חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות שכירות פועלים
סימן שלא
סעיף א' במחבר השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים כו' אינו יכל לכופו אפי' הוסיף על שכרן, והטעם איתא בש"ס דהפועלים מצו אמרי הא דטפת לן אאגרא כי היכי דעבדינן לך עבידתא שפירתא, ובסמ"ע הוסיף דאומרים וכן עשינו, והט"ז הקשה אמאי לא פריך הכי וניחזי עבידתייהו דבכה"ג פריך בפ' האומנין דע"ו ומשני התם דא"א למיחזי וה"נ ניחזי עבידתייהו אי הווה טפי משאר פועלים ע"ש ואפשר לומר דהכא אין תביעת הפועלים כלל על אודות יתרון המעות שהבטיח להם, וגם הפועלים אינם רוצים ליקח מאתו היתרון, כיון דלדבריהם ניתן היתרון בשביל לעבוד עבידתא טובה, ובאשר שבאמת לא עשו את המלאכה שפירתא יותר. ממילא אין מבקשים היתרון, ודלא כמ"ש הסמ"ע דהפועלים אומרים וכן עשינו ומבקשים את היתרון, דודאי אי שענו הכא לא הוו מהימני, והיינו צריכים לראות עבידתייהו רק והכא גם הפועלים אינם מבקשים היתרון ומודים שלא עשו מלאכה טובה ביותר, אלא עיקר הסכסוך שביניהם הוא על זמן השכירות, דלדברי בעה"ב דההוספה הוה בכדי דליקדמו וליחשכו ולכן ירצו לכופם שישלימו לו הזמן, ולטענת הפועלים ההוספה לא ניתן כ"א לעשות עבידתא שפירתא, ואין יכל לכופם להשכים ולהעריב, אבל זה פשיטא שאם לא ניכר שעשו עבידתא שפירתא שאין נוטלים היתרון, ולהכי לא שייך כאן לפרוך וניחזי עבידתייהו, כיון שאין באין כלל לבקש היתרון ואדרבה הבעה"ב תובע מהם, אבל בפ' האומנין דעיקר הסכסוך הוא שהפועלים מבקשים היתרון, ע"ז פריך שפיר וניחזי עבידתייהו, שודאי אין להם ליטול יותר משאר פועלים כ"ז שאינם מבררים שעבידתייהו שוה יותר, ובדברנו מיושב נמי קושית הקצוה"ח שהבאנו בדבור דלעיל על התה"ד ע"ש:
סעיף ב' במחבר מקום שנהגו לזון יזון, עיין בקצוה"ח שהביא לתה"ד סי' שכ"ג בשכר פועל ופסק לו עשרה זהובים לילך למקום פלוני ומנהג שוכרים שפוסקים שכירות חוץ מן הוצאות הדרך והשליח אמר קודם שדעתו שיתן לו ההוצאה חוץ מן השכירות והמשלח טוען שלכך פסק עמו שכר הרבה שלא הי' ראוי ליתן אפי' שבעה זהובים רק מפני שלא יתן לו ההוצאות, ופסק בתה"ד דבכה"ג דמים מודיעין, והקצוה"ח הקשה מהא דאמרי' כאן גבי פועלים דאפי' טפא להו על אגרייהו לא מצי בעה"ב למימר אדעתא להשכים הוסיף להם ולמ"ש בדבור דלעיל אין מקום לקושייתו, ועתה נבוא עוד ליישב, דבש"ס נאמר דמשו"ה לא יכל בעה"ב לכופם להשכים ולהעריב אפי' בטפא להו על אגרייהו משום דהפועלים מצו אמרי הא דטפת לן אאגרא אדעתא דעבדינן עבידתא שפירתא ומשמע דדוקא משום דיש לתלות שיתרון השכר ניתן להם בכדי שיעבדו מלאכה טובה, אבל במקום שאין לפועלים במה לתלות, בע"כ דתלינן דהיתרון ניתן כמו שאמר בעה"ב, ולפ"ז מיושב קושית הקצוה"ח דדוקא הכא שלטענת הפועלים יש לתלות יתרון השכר בצורך אחר ממה שאמר בעה"ב, אבל בנידון דתה"ד דלא שייך לתלות אדעתא דעבידתא שפירתא, כיון דלא למלאכה נשכר לו, וגם לדברי השליח אין במה לתלות היתרון, לזה שפיר פסק דתלינן דלשם הוצאות הדרך ניתן, דבמתנה לא תלינן כמו שמוכח כאן ובשלמא אם גם לדברי השליח יש לתלות היתרון באיזה צורך, ורק שמחולקים עם בעה"ב לצורך מה ניתן, בזה הוי הדין עם הפועלים, אבל אם לדברי הפועלים, אין כלל במה לתלות, ודאי דתלינן כמו שאמר בעה"ב, ועמ"ש לעיל בסי' ש"כ, ועוד דהא התה"ד עצמו בנה היסוד על מ"ש התוס' בב"ק דמ"ו דהיכי דאיכא חזקת ממון דמסייע להדמים כו"ע ס"ל דאמרינן הדמים מודיעין ונ"ד נמי איכא חזקת ממון דמסייע לבעה"ב שהוא מוחזק והדמים ג"כ מודיעים לו, א"כ מאי מקשה הקצוה"ח מהך דהכא, דבעה"ב רוצה להוציא מפועלים שיעבדו עמו בקדמייתא ובחשכתא, דבכה"ג שהדמים סותרים להחזקה לא אמרי' הדמים ראיה, ואין לומר משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, א"כ הבעה"ב מוחזק עדיין במעותיו, דהא אין תביעתם על כסף השכירות, וגם לדברת בעה"ב לא בא לנכות לו משכירותו רק שירצה שיעבוד עמו יותר, ועל זה הוה הפועל מוחזק בגופו, ולולי דברי התה"ד היה נ"ל לקיים דינו אבל לא מטעמי' דדמים מודיעין, דאפי' למאן דלא ס"ל הדמים מודיעין נמי א"ש, דע"כ לא שייך הפלוגתא אי דמים מודיעין כ"א היכי שירצה לעיולי בזביני מידי אחרינא דלא זבין לי' בפירוש, כגון גבי צמד ובקר שהמוכר לא אמר כ"א צמד והלוקח ירצה לעייל גם הבקר, או כגון הכא שהבעה"ב ירצה לעייל בתנאי השכירות גם עבודת הקדמייתא וחשכתא, אבל בעובדא דתה"ד שבעצם השכירות לא זה בא להוסיף ולא זה לגרוע, רק שמסופקים אנו על יתרון המעות שנתן בעה"ב לשליח, אם למתנה ניתנו או לצורך ההוצאה ניתנו, ופשיטא דכל היכי דאיכא למיתלי דלאו לשם מתנה ניתנו אמרינן הכי דאין אדם רגיל ליתן במתנה ודו"ק:
שם במחבר הכל כמנהג המדינה עמ"ש לעיל בחדושנו סי' כ"ד:
סעיף ג' במחבר השוכר את הפועל כו' עמ"ש בסמוך בסי' של"ב:
סימן שלב
סעיף א' בהג"ה וי"א אם כל הפועלים נשכרים רק בארבע נותן הבעה"ב ארבע כו', ועיין בסמ"ע שכתב דגם הרי"ף והרא"ש סוברים כן דאם כל הפועלים נשכרים בארבע דצריך בעה"ב לתת ארבע אע"ג דהוא אמר לשליח לשכור בשלש וגילה דעתו שאינו רוצה ליתן יותר מג' ע"ש, ובס' מעיני החכמה הקשה דלכאורה הוא נגד השכל אחרי שפירש בעה"ב שאינו רוצה ליתן רק שלשה אפי' נשכרים כלם בארבע מאי הוה, מ"מ הוא לא רצה ליתן רק תלתא, ואטו אם יאמר בעה"ב לפועל בתלתא והפועל יודע שכולם נשכרים בארבע יעבוד עבודתו, ובע"כ יתן לו ארבע, זה דבר שאין הדעת מחייבו ע"ש, ובמחכ"ת לא חרב זה לזה, דודאי כשאמר לפועל עצמו בתלתא א"צ ליתן יותר, דמה לנו שכל הפועלים נשכרים בארבע, הוא לא נתרצה לזה ופירש עמי שאינו רוצה ליתן רק תלתא, וגם הפועל סביר וקביל, והשתא כשאמר בעה"ב בארבע והשליח אמר בג' דאמרינן דא"צ ליתן יותר מג' ואפי' בדשוי עבידתייהו ד' משום דסביר וקביל וכמ"ש הרא"ש בפ' האומנין, כ"ש כשגם בעה"ב לא נתרצה ליתן יותר מג' והפועלים נתרצו לזה, אבל הכא דבעה"ב עצמו לא אמר לפועל מידי, ורק לשלוחו אמר בג', וכיון דהשליח שינה נמי בשליחותו נתבטל השליחות לגמרי וכמו שלא התנה עמו כלל דמי, והיכי דירד בסתמא ודאי דצריך למיתן ד' כיון דעבידתייהו שויא הכי, וכמ"ש הרי"ף והרא"ש להדיא לסברא הזאת, דכיון דשינה נתבטל השליחות וע"ש, ומ"ש שם שכן דעת הב"י דאין בעה"ב צריך ליתן ותר מג' אפי' אם פועלים נשכרים בד' ורק אם נשכרים בד' השליח צריך ליתן להם ד' ומפסיד מכיסו, תמיהני אפוא מצא זה בב"י, הב"י לא כתב כן דמפסיד השליח כ"א כשאמר השליח שכרכם עלי, דבזה אפי' שויא עבידתייהו ד' פסידא דפועל הוא, אבל כשאמר בעה"ב, פשיטא דפסידא דבעה"ב הוא לדעת כל הפוסקים ע"ש ותמצא כן:
שם במחבר היה במדינה מי שנשכר בג' ומי שנשכר בד' אינו נותן להם אלא ג', ובלח"מ פ"ט מהלכות שכירות הקשה על דברי הרי"ף ורמב"ם בזה, כיון דאיכא דמיתגר בד' ואיכא בג' הו"ל לומר משמנין ביניהן כדאיתא פ' הפועלים דפ"ז וכן פסק הרמב"ם לעיל סי' של"א, והי' להם ליטול הממוצע ג' וחצי ע"ש, מיהו נ"ל דהתם דוקא משום דאמר כאחד וכשנים מבני העיר הוי דינא הכי, אבל הכא דהוה כאילו עביד סתמא וכמ"ש בדבור דלעיל, אמרינן דדעתא אתרעא זילא, שוב מצאתי כן בפלפול חריפתא בפ' הפועלים:
סעיף ג' במחבר אמר בעה"ב בשלשה והלך השליח וא"ל בד' ואמרו הריני כמו שאמר בעה"ב אין דעתם אלא שיתן בעה"ב יתר על ארבעה כו' ובש"ס ר"פ האומנין הכי פשיטא א"ל בעה"ב בג' והשליח א"ל בד' ואמרו כמ"ש בעה"ב דעתייהו אעילויא אלא אי אמר בעה"ב בד' והשליח א"ל בג' ואמרו כמ"ש בעה"ב דעתייהו אעילוייא אלא אי אמר בעה"ב בד' והשליח א"ל בג' ואמרו כמ"ש בעה"ב מאי אדיבורא דידי' סמכי דא"ל מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב או דילמא אדיבורא דבעה"ב סמני, וברש"י שם דעתייהו אעילויא כו' לא לפחות מקצבתו של זה אמרו אלא להוסיף וכך אתרו מהימנת לן דהכי אמר כו' נראה מדבריו דמפרש דדעתייהו אעילויא ומהימנת, חד סברא הוא, ועיקר כוונת הפועלים בזה שאמרו כמו שאמר בעה"ב, היינו דמהימני לשליח שהכא אמר, והא דאמר בש"ס דעתייהו אעילויא אין לפרש דדעתייהו שמא הוסיף הבעה"ב עוד יותר ממה שאמר השליח שאז יתרצו כמו שאמר בעה"ב דוקא, וכמ"ש המחבר, דהא אמרינן דיאמינו לשליח, אלא פירוש דעתייהו אעילויא הוא כמ"ש מהרש"א, דהכא הא מיירי דשארי פועלין מתגרין בג', וכיון שאמר השליח ד' הוסיף על שאר פועלין, והיינו מהימני לן דהכא אמר בעה"ב להוסיף על שאר פועלין, ולפ"ז פשיטא דכוונת הפועלים להאמין לשליח, ואמנם התוס' לא ניחא להו בפי' זה, דא"כ מאי האיבעיא בבעיא דאח"כ באמר בעה"ב ד' ואמר השליח בג' אי אדיבורא דידי' סמיך, או מהימנת לן, הא פשיטא לן מעיקרא דכוונת הפועלים באומרם כמו שאמר בעה"ב היינו דמהימנת לן, ומשו"ה יפרשו דדעתייהו אעילויא ומהימנת לן, שני סברות הם, ואי דעתייהו אעילויא אז אמרינן שאין מאמינים בשליח, אלא יחששו שמא אמר בעה"ב עוד יותר וכפי' המחבר, ולכן בדין הראשון פשיטא להו דבין לסברא דדעתייהו אעילויא ובין לטעמא דמהימני הדין אחד, ורק בדין השני מיבעיא להו ועיין במהרש"א שם, וליישב דעת רש"י נראה, דבדין הראשון דמיירי שהשליח הוסיף על שאר הפועלין, לכן אין סברא לומר דכוונתם שמא הוסיף בעה"ב עוד יותר, ולכן מסתבר יותר לומר דכוונתם של הפועלים באומרם כמ"ש בעה"ב, דמהימני לשליח, אבל בדין השני שלא הוסיף השליח שפיר יש לומר שיחששו שמא הוסיף הבעה"ב, והתם יפרש גם רש"י דעתייהו אעילויא שמא הוסיף הבעה"ב, והמחבר דכתב גם בדין הראשון דכוונתם שמא יתן הבעה"ב יותר, הוא מכיון לשיטת התוס' ודו"ק:
סימן שלג
סעיף א' במחבר השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותן אין להם זע"ז אלא תרעומות, ופירש"י דאמר להן משכירו עצמכם לאחרים, כו' ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו ע"כ, וקשה לפמש"כ רש"י שיכולין להשכיר עצמן לאחרים, א"כ אפי' לא הוה דברים בעלמא היה נמי פטור, דכן מוכח עמ"ש בסיפא דבהלכו חייב, וכתבו התוס' דהחיוב דהלכו היינו משום דסתמא דמילתא כיון שכבר הלכו לא ימצא עוד להשכיר עצמן, ומשמע שאם יכולין להשכיר את עצמן פטור אפי' בהלכו וכ"כ כל הראשונים דאם מוצאים להשכיר פטור אפי' בהלכו, והלכו הא הוה קנין אצל פועלים, דשכירות פועלים נקנה בהתחיל מלאכה וכמ"ש הרמב"ן והמ"מ ונמו"י, וא"כ תמוה מ"ש רש"י דהפטור הוא משום דהוה רק תביעת דברים, הא אפי' אם היה קנין גמור פטור נמי בכה"ג שיכולין להשכיר לאחרים, ונ"ל כוונת רש"י משום דבהך דרישא משכחינן נמי דפטור אפי' בלא יכולין להשכיר, וכגון שגם מקודם ששכרן לא היו מוצאים נמי להשתכר, ומטעם דינא דגרמי אין לחייב אפי' בכה"ג דנהי שלא ימצאון עתה להשכיר, מ"מ כיון שגם מעיקרא לא הוה מוצאין נמי להשתכר, סוף סוף לא גרם להם הפסד, והא דכתב רש"י טעם הפטור משום דאמר להן תשכרו עצמכם לאחרים, היינו משום דגם כשמצאו להשכיר עצמן מקודם נמי פטור, ובאופן זה אין פטור כ"א כשגם עתה ימצאון להשכיר, דאל"ה חייב מטעם דינא דגרמי שגרם להן להפסיד שכרן שהיו יכולין להשיג מקודם, ומשום דריהטא דברייתא משמע כה"ג מדנקיט אין להם זע"ז אלא תרעומות, ומשמע הא תרעומות מיהא יש להו, בע"כ דמיירי כשיכלו להשכיר עצמן מקודם, ועכשיו הוי הפטור, משום דאמר להו תשכרו עצמכם לאחרים, דבזה תרעומות מיהא אית להו בעד הטורח להשיג עבודה, או בעד שנוי דעתא, אבל אי גם מקודם לא יכלו להשכיר עצמן דבזה פטור בכל האופנים, אפי' אם לא יוכלו להשכיר עצמן כעת, גם תרעומות אין להם, דמאיזה צד יהי' להם תרעומות, וכ"כ הרא"ש להדיא דבכה"ג גם תרעומות אין להם, ומדנקיט בברייתא דתרעומות מיהא אית להו מכלל דבעי לאשמועי' בכה"ג שיכלו להשכיר עצמן מקודם, להכי נקט רש"י הטעם דפטור משום דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים, אבל באמת פטור אפי' בלא טעם זה, כגון במקום שלא יכלו להשכיר עצמן מקודם, ואפי' תרעומות אין להם בכה"ג, והברייתא אשמועי' דלפעמים יש להם תרעומות לפחות, אבל ודאי דהפטור ממון הוה אפי' בכה"ג שלא יוכלו להשכיר עצמן כעת, וא"כ שפיר הוצרך רש"י לטעם דלא הוה רק תביעת דברים, דאי היה השכירות ע"י קנין היה חייב כשלא יוכלו למצא להשכיר אע"ג שגם מקודם לא היו יכולים נמי להשכיר, דמ"מ כיון שנתחייב להם ע"י קנין קנו שכרם וחייב להן לשלם אע"ג שלא הפסידם כלל, דבשלמא כשלא נתחייב בקנין דטעם החיוב הוא משום דינא דגרמי שגרם להם הפסד, בזה שפיר אמינא דאפי' כשלא ימצאו עתה להשכיר, כיון דגם מעיקרא נמי לא מצאו להשכיר לא גרים להם שום הפסד אבל אם ההתחייבות היה ע"י קנין והפועלים קנו שכרן, אין שייך לפטור כ"א כשיוכלו להשכיר עצמן כעת אבל אם עתה אינם מוצאים להשכיר אין סברא אפי' כשגם מעיקרא נמי לא מצאו להשכיר ודו"ק כי זה ברור:
וע"ד החידוד נראה באופן אחר, דהנה אם יש בדין דלפנינו משום חסרון אמנה מבואר בסמ"ע כיון דזה תלוי בפלוגתת הרז"ה ורמב"ן המובא לעיל סי' ר"ד, דלשי' הרז"ה דסובר דבתרי תרעי ליכא משום חסרון אמנה, ה"נ ליכא בזה משום חסרון אמנה, דודאי הכא נמי איכא תרי תרעי, דבחנם לא יחזור הבעה"ב ומסתמא ימצא פועלים בזול, ולהרמב"ן וסייעתו שגם בתרי תרעי יש משום מחוסרי אמנה, ה"נ הוה מיהא ממחוסרי אמנה מי שחוזר, וכתב הסמ"ע דלשיטה זו אין מדוקדק מה דקאמר הגמ' אין להם אלא תרעומות דמשמע דזולת התרעומות אין שום נדנוד איסור ורשאי גם לכתחלה לחזור, וצ"ל דהא דקאמר אלא תרעומות לא בא למעט אלא שתביעת ממון ליכא, אבל איסורא מיהא איכא, והנה המעיין ברז"ה מקור הפלוגתא שבינו עם הרמב"ן, דהרז"ה מביא ראי' מהא דב"מ דע"ב דאמר התם אימור דאמר ר"ש בחד תרעי בתרי תרעי מי אמר, וכמו דלגבי מי שפרע אמרי' דבתרי תרעי אין מי שפרע, ה"נ לענין מחוסר אמנה הוה הדין כן, והרמב"ן דוחה טענתו וס"ל דגם במי שפרע לא מפלגינן בזה ובגמ' דב"מ הוה הכוונה משום דכיון דקנה הסחורה ע"מ ליקח לאחר זמן ולהכי ודאי דאתרעא זילא פסיק וכמ"ש בחדושנו לעיל סי' של"א ולעיל סי' כ"ד באריכות, ושם הוכחתי דגם דעת רש"י כרמב"ן שגם בתרי תרעי יש משום חסרון אמנה, והיינו כוונת רש"י מה שמסיים ותביעת ממון ליכא, דהיה קשה לו קושית הסמ"ע למה אמר אין להם אלא תרעומות, הא איסורא נמי איכא משום חסרון אמנה, ע"ז תי' דתביעת ממון ליכא, כלומר שאינו בא למעט כ"א דתביעת ממון ליכא, דהא דברים בעלמא הוא, אבל איסורא מיהא איכא, וכמו בכל קנין דברים דדוקא תביעת ממון ליכא אבל משום חסרון אמנה איכא וה"נ דכוותה:
שם במחבר בד"א כשלא הלכו כו', ובתוס' ב"מ שם הקשו דלמאי דקיי"ל דדיינינן דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל אפי' ללא הלכו, ותי' דהלכו לאו דוקא, ואם לא ימצאו להשכיר עצמן אה"נ דמשלם להם אפי' בלא הלכו ע"ש, והנה בקצוה"ח כאן הקשה דמה בכך שנתבטלו על ידו הא דינא דגרמי הוה דוקא במקום שמפסיד חבירו ע"י גרמתו, אבל מקום שהיה יכל להרויח וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור, דהא קי"ל המבטל כיסו של חבירו פטור וכן נועל חנותו של חבירו פטור וא"כ אפי' מצאו אמש מקום להשתכר והיום לא מצאו נמי אין בו משום מזיק כיון דאינו אלא כנועל חנותו וע"ש שהביא ראי' לדבריו מתשובת מהר"ם ב"ר ברוך שכתב להדיא דבמניעת הריוח לא שייך גרמי ויסודו נמי מהירושלמי דמבטל ביסו של חבירו דפטור ע"ש, ולבי אומר לי דהקצוה"ח לא ראה בירושלמי גופא דשם מפורש ממש להיפוך, דזה לשון הירושלמי בפ' איזהו נשך ה"ג ובפ' המקבל הדא אמרת המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות, המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו עכ"ל, הרי להדיא דהירושלמי מחלק בהנך תלתא דינים ובמבטל כיסו פשיטא לו דפטור, ובמבטל שדה חבירו פשיטא דחייב ובמבטל ספינתו וחנותו מיבעי' לי', וטעמא דכולהו מבואר בפנ"מ שם דמבטל כיסו כיון שאינו אלא גרם ספק ריוח דמי יימר דהוה רוחא להכי פטור לשלם, ואמנם במבטל שדה כיון דבשדה הריוח מצוי הוא וידוע והוה כמאבד נכסי חבירו בידים משו"ה פשיטא דחייב לשלם ובספינה וחנות מספקא להו מי אמרינן הואיל ועשויין להשתכר ומצוי בהן הריוח כשדה דמיין, או דילמא הואיל וגם ההפסד מצוי בהן ביותר מן השדה, למבטל כיסו דמיא, דג"כ אינו ידוע אם היה מרויח בסחורתו שקנה ע"ש, ולפ"ז לבד שלא יקשה מהירושלמי דמבטל כיס אדרבה משם יהיה ראי' עצומה לחייב בעה"ב בשכירות הפועלים דהא ע"כ לא פטר הירושלמי כ"א למבטל כיסו משום דכיון דלסחורה הוא מי יימר דאיכא רווחא אבל בשדה פשיטא לו דחייב משום דמצוי בהן הריוח, ובודאי דשכירת פועלים לשדה דמיא, דכיון דמיירי שהיו יכולים להשכיר עצמן א"כ מצוי בהן הריוח ובכה"ג חייב אפי' במונע רווחו, דהוה כמאבד בידים וכמו בשדה וזה ברור, ומוהר"ם ב"ר ברוך שפיר הוכיח מהירושלמי דבמניעת הריוח לא דיינינן דינא דגרמי, והיינו בגוונא דמבטל כיסו דלא הוה ריוח ודאי, אבל בודאי ריוח כמו בשכירות פועלים, גם הוא יסבור דחייב, דהוה כמאבד בידים, והנה בקצוה"ח סי' ש' הביא עוד בשם החו"י להקשות על הירושלמי דמבטל כיסו מהא דקייל דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב ולמה לא נימא דהוה מבטל כיסו, ולמ"ש לק"מ דחצר דקיימת לאגרא דומה ממש למבטל שדה דבאמת חייב גם לירושלמי, מה שקשה ע"ז ממה ששנינו בב"מ דק"ג המקבל שדה והובירה חייב שכך כותב לו אם אוביר כו' ומשמע דטעמא דכותב לו, תיפוק דמדינא חייב כיון דהוה כמאבד בידים ואין זה דומה למבטל כיסו עמ"ש לעיל בסי' שכ"ח דבאמת חייב התם מטעם מזיק ולא מטעם הכתיבה ע"ש, ועוי"ל בישוב קושית הקצוה"ח, דע"כ לא אמרינן דמבטל כיסו פטור כ"א במקום שלא הבטיח לו מאומה ורק מטעם מזיק דיינינן בזה שפיר אמרינן דמזיק לא הוה במניעת הריוח, אבל הכא דהבטיח לפועלים והם סמכו עליו, חייב מטעם ערבות וכמ"ש כן הריטב"א בב"מ דע"ג גבי ההוא דיהיב זוזא למזבן לו חמרא וז"ל דהכא אע"פ שלא קיבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו לקנות בהן סחורה ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחר אלא שזה הבטיחו וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע"ד כן הוא חייב לשלם לו כל מה שהפסיד בהבטחתו דבההוא הנאה דסמיך עליו משתעבד לו מדין ערב וזהו ענין דין פועלים דלקמן שחייב לשלם מה שהפסיד עכ"ל, הרי להדיא דטעמא דפועלין מטעם ערב ולק"מ קושית הקצוה"ח:
שם בהג"ה משך ב"ה כלי אומנות כו', ועיין בט"ז שכתב הוה"ד אם לא משך רק שנתנה לחצירו של בעה"ב קנאה הבעה"ב ע"ש, ובחדושנו בסמוך בסעיף ו' הוכחתי דהיינו כשנתן לרשות בעה"ב לצורך קנין, אבל אם הניחו בדרך מקרה ברשותו לא קנה ע"ש
שם במחבר אם ביקר בע"ה מלאכתו ובערב כו', מפרש לסיירוהו מאורתא דקאמר בש"ס דקאי על בעה"ב ורש"י ותוס' פירשוה אפועלים ועמ"ש לקמן סי' של"ד:
סעיף ה' בהג"ה ואם חזר בעה"ב וקבלן כו' בקדושין די"ז אמרי' גבי עבד עברי חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים, והרא"ש בהאומנין הקשה ע"ז דמ"ט אינו חייב להשלים, דמ"ש מפועל דמבואר כאן דכל אונסא ששניהם אין יודעים שדרך האונס לבא הוה פסידא דפועל, והעלה לחלק דדוקא כשחלה שלש ועבד שלש כיון שאחר חליו קבלו בעה"ב למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו, אבל היכי דהחולי הוא בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו וצריך להשלים ע"ש, ובש"ך דחה לחלוקו של הרא"ש, ולענ"ד לבד שחלוקו של הרא"ש מוכרח מכח קושיתו העצומה, והכי נמי משמע לדייק מלשון הברייתא דחלה שלש ועבד שלש, דנקיטה חלה ברישא, ויש לדייק שדוקא בכה"ג הוא דאינו חייב להשלים הא עבד שלש וחלה שלש חייב:
נ"ל עוד להמציא טעם נכון בדרך מושכל לחלוקו, והוא עפמ"ש המקנה בטעם שחלקו דוקא בין חלה שלש ליותר מהלש דעבדים הרי הוקשו לקרקע ואפי' עבד עברי דינו כקרקע כמבואר לעיל סי' צ"ה, א"כ כמו בקרקע קיי"ל דאין להם אונאה עד פלגא דוקא, הא יותר מפלגא יש אונאה גם לקרקע, ה"נ בעבדים אמרי' הכא, ולכן בחלה שלש דנתאנה רק בפלגא אין מחויב להשלים, כיון דבשיעור זה אין אונאה לעבדים ולא הוי מכירה בטעות דנימא דאילו הוה ידע מזמן המכירה שיחלה זמן מה לא היה שוה כ"כ דמה בכך הא אין אונאה לעבדים, אבל כל שחלה יותר משלש מחויב להשלים דבכה"ג הוה אונאה ואמרי' אילו היה ידע מראש שיחלה זמן כזה לא היה שוה כ"כ ע"ש, ולפי"ז יצא לנו טעם נכון לחלוקו של הרא"ש, דהנה זה ודאי כשקונה עבד על ששה שנים שאין שווי כל השנים דומין זה לזה, ושנה הראשונה שוויו פחות מבכולם, ובכל שנה יתוסף שוויו עד ששנה אחרונה שוויו יותר מכל השנים, דרך משל כשקנה העבד על ששת השנים בעד מאה דינרים ונתן לו כל המעות בתחלה, ונמצא לפ"ז דבעד שנה השנייה נתן לו המעות שנה קודם הזמן, ובעד שנה השלישית הקדים לו המעות שנתיים קודם הזמן, וכן לבל השנים עד שלשנה הששית הקדים לשלם לו כחמשה שנים קודם הזמן, והמתנת המעות הרי שוה כסה הוא כמבואר בריש מכות אומדין אותו כמה אדם רוצה ליתן כ, א"כ כאן כשמקדים המעות על ששה שנים קודם בע"כ שבשנים האחרונות השווי של העבד יותר, כ"א נותן בעד השנה הששית חמשה שנים קודם, בודאי המתנת המעות שוה איזה סך, והחינוך מצוה מ"ד כתב כן להדיא דבע"כ השנים האחרונות שוות יותר, וא"כ בשלמא אי נימא דהא דאמרי' חלה שלש אינו חייב להשלים, היינו דוקא שנים הראשונות, הויא בזה האונאה פחות מפלגא, ושנים האחרונות שווים יותר, וכיון שבפחות מפלגא אין אונאה לעבדים משוה אינו חייב להשלים, אבל כשחלה בשנים האחרונות ושווים יותר משלש שנים הראשונות הרי האונאה בזה יתר ופלגא, שבכה"ג יש אונאה גם לעבדיה, וא"כ למה אין חייב להשלים, אע"כ כחלוקו של הרא"ש דברייתא דוקא נקיט חלה שלש ועבר שלש, היינו שחלה שלש שנים הראשונות שבכה"ג אין חייב להשלים כסברת המקנה ודוק היטב כי מושכל הוא, והנה במקנה הקשה נמי קושיית הרא"ש מ"ש בחלה העבד מפועל וכתב לחלק דלא דמי דהכא מיירי ששכרו על משך זמן או להשלים המלאכה, אבל התם שקונה אותו סתם לגופא ע"ש, ולפלא שלא זכר שקושיתו כבר נפתח בגדולים הרא"ש והריטב"א, ותירצו הוא תי' הריטב"א כמ"ש כאן בש"ך, והנה בש"ך כאן דחה לחלוק הרא"ש ממ"ש הרמב"ם והסמ"ג חלה בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה מקוטעים אם הכל פחות כו' אין חייב להשלים ומדלא כתבו כלשון הברייתא חלה שלש ועבד שלש משמע דסברי דאין חילוק בין חלה נתחלה או לבסוף ע"ש, אין מכאן שום ראי' דשפיר י"ל דגם הרא"ש סובר דחלה מקוטעים נמי אין חייב להשלים, דגם נחלה שלש מקוטעים נמי משכחת דלא יהי' בזה יתר מפלגא, נגון שחלה שנה ראשונה ועבד בשני' ושוב חלה בשלישית ועבד רביעית ושוב חלה בחמשית ועבד ששית דבכה"ג הוי פחות מפלגא ואותן שנים שחלה, אבל דוקא בראשונה חלה, ורק אי נימא להוכיח דהרמב"ם אינו סובר כהרא"ש, לא מכא הוכחת הש"ך אלא ממ"ש הרמב"ם דחלה ארבע אין מחוייב להשלים ובחלה וארבע הרי איכא יותר מפלגא, ובע"כ דאינו סובר טעמו וחלוקו של הרא"ש ודוק:
סעיף ו' בש"ך ס"ק ל"ד הביא קושית רבינו ברוך דאי חבילה היינו כלי אומנות א"כ היכי מצו לחזור, וכיו"ב הקשה בשמ"ק על ר"ת שכתב בב"מ דמ"ח דאין פועל יכול לחזור מכי משך בעה"ב כלי אומנתו, א"כ היכי מצו הכא לחזור והא מוקמינן לה בבאה חבילה לידו ונ"ל ליישב דר"ת לא אמר דמהני כ"א כשמשכו אדעתא דהכא לקנות הפועל ע"י משיכה הזאת, אבל מה דמוקמינן הכא בבאת חבילה לידו דמשמע שבדרך מקרה בא לידו, דכן משמע לשון שבאת חבילה, דהיינו באת בדרך מקרה, דאל"ה הכי הוול"ג כגון שנתן חבילה לידו, וכן פרש"י שכן דרך האומנים מביאים כלי אומנתם לבעה"ב, אבל לא הפועל נתן זה לשם קנין, וגם לא בעה"ב נתכוון לזה, וא"כ מאי קנין שייך בזה כיון דלא נתכוונו כלל לקנין, והא דמהני לענין דיכול לשכור עליהם, לאו משום קנין הוא דנימא דמנה את החבילה להשתלם ממנה, אלא משום דבעה"ב מוחזק בממון הפועל ואין הפועל צריך לתת מכיסו, יכל לשכור עליהם והיינו דאיכא בין באה חבילה לידו לאין חבילה בידו, דבאין חבילה בידו א"כ כשישכור זה פועלים יוצרך הפועל הראשון להוסיף מכיסו וזה אין מחויב, ובחבילה ביד בעה"ב כיון שא"צ לבקש מהפועל שיתן מכיסו יכל להשכיר, וכמו בהתחילו במלאכה דמחלקינן בהכי לר' דוסא דס"ל יד פועל על התחתונה, היינו דוקא לנכות משכירתו במה שעשו כבר וישנו בידו, אבל מכיסם כלל כלל לא, וה"נ דכוותי', אבל לא מטעם קנין הוא, אבל היכי שמשך החבילה לשם קנין מהני נמי לענין חזרה ומיושב בזה מה שהקשו התוס' בקדושין ד"ח דמאי מהני כשבאת חבילה לידו נימא מנה אין כאן משכון אין כאן ע"ש, דלפמ"ש דהחבילה לא ניתן כלל לשם משכון ואפ"ה מהני מטעם מוחזק, פשיטא שאין זה ענין כלל לדין דמשכון, ובזה ניחא נמי מה שהקשו התוס' בב"מ שם על אוקימתא הזאת דבאת חבילה לידו א"כ פשיטא ומאי קמ"ל, ואכן כ"ז הוא להבנתם בפירוש חבילה דהוא משכון וס"ל שדוקא בניתן ביד בעה"ב לשם משכון לצורך לאומן דכשיחזור ישתלם הבעה"ב מנה וכמ"ש מהר"ם שם, ולשיטתם שפיר הקשו דמאי קמ"ל פשיטא דכיון שהשליח הקנה לו והבעה"ב עשה קנין לצורך זה דיכול להשכיר עליהם, ואמנם למ"ש דאפי' כשלא נתן לו כלל לצורך משכון להשתלם מזה אלא שבמקרה בא לידו מממון של פועלים נמי מהני ולאו מטעם קנין אלא משום מוחזק הוא ואין הפועלים צריכים לתת מכיסם, וכן משמע נמי מלשון הרמב"ם ומחבר ואם הי' להם ממון תח"י דמשמע שבמקרה הי', וא"כ טובא אשמועי' דאע"ג דלא מסרו בידו לצורך תשלומין אפ"ה יכל לשכור על זה ודוק:
סימן שלד
סעיף א' בהג"ה מיהו יש חולקין כו' ובנתיבות הקשה מ"ש מהא דלעיל סי' שי"ב בנפל בית דאינו חייב לשלם כו' ועמ"ש לעיל שם ליישב:
סעיף ב' בהג"ה שכר פועלים לחפור שדהו ובא מטר בלילה כו' אם לא ראו הקרקע פסידא דבעה"ב דהו"ל להודיעם, והנה בש"ס דב"מ גבי באו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה פרש"י נמי כטעם הרמ"א דכיון דהפועלים לא סיירוה מאורתא עליו היה לתת לב לדבר להודיען, ובסמוך שם גבי פקא רש"י טעם אחר דכיון דלא סיירוה אמרי פועלים מי יימר דלההוא ארעא אגרתן, והמפרשים האריכו בזה וכתבו דבריפקא שאני דבזה על בעה"ב לידע טבע שדהו והיינו דלא כמ"ש התוס', ואפשר לומר בפשוטו דבדין הראשון דהפועלים מצאו השדה לחה והיתה לחה גם מקודם שפסקו ביניהם, ומסתמא בעה"ב יודע בטבע שדהו והפועלים דלא סיירוה לא ידעו כלל מהסבה הזאת, ולהכי כיון שבעה"ב ידע בסבה והפועלים לא ידעו הוה שפיר פסידא דבעה"ב, אבל בהך דריפקא דהסבה נתהווה משום שבא מטר אחר הפסיקה, וכיון שהסבה נתהווה אח"כ ובשעת הפסיקה לא ידע גם בעה"ב כמו הפועל שיבוא מיטרא, והיכי ששניהם לא ידעו חזר הדין להיות פסידא דפועל להכי הוכרח רש"י לטעם אחר משום דמצו אמרי מי יימר דלההוא שדה אגרתן, ואע"ג שגם בדין הראשון כתב רש"י שמא ירדו גשמים, דהסבה בא אחר הפסיקה, ואפ"ה כתב דפסידא דבעה"ב, י"ל דדייק רש"י התם לכתוב דירדו גשמים בלילה, וא"כ נהי דבעת הפסיקה לא ידע מזה מ"מ כיון דבעה"ב ידע מסתמא תיכף כשירד הגשם, וא"כ אכתי הו"ל להודיעם בבוקר שלא יבואו וכמ"ש כאן הרמ"א דטעם החיוב משום הכי הוא, אבל בריפקא מיירי שהגשם בא בשעה שבאו לעבודה ולא ידע הבעה"ב יותר מפועלים להכי אי לאו טעמא דמי יימר דלההוא שדה אגרתן היה פסידא דפועלים וק"ל:
סעיף ב' בהג"ה מי ששכר שליח להוליך אגרת וקרהו אסון בדרך מפסיד שכר שליחותו ומשום דלא הרויח מידי לבעלים ועיין בסמ"ע ומה שהקשה ע"ז מההיא דב"מ דנ"ח דקאמר התם נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא ליפסיד ופרש"י שהרי נשתעבדו לשמור מגניבה וא"כ הכא דנאנס ולא נשתעבד ע"ז למה יתחייב עמ"ש ליישב בחדושנו לעיל סי' ס"ו סעיף א', דהתם הרויח לבעלים בשליחותן שא"צ ליתן שקלים אחרים, אבל הכא דלא הריוח מידי מפסיד שכרו אפי' באונס, ועמ"ש:
סימן שלח
סעיף ב' במחבר ואם נתרצה הפועל ליטול בשכרו ואח"כ חזר אין שומעין ועיין בש"ך שרמז לסתירת דברי המחבר מהכא דלעיל סי' ע"ב סעיף כ"ו במי ביש בידו משכון מחבירו ודוחקו לפדותו וא"ל הלוה יהא המשכון שלך לא קני דדחויי מדחי לי' ואע"ג דהתם נמי המשכון ברשותו של מלוה, עמ"ש לעיל בחדושנו בסי' ע"ב ליישב בטו"ט:
סימן שלז
סעיף א' בש"ך הביא הש"ס בכרם רעך ולא הקדש, והנה בתוס' ב"מ דפ"ז הקשו דלמה לי קרא דרעך ע"ז הא כבר מוכח מדכתיב גבי בהמה לא תחסום שור בדישו ואמרי' דישו שלך ולא של הקדש ופועל ילפינן מבהמה ע"ש, אכן קושייתם הוא רק לפום מה שכתבו שם מקודם דסלקא דעתך כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו ה"נ הו"א דשרי בשל הקדש, דלפ"ז מיעוטא דרעך למעוטי אכילת הקדש גמור אתא, וע"ז שפיר הקשו דל"ל קרא, תיפוק לי' מקרא דדישו גבי בהמה, אכן לולי דבריהם הקודמים אין מקום לקושייתם, דהראשונים הקשו ל"ל קרא למוסרי להקדש והלא יש בו מעילה מה"ת, ותירצו דקרא אתא שלא נימא דהגזבר מחויב לפדות קצת מן הענבים כדי שיאכל הפועל, או כגון שהתנה שלא יחול עלו הקדש אלא בדמיו, וכההיא שאמרו בונין בחול ואח"כ מקדישין, עיין על דבריהם בשמ"ק, ולפי"ז אין מקום לקושית התוס' דמקרא דדישו לא ידעינן כ"א דאסור לאכול הקדש ממש ד הא התם בבהמה מיירי ובבהמה לא שייך איסור מעילה, וקרא דרעך אשמועי' שאפי' בהתנה שלא יחול ההקדש אלא בדמיו נמי אסור לאכול, ולפ"ז צ"ל דמה דילפינן התם מקרא דדישו היינו רק אבהמה, אבל בפועלים לא צריכין קרא להכי, כיון דבלא קרא פשיטא דאסור לאכול בשל הקדש, והתוס' שכתבו דקרא דדישו קאי נמי אפועלים היינו לשיטתם התם, דהו"א דכמו דנדחה איסור גזל נדחה נמי איסור הקדש, אבל באמת דבריהם דחוקים דמה ראי' הוא איסורא מממונא, דכמו דממונא נדחה ה"נ איסורא, הא בכ"מ מחלקינן בין איסור לממון, וראי' ברורה לדברנו דעל דבר האסור לא צריך קרא למעוטי ממ"ש בב"מ דצ"ב דאם שכרו לעשות בנטע רבעי אינו אוכל ואם לא הודיעו הבעה"ב פודה ומאכילו דמיחזי כמקח טעות, אבל מה"ת אינו אוכל דאיסורא לא זכי לי' רחמנא הרי להדיא דדבר איסור לא זכי לי' רחמנא, ובלא קרא ידעינן דאסור דהא בנטע רבעי ליכא קרא להכי ואפ"ה אסור, ואי כסברת התוס' דקרא איצטריך שלא נימא דכי היכי דשרי איסור גזל שרי נמי איסור אחר, א"כ בנטע רבעי דליכא קרא מנ"ל דאיסורא לא זכי לי' רחמנא, אע"כ כמ"ש דדבר פשוט הוא דאיסורא לא זכי לי' רחמנא ולא ילפינן כלל מגזל דממונא הוא, והנה בשמ"ק לב"מ דצ"ב הקשה דכיון דאיסורא לא וכי לי' א"כ למה לי רעך למעוטי הקדש ע"ש, ופלא הוא הא השמ"ק עצמו כתב בדפ"ז דרעך למעוטי שהגזבר לא יוצרך לפדות קצת, או כגון שהתנה מתחלה שלא יחול ההקדש וכנ"ל:
שם במחבר ואסור לחסמו שלא יאכל, עיין בבה"ג בסמ"ע ומדאמרו בש"ס מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור ומדקתני פטור משמע דאיסורא מיהא איכא ע"ש, ומשמע מדבריהם שרק איסורא בעלמא יש בזה, ורק מדיוקא ילפי' לה ותימה רבה הא זהו מצות עשה מפורשת, כי תבא בכרם ואכלת, ומ"ע הזאת על בעה"ב הוא להניח לפועל לאכול וכל העובר ע"ז ולא הניח שכירו לאכול בטל עשה זו, וכמ"ש החינוך מצוה תקע"ו וברמב"ם פי"ג משכירות, ומה דדרשינן שם בב"מ מכנפשך דפטור היינו שלא נימא דגם לאו דלא תחסום יש בו, דיליף ק"ו מבהמה וכפרש"י להדיא, אבל עשה ודאי מבטל, ועיין בב"ח כאן שנדחק מאד מאין למד הרמ"ה דאיסורא איכא, ולמ"ש הרי זה מ"ע מפורשת, שוב ראיתי ליישב דברי הב"ח דשפיר תמה על הרמ"ה, דהא יש להוכיח דהרמ"ה יסבור ע"כ דפסוק דכי תבא בכרם רעך לאו למצות עשה על בעה"ב הוא דאתא אלא לנתינת רשות לפועל אתא לומר שאין באכילת הפועל משום גזל, דהנה בדין חיוב תשלומין כשמונע לפועל לאכול אי חייב בעה"ב לשלם לו שיעור אכילתו, יש בזה מחלוקת הרמב"ם והרמ"ה, דהרמב"ם לא הזכיר חיוב תשלומין על בעה"ב, והוכיחו המפרשים שים מזה דס"ל דא"צ לשלם, דאל"ה היה לו לפרש, והטור מביא דעת הרמ"ה דצריך לשלם, ורמ"א כאן מביא דעת הרמ"ה לפסק הלכה, ובטעם פלוגתתם נ"ל ברור דהרמב"ם לשיטתו אזיל דמדסובר דקרא דכי תבא הוה מ"ע, ומנה זה במנין המצות, בע"כ יסבור דפטור מתשלומין, דאל"ה יקשה טובא בסוגיא דב"מ, ל"ל קרא דכנפשך לפטור חסימת פועל אי לפטורא ממלקות, הא לא צריך קרא, כיון דלאו דלא תחסום באדם לא כתיב, ורק דנוכל למילף בק"ו מבהמה ודאי קיי"ל דאין עונשין מן הדין, ואי למעוטי מאיסורא, הא לשיטת הרמב"ם באמת איכא איסורא, ומבטל מ"ע בזה, אע"כ דלפטור מתשלומין קאתא, דהו"א דכמו בבהמה אמרי' התם בחוסם את הפרה שמשלם ד' קבין, ואפי' מאן דפליג התם, היינו משום דלוקה ואינו משלם, אבל באדם דאינו לוקה, לכו"ע חייב לשלם, ע"ז אשמעי' קרא דכנפשך לפטור, ועיין במ"ל פ"ב מהל' מאכלות אסורות ובשארי מפרשים, דנדחקו בקושיא זאת, קרא דכנפשך למאי אתא, ולמ"ש מיושב שפיר, והרמ"ה יסבור דקרא דכי תבא לאו למ"ע אחת וא"כ קרא דכנפשך אתא למעוטי גם מאיסור דבאדם אפי' איסור ליכא מה"ת, וממילא ליכא מיעוטי לפטור מתשלומין, ולהכי ס"ל דחייב בתשלומין כבהמה, דכל זמן דליכא מעוטי לפטור ילפי' בא"ו מבהמה, וכיון שכן שפיר אמה הב"ח דמנ"ל לרמ"ה לאיסורא איכא, כיון דלשיטתו מוכח בע"כ דמה"ת ליכא שום איסור, דהא ע"כ קרא דכנפשך או לפטור מתשלומין או מאיסורא ממעט, דממלקות לא צריכי למעוטי וכמ"ש, וכיון דס"ל דבתשלומין חייב, בע"כ דכנפשך מאיסורא ממעט וא"כ מאין הוכיח דאיסורא דרבנן מיהא איכא, וא"ש נמי דברי הסמ"ע ובה"ג שדקדקו מלשון פטור דברייתא, דאיסורא דרבנן איכא והיינו דלרמ"ה בע"כ ליכא איסור מה"ת ורק איסור בעלמא מדרבנן, ומדיוקא דברייתא יליף מקתני פטור מכלל דאיסורא איכא, ואמנם, אפ"ה נ"ל ליישב קושית הב"ח ולומר דמ"ש הרמ"ה דאיסורא איכא היינו מה"ת ביטול מצות עשה, דגם הוא מצי לסבור דקרא דכי תבא לעשה על בעה"ב אתא וכרמב"ם, ולא יקשה אפ"ה דקרא דכנפשך למאי אתא, דשפיר י"ל דכנפשך אתא למעוטי ממלקות, ואע"ג דאין עונשין מן הדין, י"ל דס"ל כסברת המ"מ ברפ"ב ממאכלות אסורות דהיכי דאיכא עשה בלא"ה, שפיר מצי למילף העונש מן הדין וע"ש, וה"נ כיון דאיכא עשה דכי תבא הו"א דנתחייב מלקות מק"ו דבהמה, להכי איצטריך קרא דכנפשך לפטור ממלקות, וממילא מחייב שפיר בתשלומין, כיון דכנפשך לפטור ממלקות אתא וליכא מעוטי לתשלומין, אכן הרמב"ן לשיטתו דלא ס"ל כסברת המ"מ וכמ"ש המ"ל שם בסוה"ד דהרמב"ם חולק ע"ז וס"ל שאפי' בכה"ג אין עונשין מה"ד, וא"כ ליכא למימר דכנפשך לפטור ממלקות כיון דבלא"ה אין מלקות, ולפטור מאיסור נמי ח"א דהא באמת איכא איסור ביטול מ"ע, ובע"כ דלפטור מתשלומין אתא, ולהכי ס"ל דפטור מתשלומין ודוק:
סעיף ב' במחבר בד"א שאוכל כשהוא עושה כו' בשעת גמר מלאכה, ומשמע הא בשעת מלאכה אין רשאי לאכול, ובמשנה דב"מ הכי איתא וכולם לא אמרו אלא בשעת מלאכה, משמע דבשעת מלאכה כ"ז שהוא עושה מותר לאכול, ועיין בטור שהשיג ממשנה זאת על הרמב"ם, ומחבר דכתב דאינו רשאי לאכול כ"א בשעת גמר מלאכה ועד שיגמור עבודתו אסור לאכול, הא טן המשנה מוכח דבשעת מלאכה כ"ש דאוכל, מיהו בירושלמי הוה הגירסא אלא בשעת גמר מלאכה וכלשון הרמב"ם וברור דמשו"ה פוסק הרמב"ם כן כיון דבירושלמי מפורש כן, ומשנה דידן אפשר נמי לפרש דבשעת מלאכה דנקיט היינו בשעת גמר מלאכה ועיין בנמוק"י ובמראה הפנים שם:
סעיף ג' במחבר ובדבר שיש בו חיוב אחר כגון חטים העומדים לעשות פת שחייב בחלה כו' וכתב הסמ"ע ס"ק י"ג דהא דכתב הרמב"ם והמחבר דחטין העומדין לעשות פת שחייבת בחלה לא הוה גמר מלאכה עד שיגעו לחיוב חלה, היינו דוקא בחטין דסתמו לפת ורגיל הוא לכך משא"כ בשעורין וכוסמין וש"ש שסתמא אין רגיל לעשות ממנו פת אלא לעשות מהן משקה ולהאכילן לבהמתו לא בעינן גמר חיוב לחלה, ומשנגמרו למעשר אסור לאכול ממנו שוב, והשיג על הע"ש שהשוה שעורין לחטין ע"ש, והט"ז כתב דפלוגתא דסמ"ע והע"ש תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בב"מ ד"צ דהכי איתא התם ת"ר פירות הדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום לא תחסום, ופרש"י דסתם דייש שאמרה תורה לא הוה תרומה ומעשר שאין רגילות לתת תרומה ומעשר אלא אחר המרוח, ובתוס' הקשו ע"ז דכיון דתלוי ברגיל א"כ אפי' תולין מתוקנים לא יעבור דאין רגילים להיות מתוקנין קודם מירוח אלא טעמא משום דכתיב דישו דמשמע הראוי לו ומעשר ממון גבוה הוא, ולפי סברת התוס' דלא איכפת לן בדייש הרגיל ולא תליא מילתא כלל ברגיל ואינו רגיל א"ש דברי הע"ש, דאפי' בשעורין נמי דלאו רגיל לפת אפ"ה כיון דתבואה הוא בעינן שיעור של תבואה דהיינו חיוב חלה, אלא כיון דלפירש"י תליא כרגילות והיינו בדברי הסמ"ע יש להחמיר, שלא יאכל הפועל במידי שאין דרך בעה"ב לעשות פת ע"ש, ולענ"ד אפי' לרש"י צדקו דברי הע"ש דגם לרש"י לא תליא ברגילות וכמו שאבאר מדבאמת קושית התוס' חזקה על רש"י דאי ברגילות תליא א"כ אפי' חולין מתוקנים נמי, ונ"ל ליישב שיטת רש"י דודאי אין לומר דאפי' בדבר היתר יסבור רש"י דאינו עובר משום דלאו דייש הרגיל, דא"כ בברייתא התם דקתני עובר ומוקי לה כר' יהודא דמחין הדיוט, ומאי מהני זה, והא סוף סוף לאו דייש הרגיל הוא ודוחק גדול לומר כהמהרש"א דלפום אוקימתא הזאת חזר רש"י מסברתו דלאו דייש הרגיל, ועוד דלטעם התורה שהקפידה שלא לחסום הבהמה בדישתה, משום דחזיא ומצטערי, וכמבואר בש"ס שם איזה סברא הוא לפטור בדייש שאינו רגיל, כיון סא מצד עצמה ראוי ומותרת להבהמה, וכי בשביל שדשה כשהיא מתוקנה יהא רשאי לחסמה, והא הכא דרשינן טעמא דקרא וכמ"ש המפרשים, ולטעם התורה אין נ"מ בין דייש רגיל לאינו רגיל, אלא פשיטא דגם לרש"י הוה טעם דתרומה ומעשר משום דדבר איסור הוא להאכיל לבהמה וכמ"ש התוס', רק שהוצרך גם לסברא דדייש הרגיל, משום דלכאורה תמוה מאד טעם ההיתר לחסמה בתרומה ומעשר, דכיון דאסור להאכילה לבהמתו איסורא לא זכי לי' רחמנא, והא הקדש דאיסורו חמור מתרומה ואפ"ה מצרכינן לעיל קרא דרעך למעוטי הקדש הא אי לאו קרא דרעך הו"א דגם בהקדש אסור לחסמה, ובטעם הדבר י"ל דבלאו מיעוטא הו"א שפיר דאפי' בדבר איסור אסור לחסמה, דאע"ג דאסור להאכיל לבהמתו דבר האסור כגון הקדש ותרומה היינו להאכילה בידים, אבל גבי דישה דהבהמה אוכלת מעצמה וכי מחויב להפרישה, אתמה ע"ז, ועוד דאפשר לומר דמה שאסרה התורה להאכיל לבהמתו תרומה היינו שלא בשעת דישה אבל בשעת דישה דחזייא ומצערא לא אסרה התורה כלל, ובשעת דישה נדחה איסור הקדש וכמ"ש התוס' שם דפ"ז ד"ה רעך, ויהיה הטעם איך שיהי' עכ"פ זה ידעינן דאפי' בהקדש לא שרינן לחסמה אי לאו מיעוטא דרעך, וא"כ גבי תרומה ומעשר דליכא קרא מנ"ל דרשאי לחסמה, ואמאי לא אמרינן כיון דסתמה התורה ללאו דחסימה ולא פי' מיעוטא לתרומה כמו דממעט גבי הקדש מכלל דאפי' בתרומה אסור, לזה כתב רש"י סברתו דדייש הרגיל פי' דמסתימת התורה אין ראי' כיון דלא דייש הרגיל לא הוצרכה התורה למעוטי בהדיא, דבשלמא גבי הקדש, דמצד עצם התבואה דייש הרגיל הוא, הוצרך קרא למעוטי, אבל גבי תרומה ומעשר דלאו דייש הרגיל הוא להקדימו בשבולין לא הוצרך למעוטי, ולהכי אין ראי' מסתימת התורה לאסור בתרומה ומעשר, דודאי דנימא דכיון דדבר איסור הוא לפני הבהמה, לא זכתה לה התורה ורשאי לחסמה, והאי דלא מיעטה בהדיא משום דבדייש כזה לא מיירי התורה, ומיושב קושית התוס', דא"כ אפי' חולין שאינם מתוקנים נמי, דודאי בדבר היתר לא שרינן מטעם דלאו דישו הרגיל, ורק עיקר ההיתר משום דדבר איסור לא זכה לי', ולפ"ז גם לרש"י לא תליא כלל ברגילות, וגם למ"ש מהרש"א דלבסוף חזר בו רש"י עכ"פ לכו"ע גם לרש"י לא תליא כלל ברגילות, ולפ"ז הדין עם הע"ש גם לרש"י ואין מקום להחמיר כהסמ"ע, לפום מה שתלו הט"ז פלוגתא דסמ"ע והע"ש בפלוגתות רש"י ותוס', רק בעיקר מה שדמה הט"ז פלוגתתם ופלוגתת רש"י ותוס', לא אדע דהא בדין דסמ"ע עיקר הדין תלוי ברגילות דבאמת כיון שכבר נגמרה מלאכתן למעשר לא הי' רשאי שוב לאכול בשום תבואה דדומיא דדיש בעינן שלא נגמר מלאכתו למעשר אבל כשנגמר מלאכתו למעשר לאו דומיא דדיש הוא, דאפ"ה אמרינן דבחטין שנסחנו ונעשו מהם קמח והן ראויין מעתה לחלה דפועל אוכל בהן עד שיוגמר חייבן נחלה, והיינו כיון דחטים טחונים לקמח הרגילות הוא לעשות מהן פת, ולהכי בתר הרגילות אזלינן ואוכל עד שיגיע לחיוב חלה וכיון שעיקר הדין דחיוב חלה הוא משום דבתר הרגילות אזלינן י"ל שפיר דבשעורים וש"ש דאין עומדים לפת, שוב הדר דינו לעוקרו דמשגמר מלאכתו למעשר אבל בדין דהכא מאן מוכח דאזלינן בתר הרגילות בלל, והיינו דגם רש"י ותוס' ס"ל דבדין דהכא לא תליא כלל ברגילות, ורק בדין דחלה ומעשר, דהתם גלי התורה מקרא דדיש שני דינים לאכילת פועל דדבר שרגיל למעשר לחוד תלי במעשר ודבר שרגיל לפת שיעורו משנתחייב בחלה, הרי התורה גלתה להשגיח על הרגילות, ולפ"ז בדין דסמ"ע הצדק עם הסמ"ע לכו"ע ואפי' לסברת התוס' ודלא כהט"ז.
והנה בעיקר היסוד שהנחנו דלרש"י משום הכי הוצרך לטעם בתרומה משום דיש הרגיל משום דבתרומה לא כתוב מיעוטא כמו בהקדש והוא דגם בתרומה אסור לחסמה דאיסור דתרומה נדחה בפועל להכי הוצרך להוסיף טעם דאין דישו הרגיל להכי לא הוצרכה התורה למעט צריך זה ביאור, דהתוס' כתבו שם וז"ל ונראה דטעמא דתרומה משום דכתוב דישו הראוי לו ומעשר ממון גבוה הוא ותרומה נמי אסור לישראל ליתן לבהמתו כו' עכ"ל ומשמע לכאורה דבתרומה לא הוי הטעם משום דלאו דישו הראוי כבמעשר אלא משום דאסור להאכילה ותמוה לפרש כן, דהא הבהמה עצמה אינה מוזהרת על האיסור, ורק הוא אסור להאכילה בידים אבל גבי דישה דבהמה עצמה אוכלת אטו יהא חייב להפרישה וכמ"ש, ועוד דהא התוס' גופי' לעיל דפ"ז שם ד"ה רעך כתבו דאי לאו קרא דרעך הו"א דנדחה איסור הקדש וא"כ בתרומה דליכא מיעוט אמאי לא ידחה איסור תרומה וצ"ל דכוונת התוס' הוא דבתרומה נמי משום דלאו דישו הראוי דכיון שאסרה תורה להאכיל לבהמה תרומה משו"ה מיקרי זה דישו שאין ראוי לבהמה והתורה אמרה דישו דראוי לבהמה דע"כ האי דישו אבהמה קאי ולפ"ז נדחה היסוד מה שכתבתי ברש"י דהא לפמ"ש באמת גם בתרומה איכא מיעוטא דדישו משמע הראוי לו ותרומה לאו דיש הראוי ומפורש אמרו במעילה דדישו אתא למעוטי וכמ"ש התוס' שם וא"כ אכתי למה הוצרך רש"י לטעם דלאו דישו הרגיל, אכן באמת רש"י לשיטתו מפרש במעילה דלאו מדישו ממעט כ"א מרעך ע"ש במתני', ואע"ג דבגמ' הביא לקרא דדישו סובר רש"י דלא מדישו ממעטינן אלא משום דכולה פרשה בחולין כתיב מדיליף מרעך וכפרש"י להדיא שם ד"ה דישו ומה שדחקו לזה נראה פשוט דקושית השמ"ק בב"מ שם הכריחו לזה דבשמ"ק הקשה כיון דממעטינן מדישו א"כ ל"ל קרא דרעך למעוטי הקדש תיפוק לי' דלאו דישו הראוי, ועוד דאיך נמעט מעשר מדישו שלו ולא של גבוה, הא דישו אבהמה קאי, להכי סובר רש"י דבאמת דישו לא אתא למעט שום דבר ואפי' בבהמה נמי, דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא ועיקר המיעוט הוא מרעך, ובתרומה לא מצרכינן כלל למעוטי כיון דלאו דיש הרגיל וא"כ אדרבה הי' מכאן ראוי' נכונה למ"ש בטעם רש"י ואפ"ה לשיטת התוס' דמדישו ממעטינן י"ל נמי קושית השמ"ק דאי לאו קרא דרעך מדישו לא הוה ממעטינן של גבוה משום דדישו אבעה"ב קאי ולא אבהמה רק השתא דילפינן מרעך אסמכינן נמי אקרא דדישו, וניחא לש"ס להביא קרא דדישו דמיירי בשור גופי' היוצא ממ"ש דלשי' רש"י בכל דישה האסורה צריך מיעוטא להתיר החסימה וכמו בהקדש אבל בלא מיעוטא אמרינן דאיסורא זכי רחמנא לבד בתרומה דל"צ למעוטי כיון דלאו דיש הרגיל ולתוס' גם בתרומה ומעשר איכא מיעוטא דדישו והאי לאו דישו הראוי ואכתי צ"ע לרש"י ממ"ש בב"מ דצ"ב גבי נטע רבעי איסורא לא זכי ואע"ג דהתם ליכא מעוטי והוי דיש הרגיל, אכן מצאתי בשמ"ק שכתב דבאמת גם גבי נטע רבעי ממועט מקרא ועמ"ש לעיל בסעי' א' ויש להביא ראי' למ"ש בכוונת רש"י דבב"מ שם פריך לר' יהודא והא בעי חומה ופרש"י והיכי אתי לאו דלא תחסום ודחי לאו דלא תוכל, ומכאן ראי' למ"ש דאיסורא לא זכי רחמנא ואע"ג דמיעוטא לא כתיב הכא כמו בהקדש, הכא לא צריך למעט כיון דלאו דיש הרגיל הוא וכמ"ש בכוונת רש"י ומיושב בזה קושית התוס' שם ד"ה כאן במעשר ע"ש, אלא דהתוס' לשיטתם דהשיגו גם לעיל על רש"י וכמ"ש:
סעיף י"ג במחבר אסור לפועל למוץ הענבים, ונלמד זה מקרא דאכלת ולא מוצץ, קצת מפרשים העירו בזה דאע"ג דבכ"מ הוה שתי' בכלל אכילה הכא הוה גזה"כ דלא הוה בכלל אכילה, וזה איני לענ"ד דאפי' הוה בכלל אכילה נמי אסור דטעמא רבה איתא בזה שאסור למוץ ולא מגזה"כ, דשתי' לא הוה הכא בכלל אכילה וכמבואר בראשונים בתרי טעמי, טעם אחד כיון שאינו אוכל הקליפות אלא מוצץ היין וזורק את הקליפה מכלל דאינו תאב לזה ואוכלם אכילה גסה שנית אפי' כשהוא תאב להם אסרה עליו תורה משום שלא יפסיד יותר מן הענבים לבעל הכרם וע"כ צותה התורה שיאכל גם הקליפה, ובזה אפשר לדחות דברי התוס' שם דפ"ז ע"ב בד"ה שבעך שכתבו דאי לאו דכתוב שבעך למעט אכילה גסה הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ ע"ש, ולמ"ש אין זה מוכרח דאפי' אי לא כתיב כ"א ואכלת לחוד הוה ילפינן מיני' ולא מוצץ, דהוה מפרשינן דאיסור דמוצץ הוא מטעם הראשון משום דהוה אכילה גסה וממילא הוה ידעינן נמי דאסור לאכול אכילה גסה דהא טעמא דמוצץ משום הכי ואי דרשינן ואכלת ולא מוצץ הוה ידעינן נמי איסור דאכילה גסה והשתא דכתי' שבעך לאכילה גסה מפרשינן טעמא דמוצץ משום הפסד:
סעיף ט"ו במחבר פיעל שאמר לב"ה תן לאשתי ובניי כו' או שאמר הריני נוטל מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובניי אין שומעין לו והטעם הוא בש"ס דפועל משל שמים הוא אוכל ולדידי' זכי רחמנא לאשתו ובניו לא, ומלשון המחבר הריני נוטל מזה שנטלתי כו' מוכח להדיא דאפי' מכי מטי לידו דפועל וזכי בו הפועל נמי אסור ליתן לאשתו ובניו מיהו בטור הביא י"א דהאיסור הוא דוקא היכי דלא מטי עדיין ליד פועל אבל מכי מטי לידו יכול ליתן לאשתו ובניו אפי' אי משל שמים הוא אוכל, והנה זה לשון רש"י בב"מ דצ"ב בד"ה לדידי' זכי לי' רחמנא בצדקה וכ"ז דלא מטי לידו ולא זכי לי' כו' ע"כ, ומלשון דרש"י משמע דסובר נמי כהי"א דבמטי לידי' מותר ליתן לאשתו, ומהגהות הגר"א משמע דהי"א שבטור הוא דעת רש"י דהתם ולענ"ד קשה לומר דרש"י יסבור גם אליבא דאמת כן, דהא שם ע"ב בד"ה אלא א"א משלו ובד"ה משל שמים כתב להדיא שאינה של פועל עד שיתננה לתוך פי' ובכדי שלא יסתרו דברי רש"י אהדדי נ"ל, דהנה כוונת הבעיא דמשלו או משל שמים יש לפרשו בשני פנים א' אם הזכי' שזכתה תורה לפועל לאכול הוא בתורת שכר על פעולתו והיינו משלו או בתור מתנה וגמ"ח כשארי מתנות עניים והיינו משל שמים, אבל זה פשיטא דאפי' אי נימא דבתור צדקה הוא, יש לו הרשות לעשות בזה כחפצו וכמו שאמרו מתנות עניים ומתנות כהונה דהוי נמי משל שמים ואפ"ה משזכה בהן יכול לעשות בהן מה שירצה ולתתם למי שירצה והנ"מ הוא רק בזה דאי נימא דמשלו הוא אוכל בתורת הוספת שכר יכול הפועל ליתנם אפי' קודם דמטא לידו דא"צ לזכות בהן וכיון שהתחיל במלאכה נקנה לו השכר והתוספת ואי בתורת צדקה הוא קודם שיזכה אין לו לפועל שום וזכות בהן אבל בדמטא לידו וזכה בהם הרי הם שלו לכל מילי כמו כל מתנות עניים, ב) אי משל שמים הוא ולא זכתה לו תורה כ"א מה שיכנס לתוך פיו ולא השוה זכות הפועל לזכות שארי עניים במתנותיהם שיכולין לעשות בהם כחפצם אבל בפועל לא זכתה לו כ"א מה שיכניס לתוך פיו דאע"ג דעיקר קפידת התורה בזה הוא לטובת הפועל מ"מ חשה התורה שיהי' בזה נמי איזה תועלת גם לבעה"ב ואם הפועל יאכל יזדרז במלאכתו יותר ולהכי לא זכתה לו כ"א מה שיכניס לתוך פיו ולא לתת לצורך אחר כלל ולפ"ז א"ש דברי רש"י דהכא לפום מאי דמפרש הש"ס דנ"מ לפועל שאמר תנו לאשתי ובניו, דלשון זה משמע שאומר לבעה"ב ליתן לאשתו ולא קאמר לפועל שירצה בעצמו לתת לאשתו משמע מזה דסתמא דש"ס סברי השתא דבאמת הפועל עצמו כשמטא לידו יכול ליתן גם לאשתו, ובע"כ דסברי דאפי' אי משל שמים הוא יכול לעשות בה כחפצו ומשום דדמי לשארי מתנות עניים והיינו דדייק רש"י בד"ה משל שמים, לכתוב כשאר מתנות עניים, לומר דדינו הוה כשאר מתנות, דאע"ג דבתורת מתנה הם אפ"ה משיגיע לידם יכול הזוכה לעשות בה כחפצו, והנ"מ הוא רק בזה, דאי משלו ובתורת תוספת שכר הוה אפילו בדלא מטא לידו נמי יכול ליתן, ואי משל שמים לדידי' זכי רחמנא, פי' דוקא בדמטא לידו ולא דם, ושפיר דייק רש"י לפרש דקודם דמטא לידו אין יכול יתן, דאיה"נ לפום פירוש הש"ס דהשתא בע"כ לפרש כן, אבל בסוף הסוגיא דפשיט ממתני' דאינו קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הקטנים בע"כ לומר דאי משל שמים אין לו לפועל שום זכיה קודם שיתנו לתוך פיו ורחמנא לא זכתה לו כ"א מה שיכניס לפיו, דאי נימא דמשמטא לידו דעבד זכה בהן ושיהיה רשאי לעשות בה כחפצו כמו שארי מתנות עניים, היה יכול שפיר האדון ליקצץ, דמשמטא לידו דעבד וזכה בהן, זכה בו רבו נמי דמה שקנה עבד קנה רבו ושל האדון הוי ואמאי אין יכול לקצוץ, אע"כ דרחמנא לא זכתה לפועל כ"א מה שיתן לתוך פיו דבכה"ג לא קנה רבו כיון שגם העבד לא קנה כלל וכמבואר בקדושין דכ"ג ובתוס' שם, ושפיר דייק רש"י לכתוב התם דאפי' של פועל אינה עד שיתנה לתוך פיו, דממתני' ודאי דמוכח כן, ולפ"ז למסקנא דקיי"ל כתנא דמתני' דאינו קוצץ, דודאי דאפי' משמטא לידו אין יכול ליתנה לאחר לכו"ע, דרחמנא לא זכי לו כ"א מה שיתן לפיו ובדברנו מיושב מ"ש הש"ג כאן דמ"ש משאר מתנות עניים דיכול ליתנן לאחר, ולמ"ש א"ש דהכא משה התורה גם לתועלת בעה"ב ולא זכתה לו כ"א מה שיתן לתוך פיו בכדי שגם לבעה"ב יהיה תועלת בזה וכמ"ש בב"י בשם המפרשים, אלא דלפ"ז צ"ע למה מוקי פלוגתת המשנה וברייתא דמר סבר משלו ומ"ס משל שמים הא יכול לאוקמי דכו"ע משל שמים, ומר סבר דרחמנא זכי לו כשאר מתנות עניים דמשזכה בהן יכול ליתנן למי שירצה ולהכי ס"ל דקוצץ ומ"ס דרחמנא לא זכי לו כ"א מה שיתן לתוך פיו, ומדלא מוקי הכי מכלל דאי משל שמים, אפי' אי נימא דרחמנא זכי לו לכל מילי אין האדון יכול לקצוץ, ודוקא כשמגיע לו בתורת שכר בזה אמרינן דכמו דאגרייהו של אדון כן נמי אכילתו דידי' אבל אם האכילה הוא בתורת מתנה אין לאדון חלק בו ואין יכול לקצוץ, אלא דאין מסתבר לומר כן דמאיזה סברא נימא שלא יקנה הארון, ויותר נראה דלא מסתבר לש"ס לומר דפליגי באופן הזכוי שזכתה לו תורה, וניחא לאוקמי יותר דפליגי רק בזה אי אמרי' דבמתנה הוא או תוספת שכר ודו"ק:
שם במחבר אפי' נזיר שהי' עושה בענבים כו' ובסמ"ע כתב הטעם שכתבו על נזיר בלשון אפי' דלא תימא כיון דידע בעה"ב שהוא נזיר ולא יאכל הו"ל כאילו התנה עמו שיתן לאשתו ובניו קמ"ל דאפ"ה אין שומעין ע"ש, ובזה מיושב קושית התוס' בב"מ דצ"ב דעל מה דפריך הש"ס שם מברייתא דנזיר שאמר תנו לאשתי כו' אין שומעין ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין והקשו בתוס' אלא מאי משל אמים א"כ אמאי נקיט נזיר כו' ולדברי הסמ"ע אתי שפיר, דשפיר נקיט נזיר לרבותא באפי' בנזיר דידע בעה"ב שלא יאכל אפ"ה אין שומעין ובודאי שזהו טעם הרמב"ם ומחבר שכתבו דבנזיר הוא רבותא דקושית התוס' דחקתם לזה, וסברת התוס' אמנם י"ל משום דבסוגיא דהתם מוכח לכאורה להיפך דבנזיר פשיט יותר דאין שומעין משום לך לך אמרי' וקנסוהו לו כמ"ש רש"י וכמו שהקשה הש"ך כאן על המחבר אכן גם מזה לא איריא דבדרישה כבר מישבו לקושיא זאת ע"ש:
ודע דברמב"ם פי"ב משכירות כתב דמי שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים ה"ז עובר בלאו דואל כליך, והקשו ליו דבש"ס ב"מ דצ"ב פריך נמי מברייתא מניין דפועל שאמר תנו לאשתו ובניו דאין שומעין לו שנא' ואל כליך לא תתן, ומוקי לה נמי בנזיר ואי כהרמב"ם דדוקא אם נוטל יתר מכדי אכילתו עובר בלאו א"כ למה דחק לאוקמי בנזיר לוקי דמיירי ביותר מכדי אכילתו אע"כ דאפי' בכדי אכילתו נמי עובר ואכן למה שנכתוב בסמוך דהרמב"ם רבותא נקיט דאפי' ביותר מכדי אכילתו נמי לא עבר כ"א בלא דואל כליך ולא בלאו דלא תגזול, אבל לא נתכוון הרמב"ם כלל לומר דדוקא ביותר מכדי אכילתו עובר ולמעוטי בכדי אכילה דאינו עובר דהא בהדיא כתב שם בדין י"ג או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי. אין שומעין לו הרי שאפי' משיעור אכילתו אוסר הרמב"ם אלא ודאי דהרמב"ם אשמועינן דאפי' ביותר מכדי אכילתו נמי אין עובר כ"א בואל כליך לחוד ולא בלא תגזול וכמש"ש מלתא בטעמא וא"ש והנה בס' מעיני החכמה הקשה עוד על הרמב"ם שכתב דאין לוקין על לאוין הללו שאם אכל חייב לשלם ומ"ש מהא דקיי"ל דחובל הכאה שאין בה שוה פרוטה דלוקה אף דבשו"פ ממונא משלם ולא לקי מ"מ בהכאה בפחות משו"פ לקי, וא"כ אמאי לא לקי כלל אלאוין הללו הא משכחת מלקות בנתן לאשתו פחות משו"פ דלא ניתן לתשלומין וילקה ע"ז ע"ש ואמנם לפום חורפי' לא הרגיש בשבשתא ששיבש בזה, דבלאו דחובל דאזהרת הלאו אינו משום אזהרת ממון חבירו כ"א מחמת קפידת עצם החבלה וממילא אפי' בחבלה שאינה שו"פ נמי שייך אזהרה הזאת דמ"מ עשה חבלה וע"ז קפדה התורה רק דכשיש בחבלה שו"פ דאית בה נמי היזק ממון ושתי רשעות אי אפשר למידן גלתה התורה לעשות בו רשעה דממון אבל כשאין בחבלה שו"פ בהשבה דממון אינה בפחות מפרוטה והלאו דחבלה יש גם בזה ואין כאן אלא רשעה אחת להכי לוקה לפחות משום החבלה משא"כ אזהרת הלאו דואל כליך דעיקר האזהרה הוא משום חסרון ממון חבירו וכיון דבממון בעינן שיעור פרוטה כמו באיסורין אחרים שיעור כזית וכדומה א"כ כשחסר לו פחות מפרוטה דהוה פחות מכשיעור לא קעבר כלל הלאו וכמו בנבילה פחות מכזית דנהי דאיסורין דאורייתא יש בכאן כמו בכל פחות מכשיעור אבל הלאו ליכא בפחות מכשיעור והגע בעצמך גזל או אונאה בפחות מפרוטה שאין מחויב בהשבון האם נאמר דמחויב מלקות בזה אע"כ דטעמא הוה דבפחות מפרוטה ליכא גם הלאו כיון דהלאו הוא אזהרת ממון חבירו על פחות מפרוטה לא קאי האזהרה כי התורה לא תחייב אלא בדבר שבממון ופחות מפרוטה לא ממון הוא וכמ"ש החנוך מצוה רכ"ט ושפיר כתב הרמב"ם דאין לוקין כלל דמ"מ אי יש בזה שו"פ הוה לאו הניתן לתשלומין ואי אין שו"פ לא עבר הלאו מעיקרו ועמ"ש לעיל סי' רכ"ז:
סעיף י"ז במחבר פועל שהיה עושה הוא ובניו כו' והתנה עם בעה"ב שלא יאכלו כו' אם הם גדולים לא יאכלו. והא דיכול לקצוץ עבור הגדולים משום דבני מחילה הם ומחלו והנה במנ"ח מצוה תקע"ו הניח בצע"ג לדין זה, דהא מחילה לא שייך כ"א אחר שזכה אבל בדבר שלא זכה בו עדיין לא שייך מחילה וכמ"ש לעיל סי' ר"ט דבדבר שלא בא לעולם לא מהני מחילה, והכא דהפועל אינו זוכה כ"א משיתן לפיו וקודם לזה אינו שלו א"כ הוי זה דשלב"ל, ומצד עצם התנאי ודאי דלא מהני דהוי מתנה עמשכ"ב דתנאו כטל לר"מ דסתם מתני' כוותי' ע"ש ועוד כמה מפרשים הקשו כן והנה לשיטת הר"ן כתובותד דפ"ג דבדאורייתא מהני סילק א"כ י"ל הכא דהוה מטעם שילוק דמהני אפי' בדשלב"ל, אלא אפי' לשיטת התוס' שם דסלוק לא מהני כ"א בדרבנן, דטעמא דרב כהנא הוא כדרבא דכיון דלטובתו נאקנה יכול לומר אי אפשר בתקנת חכמים, והיינו דוקא בדרבנן אבל בדאורייתא לא מהני גם הסילוק בדשלב"ל כמי יש ליישב, דאין הכוונה שמתנה פמו למחול לו כעת בשעת הקציצה, דודאי השתא לא מהני המחילה אחרי שהפועל לא זכה בזה עדיין, אלא שמתנה עמו שימחול לו אח"כ כשיגיע החיוב וירצה לאכול שימחול לו אכילתו, ותנאי כה"ג מהני אפי' כשמתנה קודם שזכה וכמ"ש הרא"ש (ב"ב דס"ג) גבי בן לוי שאמר ע"מ שמעשר ראשון שלו, דאם אדם אומר לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שתתן לי סאה חטים מהיוצא מן השדה שנה שנה ודאי תנאו קיים ע"ש והא דלא מהני דשלב"ל היינו במכירה ומתנה אבל בתנאי ודאי לא שייך דשלב"ל וכ"כ בשמ"ק שם וכ"כ הטור לעיל (סי' ר"ט) וכ"כ הרשב"א בחי' לקדושין דטעמא דר' יהודה וסובר ע"מ שאין לך שאר וכסות דמהני, דאין זה מטעם התנאי ולא מצד שמחלה עתה, אלא דהוה כאומר ע"מ שתמחלי אח"כ ע"ש, ובחבורי לב"מ דנ"ב הארכתי להוכיח דבכה"ג מהני אפי' לר"מ והא דלר"מ לא מהני בע"מ שאין לך שאר וכסות היינו משום דלדידי' הוי הכוונה שאין לו דין דשאר וכסות דעוקר דבר מה"ת, ולהכי לא מהני, אבל כשמתנה שימחול לו כשיגיע החיוב מהני לכו"ע ומיושב גם כאן, ועיין היטב בחדושנו שם בארוכה:
סעיף י"ח במחבר האוכל בשעה שאין לו לאכול וכן אם הוליך בידו כו' או שנתן לאחרים עובר בלא תעשה, לא הזכיר איזה ל"ת עובר והנה בש"ס (ב"מ דפ"ז ע"ב) דריש כרם רעך ולא כרם נכרי ופריך היניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור איצטריך קרא למישרי פועל אלא למ"ד גזל עכו"ם שרי אמאי איצטריך קרא למישרי פועל, השתא גזל שרי פועל מיבעי, ורש"י בד"ה גזל עכו"ם כתב, פלוגתא הוא בפרק הגוזל ומאכיל, והתוס' השיגו ע"ז הא התם פליגי רק בהפקעת הלואה אבל גזילה ממש מודו כו"ע דאסור ע"ש וליישב דעת רש"י נראה דאי נימא כהבנת התוס' דאיסורא וואל כליך האמור בפועל מיירי באופן שהוא גזל גמור, וכגון שלאחר שאכל די שבעו ירצה הפועל ליקח גם לכליו להביא לביתו, א"כ יש לשאול דלמה לו קרא דואל כליך, תיפוק מלא תגזול, וכאשר שאל באמת כן החינוך (מצוה תקע"ז) ע"ש, ודוחק לומר כיון דפועל הו"א דשרי, דאטו בשביל שעובד אצלו יקח כל הכרם ובלא קרא הוא נמי מסברא דלא התירה התורה כ"א אכילת די שבעו וכיו"ב, וקשה על מה דאמרינן דבכרם של עכו"ם מותר גם לתת לתוך כליו, ואי נימא דהיינו לאחר שכבר אוכל די שבעו וא"כ יוכל ליקח גם כל הכרם וזה לא מסתבר כלל וג"ז אין לומר דקרא אתא לאשמעינן לעבור בל"ת יתירא דואל כליך, הא ברמב"ם לא נזכר כלל מל"ת דלא תגזול ועמ"ש הסמ"ע כאן בס"ק ל"ח ולכן נ"ל דבאמת היכי שכבר אכל כדי שביעה ואח"כ רוצה ליקח גם לביתו מעט ע"ז לא אתי קרא דואל כליך כיון שזהו גזל ממש ולא איצטריך קרא גבי פועל לאסור דהתורה לא התירה לפועל כ"א לאכול כדי שביעה ולאחר שאכל כדי שביעתו הרי הוא כשאר אדם בעלמא דאסור לו ליטול עוד, ואם נטל הוה גזל ממש רק איסורא דואל כליך אתא למקום שאין רוצה ליטול יותר מכשיעור אלא שאותו השיעור הנצרך לאכילתו רוצה הוא להביאו לביתו או ליתן לאשתו ובניו דהו"א כיון דבעצמו מותר לו לאכול יכול להביא גם לביתו ולאכול שם את חלקו או גם ליתן לאשתו ובניו ע"ז אתא קרא לאפור, דדוקא בשעת עשיית המלאכה הוא דשרי לאכול בכרם גופא ולא להביא לביתו וכן איתא בב"מ דצ"ב פועל שאמר תנו לאשתי ובניי אין שומעין שנא' ואל כליך לא תתן, הרי להדיא וקרא זה מיירי בכה"ג שרוצה ליתן חלקו לבניו ולפמ"ש דל"ת דואל כליך לא מיירי בגזל ממש א"כ יקשה להיפך דמאי קאמר היניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור צריך קרא למישרי פועל והא הך מ"ד אסר אלא גזל ממש אבל דבר שלא הוה גזל ממש וכגון הפקעת הלואתו שרי בעכו"ם וה"נ דלא הוה גזל ממש ודומה להפקעת הלואה למה צריך קרא למישרי בפועל והא אפי' וזל בכה"ג שאינו גזל גמור שרי דכל אדם ולזה השכיל רש"י לפרש דהר פלוגתא הוא בהגוזל ומאכיל דשם פלוגי נמי בהפקעת הלואה ומאן דאסר אפי' בהפקעת הלואה נמי אוסר ומשו"ה הוצרך קרי למישרי גבי פועל ולא מצי לפרש דהך פלוגתא הוה בגוזל ממש דלדידהו בהפקעת הלואה שאין גזל ממש שרי וא"כ למה הוצרך קרא למישרי בפועל כיון שגם בפועל לא מיירי בגזל ממש וא"ש דברי רש"י והי' מקום ליישב בזה קושית הלח"מ בפי"ב משכירות עמ"ש הרמב"ם אין הפועלים אוכלין משל הקדש שנא' בכרם רעך והקשה הא למ"ד דגזל עכו"ם אסור מה"ת מבואר בב"מ שם דדרשינן רעך ולא עכו"ם דבעכו"ם יותר לתת גם לתוך כליו וא"כ הרמב"ם שפסק בפי"ו מגזילה דגזל עכו"ם אסור מה"ת אתא רעך למעוטי עכו"ם ולמה כתב הרמב"ם דרעך למעוטי הקדש אתא ע"ש ולמ"ש דהאיסור שבכאן לאו גזל ממש א"ש דהא בלא"ה כבר הקשו על הרמב"ם פי"ו מגזילה שכתב דאסור לגזול ולעשוק את העכו"ם, הא בקרא לא תעשוק את רעך כתיב ומשמע ולא עכו"ם ועוד הא הפקעת הלואה מותר ועושק היינו הפקעת הלואתו וכתב הכ"מ דהרמב"ם יסבור כדעת רש"י דהפקעת הלואה מותר מן התורה והכא רק איסורא בעלמא קאמר ולהכי לא הזכיר שעובר בל"ת ורק באיסורא מדרבנן הוא אבל מה"ת שרי במקום שאין גזל גמור ע"ש, ולפ"ז לא מצי הרמב"ם לאוקמי דרעך למעוטי עכו"ם אתא פי' דבשל עכו"ם מותר לתת לתוך כליו כיון דקרא דואל כליך לא מיירי בגזל ממש, ובדבר שאין גזל ממש שרי אפי' במקום שלא הוה פועל דהא הפקעת הלואה שרי כיון דלא הוה גזל ממש, וא"כ פועל מיבעי ולא הוצרך קרא למישרי גבי פועל ובע"כ קרא למעוטי הקדש ודו"ק:
ואמנם בעיקר הדבר שכתבתי דאיסורא דואל כליך היינו כשירצה ליקח לביתו שיעור אכילתו או לתת לאחר במקומו אבל אם לקח יתר מכדי אכילתו הרי הוא עובר בלא תגזול ולא צריך קרא להכי לא משמע כן ברמב"ם דז"ל הרמב"ם שם וכן אם הוליך בידו לביתו או שלקח יתר על אכילתו עובר בל"ת שנא' ואל כליך לא תתן עכ"ל הרי דגם ביותר מכדי אכילתו אין עובר כ"א משום ואל כליך ונהי דאכתי נוכל לפרש שאם אכל כדי שביעתו ואח"כ הולך ליקח עוד יותר מעט בכדי להביא לביתו דכיון דבשעת הלקיחה הוי באיסור הוה גזל גמור, והכא מיירי שלקח לכתחילה כדי שיעור יתר מאכילתו בפעם אחת באשר שסבור הי' שכל זה צריך הוא לאכילתו ואח"כ נותר מעט ואותו המותר רוצה ליקח לתוך ביתו וכיון דהלקיחה הי' בהיתר שסבור הי' שכל כך צריך הוא לאכילתו אין עובר בלא תגזול דגזל ממש ליד הוה כ"א כשהלקיחה הי' באיסור לשם גזל כעין ויגזול את החנית וכמ"ש ברמב"ם גופא בפ"א מגזילה והיינו דדייק הרמב"ם בלשונו שלקח יתר מכדי אכילתו ולא כתב שאחר שאכל בשיעור לקח עוד מעט, משום דבאופן הזה דלקיחה היתה באיסור אסור משום גזל ממש ועובר בלא תגזול ולא הוצרך לאשמעינן הכא ביחוד גבי פועל ומה דאשמעינן גבי פועל היינו אפי' אם מתחילה כשלקח לצורך אכילתו לא צמצם שיעורו ולקח יתר מעט דלא תגזול לא שייך בכה"ג כיון דלקיחה בהיתר היתה ואפ"ה אסור משום ואל כליך כן הי' אפשר לדחוקי אלא שבמנ"ח ראיתי דמפרש דלרמב"ם ליכא לא תגזול בכל אופן, והנה אפי' אם נאמר שדוחק לפרש כן, אלא דאיסור דואל כליך הוא בכל אופן אפי' כשלקח יתר מכדי אכילתו אפ"ה יש ליישב דברי הרמב"ם ורש"י בדרך שכתבתי, דבאמת יש להבין למה לא יעבור בלאו דגזל במקום שהתורה לא זכתה לו והסמ"ע כאן כתב באמת דעובר בלא תגזול, וצ"ל כמ"ש המנ"ח מצוה תקע"ז בשם התוס' דביצה די"ב דכל שיש היתר בפירוש כגון גבי אוכל נפש ביו"ט ותורה אסרה לגבוה מלכם ולא לגבוה אינו עובר בלאו כ"א בעשה דלא אמרי' בכה"ג אהדרי' קרא לאותו איסור כיון דהתורה התירה בפירוש וא"כ ה"נ דגבי פועל התירה התורה מפורש גזל מואכלת וגו' וכמ"ש התוס' בב"מ ד"ה רעך א"כ מה דאסרה תורה הייינו ואל כליך אינו רק לאו זה, ולא אהדרה קרא לאיסורא קמא ללאו בגזל ע"ש, ועכ"פ לפי תרוצו אין כאן איסור גזל ממש רק איסורא דואל כליך וא"כ הרמב"ם דס"ל דב וקום שאין גזל ממש מותר בשל עכו"ם אפי' שלא בפועל, כ"ש פועל דשרי בשל עכו"ם היכי שאין גזל ממש, וע"כ קרא דרעך למעוטי הקדש אתא וגם בדעת רש"י י"ל כן שגם הוא סובר כהרמב"ם דאין כאן כ"א איסורא דואל כליך ולא גזל ממש, דלא אהדרה קרא לאיסורא קמא, ולהכי לא מצי לפרש דפלוגתא שמביא בב"מ שהבאתי היינו פלוגתא דמיירי בגזל גמור דא"כ יקשה דמאי קאמר הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור אתא קרא למישרי ואמאי צריך קרא גם לדידי' הא איהו לא אסר כ"א גזל ממש אבל בהפקעת הלואה דקליש איסורא מותר, וה"נ גבי פועל כיון דקליש גבי' איסור גזל הוה לדידי כהפקעת הלואה וקרא למה לי והוכרח לפרש דפלוגתא הוא בהגוזל ומאכיל דמאן דאוסר אפי' בהפקעת הלואה אוסר אע"ג דקליש איסורו ושפיר איצטריך קרא למישרי גבי פועל ודו"ק:
סימן שלח
סעיף ב במחבר כל המונע הבהמה מלאכול כו' לוקה והנה במנ"ח מצוה תקע"ז נסתפק כשרש בטבל אי עובר משום בל תחסום או לא, וצדדי הספק למ"ש הרמב"ם פ"ג ממעשר דטבל מותר להאכיל לבהמה ארעי ולא קבע והאי אכילת קבע או ארעי הוא ע"ש, והי' נראה להביא ראי' דבב"מ דפ"ט ע"ב פרות המרכסות בתבואה והרשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום לא תחסום, וכתב רש"י דטעמא דמרכסות אינו עובר משום דכבר נגמר מלאכתן וקשה דתיפוק לי' כיון דכבר נתמרחו בכרי והוקבעו למעשר הוי בזה משום איסור טבל והוי דומה לתרומה ומעשר דהוה נמי משום איסורא אלא לו דאכילת ארעי הוא ואינו רשאי לחסמה אלא דיש לדחות דמשו"ה לא נקיט טעמא משום איסור טבל לאשמעינן דאפי' אם כבר עישר התבואה וניתקנו דמשוה איסור זה ליכא אפ"ה אינו עובר משום דהוה לאחר גמר מלאכה ואדרבה מרש"י דהתם נ"ל ראי' להיפך דהנה בדפ"ז ע"א פי' רש"י ותוס' דדבר הראוי לחלה כגון תבואה לא מיקרי גמר מלאכה עד שיגיע לחיוב חלה הבאתיו בחדושנו לעיל סי' הקודם והקשו הראשונים מרש"י דהכא דלהכי אינו עובר במרכסואח בתבואה משום דנגמר למעשר, ואמאי הא לא הגיע לחלה ותי' הרמב"ן דמ"ש רש"י כאן כוונתו ג"כ כיון שמירח והוקבע למעשר הכי הוא טבל גמור ואסור להאכיל לבהמה ומשום איסור טבל נגע בו ע"ש, הרי להדיא נלמד מתורת הרמב"ן דבטבל מותר לחסמה דלאו דישו הוא, ואע"ג דבשמ"ק הביא בשם הרשב"א שמגמגם על תי' הרמב"ן דא"כ מ"ש דנקט המרכסות הכי הול"ל בטבל ותו"מ אין עובר עכ"פ בעיקר הדין גם הוא מסכים דבטבל מותר לחסמה וממילא נפשט ספיקו של המנ"ח ודו"ק:
סעיף ד' במחבר שכר בהמה וחסמה לוקה ומשלם כו' שמשעת משיכה נתחייב במזונותי' ואינו חייב מלקות עד שידוש עיין בש"ך סק"ב שהקשה על המחבר מה הוצרך לטעם זה דאין שני החיובים באים כאחת והא בזה"ז שאין דין מלקות נוהג לא נצרך לזה למה דקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין אלמא דגבי קלב"מ בעינן היכא דלוקה ממש ע"ש ואפשר ליישב דבלא"ה קשה למה כתב לגמרי בזה דלוקה והא האידנא אין מלקות נוהג וכמו שהקשה הש"ך גופא בשם הב"י, ותירוצו דחוק, ונ"ל עפמ"ש הרלב"ה בתשובה בשם הר"י בי רב דהא דאין נוהג מלקות האידנא היינו משום דבעינן ב"ד סמוכים, והיינו דוקא לכפותו וללקותו, דב"ד שאינם סמוכים אין להם הרשות לכפות אבל אם בא מעצמו ומבקש להלקותו מלקות דאוריתא מלקינן אפי' בזה"ז ואפי' בלא עדים והתראה ע"ש, וא"כ שייך מלקות גם בזה"ז גם לענין קלב"מ ושתיר כתב המחבר דין זה גם בזה"ז היכי דבא מרצונו ומבקש להלקותו דאפ"ה חייב לשלם ודו"ק ועמ"ש מזה לעיל בסי' א':
סימן שלט
סעיף א' במחבר אבל על שכר קרקע יש מי שאומר שאינו עובר, בטור כתב הטעם בשם הרמ"ה דבפ' המקבל אמרי' אין לי אלא שכר אדם מנין לרבות בהמה וכלים ת"ל בארצך כל שבארצך ע"ש ושכר קרקע לא מיקרי כל שבארצך אלא ארצך ממש, והנה בגוף הדין אי בית מיקרי כמחובר ממש או כתלוש ולבסוף חברו לענין איסור בל תלין כתבו הש"ך וקצוה"ח דתלוי זה בפלוגתא דרמב"ם וטור לעיל סי צ"ה בתלוש ולבסוף חברו לענין שבועה ע"ש, וגם אנכי הארכתי בזה בסי' ע"ח סעיף ד' וסי' צ"ה, אכן לענ"ד הי' נראה דאפי' להטור דס"ל לגבי שבועה דבית כקרקע הוה לענין בל תלין יודה גם הוא דכתלוש דמי דמצד הסברא הי' נראה דבית יצא מכלל מטלטל כיון דס"ס השתא מחובר הוא ובכ"ז לכלל קרקע ממש נמי לא בא דהא עכ"פ תלוש הי' מקודם, ולהכי ניחזי אנן על מה הוה הקפידה אם הקפידה בהא דממעטינן קרקע הוה משום דבעינן מטלטל ממש בזה בית לא חשיב כמטלטל ואם הקפידה הוא רק שלא יהי' קרקע גם בית לא הוה כקרקע ממש, וא"כ גבי שומרים דממעטינן קרקע מכלל ופרט, דבעינן כעין הפרט שיהא דבר המטלטל, וכיון דהקפידא הוא על מטלטל ובעינן מטלטל סברא הוא דבית נמי ממעטינן מכלל לפרט כיון דאינה מטלטלת ולא הוה כעין הפרט כסף וכלים, משא"כ הכא לגבי לא א דממעטינן קרקע מכל אשר בארצך, וארצך ממש ממועט אבל בית דלא הוי ארצך ממש לא ממעטינן ולעיל בסי' צ"ה כתבתי ליישב בסברא זו קושית הש"ך על הטור מההיא דחולין דמשמע התם דבית הוה כתלוש לענין עבודה זרה, ומשום דהתם נמי ממעטינן מקרא דאלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם, וא"כ דוקא הרים ממש ממועט, אבל בית דלא הוה כהרים והוה אפיסת יד אדם פשיטא דהוה כתלוש ע"ש שהארכתי, ושפיר כתבו האחרונים להחמיר בזה דלענ"ד לית בזה שום פלוגתא ועובר לכו"ע בשכירת בתים על בל תלין:
סעיף ג' במחבר איזהו מנו שכיר יום כו' ואם לא הי' יכול ליתן לו בזמנו מחמת איסור שבת שוב אינו עובר עליו דכיון דאידחא אידחי כ"כ החנוך מצוה תקפ"ח ודלא כס' מ"ה שנסתפק בזה:
סעיף ו' במחבר שקבלנות הוא כשכירות לפורעו בזמנו, הש"ך לעיל סי' ש"ו סק"ג הביא דמ"ש המחבר דקבלנות עובר נמי בבל תלין היינו דוקא בשכרו לביטשי ביטשי במעתא הא לא"ה חלוק דין קבלן משכיר ובקבלן אינו עובר בבל תלין ע"ש, אמת הוא שכן משמע מרש"י ותוס' דצ"ט בד"ה דאגרי' לביטשי כתב רש"י דשכיר יום הוא ולא קבלן ובתוס' השיגיהו דמ"מ הוה קבלן ע"ש עכ"פ מדברי שניהם נלמד דבקבלן אינו עובר. אלא דדברי רש"י הזאת צריכה ביאור, וגם מה שהוסיף בב"מ דקי"ב דשכרו בין ישביח בין לא ישביח צריך ביאור דאכתי היכי דמשביח לא יעבור בבל תלין וגם צריך להבין החילוק שבין שכיר יום לקבלן לענין זה והנ"ל בישוב דברי רש"י דדוקא כשמתנה עמו על כל השבח כאחד יש לומר דהשבח קונה לעצמו, אבל אם אין מתנה עמו על כל השבח רק על כל פעולה ופעולה בפני עצמו לא שייך לומר דהאומן יקנה בשבח דאכתי ליכא שבחא דכל פעולה כשהיא בפני עצמה אינה משבחת כלל ורק לבסוף כשיצטרפו כל הפעולות אז נגמר השבח וברוב המלאכות ימצא אשר קודם גמר כל הפעולה, עוד הדבר מקולקל, כגון מי שישכור לתפור לו בגד בתנאי כזה, בעד מלאכת החתיכה כך וכך ובעד תפירת כל חלק כו"כ אע"ג שבכל אחת מהפעולות הרי הוא קבלן האם שייך בזה לומר שיקנה האומן בשבח כלי דהא כל פעולה כשהיא בפני עצמה, עוד קלקול יש בה שמקלקל את הסחורה ורק לבסוף כשיוגמר כל הבגד רק אז ימצא את השבח, וא"כ איך שייך לומר שיקנה את השבח כיון דהתנאי הי' על כל פעולה בפני עצמה ואז ליכא עוד שום שבחא וכדומה ברוב המלאכות הוה הכי דטרם גמר כל הפעולות ליכא שום שבחא וזהו גופא החילוק שבין שכיר יום לקבלן לענין קונה בשבח כלי דבשכיר יום כיון דאין זה התנאי על כל השבח בפעם אחת וכל זמן דלא נגמר הפעולה אין כאן שבח אכתי דנימא שהאומן יקנה והיינו נמי כוונת רש"י דכיון ששכרו לכל ביטשי וביטשי ועל כל אחת הוה תנאי בפני עצמו הוה כשכיר יום כלומר כמו בשכיר יום לא אמרינן דיקנה בשבח משום דלא נגמר כל המלאכה ה"נ בכה"ג דג"כ לא נגמרה הפעולה לא שייך לומר דיקנה בשבחא כיון דרוב פעמים ליכא שבחא בכה"ג כלל, ואף אי משכחת דאשבח מעט מכל וכל ביששא ובכל ביטשא נתוסף השבח נמי לא שייך שיקנה לשבח וימכור אותו כיון דאין מסוים שבח דכל ביטשא לבדה לא שייך מכירה בכה"ג וכיון דשכירת פועלים הוא רק על שני האופנים או שכר פעולה או כמכירה שימכור לו את השבח בעד אלו הדמים והכא דלא שייך מכירה כיון דאין מסוים כל שבח המועט איך וכמה נשבח ובכל אחד הוה תנאי בפני עצמו א"כ בע"כ דבכה"ג הוה שכר פעולה ולהכי עובר בבל תלין משא"כ קבלן גמור כיון דאיכא שבחא קונה בשבח כלי וכשחזר לבעה"ב הוה כחוזר ומוכרו לו וכמ"ש רש"י שם ועל מכירה לא שייך בל תלין ודו"ק:
ועיין בקצוה"ח שהביא בשם תשובת הרא"ן ששון על אחד שצוה לסופר שיכתוב לו כתובה והסופר כתבה וחתמה אם עובר בבל תלין וכתב דאינו עובר ע"ש בטעמו דהכא קנה בשבח כלי והוה כמכירה, טעם הזה אינו מבין דאטו גוף הנייר נשבח בכתיבת הכתובה עליו אדרבה עצם הנייר עוד נתקלקל ע"י הכתיבה דמעיקרא כשהי' חלק הי' עומד לכתוב עליו לכל הצריך ועתה לא יוצלח עוד למלאכה לגבי אחרים, כ"א לגבי בעל הזה שהוא צריך לו, אבל לאדם אחר ליכא בזה שום שבחא ולא שייך כלל לומר שהאומן קנה זה כיון שאין בזה שום שבח, וראי' לזה דבכתיבה על הנייר לא שייך אומן קינה בשבח כלי ממשנה דגיטין דכ"ג הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו ואי בכה"ג אומן קונה בשבח כלי והחש"ו קנה הגט היכי מצו תי להקנות לבעל הא לאו בני אקנויי הם וכמו שהקשה הפנ"י באמת אע"כ דבכתיבה על הנייר לא שייך דקונה בשבח כיון דלגבי אחרים ליכא שבחא ועמ"ש לעיל בסי' ש"ו ולכן היכי דהנייר הי' של הבעל ולא שכר לסופר כ"א על הכתיבה ודאי דעובר בבל תלין אלא אפי' אם הנייר של בעל נמי לא שייך מכירה בזה דהמעות שהושוה עמו ודאי לא בעד הנייר לחוד, דמה שוה הוא ובודאי דעיקר השכר הוא בעד טרחת הכתיבה וכיון דלא שייך קונה בשבח פשוט דעובר בבל תלין כן נלע"ד:
סעיף ו במחבר האומר לשליחו צא שכור פועלים כו' אין אחד מהם עובר בבל תלין, הנה דין זה ברייתא הוא בב"מ דק"י ע"ב, אלא דבברייתא נאמרה בשינוי לשון האומר "לחבירו" ולא האומר "לשלוחו" כמוזכר במחבר, ולולי דברי הפוסקים הייתי אומר דלשון הברייתא מדויק יותר דהמפרשים הקשו למה לא אמרינן בזה שליחו כמותו לענין שיעבור המשלח וללשון הברייתא א"ש דלשון שליחות הוה משמע ששלחו לשם כך, ולשון חבירו משמע שלא שלחו לשם כך, אלא אם יזדמן לו במקרה במקום פלוני דרך אצלם ושכרם ודכוותה דייק במס' קדושין דנ"ט, ודוקא בכה"ג דנקט בברייתא האומר לחבירו דלא שלא מתחילה לשם כך לא סמכא דעתא דבעה"ב עליו שישכור לו הפועלים משו"ה לא ידע לצמצם במעותיו שיהיו פנוים לצורך תשלומי הפועלים, וזבין עוסקי אחריתא שנצרך לו המעות על העיסקא, ולהכי אפי' אם יש בידו מעות אינו עובר דיכול להוציאם לצורך עסקא אחריתא דזבין, אבל בשלא שליחו ממש דסמכא דעתא שודאי ישכור הפועלים אה"נ דעובר בכל תלין דכיון דידע וסמוך דעתא הו"נ להיות הכסף שבידו מוכן לצורך תשלום הפועלים ואם רוצה כעת להוציאם לצורך עסקא אחריתא אסור ועובר בבל תלין, ומהא דקאמר בב"מ שם דיהודא בר מרימר אמר לשמעי' זול אגיר לי' פועלין אין להוכיח כ"כ דאפי' בשליח ממש אינו עובר, די"ל דשמעי' לא הוי כשליח ממש אלא כשכירו ולקיטו ושליח ממש לא הוה כ"א כשימנה אותו לשליח ויאמר לו הוי שליח לדבר זה וכמ"ש לעיל בסי' ש"ו ולכך נהי דהכא הוה ודאי סמיך דעתו דיהודה שישכור לו הפועלים, מ"מ א"א למחייבו כיון דלאו שלוחא הוא כלל, אלא דדעת הפוסקים אינו כן ואפי' בשליח ממש כתבו דאינו עובר וכמ"ש המחבר האומר לשליחו, ובטעם הפוסקים כתב בס' רביד הזהב דכמו דדרשינן קרא דאתך לענין כמה דברים בב"מ דקי"ב ה"נ דרשינן בו נמי אתך ולא שליח ומשו"ה לא אמרינן בזה שלוחו כמותו ודו"ק: