אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב פסקי בעל הבתים

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

פסקי בעל הבתים

חלק שלישי

הלכות הרשאה

סימן קלא

א) אם אוסר לחבירו ערבת לי בתורת ערבות קבלנות ואין אני רוצה לטרוח לגבות מן הלוה והלה אומר לא הייתי אלא ערב סתם ויש נכסים ללוה ותגבה מן הלוה עצמו פטור הערב משבועה שלא הי' אלא ערב סתם דלא חשוב כפירת ממון כיון שיכול לגבות מן הלוה עצמו ודלא כשעה"ב סעיף ב

סימן קלב

א) אע"ג דקטן שערב לאחרים אינו חייב לשלם, אבל מי שערב לקטן שפיר נתחייב, ודלא כקצוה"ח שדוקא לקטנה נעשה ערב ולא לקטן. סעיף א

סימן קלג

א) חזקת קטן במטלטלין יש מקום לומר דהוה חזקה ודלא כהקצוה"ח שהחליט דלא שייך גבי קטן חזקה דכל מה שת"י הוא שלו. סעיף א ב) הא דאמרי' קטן לאו בר טענתא הוא, אין הכוונה משום דלא ידע למיטען כהבנת הנתיבות, אלא דאפי' אי טעין לפנינו נמי לאו כלום הוא, דכיון דמעשה קטן לאו כלום הוא וא"כ כי טעין ואמר שקנה הרי הוא מודה שלא קנה כלום. שם ג) היכי שהפקיד אצל חבירו בשטר מהימן לומר החזרתי בשבועה במיגו דנאנסו, אבל אם אמר לו אל תחזיר אלא בעדים אינו נאמן לומר החזרתיו אפי' כי אית לי' מיגו, דהיכי שהתרה לו להדיא אל תחזיר גרע מאומדנא דשטרך בידי מה בעי ודלא כהתומים. סעיף ב ד) באמר לו אל תחזיר אלא בעדים נאמן במיגו לטעון לקוח ודלא כהדרישה ושעה"מ, דלקוח לא הוה כחזרה ואין זה נגד התנאי דהתנאי לא היה כ"א צל החזרה. שם ה) הא דאמרינן דאינו נאמן לטעון גנובים או גזולים ממני החפצים הללו דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אפי' במיגו, היינו כשהנתבע אינו מודה כלל שחטף אלא טוען לקוחים הם בידי, אבל אם גם הנתבע מודה שחטף ורק שמורה לו היתר שחטף זה לתופסם בעד חובו המגיע לו, בכה"ג לא שייך לומר דבמה שטען התובע שחבירו חטף מחזיק אותו בגזלן, דכיון שלדבריו חטף משום חוב לא נעשה פסול כלל, ואף אם בסוף יצא חייב בדינו אפ"ה כיון דבשעת חטיפה היה לו הוראת היתר לא נעשה פסול כלל, סעיף ו

סימן קלד

א) אומן לעולם אינו נאמן לטעון לקוח אפי' כשלא ראו הכלי ביד האומן דאית לו מיגו אפ"ה אין נאמן. אבל בטענת החזרתי גם אומן נאמן. סעיף א

סימן קלה

א) בבהמה וחיה גם חזקת שלש שנים לא מהני לשי' הרמ"ה ודלא כהש"ך דכו"ע סברי דחזקת ג"ש מהני ואין חולק ע"ז. סעיף א

סימן קלו

א) כובסת שאבדה סדין ונתנה לו הכובסת תחת שלו מדין אחר ואינו ידוע של מי הוא ועי"ז היה מונח ימים רבים אצלו עד זמן שאי אפשר לבני אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי מתייאש ממנו והכובסת סילקה אותו מאחרים כהט"ז, ומה שדחה הקצוה"ח טעם דכבר סילקה בדמים דאפי' אם באמת סילקה אותו כיון שהסדין נמצא בצין חוזרת לבעלים וכההיא דב"מ אשתכח כיפי הדרי למארי לק"מ דדוקא התם דבאמת לא נאבדו הכיפי מעיקרא הוא דאמרי' דשומא בטעות היתה. אבל אילו באמת נאבדו אע"ג דנמצאו לבסוף לאו שומא בטעות הוא, ולפ"ז בנ"ד דבאמת נתחלף הסדין ולא היה אצל הכובסת מהני שפיר הסילוק, ואפי' לשי' הרמב"ם דאפי' אם נאבדו באמת נמי שומא בטעות הוא היינו דולא כשומת ב"ד דלא מרצון בעל הכיפי נמכרה אבל במקום שבעל החפץ נתרצה למכור והוה אירה גמורה לא הדרא דשומא הדרא אמרי' ולא מכירה, וזולת זה הא מטלטלי שאפשר לקנות כמותן בנקל לא אמרי' שומא הדרא כלל ודוקא בכיפי שאי"א לבנות כמותן אמרי' שומא הדרא. סעיף ב

סימן קלח

א) אפי' דבר שאינו ראוי לקנין, כגון ישיבה בצד החפץ, אפ"ה חשוב מוחזק בזה, כששניהם שווים, ואין אחד מוחזק יותר מחבירו, כגון ששניהם יושבים בצד הערימה, חשיבי שניהם מוחזקים לענין שנפסוק בזה יחלוקו. משא"כ כשאחד רוכב ואחד מנהיג דהמנהיג הוה ודאי לפני הב"ד שעשה קנין דההנהגה עצמה הוא הקנין והרוכב ספק הוא אם עשה קנין אחר, בכה"ג סברא הוא דאין הרוכב חשוב אפי' מוחזק לגבי המנהיג. סעיף א

ב) שיטת הרמב"ם והמחבר דאפי' מוחזק לא בעינן למפסק יחלוקו רק אם אחד מוחזק יותר אז לא דיינינן יחלוקו אבל כשניהם שווים אפי' כשאין מוחזק נמי דייני' יחלוקו. שם

ג) שנים אדוקים בטלית, על מה שתפוסים בידם אינם צריכים לישבע כ"א ע"י גלגול, ורק על השאר מחויבים לישבע. סעיף ג

ד) בשותק ולבסוף צווח נמי לא מהני שוב ראיה בעדים כהש"ך. סעיף ג

סימן קלט

א) כללא דקיי"ל הלכה כשמואל בדינא אינו כ"א כשפליגו בעצם הדין אבל היכי שבדינא לא פליגי, וכגון בההיא דגיטין בבור הקרוב לאמה דמדינא כל דאלים גבר רק כדרכי שלום הוא דפליגי אם כך תקנו מפני דרכי שלום או כך תקנו אין זה ענין להך כללא. סעיף א

סימן קמ

א) היכי דדלי לי' המערער צנא דפירי לאלתר הוה חזקה אע"ג דאיכא ריעותא דלא נזהר בשטרו, משום דהא דאמרי, עד תלת שנין אדם מזדהר בשטרו, היינו משום דבפחות מג"ש אין אדם מקפיד ולכן מוכרח הוא לשמור שטרו משום דאינו בטוח עדיין שלא ימחה דשמא הא דלא מיחה עד עתה משום דאינו מקפידי אבל בכה"ג דדלי לי' צנא דפירי בטוח הוא מיד שבודאי כיון דבעצמו נתן לו הצנא דפירי מכלל דלא ימחה עוד. וכיון דבטוח הוא מיד שלא ימחה אינו נזהר בשטרו מיד ולכן אפי' לאלתר לא הוה ריעותא במה שאין לו שטר. והיינו טעמא נמי דחפר בורות דהוה חזקה מיד, דכיון דאין שום אדם סובל לראות שמקלקלים קרקעו ומסתמא אינו חושב עוד למחות, סעיף ז

ב) בבתים דלא קיימא לאגרא, לא מהני גם חזקה דשלש שנים, דכיון דהמערער לא חסר לא חשש למחות אפי' יותר מג"ש, ולכן לא הוה חזקה אפי' בג' שנים משום דאנא ריעותא דהיה לו ליזהר בשטרו אפי' יותר מגיש דעליו הי' לחשוש שמא לא חשו הבעלים לערער עד השתא משום שאין קיימא לאגרא ואינו נפסד, וצריך הי' להזהר בשטרו גם יותר מנ"ש ומדלא נזהר לא הוה חזקה.

ג) אפי' במקום שמערער השתמש נמי במקוש זה שהחזיק אפ"ה הוה חזקה ולא מצי אמר משו"ה לא מחיתי משום דהשתמשתי בשוה עמו. דיש חזקה גם לשיתוף סעיף ח

ד) נוגע בעדות לא מיקרי כ"א שההנאא הוא בשעת קבלת העדות אבל היכי דהשתא אינו נוגע אעפ"י שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר, דעל ספק הנאה לא יעיד עכשיו.

סימן קמא

א) אכלה ערלה שביעית ה"ז חזקה, דכיון שהאוכל ידע

שדבר עבירה הוא ואפ"ה אכלה חשובה אכילה וכהרמב"ם. סעיף יא)

סימן קמב

א) במקום עדים לא מהני מיגו דהפה שאמר. סעיף א

סימן קמג

א) בחזקה דשלש שנים, אם בתחלת השלש שנים היה המערער במקום שאין יכול למחות ולבסוף במקום שיכול למחות הוה חזקה. ואם בתחלה הי' עמו במקום שיכול למחות ולבסוף במקום שלא יוכל למחות לא הוה חזקה. סעיף א

ב) אם טוען המערער שלא היה עם המחזיק במדינה ומשו"ה לא מיחה על המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה, דכיון דאינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, נמצא דהספק הוא בגוף החזקה דהמחזיק מחויב לברר אכילתו. ודלא כהקצוה"ח שהחלים דבכה"ג שהמערער טוען שלא היה עמו במדינה לא הוה הספק בגוף החזקה. סעיף ב

סימן קמד

א) אם המחזיק יש לו עדים או שטר מכירה מהמוכר מהני חזקתו אע"ג שאין ידוע אם המוכר דר בה יום אחד, ודלא כהסמ"ע שסובר דבעי' גמי עדים שהמוכר דר בה יום אחד. סעיף א

סימן קמה

א) אם אין להמחזיק עדי חזקה אלא שהמערער מודה שאכלה שלש שנים הוה חזקה אע"ג שאין לו שטר, דכיון שאכלה בשופי שלש שנים לא הי' לו ליזהר יותר בשטרו אעפ"י שאין לו צדי חזקה ודלא כהשעה"מ דסובר דכל שאין לו עדי חזקה צריך ליזהר בשטרו גם יותר משלש שנים, דשמא לא יודה לו המערער. סעיף ג

סימן קמו

א) אם ידוע שהמערער מיחה אע"ג שהמחזיק לא שמע כלל אין מועיל שוב חזקתו אפי' כשהחזיק ג"ש שלימות ודין זה מוסכם אליבא דכו"ע ודלא כשעה"מ שדין זה במחלוקת שנוי' והרמב"ן ורשב"א ז"ל חולקים ע"ז. סעיף ג

ב) אם צדי המחאה בעצמם אינם לפנינו להעיד רק עדים אחרים מעידין שעדי המחאה אמרו לפניהם לא מהני דהוה עד מפי עד. סעיף ה

ג) אם המערער אינו ידוע לו בעצמו דהשדה שלו הירא כ"א מהמחזיק שאומר דזבנה מיני', אפ"ה יכול להוציא מידו ולא אמרי' בזה הפה שאסר הוא שהתיר כדברי כמה פוסקים. סעיף ה

ד) היכי שניתן אדם מעות לשם מקח, רק מספק שמא רצא מידו, בההוא הוא דאמרי' דנתן לשם פקדון, ולכן אם לא יתקיים המקח אמרי' דיוכל לגבות ואמרי' דלשם פקדון נתן ואין בזה מתנה כלל, אע"ג דלא הודיע למקבל שנותן לו לשם פקדון, דמה הו"ל לאודועי אחרי שדעתו הי, לשם מקח לגמרי, אבל במקום שלשם פקח ודאי לא נתן וליכא לספוקי כ"א או לשם מתנה או פקדון, בהא אמרי' דמדאין רגיל להפקיד באופן כזה שלא בידיעה, ודאי דלשם מתנה נתנו. שם סעיף יח

סימן קמח

א) יכול לומר אי שתקת שתוק ואי לאו מהדרנא שטרו למארייהו אפי' במקום שרק להמחזיר יש הנאה ולכשנגד אין שום ריוח ודלא כרש"י דסובר דאם לצד שכנגד אין שום ריוח מצי לומר לכי תהדר. סעיף ב

סימן קמט

א) אע"ג דהמחזיק בשל קרובים אין לו חזקה דמצי והמערער לומר שמחמת אהבת הקרוב לא חש למחות, מ"מ אם מיחה פעם אחת, צריך למחות שוב בסוף כל שלש ואינו נאמן תו לומר דלא חשש למחות מפני הקורבה וכהמוהרי"ט ודלא כקצוה"ח שהשיג עליו. סעיף ג

ב) מה שירשו אחים מאביהם יחד הם כשותפים ואין מחזיקין וע"ז ואפי' אין כיס אחד לכולם וכהרשב"א, ומה שהביא השעה"מ ראיה מב"ב דהאחים אינם כשותפים ומחזיקין זע"ז, ראיה זו אינה כמ"ש בפנים. סעיף ז

ג) מה דאמרי' דשותפין אין מחזיקין היינו כשהמחזיק רוצה לזכות ע"י חזקה הבא מכח שלא מיחה דבזה אמרי' דבקרוב ושותף לא חש למחות, אבל היכי שבא להחזיק מכח מוחזק, מצד החזקה שמה שתח"י אדם הוא שלו בזה אין לחלק בין קרוב לאינו קרוב. שם

ד) חפר בורות לא הוה חזקה לגופה של קרקע, אבל לענין החפירות גופייהו הוה חזקה ואין המערער יכול לסותמן. סעיף ט

ה) מי שהחזיק בנכסי אשת איש, אם טוען דמיגה דידה זבנה לא הוה חזקה כ"א עד שיאכל שלש שנים לאחר מות בעלה אבל אם טוען דמיד הבעל קא זבין לא סגי בזה ובעינן נמי שיאכל מקצת גם בחיי הבעל והתחיל לאכול בחייו דלעולם בעינן שיתחיל לאכול בחיי המוכר שמכר לו דאל"ה הוה כחזקה שאין עמה טענה. סעיף י

ו) ישראל הבא מכח עכו"ם דלא הוה חזקה אין הטעם משום דירא למחות גם לישראל שבא מכחו כמ"ש הסמ"ע אלא כיון דלא אתי אלא מחמת עכו"ם וסתם עכו"ם אנס היא ולכן הוה זה כחזקה שאין עמה טענה. סעיף טו

ז) ביאור מחלוקת הרמב"ם וראב"ד בדין דאין מחזיקין בנכסי קטן. סעיף יט

סימן קנג

א) בשאר נזקי שכנים לא הוה חזקה כ"א היכי דאתברר דהמערער ראה וידע מההיזק, ונהי דכי ידע מהיזק לאלתר הוה חזקה, אבל בעינן שיתברר לנו שכבר ידע, ורק בהיזק דסתימת חלון הוה חזקה אפי' כי לא אתברר שידע המערער דמסתמא נתברר לו הזיקו מיד וכהסמ"ע. סעיף ב

ב) שותפים שבאים לחלוק שדה, ואחד מהם מבקש שיתן לו חלק זה בלא גורל, והשני מבקש להעלות לו דמים בשביל זה, הדין כך. אם קפידת השותף שירצה דוקא בחלק זה בא ע"י טענה כזו שרוב בני אדם דרכם לשלם דמים בשביל הנאה כזאת, וכגון שיש לו שדה על המצר, אז מצי הלה לומר כיון שבאמת שוה לפניך יותר בשביל הנאה הזאת לא ארצה לתת לך הנאה הזאת חנם אין כסף כמו שלאחר החלוקה אם אך הגיע השדה לחלקי הייתי יכול ליקח ממך הרבה דמים עבורה. כן גם עתה לא ניתן לך זכות הגורל בחנם, אבל במקום שאין לחבירו שדה על המצר ורק רוצה בשדה הזאת בלי טעם וטענה ולא הוא ולא רוב בני אדם היו משלמים ממון בשביל הנאה הזאת, וכיון שאין הנאה הזאת שוה כסף לרוב בני אדם, לא יכול הלה להעלות לו בלא טענה וטעם רק כאילו בא להפסיד לחבירו שלא יקבל מה שירצה וזהו מדת סדום, וכל כיוצא בזה, ועיין בפנים שלש חלוקות היכי אמרי' בכה"ג כופין על מדת סדום. סעיף ח

ג) בכל נזקי שכנים יש שני דברים, א) שבתשמיש הזה מזיק לבעל החצר, כגון בהוצאת זיז מזיקו בהיזק ראיה, ובמרזב מזיקו בהורדת השופכין לחצירו, ב) שקונה בגוף החצר כשיעור הנצרך לקיום הזיז וחמרזב באופן שבעל החצר אסור לבנות שוב במקום הזה ולסתור הזיז וחמרזב, והנה כל זמן שאין בעל החצר נצרך למקום הזיז, כגון שאין לו עוד צורך לבנות שם, ולא בא לערער כ"א מפני שלא ירצה לסבול היזק דשופכין או היזק ראיה, בזה אין אנו צריכין לשום טענה מהמחזיק, ואף אם בא להחזיק חזקה שאין עמה שום טענה כ"א אתה ראית ושתקת ומחלת לי חזקתו הוה חזקה מעליא, דלכל היזק מחילה. משא"כ אם המערער רוצה לבנות בחצירו במקום הזיז, בזה לא מהני חזקת המחזיק כ"א כשבא בטענה שקנה ממנו הזכות, אבל בלא טענה לא מצי בעל הזיז לעכב עליו כיון ידלקנות בחצירו של זה בעינן קנין ומחילה בלא קנין לא סגי. סעיף טז

סימן קנד

א) בחלון נגד חלון אע"ג דאיסורא הוא לפתוח חלון נגד חלון וכל דבר שיש בו משום איסורא, לא מהני גם מחילה, דאפי' בששניהם רוצים לא מהני, אפ"ה איכא למ"ד דמהני בו חזקה, משום דכיון דלאו דבר ברור הוא שיסתכלו מזה לזה דאפשר לדחוק עצמם שלא יסתכלו וכיון דאינו אלא ספק לא היה ביכולתם לבטל המחילה מספק. משא"כ בפתח נגד פתח דלא סגי שלא להסתכל משו"ה לא מהני חזקה כיון דודאי יש איסור לא מהני המחילה, וכל זה הוא דלא כהסמ"ע שכתב דבפתח נגד פתח מהני מחילה גמורה או שטר וקנין, דזה אינו כיון דיש איסור אפי' מחילה גמורה לא מהני. סעיף ג

ב) היו לו שני פתחים של שני אמות לא יוכל לשנות ולעשות פתח אחד של ארבע אמות ודלא כהט"ז והש"ך שחולקים ע"ז וכתבו שהב"י טעה בדין זה. סעיף ה

ג) לא יפתח אדם חלון לחצר חבירו אפי' בגבוה מארבע אמות ואף בכותל שבחצר נמי ודלא כהנתיבות שכתב דבכותל שבחצר שרי גבוה יותר מד' אמות, כיון דבלא שרשיפא לא חזי ולא שכיחי להעמיד שרשיפא בחצר, וזה אינו כמ"ש בפנים. סעיף ו

סימן קנה

א) כל הרחקות שחייבו חז"ל להרחיק משדה ורשות חבירו. אם ראו ממנו שמחל ודאי כגון שסייע אותו לעשות כן או שאמר לו בהדיא לעשות הוה חזקה מיד, אבל אם לא סייעו בהדי' רק ראה ושתק לא הוה חזקה בפחות משלשים יום, דעד תלתין יומין לא מוכח שמחל, ומצי אמר ידעתי ולא מחיתי שסבור הייתי דלשאלה בעלמא עביד הכי לא לקביעותא. סעיף לה

ב) כל חזקות נזקין אינו מועיל כ"א כשהיו בו הוכחת המחילה באותה שעה שהמחזיק עשה מעשה חזקתו וכגון דמסייעו בבנינו או שא"ל לעשות או שראהו בעשה בצדו, אכן אם בשעת העשייה לא ידע עוד המערער אע"ג דאח"כ כשידע שזה כבר עשה שתק ולא מיחה לא מהני חזקתו של זה וכפי הטעם שביארתי בפנים. שם

סימן קנו

א) טענת אינו יכול לישון מקול הנכנסים לא הוה טענה כ"א כשאנשים זרים יוצאים ונכנסים דרך חצירו ומהם יוצא קול ההמולה משא"כ אם הקול יבוא מדירי החצר גופא כיון שיש להם הרשות להיות בחצר ממילא יש להם לעשות כל המלאכות שירצו, ואפי' אם הקול יוצא מאנשים זרים רק שאינם נכנסים בחצר הניזק אלא שהם עושים קול רעש בביתם והקול יגיע גם לחצר האחרת אינו יכול בעל החצר השני לעכב עליהם דבחצירם ובביתם שלהם רשאים לעשות מה שירצו. סעיף ב

ב) טענת רבוי הדרך אינו שייך כ"א ביום, אבל בלילה בעת שישן על מטתו ואין לו צורך להלוך בחצר אינו יכול לעכב מטענת רבוי הדרך.

סימן קנז

א) אם אחד בנה כותל והשני נהנה בבנינו אעפ"י שלא עשה שום היכר דניחא לו חייב ליתן לו כפי מה שנהנה. ואין זה ענין לזה נהנה וזה לא חסר דפטור, דלא אמרו כן כ"א בדר בחצר חבירו שזה אין נהנה כ"א מתשמיש החצר אבל גוף החצר נשאר לבעה"ב, אבל הכא בשותף שבנה הכותל על חלק של שניהם, מיד שגילה דעתו שניחא לו זכה מיד בחצי הכותל דחצירו זכתה לו, וכיון דקנה בגוף הכותל חייב אעפ"י שלא חסר השני. סעיף י

ב) מיד שאמר זה ליתן חצי ההוצאה מחויב לשלם וזכה בחצי הכותל ודלא כהגהות מוהרי"ש שכתב דלא זכה בכותל עד שיפרע ממש ובגילוי דעתא שחפץ לשלם לא סגי. שם

סימן קנח

א) גדר שתי רוחות ועמד הניקף וגדר רוח ג' א"צ לשלם כלום ודלא כהב"י שמחייב בהוצאת שתי הכתלים וגם בכותל רביעית. סעיף ו

ב) היכי דניקף גלי דעתו דניחא לו בהוצאה חייב אפי' אם זה נהנה וזה לא חסר ודלא כהרש"ל שפוסק דזה נהנה וזה לא חסר לעולם פטור אפי' היכי דגלי דעתו דניחא לי'. שם

ג) היכי דחייב בגילוי דעת בעינן שהגילוי דעת יהי' דוקא לבעה"ב עצמו, אבל גילוי דעת לאחר לא מהני כלל וכמ"ש בפנים. שם

סימן קסב

א) בחצירות ובמקומות ביהכ"נ הוה רבוי הדרך טענה ולא דמי למבוי דאין רבוי הדרך טענה דבסבוי אין לבעלים קנין וזכות עצמיי בעצם המבוי ורק שהוא רשות לכולם לפתוח בו פתחי חצרותיהם, משא"כ בחצירות שאין זכות השותפין בחצר מחמת הבתים בלבד אלא מחמת עצמה של חצר שזכו בה. משו"ה גם רבוי הדרך טענה ודברי הרמ"א דמדמה חצירות למבוי בדין זה שכמו במבוי אין רבוי הדרך טענה ה"נ בחצירות צ"ע. סעיף ו

סימן קסג

א) יאוש בחוב מהני וכהמוהרי"ק ולא כהחכ"צ שחולק. סעיף ג

סימן קסד

א) הא דחשבינן לדר בחצר חבירו נהנה, היינו דאם לא הוא היה דר הבעה"ב בתוכה, אבל היכי שבעה"ב עצמו אין רשאי לדור בתוכה, ובהכרח לנועלה, וכגון באם בעל העלייה בנה הבית דנועלין עד שיתן לו יציאותיו, ואם זה לא ידור בתוכה תעמוד נעולה בכה"ג לא חשיב הדר בתוכה נהנה בחנם דניחא לבעה"ב שידור בתוכה בכדי שלא תעמוד ריקם ומרוויח הנאה דביתא מיתבא יתיב הוה כמקבל שכר בעד דירת ביתו. סעיף ה

סימן קסז

א) הא דבעינן בקנין אויר שיהא סופו לנוח, לאו משום דבעיון הנחה ע"ג קרקע החצר, אלא משום דבעינן שיהא משתמר בתוך החצר וכשאין סופו לנוח מיפרח מתוך החצר לא הוי משתמר וממילא בדבר כזה שגם בעודנו מונח באויר הוה משתמר וכגון בירק הנוטה על אויר החצר קונה אעפ"י שאין סופו לנוח בקרקע החצר ודלא כהתומים ונתיבות דבכ"ג נמי לא קני מטעם אין סופו לנוח. סעיף א

סימן קעא

א) אם התובע אומר גוד או אגוד לא איכפת לן בנתבע אם אין לו מעות במה למיגד, דאי לית לי' יניח לתובע לגוד ואפי' בתובע עשיר ונתבע עני אמרי' גוד או אגוד כהרי"ף מיהו היינו דוקא כשהתובע עשיר ויכול למיגד במעות מזומן משא"כ אם גם התובע לית לו זוזי למיגד אלא שירצה לחוב אדמיו בכה"ג לא אמרינן גוד או אגוד כיון דגם איגוד נסור ליכא וטענת התובע חלושה היא. סעיף ו

ב) שני אנשים שותפים ואין המקום עשוי לשכור לאחרים שוכנים שנה שנה, אבל באיש ואשה לא אמרי' שוכנים שנה שנה אלא תמיד האשה נדחת. סעיף ח

סימן קעה

א) שצד לומר דבבתים אשר החצירות מופסקים זה מזו. ע"י גדר גמור ואין להם שום פתח מזה לזה דלא הוה כלי בר מצר דבר מצד לא הוה כ"א שרשויות שניהם מעורבות ע"י פתח. סעיף נג

הלכות שותפים

סימן קעו

א) שותפים שנשתתפו בדבר ששני הצדדים הם מחוסר קנין כגון בשניהם הוה דשלב"ל או שאינו ברשותם, בזו מהני השותפות בלא קנין נמי, ובדבור בעלמא, דאגב דבעי לקנות מקנה ג"כ, ואי לא גמר ומקנה הדשלב"ל שלו לא מצי קנה הדשלב"ל של חבירו, אבל אם נשתתפו כדבר שחל הקנין לא שייך סברא זאת ולכן כשנשתתפו לזה יין ולזה דבש לא חל השותפות כ"א בקנין, ודלא כהחת"ס שכ' דלמ"ז סברא דאגב דבעי לקנות גמר ומקני דכ"ש שחל הקנין בדבור גרידא. סעיף ג

סימן קעז

א) אם השותף חלה מחמת שאכל מאכלים רעים מיקרי חלה מחמת פשיעה. סעיף ב

הלכות שלוחין

סימן קפב

א) בישראל מומר יש פנים לומר דיש שליח לדבר עבירה. סעיף א

ב) אפי' במקום דאיתא מינו דזכי לנפשי' לא אמרינן יש שליח לד"ע ודלא כמ"ש המפרשים דע"י מיגו יוכל לזכות לחבירו אפי' בדבר עבירה. שם

ג) אם שכר השליח בשכר לעשות העבירה יש שליח לדבר עבירה דהוי כעבדו ופועלו. שם

ד) אם המשלח לא הקפיד שיעשה השליחות בעבירה דוקא לא בטל מעשה השליחות אף כשעשה בעבירה. שם

ה) גם בדבר המשלח לא התנה בפירוש עם השליח שיעשה כן אלא דסתמא דמלתא כך הוא כגון לקנות קרקע באחריות והשליח קנה שלא באחריות מיקרי עובר על דעת משלחו והמקח בטל. סעיף ב

ו) יש מקום להסתפק דשליח בשכר אפי' אם טעה וקנה ביוקר לא מצי המשלח לומר אדעתא דהכי לא עשיתיך שליח. סעיף ג ז) בירור הדין בא"ל לשליח מכור לי שדה ולא פירש ומכר השליח לשנים בשני שטרות אי מכרו בטל. סעיף יא

סימן קפג

א) היה השער קצוב והוסיפו לשליח למי שייך ההוספה, יבואר הדין בזה בארוכה. סעיף ו

סימן קפח

א) אם לחומרא יש שליח לעכו"ם מחלוקת רש"י ותוס' הוא. סעיף א

הלכות מקח וממכר

סימן קפט

א) אם הנפקד עצמו לוקח החפץ המופקד בידו קונה לו רשותו ודלא כהט"ז שכתב דרשות הנפקד שהחפץ מונח בו הוה רשות המפקיד ולא קנה הנפקד ע"י רשותו, ודוקא אם המוכר המפקיד מכר לאדם מעלמא בזה אמרי' דאם הלוקח הכניס כליו לבית הנפקד לא קנה דהוי ככליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה ואע"ג דהרשות באמת אינו לא של מוכר ולא של לוקח אלא של נפקד וכליו של לוקח ברשות שאינו של שניהם אמרי' דקני, בזה סובר הרשב"ם דכיון שהנפקד השאיל המקום למוכר להניח בו חפציו נמצא דחשוב מקום של מוכר וככליו של לוקח ברשות מוכר דפי, אבל בנפקד גופא שלקח מהמוכר לית מאן דסובר דלא יוכל לקנות ע"י רשותו דאע"ג דהמקום היה שאול למפקיד מ"מ מיד שנתרצה למכור לנפקד כלתה שמירתו ונעשה רשות של נפקד ושפיר קנה ע"י רשותו. סעיף א

סימן קצ

א) יבואר שיטת הרמב"ם דאע"ג דבמלוה לא מצי לקדש האשה מ"מ במכר מהני מלוה. סעיף א

ב) כל היכי דקונה בכסף לאו דוקא כסף בעין אלא אם כתב שטר אדמי' מהני כמו כסף בעין. שם

ג) במכר לא בעינן ממון דנותן דוקא ואף אם גזל הכסף וקנה בהם נמי מהני ודלא כשעה"מ דמדמי מכר לקדושין דלא מהני גזל. שם

ד) הנאה דקבלת אדם חשוב, חשובה כמו כלי ומהני גם לחליפין אע"ג דבעינן כלי, ובזה נחלקו הרשב"א והרמב"ן כמבואר בפנים. סעיף ו

ה) אם הלוקח קנה קרקע בכסף ונתן רק מקצת הדמים אפי' נתרצה המוכר לא מהני לקנות כל הקרקע דפרעון הקרקע הוא דקונה וכיון שלא פרע כולו לא קנה אלא בעד המעות שנתן ודלא כהסמ"ע דאם נתרצה המוכר קנה כולו. סעיף י.

סימן קצא

א) אין טורפין ממשעבדי ואפי' ממוכר גופא אם אין המוכר מודה ע"י שטר כזה שיכול להזדייף. סעיף א

סימן קצב

א) אע"ג דנעל הבית לא הוה קנין בנכסי הגר לשי' הרשב"ם מ"מ פתח הדלתות הוה קנין דאינו דומה לנעל דהוה כמבריח ארי אבל בפתח דלא שייך הכי, שפיר הוה קנין. סעיף ב

ב) נעל דלא הוה קנין אינו כ"א בנכסי הגר, אבל בבית שיש לו בעלים הוה קנין, דטעם דנעל לא הוה קנין משום דדומה למשיב אבידה דאין זה אלא מצוה לשמור בית חבירו וכל ישראל מצווין להציל ממון חבירו מן ההיזק ומשו"ה אין זה קרוי חזקה, וא"כ לא שייך זה אלא בנכסי הגר דהפקר הם בלא בעלים ואם לא מנעלים הוא יהי' אבוד כל מה שבבית משו"ה יש חיוב עליו להציל שלא יהי' אבוד, אבל בית שיש לו בעלים מה חיוב שייך על אדם מן השוק לנועלם הא כיון דיש לו בעלים ודאי דהבעלים עצמם ינצלו כשימצאו צורך לזה וכיון שאין זה מצוה ולא שייך בזה מבריח ארי ודאי שדרך חזקה הוא והוה קנין. שם

ג) מסירת המפתח ונעל הוה קנין אפי' בנכסי הגר. שם

ד) ראה אמת המים בא להזיק קרקע ונתן צרור ומגעה, לרשב"ם לא הוה חזקה גם בהחזיק בפני המוכר ובנכסי הגר דלאו מצוה הוא, ולהרמ"ה בכה"ג דהחזיק בפני המוכר דלאו מצוה הוא הוה חזקה. שם

סימן קצד

א) קנין אודיתא לא מהני כ"א כשמודה שעצם הדבר של הקונה היה אבל אם ההודאה אינו כ"א על הקנין אבל מתחלה לא היה הדבר של הקונה לא מהני אודיתא, ולכן במכירת חמץ אם כתב מודה אני שמכרתי בקנין גמור לא מהני, ובלא"ה בדבר איסור לא שייך אודיתא דאטו ע"י שקר יבוטל האיסור ודלא כקצוה"ח שכ' דגם במת"ס מהני אודיתא.

סימן קצה

א) הא דמטבע אין נעשה חליפין היינו דוקא כשהקפיד על המנין ועל החשבון דבזה י"ל דדעתו אצורתא וצורתא עבידא דבטלה אבל כשלקח דגרים באומד וא"ל אלו חליפין חפץ השני דבזה כיון דלא הקפיד לידע החשבון לא שייך לומר דדעתו אצורתא ושפיר מהני וכשי' הרמב"ם בפיה"מ, מיהו דין זה אינו כ"א כשאמר בלשון חליפין אלו חליפי חפץ פלוני דבכה"ג אין בזה דין אונאה ואפי' כשי כשימצא פחות או יותר הגיעו בזה שפיר אמרי' דאין דעתו אצורתא. אבל אם א"ל מכור לי בלשון מכירה ויש בזה דין אונאה א"כ בע"כ צריך להמצא בזה כשווי החפץ ואם לא נמצא יוסיף לו מביתו א"כ ודאי אמינא שדעתו הי' אצורתא דוקא ומה שלא הקפיד על החשבון סמך בזה שיוסיף לו מביתו. סעיף ב

ב) בהמה לא מיקרי כלי ואין קונין בה וכשיטת רש"י דהא עיקר סברת ר"ת דבהמה מיקרי כלי בשביל ההשתמשות שאפשר להשתמש בהם, מיהו הא קיי"ל דמטבע לא מיקרי כלי אע"ג שאפשר להשתמש בה ולתלותו בצואר בנו הרי חזינן שלא חשבינן כלי בשביל ההשתמשות. שם

ג) קנין שע"י חוב כל הנעשה דמים הוא דמיקרי כיון דכסף חייב לו. שם

ד) משיכה לא מהני כ"א להתחייב באונסי חפץ הנמשך אבל שיהא חפץ נקנה ג"כ לאידך דאם משך חפץ אחד יהא נקנה אידך ממילא בכ"מ שהוא, זה לא אמרי', מיהו היינו דוקא כשהחליף עמו חפץ זה על חפץ אחר שאינו ידוע דבזה אמרינן כיון דהחפץ השני לא נקנה עוד לגמרי למוכר להכי אם נגנבו או נאבדו חייב לתת לו חפץ אחר אבל כשהחליף עמו על חפץ הידוע, נהי שאינו ברשות המוכר מ"מ חפץ אחר נ"ב אין חייב לתת לו מטעם שלא נתחייב לתת לו כ"א זה החפץ הידוע. אלא דהטור הביאו הרמ"א פסקו להיפך דכשהחליף על דבר שאינו ידוע ותלוי קנין זה בדבר הידוע וכיון שעל אותו חפץ השני שלא משכו עוד השני לא קנה אותו, ממילא שגם זה המושך לא קנה נמי חפצו הנמשך כיון שתלוי הקנין זה בזה. שם

ה) ע"י זה דיכול לנתק החפץ ולהביאו לידו, לא חשיב זה כאילו כבר בא לידו, אלא שעי"ז נוכל לבטל רק יד התופס ולומר דכיון שיכולים לנתק מידו הוה כמו שאינו תופס בזה. ומשו"ה לגבי קנין דלא בעינן דוקא שהסודר יבוא לרשות המקנה או לידו ולא בעינן כ"א שיעשה מעשה הקנין בסודר עד שיקנה אותו וכיון שאוחז בסודר קצת וגם יכול לנתק השאר הרי קנין הגבהה יש כאן למעלה הקנין כבר נגמר אלא משום דכל זמן שהסודר הוא ביד הקונה ואין מועיל מעשה הקנין של זה דאין יכול לקנות מה שביד חבירו ולהכי נצרך לנו לבטל תפיסת יד הקונה, בזה אמרי', שפיר כיון דיכול להביאו אצלו ולנתקו מיד התופס הוה כאילו אין מונח ביד התופס אלא כמונח במקום הראוי לקנין ומהני מעלה הקנין של המנתק, אבל גבי גט דבעינן שהגט יגיע לידה וע"ז לא יוכל להועיל סברא דיכול לנתקו לחשוב כאילו כבר ברשותה, ומשו"ה לא מהני גם ביד בעל ומשיחה ביד האשה אע"ג שיכולה לנתק. סעיד ד

ו) קנין יד הוה מטעם רשות ולא כרש"י דיד גופא הוה מטעם הגבהה כמ"ש בכתובות. שם ז) קנין סודר כפי הנהוג אצלנו שאינו נוטלו לסודר כ"א לצורך קנין ולא לחלוטין בתורת שווי, לאו דין מוסכם הוא דמהני ולכמה ראשונים סוברים שצריך שיטלנו לסודר דוקא ע"מ לזכות בו לחלוטין ואם נוטלו ע"מ כן ואח"כ מחזירו מרצונו שפיר דמי, אבל ליטלו לצורך קנין לחוד לא מהני. שם

ח) חליפין דשוה בשוה מטעם כסף הוא ומהני אפי' במקום שמתורת חליפין לא מהני כגון בפירי ומטבע, מיהו רש"י ותוס' יפלגו בזה. שם

ט) הנותן מתנה לחבירו ומסרו לידו ואח"כ אמר איזה תנאי במתנה לא מהני אפי' אם הוא תוכ"ד אין בתנאי זה כלום, מיהו אם לא מסר עוד המתנה ליד המקבל. רק שעשה קנין, אעפ"י שקנה אותה מ"ם תוכ"ד יכול לחזור ולהטיל בו תנאי. סעיף ז

י) שאלה ושכירות אינם נקנים בקנין סודר. סעיף ט

יא) הא דמהני סודר של עדים לגבי קנין אע"ג דבעינן סודר שלו, היינו מטעם שליחות ולא כמ"ש הקצוה"ח דהוה מדין עבד כנעני. סעיף יא

יב) אין שליח לדבר עבירה לא שייך כ"א בשליח ממש, אבל בזכייה שהוא מטעם שליח מהני אפי' בדבר עבירה. שם

סימן קצו

א) עבד כנעני נקנה בחליפין אבל לא קונה עצמו מיד האדון בחליפין, מיהו דוקא בחליפין כאלו שבאים רק לחזק את הקנין ואינו נותן הסודר לחלוטין, או גם כשנותן לחלוטין ואין הסודר שוה פרוטה, אבל כשיש בו שו"פ ונותנו לחלוטין מהני מיהא מתורת כסף. סעיף א

ב) בעבדים מועיל גם קנין קרקע דהיינו כסף וגם קנין מטלטלין דהוה משיכה.

ג) עשה העבד מלאכה כזו לרבו שאינה בשמוש גופו אם כי אינה החזקה לשי' הרא"ש, מיהו היינו דוקא אם אינו ניכר שמלאכת אדונו הוא עושה כגון שתפר לו בגד וכיו"ב. ושמא שבגד שלו גופא תופר ולא של אדון, אבל אם ניכר שמלאכת אדון הוא עושה כגון שהאדון הולך למרחץ והעבד הולך עמו ביחד ומוביל כליו בכה"ג הוה חזקה. סעיף ד

סימן קצז

א) הא דאמרי דמסירה עדיף ממשיכה ואינו קונה במשיכה לבהמה לשי' רש"י. היינו דוקא משיכה כזאת שאינו מושכה כ"א לצורך קנין אבל לא שיקחנה לחלוטין אל ביתו, אבל היכי שמושכה ולוקחה להביאה לביתו לחלוטין משיכה כזאת עדיפא עוד ממסירה, סעיף א

ב) שלשה סוגי רכוב יש זה למעלה מזה רכוב לחודי', שהבהמה לא עקרה יד ורגל ולא זזה ממקומה רק שהרוכב יושב עלי' ותפוס בה וברוכב כזה לא נמצא שום מעלה זולת מה שתפוס בה, למעלה מזה רכוב במקום מנהיג, שאע"ג דבהמה הולכת ע"י כח המנהיג מ"מ ודאי דאזלא נמי פורתא מחמת הרוכב דכשהבהמה מרגשת שאדם רוכב עליה היא מהלכת נ"כ, וברכוב זה נתוסף מעלה מה שהבהמה אזלא קצת מחמתי' ורק כמנהיג ממש לא חשיב כיון שבלתי סיוע הרוכב ג"כ הוה אזלא ע"י כח המנהיג. וא"כ לא הועיל כלום בסיועו, למעלה מזה רכוב במקום שהבהמה הולכת רק מחמתו ואין אחר מנהיג עמו, ואי"ל שבאופן זה יצא מסוג רכוב ובא לכלל מנהיג דמ"ש הוא ממנהיג כיון שהבהמה הולכת רק על ידו דמ"ש מהנהיגה בקול, די"ל דשאני ושאני דמנהיג לא מיקרי כ"א כשעשה איזה פעולה בכדי שתלך והנהיגה בקול נמי הוה מעולה שלו, אבל הכא שאין הרוכב עושה שום פעולה בעצמו ורק הבהמה מחמת שתרגיש שאחד רכוב עליה מהלכת לא נוכל לקרותו בשם מנהיג והכל מסוג רכוב הוא, והדין כן הוא, רכב והבהמה עמדה על מקומה לכו"ע לא קנה, והיכי דאזלא מחמתי' להרא"ש והטור גם בזה לא קנה. ולרי"ף ורמב"ם קונה בכה"ג, ולשי' הריצב"ש קונה להרי"ף גם ברכוב ובהמה עמדה במקומה דקנין רכוב אין זה מטעם משיכה כ"א במה שיושב עליה והבהמה תפוסה בין רגליו, זה עצמו הוה כקנין. סעיף ג

ג) רכוב קניא ברה"ר אע"ג דהקנין מטעם משיכה הוא ומשיכה לא קנה ברה"ר, מ"מ הטעם דמשיכה לא קנה ברה"ר משום דלאו אורחא למשוך ברה"ר כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכים ולא כהרשב"ם דהטעם הוא משום דבעי' שימשוך לרשותו, ולכן בכה"ג דרכוב הוא וליכא חשש דיפסקוהו, שפיר קונה גם ברה"ר. סעיף ה

סימן קצח

א) הא דאמרי' דמעות אין קונה היינו דוקא במעות מזומן אבל בשוה כסף קונה קנין גמור גם לדין, דבשוה כסף הוה מלתא דלא שכיחא ולא גזרו רבנן. סעיף א

ב) למ"ד מעות קונה מה"ת לא בא למעט דשום קנין אחר זולת מעות אין קונה, אלא בא למעט כ"א משיכה ושארי קנינים שלא הכניס עוד לרשותו דלא קנו אבל יד וחצר קנו, ודלא כהקצוה"ח דסובר דלמ"ד זה לא קנה בשום קנין זולת מעות. שם

ג) למ"ד ד"ת מעות קונה אע"ג דחז"ל עקרו לקנין זה ותקנו משיכה. היינו דאם בא לחזור יכול לחזור אבל כ"ז שלא חזר הוה קנין גמור גם מדרבנן, משום דעלינו להעמיד לכ"א על חזקת כשרות דודאי לא יחזור ויקבל מי שפרע, מיהו היינו דוקא לר' יוחנן דסובר מה"ת מעות קונה, והמי שפרע ניתן כדי שלא יחזור אבל לר"ל דמעות אינו קונה, והמי שפרע היא רק לחייבו שיעשה קנין א"כ כ"ז שלא עשה קנין גמור אכתי לא קנה, ונ"מ דלר' יוחנן אם קידש הלוקח בהחפץ הוה קדושין גם מדרבנן, דכ"ז שלא חזר קנינו קנין גם מדרבנן ולר"ל אינה מקודשת. שם ד) בקנין הגבהה אי בעינן שיעשה הקונה פעולת ההגבהה היינו שיגביה החפץ יותר ממה שהיה מונח בתחלה ואפי' אם החפץ מונח ע"ג מקום גבוה ג' טפחים אפ"ה אם לא הגביה יותר לא קנה דנהי דלבוד לא שייך בכה"ג כיון דבלא"ה מונח ע"ג מקום גבוה נ"ט אפ"ה גם פעולת ומעשה הגבהה ליכא, או דלמא הא דבעי' ג"ט לרש"י וטפח לר"ת היינו כשהחפץ מונח ע"ג קרקע ובכדי שיצא מתורת לבוד אבל כשהי' מונח מתחלה ע"ג מקום גבוה ונטלו הקונה בידו אעפ"י שלא הגביהו יותר מכפי שהי' מתחלה נמי סגי מחלוקת הראשונים בזה. ומסתבר דבעינן פעולת הגבהה דוקא ואפ"ה בגט לא בעינן שתגביה האשה דוקא למעלה או הבעל בשעה שקונה הקלף א"צ שיגביה דוקא, וכן באתרוג משום דהתם כיון שתופסים ביד הוה הקנין מטעם יד וביד א"צ להגבהה. סעיף ב ה) הא דלוקח יכול לחזור כשלא משך אפי' אם בא לחזור לאחר שנשרף כשאין החפץ שוב בעולם נמי מצי לחזור. אכן בצל המאור סובר שדוקא קודם שנשרף יכול לחזור אבל לאח"כ כיון שאין החפץ עוד בעולם א"י שוב לחזור. סעיף ה ו) במקום דליכא למיחש לדליקה קונה שפיר במעות ול"א לא פלוג רבנן ודלא כהש"ך. שם

סימן קצט

א) אם הלוקח לא נתן על המקח כ"א מקצת מעות דלא שייך החשש דנשרפו חטיך דהא המוכר טרח ומציל כיון שלא קבל כל המעות בכה"ג קונה שפיר במעות קנין גמור ודלא כהנתיבות. סעיף ג

ב) אם לא קנה מחבירו כ"א חלק מהחמץ וחלק נשאר עבור המוכר י"ל נמי דבכה"ג קונה קנין גמור, דהא המוכר יטרח להציל בשביל חלקו. שם

ג) גם בהקדש וצדקה בעינן לקנין מעות דוקא ולא קני מטעם אמירה לגבוה, דלא שייך אמירה לגבוה כ"א אם מכוון להקדיש אבל באומר למכור דבר להקדש כיון שאין כוונתו להקדיש לא הוה אמירה כמסירה.

סימן ר

א) גם למ"ד קרקע אין נקנה בחצר, היינו קרקע ממש אבל דבר שעומד ליתלש מן הקרקע או תלוש ולבסוף חיברו נקנה שפיר בתורת חצר. סעיף א

ב) במכר ומתנה בעינן שהחצר יהיה בשומר לדעת המוכר לכו"ע ודלא כהקצוה"ח שכתב דבמתנה ומכירה לא בעינן משתמר משום כיון דאין שום אדם יכול לזכות בו כ"א מדעת המקנה נמצא שהוא משתמר ממילא משאר בני אדם כיון שאין שום אדם יכול לזכות בו בלי דעת המוכר. שם

ג) חצר משתמר לא מיקרי כ"א כשעומד בתוך החצר אבל עומד חוצוו לא. שם

ד) צדדתי לדון דבמכר לא מהני קנין ד' אמות מטעמים המוזכרים בפנים בארוכה. שם

ה) הא דקיי"ל כליו של אדם קונים, אפי' כלי שאין לה תוך כגון מחצלת נמי קנה. שם

ו) לאו דוקא כלי אלא אפי' היה לאחד ערימה של פירות ונפל דבר הפקר לתוך הערימה קונה לו הערימה כמו כלי, שם

ז) אפי' לשיטת רש"י דאויר כלי אינו קונה היינו דוקא באויר כלי למעלה ממחיצות, אבל אם הגיע לאויר מחיצות אצ"ג שלא הגיע עוד לשולי הכלי מהני לקנין, וגם לא בעינן שכל החפץ יהי' מונח בכלי אלא אם קצה האחד נגע בשולי הכלי ושאר ארכו של חפץ עומד באויר קונה נמי. שם ח) הא דקיי"ל חצירו קונה לאדם שלא מדעתו היינו דוקא בחצר כזה שאיתרבאי מתורת שליחות ולכן דיינינן בו כדין שליח גמור שיקנה בלא כוונת הבעלים דזכין לאדם שלא בפניו אבל בחצר שהוא מתורת יד דיינינן בו כשארי קנינים דיד משיכה והגבהה דבעינן דוקא כוונה. סעיף ח

סימן רא

א) אם כי מדינא כסף אין קונה קנין גמור מ"מ כיון שנהגו הסוחרים לקנות על ידו קונה שוב קנין גמור לא מדין כסף כ"א מדין דסטומתא, וגם מדין כסף אפשר שיקנה כיון דלא שייך בכה"ג שנתן רק מקצת דמים החשש דשמא יאמר נשרפו חטיך דהא המוכר טרח ומציל כיון שלא קבל כל הטעות. סעיף א

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה