חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות מ · מצוה / המצוות כהגנה מפני הפחד
לפני כ 15- שנים, זכינו לנסוע לקברי אבותינו הקדושים, במרוקו ונפשנו הייתה
בהתעלות הנפש גדולה ביותר. זכינו, בפעם הראשונה, להיות בציון מו"ר זקני רבינו
חיים פינטו הגדול ולנסוע, לקצה השני, לציון רבינו, דוד אבוחצירא, אשר מסר את
נפשו על קידוש ה'. ובחזור, נסענו כמה יהודים צדיקים,חזרה, למדינה אמצעית,
בהמשך לארץ הקודש.
והנה, כשעתיים אחרי תחילת הטיסה, עמדנו להתפלל שחרית, עטורים בטלית
ותפילין ופתאום, שוד ושבר, המנוע של המטוס, עולה בלהבות של אש והמטוס בסכנה
חמורה ביותר. היה צעקות, בכי ואנו עמדנו, קראנו "קריאת שמע" בכל כוחינו וקיבלנו
בדעתינו, עד כמה שאפשר, שמוסרים נפש באהבת ה' ועל ייחוד קדושת שמו.
אחד הגויים, אשר היה במטוס, עמד וצעק לעברנו, צעקה חזקה, אשר קולו נשאר
מהדהד בנפשנו 15 שנים ולא יעבור מאיתנו, כל ימי חיינו: "אתם היהודים, יש לכם
מצוות ודברים מיוחדים, כמו שאתם לובשים על עצמכם כעת. אין לכם מה לפחד
מכלום. אלוקים שומר עליכם!"
בסוף, אל חנון ורחום, הצילנו ויצאנו משערי מוות, אך המילים, בשעת האימה
והחרדה הגדולה, נשארו חקוקים ויישארו חקוקים.
יהודי צריך לדעת, הקב"ה נתן לנו כלים; הכלים הם המצוות, הטלית, התפילין,
שבת. וכאשר האדם אוחז בהם אין לו בשום פנים ואופן, רשות לפחד מכל עניין בעולם
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי"
הפחד, מראה על חוסר אמונה בהשם, או על חטאים הנמצאים בידי האדם, כדברי
חז"ל: "פחדו בציון חטאים" ועל מו"ר זקננו, רבינו חיים פינטו הגדול זצוק"ל, מסופר
שתפסוהו הגויים וחייבוהו לכפור, חס ושלום, באמונתו ובדתו. עמד ואמר להם: לא
נאה ויאה שאעשה זאת בסתר, תאספו את כל יושבי העיר ובפני כולם, אמלא את
רצונכם. אספו בשמחה ובחדווה, את כל יושבי העיר. עמד רבינו חיים פינטו וצעק
ואמר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" אין כח בעולם, שיכול לעצור יהודי מאמונתו
ובוודאי, לא פחד המוות.
המצוות, כטלית ותפילין, כשבת, כלולב וכאתרוג ובוודאי, לימוד התורה, הם מצוות
אשר נותנות לנוכח, לדחוק את החששות והפחד מכל דבר.
וידוע, המעשה עם רבי זושא: אשר הגיעו לעירו, אנשי צבא אכזריים, אשר היו
מתעללים ביהודים ונכנסו למקווה, להתרחץ ולהתהולל. רבי זושא, אשר הגיעה שעת
הטבילה הקבועה אצלו, הלך למקווה בלי פחד, ראה את החיילים האכזריים ומפקדם
בראשם, צוחקים צחוק של בוז ליהודים. לקח אבן, בכל כוחו, השליך לתוך חלון
המקווה. משמיים, האבן פגעה בראשו של מפקדם, אשר נפצע בצורה קשה.
מיד, יצאו החיילים, לרדוף אחרי עושה מעשה זה. רבי זושא, רץ בכל כוחו והחיילים
בעקבותיו, עד שכוחו לא עמד עימו. עצר, הסתובב לקבוצת החיילים הגדולה, מחזיק
בטלית והתחיל, הוא, לרדוף אחריהם. החיילים, לא ידעו את נפשם ואימה וחרדה נפלה
עליהם והחלו לברוח בפחד גדול, ממה? מאמונה בהקב"ה ומכח מצוות טלית קטן.
לכן, צריך יהודי, לשים מול עיניו, הזמנים והימים קשים ולא נוחים ולא יודעים
מהיכן צרה ומצוקה תבוא לאדם. כל רגע וכל שעה, הם בחזקת סכנה; סכנה לחיים,
סכנה לבריאות, סכנה לפרנסה.
ייקח האדם על עצמו, את המצוות המגינות, כטלית ותפילין, כשבת, כקביעת
עיתים לתורה וכתיקון הנפש ויחזק וישמרם, בכל משמר ובשעות קשות, הם כמגן
וצינה בעדו. להבדיל, כמו בשעת מלחמה, בונים מבצרים ובונים משוכות, בכדי לשמור
ולהינצל, כך המצוות הללו, עומדות ומגינות ומצילות את האדם, מכל דבר רע, אך,
ישתדל בכל כוחו, את אשר עושה בשלמות, משום שמצווה שנבראת בשלמות, כוחה
גדול ביותר.
נחזק ונתחזק ונקבל על עצמינו, להקפיד בכל הכח. הקב"ה, ישמור ויצילנו וירחיק
כל פחד וכל צרה מעלינו.