חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ת · תשובה / הכרה בחטא
עיקר גדול מעיקרי התשובה, שידע ויכיר החוטא בחטא שחטא, ויכיר גם
שבמעשה החטא מעל בה', וכל עוד שלא הגיע להכרה והבנה ברורה ברעת החטא, לא
יוכל החוטא לבוא בשערי תשובה.
כי כאשר אדם חטא ועבר על רצון ה', אם בעל נפש הוא, לא יאוחר שיעלו בקרבו
הרהורי חרטה ותשובה, ויכיר בחטאו ובפשעו להשי"ת ויחזור וישוב מאשר עיוות.
אך אדם שחוטא ועובר על רצון ה', אך לדעתו והבנתו אין במעשהו כל פגם
וחטא, במצב זה יהא קשה עליו לשוב בתשובה מחטאו, וליבו לא יהא נוקפו כלל,
והרהורי תשובה לא יעלו ברעיונו, שהרי לדעתו כלל לא חטא.
התורה הקדושה מספרת לנו )בראשית יג,ז-ט( שהיה ריב בין רועי מקנה אברהם ובין
רועי מקנה לוט והכנעני והפריזי אז יושב בארץ. "ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי
מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך
הפרד נא מעלי". וצריך להבין, הרי אברהם אבינו היה מקרב תחת כנפי השכינה את
כל גויי הארץ, ובודאי שהיה סובל את כל טענותיהם ואופי הנהגתם, ועל אף הכל, היה
מקרבם באהבה רבה לבל ידח ממנו נידח. וא"כ מדוע ביקש אברהם אבינו, שהיה אב
המון גויים, שלוט ייפרד מעליו, הלא בכך גרם לו שיתרחק מה' ושיילך להתחבר עם
אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה'.
ועוד יש לדקדק, שמובא במדרש )בראשית רבה מא,ו(, "רבי עזריה בשם ר"י ב"ר סימון
אמר, כשם שהיה ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט, כך היה ריב בין אברם ללוט".
ומדרש פלא היא, מדוע אומר המדרש שהיה ריב בין אברהם ללוט, אחרי שכל המריבה
הייתה רק בין הרועים.
אך גילו לנו חז"ל שלוט התיר לרועים שלו לתת מרעה לצאן שלהם בשדות של
זרים, שסבר שאין זה גזל, כיון שכל הארץ נתונה לאברהם, ולוט הוא יורשו, כי לאברהם
עדיין לא היו בנים, וממילא אין גזל במה שרועיו שולחים את בהמותיהם לרעות בשדות
זרים. וכיון שלוט לא הכיר ברעתו, ולא הבין את חטאו, לכן אברהם אבינו אבי החסד
שהביא לביתו כל אדם, ראה חובה וצורך לשלוח מעליו את לוט שהיה שארו ובשרו,
שכן שבטענה שטענו רועי לוט כנגד רועי אברהם, בעצם כוונתם הייתה להכשיר את
מעשה הגזל שלהם משדות אחרים, ויסוד ההיתר שלהם היה, ע"י שאמרו שהם בסך
הכל מאמינים בהבטחת השי"ת שהארץ נתונה לאברהם, ולוט הרי יהא יורשו, וא"כ מה
שהם אוכלים משלהם אוכלים ואינם גוזלים דבר.
וא"כ טענת רועי לוט, שבעצם הם מאמינים גדולים בהבטחות ה', ומשום כך אין כל
מניעה לאכול משדות אחרים ואין זה גזל כלל, שהרי אדרבא בזה הם מקיימים את
מצות ה' ומחזיקים בארץ המיועדת להם.
אך האמת היא, שעדין לא הגיע השעה שאברהם יירש את הארץ, וע"כ אין זו
מצווה אלא עבירה גמורה. וזו גרועה שבמידות, לעשות מעשה עבירה ולהכשירה
במצווה, וזו ממש כמצווה הבאה בעבירה, כאותו חזיר טמא הפושט טלפיו ואומר כשר
אני, וכל כוונתו היא להכשיר רשעתו ומעשיו הטמאים בסימני טהרה.
ולכן לא היה זה ריב גרידא בין הרועים, אלא ריב ומחלוקת על השקפה ושיטה בין
אברהם אבינו ללוט, וכפי שדרשו חז"ל. ולכן שלח אברהם אבינו את לוט מעליו, ואע"פ
שהיה הדבר כנגד כל מדתו ואופיו.
ולכן אמרו חז"ל בגמרא )יומא כב,ב(, שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה
לו. שאול עבר עבירה אחת ואבדה ממנו המלוכה, ודוד המלך עבר שתי עבירות ולא
אבדה ממנו המלוכה בגין כך. כי חטאו של שאול היה על אשר השאיר בחיים אחרי
מלחמת עמלק את מיטב הצאן והבקר, ועל אף שנצטווה להרוג את כל שלל המלחמה,
בכל זאת חמל על הצאן, שכן בדעתו דימה שיהא זה לרצון ולריח ניחוח לה' כשירצוהו
בעגלים ופרים בני שנה. ומשו"כ שאול באחת ועלתה לו, כיון שהפגם היה מהותי
ויסודי, שכלל לא הכיר בחטאו. אך דוד המלך אע"פ שהיו בידו שתי חטאים בכ"ז לא
עלתה המלכות ממנו, כיון שהכיר בחטאו, וכאשר הוכיחו אותו, מיד אמר חטאתי, ולכן
זכה שהמלוכה תישאר אצלו.
מובא במדרש )תנחומא ראה י'(, מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והייתה
לו שדה אחת והייתה עושה אלף מידות, והיה מוציא מעשרותיו ממנה מאה מדות
למעשר, ומן המותר היה מתפרנס הוא ובניו ובני ביתו כל ימיו. בשעת מיתתו קרא
לבנו, אמר, בני, תן דעתך על השדה, כך וכך מידות היא עושה וכך אני מוציא ממנה
מעשר, וממנה הייתי מתפרנס אני וביתי כל ימי. שנה ראשונה זרע הבן אותה ועשתה
אלף מידות, הוציא ממנה מאה מידות מעשר. שנייה, נכנסה בו עין רעה ופיחת הוא
עשרה מידות, ופחתה היא מאה מידות כנגדו, עד שבסוף תשע שנים הוציאה השדה
רק מאה מידות. אמר רבי לוי, שאף שהפחת בשדה היה הולך ופוחת בכל שנה עד ט'
שנים, מ"מ לא נתן אותו הבן על ליבו לדעת שמחמת שפיחת את המעשרות לכן הוא
נענש. אלא היה סבור שיש כאן סיבה טבעית, והזמן הוא עת רע לגידולי השדה.
ונמצא שאותו אדם איבד את כל ממון אביו, ולא שת ליבו לחקור בטעם האמיתי
שהביא לכליון ממונו, מחמת שפיחת את מעשרותיו, אלא חשב שיש כאן מכת
מדינה. כי פעמים אדם לא מכיר בחטאו ולא שם על ליבו להבין ולהתבונן שמעשיו
הם מקולקלים.
ועל זאת ניתן להמליץ מש"כ )משלי יט,יד( "בית והון נחלת אבות", כלומר, מתי משתמר
אצל האדם בית והון שקיבל מאבותיו, כאשר נחלת אבות בידו, והיינו, כשעומד ומקיים
את צדקתם והנהגתם של אבותיו והולך בדרך האמת והישר שהנחילו לו.
וזהו התיקון וההכנה לתשובה, ללמוד ולהכיר את חטאו ולדעת את גודל פשעו
ואשר עיוות, ואחר כך יוכל להיכנס בשערי התשובה עד שישלים את תיקונו וזוכה
לחלקו בגן העדן מקום עידון הנשמות.