חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
פסקי בעל הבתים · הלכות אונאה ומקח טעות
סימן רכז
א) כשם שאין לוקין על לאו דגזל משום דניתן להשבון כך אין לוקין על לאו דאונאה אע"ג שלא ניתקו הכתוב בהדיא כמו שניתקה בגזל והשיב וכשיטת הרמב"ם וטור, ודלא כתוס' דס"ל דלוקין. סעיף א
ב) מכר שוה ס' בנ"א או להיפוך שוה נ' בס' פחות מעט דליכא זה אונאת שתות ולגבי אחד הוי מחילה ולשני ביטול מקח אזלינן בתר המקח ודלא כהפוסקים שגם בכה"ג דין אונאה משום דאין סברא דבמכר פחות מס' שיהא ביטול מקח ובס' יהא אונאה. סעיף ד
ג) הא דכתב רש"י דאין אונאה לפרוטות וכיון דאפיקתי' מפרוטה בעי' מטבע כסף ואיסר הוא הפחות שבכסף כוונתו דכל המקח לא יהי' פחות מאיסר אבל אם במקח יש איסר הוי אונאה אפי' במעט יותר מפרוטה, ולא בעינן שאונאה גופא יהא אוסר. סעיף ה
ד) בפרוטה גופה לא רק שאין חיוב להחזיר האונאה,
אלא אפי' איסורא נמי ליכא כיון דדרך מקח וממכר הוא. שם
ה) למאן דסובר דאסור להונות בפחות משתות נמי, היינו דוקא כשהלוקח לא ידע שיש אונאה אבל אם ידע שנתאנה וקבלה אין בזה שום איסור, ואע"ג דבאונאת שתות חייב להחזיר אפי' כשידע הלוקח שנתאנה. היינו דוקא באונאת שתות ולענין להחזר האונאה אבל בפחות משתות לענין איסורא כיון שידע וקבלה ליכא שום איסור. סעיף ו
ו) מי שנתאנה יכול לתבוע אונאת אפי' כשידע מתחלה שיש בזה אונאה אכן היינו דוקא בשיעור אונאה, אבל אם נתאנה באופן שיש ביטול מקח אמרי' דכיון דידע סבור וקביל ולא מצי תו לתבוע, והחילוק שביניהם פשוט דבאונאת שתות כיון שהמקח קיים, עביד אינש לעשות כן אם רצונו להשיג חפץ זה יתן מתחלה יותר מכדי שוויה אדעתא שיתבענו אח"כ, אבל במקום שאם יתבע יובטל המקח לא שייך לומר דאדעתא דלתבוע נתן דא"כ לאיזה צורך קנה כיון דס"ס לא ישאר החפץ תחת ידו. סעיף ז ז) מחלוקת דר' יהודה ורבנן אם יש אונאה לתגר היינו דוקא בתגר שהוא ספסר שמוכר וקונה בכל שעה וי"ל דמכר בזול משום דאיתרמי לי' זבנתא אחריתא, ומשו"ה אמרי' דידע ומחל, אבל תגר שאינו סיפסר דלא עביד לקנות בכל שעכ לא אמרי' דמחל, ואע"ג דידע שיש בו אונאה סבור הי' לתבוע אונאתו ואפי' לר' יהודה יש בו אונאה. סעיף יד
ח) אע"ג דלוקח יכול לתבוע האונאה אפי' כשידע שיש בו אונאה אכן היינו דוקא כשלקח סתם אבל אם אמר בפירוש שמקבלו במקח זה משום דלדידי' שוה אין יכול תו לתבוע ודמי לכהן שאמר בפירוש לדידי שוה ה' סלעים דבנו פדוי אפי' אם באמת אינו שוה דבתר דידי' אזלינן. סעיף טו
ט) מכר מטבע לחבירו ונמצא רעה אינו מחויב המוכר להחליפה אם אינו מכירה. ואפי' קודם שיעור שיראה לשולחני ודלא כמ"ש בס' מ"ה דתוך שיעור כדי שיראה אפי' אם אינו מכירה מחויב לקבלה. סעיף יז
י) הלוקח בדמים אכסרה שחפן מעות וא"ל מכור לי פרתך באלו, אם הלוקח ידע כמו יש בחפניו ורק המוכר לא ידע, קנה ומחזיר אונאה דבכה"ג לא שייך לומר שהמוכר נתרצה משום הספק שמא ימצא יותר דכיון דהלוקח ידע ודאי הוא שלא יתן יותר, ואם שניהם אינם יודעים כמה יש בחפניו. אינם יכולים לתבוע האונאה דכ"א נתרצה מספק שמא ימצא יותר. סעיף יט
יא) אין לוקין על אונאת קרקע אפי' למ"ד דלא נתמעטו כ"א מהשבה אבל אי אית בהו אפ"ה אין לוקין דכיון דלצאת ידי שמים מחויב להחזיר האונאה כיון דאית בהו איסורא, משו"ה מיקרי זה לאו הניתן לתשלומין שאין לוקין עליו. סעיף כט
יב) הא דאמרי' שליח שנתאנה אפי' בכל שהוא בטל מקח דמצי אמר לו לתקוני שדרתיך כו'. היינו דוקא בשליח אבל פועל ועבד דהוי מטעם יד לא מצי למימר הכי. שם
יג) תלוש ולבסוף חיברו הוי כקרקע לענין אונאה. וגבי בית אין טענת אונאה. סעיף לב
יד) קבלנות יש בו אונאה, ואע"ג דבאונאה ממכר כתיב והא לאו ממכר הוא. ולא מיבעי לשי' הטור דס"ל אומן קונה בשב"כ, הוי זה נמי מכירה, דמתחלה זכה האומן בשבח ואם חוזרו הרי חוזר ומוכרו ואפי' לשי' הרמב"ם דאין אופן קונה בשב"כ. אכן הוא סובר דלענין אונאה לא בעי' ממכר דוקא וכמ"ש בפנים. סעיף לו
סימן רכח
א) מותר להחניף לא"י בדברים מפני דרכי שלום ואין בזה משום גניבת דעת הבריות. סעיף ו
ב) בדבר שיכול להבחינו ולנסותו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן והמוכר סכר לו סתם אינו חוזר, אבל לכתחלה אסור לערב על סמך זה שיכול לטעום במקום שלא נהגו לסעום, ובסקום שכולם טועמים מותר לערב גם לכתחלה. סעיף יד
סימן רלב
א) הא דאמרי' דאם טעה בדבר שבמדה ושבמשקל אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. לשיעורין נאמר דין זה, בדבר דיכול הלוקח ליהנות מן זה שקנה כמו שהי' נהנה מכולו. אז אמרי' דרך האונאה חייב להחזיר אבל המקח קיים, אבל אם הלוקח לא מצי לקבל הנאה שלימה ע"י חסרון האונאה וכגון שמכר לו בגד גדול ונמצא קטן ממדה שאמר לו, בזה המקח בטל. ועוד יש חילוק אם בקרקע המקח קיים ואינו חוזר כ"א האונאה ובמטלטלין בטל המקח. סעיף א
ב) אם נמצא מעות יתרים ובא הנותן ואמר טעיתי במנין המעות שנתתי לך, אם נמצא הטופיינא אצל הלוה במעות ההלואה שקבל מן המלוה בזה אמרי' שאם המלוה טוען ברי שטעה מחויב להחזירו דהא גוף ההלואה ודאי דחייב לשלם לו, ועל הטופיינא טוען איני יודע וחייב לשלם כדין מתושאיל"מ, אבל אם הסופיינא נמצא אצל המלוה במעות הפרעון אין מחויב להחזיר כיון דאין בזה דין דמודה מקצת. שם
ג) כל מומין שמשפיעין לרעה על גוף האדם עד שהוא חולה מהם נחשבו למום שבגלוי דאמרי' בהם דראה ונתפייס דאע"ג שעצם המום והחולי הם בפנים מ"מ כיון דמתישין כח הגוף חזותו מוכיח שחולי הוא ומדחזי ולא בדק סבת מחלתו וגם לא קפיד להתנות עם המוכר שאם ימצא מום יבוטל המקח מכלל דסביר וקביל. סעיף י
ד) המוכר בהמה לשחיטה נמצאת טרפה מחזירה למוכר וגם פטור הלוקח לשלם הפחת שפיחת הוא ע"י השחיטה אכן היינו דוקא כשפירש שלוקחה לשחיטה וידע המוכר שעומדת לכך אבל אם לקחה סתם מצי המוכר לומר לחרישה מכרתי ולא הי' לך לשוחטה. ואע"ג שהמקח בטל כיון דטרפה אינה ראוי' למלאכה אבל מחויב הלוקח לשלם מיהא הפחת שפיחת ע"י השחיטה. סעיף יא