אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב חלק שלישי

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

חלק שלישי

הלכות אונאה ומקח טעות

הלכות מתנה

סימן רמא

סעיף א' במחבר וכיון שקנה כו' אפי' שלא בפני עדים קנה אם שניהם מודים, ומשום דלא איברי סהדי סהדי אלא לשיקרי, והרשב"א בחדושיו לקדושין (דף ס"ה) הקשה מ"ש דבגיטין וקדושין בעינן שני עדים על גוף המעשה ובינו לבינה לאו כלום הוא ואפי' שניהם מודים, והא מה דבעינן בגיטין וקדושין עדים היינו משום דילפינן דבר דכר מממון, וא"כ נימא כמו דבממון הודאת בע"ד מהני כמו עדים, ה"נ בגיטין וקדושין מהני הודאת בע"ד ועיין מ"ש הקצוה"ח והאבנ"מ סי' מ"ב. ואלולי רבינו הרשב"א הייתי אומר שקושיתו זאת נכללת בקושית הש"ס גופא שם בקדושין, ובתירוץ הש"ס יתורץ גם קושיא הזאת, דהכי איתא התם דס"ה על האי דינא דמקדש בלא עדים א"ל רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כק' עדים דמי אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים א"ל התם לא קא חייב לאחריני הכא חייב לאחריני, והנה גם הקושיא וגם התירוץ של הש"ס יפלא, דאינו פריך כ"א על הנאמנות דלמה לא מהימן בהודאתו לגבי קדושין עדיפא הו"ל למפרך דלמה לא יועיל לגבי דידי' ודידה גופייהו שיודעים אמתת הענין שנתקדשו זה לזה, ומ"ש דלגבי ממון לא בעינן כ"א אמתת הענין, ואם אך יודע בנפשו שמחויב לשלם צריך לשלם, ומ"ש לגבי קדושין דאפי' לדידהו גופייהו שיודעים שנתקדשו אפ"ה אין ממש בקדושי ושריא לאינסובי לעלמא וכן על התירוץ קשה, למה לו הטעם דמחייבי לאחרינא, הו"ל לשנויי דבממון משו"ה מהני הודאת בע"ד משום דא"צ רק לידע אמתת הענין ולא איברי סהדי אלא לשיקרא, אבל בקדושין דאעפ"י שידוע אמתת הענין מ"מ צריך עדים ולכך לא מהני הודאת בע"ד, ולכן נ"ל דבאמת זהו גופא קושית רב אשי כיון דילפינן מממון א"כ למה לא יקוים המעשה בלא עדים ולא מיבעי לדידהו גופייהו שיודעים אמתת הענין בודאי שהיה צריך להועיל ולהיות אסורה לעלמא, אלא אפי' דין נאמנות היה צריך לתת להם כמו בממון דמהני הודאת בע"ד, והיינו דנקט רב אשי בקושיתו דליהני הודאת בע"ד, אבל כ"ש דכוונתו לפרוך דתועיל אנותת הענין לדידהו גופייהו, וע"ז משני, דנאמנות אי"א ליתן משום דמחייבה לאחריני, ומזה הטעם גופא גם המעשה אינו מתקיים כלל בלא עדים, דאלת"ה א"כ בקדושין הוי תמיד מחייב לאחריני, ואם היו הקדושין מועיל בלא עדים שוב ע"כ היתה נאמנת כיון דלדבריה כבר נאסרה ושויתה נפשה חתיכה דאיסורא, ולכך גזרה התורה שקדושין בלא עדים לא יועיל כלל וממילא לא נאסרה כלל, דבשלמא בממון אפשר לחלק דהיכי שמחייב לאחרינא לא יועיל הודאתו אבל לדידי' גופא שיודע אמתת הענין שפיר מתקיים המעשה ומחויב לשלם כשיש לו משלו ואינו מחייב לאחרינא בזה, אבל בקדושין הרי תמיד מתחייב הוא לאחרינא, ולכן בכדי להציל שלא יהא חייב לאחרינא בהכרח היתה צריכה התורה לגזור שלא תועיל המעשה כלל בלא עדים, ונמצא לפ"ז דמתירוץ הש"ס דמשני הכא חייבה לאחרינא מתורץ גם הקושיא למה לא יקוים המעשה בלי עדים, דזה בזה תלוי, והא דקיי"ל דבקדושין לא מהני ידיעת אמתת הענין יצא זה לנו מתירוץ הש"ס הכא חייבה לאחרינא וכמו שבארתי, ואין להקשות דמה חב לאחרינא שייך בששניהם מודים, הא שויוהו אנפשי' חתיכה דאיסורא ואסורים בלא"ה להקרובים, דזה אינו כיון דבלא עדים אין ממש בקדושין, א"כ אפי' לדידהו שמודים שנתקדשה אינם נאסרים בקרובים, ולא כתבתי זה כ"א מפני שראיתי בהגהות חו"י שעל האלפס"י נתקשה באמת למה ראו חז"ל לבטל הקדושין כששניהם מודים מטעם דחב לאחרינא, ומה חוב הוא זה כיון דבלא"ה שויוהו אנפשייהו חד"א, ולא ירדתי לסוף דעתו כיון דמקדש בלא עדים אין ממש בקדושין אין כאן שום חד"א, דהא אפי' לדבריהם אינם נאסרים, ואם כוונתו להקשות על עיקר הדבר למה באמת לא מהני קדושין בלא עדים וכקושית הרשב"א, א"כ הא קושיא והא פירוקא שבש"ס גופא וכמו שבארתי, אלא דזה צריך ישוב דהא יכולים שניהם השתא בפנינו להאסר בקרובים או לעלמא ע"י שני אופנים או שיעשו חתיכה דאיסורא בלא קדושין ורק יאסרו אסר על נפשם להיאסר בקרובים הללו, שזה יש רשות לכל אחד לעשות, או שיקדש אותה בפנינו כעת בפני עדים, וע"כ לא קאמרינן בקדושין שם קדושין לאו בידו, הייני, שמא לא תתרצה, אבל היכי ששניהם מודים ומרוצים לזה, הלא יכולים הם להתקדש בפנינו בפני עדים, וא"כ מה חב לאחריני שייך בזה אחרי שבידם לחוב עכשיו חוב הזה ממש, וכל כה"ג שבידם לחוב עכשיו נאמנים לחוב גם בהודאתם מטעם מיגו, ושוב ראיתי שהרשב"א הקשה ג"ז ועיין מה שכתב שם ישוב ארוך:

אלא דכל זה ניחא למה לא מהני קדושין בלא עדים כלל, אבל אכתי יקשה למה לא יועיל מקדש בעד אחד, ולמה לא נצרף את המקדש עצמו שיהיה עד השני שגם הוא ראה הקדושין ואף שהוא נוגע ופסול למה לא פלגינן דבורו כמו פלוני רבעני או לדידי אוזיף ברביתא דמאמינים לו שהלוה ברבית רק לאחר ולעצמו אינו נאמן דאדם קרוב אצל עצמו, וכן במעיד שנתקדשה לו נאמין לו עכ"פ שהיא מקודשת ונימא דנתקדשה לאחר ולא לו כמו התם, ותהיה אשת איש להיאסר לכל, ועיין במפורשים שהאריכו בזה, והמובחר שבתירוצים נ"ל דכיון דהוא בעצמו אינו עד, דהוה נוגע ובע"ד, א"כ אם האמת אתו שנתקדשה בפניו הוי אכתי בלא עדים, ונהי דעל גוף הקדושין מהימנינן לו שנתקדשה, אבל לדבריו גופא הוה קדושין בלא עדים, כיון שנתקדשה אליו והוא העד והוא פסול, דבשלמא התם ברבית שא"צ עדים על קיום המעשה, ורק על נאמנות, ואם המעשה אמת שלוה ברבית נפסל אף שלא היו עדים, שייך שפיר פלגינן דבורו, אבל לענין קדושין מה יוכל להועיל זה אחרי שגם לדבריו הוה קדושין בלא עדים ודו"ק:

סעיף ב' ברמ"א וי"א אפי' היה לו שטר או משכון אפ"ה הוה מחילתו מחילה בדברים בעלמא, והנה לעיל (סי' י"ב) הביא הסמ"ע בשם רבינו ישעיה דבמקום דתפס שטרא לא מהני מחילה בלא קנין, והארכנו בחדושנו שם להוכיח כשיטה זאת מן הש"ס ע"ש, והנה הוכחת המרדכי שגם במשכון מהני מחילה מסוגיא דקדושין (דט"ז ע"א) דפריך הש"ס לגבי עבד עברי, שחרור שטר למה לי לימא לי' באפי תרי זיל וקאמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, ומשמע דאי לאו דגופו קנוי אע"ג דהוה משכון הוה מחילה ועיין בקצוה"ח שטרח ליישב דלא תקשי מסוגיא זאת לשיטת הרשב"א והריטב"א דסברי במשכון לא מהני מחילה ע"ש, ונראה פשוט דלבד שלא יקשה עליהם אלא אדרבה מסוגיא זאת היא ראייתם, והוא ממה דמשני רבא דעבד עברי גופו קנוי, ומפרשי דקנין דעבד עברי לא עדיף ממשכון, ומשו"ה בעינן שטר, דבמשכון לא מהני מחילה בדברים, והכי איתא להדיא בתוס' ר"י הזקן שם וז"ל ומסתברא דכי אמרינן דמחילה א"צ קנין ה"מ היכי דלית לו משכון על המלוה אבל אית לו משכון עליו לא קנו עד שיחזור לו המשכון כו' דהא קנין דעבד עברי כמשכון הוה ובלא שטר אינו כלום כו' עכ"ל, הרי דמפרש דקנין דעבד עברי גופא כמשכון ודלא כהמרדכי דקנין דעבד עברי עדיף ממשכון, שהתוס' ר"י יפרשו נמי הרשב"א והריטב"א, מיהו בשטר סובר ר"י הזקן דמהני מחילה ע"ש:

סעיף ז' ברמ"א האומר לחבירו שדה זו נתונה לך על מנת שתתן לי מאתים זוז ומת, בניו נותנים לו והמתנה קיימת, והנה לגבי גט כה"ג אם הבעל אמר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אי מהני נתינת אחרים, נסתפק בזה בס' יד המלך (פ"ח מהלכות גירושין), הובא בפ"ת (אה"ע סי' קמ"ג), ובקדושין פשיטא לו דאם אחר קיים התנאי דמתני נמי, ומשום דלא עדיף נתינת מעות התנאי מנתינת כסף הקדושין גופא, דאם אחר נותן עבורו דמהני ע"ש, ואין לפשוט ספיקו שבגט מדברי הרמ"א כאן דכתב לדבר פשוט דגם נתינת אחרים מהני דאין ללמוד תנאי שבגט לתנאי אחר בממון, דבגט י"ל דחפץ לצערה ובעי דוקא שתתן היא בעצמה, וכל בדבר אחר אין קפידא כ"א על עצם המעות, וכל מי בתן מהני, וכמ"ש הרמ"א בסמוך לענין דמי החפץ, דבגט לא וכל לתת דמי החפץ כמו שיכול בשארי תנאים, דהוי נמי מה"ט דבגט חפץ לצערה, אכן דברי היד המלך תמוהים מתחלתן ועד סופן, גם במה שנסתפק לענין גוטין וגם מה דפשיטא לו לגבי קדושין, דספיקו שלגבי גיטין נראה לפשוט מן המשנה והסוגיא שבגיטין (דף ע"ד) דהכי איתא התם במשנה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ה"ז מגורשת ותתן, ובגמ' שם מאי ותתן, רב הונא אמר והיא תתן כו', ורבו הדקדוקים בסוגיא זאת, חדא שלא נתבאר מה ביקש התנא לאשמועינן במ"ש ה"ז מגורשת ותתן, דאי כשנתנה מגורשת פשיטא, ואי לא נתנה אינה מגורשת נמי פשיטא דהא פשיטא שאם נתקיים התנאי מגורשת ואם לא נתקיים אינה מגורשת, וגם בגמרא יש לדקדק מה ששאלו מאי ותתן, אטו לא ידע פירושא דותתן, ודקדוק הזה העיר הפנ"י בקדושין, וגם מה דקאמר עלה רב הונא והיא תתן, אינו מובן, אטו מספקינן בפירושא דותתן, אם הבעל חייב לתת או האשה, דהא "ותתן" נאמר במשנה, ובודאי דהיא תתן ולא הוא, ונראה פשוט דמה ששאלו בגמרא מאי ותתן, זהו גופא הקושיא שהקשיתי, כלומר מה אשמועינן התנא במה שאומר ותתן הא פשיטא שצריכה לקיים את התנאי, ואמר עלה רב הונא, והיא תתן כלו' דקמ"ל שדוקא היא עצמה נדיבה לתת ולא שיתן אחר עבורה, והרי איפשוט לן מן הסוגיא ספיקו של היד המלך, דבגיטין ודאי דלא מהני נתינת אחרים, ולפ"ז גם בקדושין נמי דנאמר כהאי לישנא ממש, דבמשנה (קדושין ד"ס) הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז ה"ז מקודשת ויתן, ובגמרא שם קאמר רב הונא והוא יתן א"כ מוכח מזה דבקדושין נמי לא מהני נתינת אחרים, דודאי לישנא דרב הונא והוא יתן משמע דאתא לאפוקי נתינת אחרים כמו בגט, ודלא כהיד המלך דפשיטא לו דבקדושין מהני נתינת אחרים נמי, דמהש"ס מוכח דאין לחלק בזה בין גיטין לקדושין, ושוב מצאתי בירושלמי דקדושין להדיא דשוה בזה גיטין לקדושין, דבירושלמי פ' האומר גרסינן הכי, האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך ומת כרשב"ג אביו ואחיו נותנים לה והיא זקוקה ליבם כו' ע"ש, הרי שדוקא לרשב"ג דסובר לענין גיטין נמי דאביה ואחיה נותנים דלא ס"ל לי ולא ליורשים, ומוכח להדיא דלדידן דקיי"ל כרבנן בגיטין דלי ולא ליורשיי, הוה"ד דלא מהני נתינת אחרים דע"מ שאתן היינו דוקא אני ולא יורשיי, אפי' בקדושין נמי, וזהו דלא כהיד המלך, אלא דלפ"ז יש לתמוה על הרמ"א כאן דסובר דגם בניו נותנים, ומ"ש מקדושין, הא תינח דלגיטין לא דמי משום דחפץ לצערה, אבל אכתי מ"ש מקדושין דלא שייך התם דלצעורי מכוונת ואפ"ה הוי קפידא, אתה ולא אחר, ושוב מצאתי בס' בית מאיר (אה"ע סי' ל"ח) שהקשה כן על הרמ"א, ושמא י"ל דבקדושין נמי י"ל דהוה קפידא דנתכוונה לראות שהיא חביבה עליו כל כך עד שמתרצה ליתן לה גם מאתים זוז, ובנתינת אחרים לא נתקיימה מחשבתה, ובזה נדחה נמי הוכחת היד המלך דבקדושין מהני נתינת אחרים משום דלא עדיף נתינת מעות התנאי מנתינת כסף הקדושין גופא, ולמה שכתבתי לא דמו כלל זה לזה, דבנתינת כסף הקדושין דהקפידה הוא רק שתקבל כסף דבלא כסף לא מיקניא נפשה, ולכן גם אם אחרים יתנו עבורו נמי, דס"ס היא קיבלה מעות בעין, ולא בעינן שיחסר הבעל בנתינה זאת, דומיא דעבד כנעני, משא"כ נתינת מעות התנאי אמרינן דנתכוונה לנסות אותו אם היא חביבה עליו וכמו שבארתי, והנה באם נותן המתנה חייב להמקבל חוב בסכום מעות כזה שמתנה עמו שיתן לו, וזמן פרעון של אותו החוב הוא בגמר קנין המתנה, אי סגי בהכי שימחול לו החוב וחשוב כאילו נתקיים התנאי, דהפוכי מטרתא ל"ל שיתן הוא להמקבל ויחזור המקבל לתתם להנותן או שמא אפ"ה בעינן שיקיים התנאי בפועל, עיין מה שכתבנו מזה בחבורנו לגיטין (דע"ד ע"א) לענין גיטין וקדושין כה"ג, ונראה דהכא כיון דלא שייך טעמא דלצעורי מהני המחילה, וכ"ש כשיש למקבל משכון על החוב ומחזיר כעת המשכון דהוה כאילו קיים התנאי כן נ"ל ודו"ק:

סימן רמג

עיף ב' במחבר אבל אם אמר לו הולך לפלוני מנה זה יכול לחזור וכו' דבמתנה לא אמרינן הולך כזכי, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' קכ"ה) בשם הרשב"א וריטב"א וגם בדעת רש"י הוכחתי כן, דמה דאמרי' במתנה הולך לאו כזכי אין זה כ"א מספיקא, ואפ"ה לא מהני תפיסת השליח כמו בכ"מ דמהני תפיסה מספק, משום דהוה תופס במקום שחב לאחרים ע"ש בארוכה:

סעיף ט"ו ברמ"א ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו כו', בקצוה"ח הביא בשם הפר"ח דמותר ליתן לכהן קטן ה' סלעים של פדיון בכור דהקטן זוכה בהן מטעם דעת אחרת מקנה אותן, ותמה עליו, דהא מבואר במרדכי (פ"ק דב"מ) דבמתנות כהונה כיון דטובת הנאה לאו ממון הוא לא חשיב כדעת אחרת מקנה ע"ש, ולענ"ד נראה שדין וה אי טובת הנאה חשיב כדעת אחרת מקנה תלוי בזה, אי נימא דאם לקח אחד וזכה בהם שלא מדעת הבעלים זכה ואין מוציאין מידו, ודאי שגם אם הבעלים נתנו לזה שיזכה בהן לא חשיב כדעת אחרת מקנה, כיון דדעתו אין מעכב, וגם אם זכה בלא דעתו זכה, וכיון דדעת הבעלים אינם גורמים לקנין מה שייך לקרות לזה דעת אחרת, משא"כ אי נימא דבלא דעת הבעלים אי"א לזכות ואם זכה מוציאין מידו, א"כ רק נתינת ודעת הבעלים הוא הגורם לקנין, וכיון דהם הגורמים לקנין, דמיקרי דעת אחרת מקנה והם צדקנו במשפטנו זה אין לתפוס תו על הפר"ח, דהרי לשיטת התוס' (חולין דקל"א) דכתבו להדיא דדבר שיש בו טובת הנאה אם קדם וזכה שלא מדעת בעלים מוציאין מידם, וא"כ לשיטתם חשיב שפיר דעת אחרת, ונראה להוכיח מפשטות הסוגיא דב"מ נמי כהתוספת, דבב"מ (די"א ע"ב) גבי עובדא דר"ג וזקנים דפריך הש"ס וכי בצד שדהו הם עומדים, ומשני רב פפא דעת אחרת מקנה אותן שאני, ומשו"ה לא בעינן עומד בצד שדהו, ולכאורה יש להפליא מה איכא לחלק לענין עומד בצד שדהו בין דעת אחרת מקנה לאין דעת אחרת מקנה, כיון דטעם דבעינן עומד בצד שדהו היינו משום שעי"ז הוה החצר משומר לדעתו, וא"כ מה יוכל להועיל אם גם איכא דעת אחרת מקנה, אטו בזה לא בעינן משתמר, ואכן היטב אשר דיבר בזה בשטמ"ק שם דבדעת אחרת לא בעינן כלל שיהא החצר משומר כיון דדעת אחרת מקנה הרי אין שום אדם יכול לקנות בה כ"א מדעת המקנה, נמצא שהמתנה משתמרת להמקבל אף אם החצר אינו משומר כיון שאין שום אדם יכול לזכות ואם זכה שלא מדעת המקנה מוציאין מידו, אבל מציאה דהפקר הוא וכל הקודם זכה להכי כשאין עומד בצדה לא הוה משומר ולא קניא כלל ע"ש, והרי מוכח מזה להדיא כשיטת התוס' דבטובת הנאה נמי אין לזכות בלא דעת בעלים, דאי היה רשאי לזכות גם שלא מדעת בעלים, א"כ אכתי מה שייך תירוצו דרב פפא על עובדא דר"ג וזקנים, דהא כיון דלבעלים אין בזה כ"א טובת הנאה וא"כ אכתי אינו משומר כיון דכל אחד יכול לזכות, ואמאי מהני גם התם באין עומד בצדו, אע"כ כשיטת התוס' דאם קדש וזכה בלא דעת הבעלים מוציאין מידם וא"כ הוה שפיר דעת אחרת מקנה וכמ"ש כיון דהם הגורמים לקנין, הן לא נעלם ממני שיטת הרמב"ם (פי"ב מהלכות תרומות) דאם לקחו שלא מדעת הבעלים זכה ואין מוציאין מידו, וסוגיית הש"ס דב"מ נדחק ליישב בתירוצים דחוקים, ואינו פוסק כרב פפא אע"ג דרב אשי דהוא בתרא מתרץ כוותי', דהיינו משום לשוטחו קשה לו סברת ר"פ דמה שייך לחלק בין דעת אחרת מקנה לענין עומד בצד שדהו, דא"א לומר דסברת ר"פ יהי' כמ"ש בשטמ"ק, דהא לשיטתו דאם זכה גם שלא מדעת בעלים אין מוציאין מידו א"א לומר כן וכמו שבארתי, ועיין בר"ן שם, אבל עכ"פ אין לתפוס על הפר"ח כיון דתוס' ובשטמ"ק סוברים כותי' דמיקרי דעת אחרת וגם פשטות הש"ס מוכח כוותייהו ודו"ק:

והנה חילוק זה שקטן אינו זוכה כ"א בדעת אחרת מקנה ולא במציאה כתבו התוס' בגיטין (דף ל"ח) ובפ' התקבל, והמ"מ (פ"ד מהלכות זכייה), אכן הש"ך כאן כתב ע"ז שדוחק גדול להמציא חילוק מה שלא נזכר בש"ס לחלק בזה לענין דין דקטן זוכה, וגם אין סברא לחלק בכך דאם זוכה לעצמו במתנה הרי שיש בכחו לזכות, ולמה לא יזכה נמי מציאה, ולא מצינו סברא כזאת כ"א לגבי חצר אבל לא בזכיית קטן ע"ש, הרי שהשיג על הראשונים בתרתי, מה שלא מצינו בכ"ס יסוד לחילוק הזה וגם שאין סברא לחלק בזה, ולענ"ד שלא כדת השיג, דשפיר יש גמרא וסברא לחילוק זה, דהנה באמת דבר הפקר יש צד שהקנין בו קשה טפי מלקנות מתנה ישירה, דגבי מתנה ומכירה אינו בא פעולת הקנין לחוב לאחרים ולהפקיע זכות הקנין משארי אנשים, כי שארי אנשים אינם יכולים בלא"ה לקנות מפני שהמוכר או הנותן לא ירצה רניתם, ופעולת הקנין אינו בא כ"א ליחד את החפץ שיהיה הלו של הקונה, משא"כ דבר הפקר שאם לא קנה זה היה שוק לכל העולם לקנות, ונמצא דפעולת הקנין בזה בתרתי, א) להפקיע זכות הקנין משארי אנשים, ב) ליחד את החפץ איבוה בלו, ויובן לנו בזה טעם החילוק מה שמצינו בש"ס לענין כי לאחרינא, דאע"ג שבמתנה יכול אדם לזכות גם לאחרינא, אבל במציאה אינו יכול כ"א לזכות לנפשי' ולא לאחרינא וכמ"ש דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכרש"י בב"מ הטעם דלאו כל כמיני' לזכות לזה ולחוב לאחרינא, והיינו מטעם שכתבתי דבמתנה שפעולת הקנין לא בא כ"א ליחד את החפץ שיהי' שלו, אלים ידו לזכות גם לאחרינא, משא"כ במציאה שפעולת הקנין הוא על שני דברים, בזה לא אלים ידו לזכות לאחרינא, ולפ"ז י"ל דיד דקטן אפי' יד דידי' גופא נמי לא אלים כ"כ לפעול שתי הפעולות, ודוקא במתנה הוא דיכול לזכות אבל במציאה לא אלים ידו כ"כ לחוב לאחרינא, הרי שיש סברא טובה לחילוק הזה, ונ"ל עוד שיש לזה יסוד בש"ס דאותו הטעם שמחלקינן לגבי' חצר שייך נמי כאן, דלפמ"ש גם שם יש להבין מה שייך לחלק לענין עומד בצד שדהו בין דעת אחרת מקנה או לא, אלא הטעם דבדעת אחרת לא בעינן כלל שיהא החצר משומר, כיון דבדעת אחרת מקנה אין שום אדם יכול לזכות, אבל מציאה דהפקר הוא וכל הקודם זכה משו"ה כשאינו משומר לא קנה, הרי דיסוד החילוק שבין דעת אחרת מקנה למציאה לענין קנין חצר הוא השום דבדעת אחרת אין יכול איש אחר לקנות בלא"ה, וזה החילוק שייך נמי לענין זכיה, דבדעת אחרת מקנה כיון שאיש צדדיי לא יוכל בלא"ה לזכות, ופעולת הקנין אינו בא כ"א ליחד שיהיה שלו, ולענין זה הוא דמהני גם ידו של קטן, משא"כ במציאה דבעי בקנינו להפקיע גם הזכות מאחרים בזה לא אלים ידו דקטן ודו"ק:

והנה המ"ל (פכ"ט מהלכות מכירה) נסתפק במ"ש הראשונים דקטן זוכה מה"ת דוקא כשדעת אחרת מקנה אבל לא במציאה, והיכי לידיינו דייני בהפקר אי חשיב כמציאה או דלמא חשוב כמתנה, דהא הפקר הוי כדעת אחרת מקנה, ואין להביא ראיה מסוגיא דגיטין (דף ל"ט) דאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה אע"ג דנכסי הגר הם הפקר אפ"ה לא מצי הקטן לזכות בנפשי', ואי הוי חשוב כדעת אחרת מקנה היה יכול הקטן לזכות בנפשי', כמ"ש התוס' שם דבדעת אחרא מקנה יש לו זכיה, די"ל דאפי' להסוברים דהפקר חשוב כדעת אחרת, היינו כשבעלים הפקירו את החפץ דאז נחשב דעת בעלים כדעת אחרת, אבל כשההפקר נעשה ממילא מצד שאין בעלים על החפץ וכמו בנכסי הגר שמת דהבעלים לא הפקירו ורק מצד שהבעלים מתו נשאר הפקר ממילא, פשיטא שהפקר כזה אין לחשבו כדעת אחרת מקנה, ואמנם למה שכתבתי לעיל בטעם הסברא שבדעת אחרת מקנה מהני זכיית הקטן ובמציאה לא מהני, דהיינו משום דבדעת אחרת לא בא פעולת הקנין לחוב לאחרים ושבזה אלים גם ידו דקטן לזכות, משא"כ במציאה שפעולת הקנין בא להפקיע זכות האחרים לא אלים ידו דקטן, לפי"ז פשיטא שגם בהפקר אע"ג דחשוב כדעת אחרת, מ"מ כיון שבהפקר בעינן שיפקיר לכל, דאל"ה אין חל ההפקר, וכיון שכל העולם רשאים לזכות ובפעולת הקנין צריך להפקיע זכות האחרים, ודאי שלענין זה לא מהני זכיה דקטן דלא אלים ידו כ"כ, ולענין זכיה לא נוכל לחשבו כמתנה, ונפשט ספיקו של המ"ל ודו"ק:

סעיף י"ח במחבר זכין לקטן אפי' בן יום אחד, והנה בתוס' כתובות (די"א ע"א) הקשו על דין זה דזכין לקטן דהא זכיה הוא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ע"ש, ולבד אשר רוב הראשונים חולקים על תוס' וסוברים דזכיה לאו מדין שליחות הוא וכמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין דמ"ב והר"ן שם וכ"ה דעת הריטב"א, אלא דאפי' לסברת התוס' דזכיה הוא מטעם שליחות, אפ"ה לענין דין דקטן לענ"ד אין לדמות זכיה לשליחות, דהא הדבר פשוט דטעם שאין קטן יכול לעשות שליח הוא משום שאין בו דעת ומשו"ה לא נסמך על דעתו ועשייתו שמשוה אותו שליח ואמרינן אילו היתה דעתו שלימה כדעת גדול אפשר לא היה מתרצה, והכי איתא להדיא ברמב"ם (פ"ב מהלכות שנאחות) דאין שליחות לקטן משום דלאו בן דעת הוא ע"ש, וא"כ אין שייך זה כ"א בדבר שבעינן דעתו, ואילו היה כזה בגדול היינו בעינן דעתו דוקא ובלא דעתו לא היינו יכולים להיעשות שליח, בקטן כה"ג אין יכול לעשות שליח כיון דדעתו כמו שאינו דמיא, אבל בזכייה בדבר שהוא משום זכות שאפי' לגדול נמי זוכין שלא בפניו, א"כ למה לא נזכה נמי לקטן. דנהי דדעתו לאו שלימה הוא, לא גרע מיהא משלא בפניו ממש דליכא שום גילוי דעתו ואפ"ה מצי לזכות כ"ש היכי דאיכא גילוי דעת של קטן ואנן סהדי דאפי' היתה דעתו שלימה כגדול נמי הי' מרוצה, אלא דקשה לפי"ז הא דאמר רבינא (ב"מ דע"א) לגבי עכו"ם נהי דשליחות לית לו זכיה מיהא אית לו מידי דהוה אקטן דאע"ג דשליחות לית לו זכיה אית לו, ה"נ לגבי עכו"ם, ולמה שבארתי אין להם שום השתוות ודמיון, דלטעם דאין שליחות לקטן משום דלא סמכינן על דעתו, משו"ה בזכיה דאנן סהדי שודאי ניחא לו אפי' אם היתה דעתו שלימה, שפיר אית לו, דבכה"ג יכולים אנו למיהוי שליח עבורו, אבל בעכו"ם שטעמו לאו משום דלאו בר דיעה הוא אלא מגזה"כ דלא הווינן שליח לגבי', הוה"ד דזכיה נמי לית לו אי נימא דזכיה הוי מטעם שליחות, וכיון דמדמה להו כחדא מכלל דטעמא דקטן נמי לאו משום חסרון דעת הוא, אלא משום דגזה"כ הוא, דגבי נדרים והקדשות וכן בתרומה וגירושין איש כתיב דמשמע ולא קטן וכמ"ש רש"י בב"מ שם ובקדושין (דמ"ב ע"א), ואפשר עוד לתת טעם לזה עפ"י הכלל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, ולכן קטן כיון דעשייתו כשהוא לעצמו לית בה שום ממש, לא לענין גיטין וקדושין ולא לענין קנייה ומכירה משו"ה לא מצי משוי שליח, והשתא שפיר מדמה עכו"ם וקטן כהדדי, כיון דקטן נמי לאו משום חסרון דעת הוא ואפ"ה זכייה מיהא אית לו, ה"נ עכו"ם יש לו זכייה, וא"כ שפיר קמה קושית התוס' כיון דזכייה מטעם שליחות למה אית להו זכייה באמת, והנה ראיתי דבר נכון בס' תפארת יעקב שכתב לחלק שיש שני מיני שליחות, האחד בדבר שמוטל על המשלח לעשותו והוא עושה שליח עבורו לעשות כאילו היה הוא העושה ממש, בהא בעינן שיהא השליח כמותו ממש כאילו הוא עשה, אבל שליחות של זכיה אין הדבר מוטל על הזוכה רק מעצמו הוא זוכה ונעשה שלו, בהא לא בעינן רק שיהא שלוחו לזכות עבורו כמו חצר הזוכה, ובודאי לא אמרינן שיהא חצר כמותו ממש רק שליח לזכות הוא ובכה"ג אפי' קטן נעשה שליח ולא אימעט רק דומיא דתרומה שהדבר הוטל על בעל הכרי לעשות מעשה ולתרום, ואי אפשר שיועילו מעשה אחר רק שנאמר דהוה כמותו כאילו בעל הכרי ממש עשה בידיו ובהא לא מהני קטן, אבל לזכות, מין שליחות אחרת הוא לגמרי כיון שלא הוטל על אותו שנעשה הדבר שלו לעשות דבר בפועל רק אם לא יזכה בהם לא יהא שלו ויכול אחר לזכות עבורו ע"ש, ולכאורה קשה ע"ז מההיא דכתובות (די"א ע"א) גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דהוא מטעם זכיה כמבואר התם בסוגיא, והא התם הטבילה מוטל על הקטן המשלח לעשותו ואפ"ה אמרינן דב"ד יכולים לזכות עבורו ולהטבילו, ונ"ל ליישב דמה שב"ד מטבילין אותו אינם כלל בגדר שלוחין, דשליח לא הוי כ"א כשהשליח עושה הפעולה שהיה על המשלח לעשותה והשליח עומד במקומו, וכן זכיה בכל מקום נמי הכי הוה, דעל הזוכה לעשות מעשה הקנין, ובדבר שהוא משום זכות נעשה מעצמינו שלוחים במקומו לעשות אותה הפעולה, אבל בטבילת הגירות שהעיקר הוא מעשה המילה והטבילה וזה עושה הקטן בעצמו, וא"כ הקטן הוא הזוכה בנפשיה, וב"ד אינם כ"א ממוצעים בדבר, דאפי' בגדול נמי בעינן שיהיה בפני ב"ד דאין גר עד שיטבול בפני ב"ד, וכיון דעיקר הפעולה עושה הקטן בעצמו ורק החסרון הוא משום דהב"ד עושים זה בלא דעת הקטן, דאפי' כשהקטן מעצמו יבקשם הוי זה נמי חסרון דעת כיון דדעתו אינו חשוב לדעה שלימה, וכל היכי דהחסרון הוא משום חסרון דעת לא שייך זה בזכיה בדבר שהוא משום זכות גמור כיון דאנן סהדי שאפי' היתה דעתו שלימה נמי היה מרוצה, ובזה מיושב נמי קושית התוס' בכתובות שם, ואפשר שלתירוץ הזה נתכוונו התוס' גופייהו בסנהדרין (דס"ח ע"ב) במ"ש שם וז"ל דטבילה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילים אותו אינם זוכים בעדו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה ע"ש ודו"ק:

ודע דבס' מ"ח הביא הערה בשם אחיו להקשות איך מהני הגירות מטעם זכיה דהוי משום שליחות והא אמרי' קשים גרים לישראל כספחת. א"כ הוי חוב לאחרינא והו"ל כמו תופס לבע"ח, וליכא למימר דהא יוכל לגייר בעצמו כשיגדיל, דהא אפשר כשיגדיל יטעום טעמא דאיסורא ולא יתגייר, ואכן למה שכתבתי דהב"ד אינם זוכים כלל עבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו, אין מקום לקושיא הזאת, ובלא"ה נמי לא אבין קושיתו דהא לפני הב"ד המטבילין הוי זה ודאי זכות במה שזכו להיות ממוצעין להכניס אדם תחת כנפי השכינה, ועוד שגם הם מכלל ישראל שקשה להם הגירות הזאת ואפ"ה מעצמן בחרו ונתרצו להיות ממוצעין בזה, מכלל דניחא להו זכות הזה יותר מחוב הגירות, וכל היכי דלתופס יש זכות וטובה בתפיסתו יכול לתפוס, דדוקא לתפוס בשביל אחרים במקום שלתופס עצמו אין שום טובה אין יכול לתפוס, אבל בכה"ג דאיכא טובה לתופס בעצמו יכול שפיר לתפוס, שבשביל עצמו הוא תופס מפני שניחא לו בזכות הזה ולא לאחרינא הוא תופס וזה פשוט:

סעיף י"ט במחבר י"א שמי שמתחייב לקטן כו' כיון שאין אותו דבר תחת ידו אינו זוכה, השער המשפט לעיל (סי' צ"ו) וכן בס' נח"י שם כתבו שהוה"ד בדיני שומרים אינו יכול להתחייב לקטן בשום קנין ע"ש, ובחדושנו שם הארכתי לבאר דדין זה שכתב השו"ע כאן אין שייך כ"א כשהקטן רוצה לזכות באיזה חפץ, משום דקטן אינו מכיר בשום קנין זולת כשהחפץ הוא תחת ידו, משא"כ בשומרים שהקטן אינו בא לזכות ונהפוך הוא כי השומר מתחייב לקטן אין שייך דין זה כלל ע"ש באריכות:

סעיף כ' במחבר חצירו של אדם קונה שלא מדעתו, עיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' רס"ח) בדיני חצר ולעיל בסי' ר' מזה בארוכה:

סעיף כ"ב בש"ך סק"ט הביא מ"ש הריטב"א (פ"ק דב"מ) בשם יש מהראשונים דד' אמות אינם קונות רק במציאה ולא במתנה ע"ש, ובחדושנו לעיל (סי' ר') שם הארכתי לתת טעם מושכל לדברי הראשונים הללו והוכחתי שגם דעת רש"י כן הוא ע"ש מלתא בטעמא:

סעיף כ"ד במחבר הזורק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר כו', עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' קס"ז) דהחעם דבעינן אויר שסופו לנוח, לא משום דבעינן הנחה בחצר דוקא, אלא משום דכי אין סופו לנוח לא הוי משתמר בתוך החצר ואנן חצר המשתמר בעינן, ולכן אם אך הדבר הוי משתמר בחצר אעפ"י שלא נח בחצר ובגוונא דמיירי התם שפיר קונה ע"ש שבארתי זה בטוב טעם:

סימן רמה

סעיף ד' במחבר האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן דאיכא למימר זיכה לו ע"י אחר, בגיטין (ד"מ ע"ב) איתא האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר. לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, וכתבו שם התוס' והרא"ש דהאי חיישינן הוי ודאי, והמפרשים נדחקו לפרש מי הכריחם להתוס' והרא"ש לפרש דחיישינן הוה ודאי ולא כמו בכל הש"ס דלשון חיישינן אינו אלא ספק, ובחבורנו לגיטין שם כתבתי דהרא"ש לשיטתו מוכרח לפרש דחיישינן הוה ודאי, דהנה בעיקר דין זה דאומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר נחלקו בזה רבותינו, הרמ"ה סובר דלא מהני זה כ"א לאפקועי ממונא אבל להתירו בבת חורין בעינן דוקא ליכתוב לו גט שחרור, והרא"ש סובר דהוא ודאי בן חורין ומותר בבת חורין וא"צ גט שחרור וכמבואר בטור (יו"ד סי' רס"ז) ונראה דלשיטתייהו אזלי דלעיל שם גבי נושא אדם שפחתו ר"מ אומר מקודשת מצינו נמי פלוגתת הרמ"ה והרא"ש, דהרמ"ה סובר שמקודשת מספק דמשום אומדן דעתא דודאי שחררה מפקיעין ממונא, אבל גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתא להתירה בלא גט שחרור בין בהשיאו רבו בין בנושא שפחתו, אכן הרא"ש סובר דא"צ גט שחרור גם להפקיע האיסור, ורק הא דמצרכינן גט שחרור במשיא עבדו משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אזלינן בתר אומדן דעתא דודאי שחררו ומפקיעין אותו ממנו ומותר בבת חורין, הלכך גבי מקדש שפחתו דליכא למיחש שיאמר לא שחררתיה אפי' גט שחרור אינה צריכה עיין בסור ותמצא כן, והנה הר"ן והריטב"א בסוגיא דגיטין שם כתבו דאומדן דעת דהשיאו רבו הוי נמי כהודאה, וממילא מבואר פלוגתת הרמ"ה והרא"ש. דלשיטת הרמ"ה שסובר בהשיאו דבו דבת חורין אינו רשאי לישא בלא גט שחרור ואינה מקודשת כ"א מספק, הרי דסובר דהודאה שהאדון מודה ששיחררו לא מהני לענין איסור, ומשו"ה סובר גם במודה ממש דלא מהני בלא גט שחרור, דהודאה לא מהני כ"א לממון ולא לאיסור, משא"כ הרא"ש דסובר התם בהשיאו רבו דהאומדנא מהני גם להתירו בבת חורין בלא גט שחרור, כ"ש בהודאה גמורה דא"צ גט שחרור, וכיון שכן לא יוכל לפרש דחיישינן הוי ספיקא, ומשום ספיקא לא היה מותר בבת חורין, ובע"כ שהוכרח לפרש דחיישינן הוה ודאי דאמרינן שודאי שחרריו, והתוס' שפירשו כן, אפשר דסברי נמי בזה כהרא"ש, ולשיטת הרמ"ה דסובר בהשיאו רבו דמקודשת רק מספק, דאומדנא לא מהני לומר שודאי שחרריו איה"נ דיסבור כאן דחיישינן מספק.

אלא דבעיקר סברת הר"ן והריטב"א שכתבו דהודאה לא מהני בלא גט שחרור, והוכיחו זה מההיא דהשיאו רבו דאמרינן התם דבעי גט שחרור אע"ג שאומדן דעתינו שאם לא שחררו לא השיאו בת חורין, יש לפקפק בזה, דהא התם אינו הודאה ממש, ורק שאומדן דעתינו כן הוא והוה זה רק כאנן סהדי שבודאי שחררו, דלא דמי לעדים ממש, ובזה י"ל דאומדנא לא מהני להתירו בבת חורין. אבל הכא שאומר בפירוש ששחררו דהוה הודאת בע"ד דכמאה עדים דמי ועדיפא מעדים, דהא עדים אינם נאמנים להכחיש הודאתו, וא"כ מאן לימא לן שאינו נאמן גם לענין איסור, ומה ראיה מהתם דאינו כ"א אומדנא וכאנן סהדי דגריעי מעדים ממש, ואפשר לומר משו"ה לא מהני הודאת האדון לענין איסור, דכיון שאסור לשחרר עבדו א"כ כשהודה ששחררו משים עצמו רשע ואין אדם נאמן להשים עצמו רשע ואפ"ה לאפקועי ממונא סמכינן אהודאתו, דהא כתבו הפוסקים דדוקא לחייבו מלקות וכיוצא הוא דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע אבל לממון הודאת בע"ד כמאה עדים, וכמה סוגיות הש"ס מוכיחות כן, האומר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה. ובב"ק האומר גנבתי וכה"ג טובא דיכול לחייב עצמו בהודאת פיו אף שמשים עצמו רשע, וכ"כ הרשב"א וכל הפוסקים, וביותר יש להוכיח דהר"ן גופא סובר כן, דבכתובות דע"ב ע"א) גבי מאכילתו שאינו מעושר פריך הש"ס אי דידע נפרוש ואי דלא ידע מנא ידע הביא הר"ן בשם הראב"ד דליכא למימר בשהודית משום דאין אדם משים עצמו רשע, ומכאן הוכיחו המפרשים והראב"ד ס"ל דאפי' בממון נמי לא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים היכי דמשים עצמו רשע דהא לא מפסדינן לה כתובתה ע"י הודאתה במידי דשויא נפשה רשיעא, אכן הר"ן כתב לדחות דברי הראב"ד וז"ל ולי נראה דלהפסיד כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא משום דמלתא דלא שכיחא הוא לא אוקמה בהכי עכ"ל, הרי להדיא דהר"ן סובר דבממון לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ומהני הודאתו, וה"נ לענין איסור לא מהני הודאתו כיון דמשים עצמו רשע שעבר על העשה דלעולם תעבודו, דאין לומר דשמא שחררו לדבר מצוה כגון להתפלל בצבור וכדומה, דא"כ היה העבד נמי יודע מזה אחרי שנעשה איזה מצוה על ידו היה יודע מזה, ומדאומר העבד לא עשאני מכלל שלא נעשה מצוה על ידו ומשו"ה לא מהני הודאתו לענין איסורא רק דאפ"ה מפקיע ממונו דלממון מהני הודאתו, ובמה שכתבתי יש ליישב קושית המפרשים שהקשו על הר"ן שכתב דמשו"ה בעי גט שחרור להתירו בבת חורין משום דלענין איסור לא מהני הודאה, ונהי דמטעם הודאה לא מהני אכתי נהימני' גם לענין איסור מטעם עדות דהא עד אחד נאמן באיסורין בדבר המסור בידו, ומ"ש מבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל ובידו לגרשה, וה"נ נהימני' הואיל ובידו לשחררו. וגדולה מזה כתב בהשגות הראב"ד שעל האלפס"י בגיטין דאפי' למ"ד התם דאינו נאמן היינו משום חומרא דאשת איש, אבל הכא מהימן אפי' לאיסור וא"צ גט שחרור ע"ש, ולכאורה היה נראה ליישב דהא הטעה שמהימן הבעל לומר גרשתי הוא דוקא משום דבידו לגרשה, וכן קיי"ל דעד אחד אינו נאמן כ"א בדבר המסור לידו. אבל הכא לא מיקרי בידו לשחררו כיון דעובר בעשה הלכך אינו רוצה לעבור בעשה לפנינו ולא מיקרי זה בידו. אכן שוב חזרתי דהא כתבו התוס' לעיל שם דכל היכי שנפקע השעבוד אינו עובר בעשה דלעולם תעבודו. וה"נ דלענין הפקעת ממונו מהני הודאתו וכבר נפקע שעבודו למעשה ידיו, וממילא בידו לשחרר מעתה, אכן למה שכתבתי אין מקום לקושית המפרשים דנהימני' מטעם עדות כיון דאסור לשחרר לכן אינו מהימן לומר שעשה עבירה ושחררו וכדאמרי' בפ"ב דכתובות דעדים שאמרו אמנה היו דברנו אינם נאמנים כיון דעולה היא ועדים אעולה לא חתמי, ובשטמ"ק שם הביא בשם הא"ז דגם באומרים שלא עשו מצוה מן המובחר אמרי' נמי דאין נאמנים לומר שעשו מצוה שלא כהוגן, וא"כ כ"ש דאינו מהימן לומר האדון שעבר על מצוה מפורשת בתורה, ולא דמי לבעל שאומר גרשתי דמהימן, דלא עשה עבירה, וא"כ הוה עד כשר, אבל הכא אינו נאמן האדון לומר שעשה עבירה ודו"ק.

והנה הב"ח כאן הקשה דברי הטור אהדדי, דביו"ד (סי' רס"ז) פסק דיוצא לחירות ומותר בבת ישראל, ואילו כאן גבי שדה פסק דספיקא הוא ולא סמכינן אהודאתו לחוב לאחרינא ובקרבן נתנאל בגיטין מיישב לקושיא זאת דאפי' לשיטת התוס' והרא"ש דמפרשי דחיישינן הוה ודאי, לא סברי הכי כ"א בעבד דאיכא נמי אומדנא דאי לאו דידע רבו ששחררו בודאי לא היה מכשילו באיסור לישא בת חורין, משא"כ לגבי שדה דליכא אומדנא זאת, מפרשינן שפיר דחיישינן הוה ספיקא שאומר בדדמי ששחררו ע"ש, ודבריו תמוהים מאוד, חדא דאומדנא הזאת לא שייך כ"א היכי שרואה האדון שנושא אשה בפניו, או שהוא עצמו השיאו אשה, בזה י"ל דאי לאו דשחררו לא היה מניחו לעשות האיסור, אבל הכא שלעת עתה אינו נושא אשה ואולי לא ישא אשה לגמרי, לא יחוש האדון כ"כ לומר עליו ששחררו מחשש שמא ברבות הימים יגולגל שיעשה איסור עי"ז, וכולי האי לא יחוש, ועוד דהאומדנא זאת נחשב כאנן סהדי ולא עדיפא מהודאה ממש וכמו שבארתי לעיל, וא"כ לשיטת הרא"ש דסובר בהשיאו רבו דהודאה ממש ליכא התם, ורק האומדנא דאי לאו דשחרשו לא הוה עביד איסורא על ידו דסמכינן ע"ז לומר דודאי שחררו וא"ז גט שחרור, כ"ש הכא לגבי שדה דאיכא הודאה ממש, שהנותן מודה שנתן לו המתנה והודאת בע"ד דעדיפא מעדים כ"ש דעדיפא מאומדנא בלא הודאה דאינה לכל היותר כ"א כאצן סהדי, וא"כ כ"ש דלשיטת הרא"ש דהכא גבי שדה הוה לן להחזיק לודאי נתן לו את המתנה. ואתפלא גם על הב"ח שנתעורר להקשות קושיא זאת, דליכא שום רמז בטור שפוסק בשדה הוה ספק, הטור לא כתב ב"א היני שאין להנותן נכסים אחרים ממה לגבות שיכול הבע"ח לגבות משדה הזאת דאינו נאמן בהודאתו לחוב לאחרינא. וזה פשוט שאפי' בהודאה גמורה דמחזקינן אותה לודאי נמי לא מהני במקום שחב לאחרים בהודאתו, דהודאה לא מהני כ"א לגבי נפשי', אבל איה"נ דלגבי נפשי' מחזקינן זא לודאי ולא לספיקא וזה ברור. סעיף ה במחבר אמר כתבתי שדה פלונית לפלוני ונתתי לו בידו כו' הודאת בע"ד כק' עדים, שני הסעיפים הללו הם שני בבות בברייתא (גיטין ד"מ), בבא דרישא נתתי שדה פלונית לפלוני, דבזה חשובה הודאת נותן הודאה משום דאמרינן שמא זיכה לו ע"י אחר והמקבל לא ידע, ובבא דסיפא כתבתי ונתתי בידו דבזה ליכא לתרץ דברי המקבל כיון שאמר הנותן שנתן בידו משו"ה חשובה הודאת המקבל להודאה, ובש"ס שם קאמר מי אוכל פירות, רב חסדא אומר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין כו'. ובתוד"ה הודאת בע"ד כתבו וז"ל בנותן לא אמרינן הכי משום די"ל מחמת שהיה עוסק בנתינתו כו'. והא דבעי מי אוכל פירות, פי' בעלמא הוא כדמסיק עכ"ל, והמפרשים נדחקו מאוד בכוונתם בזה. ונ"ל לפרש כוונתם, דהא תינח אם היינו אומרים דהודאת הנותן נמי חשובה להודאה גמורה היה אפשר לפרש השאלה דמי אוכל פירות בפשיטות דהש"ס היה מסופק באמת מי אוכל פירות דכיון דהודאת נותן הוה הודאה גמורה דנתנה והודאת המקבל הוה כק' עדים דלא קיבלה. וכיון דאיכא הודאה כנגד הודאה והוה ספק גמור. משו"ה שואל מי אוכל פירות עד שיבורר הדבר, ולפ"ז השאלה דמי אוכל פירות הוה בלשון בעיא וכמו בכולה תלמודא דמתפ"ש הכי דבאמת ספוקי מספקא להש"ס בזה. אכן לאחר שכתבו דהודאת נותן לא חשיבה הודאה דפעמים סבור שקבלו מידו ואומר בדדמי, ולשיטתם שהבאתי בדבור דלעיל דהאי חיישינן הוה ודאי דהתם הודאת הנותן הודאה והודאת המקבל לא חשובה הודאה, ומשו"ה אמרי' דהוה ודאי, הרי נלמוד מזה דבמקום דהודאה של אחד הודאה גמורה והודאת השני לא חשובה כ"כ אזלינן בתר ההודאה החשובה למיחשבה כודאי, והודאה הגרועה אינו מועיל אפילו לשויא ספיקא בדבר, וה"נ דהודאת המקבל הוה הודאה מבוררת והודאת הנותן לא הוה מבוררת, צ"ל לפי"ז דהוה ודאי השדה של הנותן כיון דהמקבל הודה ששלו הוא, ואפי' ספק אין כאן בזה, דהודאת הנותן לא חשובה אפי' לאשוויי ספק, וא"כ מה שייך למיבעי בזה ומה מקום ספק יש כאן מי אוכל פירות, הא פשיטא הנותן אוכל פירות, וכמו דלא מיבעי בבבא דרישא דנתתי שדה פלונית, מי אוכל פירות, דהא בע"כ השאלה הוא רק על הסיפא דכתבתי ונתתי בידו, דאי גם על הרישא איך אפשר דסובר רב חסדא דנותן אוכל הפירות הא התם הודאת נותן הודאה גמורה הוא והמקבל הוא דצריך לאכול פירות, וע"כ דהבעיא הוא רק על הסיפא, ולמה לא מיבעי באמת גם על רישא, אלא ודאי דכיון דהודאה של אחד מבוררת היא והודאה של שני אינה מבוררת אין כאן שום ספק, דפשיטא שאותו שיש לו ההודאה המבוררת הוא שאוכל את הפירות, דההודאה שאינה מבוררת אינה חשובה אפי' לאשוויי ספק, ועוד איך קאמר רבה דמשלשין אחרי שודאי הוא לנותן, לזה פירשו דהשאלה מי אוכל פירות, לאו לשון בעיא וספק הוא כדמפרשינן בכל דוכתא, אלא לשון פירוש הוא, ובאמת לא פליגי וכו"ע סברי דנותן אוכל פירות, ורבה דאמר משלשין, היינו בבנו, ואין להקשות דאמאי לא מפרש כן גם ארישא, דהתם הא לא שייך הא דרבה משלשין אפי' בבנו. דודאי אפי' בבנו של הנותן כשאמר אבא נתן לך השדה נמי חשבינן זה להודאה גמורה וחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, דדוקא במקבל הוא דמצינן לחלק בבו או בבריה, דכשברי' אמר לא נתן אין זה הודאה גמורה, אבל בנותן אין חילוק ודו"ק

סימן רמו

סעיף יו ברמ"א האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם עיין בש"ך ס"ק ט"ו שתמה ע"ז דהא דין זה נלמד מקרע כסותי, ושם גופי' פטור אם לא אתא לידו בתורת שמירה, ועיין בקצוה"ח שמיישב בדברים נכונים מאוד, ואפשר עוד לומר עפמ"ש בשטמ"ק ב"ק שם לאחר שהביא כמה פרושים על מה דמחלק הש"ס התם בין אתא לידו בתורת שמירה או בתורת קריעה ודחה אותם כתב שהנכון כפי' בעל המאור שדוקא היכי שלא איבד בידים אלא פשע בשמירה הוא דמחלקינן בהכי ופטרינן כשלא אתא לידו בתורת שמירה, אבל היכי דאיבד בידים אפי' כשלא בא לידו בתורת שמירה חייב היכי דלא אמר לו בהדיא והפטר, וז"ל ונראין דברי בעה"מ דמפרש הכי הא דאתא לידו בתורת שמירה הא דאתא לידו בתורת קריעה, כלומר הא דמקשית ומדמית פשיעה לקריעה, לא דמי, דאע"ג דפטרינן לו מפשיעה כיון דאתא לידו בתורת קריעה לא פטרינן לו אם קרע בידים דלעולם מחייב בתשלומין עד שיפטור אותו בפירוש וה"ק קרא טעמא דלשמור דמחייב בפשיעה משום דאתא לידו בתורת שמירה, אבל אי אתא לידו בתורת קריעה לא מחייב לשומרו ואם נאבד בפשיעה לית לי' לשלומי ולעולם אי הוה קרע לו בידים מחייב דלא דמי מאן דעבד מעשה בידים למאן דלא עבד בידים דאפשר דמתרחיש ניסא ולא יבואו גנבים לדפוק בדלת אם הוא נסגר אם לאו אבל כי עביד בידים מיקרי מזיק גמור ואע"ג שצוה לקרוע כיון שלא פטרו בפירוש עכ"ל. ולפירוש זה לק"מ קושית הש"ך דבאכול עמי דהוה נמי כמאבד בידים ודאי דחייב כל זמן שלא אמר לו בפירוש והפטר, ואולי המוהרי"ח מפרש נמי כבעה"מ ושפיר יליף מהתם לחייבו כשלא א"ל והפטר ודו"ק.

הלכות מתנת שכיב מרע

סימן רנ

סעיף א במחבר שדברי שכיב מרע ככתובין כו', עיין בקצוה"ח שהביא לדברי הטור דאחר מיתה זכה למפרע, וחקר מה נ"מ. וכתב דנ"מ במה שקונה למפרע אם מת המקבל בחיי נותן ואח"כ מת הנותן דזכו היורשין של המקבל אפי' נולדו לאחר מיתת נותן ע"ש, וכבר הקדימו הט"ז בזה ופלא שלא זכרו.

סעיף ד ברמ"א אבל מתנת שכ"מ שיכול לחזור לא מהני תפיסה, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ס"ו ס"ק כ"ז) מזה.

סעיף ו במחבר גוסס מתנתו מתנה, ורש"י (קדושין דע"ט) חולק ע"ז, ובחדושנו לעיל (סי' רי"א) הבאתי להקשות על רש"י והעליתי לחלק בתרי מיני גוססים, גוסס המונח כבול עץ וניטל ממנו הלשון וגם אינו שפוי בדעתו ודאי דלאו בר מתנה הוא, וגוסס המדבר ושפוי בדעתו גם רש"י מודה דמתנתו מתנה עיין מש"ש בארוכה ואכ"מ יותר.

סעיף יז ברמ"א הקנה לו מטלטלים אגב קרקע לא קנה המטלטלים כו', ובסמ"ע הביא נמי בשם הרשב"א דדוקא בברי מהני קנין אגב אבל בשכ"מ לא מהני כלל קנין אגב ע"ש ובנה"מ הטעם משום דמתנת שכ"מ חל למפרע משעה שהקנה כמ"ש התוס' (ספ"ק דגיטין), וקנין אגב מתחיל שעה אחת קודם מותו ובאותה שעה הקרקע הוא כבר שלו למפרע ונמצא שמקנה לו אגב קרקע של המקבל גופא ע"ש, ואמנם בשיטת רש"י יש להוכיח דסובר דמהני גם בשכ"מ, דבקדושין (דף כ"ז) בד"ה ואמרי לה בריא כתב וז"ל אבל חלה לא איצטריך להכי דדברי שכ"מ ככתובים כו', ומשמע דמהני אלא שאינו צריך היסי דמקנה לאחר מיתה דבלא"ה קונה אם מת מטעם דברי שכ"מ ככתובים כו'. ובזה יש ליישב דברי רש"י בגיטין התמוהים מאוד. דבדף ע"ז ברש"י ד"ה ה"ז חזקה כתב וז"ל ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות כו'. הרי שפי' דהקנין הוה מטעם אגב. והר"ן הקשה עליו למה הוצרך לזה הא בפשיטות יש לפרש דהקנין הוא מטעם חצר, וביותר תמוה דרש"י גופא כתב בגיטין (דכ"א ע"א) בדברי רבא גופא גבי כתב גט ונתן ביד עבדו, דמטעם חצר הוא וגיטה וחצירה באים כאחת, ולמה שכתבתי בשיטת רש"י ניחא, דבדף ע"ז דמיירי התם בשכ"מ. במכוון פרש"י מטעם אגב, לאשמועינן אגב אורחא כשיטתו דגם בשכ"מ מהני אגב, ובדף כ"א דמפרש מטעם חצר משמיענו נמי חדוש גדול, דידוע מ"ש הש"ך (לעיל סי' קצ"ח וסי' ר"ב) דאין חצירו קונה כ"א היכי שמכבר היתה חצירו ואח"כ הכניס את המטלטלים לחצר, אבל אם המטלטלין מונחים מקודם וקניית החצר והמטלטלים באים כאחת לא קנה. והאחרונים הקשו עליו שדבריו הם נגד הסוגיא דגיטין (דף ע"ז) דאמרינן התם גיטה וחצירה באים כאחת, אלא דזה כבר כתב החת"ס דאין סתירה לדברי הש"ך דהתם היה החצר מתחלה של האשה מכבר רק שהבעל הי' מעכבו, ועתה סילוק רשות הבעל וקניית הגט באים כאחת ולא קניית החצר ע"ש. ובחדושנו לעיל (סי' ר"ב), וכן עוד כמה קושיות שהקשו על הש"ך יישבתי בחדושנו דלעיל, אכן רק הקושיא הזאת נשארה דמה שאמר רבא התם כתב לה גט ונתן ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו מגורשת. והא התם חצר שלו הוא ואפ"ה קנתה ע"י חצר, ומשו"ה במכוון פרש"י התם דהקנין הוה מטעם חצר ולאפוקי מסברת הש"ך ולאשמועינן שאפי' בכה"ג שהיה הגט מקודם בחצר וקניית חצר והגט באים כאחת אפ"ה קונה ולאפוקי מסברת הש"ך. והנה החת"ס הרגיש דמעובדא דגיטין דע"ז דמיירי בחצר שלו ואפ"ה קנתה, דיש סתירה לדברי הש"ך, אלא שתירץ דמשו"ה גופא פרש"י שם באמת דהקנין הוא מטעם אגב, דאילו מטעם חצר לא מהני קניית החפץ והחצר כאחת, ולפלא גדול היאך נעלם ממנו דברי רש"י דגיטין דכ"א דפי' התם דהקנין הוא מטעם חצר, אלא ודאי דרש"י אין סובר כהש"ך, ובמכוון פי' בדף כ"א מטעם חצר לאפוקי מסברת הש"ך. ובדף ע"ז פי' מטעם אגב לאפוקי מסברת הרשב"א שסובר דבשכ"מ לא מהני אגב, ועיין בירושלמי דקדושין שם מבואר להדיא כרש"י שגם בשכ"מ מהני אגב, דעובדא דמרוני מוקים התם בשכ"מ ע"ש.

ימרי דברי ברש"י דגיטין לא אמנע מלכתוב מה דתמוה לי בעיקר הדברים דמשמע מדברי רש"י דבגט בעינן קנין, שהאשה תקנה את הגט, יהי' הקנין איזה דבר שהוא, או אגב או חצר, אבל עכ"פ קנין בעינן. והיאך אפשר לומר הכי, והא אשה מתגרשת בע"כ שלא לרצונה, ואי משום קנין, היכי מצינן קנין בע"כ שלא מדעת הקונה, אע"כ דבגט לא בעינן כלל שתקנה אותו, ורק רשותה בעינן שהגט יהא מונח ברשותה וכמ"ש התירי"ד (גיטין פ' הזורק), ובזה עלה בידי להציל את הש"ך הנ"ל מן הקושיות החזקות שהקשו עליו מכח הסוגיות דגיטין דע"ז ודכ"א, דודאי היכי דנצרך קנין לא מהני שתי הקנינים כאחת, רק בגט שאני דלא בעינן קנין רק רשותה, ולא קנתה אלא החצר לחוד וממילא הגט הוה ברשותה. אבל א"כ למה הוצרך רש"י כלל לטעם אגב כיון דלא בעינן שום קנין על הגט, א"ו דרש"י סובר דגם בגט בעינן קנין, ולכן נ"ל פי' מרווח בישוב דברי רש"י, והוא דהנה הר"ן הקשה כשם שחששו לטלטול הגט בשבת למה לא חששו לקנין הבית גופא דהו"ל קונה קנין בשבת ואסור, ועיין בשלטי הגבורים שהביא בשם הסמ"ג ליישב, דהכא מיירי שלא הקנה לה הבית במתנה גמורה ורק בתורת קנין שאלה בעלמא לצורך קניית הגט, וקנין שאלה בעלמא מותר לקנות בשבת ע"ש, וכיון דהתם מיירי בע"כ שלא נתן לה הבית לגמרי במתנה רק לשאלה בעלמא, וא"כ גם הבעל יש לו רשות בחצר הזה, ולכן בגט ודאי דלא מהני וכמו דאמרי' לעיל שם חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה לפירות, אע"ג דהאשה נמי יש לה רשות להניח שם חפציה וגם גוף החצר שלה הוא ואפ"ה לא מהני, ובחדושנו לגיטין בד"ה חצירה מה שקנתה כו' כתבנו דאפי' למ"ד דחצר המושכר קונה, היינו בעלמא, אבל בגט בעינן שיוצא החפץ מרשות הבעל לרשות האשה, וכל זמן שהבעל יש לו נמי שליטה בחצר לא מהני דלא ניפק עדיין מרשותו של בעל וכמ"ש רש"י שם. ולכן לא הוה מצי רש"י בגיטין דע"ז לפרש מטעם קנין חצר, כיון דהתם מיירי בע"כ שלא נתן לה המקום לחלוטין, ובכה"ג שיש לבעל נמי רשות בחצר זה לא מהני בגט. ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש התם דהקנין הוא מטעם אגב ולא מטעם חצר, משא"כ לעיל שם בדף כ"א דקאמר שם להדיא דכתב לה שטר מתנה על חצירו, וכיון שהחצר הוא שלה לחלוטין שפיר פרש"י דקונה מטעם חצר, ואמנם ממילא נשמע מרש"י דגם קנין מהני נמי בגט, וחצר קונה מטעם רשות אפילו היכי דלא מהני משום קנין וכגון בגט בע"כ, אבל היכי שמקבלת מרצונה לא בעינן כלל שיתן לרשותה, אלא קנין בעלמא כמו אגב וכדומה נמי מהני, ועיין בתורת גיטין (אה"ע סי' קל"ט) שמסתפק בזה, ומרש"י מוכח להדיא דמהני, אלא שבריטב"א לגיטין שם כתב להדיא דקנין לא מהני משום דבעינן ונתן לרשותה וליכא ע"ש, ובאופן אחר הי' נ"ל עפמ"ש התוס' (ב"מ די"א) דביתו של ר"ג לא היה משתמר לזקנים כיון שבני ביתו של ר"ג משתמשים שם ולא הוה משתמר לזקנים. ולכן לא מהני התם בגיטין מטעם חצר כיון דמסתמא היו שם חפצים של הבעל נמי ולא מיקרי חצר המשתמרת, ושוב מצאתי כן אמנם בס' גרש ירחים שתי' כן. אכן הדרנא בי מתי' הזה דהא האשה עומדת בצד הבית ע"י שתיחוד ותפתח, והיכי שעומדת בצדה מהני אפי' בחצר שאינו משתמרת נמי ודו"ק.

אמנם לכל הנהו תירוצים אכתי יקשה דהא לפום מה דמסיק דאחד ארוסה ונשואה מתגרשת דגיטה וחצירה באים כאחד, הרי להדיא דהקנין הוא מטעם חצר, ולמה שכתבתי דהתם אי אפשר לקנות מטעם חצר כיון דהתם מיירי שלא נתן לה לחלוטין ורק קנין שאלה הוא, א"כ איך מסיק באמת דקונה מטעם חצר, ובע"כ דהתם מיירי באמת שנתן לה החצר לחלוטין ודלא כהסמ"ג, ואי משום הקושיא דלמה לא חששו לעיקר הקנין מקום, מזה לא קשה כלל כמו שהארכתי בחבורי לגיטין שם, וא"כ אכתי יקשה למה פי' מטעם אגב, ולכן הנכון כמ"ש הפנ"י דאי"א לפרש התם מטעם חצר דהא רבא אכתי לא סליק אדעתא דגיטה וחצירה באים כאחד, וא"כ הוי סבר דבעינן שיהיה החצר שלה קודם נתינת הגט, וא"כ מאי קאמר התם, תיזול ותיחוד, הא לא מהני כיון שלא היה החצר שלה קודם נתינה, לכך הוכרח לפרש מטעם אגב, משא"כ לעיל שם בדף כ"א פרש"י מטעם חצר, והיינו למסקנא דהתם בדף ע"ז דגיטה וחצירה באים כאחד ע"ש, הן אמנם דבס' ג"י השיג עליו דלא דמי כלל דבכה"ג דמיירי בדף ע"ז פשיטא היה לרבא גם מעיקרא שמתגרשת כיון שעכ"פ יכולה לקנות החצר ממילא הגט מונח בחצירה ושפיר מתגרשת, ורבא לא חידש לעיל רק אי אמרינן שאין לה כח לקנות החצר כלל רק כשתתגרש לומר גיטה וחצירה באים כאחד שעדיין אין לה יד לקנות החצר כלל ואיך תתגרש, אבל כשתוכל לקנות החצר פשיטא שמתגרשת, שאפי' לא תתגרש, החצר יוכל להיות שלה, א"כ ודאי מתגרשת שפיר ולא דמי כלל להך דלעיל שם ע"ש, ואכן אין בדברים הללו כדי לדחות דבריו הברורים של הפנ"י, די"ל דנהי דהחצר קנתה שפיר אבל אכתי סליק דעתא דרבא דלא תתגרש משום דבעינן דוקא שהחצר יהיה שלו מקודם ואח"כ הכניס החפץ, אבל התם שהחפץ היה מונח בחצר קודם שקנהו לא מהני וכהש"ך והו"א דאפי' בגט נמי דינא הכי, ומשו"ה פרש"י דוקא מטעם אגב, עד שמסיק לבסוף גיטה וחצירה באים כאחד ועכ"פ בגט מהני בכה"ג ודו"ק.

סעיף כג במחבר וי"א דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסי' לשליש, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל סי' קכ"ה ולקמן סי' רנ"ב מזה.

סימן רנב

סעיף ב ברמ"א כל דבר שנקנה במתנת שכ"מ אם קדמו היורשים ומכרו המקבל יכול להוציא מן הלוקח אבל דבר שלא ניתן במתנה רק שמצוה לקיים דברי המת אם קדמו היורשים ומכרו מה שעשו עשו. חילוק זה כתב המרדכי פ' יש נוחלין בכדי לתרץ קושית התוס' (גיטין די"ב) ובכמה וובתא, דכיון דמצוה לקיים דברי המת א"כ מה הוצרכו לתקן הך תקנה דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי, והתוס' עצמם בשם הר"א חלקו, דמלד"ה לא הוה פ"א כשנותן עכשיו לשליש לשם כך, והמרדכי חילק דמלד"ה לא הוה שלו עדיין ואם קדמו היורשים ומכרו אין מוציאין, אבל דבר שניתן במתנת שכ"מ אם קדמו ומכרו מוציאין, והוא דינא דרמ"א כאן, והנה לר"ת דסובר דמלד"ה הוה דוקא כשמתפיסו עכשיו לשם כך, בע"כ דלא ס"ל כחילוק המרדכי, דאל"ה לא מוכח חילוקו של ר"ת, וא"כ תמוה לי דברי הרמ"א שכתב לדין זה לדבר פשוט, והא המחבר שכתב דמלד"ה הוי דוקא כשנותנו עכשיו לשם כך, דהוא כר"ת, בע"כ לא יסבור בזה כהרמ"א, וא"כ הו"ל לרמ"א לכתוב לדין זה בלשון י"א, והנה רש"י בגיטין (די"ד ע"ב) כתב להדיא דמיד כשמת הנותן זכה המקבל מטעם מלד"ה, הרי דסובר נמי דמלד"ה הוה מטעם קנין וכתוס', ועיין בחדושנו לעיל (סי' קכ"ה) הארכתי לבאר דבפלוגתת ר"ת ומרדכי איפלגו תנאי, ר"מ ור' יוסי שבמשנה (כתובות דס"ט) ושם הארכנו.

סימן רנג

סעיף א ברמ"א להחזיק כל אחד במה שצוה ולדון בכל דברי ספק, בש"ס (ב"ב דקי"ד) הכי איתא איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין רב יוסף אמר כ"ז שעסוקין באותו ענין, אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו עושין דין, ואי ס"ד כל זמן שיושבין ליחוש דלמא הדר בו, כלומר אבל לדידי מיירי בדסליקו מענין לענין, וכתב הרמ"ה בחדושיו וז"ל ומדמסתייע רב יוסף מדרב יהודה כו' שמעינן מינה דהא דאמר רב יהודה כו' רצו עושין דין לא מתוקמא אלא כגון דסליקו מענינא לענינא כדמוקי רב יוסף דהלכתא כוותי', ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם ומחבר דלא סיימו שדין זה דעושין זה מיירי דוקא בדסליקו מענינא, ועיין בקצוה"ח מ"ש בזה. ונראה דמ"ש הרמב"ם ומחבר רצו עושין דין, לאו באותו מושב ובחיי נותן קאמר, אלא לאחר מותו של הנותן דנין עפ"י הצואה שצוה בפניהם בחייו, וא"כ לא הוצרכו לפרש דמיירי בדסליקו מענינא, כיון דודאי שמשעת הצואה עד שעת הדין יש שהות הרבה עידן ועדנים, ועיין בטור ומפרשי הטור כאן מ"ש בזה. סעיף יג במחבר שכ"מ שאמר תני לפלוני שוה מאתים זוז מייני והחמיץ קצת מהיין ההפסד לפי חשבון, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' קכ"ב) שדין זה אינו כ"א בשכ"מ כיון דקנין גמור לא היה בזה ולא מהני רק בתקנתא דרבנן שתקנו דדברי שכ"מ ככו"מ דמי, משו"ה יש לנו לדון לפי דעתו, אבל אם היה קנין גמור לא הפסיד מקבל המתנה כלום ממה שהחמיץ ע"ש.

סעיף יז במחבר שכ"מ שאמר תנו לבני שקל לשבת או שאמר אל תתנו להם אלא שקל כו' נותנים להם כל צרכם, מסקנת הגמרא הוא (כתובות ד"ע) ומטעם דאמרינן דמינח ניחא לאב בזה דודאי לא היה דעתו להרעיב את בניו והאי דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעביד כדי שיצמצמו במזונותיהם, ונראה דלא הוצרך לטעם זה כ"א בבנים קטנים אבל בגדולים בלא"ה נמי עושים כרצון הבנים. וכן יש לדייק מלשון רש"י בברייתא דכתובות שם דהאומר אל תתנו אלא שקל אין נותנין אלא שקל, והש"ס מוקי דהא מני ר"מ, וכתב רש"י בד"ה הא מני וז"ל ואע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו לא יהבינן להו בקוטנן אלא שקל כו', ומה דדייק לכתוב "בקוטנן" ומשמע שבגודלן נותנין להם כמה שירצו, אע"ג דהאב צוה בקפידא שלא יתנו להם אלא שקל, והיינו משום דכיון שזכו מכח ירושה אתיא ירושה ומבטלת השלישית ולא משגחינן כלל על צוואת האב דהו"ל כמתנה עמ"ש בתורה, וכ"כ להדיא בשטמ"ק בשם הרמ"ה בהך דינא דמתני' שם המשליש מעות לבתו יעשה השליש מה שהושלש בידו, דהני מילי כשהניח האב יורשים אחרים שאין לבת זכות במעות הללו אלא מכח השלישית אבל אם לא הניח האב יורשים אחרים אלא זו הבת בלבד אם גדולה היא הרשות דידה אפי' מן האירוסין שמיד זכתה בממון מכח ירושה והירושה מבטלת ההשלשה דממון זה לא ניתן ביד שליש בתורת מתנה אלא בתורת פקדון וירושה חלה על כל המעות בכ"מ שהם ע"ש, ואם כי השטמ"ק סיים ע"ז שאין במשמע לשון רש"י לחלק בהכי ע"ש, אכן למה שכתבתי הרי להדיא דעת רש"י שמחלק כהרמ"ה מדדייק לכתוב בקוטנן משמע להדיא דבגודלן לא משגחינן על צוואת האב כלל והשליש יתן להם כרצונם, אלא דהרמ"א לקמן (סי' ר"צ סעי' כ"ו) כתב לדבר פשוט דהיכי שיש מצוה לקיים דברי המת מחויב האפוטרפוס לקיים דברי המת אפי' בגדולים ע"ש ועיין בחדושנו מה שכתבנו שם.

סימן רנה

סעיף ג בש"ך ס"ק ה' הביא לדברי הרמב"ם והרבה מגדולי קדמונים שכתבו דגם בהקדש לא מצי לחזור אפי' תוך כדי דבור, והש"ך השיג עליהם וכתב שנעלם מהם סוגיא המפורשת (ב"ק דע"ג) דאיפלגו התם רבנן ור' יוסי במעידין שגנב והם מעידים אותו שטבח והוזמו אטביחה אי בטלה נמי עדות גניבה, ואמר התם בש"ס דבתוכ"ד פליגי, רבנן סברי תוכ"ד לאו כדבור דמי, ור' יוסי סבר כדבור דמי, ופריך וסבר ר' יוסי תוכ"ד כדבור דמי והתנן הרי זה תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה והוינן בה נמלך פשיטא ואמר רב פפא נמלך תוכ"ד קאמרינן, ומאי מקשה מקדשים לעדות דלמא שאני קדשים שאין יכולים לחזור בהם אפי' תוכ"ד, אע"כ שאין לחלק בין הקדש לכל מילי ותוכ"ד יכול לחזור אפי' בהקדש ע"ש. ונראה ליישב דבלא"ה יש להבין בש"ס דב"ק דתלי עדות דגניבה ודטביחה בפלוגתא דתוכ"ד, וכי מה ענין זה לזה, הא הפלוגתא דתוכ"ד הוא לענין חזרה אם מצי לחזור מדבור הראשון או לא, דלמ"ד כדבור מצי לחזור ונשאר דבור האחרון קיים, ולמ"ד לאו כדבור לא מצי לחזור ונשאר דבור הראשון קיים, וא"כ לא שייך זה כ"א היכי ששני הדבורים סותרים זה את זה ושני הדבורים לא יוכלון ודאי להתקיים, דבע"כ לתפוס רק דבור אחד, הראשון או האחרון, בזה הוה הפלוגתא איזהו דבור לתפוס, אבל בעדות דגניבה ודטביחה אין בזה שום חזרה ושני הדבורים יכולים להתקיים. דאפשר ששניהם את, גנב וגם טבח. ואין אנו דנין רק אם בהזמת הטביחה נתבטל גם עדות דגניבה הקודמת או לא, וא"כ מה ענין זה לפלוגתא דתוכ"ד, וצ"ל בע"כ דלבד דענין חזרה תליא בפלוגתא דתוכ"ד, אלא אפי' היכי דלא שייך חזרה תלוי עוד ענין אחר, אי מחלקינן בין ראש דבריו לסוף דבריו לומר שהם שני דבורים, או כיון שבתוכ"ד אמרם אין לחלק ביניהם ושניהם כדבור אחד חשיבי במקום שיכולים שניהם להתקיים. ולמ"ד תוכ"ד כדבור אין לחלק כלל בין הדבורים אלא שאנו אומרים שכל מה שאדם אומר תוכ"ד ושני הדבורים יכולים להתקיים אין לנו לחלק ביניהם אלא דיינינן להו כאילו הכל דבור אחד, ומ"ד לאו כדבור, חשיבי כשני דבורים, והשתא ניחא מה דתלי פלוגתא דרבנן ור' יוסי לפלוגתא דתוכ"ד, דלמ"ד כדבור חשיבי עדות גניבה וטביחה כדבור אחד ואמרינן בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואם נתבטל עדות דמביחה בטלה נמי עדות דגניבה כיון דהכל דבור אחד הוא, ומ"ד לאו כדבור סובר דשני דבורים הם, ולכן בטול של אחד מהם אינו גורר אחריו את השני, והנה זה פשוט דאפי' למאן דמחלק בין הקדש לשארי דברים, היינו דוקא לענין חזרה, בזה שייך לחלק ולומר דאפי' מ"ד בכל דוכתא כדבור דמי ויכול לחזור, אבל בהקדש לא מצי לחזור וכטעם שכתבו התוס' (מנחות דפ"א) משום דדבור דקדשים חשיב כמעשה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, אבל אי מחלקינן שני הדבורים, לענין זה אין טעם לחלק בין הקדש לשארי דברים. ואי נימא דדיינינן כאילו הכל דבור אחד בשאר דברים, הוה"ד לענין הקדש נצרך למידן הכי דלענין זה אין שום טעם לחלק ביניהם, ולפ"ז מיושב קושית הש"ך, דזה ודאו ידע המקשה דאפשר לחלק ולומר הקדש שאני, ואפ"ה שפיר מקשה, דהא התם בב"ק אין נצרך לנו לידע היאך הדין בחזרה, דדין דחזרה אינו נוגע כלל לדין דעדות דמיירי התם וכמ"ש, ורק נצרך לידע אי מחלקינן הדבורים לשנים או לא, וזה שפיר מוכח ממשנה דהרי זו עולה ונמלך דעכ"פ מחלקינן הדבורים ומחשבינן לשני דבורים, דאי שני הדבורים אינם כ"א דבור אחד, א"כ אפי' בהקדש הו"מ לחזור, דכיון דעיקר הטעם דלא מצי לחזור בהקדש הוא משום דדבור שלהם חשיב כמעשה, אבל הא תינח אם עכ"פ הדבור נגמר, אבל אי נימא דראש דבריו וסוף דבריו הכל דבור אחד הוא, א"כ גם דבור אין בזה, דהא אכתי לא נגמר הדבור, ומדאמרינן אפ"ה דלא מצי לחזור מכלל דמחלקינן הדבורים לשנים, וכיון שעכ"פ זה ידעינן ודאי דבהקדש מחלקינן הדבורים, א"כ ממילא נשמע דגם לשארי דברים נמי אין לחשבם כדבור אחד, דלענין זה אין לחלק בין הקדש לשארי דברים, דדוקא לענין חזרה הוא דמחלקינן בין הקדש לשאר דברים, אבל לענין חלוקת הדבורים אין טעם לחלק. וא"ש קושית הש"ס אפי' לשיטת הרמב"ם דקדשים שאני, מ"מ מזה גופא דקדשים שאני נשמע עכ"פ דמחלקינן הדבורים, דאי דבור אחד הוא אפי' בקדשים נמי לא שייך לומר שדבורם חשיב כמעשה כיון דאכתי גם דבור אלם ליתא. ומדשמעינן דבהקדש לא מחלקינן הדבורים, ממילא נשמע גם לשארי דברים דאמרינן הכי דלענין זה אין לחלק ביניהם וכמו שבארתי ודו"ק היטב, ועוי"ל עפמ"ש הר"ן (נדרים דפ"ז) דמשו"ה חלוקין מקדש ומגרש ומגדף ועכו"ם דלא אמרינן בהו תוכ"ד כדבור, דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור תוכ"ד, אבל הני דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשו"ה אפי' חזרה תוכ"ד לא מהני ע"ש, ולפ"ז כ"ש עדות דחמירי יותר מכולם דבדבורו יכול לחייב להזיק וגם להרוג לאחרינא, דאין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה, ומשו"ה גם בעדות לא אמרי' תוכ"ד, והא דלא חשיב לה הש"ס כדחשיב למקדש ומגדף, י"ל דכ"ש עדות ולא הוצרך למינקט דבלא"ה ידעינן זה מכ"ש דהני, ובלא"ה לא חשיב הש"ס לכולהו, בנדרים חשיב לאר מהם, מגדף עו"כ מקדש ומגרש, ואילו בב"ב (דף קכ"ט) לא חשיב אלא תרי קדושין ועכו"ם, ורמב"ם חושב ששה וי"ל דגם עדות בכלל ודו"ק.

שם בש"ך ס"ק ו' הביא לדברי הש"ס (נדרים דנ"ט) דפריך והרי תרומה דבעי מתשיל עלה כו' ומשני בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מתשיל, וגם לדברי הט"ו (יו"ד סי' רכ"ח) דבהקדשות משבא ליד הגזבר אינו יכול שוב להשאיל עליו, וע"ז הקשה דאמאי כשמסר ליד הגזבר אינו יכול לשאול עליו, הא אמירה לגבוה נמי כמסירה להדיוט דמי ואפ"ה מהני שאלה, א"כ כשמסרו ליד גזבר נמי, והנ"ל ליישב דהנה יסוד הדבר דאמירה לגבוה הוה כמסירה ממש וזכה בה הקדש מכח קנין, צריך ביאור, דנהי דהנודר אסור לחזור ומחויב לקיים דבורו משום נדר דכתיב ככל אשר יצא מפיך, אבל שיזכה ההקדש מכח קנין מנ"ל, ואפשר לומר דטעם הדבר הוא עפמ"ש הרמב"ן והר"ן (בב"מ ד"ח) הובא דבריהם בשטמ"ק שם ע"ז דקאמר הש"ס דיוקא דרמי בר חמא דמגביה מציאה לחבירו קנה מהיכא, אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו, התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה, ופרש"י ולעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כמו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ואם יבוא שלישי יחטפנה מידם, א"א לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כ"א טוען שהגביה לעצמו, וע"ז הקשו הרמב"ן ור"ן נהי דשלישי א"א לחטפה מידם מ"מ למה אמר במשנה יחלוקו דהא משום דתלינן תרווייהו כהדדי אגבהוה וכדאיתא לעיל, ותרצו כיון דלפי טענותיהם א"א לשום אדם לזכות בה וכיון דממון הפקר הוא חולקין בין שניהם שהרי ע"כ לכך עומדת ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כ"א מהם שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כונה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון שממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם א"א לאחר לזכות זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה עכ"ל, וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה קנין, אפ"ה כיון שאחר א"א לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם זהו גופא הוה קנין לגבייהו, וה"נ גבי הקדש כיון שהנודר א"א לבטל דבורו ומוכרח הוא לקיים דבריו ולתתה להקדש מטעם הנדר, בזה גופא הוה הקנין ושפיר קנה הקדש, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סימן ר') ביסוד קנין ד' אמות נמי בכה"ג, וכיון שכן אין מקום לקושית הש"ך, דבמסר ליד גזבר כיון שיש קנין בפועל ודל כח הנדר מכאן, דהא אפי' בהדיוט אם נתן ע"י קנין א"י שוב לחזור, ופשיטא שלא גרע כח הקדש מהדיוט, אבל באמירה גרידתא דכל כח הקנין הוא בא רק מחמת הנדר וכיון שכח הנדר הופקע ע"י שאלה, ממילא אין בזה שום קנין. ולפ"ז לאו דוקא במסר ליד גזבר אלא הוה"ד אם קנה הקדש בקנין אחר כגון חליפין תו לא מהני נמי שאלה, וגם הש"ך לפי דרכו כתב שלאו דוקא מסר ליד גזבר ע"ש, ולמה שבארתי הדברים מובנים בטעמם, ובזה יישבתי נמי קושית הקצוה"ח לקמן (סי' ש"א) בהא דאמרי' התם דאע"ג דהקדש אתמעטו מדין שומרים מ"מ אם קנו מידו חייב, והוא מהש"ס (ב"מ דנ"ח) והקשה למה לן קנו הא אמירה נמי הוה קנין, ואכן למה שבארתי בזה בטעם דאמירה הוה כקנין, לא שייך זה כ"א במקום שהאמירה לגבוה היתה על דבר המסוים כגון שור זה עולה בית זה הקדש וכמשנה דקדושין (דף כ"ח) כיצד אמירתו לגבוה האומר שור זה עולה בית זה הקדש, דבזה אמרינן דכיון שהנודר מסולק הוא משור זה קנה אותו הקדש, אבל במתנה להתחייב בדין שומרין שאינו משעבד שום דבר להקדש ורק שמשעבד גופו להיות כשומר דעלמא, ורק שעבוד הגוף יש כאן ולא שעבוד החפץ וכמ"ש בשטמ"ק (ב"מ די"ד) גבי אמר שמואל בשקנו מידו וז"ל וא"ת על מה חל הקנין קנין דברים בעלמא הוא וי"ל דחל הקנין על גופו דגופו משועבד להיות כשואל. ומשו"ה נהי דהנודר מחויב לקיים מטעם נדר אבל הקדש במה קנו, דבשלמא אם האמירה לגבוה הוה קנין ממש כמו כל הקנינים היה חל גם על שעבוד הגוף, אבל למה שבארתי דעיקר הקנין בא רק מחמת שהנודר מסולק מן הדבר, א"כ לא שייך זה בשעבוד הגוף, ודוקא בקנו מידו הוא דמתחייב עכ"פ מטעם שעבוד הגוף, אבל באמירה לחוד נהי דמהני מטעם נדר, אבל מטעם קנין לא מהני, ונ"מ שבמקום שלא נוכל לכוף אותו לקיים נדרו כגון שמת אין הקנין כלום וכמ"ש ברמ"א לעיל סי' ר"ט סעי"ד.

והנה הש"ך הביא עוד בשם הרשב"א ליישב קושיא זאת וז"ל דהא דאמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא אמרו כמסירה ממש אלא כמו מסירה דקנייה לענין קנין בלבד להיות האמירה גומרת כמו שגומרת המשיכה או המסירה בהדיוט דדוקא כי נימא דהו"ל כמסירה ממש ליד גזבר הוא דאמרינן דאין שאלה אבל אי לא אמרינן אלא כמסירה להדיוט דהיינו כקנייה דהדיוט שפיר אמרינן דיש שאלה עכ"ל הרשב"א, ובש"ך נדחק לפרש כוונת הרשב"א דהיכי דמסר ליד גזבר דעשה מעשה לא מהני שאלה דלא אתי דבור ומבטל מעשה אבל באמירה לחוד אתי דבור ומבטל דבור ע"ש, ואמנם לשון הרשב"א אין סובל פירושו, דהא הרשב"א דייק דאמירה הוה כמסירה דקנייה ולא כמסירה ממש, דמשמע דהחילוק הוא בעניני המסירה, ולא נזכר גם רמז מסברת הש"ך משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה, עוד קשה דאי נימא כסברת הש"ך א"כ אפי' לא מסר ליד גזבר, רק שהקנהו בקנין חליפין או משיכה נמי לא מהני שאלה משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה הקנין, ואילו בש"ס קאמר דוקא תרומה ביד כהן דלא מהני שאלה, ומשמע דכל שלא מסרו לידו אע"ג דעשה קנין ממש, מהני שאלה, אלא ברור אצלי שכוונת הרשב"א יתפרש עפמ"ש הסמ"ע לעיל (סי' ר"ן) שתרי מיני מסירות יש, סתם מסירה הוא שנתנו לידו כדי שיזכה בו בתורת קנין אבל לא שיקחנה מיד אל ביתו, ויש מסירה שנותן החפץ בידו שיקחנו מיד אל ביתו ויזכה בו מיד בזכוי גמור לחלוטין ע"ש שכתב דאפי' במקום דלא מהני סתם מסירה מהני המסירה הזאת, והיינו נמי כוונת הרשב"א דאמירה לגבוה הוי כמו מסירה דקנייה, פי' דלא הוי כמו שמסר לידו לחלוטין ליקחנה לתוך ביתו, אלא כמו שעשה מסירה ע"מ לקנות, ולהכי מהני שאלה, אבל במסר ממש ליד גזבר שיקחנו לחלוטין כיון דיפה כחו כ"כ לא מהני שאלה, וזה ברור למדקדק בדבריו, ועיין עוד במרדכי (ב"ק פ' שור שנגח דו"ה) דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אין הפירוש כמסירה דוקא אלא כמו דבר דמהני לקנין באיזה אופן שהוא ע"ש.

סימן רנו

סעיף ב במחבר אעפ"י שאין מתנה זו כלום זכה הבן במנה של יתומים, עיין בט"ז ובקצוה"ח מה שהקשו בזה ועיין בחדושנו לעיל (סי' ע"ה סעיף ט') מה שכתבנו שם.

סימן רנז

סעיף ה במחבר וקנין פירות אינו קנין הגוף, עיין בקצוה"ח שהביא לקושית התוס' (גיטין ס"פ השולח) בהא דאמרו שם בגמרא אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דא"ר אסי א"ר יוחנן האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל ואס"ד לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד כו'. וא"כ אנן היכי מצינן ידינו ורגלינו כיון דקיי"ל כריש לקיש דלאו כקנין הגוף וקיי"ל נמי דאחים שחלקו לקוחות הם, וכקושית התוס' הקשו המפרשים גם על הרמב"ם שפוסק כר"ל דמוכר שדהו בזמן שיובל נוהג מביא ואינו קורא (פ"ח מהלכות בכורות), ואילו בפי"א (הלכות שמיטה ויובל) פסק דאחים שחלקו מחזירים זל"ז חלקו ביובל, וא"כ היאך מצא הרמב"ם ז"ל לידיו ורגליו ע"ש ואמנם המעיין בלשון הרמב"ם יראה מה גדול כחו להשכיל ולתקן במלות אחדות כל קושיתם. דז"ל שם בהלכות שמיטה ויובל האחים שחלקו כלקוחות הם ומחזירין זל"ז חלקן ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו עכ"ל. הרי שדייק להוסיף ולכתוב דאע"ג שמחזירין זה לזה ביובל אבל אין זה כלוקח ממש שחוזר שדהו ביובל והמכירה נתבטלה לגמרי, אלא הכא באחים דאם כי בזה הם כלקוחות שמחזירים זל"ז, אבל בכל זה חלוקתם לא נתבטלה מכמות שהיתה, ואין מחזירין כ"א לקיים מצוות חזרה ביובל אבל שוב חוזרים ונוטלים אותן החלקים הראשונים שנטלו מעיקרא, ואם כי דברי הרמב"ם בזה צריך טעמא מהיכן יצא לו כן. אבל יהיה איך שיהיה טעמו בזה, מ"מ לדינא הלא שפתיו ברור מללו כי החלוקה לא תתבטל ונשארו כל אחד בחלקיהם שחלקו לעולם ולצמיתות, וא"כ ודאי שמביאין וקורין כיון דגוף השדה נשאר כל אחד אצלו לצמיתות וזה ברור.

אמנם בעיקר דברי הרמב"ם במ"ש לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה, כבר האריך בס' ברכת הזבח (פ"ז דמס' ערכין) לתמוה עליו מהיכן יצא לו כן והאריך וסיים שהדברים שקולים עד יבוא מורה צדק. ולא אכחד תחת לשוני כי כשאני לעצמי אחשוב שדברי הרמב"ם הוא ש"ס ערוך ומפורש, אלא שבלשון הרמב"ם נלקה במוקדם ומאוחר, ודבריו הללו נכתבו שלא במקומם קצת, והוא דבמס' בכורות (דף נ"ב) על מה שא"ר יוחנן האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירים זל"ז ביובל, מותיב עלה רב הושעיא ואלו שאינם חוזרים ביובל הבכורה, א"ל ר' אלעזר מאי אין חוזרין אין חוזרים לבטלה, ופרש"י שהוא מאבד בכורתו אבל חוזרים וחולקים ונוטלים פי שנים כבתחלה, הרי להדיא בש"ס דחלק בכורה אינו חוזר לבטלה ונוטלים כמו שהיתה קודם חלוקה, ואילו בלשון הרמב"ם שהבאתי לעיל כשהזכיר את הדין דהבכור והמייבם מחזירים ביובל, לא הזכיר כלל את הדין העקריי המפורש בש"ס דאינו חוזר לבטלה. והפלא ופלא אתמה על כל מפרשי הרמב"ם ששתקו על תמיה עצומה כזאת, ולי נראה ברור שזהו באמת מ"ש הרמב"ם לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה אלא שנכתבו שלא במקומם. דהדברים הללו נצרך היה להכתב בתר דין דבכור ויבם, והכי צ"ל וכן הבכור והמייבם את אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו ולא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה, דהוא דין דש"ס בכורות הנ"ל דאין חוזרים לבטלה, ושמא באיזה טעות נכתבו דברים הללו קודם, ולפ"ז נדחה מה שכתבתי מראש בישוב דברי הרמב"ם, דעל חלק פשוט י"ל שפיר דבטלה חלוקתם לגמרי, וחוזרים ונוטלים חלקים אחרים, וממילא לא היה להם מתחלה כ"א קנין פירות בקרקע ויוחזר הקושיא על הרמב"ם, אם לא שנאמר דמשו"ה כתב הרמב"ם דין זה דלא נתבטלה החלוקה באמצע בין דין דפשוט לדין דבכור להורות שקאי על שניהם, ומפרש דהאי אין חוזרין לבטלה. לא הוי הכוונה רק על חלק בכורה מה שנוטל פי שנים. אלא יפרש דגם עצם החלוקה לא נתבטלה ונוטלין שוב אותן החלקים הראשונים כמו שנטלו מקודם, ורק מחזירין בכדי לקיים מצוות יובל, וא"כ הוה"ד בחלק פשוט נמי אמרינן הכי, ולפ"ז מ"ש הרמב"ם דלא נתבטלה חלוקתן הוה דין המפורש בש"ס ומיושב הקושיא שהרעישו עליו. ואולי מקום הניחו לי בזה להתגדר

ואכן למי שיתעקש לומר דרחוק לפרש דהרמב"ם נתכוון לש"ס הנ"ל, נמי יש למצוא טעם נכון על מ"ש הרמב"ם דלא נתבטלה חלוקתן, והוא דבחבורנו לגיטין (דף כ"ה) כתבתי להוכיח דעת הרמב"ם במה שכתב דמחזירין, אין זה מדינא, משום דפשיטא לו שודאי אין ברירה, אלא דמספקא לי אם יש ברירה או לא, ולחומרא הוא דאמר מחזירין וכמ"ש בש"ס התם להדיא דאי אשמעינן שדה הו"א דלחומרא, ופרש"י דא"נ מספקא לן נמי אמרינן דמחזירין לחומרא, ואף שדברי ר' יוחנן עצמו שאמר מחזירין הוא מדינא משום דודאי אין ברירה ולא מצד חומרא, מדאמר התם על ר' יוחנן ואזדא לטעמי' דאומר אף אחרון אינו פוסל, ואי מספקא לו הו"ל לומר נמי בגט דאחרון פוסל מיהא מספיקא, אע"כ דאיהו סובר דודאי אין ברירה ולא מצד חומרא, ואפי' לחומרא נמי, אכן כל זה הוא לר' יוחנן דסובר שאף אחרון אינו פוסל, אבל לדידן דקיי"ל כזעירי בגיטין דאחרון פוסל, שפיר אמרינן דבאמת ספיקא הוי אם יש ברירה או לא, ולחומרא הוא דמחזירין וגם פוסל בגט ע"ש שהארכתי בזה בישוב קושית היש"ש על הרמב"ם, ולפ"ז מיושב מ"ש הרמב"ם דלא תבטל החלוקה, כיון דמספקא לן ומספיקא לא נוכל להוציא החלקים מידי האחים המוחזקין, רק שמחזירין מיהא בכדי לקיים המצוה אבל שוב חוזרין ונוטלים אותן החלקים עצמן, וממילא אין מקום קושיא על הרמב"ם, דבשלמא על ר' יוחנן שסובר דמדינא אין ברירה דלדידי' בע"כ תתבטל גם החלוקה, הקשה הש"ס שפיר א"כ איך מצא ידיו ורגליו בבכור, אבל הרמב"ם דסובר דהחלוקה לא נתבטלה ושפיר יש לו קנין הגוף ויכול לקרות פרשת בכורים, ואם כי מצאתי שהפנ"י בגיטין קדמוני בקצת מן הדברים בכ"ז מפני חביבותא דתירוץ זה לא מנעתי מלכתוב את הדברים בשלימות.

שוב הביא הקצוה"ח דקנין פירות דיובל הוה כקנין הגוף טפי ומשום דבשדה יובל רשאי לחפור בה בורות ושיחין וכמ"ש הרמב"ם (פכ"ג מהלכות מכירה) והראב"ד שם דמוכר קרקע לזמן קצוב בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם והיינו נמי דינא דיובל דהו"ל קונה לזמן קצוב וחופר ובונה והורס ע"ש, ולכאורה יש להשתומם על הדברים הללו דהא בירושלמי מפורש ההיפך ממש, דהכי איתא בגיטין בירושלמי פ"ד קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מתיב ר' אבא בר מחל לר' אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינן, נתבאר מזה דלכו"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אין הלוקח משנה אותו לחפור בורות שיחין ומערות משום דכתיב ושב לאחוזתו, והמ"ל (פי"א מהלכות שמיטה) השיג באמת על הראב"ד והמ"מ מהירושלמי הזה ע"ש, ונ"ל להליץ בעד רבותינו עמודי הפוסקים, דכדבריהם מוכח בסוגיא דגיטין (דף מ"ח), והוא ממה דאמרינן התם דאי איתמר בהא (במוכר שדהו לפירות) הו"א בהא קאמר ריש לקיש משום דכי קא נחית אדעתא דפירי נחית אבל בהא (במוכר שדהו בזמן שיובל נוהג) דכי קא נחית אדעתא דגופה נחית ע"ש, ואי נימא דקונה בזמן שיובל נוהג דומה למוכר שדהו לפירות דאין הלוקח רשאי לשנות בה מאומה, א"כ מאי אדעתא דגופה נחית, הא בגוה אין לו שום קנין ומחויב להחזירה כמו שלקחה ואינו רשאי לשנותה במידי. ומ"ש ממוכר לפירות, הא הכא נמי אין לו בזה כ"א קנין פירות, ולומר דבאמת אין שום נ"מ ביניהם, רק הקונה הוא דטועה ונחית אדעתא דגופה, ודאי שאין סברא לומר דבשביל שאיהו טועה ואסיק אדעתו שקונה גם הגוף יביא בכורים ויקרא ויאמר שקר על האדמה אשר נתת לי, מה שבאמת אינו שלו רק לפי טעותו, אלא ודאי שהכי הוא כוונת הש"ס, דבאמת יש חילוק בין מוכר לפירות למוכר בזמן שיובל נוהג, דבמוכר לפירות שבאמת אין לו בקרקע שום קנין אלא שמשועבדת ליניקת הפירות אבל בגוף הקרקע אין לו כלום ואינו רשאי לשנותה במידי ולא נחית כ"א אדעתא דפירי, משו"ה אינו קורא, אבל במוכר בזמן שיובל נוהג דאדעתא דגופה נחית כלומר שהגוף הוא שלו עד היובל להרוס ולחפור בגוף השדה כאדם העושה בשלו, משו"ה הוא דמביא וקורא, ולפ"ז הרי מש"ס דילן מוכח דמוכר בזמן שיובל נוהג קונה נמי הגוף עד היובל לענין שיהא רשאי לחפור בו, ולא דמיא למוכר שדהו לפירות, וכיון שש"ס דילן חולק על הירושלמי משו"ה פסקו הרמב"ם והראב"ד כש"ס דילן ודו"ק.

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה