חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות מ
מודעות / דרך החיים
כיצד איפה צריך לנהוג אדם השואף לעלות בהר ה', וכיצד צריך לנהוג תלמיד עם
רבו, כשהוא חותר להיות כלי קבול לתורתו ויראתו של רבו?!
ידוע כי המנורה שבבית המקדש רומזת לחכמה, וכשם שששת הנרות אשר משני
צידי המנורה היו פונים אל עבר הנר האמצעי, משמע כך גם בלימוד התורה על התלמיד
לכופף את קומתו הרוחנית לפני רבו, עליו לראות את רבו כנר האמצעי המשפיע אורה
לכל סביבותיו. וכשהתלמידים נוטים לרבם, מייחדים אוזן ומטים לב לשמוע את מה
שאומר רבם, לראות את שנוהג רבם ולזכור את שראו ושמעו. עליהם לזכור כי הם כלי
הקיבול אשר יתמלאו ממה שראו ושמעו מרבם, וכי בעתיד יהא עליהם להעביר את
שקבלו הלאה. זוהי דרך מסירתה של התורה מדור לדור.
כך השתבח רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, על שורש השגותיו הכבירות, הוא
התבטא ואמר: "האי דמחדדנא טפי מחבראי, דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואלמלי
חזיתיה מקמיה הוה מיחדדנא טפי" )עירובין יג, ב(. כלומר, מחודד אני ושנון מחבירי,
מפני שראיתי את רבי מאיר מאחוריו, ואילו ראיתיו מלפניו הייתי שנון עוד יותר.
הרי, ש"ראייתו" של רבי הקדוש את רבי מאיר, התבוננותו בדרכיו ובמעשיו, היא זו
שהחכימתו מעל כל חבריו.
ואף בדורות האחרונים היה רבי משה סופר זי"ע בעל "חתם סופר", ידוע
בהתבטלותו לפני רבו, וכתלמיד מובהק שקד לפני רבו איש האלקים רבי נתן אדלר
זי"ע. בניו מספרים עליו, כי אחרי שדבק ברבו ועזב את בית אביו, "לקחו רבו לביתו,
מפתו אכל וממימיו שתה, והיה בן ביתו ממש, ועזב את אביו ואמו ודבק ברבו בדביקות
גדול".
צריך לדעת יסוד גדול, אלו הבאים ללמוד תורה, מתחלקים על פי רוב לשלושה, יש
את הסוג האחד החפצים בכל נפשם ומאודם ללמוד, הם שקועים בלימודם עד למעלה
מראשיהם, כרוכים אחרי רבותיהם ואזנם פתוחה לקלוט כל הגה ושיח שנשמעים
במחיצת רבותיהם, ויש להם שאיפה ומטרה בלימודם. הסוג השני הם אלו שבאים
ללמוד מפני ש"כולם עושים כך", אין להם שאיפה מיוחדת, אין להם תוכנית עצמית,
אך הם נמשכים אחרי הזרם ואחרי החברה. הסוג השלישי הם אלו אשר באים
ללמוד כמו מי שבא אל "עיר מקלט", אין להם היכן לפנות, אין להם להיכן ללכת, אז
הם יושבים במסגרת ה"גלות" שגזרו על עצמם עד ש"יגאלו".
שלושת הסוגים הללו אינם קיימים רק בלומדי התורה, גם בשאר מקצועות החיים,
ישנם כאלו שדרכם סלולה להם וחייהם מלאים אתגרים חיוביים, ומן הקצה השני
ישנם את אלו שמחפשים גאולה ומקלט לנפשם בעיסוק זה או אחר.
מודעות / האדם צריך להכיר בכוחות עצמו
בשעה שאדם הראשון חטא, ואכל מעץ הדעת, נפקחו עיניו וידע טוב ורע, וכיון
שהרגיש בחטאו הסתתר מפני ה', והתחבא בין עצי גן העדן. והקב"ה פנה אליו בשאלה
"אייכה??!!". וצריך להבין, וכי הקב"ה לא ידע היכן מסתתר אדם הראשון, הלא מלא
כל הארץ כבודו, ומה מקום היה לשאלת אייכה?!
מסופר על רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א, בעל ספר התניא, שנתפס למאסר
בגין לימוד תורה והפצת היהדות, והובא לחקירה בפני חוקר יהודי שפרק מעליו עול
תורה ומצוות. במהלך החקירה אמר החוקר לרבי שניאור זלמן: דע לך, שעזבתי את
דרך התורה והמצוות מפני קושיה שניקרה במוחי. אמר לו הרבי, ומהי הקושיה? ענה
החוקר: כיצד שאל הקב"ה את אדם הראשון אייכה? וכי הקב"ה לא היה שליט בעולמו
ולא ידע היכן אדם הראשון נמצא. ומתוך קושיה זו הגיע לכפירה.
ענה לו רבי שניאור זלמן: טעות בידך, לא זו הייתה כוונתו של הקב"ה לשאול את
אדם הראשון. שהרי בוודאי שידע הקב"ה את מקום מסתורו כמו שידע את כל הצפונות
שבחדרי לבבו. אלא ששאלת הקב"ה הייתה שונה לחלוטין. הקב"ה שאל את אדם
הראשון: אייכה? היכן כל הכוחות המיוחדים שנתתי לך, היכן כל המעלות המיוחדות
שהיו בך וכמו שאמר דוד המלך על אדם הראשון "ותחסרהו מעט מאלוקים". ואם כן,
מדוע לא השתמשת בכל הכוחות המיוחדים הללו לטובה. אייכה? וכיצד נפלת והגעת
להיכן שהגעת?!
הוסיף רבי שניאור זלמן ואמר לחוקר היהודי: שבעצם קריאתו של הקב"ה אייכה?
אינה מכוונת רק לאדם הראשון, אלא לכל אחד ואחד מאיתנו. שהרי גם בנו נתן הקב"ה
כוחות מיוחדים, ובכל אחד ואחד מבני ישראל טמונים כוחות נפלאים שצריך לדעת
ולהשכיל ולנצלם כדבעי. אך בפועל אנו מאבדים את הכוחות הללו ושוגים בהבלי
שווא. ועל כך שואל הבורא יתברך את כל אחד ואחד מאיתנו: אייכה?! כששמע החוקר
היהודי את דברי הרבי, זלגו עיניו דמעות והרהורי תשובה התנוצצו בליבו, זעקתו של
הרבי: אייכה? חלחלה וחדרה לתוך חדרי לבבו!
דרשו חז"ל )בר"ר ב,ג( על הפסוק )בראשית א,ב(: "והארץ הייתה תהו ובהו וחשך על פני
תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". רבי יהודה בר סימון, פירש את הפסוק הזה
על הדורות העתידים לבוא. והארץ הייתה תוהו ובוהו, זה אדם הראשון שהיה ללמה
ולא כלום. ובוהו זה קין, שביקש להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. וחושך זה דורו של
אנוש, על שם )ישעיה כט,טו( "והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי" וגו'. על פני תהום, זה
דור המבול שנאמר )בראשית ז,יא( "ביום ההוא נבקעו כל מעיינות תהום". ורוח אלוקים
מרחפת על פני המים, על שם "ויעבר אלוקים רוח על הארץ" )שם ח,א(. אמר הקב"ה,
עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה, תבוא האורה, "ויאמר אלוקים יהי אור" - זה
אברהם. ומצינו עוד בחז"ל )סנהדרין צז,א(, תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הווי עלמא,
שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ובעוונותינו שרבו יצאו
מהם מה שיצאו.
ויש להקשות, מדוע דרשו חז"ל על אלפיים שנה הראשונות שמבריאת העולם
שהם בגדר תוהו, והם ריקים ושוממים מבלי כל, ורק כשהיה אברהם אבינו בן חמישים
ושתיים שנה והחל לגייר גרים ולעשות נפשות לעבודת ה' בחרן, החלו אלפיים שנה
של תורה. והלא באותם אלפיים שנה דתוהו היו הרבה צדיקים וגדולים שקידשו את
עצמם בעבודת ה', כפי שאמרו חז"ל )עירובין יח,ב(, שאדם הראשון היה חסיד גדול, וכיון
שראה שנקנסה מיתה לעולם על ידו ישב בתענית מאה ושלושים שנה עד שהעלה
גופו זרזי תאנה. וכן הבל בנו של אדם הראשון הלך בתומת ליבו, ולמדנו ממנו היאך יש
לאדם להביא קרבנות. וכידוע שמשה רבנו הוא גלגול של הבל, ומזה נבין את גדלות
נפשו של הבל. וכן היה את חנוך שהתהלך לפני האלוקים בתום וביושר לבב, וכן היה
בדורות ההם מתושלח שכל עוד שהיה חי הקב"ה נמנע מלהביא את המבול על הארץ.
וכן היו נח ושם בנו שהקים ישיבה ללימוד התורה. וא"כ מדוע נקראו כל השנים הללו
תוהו ובוהו?!
אלא נראה, שאמנם באותם אלפיים שנה היו צדיקים גדולים, אך לכל אותם
הצדיקים לא היה המשך וקיום, וממעשיהם לא צמחו פירות ובניהם לא המשיכו
את דרכם אחריהם. וזהו ההבדל המהותי והיסודי בין אלפיים שנה הראשונות, שהיו
בהן אדם הראשון ונח ושאר הצדיקים, לאלפיים שנה השניות שבהם התחיל אברהם
להפיץ ולהאיר את אור האמונה בעולם, ועשה נפשות וקרבן תחת כנפי השכינה. ואילו
אותם אלפיים שנה ראשונות היו נחשבים בגדר של תוהו, כיון שלא היה המשך וקיום
נצחי לכל אותם הצדיקים.
הרי, שייתכן שאדם שאמנם ניחן בכוחות נפלאים, אך אם לא ינצל כראוי את
כוחותיו, בעצם כל ימיו יקראו ימי הבל ותוהו, ובאחרית ימיו כשיבוא לתת דין לפני
הקב"ה, ישאלוהו: אייכה?! והיכן כוחותיך המיוחדים שלא השכלת לנצלם כדבעי!
מודעות / דע את עצמך
באחד מן העיירות באירופה היו נוהגים, שכל העשירים גרו מחוץ לעיר בבתים
מבודדים עם גדרות גבוהות, ומחוץ לגדר היה שומר מסתובב כל הלילה לשמור מן
הגנבים. באחד הלילות יצא מביתו אחד הצדיקים לעשות חשבון נפש בינו לבין בורא
עולם, והנה נפגש עם אחד השומרים אשר היה מסתובב ושומר על אחד הבתים. עצר
הצדיק ושאל את השומר: בשביל מי אתה עובד? ענה השומר: אני עובד בשביל אחד
העשירים של העיר, שומר על ביתו. כשסיים לענות שאל השומר את הצדיק: ובשביל
מי אתה עובד. באותו רגע ששאל את הצדיק, הצדיק הזדעזע והשאלה הייתה כחץ
לליבו של הצדיק.
השאלה נראית שאלה פשוטה ורגילה, אך פעמים רבות שאלות ודברים שנראים
רגילים ופשוטים, טמון בהם מוסר ותביעה חזקה ביותר וקושי גדול.
ענה הצדיק לשומר ואמר לו: כרגע איני עובד בשביל אף אחד.
הנה בדברים אלו טמון מוסר ולימוד גדול מאוד, האדם שקוע בחיים ומשועבד
לעבודה גשמית וחומרית, או מנוצל על ידי אחרים בעבודת כפיים, או מנוצל על ידי
תאוותיו אשר משועבד ועובד עבורם שנים רבות, או את כל או רוב חייו. אותו צדיק
הגיע לדרגה שאינו משועבד, לא בשביל אנשים בעבודות כפיים ולא בשביל תאוותיו.
וכדברי הגמרא )ביצה טז,א(: הבבלים טיפשים שאוכלים לחם בתוך לחם. וקשה, מה
איכפת לגמרא מדרכם של הגויים הבבלים, שיאכלו איך שרוצים ומה שרוצים, ומדוע
הגמרא מגדירה אותם טיפשים?. אלא אפשר לדקדק ולאמר עומק הדברים, לחם בתוך
לחם הוא, קמים בבקר עובדים קשה, כששואלים אותם מדוע עובדים קשה, עונים
ואומרים בכדי שיהיה לנו כסף לקנות אוכל, או כשרואים אותם אוכלים בגסות ותאוה
ושואלים אותם מדוע, עונים ואומרים בכדי שיהיה לנו כח לעבוד. אם כן, עובדים
בשביל לאכול, ואוכלים בשביל לעבוד. ולכן הגמרא אומרת טיפשים הם, וכך שיעבוד
האדם או עבודה אשר מנוצל בה או שתאוותו מנצלת אותו, כאותם בבליים, אך יש
שלב בחיי האדם אשר עובד על עצמו עבודה רבה שמנתק את עצמו מן השיעבוד הזה,
וכבר אינו עובד בשביל אחרים וגם לא בשביל תאוותו.
וזו השאלה הפשוטה של אותו שומר את הצדיק: ובשביל מי אתה עובד?. אותו
צדיק כבר לא עבד בשביל שום אדם וגם לא בשביל שום תאוה, ומפה אחרי שניתק
האדם את עצמו מעבודה בשביל תאוותו, מתחיל העבודה האמיתית בשביל הקב"ה.
אך מי יכול לעבוד ולאמר אני עובד לעשות נחת רוח לשם שמים ליוצרי.
וידוע המעשה על צדיק גדול שלפני מותו בכה בכי גדול, שאלו אותו מדוע, ענה
ואמר להם: פה יש לי מצוות ציצית לקיים, בשמים לא יהיה לי מצוות. עבודת הצדיקים
הייתה, לא בשביל שכר או נחת אלא לעשות רצון אבינו בשמים. וכך מצאנו שצדיקים
גדולים מכרו את עולם הבא שלהם תמורת אתרוג נאה, וכן בעיר שלא היה מקוה, עמד
אחד הצדיקים ואמר שמי שיתרום כסף לבנות מקוה, נותן הוא לו את עוה"ב שלו.
כשמתנתק האדם מתאוותו ומעבודה בעבור תאוותו, כל כוחו נהיה משועבד לעבוד
את בוראו. עמד אותו צדיק וביקש מאותו שומר שיעבוד אצלו. שאל השומר את אותו
צדיק: ומה תהיה עבודתי, ענה ואמר לו: עבודתך תהיה לשאול אותי, ואצל מי אתה
עובד?.
פה יש גם יסוד גדול, אפילו כל העולם עומד ואומר לך: צדיק אתה. תהיה בפני
עצמך כרשע, וגם אם משמים יאמרו לך שצדיק אתה, תאמר לעצמך זה היה ברגע
הקודם, אך הרגע נפלתי ואיבדתי את כל המעלה אשר הייתי בה. וזה דבר שצריך
להזכיר בכל עת וזמן משום שהיצר דואג להשכיח מהאדם את האמת, ונותן לאדם
לשקוע במחשבות אשר נוחות לאדם.
דוד המלך, כל חייו היה תלוי מול עיניו את המקל והתרמיל שלו בכדי שיזכרם בכל
עת וזמן, לזכור מאין בא.
ובכל עת אנו זוכרים, לפני כשמונה שנים היינו במשרד של אחד מהצדיקים
האהובים עלינו ביותר, ירא ה' וסר מרע, תמים עם ה', וידידנו הוא ממש מל"ו צדיקים
של הדור, בתמימותו הגדולה ובמסירותו לה' ולישיבה הקדושה, וזכה שהבית מדרש
הגדול באשדוד על שמו. כשישבנו במשרדו, אחרי הדלת ראינו כובע שלובשים
הנוסעים על שני גלגלים ובגדים פשוטים ביותר, שאלנו אותו מה זה?, ענה ואמר לנו:
היום ה' הרחיב גבולנו ויש לנו כל, אך איני רוצה לשכוח מה עבדתי ואיך נסעתי בגשם,
בקור, בבושה, בצער. וכך לפני כל דבר גדול שאני עושה מסתכל על תמונת הרב ועל
מה הייתי ולהיכן הגעתי. וזה העבודה שביקש אותו צדיק מאותו שומר, להזכיר לו.
גם בין בעל לאשה, בין רב ותלמיד, בין חברים וכו', הזמן גורם לאדם לטשטש
את הדברים, וכשהדברים מטושטשים מגיעים לחורבנות גדולים ביותר, כל אדם צריך
לדעת מי הוא ומה הוא, ולא לחיות בהעתק של אחרים, ושדעתו תזוח עליו, וסוף כל
האנשים אשר דעתם זחה עליהם, אבדו את עולמם ויצאו מן העולם בחרפה גדולה.
על האדם לדעת כי "מעפר באת ואל עפר תשוב". לכל אדם יש את יעודו ושליחותו
בעולם, אשר צריך לעשותה באמונה וביושר עם בוראו, ולזכור את זה בכל עת וזמן.
וגם אם רואים שהדברים לא מסתדרים כמו שהאדם חפץ, לכל דבר יש עת וזמן, ומה
שהשכל לא עושה הזמן יעשה, יש עת לכל ענין ולכל דבר.
מובא על תלמיד אשר חיפש צדיק אשר יורה לו את האמת ודרך ה', משום שדברים
לא מסתדרים לו ולא קורים כפי שהוא חפץ ורוצה, הלך מעיר לעיר וממקום למקום
לחפש מורה דרך לנפשו, עד אשר הגיע לצדיק פשוט ונסתר, ישב ביום הראשון ובקש
כל היום סימן לדעת על מהלך החיים, הצדיק לא ענה לו, יום שני כל היום בכל רגע
עמד וביקש, הצדיק לא ענה, יום שלישי שוב כל היום חזר על בקשתו, הצדיק לא ענה
לו, ביום הרביעי כשדחק יותר מידי את השעה, ענה הצדיק ואמר לו: לך לעיר ותכנס
לשלושה החנויות הראשונות, הלך מהר במצוות הצדיק, חנות ראשונה ראה נגר הבונה