חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות חכירה וקבלנות
סימן שכ
סעיף ה' במחבר אם נוהגין שהמוכר שדה סתם נוטל חלקו באילנות יש לו חלק בהם אפי' אם הוסיף בעל השדה בחלק החוכר וא"י לומר הוספתי בחלקך כדי שלא תקח האילנות והוא מן הש"ס ב"מ ק"ג ע"ב ל"צ דכו"ע יהבי בתילתא ואז איהו ויהבי ברבעא מהו דתימא דא"ל האי דבצרי לך אדעתא דלא יהבינא באילנות קמ"ל דאיבעי לפרושי, ומשמע דאע"כ דליכא למיתלי בשום דבר במה דבצר לי' אפ"ה לא בעינן נמי דאדעתא דלא יהבינא באילנות, אהא תלינן דבצר לי' מרצונו לשם מתנה בעלמא, וקשה לי דמ"ש מהא דב"מ בפ' הפועלים דקאמר התם מהו דתימא אדעתא דקא מקדמתו ומחשכיתו קא טפינא לכו אאגריי מ"ל דמצי אמרי אדעתא דעבידנן לך עבידתא שפירתא, ומשמע שדוקא משום דיש לתלות שיתרון השכר ניתן להם לו עבידתא שפירתא, אבל במקום שאין במה לתלות תלינן בע"כ כמו שאמר בעה"ב ולא אמרי' דלמתנה מכווין ונ"ל דהתם נמי לאו דווקא קאמר משום דיש במה לתלות דאפי' אם לא היה במה לתלות ג"כ לא מצי בעה"ב לשנות מן המנהג משום ההוספה הזאת, אלא תלינן דמרצונו נתן ההוספה בחנם בלא שום מטרה, וראי' לזה דאי תימא שדוקא משום טענת הפועלים דההוספה ניתן לצורך אחר כי היכי דליעביד עבידתא שפירתא א"כ היינו צריכים לדעת בברור אם באמת עבדו עבידתא שפירתא, דכה"ג פריך הש"ס ב"מ דע"ז וניחזי עבידתייהו, אע"כ דהחלוק ביניהם דהתם דבעה"ב לא הבטיח להם שכר כ"כ, והפועלים מעצמם יבקשו יותר משום דטוענים דעבדו עבידתא שפירתא להכי ודאי צריכים למידע אם באמת עבדו כמו שאמרו, אבל בריש פ' הפועלים דהבעה"ב קצב להם השכר, רק עתה רוצה לשנות ממנהג המדינה ולומר להם שבשביל שיקדמו ויחשכו. לא מהימן, והפועלים אינם צריכים כלל לברר אם עשו עבידתא שפירתא, כיון שאפי' אם באמת לא עשו שום יתרון נמי אין יכל בעה"ב לגרוע מקצבתו וכמו דמוכח להדיא מדין אשר לפנינו דאפי' אם אין לפועל במה לתלות אפ"ה אין נאמן הבעה"ב לשנות ממנהג, ורק התם לרווחא דמילתא קאמרי שהפועלים יש להם טענה דעבד עבידתא שפירתא ועמ"ש לקמן סי' של"א מזה:
סימן שכא
סעיף א' בסמ"ע סק"ו במ"ש בנידון תשובת מוהר"ם שכתב בעובדא דידי' דעל השכירות דלהבא בחזקה קאי והד"מ הקשה עליו מתשובת מיימוני דגבי בית שנשרף צריך לשלם כל השכירות, וכתב הסמ"ע דאפשר גבי בית לא שייך חזרה כיון שנשרף הבית ואין לו מה להחזיר, אלא דקשה מהא דאיתא בש"ס גבי חמור שמת בחצי הדרך דאין משלם כ"א בעד הדרך שכבר הלך ולא בלהבא אע"ג דהכא נמי א"א לחזור ע"ש ובחדושנו לעיל סי' שי"ב כתבנו ליישב דגבי חמור כיון שיש בדמיו לשכור ולא הופסד יותר להכי אין נפסד השוכר וגבי בית דהופסד לגמרי פסידא דשוכר, וגם בחמור היכי שאין בדמיו לשכור פסידא דשוכר כיון שא"א בחזרה ומיושב דעת מוהר"ם ועמ"ש בארוכה:
סימן שכו
סעיף א' המקבל שדה מחבירו לזרעה שומשמין וזרעה חטים כו' אין לו לעיו אלא תרעומור, ופי' שאינו מנכה לו מה דלא הכחיש לארעא, ודייק לכתוב דין זה בקבלנות, וכן פירש"י ב"מ דק"ד ע"ב דקביל ארעא קבלנות היתה, והיינו משום דסברי כשיטת הרמב"ן שדוקא בקבלנות מתוך שהיה יכול לכופו לזורעה שומשמין ולא היה לו לזה לזורעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה, אבל בחוכר מנכה לו דמי כחשא דארעא ועיין בשמ"ק שם:
שם במחבר ועשתה חטין ששווין כמו שהיתה ראויה לעשות מהשומשמין, וברש"י שם בד"ה ועבדה חטין כשומשמין הצליח זריעתו ואף החטין הוקרו, דייק לפרש דההצלחה בא מחמת יוקר השער, דאי משום דהצליחו בגדולן לא היה צריך הש"ס לטעם דניחא לו דליכחוש ארעא דבלא"ה הדין עם בעל השדה דמצי אמר אי הוה זרעת שומשמין הוה נמי מצליחין בגדולן והי' לו יותר מן הרגיל אע"כ דמיירי דהסבה בא בשביל שהוקרו החטין וא"כ רק החטין גרמו לזה:
סימן שכח
סעיף א' בהג"ה ואפי' לא כתב כמאן דכתב דמי, ועיין בסמ"ע שפי' הטעם לזה, דכיוון שרגילין לכתוב כל המקבל סתם על דעת הנהוג מקבל, ומשמע דהיינו במקומות שכולם נהגו לכתוב ואחד לא כתב אמרינן שעל דעת הנהוג מקבל אבל אם לא נהיגי לכתוב כלל לא אמרי' כמאן דכתיב וליחייב, אכן הרשב"א כתב דטעמו דכך כותב, לא שכותב לו באמת אלא שחיוב כאילו כתבו ואפי' במקומות שלא כתבו מעולם לשון זה נמי חייב כאילו כתבו ע"ש בשמ"ק בשם הרשב"א, ובטעמא דהאי מלתא י"ל דהחיוב בא מטעם ערב, כיון דקיבל לחרוש ולעבוד בשדה חבירו וזה סמך על דבריו חייב מטעם ערבות וכמ"ש הריטב"א בב"מ דע"ג גבי ההוא דיהב לימזבן לו חמרא ועוי"ל דהחיוב הוא משים מבטל כיסו של חבירו ומטעם מזיק מתחייב ואע"ג דמבטל כיסו פטור, דגרמא אין חייב כ"א בהיזק ממש, ולא במונע ריוח, בכה"ג דהריוח היה בא ודאי חייב וכמפורש בירושלמי ב"מ פ' המקבל דיליף ממשנה זאת דהמבטל שדה של חבירו חייב, דדוקא מבטל כיסו פטור משום דמי יימר דהוי רווחא בלא"ה, אבל לא בשדה, אלא דלפ"ז אין מבורר לי מאי דאמר בש"ס שם דר' מאיר היה דורש לשון הדיוט, הא אפי' אם לא היה בזה שום לשון ואפי' דהדיוט ולא התנה עמו כלל דאם יוביר ישלם נמי ראוי להתחייב, דלמ"ש דהחיוב הוא מטעם ערובות או גרמי אפי' כשלא התנה עמו שום תנאי נמי חייב כמו בעובדא דההוא דיהיב למיזבן לו חמרא ופשע ולא זבין דלהריטב"א דחייב מטעם ערבות מחייב אפי' בלא התנה נמי וכמ"ש להדיא בשמ"ק, והן אמנם דהירושלמי מצד עצמו אתי שפיר, דהירושלמי לא הביא כלל הסוגיא דר"א דורש לשון הדיוט, ורק על המשנה דנקיט המקבל שדה והובירה חייב שכך כותב, כתב הירושלמי דהדא אמרת מבטל שדה חבירו חייב כו', והמשנה אה"נ שיכולין לפרש שפיר דהחיוב הוה מטעם גרמי ואפי' בלא התנה נמי, והלשון דכך כותב מפרשינן דדיינינן בזה למיעבד עובדא כאילו כתבו, אכן לפום ש"ס דילן בטעמא דר"מ משום דדור לשון הדיוט, משמע דהחיוב הוא מטעם הלשון ולא מטעם מזיק אלא די"ל דהכוונה במ השאמרו דר"מ דריש לשון הדיוט, שאין החיוב בא משום הלשון משום שהתנה עמו כך, אלא שמלשון הכתב מביא ראיה שבאמת חייב בכך, מדנהגו ההדיוטות לכתוב הכי מכלל דחייב לו לשלם במיטבא, אבל אה"נ שעצם החיוב בא מטעם מזיק ואפי' לא כתבו נמי, ובע"כ צ"ל הכי לדעת הרשב"א ורב האי גאון שכתבו להדיא דאפי' לא נכתב מעולם נמי דינא הכי דחייב לשלם, וכדבריי משמע בשמ"ק שם על מה שפריך הש"ס טעמא דכתב איתא התם וז"ל תימא מנ"ל הא אדרבה אית לן למימר אע"ג דלא כתב לי' כמאן דכתב דמי כדפירשתי לעיל ומהאי טעמא קאמר ר' יוחנן דשומטו מע"ג בניו דכמאן דכתב לו דמי, י"ל דאע"ג דההיא דלעיל הוה כמאן דכתב לו דהכי משמע מדקאמר ר"מ דורש לשון הדיוט, ומייתי ראי' שכך כתב לו להביא ראי' ממנו שיש לו לשלם במיטבא כו' עכ"ל, הרי להדיא כדבריי דאין הכתיבה והלשון עושה החיוב, אלא מתוך הכתב מוכח שחייב לשלם ודו"ק, והנה בב"י כאן הביא בשם תלמידי הרשב"א שהבינו דעיקר החיוב הוא מטעם הכתיבה אבל מדינא פטור משום דהוה כמבטל כיסו של חבירו, אכן מהירושלמי שהבאתי מוכח שלא כדבריהם, ובשגם שהרשב"א ורה"ג הכי סברי פשיטא שהכי נקטינן ועמ"ש בדבור הסמוך:
סעיף ב' במחבר וגם התנה עמו אם אוביר ולא אעביד אשלם אלף זוז ה"ז אסמכתא ואינו חייב כו' ומשמע דהא דחייב כשלא גזים לשלם אלף זוז אלא התנה אם אוביר ולא אעביד אשלם בשויה, היינו משום דכיון דלא גזים לא הוי אסמכתא, וכן מוכח בש"ס דב"מ דפריך ולרבא מ"ש מאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דחייב ומשני התם לא גזים הכא גזים, וקשה לי דלמה שהעליתי בדבור דלעיל דהחיוב דמתני' לאו מכח התנאי הוא, אלא מטעם מזיק, א"כ אין שייך זה לכלל אסמכתא, וי"ל דהיינו באמת מה דמשני התם לא גזים לשלם יותר מן ההפסד, ועל מה שהפסידו אין אנו צריכין כלל לתנאי, אבל התם דגזים יותר ממה שהפסידו ואתה רוצה לחייבו מכח התנאי, דטעם דמזיק א"א לחייבו יותר ממה שהזיקו, והתנאי הוה אסמכתא, והכי יש לכוון נמי בלשון רש"י שם בד"ה לא גזים ע"ש, ולפ"ז אין ללמוד מכאן דכל תנאי דלא גזים לא הווי אסמכתא, דשפיר י"ל דמטעם התנאי אין לחייבו אפי' בלא גזים דכל תנאי הווי אסמכתא, דכל תנאי דאי הוא, ודאי הווי אסמכתא ומה דחייב במתני' לשלם מה שהפסידו, לאו מכח התנאי הוא אבל במקום שלא הפסידו ואתה רוצה לחייבו משום התנאי אפי' בלא גזים נמי אין לחייבו דאסמכתא הוא, והכי מפורש בשמ"ק בשם רה"ג ור"ח דאפי' בלא גזים הווה אסמכתא ואין ללמוד מהכא, והיינו נמי מה שכתב רש"י בסנהדרין דכ"ג דהיכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא והתוס' כתבו דט"ס הוא ברש"י דהא במיטבא לא הווה אסמכתא כיון דלא גזים, ולמ"ש א"ש דודאי אסמכתא הווה אפי' בכה"ג דלא גזים והא דחייב הכא מטעם מזיק ולא מטעם התנאי ועמ"ש לעיל סי' ר"ז מ"ש בבאור הרש"י דסנהדרין ואמנם להבנת התוס' דהתם דהחיוב בזה מטעם דתנאי הוא דהא ילפי' מהכא דבלא גזים לא הווה אסמכתא ובע"כ דס"ל דמטעם מזיק אין לחייבו כיון דאינו אלא גרמא והוה כמבטל כיסו של חבירו, ולא ס"ל לחלק כהירושלמי שהבאתי בדבור דלעיל, דבשדה כיון דהריוח ברור דמיא למזיק בידים ומיושב לפ"ז דברי הקצוה"ח לקמן סי' של"ג ע"ש, ושם הרביתי להשיג עליו מירושלמי הזה דמחלק בין שדה למבטל כיסו, ובשבזה נדחה כל דברי הקצוה"ח, ואמנם למ"ש כעת מוכח דהתוס' לא ס"ל לחלק כהירושלמי, אלא דלפ"ז יוחזר קושית הקצוה"ח על התוס' דהאומנין, ואנכי העליתי ליישב עפ"י הירושלמי, ולמ"ש משמע דתוס' לא ס"ל כירושלמי, ומ"ש התוס' שם דאפי' בלא כתב כמאן דכתב דמי צריכים אפוא לפרש כמ"ש הסמ"ע שהבאנו בדבור דלעיל דכיון דרובם נהיגי למכתב אדעתא דמנהגא קבל ועיקר החיוב הוה משום תנאי, ודו"ק: