חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות שוכר
סימן שז
סעיף ב' במחבר יכולין המשכיר והשוכר לחזור עד שימשוך כו', כן הבין הב"י בדעת הרמב"ם שגם לענין חזרה מהני משיכה, ותמי' לי טובא מנ"ל זה דנהי דזה ודאי שהרמב"ם ס"ל דבעי' משיכה לענין חיוב אונסין, ובלא משיכה לא מתחייב, זהו אמת בדעת הרמב"ם כמ"ש בפיה"מ ב"ק דע"ח, אבל לומר דמשיכה מהני גם לענין חזרה מנ"ל, הא לפמ"ש התוס' בב"ק שם דלענין חיוב אונסין בעי משיכה, ואפ"ה לענין חזרה מיבעי, הרי דיש מקום לומר דלענין חזרה לא תיהני משיכה אע"ג דכל מקח נקנה במשיכה, י"ל דהתם שאני דבעי לקנות גוף החפץ, משא"כ בשומר דלא בעי לקנות גוף החפץ לא תיהני משיכה וכמ"ש הנמו"י פ' השואל סברא זאת, אלא דלפי' התוס' בב"ק דחייב דנקט התם במתני' קאי אגנב, מיפשיט לן שגם לענין חזרה מהני משיכה, דמדמחייב הגנב במשיכת שומר מכלל דלא מצי לחזור, דאי מצי לחזור, יחזור ולא יתחייב וכ"ז הוא לפי' התוס', אבל לפי' הרמב"ם דחייב דנקט אשומר קאי דמחייב לבעלים, א"כ לא מוכח מידי לענין חזרה, ומנ"ל לומר שגם לענין חזרה מהני משיכה, ועמ"ש לעיל סי' רצ"א פלפול ארוך בזה.
סעיף ה' במחבר השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה כו' תחזור פרה לבעלים הראשונים, פלוגתא דת"ק ור' יוסי הוא במשנה דב"מ דל"ה ופסקינן כר' יוסי, ועיין בפ"ת בשם הריטב"א והשבו"י למה נקט האי דינא דוקא בשוכר ולא בשו"ח, והנה בפנ"י העלה דהא דס"ל לרבנן דהשואל משלם לשוכר ולא לבעלים הראשונים, היינו דוקא בכה"ג שמתה הבהמה וכבר נפקע שם בעלים ממנה, אבל בשומר חנם שמסר לשוכר ונגנבה או נאבדה אח"כ, גם רבנן מודו דהשוכר משלם לבעלים הראשונים דכיון דהבהמה היא בעין, ואם יוכר הגנב תחזור פרה לבעלים א"כ השתא נמי שמשלם השוכר חליפי הפרה המעות חוזרים לבעלים הראשונים, ונסתייע ממתני' דנקיט דינו בשוכר ושואל ושביק למפקיד דאיירי בו לעיל מיני' בריש פרק המפקיד, דהו"מ למיתני הך דינא במפקיד אצל חבירו והשכירה לאחר ונגנבו דשייך בו נמי האי פלוגתא דר' יוסי ורבנן, דהא אפי' למסקנא דמשעת מיתה קנה, ה"נ משעת גניבה קנה ע"ש, והנה דבריו נפלאו איך למד להביא ראי' לדינו החדש מדיוקא דמתני', הא גם לדבריו יקשה, נהי דבשומר חנם לשוכר א"א לאוקמי משום דחיוב של שוכר הוא גניבה ואבידה, ובכה"ג גם רבנן יודו דלבעלים הראשונים משלם, מטעם דהבהמה בעין, אכתי ינקוט התנא במפקיד כמו ברישא, ולינקוט הכי במפקיד אצל חבירו והשאילה לאחר ומתה, ובשו"ח ושואל שפיר הו"מ למינקט גם לפי דבריו, אע"כ שבשו"ח א"א כלל למינקט ולא מטעמי', אלא מטעם דבשו"ח שמסר לשוכר או לשואל לא שייך כלל הפלוגתא דר' יוסי ורבנן, דבכה"ג ודאי שהשומר חנם עצמו חייב לשלם, דממ"נ אם לא נתנו לו הבעלים רשות להשאיל או להשכיר, וכין דהשו"ח עצמו אין לו רשות להשתמש בפקדון ואם השכירו או השאילו לאחר בלא רשות, הוה שולח יד בפקדון וחייב באונסין כמ"ש הריטב"א בחדושיו והב"י לקמן סי' שמ"ב, ואי בנתנו לו בעלים רשות להשאיל ולהשכיר, הרי תו לא הוה שומר חנם, והא היתר תשמיש מחייב באונסין, וכ"ש כשנתן לו רשות ליקח שכר בעד התשמיש, וגם הפנ"י עצמו הרגיש בזה, ולהכי מוכרח התנא למינקט דינו בשוכר, דיש לו בלא"ה רשות להשתמש לעצמו, שוב ראיתי שעיקר קושית הפנ"י כבר הקדימו בשמ"ק, לינקט בשו"ת, ותי' דמיירי מתני' בלא נתנו לו רשות, שדוקא לר' יוחנן מוקמי' התם בנתנו רשות אכל אליבא דהילכתא דטעם דאין רצוני הוי רק לכתחילה, אבל בדיעבד לא חשיב כפושע לחייבו, מיירי מתני' כפשטה בלא נתנו רשות, ולהכי אם השאיל והשכיר הוה שולח יד בפקדון וכדברנו לעיל, ובזה מיושב מ"ש הסמ"ע בס"ק ה' דהשאילה לאחר היינו כשעבר על צווי חכמים, ובש"ך השיג עליו וכתב דמיירי כשנתן לו רשות להשאיל לכשירצה וכדמוקי בש"ס הכי, ולדברנו צדקו דברי הסמ"ע, דהא דמוקי בש"ס בשנתנו לו רשות היינו לר' יוחנן דסובר דמטעם אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר דין פושע יש לו ומתחייב בתשלומין, אבל למה דקיי"ל דאף דאסור להשאיל שלא מדעת הבעלים אינו נחשב משום זה פושע להתחייב בתשלומין ושפיר יכולים לומר דמיירי אף בשעבר והשאיל שלא מדעת בעלים וכמ"ש וכ"כ נמי בהגהות אמ"ב
אלא דאכתי יקשה דלינקט תנא בשו"ח שמסר לשו"ש ונגנבה אח"כ דהכא ליכא שום חיוב על השו"ח עצמו, ושפיר שייך פלוגתא דר' יוסי ורבנן, אלא לאו כסברת הפנ"י דהיכי שהיא בעין גם רבנן מודו והנה גם בזה דינו נסתר בראיה וסברא, בראי', דהא התוס' בב"ק די"א בד"ה לא מיבעי כתבו וז"ל, ומיהו ש"ש כי משלם לבעלים כדאמרינן בהמפקיד דהלכה כר' יוסי עכ"ל הרי להדיא שגם בשו"ח לש"ש דוקא לר' יוסי הוא דאמרי' דמחזיר לבעלים הראשונים ומשמע דלרבנן אפי' בכה"ג ס"ל דישלם לשו"ח, וגם עיקר הסברא שכתב בפ"י דהיכי דהבהמה בעין ואם הוכר הגנב היה מחזיר הפרה לבעלים, א"כ השתא דהשומר שכר משלם, הוי חליפי הפרה, ולבעלים צריך לשלם, ומשום דמצי א"ל פרתי גבך, ולא נהירא כלל, דנ"ל ברור דתשלומי השומרים לא הוי חליפי הפרה כמו תשלומי הגנב והגזלן, דבגנב וגזלן שהחיוב יבא מצד ההפסד שהפסיד לו פרה, ומעשה הלקיחה גורם החיוב הוה שפיר התשלומין חליפי הפרה, אבל חיובי השומרים לא בא בעד ההפסד שמתה הפרה או נגנבה, דמעשה ההפסד אין מביא לידי חיוב, כיון שהשומר לא עשה בידים שום מעשה להפסידו, הלקיחה מבית בעלים היה ברשות, וההפסד בא ממילא, זרק החיוב יבוא בשביל שעבוד קבלת השמירה והנאת השומר, ומשו"ה נחלק חיובו למדריגות, שו"ח שאין לו הנאה פטור בכל וש"ש שיש לו הנאה קצת נתוסף שעבודו וחיובו בגניבה ושואל שכל הנאה שלו חייב בכל, וכיון דכל עיקר חיוב השומרים הוא לא בשביל הפרה כ"א בעד הנאת השומר הטילה עליו התורה שעבוד כזה, וא"כ לא יוכל להתחייב כ"א לאותו האיש שנשתעבד בשמירה אליו, אבל לבעלים הראשונים שלא נשתעבד אצלם בשמירה כלל לרבנן, אין לחייבו להחזיר לבעלים, דהשומר בעצמו ודאי שאין לו שום שייכות עם הבעלים, ולתבוע מהנפקד מטעם פרתי גבך נמי אין שייך, אחרי שהמעות לא הוה חליפי הפרה כ"א בשביל קבלת השמירה ולא יוכל לומר פרתי גבך, ולכן איני רואה בזה שום חילוק בין הבהמה קיימת למתה הבהמה, דבחיוב תשלומי הגנב, שהתשלומין בא בשביל עצם הפרה שהפסיד, ודאי שמחוייב להחזיר לבעלים הראשונים, ומטעם דנהי דגוף הפרה אינה בעולם, מ"מ אם ישלם לנפקד יכול הבעלים לטעון פרתו גבך, הרי לנו דהיכי שהתשלומין הוא חליפי הפרה, אין חילוק בין הפרה בעין או לא, ובשומרים שחיובם הוא בעד קבלת השמירה, ולא מצי לומר פרחי גבך, ודאי דהוה של נפקד, כיון דלדידי' נתחייב בשמירה, ואין שום יסוד לחלוק הפנ"י ובעיקר הדקדוק דא"כ הו"מ למיתני בשו"ח שמסר לש"ש, אם היה לנו רשות לזוז מדברי התוס' היה אפשר לדייק מכאן ממש להיפך מן הפנ"י וכמ"ש השבו"י דבכה"ג דהשומר חנם נותן מכיסו לש"ש לשמור שמירה מעולה ביותר, וגם ר' יוסי מודה דיחזיר לשומר, דזה מיקרי עושה סחורה בממון עצמו, אלא דהתוס' דב"ק לא ס"ל כן ודו"ק.
שם בש"ך ס"ק ד' והשוכר פטור לשלם למשכיר כיון שנשבע שמתה כדרכה, ובחדושי רעק"א הקשה דמאי מהני שבועת השוכר, מ"מ הוי ספק שמא שלח בו השואל יד, דאטו לא זזה ידו ממנו ושמא שלח בו יד להשתמש, ובחדושנו לעיל סי' רצ"א כתבתי זה לתרץ, כן בפלוגתת הרמב"ן והראב"ד היכי שאינו דע השוכר שמתה כדרכה או נשבע שאינו יודע ונפטר, או אמרי' בו מתוך שאיל"מ, הארכתי שם בסי' רצ"א ע"ש היטב.
סימן שט
סעיף ב' בהג"ה וכן אם שכרה להוליכה למקום אחד והוליכה למקום אחר, ואויר הדרך משונה מבמקום אחר כו' ועיין בסמ"ע שפי' דדוקא שהוא ידוע שהוא משונה כו', בעיקר פירושו כתב כן התוס' ב"מ דע"ח בד"ה כגון שמתה מחמת אויר דמיירי דוקא בידוע, אלא דבזה שינה הוא מפי' התוס', דהסמ"ע מפרש דמשו"ה בעינן דוקא בידוע שאויר משונה דהוה סופו בפשיעה, משום דתחלתו לא הוה בפשיעה דהא היה לו רשות להוליכה באגם, אכן זה לשון התוס' כגון שמתה מחמת אויר פי' שידוע שאותו יום הי' אויר משונה בהרים, יותר מבקעה או איפכא משלג או ממטר והוי תחלתו וסופו בפשיעה עכ"ל, הרי שכתבו להדיא דגם בזה הוי תחלתו בפשיעה, אלא דלפ"ז דברי התוס' צריכים ביאור דכיון דחשיב הכא תחלתו בפשיעה, א"כ למה הוצרכו לפרש בידוע שאויר משונה ולא מפרשי נמי באין ידוע ואפ"ה חייב, דכיון דאיכא למיתלי דאוירא דהר יעשה שינוי הוה אונס בא מחמת הפשיעה וכמו בב"מ דל"ו גבי פשע ויצאת לאגם, דאע"ג דאין ידוע בבירור דאוירא דאגמא משונה אפ"ה חייב כיון דפשע מתחלתה, דאי בידוע שאוירא דאגמא משונה מיירי התם לא הוה פטר רבא התם מטעם דמלאך המות מה לי הכא ומל"ה, הא פשיטא די"ל שבמקום אחר לא היתה מתה ורק האגמא דאוירו משונה גרם מיתתה, אע"כ דבאין ידוע מיירי התם ואפ"ה חייב, דכיון דיש מקום במה למיתלי נחשב כאלו האונס בא מחמת הפשיעה, וא"כ אמאי לא ניחא לתוס' לאוקמי גם למתני' הכא, וי"ל דאי באין ידוע וחיובו מחמת תחלתו בפשיעה וסופו באונס, א"כ יקשה ממתני' למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, הן אמנם דקושי' הזאת אפשר ליישב דהא בע"כ שיטת התוס' דאפי' מאן דפטר תחלתו בפשיעה וסופו באונס גבי צריפא דאורבני מודה הכא דחייב ומשום דלא דמי זה לצריפא דאורבני וכמו שנבאר, דהנה בתוס' שם בד"ה הוחמה הביאו לפי' הרב אלפסי, דמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא הוצרך לטעם דאוירא דאגמא קטלה דדוקא מ"ד פטור בצריפא דאורבני סמיך לחייב בפשע ויצאת לאגם מטעם דהבלא דאגמא קטלה, והתוס' דחו ראייתו וכתבו דאפי' מ"ד בצריפא דאורבני חייב נמי הוצרך לטעם דהבלא דאגמא קטלה ע"ש, ואין להקשות דא"כ במאי פליגי, די"ל דמ"ד בצריפא דאורבני תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור סובר דהבלא דאגמא נחשב כפשיעה גמורה וסופו נמי בפשיעה ומשו"ה מודה דחייב וכמ"ש רש"י בב"מ דל"ו בד"ה הכא פטור וז"ל אבל הכא איכא למימר שבפשיעה מתה שאם היתה בבית לא מתה ויציאתה לאגם היא פשיעת מיתתה עכ"ל, הרי דמפרש דהבלא דאגמא נחשב כפשיעה גמורה ואמנם אם כי המפרשים הבינו כן דהכי הוא דעת רש"י, אכן כבר דחיתי זה בחדושנו לעיל סי' רצ"א דא"א לומר דהבלא דאגמא נחשב לפשיעה ממש, מדקאמר התם פשע ויצאת לאגם, דמשמע דמשום שפשע ביציאתה, היינו שלא נעלה כראוי ופשע לענין גנבי, הוא דמחייב, ותיפוק לי' דאפי' לא פשע לענין גנבי וכגון דהוליכה השומר בעצמו לאגם נמי חייב, כיון דזה גופא פשיעה הוא, וכ"כ הרא"ש שם, ואפ"ה אין להקשות דלסברת התוס' דגם מ"ד חייב סמך אטעמא דהבלא דאגמא, א"כ במאי פליגי, די"ל דודאי שברן דיציאה לאגם לא פליגי ולשניהם חייב משום טעמא דהבלא דאגמא קטלה ורק עיקר פלוגתתם הוא בצריפא דאורבני, דיש נ"מ בין אונס שע"י פשיעה האמור בצריפא, לענין אונס שע"י הפשיעה וגבי יצאה לאגם דבצריפא גם השתא שהניחם בצריפא הוי נטירותא לענין גנבי, כמו שהיו טמונים בקרקע, דגם הכא אין הלול לביאת גנבים, כמו בהטמינם בקרקע, ורק דאמרינן אילו שמרם בקרקע אפשר שבמקום הזה לא חפשו הגנבים והיתה נצלת מאונס, ולפ"ז התם לח הוי הפשיעה סבת האונס לומר שע"י שפשע בא האונס, כיון שגם הצריפא משומרת כמו בקרקע, אלא הפשיעה הוא סבה שלא ינצל מן האונס אבל גבי הבלא דאגמא, שמיד שבאה לשם התחילה החולי, ואיגלאי מילתא דההבל דאגמא מסוכן הוא, א"כ הוי הפשיעה סבת האונס ממש דהפשיעה הולידה האונס, והיינו דקאמר אביי התם דאפי' מאן דפטר, היינו דוקא בצריפא, דהפשיעה לא היתה כ"א סבת מניעת ההצלה, אבל במקום שהפשיעה היא סבת מיתתה כו"ע מחייבי, והיינו נמי כוונת רש"י במ"ש שהיציאה לאגם הוי פשיעת מיתתה פי' שזוהי סבת מיתתה, ועמ"ש לעיל סי' רצ"א להוכיח כן באריכות ולפ"ז לא פליגי כ"א בצריפא, דמ"ד חייב ס"ל אפי' במקום שהפשיעה אינה סבת האונס כ"א סבת מניעת ההצלה וכגון בצריפא נמי חייב ומאן דפטר ס"ל דבכה"ג דצריפא פטור, ואין מחייב כ"א ביצאה לאגם דהפשיעה הוא סבת מיתתה, אבל היכי דאין האונס תלוי כלל בפשיעה שגם סבת מניעת ההצלה לא בא מחמת הפשיעה כו"ע מודו דפטירי, ושפיר כתבו התוס' דאפי' מ"ד חייב סמך נמי אטעמא דהבלא דאגמא קטלה, דאי לאו האי טעמא אין האונס תלוי כלל בפשיעה דאפי' במקום אחר לא היתה נצולה מן האונס ובכה"ג גם לדידי' פטור אע"כ דגם הוא סמך אהאי טעמא, ואה"נ דטעמא דהבלא מספיק גם למ"ד פטור, כיון שע"י טעם זה בא האונס ממש ע"י הפשיעה והכא לא פליגי כלל, ורק פלוגתתם הוא בצריפא, ועמ"ש לעיל סי' רצ"א באופן אחר ליישב הנ"מ בין צריפא להך דהבלא, וא"כ י"ל דגם בזה נמי פליגי, ולפ"ז אכתי יקשה למה הוכרחו התוס' לפרש דמיירי בידוע שאויר משונה, דהא אפי' באינו ידוע נמי לא יקשה מהכא למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, כיון דהכא גם הוא מודה דחייב, בכ"ז י"ל דהוכרחו התוס' לזה משים דאי באין ידוע נמי תלינן דשינוי האויר גרם א"כ יקשה מכאן לרבא דסובר מלאך המות מה לי הכא ומל"ה, ולא ס"ל למיתלי בשינוי אויר מספיקא, וגם קיי"ל כרבא, לזה מפרשי התוס' דבידוע מיירי וגם סופו הוי בפשיעה וחייב לכו"ע אפי' לרבא, ואמנם מלשון רש"י שם שכתב הואיל ושינה יכול לומר לא מאה זו כו', משמע דבאין ידוע מיירי וחייב משום דתלינן לומר שמתה ע"י האויר המשונה, ואפ"ה לא קשיא ממתני' לרבא, די"ל דע"כ לא קאמר רבא מלאך המות מל"ה ומל"ה כ"א במצב שוה כמו מהר להר או מבקעה לבקעה, ומשום דאין מצוי להשתנות האויר ממקום למקום, אבל מהר לבקעה כיון דמסתמא אין אוירם שוה, להכי אפי' במתה כדרכה נמי תלינן לרבא דאוירא דהר קטלה מפני שאינה רגילה באויר הר וכמו שפירש"י, וכיון שהתנה עמו להוליכה בבקעה, היינו משום דבעה"ב יודע בטבע בהמתו שאינה למודה באויר הר, ולכן אפי' לרבא חייב בכה"ג אפי' באינו ידוע, ולפמ"ש דברי הסמ"ע שכתב הכא באויר שידוע שהוא משונה לאו אליבא דכו"ע הוא, דרש"י חולק וסובר שאפי' באינו ידוע נמי חייב וכמ"ש.
והנה דין זה דמתה הבהמה ע"י אויר משונה הוא אוקימתא דבי ר' ינאי בש"ס שם, ואמנם רבה מוקי שם דהא דנקיט ברישא דמתני' בהתנה להוליכה בהר והוליכה בבקעה חייב, מיירי כגון שמתה ע"י נחש וגם בזה משמע מדברי התוס' דהיינו דוקא בידוע שיש שם נחש, וכמו בשנוי אויר דבעינן ידוע שאויר משונה דבאוד"ה ר' יוסי הקשו על אוקמתת רבה דהכישה נחש אמאי נקט לדידי' הר ובקעה דה"נ הו"מ למינקט בקעה ובקעה אם ידוע שנמצא שם נחשים היום באותה בקעה ששינה להוליכה שם דלא שייך האי קלקול להשתנות מהר לבקעה טפי מבקעה לבקעה ותי' דרבה לטעמי' דאית לי' תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו' וא"ש מה דנקיט הר ובקעה משום דהשתא הוה תחלתו בפשיעה לענין הוחמה והוחלקה אבל אם שינה מבקעה לבקעה היה פטור דליכא תחלתו בפשיעה ע"ש, וכלל תירוצם דלאינך אמוראי דמוקי התם במתה ע"י אויר או א"י אובצנא דס"ל אפשר כמ"ד תחלתו בפשיעה וס"ב פטור מוקמינן בידוע שהיה אויר משונה דהוה סופו בפשיעה אבל לרבה לא נוקי בידוע שהי' שם נחשים, דאפי' באינו ידוע דלא הוה סופו בפשיעה נמי חייב לדידי' דס"ל חבוס"ב חייב, ומשמע להדיא מדבריהם כבאינו ידוע שיש שם נחשים דוקא לרבה חייב משום תחלתו בפשיעה, אבל למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, פטור באינו ידוע, וקצת מגומגם הוא זה, דלמה יהי' פטור, הא היכי דאיכא למיתלי חייב לכו"ע וכמ"ש אביי ב"מ דל"ו אפי' למ"ד פטור הכא חייב משים דאמרי' דהבלא דאגמא קטלה, ואפי' לרבא דפליג התם וס"ל להיפוך היינו דוקא במתה כדרכה, ובזה ס"ל מלאך המות מה לי הכא ומל"ה משום דאין תילין סבת מיתתה ע"י שינוי אויר משום דאין רגיל האויר להשתנות ממקום למקום, אבל במתה ע"י נחש, הרי ראינו שמלאך המות היה בשם ואילו לא שינה להוליכה למקום אחר לא היתה מתה ע"י סבה הזאת, דאטו בכל מקום מצוי נחשים, וא"כ יש לתמוה עמ"ש התוס' דדוקא לרבה חייב באינו ידוע, הא לכו"ע נמי דינא הכא דבסופו באונס דכה"ג כו"ע מודו דחייב, ובשלמא לאמוראי דלעיל דהסבה היתה שמתה ע"י אויר, הוכרח התוס' לפרש דמיירי בידוע ומשום סופו בפשיעה, דאי באיני ידוע וסופו באונס, א"כ לרבא דס"ל דלא תלינן בשינוי אויר יקשה מתני' וכמ"ש לעיל, אבל לאוקימתא דרבה דהכישה נחש, אפי' לרבא נמי יש לתלות זה בשינוי מקום, וא"כ לכו"ע נמי חייב אפי' באינו ידוע ודאי ומהתוס' משמע דמדמו סבת נחש לסבת מתה מאויר, וכמו דהתם אמרי' לרבא דלא תלינן ומלאך המות מל"ה ומל"ה ה"נ בכה"ג שמתה ע"י נחש, והוא מגומגם, דבכה"ג לא שייך סברת רבא, כיון שחזינן שמלאך המות היה שם וכנ"ל, ולולי התוס' היה נ"ל לומר דבכה"ג אפי' לרבא חייב גם באינו ידוע וכ"ש לשיטת רש"י שס"ל גם לאוקימתא דלעיל חייב נמי באינו ידוע ודו"ק.
סעיף ד' במחבר ואם היתה השדה מעלות מעלות שניהם חייבין כו', רש"י ותוס' פליגי בטעמא דהא מילתא, רש"י פי' משום דהוה ספק מכח מי נשברה, והתוס' דחו פי' זה וכתבו דאי משום הא לא היו חייבין דלא קי"ל כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין, ועיין בסמ"ע שהביא דהע"ש פי' נמי משום ספק כרש"י והוא דחה זה ע"ש, ונ"ל ליישב פרש"י והע"ש, דכיון שבדבר מועט שעיוות המנהיג וכולה נמי להשבר, א"כ גם המנהיג פשע במה שעיוות הדרבן ולהכי אם מספקא לן ע"י כח מי בא גמר ההיזק נמי אין לפוטרו מספיקא, דכיון דפשע במה שעיוות ובפשיעתו היתה יכולה נמי להשבר, הו"ל כאילו נתחייב ודאי, דמשעת פשיעה נחשב כבר חיוב, אלא דאם ידוע לנו שגמר ההיזק בא ע"י אחר, הי' נפטר זה מחיובו, והשתא שמספקא לן מי עשה הוי כאינו יודע אם פרעתיך דחייב מספיקא, וראי' לזה דכל היכי דפשע נחשב לחיוב ודאי לענין לחייבו ממון בכל הספיקות שיפלו בזה, מהא דקי"ל דכל דתחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב שהיינו דוקא כשהאונס בא מחמת הפשיעה וכמו בההיא דצריפא דאורבני דתלינן שאם לא פשע להניחם בצריפא אלא היה מטמינם בקרקע כדין כספים לא היה בא האונס דגניבה, והנה גם שם לא נוכל להחליט לדבר ברור דאם לא פשע לא היה בא האונס דכיון שגם הצריפא הוה ודאי שמירה מעולה לענין גנבי כמו קרקע דאל"ה לא היה נחשב לסופו באונס, ואפ"ה גנבוה גנבי, וא"כ י"ל שגם אם היו טמונים בקרקע שמצאוה שם הגנבים, ואין זה כ"א בגדר ספק שנתלה מספיקא דשמא אם לא פשע לא היה בא האונס, וכן הוא לשון התוס' ב"מ דל"ו דאפשר אם לא פשע מתחלה לא היה נארע אונם של גניבה, וגם בב"מ דע"ח בתוד"ה הוחמה כתבו דלא מחייב אלא באונס שיש לתלות שאם לא פשע אפשר שלא היה בא האונס, הרי דרק בדרך אפשר ותלייה מספק מחייבינן, וא"כ גם שם יקשה כזה, כיון שלא נדע בבירור דהאונס בא מסבת הפשיעה, איך נחייבו מספיקא, דשמא לא בא מחמת התביעה כלל והמע"ה, אע"כ דכיון דפשע מתחלה נחשב כבר חיוב משעת פשיעה, וכל ספק שיפול בו שוב דיינינן בו כדין א"י אם פרעתיך, והמעיין בלשון רש"י ונמוק"י יוכח כי כנים דברי, וראי' ברורה לדברי ממ"ש הרמב"ם בפ"ב משאלה דשותפין ששאלו ונשאלו הבעלים לאחד ה"ז ספק פשיעה בבעלים לפיכך אם מתה פטור ואם פשע חייב ע"כ, וגם שם תמוה למה יתחייב מספק, אע"כ כמ"ש דכיון שפשע אין לפוטרו כ"א בידיעה ברורה, ועיין במ"מ שם שאפשר שלזה נתכווין ועמ"ש לקמן בסי' שמ"ו, שוב ראיתי בנמוק"י סוף ב"ק בדין שוכר חמור לרכוב כמעט להדיא כדברי וזה ברור.
ובזה יתיישב פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה ובא האחרון והניח חבילה ומתה אם היתה מהלכת באותם החבילות ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה אז האחרון חייב, ואם מתחלתה לא היתה מהלכת האחרון פטור ואם אינו ידוע כולם משלמים בשוה ע"כ, הרי מבואר להדיא דס"ל כרש"י דשנים שהזיקו ואין ידוע ע"י מי נגמרה היזק משלמין שניהם, וגם ברמב"ם יקשה כקושית התוס' למה חייבין כלל, הא כל אחד יכול לומר אני לא הזקתי והיכי מוציאין ממון מספיקא, והקצוה"ח לקמן סי' שפ"ג הרגיש בקושיא זאת ולא כתב שום תירוץ ע"ז, ולמ"ש ניחא דהא ודאי שגם בחמשה חבילות הראשונות יש בהם כדי להמית באיזה גרם כל דהוא, דאל"כ לא היה נחשב זה לספיקא, אלא ודאי ע"י האחרון בא, אע"כ דגם בחבילות הראשונות יש בהם כדי להמית בעיוות מעט, וא"כ גם הראשונים פשעו בזה שהניחו עליה משא כזה שע"י גרם כל דהוא תמות הבהמה, ואחרי שפשעו ודאי אין נפטרים שוב בספיקא דהוי כא"י אם פרעתיך וכנ"ל.
סימן שי
סעיף א' במחבר השוכר את הבהמה כו' או נלקחה לעבודת המלך אע"פ שאין סופה לחזור אם נלקחה דרך הליכה כו' עיין בסמ"ע ס"ק ב', והנה בש"ס ב"מ דע"ח פליגי רב ושמואל, רב סובר דהא דתנא במתני' דבשנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך, היינו דוקא באנגריא חוזרת אבל אנגריא שאינה חוזרת חייב להעמיד לו חמור ושמואל אמר בין אנגריא חוזרת בין שאינה חוזרת אם בדרך הליכה ניטלה אומר הש"ל, ואם לאו בדרך הליכתה ניטלה חייב להעמיד לו חמור, והנה במ"ש רב אבל אנגריא שאינה חוזרת חייב להעמיד חמור פי' רש"י דאנגריא שאינה חוזרת הו"ל כמתה או נשברה, אע"ג דמרש"י שם בסמוך משמע שמפרש דאנגריא שאינה חוזרת, לא הוה הכוונה דאינה חוזרת לעולם, דהא בדברי שמואל דקאמר דאפי' באנגריא שאינה חוזרת אם בדרך הליכה ניטלה אומר לו הש"ל, ולפרש"י שם משום דכשיפגע חמור אחר יחזירנו לו, ואי אינה חוזרת דקאמר הוה הכוונה דאינה חוזרת לעולם, מה נ"מ אם בדרך הליכה או לא, כיון דס"ס לא יחזירנו, אע"פ דרש"י מפרש דאינה חוזרת לאו לעולם, כ"א עד שיפגע חמור, וא"כ מ"ט דרב דס"ל דאנגריא שאינה חוזרת, הו"ל כמתה או נשברה הא לא דמי למתה, דהתם כיון שאינה חוזרת לעולם מפסיד כל שכרו, אבל הכא באנגריא כיון דסופה לחזור ויוכל להשתמש בה אח"כ, ובשביל איחור הזמן אין מפסיד המשכיר, כמו בהבריקה דג"כ מתאחר במלאכתו וכמ"ש התוס', ולכן נ"ל דמ"ש רש"י דכשיפגע חמור יחזירנו לו, היינו כשהשופר הולך אחריה ואז יחזירנו לידו כשיפגעו חמור אחר, אבל כשאין השוכר הולך אחר הבהמה, מעצמם לא יחזירו לעולם או אפי' כשיחזירו, יהי' זה בשעה שיזדמן לפני שלוחי המלך דרך להכא לשוב למקום בעל הבהמה ואז יביאוה עמם, אבל לילך לכתחלה בכדי להשיבה זה לא יעשו, וא"כ הבהמה לא נצרך עוד להם כיון שפגעו בהמה אחרת מ"מ לא ורצו לטרוח ולהשיבה, וזהו עיקר הפירוש בין אנגריא חוזרת או אינה חוזרת, דחוזרת היינו שיטרחו להשיבה כשיפגעו חמור אחר, ואינה חוזרת היינו שמעצמם לא יטרחו להחזירה עד שיזדמן לפניהם דרך לכאן, ובהא פליגי רב ושמואל דרב ס"ל דבאנגריא חוזרת כיון דמעצמם יחזירו להם בתוך ימי השכירות ויהיה בידו עוד להשתמש, אין חייב להעמיד לו חמור אחר, דדמיא להבריקה, ובאינה חוזרת מעצמה, דמיא למתה, כיון דלא יוכל השוכר להשתמש בה עוד, דאף משיחזירוה כשיזדמן להם דרך, בין כה יעבור זמן השכירות, ולא מפליג בין דרך הליכה או לא, דאפי' בדרך הליכה, היינו שיש לו לשוכר נמי לילך בזה הדרך, אפ"ה מחוייב להעמיד לו חמור, דעד שיפגע חמור אחר אין לו במה להשתמש, ושמואל ס"ל דכיון דבדרך הליכה ניטלה מחוייב השוכר לשכור חמור עד שיפגע, כיון דאף מזלו גרם, זהו המתבאר לרש"י, ולפי' הר"ח המובא בתוס' שם דמפרש פי' אחר באם בדרך הליכה ניטלה, נוכל לפרש אינה חוזרת כפשוטו דלאו מעצמה אינה חוזרת, אלא אינה חוזרת כלל לעולם ואפי' כשהשוכר הולך אחריה נמי אין מחזירין לו, ואפ"ה לא דמיא למתה וכמ"ש בתוס' משום דהכא מוכח דמזלא דידי' גרם, והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי להסמ"ע כאן שכתב דלתוס' הוי אינה חוזרת לעולם או במשך השכירו' ולרש"י אינה חוזרת עד שיפגע חמור, אבל במשך השכירות יוחזר לו עכ"פ ע"ש, וצ"ל דהיינו דוקא כשבדרך הליכתה ניטלה וגם השוכר הולך עמה, דאז יחזירו לו כשיפגעו חמור אחר, אבל אם אין השוכר עמה אינה חוזרת גם לרש"י, דאלת"ה מ"ט דרב דס"ל דבאינה חוזרת הו"ל כמתה וכנ"ל, ומסמ"ע לא משמע כן, אלא לרש"י בכל אופן חוזרת במשך קצר וזה אינו וכמ"ש.
שם בנתיבות ס"ק ב' הקשה על מ"ש הסמ"ע דאנגריא שאינה חוזרת היינו אינה חוזרת כלל, והא אינה חוזרת לעולם הוה בכלל נשבה האמור במתני' דחייב להעמיד לו חמור ע"ש, לא דמי לנשבה דהכא מוכח דמזלא דידי' גרם ומחמת מהלך הדרך נעשה האונס שעל עוברי דרכים נגזרה וכ"כ להדי' בשמ"ק בשם הכ"ח וכן להדי' בתוס' ב"מ שם כדברי הסמ"ע.
שם במחבר מתה הבהמה או נשברה כו' אם אמר לו כו' חייב להעמיד לו בהמה אחרת ואם לא העמיד יש לשוכר למכור הבהמה וליקח בה בהמה אחרת והנה זה לשון רש"י במתני' דב"מ דע"ח חייב המשכיר למכור כו' ולהוסיף מעות העמיד לו חמור כו' שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזיר לו שכרו עכ"ל, והטור כאן למד מדברי רש"י הללו דמי ששכר חמור ומת בחצי הדרך ואם אין המשכיר מוצא לשכור אחר כ"א ביוקר גדול וירצה המשכיר לחזור מן השכירות ולהחזיר לו שכרו דרשאי לעשות כן, דהא כ"כ רש"י להדיא או יחזיר שכרו, והטור השיג ע"ז דכיון שחמור זה מיהא שיעבד לו למה יכול לחזור ע"ש ובמפרשי הטור שטרחו הרבה ליישב, ונ"ל ליישב, דהנה בב"מ דע"ט איתא אמר רבה בר רב הונא אמר רב השוכר את החמור לרכוב ומת בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומות, ופריך הש"ס ה"ד אם יש בדמיה ליקח יקח ל"צ בשאין בדמיה ליקח אם יש בדמיה לשכור ישכור רב לטעמי' דאמר רב לא מכלינן קרנא, ופרש"י כי תנן במתני' חייב להעמיד לו חמור היכי דמתה בבית הבעלים דמוסיף ולוקח חמור ולא כליא קרנא אבל למוכרה ולהוציא הדמים לשכור אחרת לא ע"ש, ומדברי רש"י הללו יש להבין דעת רש"י במשנה שם שכתב וז"ל חייב המשכיר למכור העור והנבילה לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור אחר או ישכור לו אחר בדמי נבילה שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזיר לו שכרו עכ"ל, והרא"ש שם הקשה עליו דממ"ש שהרי זמור זה שעבדו לו, מכלל דמיירי דא"ל חמור זה, ומדכתב ולהוסיף מעות להעמיד לו חמור אחר משמע דמיירי בחמור סתם, דאי בחמור זה הא לא משועבד לו להוסיף על דמי החמור ע"ש, ואמנם בכאן מיישב זה רש"י, דבאמת אין מחויב להוסיף לו, רק שזה עכ"פ מחויב הוא לשכור לו בדמי החמור שמת, דע"כ לא אמרינן כיון דאין מחויב לשכור משום טעמא דכלוי קרנא, היינו כשהחמור מת בחצי הדרך ואין הבעלים עמו להוסיף על המעות ולקנות חמור, אבל בשמת בבית הבעלים הרי הברירה בידו, דאם לא ירצה לכלות קרנו הרי יוכל להוסיף על המעות ולקנות אחר, ואם אין רוצה להוסיף מחויב עכ"פ למכור בדמי הנבילה, כיון שזה מחויב מן הדין דהא חמור זה שעבד לו, ואלא דאם אין הבעלים פה, חיישינן לכלוי קרנא, אבל כשהבעלים עצמם פה, ואם איהו לא חש, אנן מי חיישינן, וא"כ מה שצריך להוסיף, הכוונה לאו דמחויב מדינא להוסיף, אלא דכשלא ירצה לכלות קרנו ולשכור חמור בדמי הנבילה, מחויב להוסיף, אבל אם מרוצה יותר למכור הנבילה ולשכור בדמיה, פשיטא דאין כופין הבעלים להוסיף, כיון דלא שיעבד לו רק חמור זה, ונפקא מינה כגון בכשאין בדמי הנבילה גם לשכור חמור לכל הדרך שאין הבעלים מחויבין להוסיף כלל, דיותר מחמור זה לא שיעבד לו, וזה היה נראה נכון בכוונת רש"י, אלא שלשון רש"י דדף ע"ט לא משמע כן, דאי כמ"ש דהחלוק הוא דכיון שהבעלים בכאן הברירה בידו להוסיף ולקנות או לשכור, א"כ למה דייק לכתוב דמתני' מיירי בעודה בבית בעלים, אפי' כשהחמור הוא בדרך אלא שהבעלים מחמרים אחריה נמי הכי הוא דינא, ועוד מאי פריך התם בסמוך על רב מהא דיבש האילן דילקח בו קרקע והוא אוכל פירות אע"ג דכליא קרנא לכי יחזיר ביובל, הא שאני התם דבעלים בפנינו ואין למצא תקנה אחרת, אבל טעמא דרב הוא, דשמא אם היו בעלים בכאן היו מוסיפים דמים, ולכן נ"ל כוונת רש"י באופן אחר דהנה לכאורה אין מקום לקושית הרא"ש דבמה נשתעבד המשכיר להוסיף כיון דחמור זה אמר לו, הא מלשין רש"י במשנה שהבאתי בזה משמע להדיא דאה"נ שאין מחויב דוקא להוסיף, ואם רצה להחזיר לו שכרו ולחזור בו הרשות בידו, רק שאם אינו רוצה להחזיר שכרו מחויב להעמיד לו חמור, וא"כ מה מקום לקושית הרא"ש במה נשתעבד להוסיף, דאה"נ שאם רצה שלא להוסיף הרשות בידו, כיון שלא נשתעבד לו, רק שאז צריך להחזיר שכרו, וצ"ל דעיקר קושית הרא"ש הוא ממה שצריך להחזיר שכרו, דכיון שאינו מחויב כלל להוסיף, א"כ אפי' כשלא ירצה להוסיף נמי א"צ להפסיד שכרו אחרי שיותר מחמור זה לא שיעבד לו, ואם אין בדמי הנבילה לקנות או לשכור חמור אחר, הלא מחויב השוכר לשלם שכרו הראוי לו עד כאן, ולמה צריך המשכיר להחזיר השכר, ואמנם ישוב קושיא זאת יתרץ לנו רש"י במה שכתב דמתני' מיירי בעודה בבית בעלים, והוא עפ"י מה שחקר בשמ"ק בשם תלמיד הר"ף דאם השכיר חמור לחבירו והחמור עודנו בבית הבעלים וקודם שהתחילו במלאכה אי יכול לחזור כיון שלא נגמר עוד הקנין קודם שהתחילו במלאכה, וגם משיכה לא שייכא בביתו של משכיר ע"ש שהביא ראי' דאין יכול לחזור, ובטעם הדבר נ"ל דכיון שהבטיחו זה לזה וסמכו זה על זה בההוא הנאה משעבדו נפשייהו כאילו קנו בקנין גמור, ונמצינו למדים דהיכי שהחמור עוד בבית בעלים, קנין ממש לא הוי הכא, ועיקר הקנין הוא רק משום סמיכת דעת, ולפ"ז שפיר נוכל לומר דע"כ לא סמיך המשכיר על השוכר שלא יחזור כ"א במקום שהשוכר יוכל ליהנות משכירותו, או מהחמור בעצמו, או שיקנה וישכור לו חמור אחר במקומו, בכה"ג סמיך דעת המשכיר דהשוכר ודאי לא ירצה לחזור, אבל כשאין בנבילה די לקנות או לשכור חמור אחר, שצריך השוכר לטרוח ולשכיר אחר ממעות שלו, ועוד דלשיטת רש"י בב"מ דק"ג גבי בית זה, שצריך השוכר לשלם השכירות אפי' מה שלא דר בו וכמ"ש הריטב"א בשמו וכ"כ בתשובת מיימוני לס' משפטים סי' כ"ז בשם רש"י, י"ל דגם הכא כשמת החמור צריך השוכר להפסיד השכר בעד כל הדרך, והא דאמר הכא נותן לו שכרו של חצי הדרך, היינו כשיש בדמים לשכור, ורק משום דלא מכלינן קרנא לא שכרינן, להכי לפחות מנכה לו משכרו, אבל כשאין במה לשכור הוה פסידא דשוכר לגמרי דמזלו גרם ושלו הופסד ועמ"ש לקמן סי' שי"ב מזה, וא"כ אדעתא דהכי לא סמיך המשכיר מתחלה שיתרצה השוכר להפסיד שכרו וממילא שבכה"ג יכול השוכר לחזור ולתבוע שכירותו, ורק שהברירה הוא ביד המשכיר, אם ירצה מעצמו להוסיף מעות ולקנות חמור, ואפ"ה ירצה השוכר לחזור מצד שימצא כעת בזול יותר, אין יכל לחזור, דאדעת מחיר הזה נתרצה מתחלה וסמיך המשכיר שלא יחזור ומועיל הקנין, אבל אם המשכיר אינו רוצה להוסיף מעות ולקנות חמור מתבטל הקנין לגמרי ומחויב להחזיר שכרו, דאדעתא דלהפסיד שכרו לא סמיך דעתו מתחלה ומה מאד מכוונים דברי רש"י לפי"ז, דודאי אם החמור אינו בבית בעלים וכבר יצא מרשותו לרשות שוכר, דהוי קנין גמור, לית מאן דסובר דהמשכיר יוצרך להוסיף על מעותיו כיון דלא שעבד לו כ"א חמור זה, ואם אין בנבילה כדי לקנות או לשכור חמור אחר הפסד השוכר הוא, וגם השוכר א"צ לחזור לו, משא"כ במתני' דמיירי בעודה בבית בעלים, דהקנין אינו אלא משום סמיכת דעת, ואדעתא דיפסיד שכרו לא סמיך מתחלה, ובזה נהי דהברירה ביד המשכיר אם ירצה שלא להוסיף, כיון דלא נשתעבד, אבל עכ"פ הקנין מתבטל לגמרי וצריך לחזור שכרו, ולפ"ז מיושב דעת רש"י גם מקושית הטור שלמד מדברי רש"י דמתני' דיכול המשכיר לחזור, וע"ז הקשה כיון דחמור זה שיעבד לו למה יכל לחזור, דלענ"ד נראה דע"כ לא קאמר רש"י התם דיכל לחזור, היינו בגוונא שהחמור עוד בבית בעלים, וקנין גמור ליכא כ"א מצד סמיכת דעת, ושפיר י"ל דגם השוכר מצדו לא סמיך על המשכיר, כ"א כל זמן שהחמור עצמו חי הוא, או אפי' כשמת ויכל לשכור אחר במקח הזול, דבכה"ג סמיך עליו שבודאי יקיים הבטחתו, אבל שיתרצה גם להוסיף ולשכור חמור אחר ביוקר גדול ע"ז לא סמיך דעת השוכר גם מתחלה, ולהכי שפיר יכל המשכיר לחזור, אבל אם החמור מת בחצי הדרך שכבר התחיל במלאכה ונקנה בקנין גמור פשיטא שגם רש"י מודה דאין המשכיר יכל שוב לחזור, ומחויב לשכור לו בדמי הנבילה אפי' ביוקר גדול כיון דשיעבד לו חמור זה, ומיושב מאד דעת רש"י דאילו לכל הישובים שכתבו הב"י והב"ח כאן קשה דכיון דהקנין מתבטל לאחר מיתה כמ"ש הב"י, א"כ מ"ש דהמשכיר יכל לחזור כשלא ישיג כ"א ביוקר, ולא נימא דגם השוכר יחזור כשישיג עתה בזול, וזה לא אשתמיט שום אחד מהפוסקים לומר דגם השוכר יכל לחזור מחמת זולא, ולמ"ש מיושב מאד, דלגבי השוכר שאצלו לא נתחדש שום שינוי דעתא מרצונו הראשון שהיה בשעת השכירות, דגם מתחלה נתרצה למחיר כזה, משו"ה אין יכל שוב לחזור מחמת זולא, דסמיך דעת המשכיר עליו שלא יחזור מחמת זולא, אבל כשהמשכיר רוצה לחזור מצד יוקר גדול דלגבי הכי לא סמיך דעת השוכר מתחלה להכי שפיר יכל לחזור, ודוק כי כל זה נלענ"ד נכון ודרך חדש אשר לא זכרו המפרשים.
סעיף ב' במחבר ואם אין בדמיו לא ליקח ולא לשכור נותן לו שכרו של חצי הדרך, יעמ"ש בדבור דלעיל ולקמן בסי' שי"ב דלרש"י דס"ל גבי בית שנפל דצריך לשלם לו השכר שכבר דר, גם הכא צריך לשלם כל השכירות כשאין בדמיו לשכור, והא דאמר רב בב"מ דע"ט דנותן לו שכר חצי הדרך משום דיש בדמיו לשכור וכדמוקי התם, והמחבר שפוסק כאן דאפי' כשאין בדמיו לשכור אין נותן לו כ"א חצי הדרך, היינו משום דס"ל גם גבי בית שא"נ לשלם כ"א בעד שכירות שדר בו וכמבואר בדבור דלעיל.
סעיף ג' בקצוה"ח הביא תשובת חוות יאיר שהקשה על הירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור, דמ"ש מהדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאם החצר עשוי לשכר חייב הדר לתת לבעה"ב שכרו ע"ש, והמעיין בירושלמי גופא ימצא דלק"מ, דהכי איתא בירושלמי פ' איזה נשך ה"ג מבטל שדה חבירו חייב מבטל כיסו של חבירו פטור חנותו וספינתו מהו ופי' שם הפנ"מ דמבטל כיסו דאינו אלא ספק ריוח דמי יימר דהוה רוחא פטור, ובמבטל שדה דהריוח היה ודאי הוי כמאבד בידים וחייב ובחנות וספינה מיבעי להו ע"ש, ולזה אין מקום לקושיתם מהדר בחצר חבירו, דהתם הריוח היה ברור ודאי ממש לשדה דבאמת חייב, ועמ"ש לקמן בסי' שכ"ח וסי' של"ג בביאור הירושלמי.
סימן שיא
סעיף ב' במחבר אם א"ל ספינה זו כו' ושכרה השוכר להוליך בה יין סתם כו' עמ"ש בחדושנו לקמן סי' שי"ב.
סימן שיב
סעיף ח' במחבר אם שכרו לזמן קצוב כיון שכלה הזמן יכל להוציא מיד כו' מיהו מרש"י דב"מ דק"א שכתב וז"ל להודיע כו' כלו ימי השכירות בימות הגשמים אינו יכל להוציאו כו' ע"כ משמע להדיא דס"ל שאפי' בקבע לו זמן נמי צריך להודיעו ל' יום, ומפני שכל הפוסקים חולקים על רש"י אפשר לומר דגם רש"י לא קאמר דבקבע לו זמן בעי הודעה כ"א כשהקביעות זמן בא מצד השוכר דהשוכר הקפיד לקבוע הזמן, ומצד המשכיר לא ראינו קפידא בזה, להכי מצי אמר השוכר סבור הייתי דלכשארצה להרחיב הזמן אח"כ ודאי לא תקפיד, אבל כשהמשכיר הקפיד לקבוע זמן, בזה אין סברא באמת להצריכו הודעה אחרת כיון שכבר הודיעו מקודם שעל זמן יותר מאוחר לא ירצה להשכירו ואין לך הודעה גדולה מזה.
סעיף ט"ו במחבר הזכיר לו חדשים ושנה כו' הרי חדש העיבור של משכיר שהקרקע בחזקת בעלים עומדת, פסק כרב נחמן בב"מ דק"א דסובר כן, ובשמ"ק שם הקשה דאיך יפלוג ר"נ על מתני' דקתני יחלוקו, ותי' דרב נחמן יסבור דמתניתין הוא כסומכוס דס"ל ממון המוטל בספק חולקין ור"נ ס"ל כרבנן דהמע"ה ע"ש, ואמנם לפ"ז יקשה מכאן לפרשב"ם בתוס' ב"מ ד"ק ע"א דרק בקיימא באגם סבירא לי' לסומכוס דיחלוקו משום דלא הוי מוחזק גמור כ"א חזקת מרא קמא, אבל במוחזק גמור גם סומכוס מודה דהמע"ה, והא הכא הוה מוחזק גמור ואפ"ה ס"ל דיחלוקו, ואפשר לומר דהכא נמי כיון דהשתא משתמש השוכר לקרקע הזאת, אלא דקרקע עומדת אפ"ה בחזקת בעלים הראשונים, וא"כ לא הוה חזקת הבעלים כ"א כחזקת מרא קמא ולא כמוחזק ממש, כיון דבאמת הוא ברשות השוכר כעת וכן משמע מן הש"ך לעיל סי' פ"ב בכללי המיגו דחזקת בעלים הוי חזקת מרא קמא.
שם במחבר שהקרקע בחזקת בעלים עומדת, ולטעם זה משמע שדוקא בקרקע הוי למשכיר כלו, אבל במטלטלין כגון שהשכיר לו סוס באופן כזה ונתעברה השנה, והמשכיר היה בא בסוף חדש לערער, היה כלו לשוכר משום דמוחזק הוא בגוף הדבר והוה תפיסה קודם שנולד הספק, אלא שראיתי בשמ"ק שכתב דמטלטלין יהיה הדין תלוי בין בא באמצע או בסוף החדש ע"ש, ולענ"ד אינו נראה וכמו שאבאר, דהנה זה לשון רש"י שם ור"נ אומר קרקע בחז"ב עומדת ואפי' בא בסוף החדש כלו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו כו' עכ"ל, ויש תמוה טובא דלטעם שאמר ר"נ דקרקע בחז"ב הוא, ואין מועיל תפיסה בזה, דאפי' כשהשוכר תפוס לא מהני תפיסתו משום דבחזקת בעלים עומדת ונחשב כאילו בעה"ב מוחזק, א"כ לאיזה צורך פרש"י דהספק שדינן אתחלת החודש, דאפי' אם הספק נולד בסוף החדש נמי למשכיר כיון דתפיסת השוכר לא הוי תפיסה, ואמנם ביאור דברי רש"י, דטעם דקרקע בחז"ב לרוד לא מהני הכא, דהא לא על גוף הקרקע אנו דנין בזה דיהא שייך לומר בזה קרקע בחז"ב, עיקר הסכסוך כאן על פירות הקרקע הוא דהיינו שכירות הבית, השוכר רוצה לאכול הפירות עוד חדש והמשכיר טוען ששלו הוא, ובפירות הא מהני תפיסה, ולכן אם הספק היה נולד רק בסוף החדש, אז באמת מהני תפיסת השוכר כיון שבדין תפס ובהיתר קודם שנולד הספק, להכי הוסיף רש"י דהספק לא עכשיו נולד כ"א בתחלת החדש, וא"כ השוכר כשתפס הפירות, לאחר שנולד הספק תפס, ואחר שנולד הספק לא מהני תפיסה וכמ"ש התוס' ב"מ ד"ו בד"ה פוטר, ולפי"ז עיקר טעם דר"נ משום דהספק לא עכשיו נולד רק בתחלת החדש, רק שהוצרך נמי לטעם דקרקע בחז"ב, משום דע"כ לא אמרינן דלאחר שנולד הספק לא מהני תפיסה כ"א דומיא דהתם בתפיסת כהן בכור דעד עתה לא היה תפוס בשום דבר, ועיקר תפיסתו יבוא לאחר לידת הספק, משא"כ בכה"ג דבגוף החפץ תפוס הוא ועומד קודם לידת הספק, היה מהני תפיסת הפירות של אותו הדבר אע"ג דתפיסת הפירות הוא לאחר לידת הספק כיון שבגוף הדבר תפוס הוא מכבר נאמן הוא להחזיקו לצורך תשמישו עוד חדש אחד, ואילו היה הדבר הזה במטלטלין כגון שהשכיר לו סוס באופן כזה, הדין היה עם השוכר, דנהי דהספק נולד בתחלת החדש הי"ג וכשמשתמש בו השוכר הוי אחר לידת הספק, אפ"ה כיון דס"ס תפוס ועומד הוא בגוף הדבר בהיתר, מהני לו תפיסה הזאת שלא להוציא מידו גם הפירות, משא"כ הכא דהסכסוך הוא בשכירת קרקע ותפיסת הגוף לא מהני כלל כיון שקרקע בחז"ב עומדת והוה כמו שמשכיר תפוס בגוף הקרקע, ובשכירות הקרקע לחוד לא מהני משום דהוה אחרי שנולד הספק נמצא דשני הטעמים צריכי, דבטעם דרש"י לחוד לא מהני כיון שמוחזק הוא בגוף הקרקע בהיתר, ואם השוכר היה נקרא תפוס בקרקע היה מהני תפיסת וגם בפירות דלאחר מכאן, והוצרך שפיר לטעם דנחז"ב עומדת, ולא מיקרי השוכר תפוס בגוף הקרקע כלל וטעם דקרקע בחז"ב לחוד כ"ש דלא שייך הכא, דאטו אנן על גוף הקרקע דיינינן, לא דיינינן כ"א על השכירות ובשכירות הוה מהני תפיסה אי לא מטעם דרש"י דהוה לאחר לידת הספק וזה נכון.
ובדברינו אלה יש לתרץ הקושיא המפורסמת שהרעיש הש"ך בס' תקפו כהן על הרא"ש דריש ב"מ שהביא ראי' דתפיסת שמא לאחר שנולד הספק לא מהני, מהך דהכא דס"ל לר"נ והכי קיי"ל דאפי' בא בסוף החדש כולו למשכיר ואע"ג דספיקא הוא אי תפוס לשון אחרון או לשון ראשון, והשוכר תפיס ועומד ש"מ דתפיסה לא מהני בספיקא עכ"ל הרא"ש, והקשה הש"ך ע"ז וכן בתפארת שמואל שם הא טעמו של ר"נ לאו משום דהו"ל תפיסת ספק אלא הטעם כמבואר בגמ' משום דקרקע בחז"ב עומדת ולא הוה תפוס כלל, אבל אם היה מקרי תפוס אפשר דאפי' בספק נמי מהני, ואכן למ"ש דעיקר טעמו של ר"נ לא הוי משום דקרקע בחז"ב, אלא עיקר טעמו הוא משום דהתפיסה הוה לאחר שנולד הספק, ותפיסת שמא לא מהני גם בכה"ג, ורק שלא נימא הא תפוס בגוף הקרקע עוד קודם שנולד הספק, ע"ז קאמר לטעם דקרקע בחז"ב א"כ הוה ממש כראיות הרא"ש, ולפלא על הש"ך שנדחק לפרש דטעם דר"נ לא הוה משום תפיסה מדקאמר קרקע בחז"ב, הא לפמ"ש א"ש, והוצרך שפיר לשני הטעמים וכן מוכח להדיא מפרש"י דטעמו הוי משום תפיסה אחר שנולד הספק וכנ"ל, ורק שי"ל דהש"ך לשטתו א"א לו לפרש כמ"ש דטעם דקרקע בחז"ב יוצרך בכדי שלא יהא נקרא תפוס בגוף הקרקע, דהא בעצם הדין מאימתי נקרא לידת הספק בכה"ג, מחלוקת הפוסקים הוא דעת רש"י ורשב"ם הוא דלידת הספק מיקרי בעת שנוגע לנו, לענין דין הנדון, כגון הכא הוי זה בתחלת חדש הי"ג, אבל קודם חדש הי"ג אין כאן שום ספק, באשר שאכתי אין נוגע זה לשום דין דהא על י"ב חדש ודאי הוה של שיכר ושמא יצא אח"כ לגמרי מן הבית מעצמו ולא יבא כלל לידי ספק ואמנם הרבה פוסקים ס"ל דלידת הספק הוה תיכף כשאמר שני הלשונות ואף שלא עשה עדיין שום קנין ואין עוד שום דין עליו, מ"מ תיכף באמירתו נולד הספק, וכן הוא דעת הש"ך לעיל סי' ס"ו, ולפי"ז א"א לומר דטעם דר"נ הוא משום דתפיסת ספק לא מהני ורק במטלטלין היה מועיל בכה"ג משום דתפוס הוא בגוף הדבר שבא לידו עוד קודם לידת הספק ולהכי הוצרך לטעם דקרקע בחז"ב, והא לשיטתו דהספק נולד תיכף בעת האמירה, א"כ גם גוף הדבר בא לידו אחר לידת הספק ואפי' במטלטלין נמי לא מהני התפיסה, וא"כ ל"ל לטעם דקרקע בחז"ב, וכ"ש למ"ש הנתיבות בכללי התפיסה ס"ק ט"ו להוכיח שגם הרא"ש עצמו סובר כהש"ך, משו"ה הוצרך הש"ך לפרש דעיקר הטעם לא הוה משום תפיסה, רק משים דקרקע בחז"ב, ואע"ג דעל השכירות אנו דנין ולא על גוף הקרקע, ס"ל נמי שגם בשכירות לא מהני התפיסה מטעם זה דלא הוה כתפוס ששכירות קרקע נחשב נמי כגוף הקרקע ולהכי שפיר מקשה על הרא"ש אלא דאכתי נהי דהש"ך מצד עצמו ולשיטתו הוכרח לפרש כן, אבל מה שהוכיח כן הנתיבות שגם הרא"ש יסבור כהש"ך א"א לומר כן דהא בב"מ שם כתב הרא"ש להדיא דהספק נולד מתחלת החדש, הרי להדיא דלא כהש"ך וא"כ להרא"ש שפיר נוכל לפרש דטעמו דר"נ משום דלא מהני תפיסה, ואין צורך לדחוקי דשכירות קרקע הוה כקרקע וכשי' רש"י, וממילא שפיר נסתייע הרא"ש מזה דתפיסת ספק לאחר שנולד הספק לא מהני, וכן מה דאיתא בב"מ דק"י דאם קדים ואכיל הפירי לר"נ צריך להחזיר, נמי מזה הטעם הוא, דבפירות לא מהני התפיסה משום דהוה לאחר לידת הספק, ובגוף הקרקע לא מיקרי מוחזק כיון דבחז"ב עומדת וכנ"ל.
ולפמ"ש יתבאר לנו טעם פלוגתא דר"נ ושמואל, דאילו לשי' הש"ך ופירושו בגמ' דטעם דר"נ הוא רק משום קרקע בחז"ב יש לתמוה דא"כ מהו סברת שמואל דפליג עליו, ואטו לית לי' לשמואל הדין דקרקע בחז"ב, וצריך לדחוק דבזה יפלגו, דשמואל ס"ל כיון דהסכסוך הוא על השכירות ולא על גוף הקרקע אין זה ענין לקרקע בחז"ב ומהני תפיסה בזה, ור"נ יסבור דשכירות קרקע נמי הוה כקרקע ולא מהני תפיסה, וכ"מ בשמ"ק שזה טעם פלוגתתם, ואמנם לפמ"ש מרווח ביותר דשמואל סובר דהספק אין מתחיל כ"א משעת התביעה שיתבע אותו לדין, ולהכי אם לא בא עד אמצע או סוף חדש מיקרי תפש קידם לידת הספק דמהני התפיסה, ודוקא כשבא לתבוע בתחלת החדש הוה כלו למשכיר דהוה תפיסה לאחר לידת הספק ור"נ סובר דהספק אתחלת חדש שדינן וכפרש"י, ולכן לעולם הוה אחר לידת הספק, ומצאתי סיוע לדברי בשמ"ק בשם תלמיד הר"ף שהקשה על מה דמתרץ בגמ' לשמואל התם טעמא מאי משום דתפיס ה"נ תפיס, הא הוי תפיסה לאחר שנולד הספק ותפיסה כזה לא מהני, ותי' דאימת הוי ספק כשבא לדין לפנינו וכבר היה תפוס ע"כ, הרי להדיא דטעם דשמואל משום דס"ל דהספק נולד בשעת התביעה, ועוי"ל דגם שמואל ס"ל כר"נ דלידת הספק מתחלת החדש הוא ויפלגו בזה, דהנה הרא"ש פוסק גבי מאה מעי איסתרא דתפיסה מהני, והקשה הש"ך ע"ז הא הרא"ש עצמו ס"ל דתפיסת ספק לא מהני כדמוכח מתקפי כהן, ותי' שני תירוצים, א) דהתם הוה קודם לידת הספק משא"כ בתקפו כהן הוי לאחר לידת הספק ב) עפמ"ש הרמב"ן דתפיסה ברשות מהני לעולם, ובתקפו כהן הוה שלא ברשות ע"ש, ומשמע דלרמב"ן מהני תפיסה ברשות אתי' לאחר לידת הספק, ולתי' הראשון לא מהני אחר לידת הספק, וא"כ י"ל דבסברות הללו פליגי ר"נ ושמואל, ר"נ ס"ל לתרץ ההיא דתקפו כהן משום דהוה לאחר לידת הספק ולא מהני אפי' ברשות, וכיון דהספק נולד בתחלת החדש, והתפיסה הוא לאחר לידת הספק משו"ה לא מהני, ושמואל יסבור כסברת הרמב"ן דתפיסה ברשות מהני לעולם אפי' לאחר לידת הספק, ומשו"ה נהי דסובר נמי שהספק נולד מתחלת החדש, מ"מ כ"ז שלא תבע המשכיר הרי דר ברשות המשכיר דידע ושתק ומהני תפיסתו, משא"כ לאחר התביעה דמעתה הוי תו שלא ברשות ולא יכל שוב לתפוס. הדרן לדברינו דלעיל דלפרש"י והרא"ש יהיה עיקר טעמו דר"נ משום דהתפיסה לא מהני' אלא שהוצרך נמי לטעם דקרקע בחז"ב, משום דבלא טעם זה היה מהני תפיסתו כיון דבגוף הדבר מוחזק ותפוס עוד קודם לידת הספק, ולפ"ז יהיה עיקר הפלוגתא בין שמואל לר"נ דוקא בקרקע, משא"כ במטלטלין הוי לשוכר אפי' לר"נ, והיינו מ"ש הרא"ש שדוקא בקרקע קיי"ל כר"נ אבל במטלטלין כשמואל פסקינן דמהני התפיסה, ולא רצה לומר שבמטלטלין הוה דלא כר"נ, דהא לפמ"ש גם ר"נ יודה במטלטלין, אלא כוונתו שדין דר"נ כפי האמור בתלמוד דהכל למשכיר, לא שייך כ"א בקרקע אבל במטלטלין שייך דינא דשמואל דמהני התפיסה, ואה"נ שגם לר"נ הוה הכי, ובבא בתחלת החדש דהוה למשכיר אפי' במטלטלין היינו משום דאין מניחו לתפוס יותר, אבל אם היה מניחו לתפוס הוה מהני התפיסה, אע"ג דהוה לאחר לידת הספק כיון שמוחזק הוא בגוף הדבר בהיתר וכנ"ל.
שם בהג"ה אבל מי ששכר מלמד לבנו כו' א"צ לשלם חדש העיבור עמ"ש בדבור דלעיל שאולי יש ללמוד מהתם לדין זה
סעיף י"ז בהג"ה נשרף הבית דינו כנפל כו' עיין בשמ"ע והנתיבות כתב לחלק בין בית לחמור ופועל ע"ש, ולענ"ד נראה שאין חילוק ביניהם כלל וכמו שאבאר, דהנה בב"מ דע"ט גבי ספינה קאמר ר' נתן דאם נתן לא יטול ופרש"י דאפי' נתן כולו נמי לא יטול כלום ואפי' שכר חצי הדרך שלא עבר, וכן פי' לקמן התם הב לי חמרא ואנא מייתי ספינתא, ואמאי לא יתן כל השכר, הרי להדיא דס"ל לרש"י דאפי' שכר חצי הדרך שלא הלך ג"כ לא יטול, וגדולה מזה ס"ל לרש"י בב"מ דק"ג גבי בית דכשהשכיר לו בית זה ונפל דצריך השוכר לשלם כל השכירות אפי' מה שלא דר בו, ואפי' לא נתן צריך ליתן, דכן מוכח מדפי' שם הטעם דמזלו דשוכר גרם, ולטעם זה אפי' לא נתן צריך ליתן, וכן הבין הריטב"א מלשון רש"י וכמש"ש בשמ"ק, ולכאורה קשה טובא דהא בספינה זה ויין סתם אמרי' התם דאפי' נתן כבר צריך להחזירו משום דשוכר מצי לקיים תנאו ובבית זה נמי השוכר מצי לקיים תנאו דא"ל אנא הא קאימנא, והמשכיר לא מצי לקיים תנאו, וא"כ איך כתב רש"י דפסידא דשוכר הוא גבי בית, ואחרי החפוש מצאתי קושי' זאת בתשובת מיימוני לס' משפטים סי' כ"ז ותי' דלא דמי, דהכא יפה כח האומר סתם כיון שחבירו פירש זה והוא אומר סתם אבל כאן איכא למימר מזלו גרם ע"ש אלא דאכתי קשה דהא לעיל גבי חמור שמת בחצי הדרך אמרינן דאין נותן לו כ"א שכר בעד חצי הדרך אבל לא יותר, ואמאי לא נימא גם התם דמזלו דשוכר גרם ושיהא מחויב לתת לו כל השכר, ומ"ש ממשכיר לו בית זה ונפל וכפי הנראה שבתשובת מיימוני הנ"ל הרגיש בזה וכתב דיש סברות הרבה לחלק בין בית לחמור שמת בחצי הדרך, ולא פי' שם החלוק וכמ"ש הנה"מ, ולולי דמסתפינא הייתי אומר שבאמת אין חלוק ביניהם כלל, והא דאמרי' גבי חמור דנותן לו רק שכר חצי הדרך, היינו משום דלרב מרא דהאי מימרא מיירי כשיש בדמי הנבילה לשכור, ורק משום דלא מכלינן קרנא לא שכרינן, וכיון שבאמת יש בדמיו לשכור, הרי לא הופסד כל השכר, ומן הדין היה משועבד חמור זה לשכור אחר בדמיו, ורק משום דלא מכלינן קרנא, להכי לפחות מנכה לו משכרו, אבל כשאין בדמי הנבילה לשכור בהופסד לגמרי הוה פסידא דשוכר לגמרי ושלו הופסד דמזלו גרם, ועמ"ש לעיל בסי' ש"י, ופפ"ז אין חילוק בין בית לחמור, דגם בחמור כשהופסד לגמרי פסידא דשוכר, וזה היה נ"ל נכון לשיטת רש"י ואע"ג דהפוסקים פסקו סתמא דא"צ לשלם כ"א בשביל חצי הדרך ואפי' כשאין בדמי הנבילה לקנות, היינו לדידן דקיו"ל גם בבית זה שא"צ לשלם כ"א בעד העבר, אבל לשיטת רש"י דס"ל גבי בית דמזלו דשוכר גרם, גם בחמור יסבור הכי כשאין במה לשכור, אלא דמדברי הראשונים לא משמע לפרש הכא ברש"י, ועיין היטב בסמ"ע לקמן סי' שכ"א בנידון תשובת מוהר"ם פדואה שכתב בעובדא דידי' דעל השכירות דלהבא בחזרה קאי, והד"מ הקשה עליו מתשובת מיימוני הנ"ל דגבי בית שנשרף צריך לשלם כל השכירות, וכתב הסמ"ע דאפשר גבי בית לא שייך חזרה כיון שנשרף הבית ואין לו מה להחזיר, אלא דקשה מהא דאיתא בש"ס גבי חמור שמת בדרך דאין משלם כ"א בעד הדרך שכבר הלך ולא בלהבא אע"ג דהכא נמי א"א לחזור ע"ש, ולמ"ש לא קשה מחמור, דהכא כיון שיש בדמיו לשכור ולא הופסד יותר להכי אין נפסד השוכר וגבי בית דהופסד לגמרי פסידא דשוכר, וגם בחמור היכי שאין בדמיו לשכור פסידא דשוכר כיון שא"א בחזרה ומיושב דעת מוהר"ם פדואה ועיין בתשו' חת"ס סי' קס"א מ"ש בזה ואכ"מ יותר.
סימן שיג
סעיף ב' במחבר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים, ועיין בש"ך שהביא גם דעת התוס' בב"מ כן, ולכאורה יש להוכיח בדעת התוס' להיפוך, דבגיטין דף ע"ז ע"ב בד"ה מה שקנתה אשה הקשו דהא אמרי' במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ותי' דהתם מיירי בשאלה שהשאיל הבעל החצר לאשה דלא אלימא שאלה כמתנה ע"ש, ומאד תמוה דא"כ מאי מסיק דמגורשת מטעם חצירה, מאי מהני בזה גיטה וחצרה כיון דהחצר הוא הגוף של הבעל ולא הקנה לה כ"א לשאלה, א"כ לא נפיק הגט מרשות בעל עדיין, ובע"כ צ"ל דתוס' סברי דחצר השכור קונה לשוכר ולא למשכיר אע"ג דהגוף שלו, משום דעיקר הקנין הוא למי שיש ההשתמשות בחצר, ואפי' ממשכיר גופא נמי קונה השוכר, ולכן התם נמי כיון דהשאיל לה מקום קונה האשה אפי' מבעל גופא, ובכדי ליישב שני דבורי התוס' דגיטין ודב"מ שלא יסתרו זא"ז נ"ל עפמ"ש בחבורי לגיטין שם בטעמו של הרמב"ם דקונה למשכיר משום דהוה כאילו פירש ואמר שלא השכיר לו החצר כ"א לתשמישין הנצרכים אבל הזכות מדברים אחרים כגון לענין קנייה לא השכיר לו דהשתמשות החצר השכיר לו ולא גוף החצר ולפיכך לענין קנייה הוא של משכיר ולפ"ז מיושב שפיר דהתם בב"מ גבי הזבל של בעה"ב דמיירי שהשכיר לו החצר להשתמשות שפיר כתבו התוס' דהוי לענין זכייה למשכיר משא"כ בגיטין דעיקר שאילת החצר לא הי' כ"א בכדי שתוכל לקנות הגט וכמבואר בסוגיא שם ובכה"ג הוה ודאי חצר של אשה לענין זכייה דהעיקר השאילה רק אדעתא דהכי וז"ב.
והנה בקצוה"ח כאן הוכיח דהחצר קונה להשוכר וכשי' רש"י מהא דפריך הש"ס בגיטין שם חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה וכלו' שמשו"ה לא תקנה האשה את הגט, ומה פריך הא מ"מ גוף החצר שלה, וא"כ נהי דיש לבעל קנין פירות מ"מ גוף החצר של האשה ולמה לא תקנה, א"ו דהחצר קונה לשוכר ע"ש, ולענ"ד מהתם לא מוכח מידי, דודאי במציאה או בשארי זכיות הבאים מעלמא אה"נ דהמשכיר קונה, אבל התם שרוצה האשה לקנות הגט מיד הבעל גופא, ובגט הא כתיב ונתי, ומפרשינן דהיינו נתינה מרשות לרשות, ובעינן שהגט יוצא מרשות בעל לרשות אשה, וכשהחצר הוא של בעל אפי' לפירות לבד, לא יצא עוד מרשות בעל, ואפי' גבי ממון נמי, אפי' לדעת הרמב"ם דקונה למשכיר, היינו נמי בדבר הבא מעלמא, אבל כשבא לזכות ע"י החצר משוכר גופא אה"נ דלא קנה, דכיון דלשוכר נמי יש לו רשות ההשתמשות, לא מיקרי נתינה מרשות לרשות דלא יצא עוד מרשות השוכר, ואחר כותבים מצאתי במח"א הלכות חצר שכ"כ דבמתנה ומכירה לא קנה, ואמנם אפי' לסברת המבי"ט דחולק וסובר דקנה המשכיר אפי' משוכר גופא, י"ל דהיינו דוקא במכירה ומתנה וסובר דלא בעינן התם כ"א שחפץ הנקנה יהי' ברשות הקונה, ולכן כיון דשל משכיר הוה החצר משו"ה קונה שפיר אע"ג דשל שוכר נמי הוה, אבל בגט דכתיב ונתן, דהיינו מרשות לרשות א"כ ודאי בעינן שיצא מרשות הבעל, וכיון שהחצר שלו לפירות לא יצא עוד מרשות הבעל, והכי משמע להדיא לשון רש"י שם שכ' דאכתי לא נפיק מרשות בעל ע"ש וז"ב, ועי"ל דהא טעמו של רמב"ם דסובר דקונה למשכיר משום דהוי כאילו פירש ואמר שלא השכיר לו החצר כ"א לתשמישים הצריכים לו אבל הזכות שהיה לו מדברים אחרים כגון לענין זכייה לא השכיר לו, ולפיכך הוא שלו וא"כ י"ל דהרמב"ם לא קאמר זה כ"א כשהמשכיר השכיר לו מדעתו אמרי' שלא השכיר לו כ"א מה שצריך השוכר למלאכתו ותשמישו ושארי הזכותים שייר לעצמו, אבל זכות של בעל בנכסי אשתו לאו מכח אשתו בא לו אלא חכמים נתנו לו זכות הזה, אמרי' דנתנו לו כל הזכותים שיש בחצר, והחצר עצמו נתנו לו ולא תשמישיו ובלא"ה נמי הלא מבואר בתשובת דברי ריבות סי' שכ"ו דהרמב"ם לא אמר כ"א בחצר אשר איננו לעיקר תשמישו ולפיכך לא קנה לגמרי כ"א תשמישיו אבל לא שיזכה לו החצר אבל בבית שעיקר תשמישו בה הקנה לו לגמרי, ולכן בבית גם הרמב"ם מודה דהשוכר קונה, וא"כ שפיר מקשה הש"ס בגיטין דהא במתני' דנקט התם הזורק לביתה או לחצרה ושפיר מקשה הש"ס עכ"פ מביתה דבזה כו"ע מודו דקונה לשוכר ולא למשכיר, ואע"ג דלשון הש"ס שם חצירה מה שקנתה כו' משמע דפריך מחצרה, היינו משום דתפיס לשון הקנין וקנין דבית נמי מטעם חצרה, ולכן קרי לקנין זה חצירה והש"ס לשון הקנין קא תפיס אבל הקושיא הוא מביתה, ודו"ק.
ועיין עוד במ"מ פ"ו משכירות שהוכיח כשיטת הרמב"ם מהא דב"מ דק"ב דפריך התם אילימא בחצר דאגירא לשוכר ותורי דשוכר אמאי הוי לבעה"ב, ולדעת רש"י דחצר השכורה קונה לשוכר, א"כ מאי פריך דוקא בכה"ג דתרתי למעליותא, חצר דשוכר ותורי דשוכר, הא אפי' בתורי דמעלמא נמי הוה לשוכר, כיון דהחצר מושכר לו, אע"כ כדעת הרמב"ם דלענין זכות הקנין הוה דמשכיר ומשו"ה לא פריך כ"א דוקא בכה"ג דהוה גם תורי דשוכר ע"ש, והנה אף אי משום הא לא מוכח עוד, דגם לרש"י ניחא די"ל דהאי ותורי דשוכר דקאמר, הוה פירושו, או תורי דשוכר ומכל אחד בפני עצמו מקשה, דאי אגיר לשוכר אפי' בתורי דמעלמא אמאי הוה לבעה"ב, ואי בתורי דשוכר אפי' בלא אגיר לשוכר וחצר דמשכיר הוה, אפ"ה הוי לשוכר, דאע"ג דכל המציאות קונה המשכיר, אבל גללים דשוכר לא הוי עלייהו שם מציאה כלל, דכיון שהוא בעצמו דר שם לא יפקירם ולא דמי לגללים דמעלמא דהוי הפקר, או משום דלתורי דשוכר משתעבד החצר וכמ"ש בשמ"ק, אלא דהפרכא השני' צריכה ביאור, מה דפריך התם ואי דלא אוגיר החצר ותורי דמשכיר פשיטא, אם גם כאן נפרש דאו או קתני ואז יהיה פירוש הפירכא דבחצר דלא אוגיר אפי' בתורי דמעלמא פשיטא, ואיך פשיטא לו זה, הא היא גופא אשמועי' דהחצר קונה שלא מדעתו וכדמשני אח"כ ואי תפרש דמשניהם ביחד קא מקשה דלא אוגיר וגם תורי דמשכיר, והיה ניחא מה דפריך פשיטא, אלא דלזה לא אתי שפיר מה שפרש"י על ותורי דמשכיר, דמשום דלא אוגיר לו מסתמא הוה תורי דמשכיר, משמע מזה שרצה לתרץ למה בעינן תרווייהו וע"ז יתרץ שבאמת לא בעינן תרווייהו, רק משום דמיירי בלא אוגיר נקיט נמי תורי דמשכיר, דדבר ההווה ושכיח הוא, והא לפמ"ש א"א לומר דמצד דלא אוגיר לחוד קא פריך ולכן נ"ל כוונת רש"י דבאמת גם קושי' השני' הוי רק מצד אחד, רק לא מצד דלא אוגיר לחוד, דבזה לא הוה פריך פשיטא וכנ"ל, אלא מצד דתורי דמשכיר לחוד, דאי תורי דמשכיר אפי' בחצר דשוכר נמי פשיטא דהוה לבעה"ב וגם מצד הסברא שכתבנו לעיל, דנהי דסתם גללים אפקורי להו, היינו אדם מעלמא שאין לו דריסת הרגל בחצר, וגם צריך אח"כ לטרוח ולפנות הגללים ואין חשוב זה לטרוח, אבל המשכיר גופא דא"צ לפנותם דימתין עד שיכלו ימי השכירות, מסתבר שאין מפקיר הגללים, וגם לפמ"ש התוס' שם דמיירי שגם המשכיר יש לו פתח לחצר וגם הוא יש לו דריסת הרגל, וא"כ ודאי דלא יפקירם, דהא יש לו רשות ליכנס וליקחם, וכמו בשוכר לדעת הרמב"ם דהוה נמי טעמו משו"ה, וכיון שהפירכא תוכל להיות גש מצד זה לחוד, לוה קשיא לרש"י דלאיזה צורך נקיט נמי בחצר דלא אוגיר כיון דגם בחצר דאוגיר הו"מ לאקשויי, וע"ז יתרץ דמשום דהוצרך למינקט בתורי דמשכיר, להכי נקיט נמי בדלא אוגיר, דאי בדאוגיר אין הוה שם להמצא תורי דמשכיר, אבל באמת אם השכיר החצר ותורי דמשכיר ג"כ פשיטא, רק דבר ההווה ושכיח נקט, וז"ב בכוונת רש"י, והיינו דלא כהרמ"ך המובא בשמ"ק דבחצר המושכר אפי' בתורי דמשכיר נמי הוה לשוכר, ולע"ד לא משמע כן מפרש"י.
ונהי שיושבנו הסוגיא גם לפרש"י, בכ"ז פשט הסוגיא מוכח יותר כדעת הרמב"ם, דלשיטת רש"י יקשה, חדא קושיית המ"מ שם דמאי משנה הש"ס בלשון לומר דמיירי בחצר דמשכיר ולא אמר כדפתח, לעולם בדלא אגיר ותורי דמשכיר ע"ש ובלח"מ, ועוד דלשי' רש"י הוה עיקר הצריכותא דמיירי בחצר שלא השכיר, וקמ"ל דאע"ג דשלא מדעתו הוא אפ"ה קנה, וא"כ הכי הול"ל וקמ"ל כדר' יוסי ב"ח, ומדלא אמר קמ"ל, רק מסייע לי', משמע שאין זה עיקר הצריכותא אלא דממילא ילפי' מינה סיוע לדר' יוסי ב"ח, וג"ז אין נראה לי לומר דחילו דהרמב"ם יהי' מסתימת פרכת הש"ס ותורי דמשכיר, דמשמע שדוקא בתורי דשוכר הוה לשוכר אבל בתורי דמעלמא הוה למשכיר אפי' בדאגירא לשוכר, ולא ניחא לו לפרש דאו או קאמר וכהוכחת המ"מ ואדמסייע לו מרישא יפרוך מסיפא דאמר אי בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא, אמאי לא אמר אפי' בדאגירא לשוכר נמי, דלפי דעת הרמב"ם אפי' בדאגירא לשוכר נמי קנוי למשכיר ופשיטא וכקושית הלח"מ שם, ולכן נ"ל כוונה אחרת לפי' הרמב"ם, דהנה הראב"ד השיג על הרמב"ם מההיא דר"ג וזקנים ששכרו את מקומן, וכן מדין דשוכר את מקומו, דמכל אלה מבואר דשכירת החצר קנוי לשוכר לענין קנייה, וכשאני לעצמי לא אדע מזה שום קושיא על הרמב"ם, לפמ"ש לעיל דכששיכר החצר לתשמיש אז אמרי' דמן הסתם לא השכיר לו כ"א תשמישי החצר, אבל זכות החצר לענין קנייה שזה אין נוגע לתשמיש החצר לא השכיר לו מסתמא, וא"כ לא שייך זה כ"א כשהשכירות היתה לצורך תשמיש, משא"כ היכי דעיקר השכירות לא היתה לשום תשמיש רק לצורך הקנין, כמו בעובדא דר"ג, דעיקר שכירת החצר לא היתה כ"א לתכלית זאת שעי"ז יקנה המונח בתוכו, והמשכיר כשהשכיר לו לתכלית זאת הוה כהתנה בפירוש שמקנה לו זכות הקנין ופשיטא דמהני, וסברא זאת ברורה מאד, ולפ"ז שני סוגי שכירת החצר יש, דהיכי דמשכיר לו לגמרי גם על זכות הקנין, אז אין למשכיר חלק בו, והשוכר קונה הכל, ואי כשהשכירו לתשמישין סתם הוה לשוכר לענין תשמישין ולמשכיר לענין זכות הקנייה ובכה"ג מיקרי נמי חצר דמשכיר, כיון שגם למשכיר יש זכות אכתי בחצר, ומעתה א"ש הסוגיא, דגם הרמב"ם יפרש דאו או קתני, ואי בדאוגיר לשוכר, כלומר שהשכיר לו לגמרי ופירש עמו שגם זכות הקנייה יהא שלו, אמאי הוה לבעה"ב, אפי' בתורי דמעלמא, דבכה"ג הוי המציאה לשוכר אפי' להרמב"ם, ובתורי דשוכר אפי' בלא אגיר נמי הווי לשוכר, כיוון שאין זה הפקר כלל וכמ"ש, וכן קושי' השני' תפרש הכא, ומשני לעולם בחצר דמשכיר, כלומר דמיירי בחצר כזה שנקרא גם חצר דמשכיר, והיינו שיש גם למשכיר חלק וזכות בו, וכגון שהשכיר לו בסתמא על כל תשמישי החצר, דבזה אשמועי' דאע"ג שבאמת החצר מושכר לשוכר, אפ"ה אמרי' דזכות הקנייה שייר לעצמי (וניחא דלא נקיט התם לעולם לעולם דאוגיר וכדפתא ברישא, דלשון זה משמע) והוא קונה הזבל, וממילא יהיה מזה סייעתא לדר' יוסי ב"ח, אבל עיקר הרבותא דהמשכיר קונה אע"ג שהשכירה לאחר, אפ"ה אמרי' דזכות הקנייה שייר לעצמו, וניחא דלא נקיט התם לעולם דאוגיר וכדפתח ברישא, דלשון זה משמע דאוגיר לו לגמרי גם זכות הקנייה, להכי קאמר בחצר דמשכיר, לומר דמשכירו באופן כזה עד שיקרא גם חצר דמשכיר, דהיינו דלדידי' נמי יש חלק בו וכנ"ל והכל על מקומו לפ"ז ודוק היטב:
שם בסמ"ע ס"ק ה' הביא בשם רש"י והטור דקונה לשוכר ועמ"ש בדבור דלעיל אם בתורי דמשכיר נמי הוה לשוכר לדעה זאת.
סימן שטז
סעיף א' במחבר המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר משכיר כו' והוא שלא יהי' מנין בני בית האחד יותר כו', דין זה למד הרמב"ם ממ"ש בש"ס ב"מ דע"ט ע"ב גבי ספינה לא צריכא דפרקא בגווה, ופי' התוס' שמכר הסחורה לאחרים ואותם אחרים רוצים להוליכה בספינה ולפרוע השכר לבעל הספינה ע"ש, וכמו התם בספינה יכל השוכר להשכיר לאחרים ספינה ששכר הוא ה"נ גבי בית יכל השוכר להשכיר לאחר שאנשי ביתו כמנין אנשי בית הראשון, והראב"ד השיגו וז"ל יש בדורנו אומרים כן שיש בני אדם שמחריבין הבית בדירתם ע"כ, ולכאורה י"ל דהרמב"ם והראב"ד לא פליגי כלל, דהכי הוא סיום דברי הרמב"ם שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא מטלטלין שאומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, אבל בקרקע או בספינה שהרי בעליה עמה אין אומרים כן ע"כ, הרי דמשמע לכאורה דגם הרמב"ם לא התיר כ"א במקום שבעל החצר עמו וידור עמו בבית, והתם לא שייך טענת הראב"ד דשמא יחריב ויקלקל הבית אחרי שהבעלים עמו וישמרוה, וכמו דלא חיישינן התם לקלקול הספינה מהאי טעמא, אבל אם אין המשכיר בבית עמו, אע"ג דקרקע הוא ולא שייך החשש דשמא יבריח, מ"מ אכתי איכא למיחש לשמא יקלקלה וכטענת הראב"ד, גם הרמב"ם מודה שאסור לשכור לאחרים, ולפ"ז מה שסיים הרמב"ם שהרי בעליה עמו קאי זה על תרווייהו, על קרקע וספינה שהזכיר, דגם דקרקע בעינן נמי שיהא בעליה עמה לשמרה מחשש קלקול, והרמב"ם וראב"ד לא פליגי, דמה שהתיר הרמב"ם היינו בבעליה עמה וישמרוה גם מקלקול, והראב"ד שאוסר היינו באין משכיר עמו, ואע"ג דחשש הברחה לא שייך כאן אכתי מצי אמר אין רצוני שיהא ביד אחר מחשש שמא יקלקלה ויחריבה, ואין להקשות דהא הרמב"ם עצמו כתב דיש חולקין עליו שאין יכל להשכירו לאחר הרי הוא עצמו הודה שיש חולקין עליו, ובע"כ דטעם החולקין משום דלא דמי לספינה דבספינה בעליה עמה, ובבית אין בעליה עמה וכמ"ש המ"מ בטעמם ע"ש, מכלל דהרמב"ם התיר אפי' באין בעליה עמה, די"ל שאין מזה הכרח דשפיר י"ל דהרמב"ם רק בבעליה עמה התיר, וטעם החולקין הוא, דהא הרמב"ם עצמו מסברא לא היה מתיר זה, ולחלק בין שוכר בית לשוכר מטלטלין, דאסור מטעם דאין רצוני, ורק משום ההוכחה מספינה דחקו לחלק ביניהם, ואמנם הוכחה הזאת אינה כ"א כאשר נפרש דהתם מיירי שהשוכר הראשון השכיר הספינה לשוכר אחר, אכן בשמ"ק שם כתב דהתם מיירי שבעל הספינה חזר והשכירה לשני וא"כ אין מהתם שום ראי' דהשוכר יכל להשכיר, וכן דחה בשמ"ק להוכחת הרמב"ם, וכיון דמהתם אין ראי' מנ"ל לחלק בין קרקע למטלטלין לענין דין דאין רציני, וי"ל דזהו דעת החולקים דמפרשו דהתם מיירי שבעל הספינה השכיר לשני, משו"ה סתמו דבריהם לאסור דהשוכר אין רשאי להשכיר בכל אופן ואפי' במקום שבעליה עמה, דגם הרמב"ם רק מחמת ראי' הזאת התיר, וכיון דראי' זאת אינה מנ"ל להתיר, כן היה אפשר לומר, אלא דכל הפוסקים המ"מ והסמ"ע כאן הבינו דהרמב"ם חולק עם הראב"ד, ואפי' בשאין בעליה עמו התיר בקרקע, דבקרקע אין שייך טעם דאין רצוני משום דא"א להבריח, ולדבריהם צ"ל דמ"ש הרמב"ם בסיום דבריו שהרי בעליה עמה לא קאי זה כ"א על ספינה, דבזה מצרכי' לטעם דבעליה עמה, דאל"ה, יוכל להבריחה אבל בקרקע בלאו ה"ט נמי אין אומר אין רצוני כיון דלא יכל להבריחה ועל טענת הראב"ד מחשש קילקול תרצו בדבריהם, המ"מ כתב דלא חיישינן להכי משום דבקרקע אין היזיקו מצוי, והסמ"ע כתב משום דיכל להראות לו כל פרטי בידו ויתנה עמו להחזיר לו בשלימות ע"ש, ומסתבר כדבריהם, דאי כמ"ש דאין מתיר הרמב"ם כ"א כשבעלה עמה לשומרה, ובכה"ג אפי' במטלטלין נמי שרי שהבעלים עמו וא"כ מאי האי דמחלק הרמב"ם בין קרקע למטלטלין, הא אין חילוק ביניהם, דבאין הבעלים עמו אפי' בקרקע אסור, ובבעלים עמו אפי' במטלטלין שרי אע"כ דקרקע אפי' אין בעלים עמו שרי משום דהכי לא שייך חשש דהברחה, ועוד דגם זה אי מסתבר דהיש חולקים שהביא הרמב"ם יחלקו אפי' בבעלים עמה ואע"ג דראי' מספינה אינה וכמ"ש, מ"מ גם מן הסברא נכון להתיר בכה"ג דאפי' במטלטלין נמי פשיטא דשרו בכה"ג דמאיזה חשש יכל לטעון שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, אחרי שגם הבעלים עצמן יהיה עם חפצו, אלא ודאי שהחולקים לא אסרו כ"א כשאין בעליה עמה, והרמב"ם שהתיר אפי' בכה"ג נמי התיר וכהסכמת הפוסקים בזה ודו"ק.
סימן שיז
סעיף א' במחבר ואפי' ביום אחרון של השנה על המשכיר להביא ראי', ואם דוקא בסוף היום עביד דפרע או אפי' בתחלת היום נחלקו הפוסקים בזה, הרמב"ם סובר דדוקא בסוף היום אמרי' דפרע, ולכן לא משכחת להאי דינא דשוכר נאמן כ"ז שלא הביא המשכיר ראי' כשתבעו אחר כלות היום שהיה שהות ביד השוכר לפרוע בכלות היום, אבל אם תבעו בכלות היום, והוא אומר שפרעו קודם סוף היום לא מהימן דהווי כתוך זמנו דהא דאמרי' עביד אינש דמשלם ביום זמנו היינו בסוף היום, אכן מלשון רש"י בב"מ דק"ב בד"ה ל"צ שתבעו ביום דמישלם זמניה, והוא אומר נתתיו בבקר, משמע להדיא מפירושו דמה דאמרי' דעביד דפרע ביום זמנו לאו דוקא בסוף היום אלא אפי' בתחלת היום וכ"ה דעת הטור ומחבר לעיל סי' ע"ח, ועמ"ש בחדושנו שם דבר נכון ליישב דבריהם. סעיף ב' בהג"ה י"א דאם הוא לאחר זמן השכירות כו' השוכר נאמן במיגו ועמ"ש הש"ך סק"ו דבמיגו מהימן ובחדושנו לעיל סי' ק"ן הארכנו בזה.