חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות אומנים
סימן שו
סעיף א' במחבר וכולם שאמרו לו טול את שלך כו' הוה שומר חנם, והנה זה לשון רש"י בב"מ ד"פ בד"ה וכולן שאמרו טול את שלך שכבר גמרתיו כו' שאיני מעכבו עוד על שכרו הרי הוא מעתה שו"ח עכ"ל, ומשמע מלשונו דמה שאמר טול את שלך, לא לסלק עצמו משמירה נתכוין, אלא שגילה דעתו שאינו רוצה לתפסו על שכרו ואם ירצה יכול ליטול את שלו והוא ימתין לו המעות וכ"כ שם להדיא בדפ"א ד"ה קמ"ל, ולפ"ז צריך ביאור מה שדייק רש"י בתחלתו שכבר גמרתיו, ובסופו הרי הוא מעתה שומר חנם, דלשון זה משמע, שדוקא באומר לו כן לאחר גמר מלאכה, מהני רק לענין שלא יהיה מעתה שומר שכר, אבל במשך ימי האומנות הוה מיהא ש"ש אע"ג שגילה דעתו מתחלה ובעת קבלת האומנות אמר לו שלא ירצה לעכבו על שכרו ולכשיכלה אומנותו יכל ליטול את שלו, לא מהני זה לפוטרו, וקצת תמוה דכיון דעיקר טעמא דהוה ש"ש אפי' בימי האומנות היינו משום דתפיס אאגרא וכדמסיק בסוגיא וא"כ כי גילה דעתו שאינו רוצה לעכבו כלל למה יתחייב כדין ש"ש, וי"ל דבמשך ימי האומנות יש עוד טעמא אחרינא לחייבו כש"ש, משום דמשתכר בה ואית לי' הנאה והוה כמו שוכר דהוה נמי ש"ש מהאי טעמא, ובש"ס דקאמר לטעם דתפיס, היינו למ"ד שוכר כשו"ח, דלדידי' לא מהני טעם דמשתכר, דהא שוכר נמי להנאתו הוא אצלו ואפ"ה הוי כשו"ח, אבל למ"ד שוכר כש"ש דמי מוכח להיפוך, דלא בעינן כלל לטעם דתפיס, ובטעם דמשתכר לחוד נמי הוה ש"ש, דהא בשוכר ליכא טעם דתפיס וכמ"ש בתוד"ה דקא תפיס, ואפ"ה הוי ש"ש, וכיון דבמשך ימי האומנות איכא טעם דמשתכר, משו"ה לא מהני אמירתו טול את שלך לפטרו אבל לאחר שכלו ימי האומנות שאין משתכר בה שוב, ולא נשאר כ"א טעם דתפיס אאגרי' כי א"ל טול את שלך וגלי דעתו שאין מעכבו על שכרו מהני זה לפוטרו, וא"ל דכיון דבמשך האומנות נשתכר בה וקיבל הנאה, בההיא הנאה יהי' ש"ש אפי' לאחר האומנות עד שיגיע ליד בעלים, ואפי' לאחר שכלו ימי האומנות לא יועיל נמי טול את שלך לפוטרו, כיון דאין טעם החיוב משום דתפיס אאגרי' די"ל כיון שכבר הודיע לבעלים שכלו ימי האומנות פסקה חיוב שמירתו, דאפי' נושא שכר ממש, כששכרו לזמן וכלה הזמן לא הוה תו ש"ש, אפי' כשהוא בביתו של שומר עוד וכמ"ש לקמן סי' שמ"ג, וה"נ דקיבל הדבר לאומנתו הוה כקצרו זמן שלא יהיה בידו כ"א משך ימי האומנות, וכשכלה ימי האומנות כלתה שמירתו, וכן משמע בסוגיא דהתם וברש"י, וממילא דכשאומר אח"כ טול את שלך וגילה שאינו מעכבו עוד על שכירתו מהני זה לפוטרו משני החיובים כאחת, דכיון שהודיעו זה פסקה הנאה קמייתא, וגם טעמא דתפיס לא שייך עוד, ולפ"ז שפיר דייק רש"י דאמירה דטול את שלך לא מהני כ"א כשאומר לו הכי לאחר שכבר גמר, ולא מהני כ"א לפוטרו שמעתה לא יהיה עוד ש"ש, אבל אם בתחלת הקבלה גילה לו זה, לא מהני לפטרו מחיוב דתוך ימי אימנות, משום דבזה הוי נמי טעמא אחרינא לחיובא ודו"ק.
והנה בטור כאן לא כתב כ"א טעמא דמשתכר, וטעמא דתפיס אאגרי' לא הזכיר כלל, ועיין בס' מחנה אפרים הלכות שומרין סי' מ"א שנסתפק אם ס"ל להטור טעם דתפיס נמי, או לא בעינן כלל שוב לטעם דתפיס ונ"מ להיכי דהקדים לו שכרו, אי נימא דתרתי בעינן שמשתכר ותפיס, בהקדים לא הוה ש"ש כיון דליכא טעם דתפיס ע"ש, ולמ"ש דטעם דטול את שלך לא מהני לסתור כ"א טעם דתפיס, וא"כ הטור וכל הפוסקים שהביאו הדין דכשא"ל טול את שלך דהוה שו"ח, בע"כ דס"ל טעם דתפיס, דאי לא ס"ל כ"א טעמא דמשתכר, א"כ מה מועיל אמירתו דטול את שלך לסתור טעם חיוב דמשתכר, ומה ענין הם זה לזה, ומזה שלא הזכיר הטור טעם דתפיס אין ראי' דלא ס"ל טעם זה, די"ל כיון שטעם זה מפורש בש"ס, ולא הוצרך להזכירו, ורק אשמעינן דטעמא דמשתכר איתא למי למסקנא דקי"ל דשוכר כש"ש דמי, ונ"מ לענין שלא יועיל לפטור במשך ימי האומנות וכנ"ל, ואמנם לאחר העיון יש לדחות ראי' זו, דמה שכתבתי דטול את שלך לא מהני כ"א לסתור טעם דתפיס, היינו דוקא כשיפריש דהכוונה באומרו טול את שלך לא נתכוין לסלק עצמו מן השמירה, כ"א להודיעו שאינו תופסו עוד על שכרו וכפירש"י דלעיל, אכן אי נימא דהכוונה דמסלק עצמו לגמרי מן השמירה, אז מועיל זה לדחות אפי' טעם דמשתכר, דנהי דבתחלה היה לו הנאה, מ"מ כשהודיעו שכבר כלתה שמירתו ואינו רוצה עוד לשומרו, ודאי דמהני זה לפטור, והנה מתוס' ב"מ דמ"ט ד"ה אלא מוכח להדיא דמפרשי דטול את שלך הוי סילוק לגמרי מן השמירה, שהקשו שם דמ"ש התם כשאומר לו שקול זוזך דאפי' שו"ח לא הוה, ומ"ש מטול את שלך דקאמר הכא דשו"ח מיהא הוי ע"ש מה שתי', ואי נימא דמפרש כפירש"י דטול את שלך לא הוי סילוק משמירה, לא הוה מקשו מידי, דהכא תלינן דלא לסלק משמירה נתכווין רק שהודיעו שאינו רוצה לעכב החפץ בעד המעות, ואם ירצה יכול ליטול את שלו, והוא ימתין לו המעות, אבל אם הבעה"ב מרוצה מרצונו להניח אצלו, ישמרנו ברצונו הטוב, ומשו"ה הוה שפיר שו"ח, משא"כ בההיא דב"מ דמ"ט כיון שהודיעו שחזר בו, בודאי כשירצה ליטול את שלו יטלנו ולמה היה לו לומר שקול זוזך אלא ודאי דלסלק עצמו מן השמירה נתכוין, ובש"ך כאן מיישב באמת כן לקושיית התוס' ועיין בנה"מ מ"ש, ומדהקשו התוס' והוכרחו לדחוק בתירוצם, מכלל דס"ל דטול את שלך דהכא הוה נמי סילוק השמירה לגמרי, וא"כ י"ל שגם הטור וסייעתו הכי סברי כתוס', ושפיר מהני טול את שלך לסתור גם טעם דמשתכר, ואמנם עכ"פ זה ודאי דלרש"י וכן להרמ"ה שמביא הש"ך כאן, דטול את שלך לא הוה סילוק השמירה, כ"א גלוי דעתא שאינו מעכבו לתופסו על השכר, דס"ל נמי טעם דתפיס, דאל"ה יקשה ממתניתין דטול את שלך מהני לפוטרו וכנ"ל, ובס' מח"א שם הוכיח דרש"י לא ס"ל רק טעם דתפס לחוד ולא טעם דמשתכר כלל ע"ש, ואמנם בעיקר הדבר מה שמשמע מהמח"א דאי נימא דהטור ס"ל טעם דתפיס נמי, שאז כשהקדים לו שכרו לא הוה תו ש"ש, דמטעם דמשתכר לחוד לא יהי' ש"ש, תמוה זה מאד, דהא בשוכר ליכא כ"א טעם דמשתכר לחוד, דטעם דתפיס לא שייך התם וכמ"ש התוס', ואפ"ה הוי ש"ש, ואע"ג דהתוס' שם בד"ה הא גמרתיו כתבו נמי דתרתי בעינן משתכר ותפיס, היינו בע"כ לאוקימתא קמייתא דשוכר הוי כשו"ח, ומשתכר לחוד אין מועיל כלל, אבל לאוקימתא בתרייתא דשוכר כש"ש ודאי דמטעם דמשתכר לחוד נמי הוה ש"ש כמו בשוכר ועמ"ש מהר"ם לובלין שם, ולכן נ"ל ברור דלהטור דכתב טעם דמשתכר, אפי' אי נימא דס"ל נמי לטעם דתפיס פשוט הדבר דבשהקדים לו שכרו הוה ש"ש מטעם דמשתכר לחוד, דגם מטעם אחד מהטעמים נמי הוה ש"ש, ולא מהני טעם דתפס כ"א לאחר שכלו ימי האומנות דאז כלתה הנאת השכירות קמייתא דהוה כמו שקיבל לזמן קצוב עד שיכלה האומנות וכמ"ש לעיל דאז הוי מיהא ש"ש מטעם דתפס ודו"ק בכ"ז.
סעיף ב' במחבר שאין האומן קונה בשבח כלי, והנה השמ"ק בב"ק דצ"ט כתב וז"ל אומן קונה בשבח כני כלו דקונה ואפי' כל שבחו וכשקלקלו לאחר שהשביחו נמי, לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו, וכן דעתו ג"כ להשביחו לעצמו ולקנות בו כנגד שכרו אעפ"י שלא קלקלו, אבל לכו"ע כשלא קלקלו אינו קונה כל שבחו שלדעת שיהא של בעל הכלי הוא מתקנו ומשביחו עכ"ל המתבאר מדברים הללו דכוונת אומן קונה בשבח כלי מתפרש לשני סוגים, כנגד שכרו הוא דקונה לו לנפשי', ומשמע נמי דקונה בזה קנין גמור ודלא כמ"ש הקצוה"ח ונה"מ דאינו קונה כ"א לשעבוד, וכמו קנין שיש לאדם במשכון, וגם רש"י בב"ק שם כתב דכשמחזירו לו והוי כמוכרו לו, והרי להדיא דכ"ז שלא החזירו הרי הוא שלו בקנין גמור, אכן בשבח היתר על שכרו אינו קונה לנפשי' כ"א לצורך בעה"ב הוא דקונה ורק על תנאי זה הוא קונה עבורו שלא יתחייב בתשלומי נזקו, ונ"ל פשוט דאפי' למ"ש הרא"ש בתשובה דגם למ"ד אומן קונה בשב"כ אינו קונה כ"א השבח שיש בו ממשות כגון שנתן לו כלי לציירה בסימנים אינו קונה דהיינו דוקא בשבח שכנגד שכרו, דהקנין הוא בזה שקונה אותו לעצמו, בזה אמרינן שפיר דכיון דאין ממשות בשבח אין מקום לתפוס הקנין, משא"כ בשבח היתר על שכרו ואנו דנין לענין נזקין אם לחייב להאומן גם בנזקי השבח בזה אין נ"מ אם יש בו ממש או אין ממש בשבח, ובכל אופן פטור מלשלם את נזקי השבח כיון דבזה לא יבא הפטור מטעם דהשבח הוה של האומן דנימא שלא קנה אותו כיון שאין בו ממש, דבלא"ה נמי לא קנה לעצמו שבח היתר על השכר, והפטור בזה יבא מטעם דהוה כהתנה עם בעה"ב שלא יתחייב בתשלומי נזקו, א"כ אפי' בכה"ג שאין ממש בשבח נמי פטור, דמה לי שאין תופס קנין בשבח זה, כיון דלאו מטעם קנין הוא דפטור וזה ברור, ולפ"ז מה צדקו דברי הרא"ש בתשובה כלל מ"ב סי' ו' וז"ל ששאלת הנותן טבלא לאומן לצייר בה ציורים ששוחקין עליה באיסקונדרא ואסרה על בעלים לאחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאסרה, תשובה כיון דקיי"ל דאין אומן קונה בשב"כ הרי אין לו בגוף כלום אלא שכר הוא דמחייב בעל הכלי ואין לו כח לאסור הכלי ואפי' אם היה האומן קונה בשב"כ היינו היכא שיש ממשות בהשבח כו' אבל הכא לא עשה האומן אלא שציירה בסימנין ואין בזה ממש וכו' עכ"ל וכבר הרבו האחרונים להשיב על זה שדבריו הם נגד הסוגיא דב"ק שם דמוכיח הש"ס מנותן צמר לצבע דאומן קינה, הרי שגם הצבע קנה, ועיין בקצוה"ח ונה"מ כאן מה שטרחו ליישב, ועדיין דבריהם דחוקים למעיין, אכן למה שכתבתי מה צדקו דבריו דהא התם בב"ק לענין נזקין דיינינן, וברייתא דנותן למר לצבע דמוכיח מינה נמי לענין נזקין מיירי כדתני והקדיחו יורה, ולענין זה ודאי שאפי' בצבע שאין בו ממש אינו משלם בנזקי השבח, דבזה אין הטעם משום קנין אלא משום דהוה כהתנה עמו שלא יתחייב לו בתשלומי נזקו, אבל בהך דתשובת הרא"ש דדן אם יכל לאוסרה דלענין זה בעינן שיהי' השבח שלו ממש, דאל"ה לא יכל לאוסרה, ולכן שפיר יש לומר דכיון דבצבע אין בו ממש ואין על מה לתפוס חלות הקנין לא הוה זה של האומן אפי' בשבח דכנגד שכרו ודו"ק כי זה נכון בעזה"י.
והנה בב"מ דקי"ב ברש"י ד"ה אומן קונה בשבח כלי כתב וז"ל וכשמחזירו לו הוה כמוכר לו עכ"ל, וכן בב"י שם ברש"י ד"ה אמאי עובר הא זבוני קא מזבין לי' ניהלי' ולו שכירות הוא ע"ש, ומלשונו משמע דסבירא לי' דהאומן יש ל קנין ממש בשבח עד דכשמחזירו הוה כמוכר לו, ודלא כשיטת הראשונים דסברי שאינו קונה כ"א לשעבוד, ולפ"ז צריכין הבעלים קנין כשמחזיר להם השבח ועיין בנתיבות כאן דהקנין הוא מטעם כסף ואם פרע לו השכירות הרי קנהו מאתו בכסף השכירות ובכה"ג דלא שייך החשש דשמא נשרפו חטיך בעלי' הוה כסף קונה לכו"ע ע"ש, אכן זה מספקא לי באם שילם לו בעה"ב את השכר קודם שעשה האומן את השבח אי קנה השבח ע"י כסף כיון דבשעת מעשה היה השבח דבר שלא בא לעולם עוד או שמא כיון דהאי דהכא לא דמי נשאר דשלב"ל דהכא אין יכול האומן אח"כ כשיבוא לעולם לעכב את השבח לעצמו ואם ירצה בעה"ב לסלק לו את המעות יכול לסלקו ואין צרין דעת האומן וכמ"ש בקצוה"ח כאן, משו"ה אפשר דדמי למוכר לאחר שלשים יום דקונה בכסף דמעיקרא ואפי' בשנתאכלו המעות וכמ"ש התוס' ולמוק"י בפ"ק דב"מ ולעיל בסי' רצ"א, ויותר מסתבר להיפך דכיון דבשעת חלות הקנין לא היה יכול לחול, גם אח"כ לא יקנה בכסף הזה ולא דמי למוכר לאחר שלשים יום שגם בשעת מעשה יכל לחול וצ"ע,
אלא דצריך ביאור דלמה שכתבנו דהאומן קונה בזה קנין ממש וכשלו הוא, א"כ היכי מצי בעה"ב לסלק האומן בדמי השכירות דהוא פחות משוויו של השבח בע"כ דאומן, ואי משום דכבר קנה בעה"ב בפסיקה שפסק לו, הא הו"ל דשלב"ל, ומ"ש מאומנין שנשתתפו שכל מלאכה שיעשו יהא הריוח לשותפות דלא מהני משום דהוה דשלב"ל וכמבואר לעיל סי' קע"ו ואפי' החולקים ע"ז וסברי דמהני התנאי הזה שהתנו ביניהם, היינו משום דאמרינן דאגב דבעי לקנות מקנה ג"כ וכמבואר בשו"ע שם, והכא לא שייך זה, ועיין בקצוה"ח שנדחק הרבה בישוב קושיא הזאת, ולי נראה פשוט, דהא כל היכי דהלוקח סמיך דעתו על הקנייה הזאת מהני אפי' בדבר שלב"ל נמי וכמבואר להדיא בב"מ דט"ז ע"ב וברמ"א לעיל סי' ר"ט דאמר התם הכא סמיך דעתי' ע"ש, וה"נ בודאי שהלוקח הוא בעה"ב סמיך דעתו על זה שבודאי יקיים האומן את הפסיקה שפסק עמו, ול"ד כלל לאומנין שנשתתפו דהתם הלא יש ביד האומן לעכב שכר מלאכתו לעצמו ולבטל את הפסיקה שהתנה לחלוק עם חבירו, משו"ה לא סמיך דעתו של חבירו דמימר אמר שמא יחזור ויבטל את הפסיקה משא"כ הכא דהשבח הוא על החפץ של בעה"ב כגון נתן לו עצים ותיקן לעשות כלי דלא יוכל להפריד את השבח לבדו מעל החפץ וליקחנו, ובאם שירצה ליקח את השבח לעצמו בע"כ שיהא מוכרח לגזול גם את העצים שנתן לו בעה"ב, ולכן בכה"ג ודאי שבעה"ב סמיך דעתו שהאומן בע"כ בהכרח ימסור לו, דלגזול ודאי לא ירצה דכל אדם לאו בחזקת גזלנים הם, ואין ברירה אחרת לפני האומן כ"א לקיים את הפסיקה שהתנה עם בעה"ב ולמסור לו הכלי עם השבח כיון דאי"א לחלק ולהפריד את השבח מגוף הכלי ודאי שלא יגזול משל בעה"ב ובהכרח למסרו לבעה"ב, ובכה"ג דסמיך דעתי' שפיר מהני הפסיקה מדין אפי' בדבר שלא בא לעולם ודו"ק כי זה ברור בעזה"י.
והנה הפנ"י בגיטין דכ"ג בהא דתנן התם הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו הקשה דלמ"ד אומן קונה בשב"כ והאומן הא צריך להקנות לבעה"ב והני הא לא ידעי לאקנויי, וגם הנתיבות הביא לקושיא זאת ונ"ל דלק"מ דאטו עצם גוף הנייר נשבח מה שנכתב הגט עליו, אדרבה עצם הנייר עוד נתקלקל ע"י הכתיבה, דמעיקרא כשהיה נייר חלק היה עומד ראוי לכתוב עליו לכל הצריך ועתה לא יוצרך עוד למלאכה לגבי אחרים כ"א לגבי בעל שהוא צריך לו, אבל לאדם אחר ליכא בזה שום שבחא ולא שייך לומר כי האומן יקנה זה כיון דלגבי' ליכא שום שבח ואין לו מה שיקנה וז"ב ועמ"ש לקמן סי' של"ט.
שם בש"ך ס"ק ג' הביא דמ"ש הטור לקמן סי' של"ט דבקבלנות אינו עובר בבל תלין היינו דוקא בשכרו לביטשי ביטשי במעתא, הא לא"ה יש בקבלן משום בל תלין ע"ש, אמת שכן משמע מרש"י ותוס' ב"ק דצ"ט בד"ה דחגרי' לביטשי כו' דשכיר יום הוא ולא קבלן, ובתוס' השיגוהו דמ"מ הוה קבלן ולא שכיר יום ע"ש, הרי שדברי שניהם נלמד דמ"מ בקבלן אינו עובר, אלא דדברי רש"י צריך ביאור וגם מה שהוסיף בב"מ דקי"ב דשכרו בין ישבית בין לא ישביח, א"כ אכתי היכא דמשביח לא יעבור בבל תלין, וגם צריך להבין את החילוק שבין שכיר יום לקבלן לענין זה עיין בחדושנו לקמן סי' של"ט ששם מקומו.
סעיף ד' במחבר בהמה לטבח וניבלה בשכר חייב כו' בחנם אם היהי טבח מומחה פטור ר בב"ק דצ"ט אמר ר' יוחנן טבח אומן שקלקל חייב ואפי' היא אומן כטבחי דצפורי ופריך הש"ס מר' יוחנן אר' יוחנן ומשני ל"ק כאן בחנם כאן בשכר כי הא דאמר ר' זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר, והנה בלישנא דר' זירא דאמר יקדים לו דינר מבואר בשמ"ק בשם הרמ"ה דיקדים דקאמר דוקא הוא משום דלא מסר לו אלא לשחוט בלחוד וזימנין דלא צריך לא למשיכה ולא להגבהה ועוד דלא ניחא לי' למושכה ולהגביהה כי היכי דלא תיקום ברשותי' לכל מילי הלכך אי אקדים לו דינר משתעבד אע"ג דלא משך דהא לאו לאוקמא ברשותי' לנטורא קא בעי אלא למיעבד לי' עבידתא בעלמא דקא משעבד נפשי' והוי כשכיר בעלמא דמשתעבד בדמים עכ"ל, הרי דהרמ"ה גילה לנו דהחיוב בטבח אומן שקילקל לא הוה מטעם מזיק דאי מטעם מזיק לא בעי שום שעבוד וקנין אלא החיוב הוא משום שעבוד שמשעבד נפשי' לעשות את המלאכה הזאת בלא קלקול, ולהכי מצריך ר' זירא דיקדים לו דוקא כי היכי דלישעביד נפשי' עי"ז, ומה שהוצרך ר' זירא לזה ולא חייבו באמת מטעם מזיק ואפי' בלא הקדים לו דינר נמי, יש לומר משום דהוה היזק שאינו ניכר וכמו שהקשה באמת כן הרמב"ן, משו"ה פי' ר' זירא דבהקדים לו דינר מיירי וחיובו הוא מטעם שעבוד ולא מטעם מזיק ולהכי חייב אע"ג דהוה היזק שאינו ניכר דכיון שנשתעבד לעשות לו מלאכה הזאת בלא קלקול ובשלימות חייב מטעם שומר, ואפי' לדעת הש"ך דפוטר גם בשומר בהיזק שאינו ניכר, הכא חייב דכיון דנשתעבד על מלאכה הזאת ביחוד לעשותה בשלימות הרי הוא כאילו קיבל בפירוש שיתחייב בהפסד וקלקול השחיטה שיהיה במלאכה הזאת דודאי חייב ולא דמי לשומר דאינו מתחייב לשמור ביחוד מהיזק שאינו ניכר להכי י"ל דעל היזק שאינו ניכר לא קיבל שמירה אבל הטבח שנשתעבד לשמור השחיטה הזאת שלא יהיה בה שום פסול הרי קיבל עליו לשומרה מהיזק זה ביחוד, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל סי' רצ"א וגם עיין מ"ש בס' יה"ת מזה, וא"כ יהיה מכאן לכאורה קושיא גדולה על הרמב"ן שהקשה דלמה מחייב ר' יוחנן בטבח אומן הא הוי היזק שאינו ניכר, והא לפמ"ש ר' זירא מפרש דר' יוחנן בהקדים לו דינר מיירי וחיובו הוה מטעם שעבוד, ומטעם מזיק באמת אין לחייבו משום דהוה היזק שאינו ניכר, ור' זירא עצמו מיישב לקושית הרמב"ן, וכן מה שתי' הרמב"ן דהכא הוה זה היזק ניכר, דכיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה הוי ההיזק שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף והרי ניכר הוא און חי לשחוט ע"ש, הא מדר' זירא מוכח דלא אמרינן כסברת תירוצו דאי כהרמב"ן דהיזק ניכר הוא בכה"ג, למה לן להקדים דינר ותיפוק לי דחייב מטעם מזיק ואפי' בלא דינר נמי.
והנה זה מבואר עכ"פ להדיא מן הש"ס דבעינן דוקא שיקדים לו את השכר, וא"כ יש לתמוה על כל הפוסקים שלא הזכירו כלל לתנאי הזה וסתמו לומר דבשכר חייב ויותר תמוה מה שכתבו הטור והרמ"א כיון דאותן הטבחים שנוטלים הכרכשאות שומרי שכר הם ואם קלקלו חייבין כיון דשקילו אגרא, הא שכר דכרכשאות לא בא אלא בסוף אנן לא בעינן שיקדים לו את השכר ומשום דמטעם מזיק אין לחייבו כמה שביארנו כדאמר ר' זירא להדיא, והנ"ל בזה דהנה עיקר דברי ר' זירא דמצריך דוקא שיקדים לו את השכר ומשום דמטעם מזיק אין לחייבו, תמוה מאד דהא לעיל שם בסוגיא זאת גופא קאמר שמואל טבח אומן שקלקל חייב מזיק הוא פושע הוא, הרי להדיא דשמואל חייבו מטעם מזיק, ואע"ג דקאמר נמי פושע הוא בע"כ דעיקר החיוב הוא מטעם מזיק דאל"כ בחנם אמאי חייב דנהי דשומר חנם חייב בפשיעה, מ"מ הכא דלא משך עדיין א"א לחייבו מטעם שומר דשומר אינו מתחייב בשמירה כ"א משעת משיכה ובע"כ דמטעם מזיק הוא והא דקאמר נמי פושע הוא, היינו דבטעם מזיק לחוד לא סגי דאכתי הו"א דההיזק הזה קרוב לאונס הוא, דפטור בו אדם המזיק וכמבואר בתוס' ר"פ המניח ובב"מ ס"פ האומנין דבאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק, לזה קמ"ל פושע הוא, פי' דההיזק הוה קרוב לפשיעה דחייב בו אדם המזיק, אבל חיובו הוא מטעם אדם המזיק, ויישבתי בזה מה שהקשה בשמ"ק למה לו לשמואל לומר תרתי, מזיק הוא פושע הוא ע"ש, ולפמ"ש מבואר דאשמועינן בזה דיסוד החיוב הוא משום דהוי קרוב לפשיעה דאל"ה לא הי' חייב גם מטעם מזיק וא"כ קשה על ר' זירא בתרתי, דפטר בחנם ולא מחייב כ"א בשכר, וגם מצריך שיקדים המעות דוקא, ואמאי לא מחייב אפי' בחנם לגמרי ומטעם מזיק וכדשמואל, והנה הקושיא הזאת מצד עצמה היה מקום ליישב עפמ"ש התוס' ר"פ המניח דאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק והוכיחו זה מדברי ר' יהודה דקאמר שומר חנם ישבע נושא שכר משלם, והשתא מדפטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דבאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה וכן מברייתא דהכא דפוטר טבח אומן בחנם ומחייב בשכר והיינו נמי משום דקלקול דשחיטה דמיא לאונס דגניבה ומתחלה סובר המקשה דדמיא לאונס דאבידה להכי שומר חנם נמי חייב מטעם אדם המזיק, ומסיק דקלקול זה דומה לאונס דגניבה ואין לחייבו מטעם אדם המזיק ולפי"ז א"ש דברי ר' זירא דשמואל דאומר להדיא מזיק הוא פושע הוא, וכיון שזה הקלקול דשחיטה אליבי' דומה לקלקול דפשיעה שפיר חייב מטעם מזיק ואפי' בחנם ור' יוחנן ור' זירא סברי דקלקול זה דומה לאונס דגניבה ומטעם מזיק אין לחייבו ורק משום שסובר כמ"ש בשם הרמ"ה משו"ה אינו חייב עד שיקדים לו את המעות דוקא דבלא"ה לא משתעבד, אלא דאכתי אין מיושב סברת ר' יהודה דב"מ וכן ברייתא דהכא דמחייבי בשכר אע"ג דלא הקדים לו המעות הא מטעם שמירה אין לחייבו אפי' לשומר שכר כיון דלא משך ולא ניחא לו לקנות דזהו עיקר טעם דר' זירא דמצריך דוקא לקדימת המעות דליהוי כשכיר דמשתעבד בדמים וכנ"ל וכן פסקי השו"ע תמוהים אכתי דלפום מאי דפסקינן שדוקא שומר שכר חייב ושומר חנם פטור מכלל דס"ל שאין החיוב מטעם מזיק דאי מטעם מזיק לא שייך לפלוגי בין בחנם לבשכר דאפי' בחנם נמי חייב, אלא ודאי שסבירא לו שקלקול זה דמיא לאונס דגניבה שקרוב לאונס ובלא"ה נמי בע"כ צ"ל דלא קי"ל כשמואל דקלקול דשחיטה ידמה לפשיעה, דהא טעמא דשמואל הוא משום דמדמה לה לנתקל פושע כדאמר להדיא ואנן הא קי"ל דנתקל לאו פושע הוא כמבואר לקמן סי' תי"ב, וכיון שבע"כ הקלקול דשחיטה דמיא לאונס דגניבה ואין לחייבו מטעם מזיק וגם מטעם שומר אין לחייבו כיון דלא ניחא לו למושכה, וא"כ אמאי לא הצריכו לתנאי דהקדמת המעות כמו שמצריך ר' זירא, ועל הטור יש לומר דלשיטתו דפוסק כתוס' ורא"ש דשומרין לא בעי משיכה להתחייב באונסין ולהכי שפיר חייב מטעם שומר שכר דחיובו בגניבה דלענין שיהא שומר שכר לא בעינן להקדמת המעות, אבל השו"ע שבכמה מקומות הביא לדעת הרמב"ם דבעינן משיכה בשומרים וכמבואר לעיל סי' רצ"א ולקמן סי' שי"ז, לדידיה יקשה למה לא מצריך תנאי הזה שיקדים המעות.
אכן שוב התבוננתי שיש מקום לחייב גם לדידן מטעם מזיק ואפ"ה דוקא לשומר שכר ולא לשו"ח, דהנה אף שרבים הבינו בכוונת התוס' ר"פ המניח במה שכתבו דאונס דכעין גניבה פטור בו אדם המזיק דהיינו אפי' בשומר שכר, והא דמחייב ר' יהודה בשכר, היינו מטעם שמירה, אכן לבבי לא כן ידמה בכוונת התוס' דאיך יעלה כלל על הדעת לומר כן דשומר שכר שמחוייב לשמור מהיזק דגניבה ואם נגנב על ידי אחרים חייב, וכשהוא בעצמו יעשה היזק כזה שהוא כעין גניבה, יפטר, והא זה פשוט שאין ההיזק בא ע"י עצמו יש לחייבו יותר מאילו קרה סיבה כזאת ע"י אחרים, והראי' דהא שומר חנם פטור מאבידה כשלא שמרו ונאבד ואפ"ה אם הוא עצמו עשה היזק דכעין אבידה חייב, וא"כ שומר שכר שחייב נמי בגניבה ממש, כ"ש כשהוא עצמו עושה היזק דכעין גניבה דחייב, ועמ"ש לעיל סי' ד"ש, ועוד דהא טעם החילוק של התוס' לפטור בהיזק דכעין גניבה, היינו משום דאאונס כזה לא הוה לי' למירמא אנפשיה אונס כזה, וא"כ למה יפטר כשהוא בעצמו עשה היזק כזה, ולזה נ"ל לנכון דמה שכתבו התוס' דבאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק, היינו דוקא בשומר חנם אבל שומר שכר חייב ודאי מטעם מזיק, ולפ"ז הא דמחייב ר' יהודה בב"מ לשומר שכר שהעביר חבית ונתקל דהיינו נמי מטעם מזיק ולא מטעם שומר ואפ"ה שומר חנם פטור, דאילו הי' מזיק גמור היה שומר חנם נמי חייב, אבל מזיק כזה דכעין גניבה שקרוב הוא לאונס שומר חנם פטור דהאי כדיני' והאי כדיני' שומר חנם דפטור בגניבה דלא הו"ל למירמי' אנפשי' אונס כזה אפי' כשהזיק הוא בעצמו בכעין זה נמי פטור, אבל שומר שכר דבגניבה ממש יתחייב כ"ש דחייב כשהוא עצמו עשה היזק כזה, וא"ש מה שלא הצריך ר' יהודה להקדים את המעות כיון דאין חיובו משום שכיר דלבעינן שישתעבד בדמים, אלא החיוב הוא מטעם מזיק, ושומר שכר מיקרי אפי' כשלא הקדים לו את המעות דבשלמא אם נצרך שישתעבד ע"י הדמים, והדמים יעשו קנין בעינן דוקא שיקדים לו את המעות, אבל הכא דלא בעינן רק שיהי' עליו דין דשומר שכר ואם אך תנאי השמירה היה ע"מ שישלם לו שומר שכר מיקרי אפי' כשלא הקדים לו נמי חייב שפיר מטעם מזיק, וראי' לדברינו דחיוב דשומר שכר מטעם מזיק הוא ממה שאמרו בב"ק שם אי אמר מזיק הוא הו"א דוקא בשכר חייב ולא בחנם, ועיין פירש"י, וקשה מאד להלום זאת, דהיכן מצינו במזיק שיהא חילוק בין בחנם לבשכר ולדברינו מבואר, דזהו הכוונה, אי אמר מזיק הוא הו"א דקלקול זה אינו דומה כ"א לאונס דכעין גניבה ושזה דוקא בשומר שכר חייב דשומר חנם פטור במזיק כזה, משו"ה אשמעי' דפושע הוא, פי' שההיזק דומה לפשיעה ואפי' בחנם חייב, וגם פסק השו"ע מיושב לפי"ז, דבאמת חייב דטבח מטעם מזיק הוא, ולהכי לא הזכירו לתנאי דקדימת המעות ואפ"ה פטרינן בחנם משום דקי"ל דקלקול דשחיטה דמיא לאונס דכעין גניבה, דרק שומר שכר חייב ולא שומר חנם, ולענין דליהוי שומר שכר לא בעינן הקדמת המעות וכמו שביארנו לעיל, אלא דלפ"ז חוזר וניעור הקושי' בסוגיא גופא דאמאי מצרכו ר' יוחנן ור' זירא להקדמת המעות כיון שאפי' לסברת ר' יוחנן דקלקול דשחיטה הוי כעין אונס דגניבה, היה יכול נמי לחייב לשומר שכר מטעם מזיק, והנה בישוב הסוגיא היה נראה לתרץ, באופן אחר, דלעיל הבאתי קושיית הרמב"ן למה מחייבינן לטבח אומן הא הוה היזק שאינו ניכר, וכבר כתבתי דקושיתו אין שייך כ"א כשנאמר דחיובו הוא מטעם מזיק, אבל אי נימא דהחיוב הוא מטעם שעבוד, ודאי שחייב אפי' בהיזק כזה שאינו ניכר, כיון שעיקר הקלקול שבזה אינו ניכר, וכשנשתעבד לשמור לו שלא יבא לידי קלקול הזה הרי הוא כאילו התחייב עצמו בפירוש לשמור את הבהמה מקלקול הזה ולפ"ז א"ש הסוגיא, דשמואל שאומר דינו אליבא דר' מאיר, וכדאמר בהדי' אנא אמינא אליבא דר' מאיר, ור' מאיר לשיטתו דסובר כחזקי' גיטין דנ"ג דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק, משו"ה שפיר קאמר דחייב מטעם מזיק ולא איכפת לן במה שאינו ניכר משא"כ ר' יוחנן דסובר בגיטין שם דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק, לא מצי לחייבו מטעם מזיק כיון דהיזק שאינו ניכר הוא, ובע"כ דחיובו מטעם שעבוד, משו"ה הצריך דוקא שיקדים לו את המעות, והיינו מה דקאמר התם בתירוץ דר' יוחנן וכי הא דאמר ר' זירא הרוצה שיתחיב לו טבא יקדים לו דינר דאינו מובן לאיזה צורך יביא מר' זירא, ולפמ"ש ניחא, דבמה שמשני הש"ס כיון בשכר הו"א שאם אך הבטיח לתת לו שכר נמי סגי אע"ג דלא הקדים לו המעות, וזה אי"א לר' יוחנן דמחייב רק מטעם שעבוד, לזה מסיים כי הא דר' זירא, פי' דבשכר דקאמר היינו כגון דר' זירא שיקדים לו המעות דוקא ודו"ק. ומיושב נמי בזה מה שהקשו התוס' בב"מ על לשון הברייתא דקאמר' בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר ולסברת המקשה דסובר לחייב גם בחנם מאי נתינת טעם דמפני שהוא כנושא שכר דקתני, ועוד מאי ס"ד דמקשה דמחייב גם בחנם ע"ש, ולמ"ש לא עלה כלל על דעת המקשה לחייב גם בחנם, וגם המקשה היה סובר דבחנם פטור משום דהוה כעין גניבה דפטור מטעם מזיק, אלא דמקשה מלשון הש"ס דמסיק בדר' יוחנן כאן בשכר וכי הא דר' זירא היינו שמצריך דוקא להקדמת המעות, ובלא הקדים פטור אע"ג שהבטיח לו שכר, ע"ז פריך מברייתא דקתני מפני שהוא כנושא שכר דלשון זה משמע שאכתי לא קיבל את השכר והרי הוא חייב כמו שנושא שכר, פי' כאילו כבר קיבלם, וע"ז משני אימא מפני שהוא נושא שכר פי' שכבר קבלם וחיובו מטעם שעבוד ואתי שפיר הסוגיא.
ואמנם אף שהסוגיא מיושב בדרך הזה, אכן אכתי דברי השו"ע צריכין עיון, דלדידן דפסקינן דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק לא נוכל לחייב מטעם מזיק ובע"כ דהחיוב הוא מטעם שעבוד, ואמאי לא הצריכו להקדים את המעות, ולכן בכדי להשוות סוגיית הש"ס עם פסק השו"ע, וגם ליישב שברת רמב"ן אשר בתחלת דברינו הקשינו עליו מהך דר' זירא, נראה דודאי סברת רמב"ן צודקת היא דקלקול דשחיטה הוה היזק הניכר, והא דמצרכו ר' יוחנן ור' זירא להקדמת המעות י"ל דס"ל דקלקול דשחיטה אפי' כאונס דגניבה נמי לא הוי אלא כאונס גמור, וא"כ גם לשומר שכר א"א לחייבו מטעם מזיק, דדוקא אונס שהוא כעין גניבה דכיון דעל גניבה ממש חייב שומר שכר, חייב נמי מטעם מזיק, אבל באונס גמור פטור מטעם מזיק, להכי מצרכי דוקא להקדמת המעות דליחייב מיהא מטעם שעבוד, ומעתה מתורץ הכל דלסברת ר' יוחנן ור' זירא דקלקול דשחיטה הוה אונס גמור, ובע"כ דחיובו הוה מטעם שעבוד, משו"ה הצריכו להקדמת המעות, אכן אנן לא ס"ל בזה כר' יוחנן אלא כפשטא דברייתא דמפני שהוא כנושא שכר היינו שהבטיח לו את השכר, דל"ל לשבש הברייתא ולמיתני מפני והוא נושא שכר, וא"כ מוכח דקלקול השחיטה הוי מיהא כאונס וגבה דשפיר נוכל לחייבו מטעם אדם המזיק אע"ג דלא הקדים לו את המעות, ומשו"ה לא הזכיר בשום דוכתא תנאי זה דקדימת המעות, והיוצא מכל מה שכתבנו דכל היכי דלא הקדים המעות חייב מטעם מזיק, דדוקא בהיזק הניכר כגון קלקול שחיטה וכרמב"ן אבל בהיזק שאינו ניכר כגון בטבח שנותק הסירכא דהוה אינו ניכר לכו"ע וכמ"ש הנתיבות, או אפי' בשחיטה גופא כשעשה היזק כזה שהוא רק מן החומרא דלא שייך לומר דהוה כאילו התיז את ראשה וכמ"ש בקצוה"ח לא נוכל לחייבו כ"א כשהקדים לו את המעות דאז חייב מיהא מטעם שעבוד וכנ"ל ודו"ק. ובעיקר התירוץ של הרמב"ן דכיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק שאין זה שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף והרי ניכר בין חי לשחוט, העיר ע"ז בס' ים התלמוד דאכתי לא הועיל כלום דמ"מ נפטר מחמת דשייך בו כדי שיודיעו, וכמו דאמרי' בגיטין אי אמרי' היזק שאינו ניכר שמי' היזק דפטור בשוגג כדי שיודיעו, וההו"ד כאן שבאמת אינו ניכר הפסול לעין רק על ידי זה שאומר ששהה שעל ידי זה הוי היזק ניכר, אבל אכתי נפטרו בכדי שיודיעו ע"ש, ואפשר לומר דהכא מיירי שקלקל את השחיטה בפני עדים שהיו בשעת מעשה וראו ששהה בשחיטה, וא"כ לא שייך החשש דשלא יודיעו, ולכאורה היה אפשר להוכיח דבע"כ בהכי מיירי ששהה בפני עדים דאל"ה א"כ למה יתחייב כלל הא לא הפסידו כלל דכיון דאין עד אחד נאמן באיסורין לאסור את המותר ולא מהימן כלל במה שאומר שנתנבלה בשחיטה, וכיון דהבהמה אינה נאסרת כלל עפ"י דבורו ונמצא ממילא דלא הפסידו כלום ואין על מה לחייבו, אע"כ דמיירי הכא שהעדים ראו את זה ששהה בשחיטה, אלא דבאמת לאו הוכחה הוא כלל דכיון דאתחזק איסור שאינו זבוחה, א"כ לאו על העדאת העד אנו אוסרים דבאמת עד אחד לאו כלום הוא לענין איסור, אבל גם היתר עדיין ליכא, דהא תינח כשהעד מעיד שנשחטה כהוגן אנו סומכים על עדותו להתירה, וגם בזה כמה דיו נשפכו למה באמת מהימן עד אחד להוציא מחזקה כאשר הקשה ההגהות אשרי בגיטין, ועיין בתוס' ורא"ש פ"ק דגיטין אבל כשהעד אומר שנפסלה בשחיטה, לאו אעדותו סמכינן, אלא משום דליכא מי שמתירה ומוציאה מחזקת איסור, מ"מ הכא בסוגיא דב"ק דלא נחית כ"א לאשמועי' הדין אי פושע הוא השוחט שקלקל שפיר יש לומר גם בלא ראי' דמיירי בכה"ג שעדים ראו ששהה בשחיטה, ואשמועי' דבכה"ג האומן חייב דלא שייך בכה"ג החשש בכדי שיודיעו, אבל באמת היכי דליכא עדים שפיר י"ל דפטור באמת מטעם דכדי שיודיעו ודו"ק, ועוי"ל והוא העיקר עפמ"ש התוס' ב"ק ד"ק בד"ה טימא דבדיין שהוא חכם ובעל הוראה לא חיישינן ובודאי יודיענו ע"ש, וא"כ לפ"ז כ"ש בשוחט דצריך להיות ירא שמים מרבים דלא חיישינן שמא לא יודיעו, דבודאי לא יכשיל את חבירו במאכלות אסורות בנבילה גמורה מפני הפסד ממונו ודו"ק.
סעיף ו' במחבר המראה דינר לשולחני וא"ל יפה הוא ונמצא רע, כתב המרדכי פ' הגוזל קמא דמראה דינר לשולחני אינו חייב אלא כשהוא נחסר מחמת רעתו והוא אומר שהוא טוב, אבל אם נמחה צורתו והוא אומר שהוא טוב פטור דהא אי שף מטבע של חבירו בידים נמי פטור, ולא עדיף מה שהזיקו בדבורו מאלו הזיקו בידים ע"ש, ותמה אנכי על המרדכי, דהא מה דפוטר רבה בשף מטבע של חבירו, היינו דסובר דלא דיינינן דינא דגרמי, ומשו"ה אין לחייבו בשף מטבע, דהיזק גמור און בזה כיון דלא חסרי', וגרמי לא דאין, אבל למאן דדאין דינא דגרמי ודאי דחייב בשף מטבע, דנהי דלא חסרי' מידי ואין בזה היזק ממש, מ"מ כיון דסוף סוף אפחתי' מכספא וגרס לו היזק, חייב מצד דינא דגרמי, והכי מפורש לקמן סי' שפ"ו דשף מטבע חייב, והיינו משום דקיי"ל כמאן דדאין דד"ג ע"ש ובבה"נ, וא"כ מה מדמה המרדכי דין דמראה דינר לשף דינר, הא מאן דמחייב במראה דינר לשולחני היינו דוקא אליבא דר"מ דדאין דד"ג וכמבואר בב"ק ד"ק, ולמאן דסובר דינא דגרמי באמת חייב גם בשף המי, אכן שוב עיינתי במרדכי גופא וראיתי שכתב דרבה דפוטר בשף מטבע אפי' לר"מ דמחייב בדינא דגרמי אפ"ה פוטר בשף מטבע, וכטעמו שכתב שם דגרמי לא הוי כ"א כשבא לו ההיזק באותו ממון גופא, אבל הכא אותו המטבע גופא לא הוזק כלל, וההיזק הוא מה שצריך להוציא על תיקון הצורה, ונמצא דע"י ממון זה בא לו ההיזק לממון אחר, והוה כמו שצריך לתת לרופא לרפאות הבהמה דפטור אפי' לר"מ, ולכן לשיטתו שפיר מקשה דא"כ במראה דינר וא"ל רע הא נמי אפשר לאומן לתקן את הצורה ובכה"ג פטור לכו"ע, אפי' לר"מ דלא עדיף משף בידים, משא"כ לשיטת הרי"ף וכל הפוסקים דלמאן דדאין דד"ג חייב גם בשף ורבה דפוטר היינו משום דלא ס"ל דד"ג, א"כ לדידן חייב גם בשף גם במראה דינר, ומשו"ה השמיטו הפוסקים דינא דמרדכי משום דלדידן דפסקינן דד"ג חייב גם בלא חסר נמי, ועיין בנה"מ שנדחק לתת טעם שהפוסקים לא זכרו דין דמרדכי ולמ"ש פשוט וברור הוא דלדידן לא קי"ל הכי וז"ב.
שם במחבר, ואם בחנם ראהו פטור והוא שיהי' בקי כו', מלשון זה משמע דבכל אופן שנמצא הטעות, הן כשהטעות הי' רק בצורת המטבע והן בעצם המטבע שנמצא כסף סיגים, בכל אופן פטור הבקי, אכן היש"ש בב"ק פ' הגוזל תמה על כל הפוסקים דהא בש"ס דב"ק דצ"ט קאמר כי תניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר אלא במאי טעו בסיכתא חדתא דהאי שעתא נפק מתותי סיכתא ופרש"י שנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת שעדיין לא היו בקיאין בה, הרי שדוקא כשהטעות הי' בסיכתא חדתא הוא דפטור, אבל לא כשנמצא החסרון בעצם המטבע, וא"כ למה לא הזכירו הפוסקים חלוק זה דדוקא בכה"ג פטור, ונ"ל פשוט דמה שאמר דטעו בסיכתא חדתא לא לאשמועי' שדוקא כשהטעות הי' בסכתא פטור אבל כשהחסרון היה בעצם המטבע שנמצא רע והכסף היה לסגים דחייב, דא"כ מאי פריך על ר' חייא דאמר זיל חלפי' ומ"ש דנכו ואיסור דפטורי, הא י"ל דהטעות דר' חייא הי' בעצם הדינר שנמצא בו סיגים, ובכה"ג גם דנכו ואיסור חייבי, אלא ודאי דדנכו ואיסור כיון דלא צריכי למיגמר פטורים אפי' כשטעו בעצם הדינר, ומה דקאמר התם דטעו בסיכתא חדתא הוא להורות דהם אומנים גדולים כזו דלא שכיחי למיעטי בעצם הדינר ורק בסכתא חדתא, אבל בודאי אפי' טעו בעצם הד הדינר נמי פטורים, וחילוק זה לא הוזכר כ"א על גודל בקיאותם דלא שכיחי לעטי כ"א בזה אבל אם בכ"ז אירע להם שטעו גם בעצם טיב המטבע נמי פטורים.
שם במחבר ואם אינו בקי חייב לשלם כו' והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך כו' לא הזכיר המחבר דין זה דצריך שיאמר עלך קא סמיכנא כ"א באינו בקי, ומשמע דבקי פטור אפי' כשא"ל עלך קא סמיכנא נמי פטור כיון דבקי ומומחה הוא, וכ"כ הש"ך בכוונת הרי"ף ע"ש מיהו נראה דדין זה במחלוקת תניא, דבב"ק ד"ק בעובדא דאחוי דינר לר"א, כתבו שם התוס' דצ"ל דאכתי היה צריך למיגמר, דאי לא הוה צריך למיגמר לא הווי מחויב כדמשמע גבי ר' חייא ע"ש אכן בהגהות אשר"י בשם רבינו יואל כתב דבאמת גם ר"א הוה מומחה דלא צריך למיגמר ואפ"ה חייב משום דא"ל חזי דעלך קא סמיכנא, ולא דמי לר' חייא דהתם דלא אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא פטור כשלא צריך למיגמר, הרי להדיא דלההג"א אפי' מומחה חייב בדא"ל עלך קא סמיכנא, ולתוס' מומחה פטור בכל אופן אפי' בדא"ל עלך סמיכנא, ולכן הוכיחו לפרש דר"א לא הי' מומחה וצריך למיגמר, דאי לא צריך למיגמר היה פטור אפי' בדא"ל עלך סמיכנא ודו"ק.