אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב פסקי בעל הבתים › הלכות מקח וממכר

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

פסקי בעל הבתים · הלכות מקח וממכר

הלכות שלוחין

סימן קפט

א) אם הנפקד עצמו לוקח החפץ המופקד בידו קונה לו רשותו ודלא כהט"ז שכתב דרשות הנפקד שהחפץ מונח בו הוה רשות המפקיד ולא קנה הנפקד ע"י רשותו, ודוקא אם המוכר המפקיד מכר לאדם מעלמא בזה אמרי' דאם הלוקח הכניס כליו לבית הנפקד לא קנה דהוי ככליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה ואע"ג דהרשות באמת אינו לא של מוכר ולא של לוקח אלא של נפקד וכליו של לוקח ברשות שאינו של שניהם אמרי' דקני, בזה סובר הרשב"ם דכיון שהנפקד השאיל המקום למוכר להניח בו חפציו נמצא דחשוב מקום של מוכר וככליו של לוקח ברשות מוכר דפי, אבל בנפקד גופא שלקח מהמוכר לית מאן דסובר דלא יוכל לקנות ע"י רשותו דאע"ג דהמקום היה שאול למפקיד מ"מ מיד שנתרצה למכור לנפקד כלתה שמירתו ונעשה רשות של נפקד ושפיר קנה ע"י רשותו. סעיף א

סימן קצ

א) יבואר שיטת הרמב"ם דאע"ג דבמלוה לא מצי לקדש האשה מ"מ במכר מהני מלוה. סעיף א

ב) כל היכי דקונה בכסף לאו דוקא כסף בעין אלא אם כתב שטר אדמי' מהני כמו כסף בעין. שם

ג) במכר לא בעינן ממון דנותן דוקא ואף אם גזל הכסף וקנה בהם נמי מהני ודלא כשעה"מ דמדמי מכר לקדושין דלא מהני גזל. שם

ד) הנאה דקבלת אדם חשוב, חשובה כמו כלי ומהני גם לחליפין אע"ג דבעינן כלי, ובזה נחלקו הרשב"א והרמב"ן כמבואר בפנים. סעיף ו

ה) אם הלוקח קנה קרקע בכסף ונתן רק מקצת הדמים אפי' נתרצה המוכר לא מהני לקנות כל הקרקע דפרעון הקרקע הוא דקונה וכיון שלא פרע כולו לא קנה אלא בעד המעות שנתן ודלא כהסמ"ע דאם נתרצה המוכר קנה כולו. סעיף י.

סימן קצא

א) אין טורפין ממשעבדי ואפי' ממוכר גופא אם אין המוכר מודה ע"י שטר כזה שיכול להזדייף. סעיף א

סימן קצב

א) אע"ג דנעל הבית לא הוה קנין בנכסי הגר לשי' הרשב"ם מ"מ פתח הדלתות הוה קנין דאינו דומה לנעל דהוה כמבריח ארי אבל בפתח דלא שייך הכי, שפיר הוה קנין. סעיף ב

ב) נעל דלא הוה קנין אינו כ"א בנכסי הגר, אבל בבית שיש לו בעלים הוה קנין, דטעם דנעל לא הוה קנין משום דדומה למשיב אבידה דאין זה אלא מצוה לשמור בית חבירו וכל ישראל מצווין להציל ממון חבירו מן ההיזק ומשו"ה אין זה קרוי חזקה, וא"כ לא שייך זה אלא בנכסי הגר דהפקר הם בלא בעלים ואם לא מנעלים הוא יהי' אבוד כל מה שבבית משו"ה יש חיוב עליו להציל שלא יהי' אבוד, אבל בית שיש לו בעלים מה חיוב שייך על אדם מן השוק לנועלם הא כיון דיש לו בעלים ודאי דהבעלים עצמם ינצלו כשימצאו צורך לזה וכיון שאין זה מצוה ולא שייך בזה מבריח ארי ודאי שדרך חזקה הוא והוה קנין. שם

ג) מסירת המפתח ונעל הוה קנין אפי' בנכסי הגר. שם

ד) ראה אמת המים בא להזיק קרקע ונתן צרור ומגעה, לרשב"ם לא הוה חזקה גם בהחזיק בפני המוכר ובנכסי הגר דלאו מצוה הוא, ולהרמ"ה בכה"ג דהחזיק בפני המוכר דלאו מצוה הוא הוה חזקה. שם

סימן קצד

א) קנין אודיתא לא מהני כ"א כשמודה שעצם הדבר של הקונה היה אבל אם ההודאה אינו כ"א על הקנין אבל מתחלה לא היה הדבר של הקונה לא מהני אודיתא, ולכן במכירת חמץ אם כתב מודה אני שמכרתי בקנין גמור לא מהני, ובלא"ה בדבר איסור לא שייך אודיתא דאטו ע"י שקר יבוטל האיסור ודלא כקצוה"ח שכ' דגם במת"ס מהני אודיתא.

סימן קצה

א) הא דמטבע אין נעשה חליפין היינו דוקא כשהקפיד על המנין ועל החשבון דבזה י"ל דדעתו אצורתא וצורתא עבידא דבטלה אבל כשלקח דגרים באומד וא"ל אלו חליפין חפץ השני דבזה כיון דלא הקפיד לידע החשבון לא שייך לומר דדעתו אצורתא ושפיר מהני וכשי' הרמב"ם בפיה"מ, מיהו דין זה אינו כ"א כשאמר בלשון חליפין אלו חליפי חפץ פלוני דבכה"ג אין בזה דין אונאה ואפי' כשי כשימצא פחות או יותר הגיעו בזה שפיר אמרי' דאין דעתו אצורתא. אבל אם א"ל מכור לי בלשון מכירה ויש בזה דין אונאה א"כ בע"כ צריך להמצא בזה כשווי החפץ ואם לא נמצא יוסיף לו מביתו א"כ ודאי אמינא שדעתו הי' אצורתא דוקא ומה שלא הקפיד על החשבון סמך בזה שיוסיף לו מביתו. סעיף ב

ב) בהמה לא מיקרי כלי ואין קונין בה וכשיטת רש"י דהא עיקר סברת ר"ת דבהמה מיקרי כלי בשביל ההשתמשות שאפשר להשתמש בהם, מיהו הא קיי"ל דמטבע לא מיקרי כלי אע"ג שאפשר להשתמש בה ולתלותו בצואר בנו הרי חזינן שלא חשבינן כלי בשביל ההשתמשות. שם

ג) קנין שע"י חוב כל הנעשה דמים הוא דמיקרי כיון דכסף חייב לו. שם

ד) משיכה לא מהני כ"א להתחייב באונסי חפץ הנמשך אבל שיהא חפץ נקנה ג"כ לאידך דאם משך חפץ אחד יהא נקנה אידך ממילא בכ"מ שהוא, זה לא אמרי', מיהו היינו דוקא כשהחליף עמו חפץ זה על חפץ אחר שאינו ידוע דבזה אמרינן כיון דהחפץ השני לא נקנה עוד לגמרי למוכר להכי אם נגנבו או נאבדו חייב לתת לו חפץ אחר אבל כשהחליף עמו על חפץ הידוע, נהי שאינו ברשות המוכר מ"מ חפץ אחר נ"ב אין חייב לתת לו מטעם שלא נתחייב לתת לו כ"א זה החפץ הידוע. אלא דהטור הביאו הרמ"א פסקו להיפך דכשהחליף על דבר שאינו ידוע ותלוי קנין זה בדבר הידוע וכיון שעל אותו חפץ השני שלא משכו עוד השני לא קנה אותו, ממילא שגם זה המושך לא קנה נמי חפצו הנמשך כיון שתלוי הקנין זה בזה. שם

ה) ע"י זה דיכול לנתק החפץ ולהביאו לידו, לא חשיב זה כאילו כבר בא לידו, אלא שעי"ז נוכל לבטל רק יד התופס ולומר דכיון שיכולים לנתק מידו הוה כמו שאינו תופס בזה. ומשו"ה לגבי קנין דלא בעינן דוקא שהסודר יבוא לרשות המקנה או לידו ולא בעינן כ"א שיעשה מעשה הקנין בסודר עד שיקנה אותו וכיון שאוחז בסודר קצת וגם יכול לנתק השאר הרי קנין הגבהה יש כאן למעלה הקנין כבר נגמר אלא משום דכל זמן שהסודר הוא ביד הקונה ואין מועיל מעשה הקנין של זה דאין יכול לקנות מה שביד חבירו ולהכי נצרך לנו לבטל תפיסת יד הקונה, בזה אמרי', שפיר כיון דיכול להביאו אצלו ולנתקו מיד התופס הוה כאילו אין מונח ביד התופס אלא כמונח במקום הראוי לקנין ומהני מעלה הקנין של המנתק, אבל גבי גט דבעינן שהגט יגיע לידה וע"ז לא יוכל להועיל סברא דיכול לנתקו לחשוב כאילו כבר ברשותה, ומשו"ה לא מהני גם ביד בעל ומשיחה ביד האשה אע"ג שיכולה לנתק. סעיד ד

ו) קנין יד הוה מטעם רשות ולא כרש"י דיד גופא הוה מטעם הגבהה כמ"ש בכתובות. שם ז) קנין סודר כפי הנהוג אצלנו שאינו נוטלו לסודר כ"א לצורך קנין ולא לחלוטין בתורת שווי, לאו דין מוסכם הוא דמהני ולכמה ראשונים סוברים שצריך שיטלנו לסודר דוקא ע"מ לזכות בו לחלוטין ואם נוטלו ע"מ כן ואח"כ מחזירו מרצונו שפיר דמי, אבל ליטלו לצורך קנין לחוד לא מהני. שם

ח) חליפין דשוה בשוה מטעם כסף הוא ומהני אפי' במקום שמתורת חליפין לא מהני כגון בפירי ומטבע, מיהו רש"י ותוס' יפלגו בזה. שם

ט) הנותן מתנה לחבירו ומסרו לידו ואח"כ אמר איזה תנאי במתנה לא מהני אפי' אם הוא תוכ"ד אין בתנאי זה כלום, מיהו אם לא מסר עוד המתנה ליד המקבל. רק שעשה קנין, אעפ"י שקנה אותה מ"ם תוכ"ד יכול לחזור ולהטיל בו תנאי. סעיף ז

י) שאלה ושכירות אינם נקנים בקנין סודר. סעיף ט

יא) הא דמהני סודר של עדים לגבי קנין אע"ג דבעינן סודר שלו, היינו מטעם שליחות ולא כמ"ש הקצוה"ח דהוה מדין עבד כנעני. סעיף יא

יב) אין שליח לדבר עבירה לא שייך כ"א בשליח ממש, אבל בזכייה שהוא מטעם שליח מהני אפי' בדבר עבירה. שם

סימן קצו

א) עבד כנעני נקנה בחליפין אבל לא קונה עצמו מיד האדון בחליפין, מיהו דוקא בחליפין כאלו שבאים רק לחזק את הקנין ואינו נותן הסודר לחלוטין, או גם כשנותן לחלוטין ואין הסודר שוה פרוטה, אבל כשיש בו שו"פ ונותנו לחלוטין מהני מיהא מתורת כסף. סעיף א

ב) בעבדים מועיל גם קנין קרקע דהיינו כסף וגם קנין מטלטלין דהוה משיכה.

ג) עשה העבד מלאכה כזו לרבו שאינה בשמוש גופו אם כי אינה החזקה לשי' הרא"ש, מיהו היינו דוקא אם אינו ניכר שמלאכת אדונו הוא עושה כגון שתפר לו בגד וכיו"ב. ושמא שבגד שלו גופא תופר ולא של אדון, אבל אם ניכר שמלאכת אדון הוא עושה כגון שהאדון הולך למרחץ והעבד הולך עמו ביחד ומוביל כליו בכה"ג הוה חזקה. סעיף ד

סימן קצז

א) הא דאמרי דמסירה עדיף ממשיכה ואינו קונה במשיכה לבהמה לשי' רש"י. היינו דוקא משיכה כזאת שאינו מושכה כ"א לצורך קנין אבל לא שיקחנה לחלוטין אל ביתו, אבל היכי שמושכה ולוקחה להביאה לביתו לחלוטין משיכה כזאת עדיפא עוד ממסירה, סעיף א

ב) שלשה סוגי רכוב יש זה למעלה מזה רכוב לחודי', שהבהמה לא עקרה יד ורגל ולא זזה ממקומה רק שהרוכב יושב עלי' ותפוס בה וברוכב כזה לא נמצא שום מעלה זולת מה שתפוס בה, למעלה מזה רכוב במקום מנהיג, שאע"ג דבהמה הולכת ע"י כח המנהיג מ"מ ודאי דאזלא נמי פורתא מחמת הרוכב דכשהבהמה מרגשת שאדם רוכב עליה היא מהלכת נ"כ, וברכוב זה נתוסף מעלה מה שהבהמה אזלא קצת מחמתי' ורק כמנהיג ממש לא חשיב כיון שבלתי סיוע הרוכב ג"כ הוה אזלא ע"י כח המנהיג. וא"כ לא הועיל כלום בסיועו, למעלה מזה רכוב במקום שהבהמה הולכת רק מחמתו ואין אחר מנהיג עמו, ואי"ל שבאופן זה יצא מסוג רכוב ובא לכלל מנהיג דמ"ש הוא ממנהיג כיון שהבהמה הולכת רק על ידו דמ"ש מהנהיגה בקול, די"ל דשאני ושאני דמנהיג לא מיקרי כ"א כשעשה איזה פעולה בכדי שתלך והנהיגה בקול נמי הוה מעולה שלו, אבל הכא שאין הרוכב עושה שום פעולה בעצמו ורק הבהמה מחמת שתרגיש שאחד רכוב עליה מהלכת לא נוכל לקרותו בשם מנהיג והכל מסוג רכוב הוא, והדין כן הוא, רכב והבהמה עמדה על מקומה לכו"ע לא קנה, והיכי דאזלא מחמתי' להרא"ש והטור גם בזה לא קנה. ולרי"ף ורמב"ם קונה בכה"ג, ולשי' הריצב"ש קונה להרי"ף גם ברכוב ובהמה עמדה במקומה דקנין רכוב אין זה מטעם משיכה כ"א במה שיושב עליה והבהמה תפוסה בין רגליו, זה עצמו הוה כקנין. סעיף ג

ג) רכוב קניא ברה"ר אע"ג דהקנין מטעם משיכה הוא ומשיכה לא קנה ברה"ר, מ"מ הטעם דמשיכה לא קנה ברה"ר משום דלאו אורחא למשוך ברה"ר כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכים ולא כהרשב"ם דהטעם הוא משום דבעי' שימשוך לרשותו, ולכן בכה"ג דרכוב הוא וליכא חשש דיפסקוהו, שפיר קונה גם ברה"ר. סעיף ה

סימן קצח

א) הא דאמרי' דמעות אין קונה היינו דוקא במעות מזומן אבל בשוה כסף קונה קנין גמור גם לדין, דבשוה כסף הוה מלתא דלא שכיחא ולא גזרו רבנן. סעיף א

ב) למ"ד מעות קונה מה"ת לא בא למעט דשום קנין אחר זולת מעות אין קונה, אלא בא למעט כ"א משיכה ושארי קנינים שלא הכניס עוד לרשותו דלא קנו אבל יד וחצר קנו, ודלא כהקצוה"ח דסובר דלמ"ד זה לא קנה בשום קנין זולת מעות. שם

ג) למ"ד ד"ת מעות קונה אע"ג דחז"ל עקרו לקנין זה ותקנו משיכה. היינו דאם בא לחזור יכול לחזור אבל כ"ז שלא חזר הוה קנין גמור גם מדרבנן, משום דעלינו להעמיד לכ"א על חזקת כשרות דודאי לא יחזור ויקבל מי שפרע, מיהו היינו דוקא לר' יוחנן דסובר מה"ת מעות קונה, והמי שפרע ניתן כדי שלא יחזור אבל לר"ל דמעות אינו קונה, והמי שפרע היא רק לחייבו שיעשה קנין א"כ כ"ז שלא עשה קנין גמור אכתי לא קנה, ונ"מ דלר' יוחנן אם קידש הלוקח בהחפץ הוה קדושין גם מדרבנן, דכ"ז שלא חזר קנינו קנין גם מדרבנן ולר"ל אינה מקודשת. שם ד) בקנין הגבהה אי בעינן שיעשה הקונה פעולת ההגבהה היינו שיגביה החפץ יותר ממה שהיה מונח בתחלה ואפי' אם החפץ מונח ע"ג מקום גבוה ג' טפחים אפ"ה אם לא הגביה יותר לא קנה דנהי דלבוד לא שייך בכה"ג כיון דבלא"ה מונח ע"ג מקום גבוה נ"ט אפ"ה גם פעולת ומעשה הגבהה ליכא, או דלמא הא דבעי' ג"ט לרש"י וטפח לר"ת היינו כשהחפץ מונח ע"ג קרקע ובכדי שיצא מתורת לבוד אבל כשהי' מונח מתחלה ע"ג מקום גבוה ונטלו הקונה בידו אעפ"י שלא הגביהו יותר מכפי שהי' מתחלה נמי סגי מחלוקת הראשונים בזה. ומסתבר דבעינן פעולת הגבהה דוקא ואפ"ה בגט לא בעינן שתגביה האשה דוקא למעלה או הבעל בשעה שקונה הקלף א"צ שיגביה דוקא, וכן באתרוג משום דהתם כיון שתופסים ביד הוה הקנין מטעם יד וביד א"צ להגבהה. סעיף ב ה) הא דלוקח יכול לחזור כשלא משך אפי' אם בא לחזור לאחר שנשרף כשאין החפץ שוב בעולם נמי מצי לחזור. אכן בצל המאור סובר שדוקא קודם שנשרף יכול לחזור אבל לאח"כ כיון שאין החפץ עוד בעולם א"י שוב לחזור. סעיף ה ו) במקום דליכא למיחש לדליקה קונה שפיר במעות ול"א לא פלוג רבנן ודלא כהש"ך. שם

סימן קצט

א) אם הלוקח לא נתן על המקח כ"א מקצת מעות דלא שייך החשש דנשרפו חטיך דהא המוכר טרח ומציל כיון שלא קבל כל המעות בכה"ג קונה שפיר במעות קנין גמור ודלא כהנתיבות. סעיף ג

ב) אם לא קנה מחבירו כ"א חלק מהחמץ וחלק נשאר עבור המוכר י"ל נמי דבכה"ג קונה קנין גמור, דהא המוכר יטרח להציל בשביל חלקו. שם

ג) גם בהקדש וצדקה בעינן לקנין מעות דוקא ולא קני מטעם אמירה לגבוה, דלא שייך אמירה לגבוה כ"א אם מכוון להקדיש אבל באומר למכור דבר להקדש כיון שאין כוונתו להקדיש לא הוה אמירה כמסירה.

סימן ר

א) גם למ"ד קרקע אין נקנה בחצר, היינו קרקע ממש אבל דבר שעומד ליתלש מן הקרקע או תלוש ולבסוף חיברו נקנה שפיר בתורת חצר. סעיף א

ב) במכר ומתנה בעינן שהחצר יהיה בשומר לדעת המוכר לכו"ע ודלא כהקצוה"ח שכתב דבמתנה ומכירה לא בעינן משתמר משום כיון דאין שום אדם יכול לזכות בו כ"א מדעת המקנה נמצא שהוא משתמר ממילא משאר בני אדם כיון שאין שום אדם יכול לזכות בו בלי דעת המוכר. שם

ג) חצר משתמר לא מיקרי כ"א כשעומד בתוך החצר אבל עומד חוצוו לא. שם

ד) צדדתי לדון דבמכר לא מהני קנין ד' אמות מטעמים המוזכרים בפנים בארוכה. שם

ה) הא דקיי"ל כליו של אדם קונים, אפי' כלי שאין לה תוך כגון מחצלת נמי קנה. שם

ו) לאו דוקא כלי אלא אפי' היה לאחד ערימה של פירות ונפל דבר הפקר לתוך הערימה קונה לו הערימה כמו כלי, שם

ז) אפי' לשיטת רש"י דאויר כלי אינו קונה היינו דוקא באויר כלי למעלה ממחיצות, אבל אם הגיע לאויר מחיצות אצ"ג שלא הגיע עוד לשולי הכלי מהני לקנין, וגם לא בעינן שכל החפץ יהי' מונח בכלי אלא אם קצה האחד נגע בשולי הכלי ושאר ארכו של חפץ עומד באויר קונה נמי. שם ח) הא דקיי"ל חצירו קונה לאדם שלא מדעתו היינו דוקא בחצר כזה שאיתרבאי מתורת שליחות ולכן דיינינן בו כדין שליח גמור שיקנה בלא כוונת הבעלים דזכין לאדם שלא בפניו אבל בחצר שהוא מתורת יד דיינינן בו כשארי קנינים דיד משיכה והגבהה דבעינן דוקא כוונה. סעיף ח

סימן רא

א) אם כי מדינא כסף אין קונה קנין גמור מ"מ כיון שנהגו הסוחרים לקנות על ידו קונה שוב קנין גמור לא מדין כסף כ"א מדין דסטומתא, וגם מדין כסף אפשר שיקנה כיון דלא שייך בכה"ג שנתן רק מקצת דמים החשש דשמא יאמר נשרפו חטיך דהא המוכר טרח ומציל כיון שלא קבל כל הטעות. סעיף א

סימן רב

א) הא דחידש הש"ך בשם המרדכי דחצר אינו קונה כ"א כשהי' כבר חצירו ואח"כ הכניס המטלטלין לתוכו משא"כ במקום דחצירו ומתנתו באים כאחד, היינו דוקא במטלטלין שיש להם בעלים והקונה צריך לעשות בזה שתי פעולות להוציאן מרשות המקנה וגם להכניסן לרשותו, ולכן בשלמא אם החצר הי' שלו מקודם הרי בהכנסת המטלטלין לרשותו עושה שני הפעולות כאחת דבלקיחה שלקחן ממקום שהונחו שם הוציאן מרשות המקנה ובהכנסתן לחצירו הביאם לרשותו, אבל אם היו המטלטלים מונחים מקודם בחצר א"כ נהי דעכשיו מונחים ברשות הקונה כיון דהוא קנה החצר אבל מי הוציאן מרשות מקנה אחרי שמונחים עתה כמו שהיו מונחים מקודם ולא נעשה בהם שום פעולה לצורך הוצאתן מרשות בעלים, וכ"ז הוא במטלטלים שיש להם בעלים והקונה צריך להוציאן מרשות המקנה אבל בדבר הפקר שא"צ כ"א להכניסן לרשותו מהני אפי' כשמונחים מקודם בחצר הזה. סעיף ב

ב) קנה מחבירו בהמה וכלים לא קנה הכלים במשיכת הבהמה כיון שאין משיכתן שוה. דבהמה הולכת מעצמה והכלים צריכים בגרירה, אכן אם הבהמה כפותה וגם הבהמה צריך לגרור קונה הכלים במשיכת הבהמה כיון דמשיכתן שוות. שם

ג) אפי' מאן דסובר דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא היינו להוציא מחזקת בעלים, אבל היכי דליכא חזקת ממון וכגון בדבר הפקר מהני קנין דרבנן אף לדאורייתא וכן במקום שאין לבעלים כ"א טובת הנאה מהני נמי קנין דרבנן. שם

ד) כמה ראשונים סברי דחזקה תלוי בקנין, ודבר שאין מועיל לקנות על ידו, לא מיקרי גם מוחזק, והרא"ש וסייעתו דאפי' בכה"ג מוחזק מיהא מיקרי. סעיף יג

סימן רג

א) אע"ג דאין מטבע עושה ולא נקנה בחליפין, היינו דוקא שארי מטבעות של כסף או נחשת אבל מטבע של זהב עושית ונקנית בחליפין כשי' רה"ג. סעיף ג

ב) הא דהלואה אינה נקנית באגב היינו דוקא היכי שההלואה אינה תו בעין דכבר הוציאה בהוצאה אבל כשהוא עדיין בעין ביד הלוה מהני אגב. סעיף ט

סימן רד

א) מי שחוזר מחמת שהוזל אין מקבל מי שפרע לשיטת ר"ת ולרש"י כשלקח צ"מ ליטול לאחר זמן והוזל בינתים נמי אינו מקבל מי שפרע וכ"ש היכי שיש הפסד לגמרי דיכול לחזור לכו"ע. סעיף ב

ב) ריבית קצוצה אין מחויב להחזיר כ"א כשהלה תובעו שיחזיר לו אבל מעצמו אין מחויב להחזיר. סעיף י

סימן רה

א) אחד שאנס לחבירו למכור לו שדהו עד שאמר המוכר רוצה אני, אע"ג דהמכירה קיימת כדין תלוהו וזבין. אבל מידי איסור דלא תהמוד אינו ניצול אע"ג דאמר המוכר רוצה אני, והמכירה מיהא קיימת ולא אמרי' בזה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אעל"מ כיון דנתן דמים הרי זה דומה לגוזל צמר ועשה בגדים דאע"ג שעשה איסור אפ"ה כי איכא שנוי אח"כ קננהו בשינוי וכמ"ש המ"מ, סעיף א

ב) במכר מהני קניית אונס אפי' בלא אמר רוצה אני. שם

סימן רז

א) מכר קרקע והתנה המוכר שאם יהי' לו מעות תחזור ותמכור לי נמי אסור הלוקח לאכול פירות ודלא כמ"ש הנו"ב שדוקא באם התנה דאם יהי' לו מעות יחזיר לו בלא קנין. דהיינו שיבוטל המקח למפרע בזה הוא דאסור ללוקח לאכול פירות דבכה"ג כיון דנתבטל המקח למפרע נמצא דהמעות הלואה בידו אבל אם אמר לכשיהי' לי מעות תחזור ותמכור דנמצא שאף בחזרת המעות אין כאן ביטול מקח למפרע ועד עתה מכירה גמורה היתה דשרי.

ב) הלוהו על שדהו וא"ל אם לא תפרעני עד ג' שנים יהי' השדה שלי מעכשיו לא הוה אסמכתא אפי' משכנו שלא בשעת הלואתו, והתנה כן בשעת נתינת המשכון. סעיף ט

ג) הלוהו צל שדהו וא"ל אם לא תפרעני עד ג' שנים יהיה השדה שלי מעכשיו אסורין שניהם לאכול הפירות, המלוה דהוא הלוקח ודאי דאסור דשמא יבוא לפדותו תוך ג"ש ויהי' הלואה למפרע והפירות יאכל בתורת רבית. אלא אפי' המוכר דהוא הלוה נמי אסור אע"ג שאפי' אם לא יביא המעות ותוחלט השדה ביד הלוקח נמי אין כאן רבית כיון שהמוכר לא הלוה כלום ללוקח דנימא דבשכר ההמתנה הוא אוכל, אפ"ה אסור גם הוא לאו משום רבית אלא משום ביטול האסמכתא דאם המוכר יאכל הפירות הדר הו"ל אסמכתא אפי' בדאמר מעכשיו ומטעמים המבוארים בפנים, ודלא כהסמ"ע שכתב דרק הלוקח אסור בפירות, אלא שניהם אסורין ומשלשין את הפירות. שם

ד) אם אמר לו אם לא אפרע לך לא יהא לך פרעון אלא מזו הוה אפותיקו ולא יוכל לסלקו גם במעות, הכי הוא שי' רש"י וחולק על הרא"ש דסובר דדוקא בקרקע אחרת א"י לסלוקי אבל במעות יכול לסלקו. שם

ה) כל היכי דלא קנה השדה משום אסמכתא מנכה כל הפירות שאכל אפי' הפירות שאכל תוך ג' שנים, לשי' רש"י, ודלא כהרא"ש שפירות דתוך ג' אינו מנכה. סעיף י

ו) אסמכתא לא הוי כ"א במקום שהגוזמא שנתחייב זה ליתן אין זה עיקר רצון וחפץ המקנה והקונה שזה רוצה להקנות וזה רוצה לקנות הגוזמא הזאת אלא שהגוזמא הוא רק הבטחה וערבון שע"ז יקוים עיקר חפצם, וכגון בההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דעיקר מטרתם לא הי' כ"א שיעבוד השדה ולא יובירה והגוזסא הוא רק בטחון שיהי' בטוחים על חפצם ומשו"ה אמרי' דבאמת לא נתכוון כלל להיות גמר ומקנה, משא"כ היכי שהגוזמא הוא עיקר מטרתם כגון במשחק בקוביא, דמה שהבטיחו זל"ז אין זה להבטחה בעלמא כ"א זהו עיקר מטרת התנאי, בזה לא שייך לומר דלא גמר ומקנה דאם הוא לא גמר ומקנה, גם מחבירו לא יקבל וא"כ כל עיקר עסק התנאי למה בא. סעיף יא

ז) אפי' תנאי דלא גזים הוה אסמכתא דכל דאי הוה אסמכתא אפי' בלא גזים ואין ללמוד מהש"ס דמחלק התם גזים הכא לא גזים דמשמע לכאורה דבלא גזים לא הוה אסמכתא, דאין ראי' מהתם כמ"ש בפנים. סעיף יד ח) נדר או נשבע ליתן לאחד מתנה ומת המקבל אין צריך ליתן לבניו כיון דשבועה אינו עושה קנין א"כ אינו חיוב אלא למקבל גופי' ולא לבניו ודלא כהקצוה"ח. סעיף יד

סימן רט

א) מכר לחבירו ערימה זו בכך וכך, אם המוכר ידע כמה יש בערימה זו או הלוקח ידע כמה מעות יש לו. יש בזה אונאה. אבל אם שניהם לא ידעו, המוכר לא ידע משיעור התבואה והלוקח לא ידעו סכום המעות אין בזה אונאה. סעיף א

ב) אם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם שיקנה כשיהי' בעולם קנה אעפ"י שעכשיו בשעת הקנין אינו בעולם. סעיף ד ג) הא דאמרי' מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל, היינו כשמתנה צד הזה שאין הדין לטובתו וכגון הבעל שהתנה ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות דהדין הוא לטובת האשה והמתנה הוא הבעל, בכה"ג תנאו בטל אבל אם האשה היתה מסלקת עצמה משאר וכסות קודם הנשואין מהני דהוה כאומרת אי אפשי בתקנה הזאת, דאפי' דרך תנאי תועיל זה דכל האומר אי אפסי בתקנה אפי' בדאורייתא שומעין. סעיף ו

ד) בדבר שבממון אפי' אם אומר ע"מ שאין לך עלי דין אונאה נמי מהני לשי' רש"י וכהקצוה"ח. שם

ה) הא שכתב הרמ"א דבדבר שלב"ל אם רוצה לקנות מקנה, היינו כשהדבר שרוצה לקנות הוה נמי ז' שלב"ל ובזה אמרי' דכיון שרוצה שיחול הקנין על הדבר שלב"ל של חבירו מקנה לו ג"כ את הדשלב"ל שלו, דאי לא מקנה לחבירו את הדבר שלב"ל שלו לא יוכל לקנות את של חבירו דהוה נמי מסוג זה אבל אם הדבר שרוצה לקנות מחבירו הוא דבר הבא לעולם שראוי לחול בו הקנין לא שייך סברא זאת ודלא כהחת"ס שכתב דהיכי דמצד אחד הוה דבר הבא לעולם כ"ש דמהני. שם

סימן ריא

א) הא דקיי"ל דאם אמר מה שאירש מאבא מכ"ר לך דלא אמר כלום לאו דוקא היכי שלבסוף יירש דבן דירושה ממילא אתי וליכא אומדן דעת דניחא לו לאוקמי קמי לוקח, אלא אפי' אם זבנה הבן מאביו אמרי' נמי דלא קנה ואע"ג דטרח וזבנה, לא אמרי' דלאוקמי קמי לוקח בעי ומהני ודלא כהרמ"א דפוסק דאע"ג שאין אדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שצריך לקיים מקחו. סעיף א

ב) אפי' אם פירש ואמר שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך נמי לא קני ודלא כהפ"ש שכתב דהא דלא מהני היינו כשאומר שדה סתם אבל שדה זו מהני. שם

ג) אם מכר נכסים שיירש מאביו בשעה שאביו גוסס מהני המכירה מצד הדין ולא רק מצד תקנת חכמים משים כבוד אביו, מיהו היינו דוקא גוסס שאינו שפוי בדעתו, אבל גוסס השפוי בדעתו לא מהני המכירה כ"א כפני כבוד אביו אבל מן הדין לא מהני. שם

ד) בירור הדין במי שיש לו משכון ביד אחר אם יכול להקדיש ולמכור, ואם שכירות שוה למשכון. סעיף ז

סימן ריב

א) המקנה לחבירו אכילת פירות דקל, אם עדיין ליתנהו לפירות בעין לא קנה אבל כשאיתנהו בעין קנה שפיר ולא אמרינן דאכילה אין זה ממש ואין מקום לחול הקנין, וכמו ידור פלוני בבית דלא מהני מה"ט דהכא שאני דכיון דאיתנהו לפירות בעין אמרי' דגוף הפירות הקנה לו. סעיף א

ב) מ"ש הרמב"ם דמקדיש דשלב"ל אע"ג שאינו קדוש אפ"ה חייב לקיים דברו הטעם נדר. אין זה מוכרח, דהראי' שהביא הקצוה"ח דחיתי. סעיף ז

סימן רטז

א) מכר לחבירו ארעא וגם דיקלי, ושוב לא נמצאו דיקלי בארעא זאת, אם הלוקח מרוצה לקיים מקח הקרקע ולנכות בעד הדיקלי יכול לכוף למוכר ע"ז, ולא אמרי' כיון דלוקח יכול לחזור אם ירצה, הוה"ד המוכר נסי מצי לחזור כמו באונאה דאמרי' הכי דשאני התם דהאונאה איכא בגוף דבר הנמכר, אבל הכא שבעצם הקרקע אין אונאה, והדקלים הוא מלתא אחריתא שאינם אלא תנאי במכירה, משו"ה יכול הלוקח לכוף למוכר לקיים מקחו אם מה למחול על התנאי, אבל כשמכר לו ארעא בדיקלי. ל שפל הקרקע זאת גופא יהי' דיקלי, ונמצא דכשאין דקלים עליה הוי זה חסרון בגוף הקרקע, בכה"ג יכול גם המוכר לחזור אפי' אם הלוקח מרוצה וכמו באונאה. סעיף ז

סימן רכ

א) מכר הצמד לא מכר הבקר ואין הדמים ראיה, מיהו אם הלוקח כבר משך הצמד והבקר ולא נתן עדיין כל הדמים יש לדון דהדמים ראיה דכמו כשרוב מסייע לדמים אמרי' הדמים ראיה הוה"ד נמי דחזקת ממון שהלוקח מוחזק מסייע וכמ"ש התוס' בב"ק דכל שהרוב או חזקת ממון מסייע לדמים אמרי' דמים מודיעין, ולכן לשיטת הטור דסובר דרוב מהני לסייע הוה"ד חזקת ממון נמי ודלא כמ"ש הסמ"ע בשם הטור דאפי' אם הלוקח מוחזק נמי לא אמרינן הדמים ראיה. סעיף ח

סימן רכב

א) נאמן בעל המקח כבי תרי לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א אם בעת המכירה באו שני הלוקחים אצל המוכר ושניהם התחרו לקנות ובכה"ג שהמוכר ראה שניהם בתחרים עליו לחשוש שמא יפול אח"כ סכסוך ביניהם, בודאי ידייק שפיר ממי יקבל הכסף ומי הוא הלוקח האמיתיי בכדי שלא יעמוד במי שפרע אם לא ימסור להלוקח שקבל מעות ממנו אבל אם בתחלה לא בא אצל המוכר אלא לוקח אחד ומאתו קבל הכסף ואליו מכר החפץ ואח"כ יבוא השני לטעון שהוא היה הלוקח ושזה המוחזק חטף אותו החפץ, בכה"ג לא רמיא כלל על המוכר למידק דכי יכול להעלות צל הדעת שיפול סכסוך בזה, וכיון דלא רמיא עלי' למידק אינו נאמן יותר מעד אחד. סעיף א

סימן רכג

א) המחליף פרה בחמור וטוען בעל הפרה שילדה קודם שמשך החמור וברשותו ילדה ובעל החמור אומר אחר משיכת החמור ילדה על הלוקח להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המוכר שבועה דאורייתא, כדין מודה מקצת והילך לא שייך בזה, כיון דתבע ממנו פרה מעוברת והודה לו ריקנית שאין זה מה שתבע ממנו. אכן במוכר שפחתו וילדה לעולם אין נשבע שבועה דאורייתא אפי' למ"ד נשבעין על העבדים משום דהוה חילך אם לא בשקטע לידע דשפחה אבל בלא קטע הוי זה חילך וטעם החילוק שבין פרה לשפחה עמ"ש בפנים. סעיף א

סימן רכה

א) גם בחליפין אמרי' אחריות טעות סופר כמו במכירה ודלא כבעל עבוה"ג וצ"צ דמחלקי בין מכר לחליפין ובחליפין לא אמרי' אחריות ט"ס ודחיתי ראייתם. סעיף א

ב) הנותן מתנה לחבירו ובא בע"ח של הנותן וטרפה ממקבל אין המקבל יכול לתבוע לנותן ואין המקבל יכול לומר הרי פרעתי חובך ומשתרשי לך, ולא דמי לנותן בית לחבירו ואח"כ שרפו דפשיטא דחייב לשלם למקבל בעד הזיקו דהתם כיון דבשעת נתינה הי' הבית של הנותן ולא הי', משועבד לשום אדם והי' לו הרשות לתתה לכל מי שירצה וכי נתן ברשות נתן וזכה בה המקבל בדין ולכן כי חזר הניתן ושרפה ודאי דחייב משא"כ בבא ב"ח ונטלה דמתחלה לא הי' לו רשות לתת המתנה כיון שכבר משועבדת לזה בחובו וכי זכה בה המקבל שלא כדין זכה ומשו"ה אינו חייב לשלם לו. שם

סימן רכו

א) המוכר שדה לחבירו ויצאו עליה עוררין יכול הלוקח לחזור ושום אחד מן הקנינים אין מועיל בזה כיון דאדעתא דהכי לא קנה, ורק אם לאחר שנודע ללוקח מהעוררים דייש אמצרי, שזה הוי גלוי דעת דלא קפיד בזה, או א"י שוב לחזור. סעיף ה

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה