חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות שומר שכר
סימן שג
סעיף א' בהג"ה י"א אדם ששולח שום דבר לחבירו להוליכו ובתוך כך שלח לו דורון הוה ש"ש, והמחבר לא הביא דין זה מכלל דאינו סובר כן ובחדושנו לעיל סי' ע"ב סעיף ג' הוכחתי בראיות דבכה"ג דמתחלה לא ירד אדעתא דשכירות לא הוה ש"ש ע"ש.
סעיף ב' במחבר וי"א שאפי' שמר כראוי כו' או נם בעידנא דניים אינשי ונגנבו כו' חייב, פי' דהיינו דניים באונס שתקפתו תנומה ואפ"ה חייב לדיעה זו משום דס"ל דבגניבה חייב אפי' כשהגניבה היתה ע"י אונס גמור, ואפשר דלהכי נקט המחבר לשון קנה ובש"ס קאמר נא" פורתא" דנם משמע שתקפתו התנומה שלא ברצונו וכמ"ש ויאחזו תנומה, וגנא משמע שברצונו גנא, וכ"כ הפרישה דניים דקאמר הכא היינו באונס דאל"ה אין כאן פלוגתא דלכו"ע חייב לדידן דקיי"ל כר"ח ורבה בר רב הונא ובדברנו מיושב קושית הנתיבות בס"ק א' ע"ש וק"ל והנה בקצוה"ח כתב דאפי' לרבה דפטר בפ' הפועלים לא פטר כ"א בסבה כזאת דאמר התם שנפלה למים אבל בגניבה אפי' לרבה דחשיב לו אונס נמי חייב דכל גניבה קרובה לאונס ואפ"ה חייב ע"ש, ואין להקשות דא"כ מאי פריך התם לרבה מהא דותפול שבא ומהייתי ביום אכלני חורב גו' ותידד שנתי מעיני, דמשמע מזה שאם נם או הלך חייב, לישני דהא דבנם והלך חייב היינו בגניבה אבל ע"י סבה אחרת אה"נ דבנם והלך פטור, דמלשון הברייתות אלו הן אונסין ששומר שכר פטור עליהן משמע דליכא שום אונס אחר למיפטרי' בנם והלך, וכן מלשון הברייתא השני', עד מתי ש"ש חייב, דמשמע נמי שאין שום אונס שיכול למיפטר אם לא שמר כעין שמירה דהייתי ביום, ולרבה הא בכל האונסין זולת גניבה פטור אפי' בנם והלך בעידנא דניימי ואזלי אינשי ולסד הוכרח לתרץ בחזני מתא ומיושב קושית הנתיבות בס"ק ב' על הקצוה"ח ודו"ק.
סעיף ג' ש"ש פטור מאונסין ועיין בש"ך אם הפסיד שכרו ועמ"ש בחדושנו לעיל בסי' ס"ו מזה.
שם בהג"ה אם לא היה יכל להציל עיין בנה"מ דבש"ש כל שלא הגיע האונס לגופו של חפץ רק לגופו של שומר הוי כפשיעה, אכן ברש"י ב"מ דצ"ג להכי יהבי ונהי דלאו פשיעה כו' משמע משום דס"ל דלא הוי אונס אבל אם הי' זה אונס הי' פטור אע"ג דבגוף השומר ולא בגוף החפץ הוא והרשב"א מפרש באמת שטעמם דס"ל דבעיא אונס בחפץ ולא בשומר.
סעיף ט' במחבר רועה שטען הצלתי ע"י רועים בשכר נשבע ונוטל מה שטען כו', לא הזכיר כאן כ"א שצריך לישבע מה שהוציא אבל לישבע שלא היה יכל להשיג כ"א בשכר ובחנם לא היה יכל להשיג, לא הזכיר המחבר, אכן בשמ"ק לב"מ דצ"ג איתא בהדיא דגם ע"ז צריך לישבע שלא היה יכל להשיג כ"א בשכר ובהכי ניחא מה ששו"ח פטור מלשכור, ובאמת אינו מובן, כיון דהדר ושקיל השכר מבעה"ב מאי איכא בין שו"ח לש"ש, ומ"ש מהוכר הגנב דאפי' שו"ח עושה דין אע"ג דהתם יהיה לו עוד טירחא עד שיוציא מהגנב די"ל דכיון דאח"כ כשבא ליטול מבעה"ב צריך הוא לישבע שלא היה יכל להשיג כ"א בשכר, ועל שו"ח לא הטילו חיוב זה שיהיה מוכרח לישבע אם אין רוצה בזה וק"ל.
סעיף י' בש"ך סק"י וכל שומר מחויב לישבע שיודע בברור שנאנסה עיין לעיל סי' רצ"א מ"ש שם בשם כמה ראשונים דלא כוותי'.
סימן שד
סעיף א' במחבר העביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה כו', ומשמע דהחיוב הוא מדין ש"ש וכיון דשבירה אינו חשוב אונס גמור אלא כגניבה ואבידה משו"ה שומר שכר חייב ושו"ח פטור, וצריך ביאור דנהי דמדין שומר אין לחייבו, אבל אכתי נחייבו מדין אדם המזיק והתוס' בב"מ שם ובב"ק דכ"ז כתבו באמת להוכיח מכאן דגם אדם המזיק אינו חייב דכעין גניבה דאי אדם המזיק חייב גם בנתקל א"כ מ"ט פטור שומר חנם בדין זה דמעביר חבית נהי דפטור מטעם שמירה אכתי לחייב מטעם אדם המזיק, אכן דברי התוס' כיון דאדם מועד לעולם למה פטר באונס דכעין גניבה, ומהכא אין ראי', חדא די"ל דהכא במעביר לא מיקרי אדם המזיק משום דאיהו לא שברה בידים או בגופו רק שנפלה לארץ ונחבטה ונשתברה וא"כ קרקע עולם הוא שהזיקתו ורק משום שלא נזהר בשמירתה הוא דקמחייב ולכך קמדמינן לשומר חנם או לשומר שכר אבל אינו ענין כלל לאדם המזיק בגופו או בידים וכ"כ להדיא השמ"ק בשם הראב"ד בב"ק, ועוד דאפי' אי נימא דגם בכה"ג דמעביר מיקרי אדם המזיק אפ"ה איכא לחלק בין אדם המזיק כשאינו שומר למזיק כשהוא שומר וכמו שחילק הריב"א הובא בשמ"ק בב"ק ספ"ב בסוגיא דנפל מן הגג דכיון דהוה שומר לא שייך בו דין אדם המזיק שהרי עליו מוטל להתעסק בדבר זה ולכך אינו חייב כ"א בפשיעה אבל אדם דעלמא מה לו להתעסק כלל בדבר כיון שאינו מוטל עליו לכך חייב בכעין גניבה, אבל שומר כיון שמתעסק בזה לטובת הניזק לאו אדם המזיק הוא ויש להם רק דין שומר אם שומר חנם או שומר שכר, ומנא להו לתוס' להניח ליסוד דמעביר הוה אדם המזיק ושומר חייב נמי מטעם אדם המזיק ובדברנו היה מיושב נמי קושית התוס' בב"ק דל"ח בתוד"ה אמר רבה, דעל אוקימתת רבה דהא דמחייב ר' יהודה היינו במתכוין להורידה ונשברה מעצמה, הקשו התוס' והא ר' יהודה אית לי' בפ' האומנין גבי מעביר חבית ממקום למקום דנתקל לאו פושע הוא, ולמ"ש הדבר מופרך מעיקרו דהתם לא הוה אדם המזיק, ועוד כיון דשומר הוא לא דמי לאדם המזיק וכמ"ש ורק התוס' לשיטתייהו דמעביר הוה אדם המזיק וגם לא מחלקינן בין שומר לאדם המדק לזה לשיטתם שפיר הקשו, אבל אין דבריהם מוכרחים וכמ"ש ועיין היטב במ"ש מזה בארוכה לקמן סי' ש"ו.
סימן שה
סעיף ו' במחבר האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך הוה שמירה בבעלים כו' הכי הוא שיטת רש"י דאינו שמירה בבעלים כ"א בשמור לי ואשמור לך דז"ל בב"מ דפ"א בד"ה שמירה בבעלים, אשמור לי ואשמור לך קאי ששניהם זה במלאכתו של זה, אבל השאילני ואשאילך כו' אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר עכ"ל, הרי להדיא שאפי' בהשאילני ואשאילך נמי לא חשיב שמירה בבעלים וטעמו פשוט ומבואר דבבעלים לא הוה כ"א כשגוף הבעלים שאולים נמי במלאכתו, וידוע שיטת הרמב"ם בפ"ו מהל' שכירות דס"ל בכל הני בבי דהוי שמירה בבעלים, אפי' בשמור לי ואשאילך והשאילני ואשמור לך נמי, והנה בהשאילני ואשאילך י"ל דהוה נמי עמו במלאכתו לשמור לו כליו השאולים בידו וכמ"ש כאן הטור, וקצת ראי' יש לזה נמי מן הירושלמי דפ' השואל הלכה ג' השאילני פרתך ואני נשאל לך וכמ"ש המראה פנים שם ע"ש אכן בבבא דשמור לי ואשאילך והשאילני ואשמור לך כבר השיגו הטור אמאי הוה שמירה בבעלים, ומ"ש הב"י דהרמב"ם ס"ל דלאו בעלים ממש בעינן, אלא כל שכליו של אדם במלאכת חבירו הוה נמי כאלו הוא עצמו במלאכתו, כבר הרגיש בעצמו שזה אין מספיק אכתי בהשאילני ואשמור לך דאין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו, וכן מ"ש הט"ז כאן דסברת הרמב"ם לאו משום דכליו הוי כאילו הוא עצמו, אלא משום דבשמור לי ואשאילך הוי הוא עצמו ממש שאול, כיון שמשועבד ליתן לו בשאלה, ואפי' אם לא יתן לו בידים מ"מ חייב הוא להראות לו להיכן מונח ולא ימחא לו ליקחנו ע"ש, ולא זכיתי להבין דבריו דא"כ כל השאלות שבעולם יהי' שאילה בבעלים כיון דהבעלים נותנין לשואל בידים החפץ או לפחות מראים לו היכן מונח, והרי מטריחים בזה לטובת השואל, ועוד דהא תינח כשקיבל זה תחלה חפץ הנשמר דאמרינן כיון שנשתעבד גופו להמציא לו כלי הנשאל הוי כבעלים עמו אבל כשזה השאיל לו מקודם חפצו, דכבר עשה חיובו ונסתלק שעבודו, וכשנכנס אח"כ זה לשמירה אין בעלים עמו שוב וצ"ע. $$(ציור בספר)$$