חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות מ · מצוה / לסייע בידי עושי מצוה
נאמר בתורה )שמות כז,א(: "ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמות אורך וחמש
אמות רוחב רבוע יהיה המזבח ושלש אמות קומתו". ומובא בדעת זקנים מבעלי
התוספות, שלוש אמות קומתו כנגד שלשה גואלים שעמדו להם לישראל, משה ואהרן
ומרים.
ויש מקום להקשות, הרי לא מצאנו שמרים היתה גואלת של עם ישראל, אמנם
מעלות גדולות ונצורות היו במרים, והיתה מוסרת נפשה למען ילדי בני ישראל לילד
אותם ולהצילם מגזירת פרעה, ובשבילה זכו בני ישראל לבאר מים במדבר להרוות
נפש צמאים ועייפים. וכן אמרו חז"ל )בבא בתרא יז,א( שמלאך המוות לא שלט בה, וכן
לא שלט בגופה רימה ותולעה, שזהו אות וסימן לצדקות ושלמות המעשים. אבל מכל
מקום לא מצאנו שהיתה גואלת כאחיה משה ואהרן, שכל עניני הגאולה עשרת המכות
והנסים במצרים ועל הים נעשו על ידם.
ונראה לבאר, נאמר: )שמות טו,כ-כא(: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף
בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים שירו לה' כי גאה
גאה סוס ורכבו רמה בים". וצריך להתבונן בשירת מרים, מדוע בחרה לשיר יחד עם
בנות ישראל דווקא את הפסוק שבו נאמר שסוס ורוכבו רמה בים, ומה נתייחד שבח
זה משאר שירות ותשבחות שיש בשירת הים, שבחרה בו מרים לשבח את ה' על רוב
חסדו.
ובכדי לישב קושיא זו צריכים אנו להקשות קושיה נוספת, מדוע נענשו הסוסים
שעליהם רכבו המצרים, והלא היה להקב"ה לחוס על אותם בעלי חיים שלא חטאו
במאומה, וכבר נאמר ורחמיו על כל מעשיו )תהילים קמה,ט(, ודרשו חז"ל בגמרא )בבא מציעא
פה,א( שזה נאמר גם על בעלי חיים. ומבואר במכילתא שהיו כמה סוגי עונשים למצרים,
וכל אחד קבל כפי גודל רעתו ורשעתו, וגם הסוסים קבלו את העונש כפי שבעליהם
קבלו, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "סוס ורוכבו רמה בים". והיינו, שסוס שבעליו היה
רשע, אזי גם הוא ירד ועלה במצולות כמו קש ונתייסר הרבה עד שטבע, וסוס שבעליו
היה רשע בינוני סבל פחות, וסוס שהיה בעליו כשר סבל פחות מכולם. וצריכים אנו
להתבונן מדוע קיבלו הסוסים עונש בדיוק כמו בעליהם, ומדוע היו צריכים להיות
קשורים זה בזה ולקבל את אותו העונש.
אלא למדים אנו מדברים אלו יסוד גדול, שהמסייע לאדם יש לו חלק ושותפות
במעשה שנעשה, ואף על פי שהמסייע לא עשה שום פעולה בעצמו, אלא רק נתן עזר
וסיוע לעושה המעשה, בכל זאת נחשב לו כאילו הוא בעצמו עשה את המעשה, ומקבל
שכר או עונש כאילו עשה בעצמו. ומשום כך נענשו הסוסים שרכבו עליהם המצרים
וקבלו עונש וטבעו בים, מכיוון שהם סייעו למצרים להפיק את זממם ומחשבתם
הרעה, על כן גם עליהם באה מידת הדין וקבלו את עונשם. ולא עוד אלא שכל סוס
קיבל את עונש בעליו, ואף על פי שכל הסוסים פעולה אחת היתה להם, להביא את
בעליהם ממצרים לים סוף, מכל מקום מי שבעליו רשע קיבל עונש גדול יותר, ומי
שבעליו היה רשע פחות קיבל עונש קל יותר, כיוון שהמסייע נחשב כאילו הוא בעצמו
עשה את המעשה.
לכן בחרה מרים לשיר עם בנות ישראל דווקא את הפסוק הזה, סוס ורוכבו רמה
בים. שכידוע הנשים פטורות מהרבה מצוות, ובלימוד התורה גם כן אינם חייבות, ובכל
זאת אמרו חז"ל )ברכות יז,א( שהנשים זוכות לחיי העולם הבא ומקבלות חלק בתורה,
במה שמסייעות ועוזרות לבעליהן ולבניהן ללמוד תורה, ובשכר זאת מעלה עליהן
הכתוב כאילו עשו בעצמן את המצוות ולמדו התורה. שהרי בלא הסיוע שלהן לא היו
הבעלים יכולים לשבת ולהגות בתורה מתוך מנוחה והשקט, ואם כן נמצא שרק בזכותן
אפשר לתורה להתקיים.
וזה מה שבאה מרים לרמוז וללמד את בנות ישראל, שכשם שהסוס קבל את
עונשו יחד עם המצרי שרכב עליו, ואף על פי שהסוס לא חטא במאום, בכל זאת מן
השמים קיבל את עונשו מחמת שסייע לאדוניו לעשות את העבירה. כך גם נשות
ישראל תקבלנה את חלקן בתורה ובמצוות, ואף על פי שלא עסקו בהן, וזאת מחמת
הסיוע שסייעו לבעליהן שיוכלו לעסוק בתורה ולקיים המצוות, והמסייע לדבר נחשב
לו כאילו עשה בעצמו את הדבר.
לכן יובן מדוע התורה החשיבה את מרים כאחת מהגואלים שהיו לעם ישראל
במצרים, כיוון שסייעה להולדתו של משה רבינו שהיה גואלן של ישראל, ולא עוד
אלא שמסרה נפשה ועמדה על היאור לראות מה יעשה לו, והלכה בזריזות כעלמה
והשתדלה למצוא לו מינקת מנשות העבריים, וגם העלימה דבריה מבתיה בת פרעה
ולא גילתה שהיא אחותו והכניסה עצמה בסכנה למענו. משום כך נחשבת מרים גם
היא לגואלת של עם ישראל, שהמסייע לדבר נחשב כאילו עשה הדבר בעצמו, ומכיוון
שסייעה לגידולו של משה רבינו, על ידי כך יש לה חלק וזכות בכל מה שעשה משה
רבינו, וכל מעשיו של משה רבינו הם פועל יוצא ממעשיה של מרים אחותו, שאלמלא
שמסרה נפשה להצלתו לא היה בכלל נמצא וקיים בעולם, ועל כן יש למרים זכות
וחלק במעשיו.
ומזה נקח מוסר לעצמנו להיטיב את דרכינו ולישר את אורחותינו, ואם פעמים לא
יעלה בידינו לעשות מעשים טובים לכל הפחות נשתדל להשתתף עם עושי מצווה
ולסייע להם כאשר נוכל. וכבר אמרו חז"ל )מכות ה,ב( שכל הנטפל לעושי מצווה כעושי
המצווה בעצמו חשיב, וכן בהיפך כל הנטפל לעושי עבירה כעושי עבירה הוא, וצריך
האדם להשתדל שלא יהיה ח"ו במעשיו סיוע לעוברי עבירה ולמפירי ברית דת ישראל,
ושלא תצא תקלה מידיו לעולם.