך דבר שבקדושה וליכא בהן איסור נתיצה כלל:

ו

ואמנם הנה במג"א סוס"י קנ"ב בשם מהרמ"פ דאסור לנתוץ רק דבר מחובר ודבריו תמוהים כמו"ש בפמ"ג וח"ס או"ח סי' ל"ב שהוא נגד ש"ס ערוך (מכות כ"ב) דהשורף עצי הקדש לוקה משום לא תעשון וראיתי בשבילי דוד שכתב דבאמת בהכ"נ שהטילו בו דין תשמישי קדושה הוא. רק בבהכ"נ עצמו אבל ספסלי בהכ"נ רק תשמישי מצוה נקראים, ולפי"ז מדנתן המהרמ"פ טעם לפי שהם תלושים נשמע דספסלין וקתדראות המחוברים שפיר יש להן דין תשמישי קדושה בכלל גוף בהכ"נ וצ"ע:

ז

ובשו"ת מהרש"ם הנ"ל כ' להוכיח דקדושת בהכ"נ דאורייתא מיומא (דף י"ב) דלמסקנא בין בהכ"נ ובין דכרכים אינו מטמא בנגעים דלא מקרי אחוזתכם ואי קדושת בהכ"נ דרבנן אין מהני להקל בשל תורה וכמו"ש הר"ן פ"ב דפסחים לענין דשיל"מ דאף דחמץ אסור לאחה"פ מדרבנן לא תקנו תקנתם להקל אלא להחמיר עד"ת וגם לטהר בנגעים הוי קו"ע ודאי א"י לעקור מד"ת ובע"כ קדושת בהכ"נ דאורייתא עיי"ש, אבל תמה אני שלכאורה במתכת"ה כמו בשעתו אישתמיט מיני' דברי הש"ס סנהדרין (ד' קי"ב) דא"ר חסדא מחלוקת במע"ש בירושלים דר"מ סבר מע"ש ממון גבוה הוא כו' אבל בגבולין ד"ה פטור מתיב רב יוסף מהא דמע"ש וכתבי הקודש יגנזו במ"ע אילימא בירושלים מי הוי עה"נ כו' אלא בעיר אחרת ואסקוה לגוה הא קלטוה מחיצות אלא לאו בגבולין כו' ועיין תוס' ב"מ (ד' נ"ג) דאע"ג דמחיצה לקלוט דרבנן מקרי שלל ירושלים לאכול דהעמידו דבריהם על דין תורה, הרי מבואר דמשום קדושת מחיצות לקלוט דרבנן שוב ל"מ שללה רק שלל ירושלים לאכול דהוי ג"כ בקו"ע וא"כ הכ"נ שפיר בהכ"נ אינו מטמא בנגעים אע"ג דקדושת בהכ"נ דרבנן מ"מ מהני שלא יהא מקרי אחוזתכם דמשמעות שללה ואחוזתכם גדר אחד להם:

ח

ובאמת הנה בהא דסנהדרין דפריך אר"ח דאמר בגבולין ד"ה פטור מחלה מהא דמע"ש וכתבי הקודש יגנזו עד דמשני לעולם בטהור ואסקוהו לגוה ונפיל מחיצות וכי ליתנהו למחיצות לא גזור, והרמב"ם פ"ד דעכו"ם ה' ט"ו הביא הא דמע"ש וכ"ק יגנזו ותמה הלח"מ כיון דהר"מ ז"ל פסק כר"ח דמע"ש בגבולין ממון גבוה הוא ופטור מחלה א"כ הי' לו לבאר דדוקא בנפול מחיצות כדאוקימתא דש"ס, ובמנ"ח מ' תס"ד התעצם בקו' זו: והנ"ל ליישב דהנה לכאו' יש סברא גדולה לומר דאפי' אי אי' אכילת מע"ש בגבולין דאורייתא מ"מ יהי' מקרי ממון הדיוט וגם ראוי לאכילה כיון דאיסורו רק משום ביטול מ"ע דפדי' דכתיב וצרת הכסף כתוס' מכות (ד' י"ט) א"כ ל"ה איסור רובץ על החפץ רק על האדם שלא יבטל המ"ע אבל המע"ש לעצמו יהי' מקרי ראוי לאכילה וממילא גם ממון הדיוט, אבל נראה מבואר דר"ח דאמר אבל בגבולין ד"ה פטור לא ס"ל סברא זו רק דע"י חיוב מ"ע שעל האדם מקרי המע"ש גופא א"ר לאכילה והוי ממון גבוה: והנה התוס' קידושין (ד' נ"ג) הקשו דאמרי' שם דלר"י דס"ל מע"ש ממון הדיוט הוא אם קידש מקודשת אפי' בגבולין ובסנהדרין אר"ח דבגבולין ד"ה פטור מחלה ותירצו דהתם קאמר ר"ח דלאו עיסה הוא להתחייב בחלה משום דא"ר לאכילה, וראיתי בס' חזון נחום לתמורה שהקשה דא"כ מאי פריך בש"ס מהא דמע"ש וכ"ק יגנזו אילימא בירושלים מי הוי עה"נ כו' ואלא בעיר אחרת ואסקוה לגוה הא קלטוה מחיצות אלא לאו בגבולין ומאי קושיא נימא דמתני' ר"י הוא דמע"ש ממון הדיוט ואפי' בגבולין ור"ת דוקא לענין חלה קאמר דפטור משום שא"ר לאכילה:

ט

ונראה לתרץ דבהסבר דברי התוס' קידושין ורש"י בסנהדרין שחדשו דבגבולין לענין אכילה מקרי אינו ראוי ובכ"ז ל"ה ממון גבוה נראה דכבר הקשו דאמאי בגבולין לא יהא מקרי ממון שלו משום הואיל דראוי להעלותו לירושלים דשם הוי ממון הדיוט לר"י (בשלמא מה דלא אמרי' הואיל א"ב מיתשל וא"ב פריק י"ל דל"א הואיל כזה דהוי נגד חיוב מצותו להעלותו לירושלים ולאכלו, ומתורץ בזה קו' התוס' פסחים (מ"ו) ממצה של מע"ש ורק לענין אינו נאכל בכל מושבות אמרי' בפסחים (ל"ח) הואיל א"ב פריק משום דהתם אמרי' אפי' הואיל אי לא קרא לה שם ואי אטמי כו' וכנראה שלזה כוונו התוס' בפסחים שם במה שסיימו וצ"ע בהנהו הואיל דכ"ש הואיל ולא קרא לה שם עכ"ל אבל זה קשה לר"י אפי' בגבולין יהי' מקרי ממון הדיוט וראוי לאכילה משום הואיל וראוי להעלותו לירושלים) ותירץ בשעה"מ ה' חו"מ דבגבולין דל"ח לאכילה לשום אדם ל"א הואיל כמו"ש התוס' עירובין (דף ל"ו) אך כתב דהתוס' בעירובין מחלפא שיטתי' ממה שהקשו בפסחים (מ"ו) בחמץ של הקדש שיעבור בב"י משום הואיל א"ב מיתשל עיי"ש, ולענ"ד דאין כאן חילוף שיטות כלל דהתוס' בעירובין שפיר כתבו לענין עירוב דבעינן סעודה הראוי' לאכילה וא"כ בהקדש דא"ר לאכילה לשום אדם ל"א הואיל שיהי' מקרי עי"ז ראוי לאכילה משא"כ התוס' בפסחים דאיירי לענין שיעבור בב"י בהקדש דממעט משום שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה דל"ה ממון שלו מה בכך דא"ר לאכילה לשום אדם מ"מ כיון דהוי ממון עכ"פ לגבי גבוה שוב יהי' מקרי ממון שלו משום הואיל, וכעין שכתבו הראשונים לענין לדידי שוה לי דאם הוא ש"פ במק"א יכולה לומר לדידי שוה לי ולא בדבר שאינו ש"פ לשום אדם וזה ברור ואמת, ולפלא בעיני שהשעה"מ לא הרגיש בזה:

ואחר שבאנו לידי מדה זו מסתברא שפיר דברי התוס' ורש"י הנ"ל מ"ש דבגבולין מקרי ממון הדיוט ומקרי א"ר לאכילה, והיינו דמה"ד לכ"ע הוי גם ממון גבוה וכפירש"י בלשון א' רק דלכך מקרי ממון הדיוט משום דראוי להעלותו לירושלים דשם הוי ממון הדיוט משא"כ לענין היתר אכילה שפיר לא מקרי ראוי משום הואיל דראוי להעלותו לירושלים, דז"א דכיון דהשתא א"ר לשום אדם לאכילה ל"א הואיל כתוס' עירובין הנ"ל:

ולפ"ז מתורץ היטב קו' הנ"ל מה דפריך הש"ס מחלה על עה"נ דמע"ש יגנזו הא חלה שאני דבעינן ראוי לאכילה כנ"ל, ולהאמור ניחא שפיר דקו' הש"ס היא דלגבי עה"נ הוה לן למימר דמע"ש בגבולין אפי' ממון גבוה מקרי דהא הטעם דלענין חלה מקרי מע"ש בגבולין ממון הדיוט הוא רק משום הואיל דראוי להעלותו לירושלים דשם יהי' ממון הדיוט להתחייב בחלה, משא"כ הכא לענין עה"נ דאם יעלה אותו לירושלים הרי קלטוה מחיצות ויהי' שלל ירושלים א"כ אף בגבולין מה"ד שלא יהי' חל עליו איסור עה"נ דהוי ממון גבוה דל"ש הואיל דראוי להעלותו לירושלים דאדרבה אי יעלה אותו לירושלים הרי קלטוה מחיצות, ועכצ"ל דלכך חל עליו אי' עה"נ משום דמע"ש בגבולין מקרי ראוי לאכילה וגם ממון הדיוט בלא טעם דהואיל כלל רק משום דאיסור אכילתו חוץ לירושלים הוי רק אי' גברא שלא יבטל מ"ע דוצרת הכסף כתוס' מכות הנ"ל וא"כ ש"מ דלא כר"ח:

י

והנה במה דפריך הש"ס אי דאסקוה לגוה הא קלטוה מחיצות ובתוס' ב"מ (נ"ג) כתבו דאע"ג דמחיצה לקלוט דרבנן מקרי שלל ירושלים לאכול דהעמידו דבריהם על דין תורה, יש להעיר דאמאי יועיל באמת הא אין כח ביד חכמים לעקור בקו"ע ובתוס' פסחים (ל"ו) כתבו לחד תירוצא דמשום מחיצה לקלוט דרבנן ל"מ אינו נאכל בכל מושבות והכ"נ אמאי יהי' מקרי שלל ירושלים:

אבל נ"ל דמה דאותיב ר"י לר"ח הא קלטוה מחיצות היינו לר"ח לשיטתו דס"ל ביבמות (דף צ') דיש כח ביד חכמים לעקור אף בקו"ע וא"כ הכ"נ משום קלטוה מחיצות יהי' מקרי שלל ירושלים, וכיון דאתאן לזה מתורץ דברי הרמז"ל כמין חומר מה שלא הביא אוקימתא דש"ס דמיירי בנפול מחיצות כמו דפסק דמע"ש בגבולין פטור מחלה ולמ"ש ניחא דלענין חלה שפיר ס"ל דפטור כיון דא"ר לאכילה כתוס' קידושין ורש"י סנהדרין הנ"ל דל"ש הואיל וראוי להעלותו לירושלים ולאכלו דכיון דלא חזי השתא לשום אדם ל"א הואיל (והא דפסק דמע"ש בירושלים חייב בחלה ואדם יוצא י"ח בפסח כבר כתב הלח"מ להוכיח בזה שי' הר"מ דס"ל ממון הדיוט הוא) משא"כ לגבי עה"נ אף בגבולין חל עליו אי' עה"נ משום דראוי להעלותו לירושלים דשם יהי' ממון הדיוט דכיון דהוי עכ"פ ממון לגבי גבוה שוב אמרי' בי' הואיל לגבי ממון הדיוט, דכל מה דמקשה הש"ס ר"ח דבגבולין לא יהי' עליו אי' עה"נ הוא רק לר"ח לשיטתו דיש כח ביד חכמים לעקור הקו"ע ומהני קליטת מחיצות דרבנן שיהי' מקרי שלל ירושלים א"כ בגבולין ל"ש הואיל דראוי להעלותו דאדרבה אי יעלה אותו לירושלים הרי קלטוה מחיצות והוי שלל ירושלים, משא"כ לדידן דקיי"ל אין כח ביד חכמים לעקור בקו"ע ולא מהני מחיצה לקלוט דרבנן שיהי' שלל ירושלים, א"כ אף בגבולין שפיר חל עליו אי' עה"נ משום הואיל דראוי להעלותו לירושלים דשם יהי' ממון הדיוט ושפיר סתם הרמז"ל דמע"ש יגנזו אפי' בגבולין אף ע"ג דפטור מחלה, דוק והבן כי הוא יקר ונחמד בס"ד:

יא

ומעתה הדרא ההוכחה דקדושת בהכ"נ דאורייתא מדלא מקרי אחוזתכם לענין נגעים והא דמחיצה לקלוט דרבנן מהני שלא יהי' מקרי שללה הוא רק לר"ח דס"ל יש כח ביד חכמים לעקור בקו"ע משא"כ לדידן וכמבואר בשי' הר"מ ז"ל כנ"ל וע"כ דקדושת בהכ"נ דאורייתא, וי"ל דאי משום הא לא איריא דמ"ל שגם להר"מ ז"ל מהני מחיצה לקלוט דרבנן שלא יהי' מקרי שללה, ומה שסתם וכתב דמע"ש יגנז אף בגבולין י"ל באופן אחר בסגנון הנ"ל עפימ"ש בשעה"מ ה' חו"מ בשי' הרמב"ם דס"ל דגם מע"ש בירושלים הוי ממון גבוה והא דיוצא בה י"ח בפסח וגם חייב בחלה הוא משום הואיל א"ב מתשיל ור"מ דאמר ממון גבוה ופטור מחלה לית לי' הואיל עיי"ש, ולפי"ז י"ל דהש"ס בסנהדרין אותבי' לר"ח מהא דמע"ש יגנז דאי בגבולין ממון גבוה הוי לד"ה אמאי יגנז דלענין עה"נ לש"ל הואיל דראוי להעלותו לירושלים דאדרבה הרי אז קלטוה מחיצות שיהי' מקרי שלל ירושלים לכ"ע, ואין לומר דיהי' בגבולין ממון הדיוט משום הואיל א"ב מתשיל דהא הוי נגד חיוב מצותו להעלותו לירושלים דהרי חזינן דפליג ר"י אר"מ ואמר דבירושלים חייב בחלה משום דממון הדיוט ולא קאמר אפי' יהי' ממון גבוה מקרי שלו משום הואיל א"ב מתשיל וע"כ משום דהוי נגד חיוב מצותו או דלית להו הואיל כלל כדברי השעה"מ הנ"ל, משא"כ להרמז"ל לשיטתו דפסק באמת דמע"ש בירושלים ממון גבוה הוא ועכ"ז פסק דבירושלים חייב בחלה ויוצא בה י"ח, וע"כ משום הואיל א"ב מתשיל א"כ אף בגבולין לדידי' מקרי שללה לגבי עה"נ משום הואיל א"ב מתשיל, והא דבגבולין פטור מחלה משום דבגבולין אינו ראוי לשום אדם לאכילה ובכה"ג ל"א הואיל שיהי' מקרי ראוי לאכילה, משא"כ לענין עה"נ דלא תלי' בראוי לאכילה כ"א שיהי' ממון הדיוט שפיר אמרי' הואיל אף בגבולין:

יב

איברא די"ל דאע"ג דלגבי עה"נ אזלינן בתר קליטת מחיצות דרבנן שלא יהא מקרי שללה, אבל לגבי נגעים שלא יהי' מקרי אחוזתכם יש ראי' דלא אזלינן בתר דרבנן דכבר כתב בקרית ספר הביאו המל"מ פי"ד מטומ"צ דאם ישראל שכר בית מעכו"ם ויש בו נגעים לא יראו בתחלה ואם אחוזת ישראל מושכרת לעכו"ם אחוזתכם קרינן בה עיי"ש, והנה הש"ך חו"מ סי' שי"ג הביא בשם הב"ח דהא דקיי"ל שכירות לא קני' היינו מדאו' אבל מדרבנן שכירות קניא ואם שהש"ך תמה עליו אבל בשו"ת הב"ח סי' י"ח האריך בישוב והסבר דבריו, ובשו"ת מאמר מרדכי סי' כ"ו החזיק דבריו עיי"ש, א"כ הרי מבואר דאע"ג דשכירות קני' מדרבנן מ"מ לא מהני אם אחוזת ישראל מושכרת לעכו"ם שלא יהי' מקרי אחוזתכם, ועדיין ראיית המהרש"ם קיימת דקדושת בהכ"נ דאורייתא דאל"כ אמאי יועיל קדושת בהכ"נ דרבנן שלא יהי' מקרי אחוזתכם, אבל באמת אין זה מספיק דאטו גברא אגברא קרמית דאולי הרב בעל קרית ספר לא שמיע לי' סברת הב"ח דמדרבנן שכירות קני':

ולעומת זה יש להוכיח לכאורה מהא דממעט דבהכ"נ א"מ בנגעים דקדושת בהכ"נ דרבנן וכבר מטו לה כן בשם שו"ת בר לואי שהוכיח כן דאס"ד קדושת בהכ"נ דאו' תיפוק לי' דמ"מ בנגעים משום דא"א לקיים קרא כדכתיב לנתוץ הבית משום לא תעשון כדאמרי' בסנהדרין (ע"א) דעיה"נ שיש בה מזוזה אפילו אחת אינה נעשית עה"נ דכתיב את כל שללה תקבוץ ושרפת וכיון דאיכא מזוזה א"א לשרוף משום ל"ת כן, ולכאורה יש לומר לפמ"ש בשו"ת מהרמ"פ דבתלוש ליכא לאו דל"ת והיינו דנתיצה ל"ש רק במחובר ואף שהפמ"ג הק' עליו מ"מ בחזו בי' תיוהא מבואר בש"ס ב"ב דליכא אי' נתיצה וא"כ אי לא הוי ממעט מקרא דאחוזתכם הוה אמרי דמטמא בנגעים וממילא לא הי' איסור נתיצה כלל כיון דעומד לתלוש כתלוש דמי והוי כחזי בי' תיוהא ואע"ג דהשתא דלא מטמא בנגעים מקרי מחובר מ"מ אי הו"א דמטמא הוי מקרי תלוש וכעין שכתבו התוס' בעירובין (דף ל"א) דלגבי בונין בחול ואח"כ מקדישין אע"ג דאין מחלין על הקרקע מ"מ כיון דאי לא קדוש עומד לתלישה וה"נ בנ"ד, אבל באמת ז"א דהא ביבמות (ק"ג) פריך הש"ס אהא דבית המוחלט מטמא ואי ס"ד כדמכתת דמי הא בעינן והבא אל הבית וליכא ומשני שאני התם דכ' ונתץ את הבית אף בשעת נתיצה קרי בית, וא"כ הרי מבואר דלגבי בית המנוגע ל"א כדמכתת דמי ושוב ל"ה כחזי בי' תיוהא, אבל בפשיטות י"ל דאי הוי בהכ"נ מטמא בנגעים הו"א דפקע קדושת בהכ"נ דכ"ש טמאים דאינם נפדים אמרי' במנחות (דף ק"א) דיש להם טהרה במקוה ובית המנוגע שאין לו תקנה כלל שפיר הו"א דפקע קדושת בהכ"נ והוה כהא דאבני מזבח ששיקצו אנשי יון משום דבאו פריצים וחללוה (בע"ז דף נ"ב):

י

ובדין נתיצה לצורך שהא"ר חולק על הט"ז סי' קנ"א ופוסק דאין בזה אי' נתיצה עפ"י דעת הרמב"ם שכ' דהנותץ מן המזבח בעינן דוקא דרך השחתה וראי' מרא"מ פ' ראה פירש"י וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים מזבחות ולא הקשה על מחיקת שם די"ל דמיירי בענין שיש צורך וא"כ ש"מ דנתיצה מותר לצורך, וכ"ת הביא מפמ"ג שהק' דמ"ש נתיצה ממחיקת השם דתרווייהו מחד קרא נפקי וכבר הק' כן הרא"ם ז"ל, ולענ"ד י"ל עפימ"ש אאמו"ר הגאון רשכבה"ג זצ"ל בתשו' [בינתים כבר האירה עולם בשו"ת כוכב מיעקב סי' ע"ד] הערה לד' הא"ר מש"ס דמ"ק (ד' ב') מנכש משום מאי מתרין בי' דרב יוסף אמר משום זורע וכ' התוס' דטעמי' דבתר מחשבה אזלי' ורמב"ם פסק כר"י הרי דאע"ג דמעשה המנכש הוא לתלוש העשבים מ"מ מקרי התלישה זריעה לפי מחשבתו, והכ"נ בסותר ע"מ לתקן אע"ג דהמעשה סתירה הוה מ"מ אזלינן בתר מחשבתו לתקן עיי"ש הערות נפלאות והנה הרה"מ בה' שבת פכ"ה ה' כ"א כ' לתרץ דברי הרמב"ם שפסק גבי חריות של דקל שגודרין לעצים ונמלך עליהם לישיבה א"צ לקשור ובמחשבה בעלמא סגי להוציא מידי מוקצה כרשב"ג ובאבנים פסק בצאו ולמדום צאו ושפשפים דבעי מעשה להוציא מידי מוקצה ותי' דגבי אבנים דסתמא הוה מוקצה לכך בעי' מעשה להוציא מידי מוקצה אבל בחריות של דקל דאין נעשים מוקצה אלא משום מחשבה שגודרים לעצים שם מהני מחשבה להוציא מידי מחשבה וע' מג"א סי' ש"ח סק"מ, ולפי"ז י"ל דהכ"נ בנ"ד שאני בסתירת בהכ"נ דכל הקדושה של בהכ"נ היא רק משום מחשבתו ע"י שייחד הבית הזה לבהכ"נ לכך מותר סתירה ע"מ לתקן דבתר מחשבה אזלי' ומחשבה מהני להוציא מידי מחשבה, משא"כ במוחק את השם דאפי' כתב את השם שלא בכוונה אסור למחוק כגמ' דערכין (ד' ו') בעכו"ם שהתנדב קורה ושם כתוב עלי' יגוד וכמו שהוכיח בשו"ת חו"י סי' ט"ו וע' ביו"ד סי' רע"ו בט"ז סק"ב ובש"ך סק"ז, וכיון דקדושת השם לא משום מחשבתו כ"א ע"י מעשה הכתיבה לכך אסור מוחק ע"מ לתקן דל"מ מחשבת תיקון להוציא מידי מעשה:

יא

אמנם בעיקר קו' הפמ"ג כבר קדמו בב"י יו"ד סי' רע"ו בשם ר"י אכסנדרי דלכך מוחק ע"מ לתקן אסור משום דאפשר בגניזה משא"כ סותר ע"מ לבנות דא"א לנו לבנות מזבח עי' בשו"ת אדב"ע סי' ב' שתפס בזה על הפמ"ג ובשו"ת הרי"ם סי' ב' למד מד' הב"י דגם בסותר ע"מ לבנות היכא דאפשר בתקנה אחרת אסור אבל בשו"ת אדב"ע כתב דא"כ יהא תמיד אסור בבהכ"נ סותר ע"מ לבנות דבהכ"נ היא דומה ממש לגניזת היריעה דאפשר לבנות בהכ"נ במקום אחר רק דכוונת הב"י כיון דאי' נתיצה בבהכ"נ היא רק משום לתא דעזרה ומזבח א"כ א"א לאסור יותר מעזרה ומזבח וא"כ בנ"ד דהוה בהכ"נ גופא להרחיב מקום להגדיל ולהאדיר נראה שיש להתיר עפי"ד הא"ר הנ"ל דהוה סותר ע"מ לתקן דכיון שהוא לצורך ל"מ דרך השחתה וכמו בקציצת אילן דכ' לא תשחית ואם הי' מעולה בדמים מותר כדאמרי בב"ק (ד' צ"א) וברא"ש כ' דבצריך למקומו מותר ובט"ז יו"ד סי' קט"ז דמותר לקוץ כדי לבנות במקומו בית דירה ובט"ז סי' קי"ז לענין נחירת התיישים דל"ה השחתה לצורך אדם, דאע"ג דאי' ב"ת הוא דאורייתא ע' רש"י מנחות (דף פ"א ע"א) ד"ה ומשני ואע"ג דאין ללמוד מזה דיהא מותר סתירת בהכ"נ לצורך אדם כמו שהוכיח הפמ"ג מהא דמבשל בעצי הקדש אבל נראה כמו"ש בשו"ת ד"ח ח"ב סי' י"ג דבעינן שיהא התיקון שוה יותר מהקלקול אז ל"ה השחתה וא"כ הקדש שכל חפציך לא ישוו אפי' שורף לצורך אדם מקרי השחתה ומשא"כ בנ"ד שהתיקון הוה לבהכ"נ גופא לדבר מצוה לעמוד שם ולומר דבר שבקדושה ודאי ל"מ השחתה כלל, ומ"ש בש"ע סי' קנ"ב בהג"ה שלא לסתור מחיצת בהכ"נ כדי להרחיבו אין הטעם משום אי' נתיצה רק הטעם משום פשיעותא או משום צלויי והיינו דלצורך הרחבת בהכ"נ ל"ה דרך השחתה וע' שו"ת שאילת יעב"ץ סי' ע"ו דלהרחבת בהכ"נ מותר לקוץ אילנות וע' מנחות (ד' ע"א) דקוצרין מפני ביטול בהמ"ד משום דהוה קציר מצוה ואף דבנ"ד ליכא ביטול בהמ"ד ע"י הני כיפי מ"מ הוא צורך מצוה להגדילו ולהאדירו, ואם כי מה טבו הערות כת"ה דבדאורייתא אין מתירין אף לצורך מתוס' יומא (מ"ג ע"ב) ותוס' פסחים (כ"ו) אבל הנה בנ"ד עיקר ההיתר משום דלצורך ל"מ השחתה דמצינו זאת ג"כ לגבי אי' השחתת אילן שהיא דאורייתא ובפרט די"ל דמעיקרא הני כיפי לא נתקדשו כלל כדאמרי' בפסחים (פ"ו) בשורא ובר שורא והשתא שיהא שוה לקרקע בהכ"נ יהא על המקום קדושת בהכ"נ א"כ הוא מרחיב בקדושה ועיין באשל אברהם אודות העמוד הגם שקבוע ועומד על גבי אבנים אין לו דין כתלים ול"ש בזה ל"ת, מכל הני טעמי נראה להתיר בנ"ד שהיא לצורך הרחבת בהכ"נ, אבל כל זה אם בני העיר מסכימים או עכ"פ שותקים ואינם מוחים אז רשות נתונה לזטה"ע בזה משא"כ אם בני העיר מוחים בפירוש כפי הנראה ממכתב כ"ת אין כח ביד זטה"ע לעשות בזה בעל כרחם וכמו"ש בח"ס יו"ד סי' ה' בכה"ג דהרוב יכולים למחות אף שהם עצמם מינו את זטה"ע לכתחלה על כל דברי הקהל מ"מ יכולים עתה לחזור בהם ועיין ג"כ ח"ס חו"מ סי' קט"ז, ובפרט שאומרים מלתא בטעמא שחוששים בדבר ויש להם לתלות במ"ש בשו"ת מהר"ם ב"ב הביאו הח"ס חו"מ סי' צ"ה שאסור לקטום משטענדר אפי' תלוש והגם שנראה שלא כוון על השטענדר שבזמנינו שכמו ע"ת עשויות מ"מ אם הם חוששים ומוחים בפירוש אין לעשות בזולת הסכמתם הנלע"ד כתבתי: ידידוש"ת.

תוכן העניינים

חזון נחום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה