חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ת · תשובה / בעל תשובה
ידוע, שמעלת בעל תשובה, גדולה עד מאוד, ובימים מיוחדים אלו, מעלת השב
בתשובה, רמה וגדולה עד מאוד. וידוע המעשה המובא בספר 'עמק המלך', על רב
צדיק וחסיד, קדוש ונורא, רבי משה די ליאון זצוק"ל, שהיה אדם גדול ונכבד, והשכינה
שרתה עליו ומרוב קדושתו, האנשים שהתקרבו לארבע אמותיו, היו נכנסים הרהורי
תשובה בליבותם.
בתקופתו, חי איש עשיר, שנכסיו היו רבים ומסועפים ביותר, אך היה בעל עברה
גדול, גזלן, רמאי, נואף וכל מידה רעה הייתה בו. באחד הימים, זכה לדבר עם רבי משה
די ליאון ובתוך הדיבור, פחד ואימה וחרדת אלוקים נכנסה בליבו. עמד בבכי ותמרורים
ובקש מרבי משה תיקון לנפשו וכל אשר יורה לו, יעשה.
רבי משה נתן לו סדר תשובה וציווה עליו, שלא ימוש מבית מדרשו. אחרי שקיים
אותו עשיר את כל הסדר שהורה לו, אמר לו רבי משה, בלילה תבוא לבית המדרש
ושם יהיה סוף התיקון שלך. בא בשעה המיועדת ועמד ברטט ואימה וחרדה גדולה.
אמר לו רבי משה, כעת זו השעה שתקבל עליך מיתה, תעמוד ותעשה וידוי על חטאיך.
לאחר שהתוודה, הורה לו רבי משה לשכב על רצפת בית המדרש. לקח רבי משה בידו
כף מברזל, מלאה עופרת רותחת, ואמר לעשיר לעצום את עיניו ולבלוע את העופרת
הרותחת ומיתתו, תהא כפרתו ובזה, יבוא סיום סדר תשובתו. אותו עשיר, קבל עליו
את הדין באהבה ובדחילו ורחימו וכשדמעות של תשובה זולגות מעיניו, פתח את פיו,
כדי לקבל עליו את הדין. לקח רבי משה כף מלאה דבש ושפכה לתוך פיו, במקום
העופרת הרותחת וקרא באזניו את הפסוק: "וסר עוונך וחטאתך תכופר".
עמד אותו עשיר ופרץ בבכי ואמר לרבי משה, מדוע לא יצקת את העופרת בפי
ולמה לא נתת לי לסיים את סדר תיקוני ותשובתי? ענה לו רבי משה, אל תירא ואל
תפחד, מחשבה כמעשה!
לא עברו ימים, ועת פקידתו של רבי משה בא, כשהבינו בני ביתו קרוביו, שסוף
ימיו בא, עמדו להיפרד ממנו. בא גם אותו עשיר בעל התשובה, ובכה בכי גדול ואמר
לרבי משה, שכל זמן שהיה רבי משה חי, הוא היה קרוב לה' ועתה, שרבי משה
יסתלק מהעולם, פוחד הוא שיתרחק מדרך השם ולכן, הוא מבקש שאף הוא יסתלק
מן העולם. נתן לו רבי משה תקיעת כף על כך ולמחרת נפטר אף אותו עשיר.
מעשה זה, רבי אברהם הלוי, תלמיד האריז"ל היה מספרו, בכל עת בבית המדרש
הגדול בצפת, ללמדנו, עד כמה כח התורה וכח חכמי ישראל גדול הוא וכל מילה
היוצאת מפי צדיק אות היא לעולם ורצון יראיו יעשה.
ורואים עד כמה כח חכמי ישראל גדול, מהגמרא במסכת יבמות )דף קכ"א(, שיש נידון
על אדם שטבע במים, ולא ידוע אם נותר בחיים או לא ויש כעת ספק, האם אשתו
מותרת להנשא לאחר, או שתשאר עגונה? אומרת הגמרא, שאם טבע במים שיש
להם סוף, אשתו מותרת ואם טבע במים, שאין להם סוף, אשתו אסורה. פירוש, "מים
שאין להם סוף", שאם אדם טבע בים שלא רואים את סופו, כיוון שלא ראינו שהאדם
הטובע עלה מהים, אוסרים את אשתו להנשא, כיון שחוששים, שעלה ממקום אחר,
שלא גלוי לעינינו והוא חי וקיים ולכן אשתו אסורה להנשא לאחר. אך, אם טבע ב"מים
שיש להם סוף" שרואים את סוף המים, ועבר זמן שלא יוכל להינצל, אשתו מותרת,
שהרי, ראינו שלא ניצל מהטביעה.
וקשה, הכל בכל עניין של התר עגונות, מחפשים חז"ל דבר להקל על האשה ומדוע
במים שאין להם סוף החמירו, שגם מחמת חשש רחוק, אוסרים את האישה ומחשיבים
אותה כעגונה.
אלא, יש כאן יסוד גדול, שמכיון שחכמים אמרו שמים שאין להם סוף אשתו
אסורה, יצרו בזה כוח בעולם, שאפילו שזה לא מציאותי להנצל במים שיש להם סוף,
בכל אופן נקבע טבע העולם כפי הוראת חכמים.
ומביאה הגמרא מעשה, בשני בני אדם שהיו צדים דגים בירדן ונכנס אחד למחילה
תת ימית בנהר, כדי לצוד שם דגים ושקעה עליו החמה ולא מצא את הפתח לצאת.
שהה חברו, עד כדי שיעור זמן שתצא נפשו והלך והעיד לאשתו שבעלה טבע. בבוקר,
כשזרחה החמה, מצא אותו אדם את פתח המחילה והגיע לביתו וראה שמספידים
אותו. מיד עמד ואמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו שמים שאין להם סוף, אשתו
אסורה.