חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ש · שלוות הנפש / אתה חייב להירגע
הנה, חשבנו לחזק בנפש יסוד גדול. לפני כמה שנים תלמוד תורה חשוב, בסוף
השנה, הביאו את כל תלמידי כיתה ח', אשר סיימו את הלימודים ועולים ללמוד
בישיבה קטנה, לקבל ברכה להמשך החיים החדשים. והנה, מנהל התלמוד תורה ביקש
מאחד מהילדים לעמוד ולומר פילפול בדברי הגמרא. הילד הצדיק עמד, והנה, לא
יכול היה לומר מאומה, הוא עומד ומתבייש דקה ועוד דקה, וכל דקה הרגשנו כזמן
ארוך, שאי אפשר להשוותו לשום זמן, ואחרי כמה רגעים, עמד המנהל והיה מפציר
בנער "אתה חייב להירגע!"
חשבנו בדעתנו באותו רגע, ברגע שאומרים לאדם ובוודאי לנער אתה "חייב",
לעולם אי אפשר להמשיך להירגע; חובה ורגיעה הם שני דברים הפוכים, חייב זה חוב
עם כל המשתמע, רגיעה זה ענין אחר עם כל המשתמע מרגיעה.
וכך אנו מוצאים אדם, אשר רוצה לישון, אם יחכה בכח לישון וימתין להירדם,
לעולם לא יעלה בידו להרדם, אלא צריך לשכוח מן המחשבה הזאת אשר האדם דורש
מעצמו להרדם, ואז, יעלה בידו להרדם.
כמו כן לחייב אדם לזכור דבר, זה דבר והיפוכו. אנו רואים אדם, אשר רוצה להיזכר
בדבר, אפילו שם של אדם, או דבר פשוט ביותר עומד וחושב בכל כח ומנסה להיזכר,
זה שם אשר עומד בלשונו ובפיו אך אינו זוכר, הוא מרגיש שהנה זה אצלו, אך אינו
זוכר את השם מדוע? משום שמותח ומחייב את עצמו, מיצר את כל הדרכים, ונהיה
כפי בקבוק צר, ולא עולים לו הזכרונות והמחשבות, אך כאשר משתחרר מן המחשבות
האלו ואינו דוחק עוד לזכור את השם ההוא, או את הדברים אשר רצה לומר פתאום,
הכל עולה לו בנקל והנה, זוכר הוא הכל.
לכן, את החסימה הזאת והצרת הדעת, מן הלחץ והדאגה והמחשבה, חייב האדם
לנתק מעצמו.
וכך אמרו חז"ל )סנהדרין צז,א(: הגאולה תבוא בהיסח הדעת. מדוע? כל עוד שחושבים
על הדברים, חוסמים את הדבר ומצרים אותו. וכן מנו חז"ל שם עוד דברים מן החשובים
שבאים בהיסח הדעת. לכן ידע האדם שעליו לעבוד על עצמו, להגיע לשקט נפשי
גדול. אדם אשר יושב בשקט ואינו אומר דבר, אין זה אומר שהוא רגוע. ישנם אנשים,
אשר יושבים שקטים שנים רבות ובתוך ליבם ישנה סערת רגשות גדולה ביותר!
ואיך מגיעים לשקט הנפשי הגדול הזה? ישנה דרך אחת יחידה והיא אמונה
בהקב"ה שאין אדם נוקף אצבע למטה, אלא אם כן גזרו עליו מלמעלה, וזה היה הכח
של רבי עקיבא, שהוציאו אותו להריגה והורידו באכזריות את כל עורו מגופו והיה
קורא קריאת שמע בנחת ובלי שום דאגה ופחד.
כאשר האדם משליך את כל אשר לו, להקב"ה ויודע שכל מאן דעביד רחמנא לטב
עביד, מקבל כוחות גדולים ולכן בן דוד לא בא, אלא בהיסח הדעת.
אלו דברים של אמונה חזקה.
וזה אחד מן הדברים הקשים אשר יש בדור הזה, החינוך אשר מחנכים את העולם
היום, זה שהחיים הם מלחמה גדולה וצריך להיות עירני ולכל בעיה אשר נוצרת, מיד
צריך לחפש את הפיתרון וצריך להיות עירני, רגע רגע, לכל צרה אשר תבוא, שמיד
נמצא בזריזות את הפיתרון, וכך אנשים, כל היום מחפשים כל בעיה אשר קרתה
בעולם, איך יתמודדו איתה? ומה יקרה בסוף העולם? וכך האדם נמצא במלחמה ומתח
מתמיד, כמו שאדם שרוצה לישון ומחכה להירדם, וכמו אדם שרוצה לזכור שם ומנסה
להיזכר וכו', ובסוף, כמעט פתר את הבעיה אך לא פותר אותה לעולם, והוא כאישה
אשר מצירה לילד ואינה מצליחה ללדת.
לכן ישים האדם את מבטחו בה', והרבה שלוחים למקום, ובמקום ללכת לבית
מרקחת ולקנות תרופות לכל סוגי המחלות אשר קיימות בעולם, שאם חס ושלום
נחלה באחד מן המחלות, שתהיה תרופה מוכנה, "די לה לצרה בשעתה", עד שאם חס
ושלום נגיע להצטרך את התרופה הזאת, תוקפה פג ואינה שווה מאומה.
כל העצות האלו והדרכים הללו, אינם שווים אחד לשני, כל ענין וכל דבר, זה עולם
לעצמו, והעצה להתפלל לבעל הרחמים, שיושיע וימנע רע מאיתנו ומעמו ישראל, זו
הדרך הישרה והטובה אשר בה ישכון אור.