חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות פקדון
סימן רצא
סעיף א' שו"ח פטור כו' ואינו חייב כ"א בפשיעה ויש לחקור או שומר חייב גם בהיזק שאינו ניכר ומדברי התוס' נראה להוכיח דשומר דינו כמזיק בעלמא ומיפטר בהיזק שאינו ניכר, דבב"ק דמ"ה דפלוגתא דר' יעקב ורבנן בהחזירו שומר לבית בעליו אם מוחזר דרבנן סברי אם החזירו לבעליו משנגמר דינו אין מוחזר ור' יעקב אומר אף משנגמר דינו מוחזר מסיק הש"ס דבגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי, ורבנן סברי אין גומרין דינו אלא בפניו דאמרי לי' אי אהדרתיה ניהליה הוה מעריקני' לי' לאגמא השתא אתפסתי' לתוראי בידא דלא יכילנא לאשתעויי דינא כו' ופרש"י דאתפסתי' בידים שמסרו לב"ד לדונו אסקילה ולכך א"י לומר הרי שלך לפניך לפי שהתפיסו בידים, ובתוס' שם הקשו על רש"י וז"ל וקשה לפירושו דאם זה ההיזק לא הוה היזק ניכר אפי' אתפסי' בידים לא יתחייב, ואם הוא ניכר אפי' תפסו ב"ד מאליהן לא יפטר כו' ע"ש, הרי להדיא בדברי התוס' דאי לא הוה היזק ניכר פטור אפי' שומר דהא התם בשומר קא מיירי, אלא דלא מסתבר לומר הכי דאיך שייך לדמות שומר למזיק דעלמא, דאע"ג דבמזיק קיי"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק, אבל גבי שומר כיון דקיבל שמירתו עליו יש לומר דאפי' כשנתקלקל בהיזק שאינו ניכר מחמת פשיעתו חייב נמי ויש עוד להביא ראיה דשומר חייב גם בהיזק שאינו ניכר מהא דקתני בב"מ דנ"ח לשמור התינוקות ופרש"י שהיו מגדלים אותם לשמור כדי שלא יטמאו והנה אם טימא טהרות של חבירו אפי' במזיד קיי"ל דפטור מטעם דהוי היזק שאינו ניכר ואפ"ה בשומר חייב, הרי להדיא ששומר חייב אפי' בהיזק שאינו ניכר, אלא דראי' הזאת יש לדחות דשאני התם דקיבל לשמור מן הטומאה דעיקר קבלת השמירה היה על זה לשמור התינוקות מטומאה והרי קיבל בפירוש את השמירה גם מהיזק שאינו ניכר ובכה"ג פשיטא דחייב דכל אדם יכול להתחייב כפי רצונו, אבל בסתם שומר אפשר שאינו מחויב לשמור מהיזק שאינו ניכר וכסברת התוס', ונראה להוכיח דסתם שומר פטור בהיזק שאינו נו ניכר מסוגיא דב"ק שהבאתי מדקאמר בטעמא דרבנן דמשו"ה לא מצי אמר הרי שלך לפניך משום דא"ל אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא לי' לאגמא השתא אתפסתי' כו', ובין לפרש"י דהחיוב הוה בזה משום דאתפסתי' בידים, ובין לפי' התוס' דמה שע"י פשיעתו נפל לב"ד הוה זה היזק ניכר מה שהוא לפנינו ביד ב"ד עכ"פ עיקר החיוב הוא על פשיעה השני' דלא הצילו מיד ב"ד, אבל על פשיעה הראשונה שלא שמר השומר ועל ידי זה נגח ונתחייב מיתת ב"ד, על זה אינו חייב לכו"ע ובודאי דמצי א"ל הרי שלך לפניך והיינו משום דהוי היזק שאינו ניכר, ואי נימא דשומר חייב גם בהיזק שאינו ניכר למה להש"ס טעמא דאתפסתי' לתוראי תיפוק לי' דחייב על נגיחה הראשונה אע"כ דגם שימר מצי אמר הרי שלך לפניך בהיזק שאינו ניכר, ורק התם חייב משום דהוי היזק ניכר מה שהוא ביד ב"ד וכסברת התוס', והנה היש"ש פ' הגוזל סי' כ' כתב לחלק בין שומר לגזלן והכי הוא דעת הרמב"ם דפסק בפ"ג מהלכות גזילה כסתם מתני' בשור היוצא ליסקל דגזלן אומר הרי שלך. לפניך ובשומר פסק כת"ק דר' יעקב ע"ש, ומזה הבינו האחרונים דסברת הרמב"ם והיש"ש הוא לחלק, בין שומר לגזלן, והשומר חייב אפי' בהיזק שאינו ניכר, ועמ"ש בזה השער המשפט לעיל סי' ס"ו, אבל תמהני מאוד איך העלו כוונה זרה כ"כ בדבריהם, דהא למה שכתבתי דראי' מוכרחת יש מסוגיא דב"ק דגם שומר מצי אמר הש"ל מדלא מחייב אפשיעה ראשונה דנגיחה, וסברת חילוק הרמב"ם בין שומר לגזלן נ"ל ברור עפמ"ש השמ"ק בב"ק שם בשם הראב"ד וז"ל אלא הכא בהא קמיפלגי רבנן סברי פושע הוא בשמירתו בשעת גמר דינו חוץ מן הפשיעה שפסע בשמירה הראשונה דאמר לי' אי לא אתפסתי' ניהלי' הוה מעריק לאגמא קודם שנגמר דינו ולא היו גומרים את דינו ואת נמי מיבעי לך למיעבד הכי הלכך כיון שפשע בגמר דינו כשנגמר הדין לשומר נגמר כי הוא הביא עליו האיסור, משא"כ בחמץ בפסח כי הגזילה אחת היא ובשעת הגזילה ראוי היה להשבון וכל שהוא בהיתר אין בו אלא גזילה הראשונה וכשבא זמן האיסור כיון שלא בא כאן גזילה אחרת והאיסור ממילא בא עליו וכו', אבל חמץ כדקאי קאי עכ"ל, והסבר הדברים דגזלן אין עליו חיוב אלא על תחלת גזילתו וכל שלא נשתנה בשינוי הניכר הרי מחזיר לו כעין שגזל, ואע"פ שנשתנה בהיזק ניכר ע"י פשיעתו שתפסו ב"ד זה אינו כלום, כי הוא לא קיבל עליו שמירת הדבר ההוא, אשר ע"כ אף דתפיסת ב"ד היה כמו היזק ניכר מ"מ איננו מפסידו בידים אלא פשיעה בשמירה הוא, והוא לא קיבל עליו שמירה משא"כ שימר דאע"ג שעיקר חיובו בא לו ע"י פשיעה הראשונה שנגח מ"מ לא כלתה שמירתו, ועדיין שומר הוא על הפקדון, הרי להדיא דעיקר החיוב הוא רק מפני שבשומר. לא כלתה שמירתו וחייב על פשיעה השני' משום דהוה היזק ניכר, אבל על פשיעה הראשונה פטור לכו"ע משום דהוה היזק שאינו ניכר וגם שומר פטור מזה, וברור שהכי הוא כוונת הרמב"ם והיש"ש במה שמחלקו בין שומר לגזלן, אבל לא מפני ששומר חייב גם בהיזק שאינו ניכר כמו שהבינו האחרונים, ועיין במג"א או"ח סי' תמ"ג שנסתפק שם במשכן חמץ לאחד ועבר עליו הפסח אי מצי א"ל הש"ל והחק יעקב הביא בשם תשובת שער אפרים דסמיך על מה דמחלק היש"ש בין שומר לגזלן דבשומר לא מצי א"ל הש"ל, והשיג עליו דהיש"ש לא קאמר כ"א מטעם הזה דהוה מעריקנא לאגמא ע"ש, יפה כיון בזה אם כי לא הזכיר לכל מה שכתבנו, אבל בעיקר הדין יפה כיון דחילוק היש"ש לחייב בשומר הוא, רק על פשיעה השניה ולא מטעם היזק שאינו ניכר ואם נאמר דגם זה הוה פשיעה מה שלא מכר את החמץ חייב הנפקד מטעם זה גופא שפשע ולא מכר החמץ ועמ"ש בתשובת חת"ס חאו"ח סי' ק"ה מזה, והנה בס' שער המשפט שם הוכיח מדברי התוס' דב"ק דנ"ו שכתבו דשומר חייב בהכחשה דהדר ובהרקיבו מקצתן, וגזלן פטור, דגזלן לאו שומר הוא, ורצה מזה להוכיח שגם לענין היזק שאינו ניכר חלוק דין שומר מגזלן, אבל באמת מהתם אין ראי' דבהכחשה דהדר כיון דהפחת ניכר ואפ"ה בגזלן כיון דלא קבל עליו שמירה מצי א"ל הש"ל, אבל שומר כיון שקבל שמירה עליו חייב בעד ההפסד זה גופא שהוכחשה או שהרקיבו, אבל בהיזק שאינו ניכר למאי דקיי"ל דלאו שמיה היזק, א"כ ליכא בזה שום היזק ולכן אפי' בשומר מצי אמר הש"ל, והנה בקצוה"ח כ כאן הביא דברי הרמב"ן והריטב"א מה שכתבו לחלק בין גזלן דמשלם כשעת הגזילה ובין שומר דמשלם כשעת הפשיעה, ועמ"ש בדרך רחוק, וברור אצלי דכוונתם הוא נמי כמו שכתבתי, דגזלן אינו חייב כ"א על גזילתו הראשונה, אבל מה שהוכחש והוזל בינתיים אין עליו שום חיוב, דלא קיבל עליו השמירה ולכן אינו חייב כ"א כשעת הגזילה, משא"כ שומר דקבל עליו לשמור מן ההפסד חייב גם על ההיזק שנעשה בינתיים וז"ב.
סעיף ב' במחבר ואפי' לא קיבל בפירוש אלא שא"ל הנח לפני הוה שומר חנם, לקמן בסעיף ה' העליתי דדוקא באם החפץ הניתן לשמירה הוא שלא בבית הבעלים דכיון שהבעלים סלקו שמירתם חייב השומר אפי' באמירה, משא"כ בבית בעלים לא מהני הנח לפני ושם הארכתי.
סעיף ה' במחבר ויש מי שאומר שהשומר הזה מיד כשקבל עליו לשמור כו' חייב אע"פ שלא משך כו' ומפני שדין זה צריך ביאור אמרתי להאריך ולברר כיד ה' הטובה עלי, הנה במשנה ב"ק דמ"ט גנב ברשות בעלים כו' היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות בעלים ומת חייב נתנו לבכורית בנו או לב"ח לשו"ח לשומר שכר כו' והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו מה שהוציאו מרשות בעלים חייב, ורש"י ותוס' פירשו דחייב דקתני במתניתין על הגנב קאי, פי' דמתחייב הגנב במשיכת שוחד משום דשלחו הוא, ובשמ"ק שם הביא בשם הראב"ד שהקשה על פירושם, דהאיך אפשר לומר שתהא משיכת השומר כמשיכת הגנב לקנות אותה הגנב באותה משיכה ולהתחייב, דלא מבעי למ"ד המגביה מציאה לחבירו דלא קנה ודאי דלא קנה אלא אפילו למ"ד המגביה מציאה לחברו קנה הכא לא קנה דהתם שאני שמתכוין לזכותו למי שהגביה עבורו אבל הכא שומר כי מגביה לו לא לזכותו לגנב הוא מגביה אלא לשמרה בעלמא ע"ש. והנה הראב"ד ז"ל הבין דלפי' התוס' משום הכי חייב הגנב משום דהשומר מגביה בשבילו, ולהכי שפיר מקשה, ואנן חלילה להם לחשוב כן ומה שכתבו דהגנב חייב במשיכת השומר, אין זה משים דהשומר הזה הגביה עבור הגנב, דודאי השומר לא הגביה. כ"א לשמירה בעלמא, ובזה גופא חייב הגנב, דזה עצמו הוה הקנין של הגנב וכמ"ש הרר"י הובא בשטמ"ק דכיון שהגנב מסרה לשומר והועילו מעשיו של הגנב שנכנס החפץ לתוך רשותו מדמתחייב השומר בשמירה להגנב, א"כ ע"י זה גופא הכניסה הגנב לתוך רשותו, ואין מקום תו לקושית הראב"ד, ואין להקשות דא"כ מה מקשו התוס' אח"כ ואין שליח לדבר עבירה, הא חיוב דגנב לא הוה משום דהשומר היה שלוחו לזכות עבורו, דיש לומר נהי דהקנין לא היה לצורך הגנב, מ"מ חיוב קבלת השמירה גופא היתה זה בשליחות הגנב שהוא שלוחו לעשות קנין בדבר הגנוב, ואי נימא דבכה"ג אמרינן נמי דאין שליח לדבר עבירה לא היה יכל להעשות שומר על זה, הרי הוא שיטת רש"י ותוספות אמנם ברמב"ם פ"ב מהלכות גניבה כתב וז"ל הגונב ברשות הבעלים הואיל והגניבה עדיין ברשותם פטור מכפל ואם הגביה את הגנבה נתחייב משום גונב אעפ"י שלא הוציאה מרשות בעלים וכו' נתנו שם בבית בעל' לבכור' בנו או לשומר חנם והיה מושכו זה שניתן לו ומת פטור השומר הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב השומר מפני שעדיין לא הוציאו מרשות בעלים עכ"ל, והנה זה פשוט דהרמב"ם לא יפרש כפי' רש"י ותוס' אלא יפרש דחייב דקתני במתניתין הוא לבעלים הראשונים, דכן נראה מלשונו שכתב הטעם דלהכי חייב השומר מפני שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעלים, הרי דנתן טעם דלהכי חייב לבעלים הראשונים ולא לגנב משום דאכתי לא הוי שלו. אלא דביסוד החיוב שנתחייב השומר לבעלים הראשונים הבינו הראב"ד והמ"מ והלח"מ שם דהוה משום גנב פי' דמיירי שהשומר ידע שהוא גנוב, ולכן מיקרי השומר גנב כאילו הוא עצמו גנב מהבעלים, וחייב דקתני, היינו נמי כפל כדין גנב ממש, ולהכי השיג הראב"ד עליו דא"כ מאי פשיט בב"ק משנה זאת דבעינן משיכה בשומרים כיון דחיוב דמתניתין מטעם גנב הוא ולא מטעם שומר, ולענ"ד נראה דשלא כדת השיג גם בכאן על הרמב"ם, דהא כל עיקר ההכרח שהכריח להראב"ד ומ"מ לפרש בכונת הרמב"ם דחיוב דשומר לבעלים הראשונים הוה מטעם גנב, משום דחיוב אחר ליכא משומר לבעלים הראשונים, דבשלמא משומר לגנב יש חיוב שמירה, אבל לגבי בעלים ראשונים לא שייך חיוב שמירה כיון דהים לא מסרוהו לשומר, ומחמת זה חשבו דבע"כ החיוב הוה מטעם גנב אכן באמת מזה אין ראי' דשפיר נוכל לפרש דחיוב דשומר לבעלים הראשונים הוה נמי מטעם שומר, ואע"ג דהים לא מסרוהו אפ"ה חייב להם למאי דקיי"ל בב"מ דל"ה כר' יוסי דאין אדם עושה סחורה בפרתו של חברו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים, ושיטת הרמב"ן להדיא הכי הוא וז"ל הגביה השומר חייב לבעלים הראשונים כדרך שהוא חייב לבעלים ראשונים אם היה שומר שלהם כעין ששנינו תחזור פרה לבעלים הראשונים עכ"ל, ופשט הדבר שגם הרמב"ם יפרש כן, ולבד שלא קשה על סברתם הזאת אלא אדרבה לשיטת התוס' יקשה, דלפירושם דהשומר חייב בשמירה לגנב יקשה מדר' יוסי דתחזור פרה לבעלים ראשונים, ובע"כ לחלק דהכא שאני כיון שהגנב רוצה לקנותה ולגונבה וע"י חיוב השמירה שנתחייב השומר להגנב קונה אותה הגנב א"כ הוה הגנב בעלים של החפץ מעתה ולא מיקרי עושה סחורה בפרתו של חברו כיון שעל ידי קנין זה עצמו הוה שלו והחיוב' והגנבה יבואו שניהם כאחת אלא שזה דחוק קצת, דהא בשעת מסירת השמירה דלא הוה אכתי של גנב חל חיוב השמירה לבעלים ראשונים דאיך יוכל השומר להתחייב לגנב כיון שאינה שלו עדיין ולשיטת הרמב"ם והרמב"ן אתי שפיר דאה"נ כיון שבעת קבלת השמירה לא הוה אכתי של גנב נתחייב לבעלים וכדינא דר' יוסי, ואזדא כל ההשגות שהשיגו על הרמב"ם והמעיין בלשון הרמב"ם ישפוט מישרים שהכי הוא כוונתו דאי כהבנת הראב"ד והמ"מ דהחיוב הוא משום גנב הא בבבא ראשונה דמיירי בגנב עצמו הזכיר בהדיא דהחיוב הוא משום גנב, ובבא השניה כתב סתם חיוב השומר, דאי נימא דהחיוב הוה משום גנב כ"ש דהו"ל להזכיר כן בהדיא דלא נטעה לפרש כפירוש הרמב"ן, א"ו דכוונתו כן הוא באמת דהחיוב הוה משום שומר וכדינא דר' יוסי וזה אמת ויציב בעז"ה.
ומה שהכריח לרמב"ם ורמב"ן ז"ל להיות נאיד מפרש"י ותוס', בפשוטו י"ל דדחיק להם מה שכתבתי, דכיון שבעת המסירה אכתי הוה של בעלים הראשונים דהא הגנב לא הוציאוה מרשותם, וא"כ איך יעשה הגנב סחורה בפרתו של חבירו, ועוד דלפרש"י ותוס' הוה קשה איך יוכל להיות שליח לגנב הא אין שליח לדבר עבירה ולא ניחא להו לחלק כחילוק התוס', וכל זה הוא לפי הפשוט אכן ע"ד הפלפול יש לומר דלשיטתייהו אזלי, ואגב יתברר לנו הדין דמשיכה בשומרים, הן מלשון רש"י בב"ק שם משמע דהבעיא דמיבעי לן התם אי תקנו משיכה בשומרים היינו שלא יתחייב בשמירה כ"א מהשומרים כדינו כ"א לאחר המשיכה או שמא בקבלת השמירה לחוד סגי וכן פירש נמי הרמב"ם בפיה"מ שם, אכן התוס' יפרשו פי' אחר, דזה לא מיבעיא לן אי משעת משיכה או משעת מלאכה לענין חיוב אונסין, דזה פשיטא דלענין חיוב אונסין הוא משעת משיכה, אלא הבעיא הוא לענין חזרה, ומשמע שהם מפרשים דהא דמיבעי' התם בש"ס אי תקנו משיכה, אין הכוונה אי בעינן משיכה או שאפי' בלא משיכה סגי, אלא הכוונה אי סגי במשיכה או דילמא שאפי' משיכה אינו מועלת, ולהכי פירשו שלא נוכל לומר דאחיוב אונסין קא מיבעי, דהא זה פשיטא דמשעת משיכה חייב באונסיה, אלא הבעיא הוא לענין חזרה אם מועלת משיכה שגם הבעלים לא יוכלו עוד לחזור, ואע"ג דבמקח וממכר מועלת משיכה שלא יוכלו שוב לחזור יש לומר דבשומר כיון שלא ירצה לזכות בגוף החפץ לא מהני בהו משיכה וכמ"ש הנמוק"י בב"מ פ' השואל כזה, ופשיט הבעיא מדקתני דחייב הגנב במשיכת השומר ש"מ דמשיכה גמורה היא שאין יכול שוב לחזור, שאם היה יכול לחזור לא הי' מתחייב במשיכתו, פי' לדבריהם, דכיון שיכול לחזור איך יכול הגנב להתחייב במשיכת השומר, יחזור ולא יתחייב אלא ודאי דלא מצי תו לחזור, זהו תוכן כוונת התוס' והרי מצינו גם בזה מחלוקת הרמב"ם עם תוס'.
והנה הא דרמב"ם מפרש בעיא זאת לענין חיוב אונסין ולא לענין חזרה כפי' התוס', דלפירושו במתני' דהא דקתני חייב בנתנו לבכורות בנו האי חייב קאי אשומר ולא אגנב, לא יוכל לפרש דבעיא הוא לענין חזרה, דא"כ מאי פשיט ממתני', הא לא מוכרח כלל, בשלמא לפי' התוס' דחייב דקתני היינו אגנב, שפיר הוכיחו מדחייב הגנב במשיכת שומר מכלל דלא יכול שוב לחזור אבל לפי' הרמב"ם לא מוכח כלל דין דחזרה ונוכל לומר דלענין חזרה לא מהני משיכה, ויישבתי בזה קושיית הלח"מ פ"ב מהל' שכירות דכתב שם הרמב"ם וז"ל כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים עכ"ל, והקשה הלח"מ מנ"ל להטור לפרש כוונת הרמב"ם דהמשיכה הוא לענין חיוב אונסין הא הרמב"ם לא כתב אלא כלשון הגמ' ונוכל נמי לפרשו דלענין חזרה הוא, ולמה שכתבתי א"ש דלפי' הרמב"ם במתני' מוכרח הוא לפרש דהבעיא הוא לענין חיוב אונסין, ועוד בפיה"מ שם כתב להדיא דלענין חיוב אונסין הוא, ואדרבה אני תמה להיפך דבשו"ע לקמן סי' ש"ז הביא המחבר דעת הרמב"ם דגם לענין חזרה מהני משיכה, ומנ"ל לומר כן, דכיון שהרמב"ם מוכרח לפרש הדין דהכא לענין חיוב אונסין, מנ"ל דגם לענין חזרה מהני, אכן הא קשיא לי על התוס' מי הכריח אותם לפרש דהבעיא הוא לענין חזרה, ואמאי לא ניחא להו בפרש"י ורמב"ם, ועוד קשה לי תמי' עצומה דבב"ק שם כתבו התוס' דלענין חיוב אונסין בעינן משיכה, ואילו בב"מ דצ"ט כתבו להדיא דלענין חיוב אונסין בקבלת השמירה סגי ולא בעינן כלל משיכה, והביאו ראי' ממתני' דב"מ דפ"ה דהנח לפני הוה שומר חנם, שוב ראיתי בפלפולא חריפתא שעל הרא"ש בפ' השואל שתמה שגם הרא"ש סותר את עצמו מב"ק לב"מ, דבב"ק כתב דלא מחייב באונסין כ"א ע"י משיכה, ובב"מ ס"ל דבקבלת השמירה סגי, ומה שנ"ל בישוב הדברים, דהטעם מה שכתבו בב"מ דלענין חיוב אונסין לא בעינן קנין היינו משום דכיון שהבעלים סלקו עצמן מן השמירה מחויב בשמירה מיד, וכמ"ש הרא"ש טעם זה וכן הוא לקמן סי' ש"ז, ואמנם טעם זה לא שייך כ"א במקום שאותו הדבר הניתן לשמירה אינו ברשות בעלים אבל כשהדבר הניתן לשמור אכתי ברשות בעלים הוא עומד, לא שייך לומר דהבעלים סלקו עצמן מן השמירה, וכמ"ש הנתיבות לקמן סי' ש"מ דברשות בעלים לא מיקרי סלוק הבעלים, וא"כ בכה"ג ודאי דבעינן קנין, ולפ"ז א"ש דבסוגיא דב"ק פשיט לבעיא הזאת ממתני' נתנו לבכורת בנו או לבעל חובו לשומר חנם או לש"ש כו' הי' מושכו ומת ברשות בעלים פטור מאי לאו שומר וש"מ תקנו משיכה בשומרין, ומשו"ה אין לפרש בעיא דהתם דתקנו משיכה דהיינו אי בעינן כלל משיכה, דאי נפרש כן א"כ בע"כ דמן התורה לא בעינן שום קנין ומיבעי אם חכמים תקנו עכ"פ משיכה, וא"כ מאי פשיט ממתני' דמת ברשות בעלים פטור וש"מ דבעינן משיכה הא התם ברשות בעלים עדיין ומה"ת נמי בעינן משיכה, אבל בשארי שומרים דנסתלקו הבעלים איה"נ שגם מדרבנן לא בעינן שום קנין, לבך הוכרחו התוס' לפרש דהבעיא הוא רק לענין אי מועלת משיכה גם לחזרה, ומעתה אין סתירה בדבריהם, דמה שכתבו בב"ק דזה פשיטא דבעינן משיכה גם לענין חיוב, היינו משום דהתם מיירי בשמירה שהיא עדיין ברשות בעלים, אבל בב"מ דלא מיירי ברשות בעלים שפיר כתבו דלא בעינן משיכה כלל, ולבד שאין סתירה בדבריהם אדרבה מדפירשו לבעיא דב"ק לענין חזרה אי מועלת משיכה, מוכרחים היו לפרש דלענין חיוב בשארי שומרים לא בעינן כלל משיכה, דהא בב"ק מביא הש"ס נמי ראיה מדר' אליעזר דאמר כדרך שתקנו כו', ואי נימא דלענין חיוב לא בעינן משיכה, ודברי ר' אליעזר לחזרה הוא דקאמר, שפיר הביא התם ראי' מדר' אליעזר דמהני המשיכה גם לענין חזרה, אבל אי אמרינן דר' אליעזר דהתם היינו נמי לענין חיוב אונסין, ולזה אפשר דלענין חזרה סובר דלא מהני א"כ בב"ק דבע"כ מיירי לענין חזרה מאי מייתי מדר' אליעזר דלמא לר' אליעזר לענין חזרה לא מהני כלל אע"כ דלענין חיוב לא בעינן שום קנין ודר' אליעזר לענין חזרה הוא דאמר, וגם הראי' שהביאו התוס' בב"מ ממתני' דהנח לפני, מזה מוכח כדברינו דהתם מיירי בשמירה שאינו ברשות בעלים, דהא הנח לפני לא שייך כ"א היכא שהדבר אינו ברשות בעלים וכמ"ש הפנ"י בב"ק שם ע"ש ועל דרך זה יתפרש גם דברי הרא"ש בב"ק כתב הדין משומר ברשות בעלים ובב"מ משומר שאינו ברשות בעלים ואין שום סתירה לפ"ז וז"ב.
ואמנם לפמ"ש יוחזר הקושיא על הרמב"ם, דהא הוא מפרש הבעיא לענין חיוב אונסין ולדבריו צ"ל דמן התורה לא בעינן שום קנין כיון שמסלק עצמו מן השמירה, דאי גם מהתורה צריך קנין, לא שייך למיבעי אם חכמים תקנו, וא"כ מאי פשיט ממתני' דנתן לבכורות בנו, הא התם גם מהתורה צריך קנין כיון דאכתי הוה ברשות בעלים, וי"ל דהרמב"ם יסבור שודאי מן התורה נמי צריך קנין בשומרים, ולא סבירא לי' סברת הרא"ש כיון שסלקו בעלים עצמן מן השמירה יתחייב השומר, והא דמבעי בב"ק אי תקנו משיכה לא בעי על עצם הדבר אי בעינן קנין או לא דזה פשיטא שצריך קנין, אלא הכי מבעי אם גם קנין משיכה מהני או שמא בעינן קנין אחר, ומשום דמשיכה הוה קנין רק מתקנת חכמים דמה"ת מעות או חלופין קונה ורק במקח וממכר תקנו נמי משיכה מטעם דנשרפו חטיך ולכך מיבעי לי' אם גם בשומרין תקנו שיועיל נמי קנין משיכה או כיון דבשומרין לא שייך הטעם דנשרפו חטיך לא מועיל משיכה רק קנין אחר, ופשוט דגם משיכה מהני כדקתני או שהוציאו מרשות בעלים חייב אבל כל הבעיא הוא רק לענין חיוב אונסין, וגם הך דכשם שתקנו משיכה בשומרין דב"מ נמי הכי יתפרש דהתקנה היתה שגם משיכה יועיל לענין חיוב אונסין, אלא דלפ"ז יוחזר הקושיא על תוס' דהא עיקר ההכרח שגרם להם לפרש דהבעיא דב"ק לענין חזרה הוא, משום דלענין חיוב ליכא למימר דא"כ מאי פשיט וכנ"ל, והא יש לפרש כפי' הרמב"ם דהבעיא הוא אם מועיל משיכה ואכתי לעלין חיוב אונסין וי"ל דהתוס' לשיטתייהו אי"א להם לפרש כהרמב"ם דהנה במס' ע"ז דע"ד כתבו התוס' דהא דמשיכה הוה רק תקנתא דרבנן היינו דוקא במקח וממכר דיש נמי כסף אבל במתנה ומציאה דליכא כסף הוה נמי משיכה מן האורה, מש"ה לא יוכלו לפרש הבעיא אם מועיל קנין משיכה כיון דמשיכה הוא מן התורה ומה שייך למיבעי אי תקנו חכמים שיועיל הא לדידהו אדרבה כאן משיכה מועלת מן התורה, ולהכי אם הבעיא יהיה לענין חיוב אונסין בע"כ דהכי תתפרש אם צריך כלל קנין ומשום דמן התורה בסלוק בעלים מן השמירה סגי והכי נמי אי"א לפרש דא"כ מאי פשיט מברשות בעלים דליכא סלוק ובע"כ דרק לענין חזרה הוה הבעיא, וכל זה הוא לשי' התוס', אכן הרמב"ן ז"ל הובא דבריו בשמ"ק פ' הזהב סובר שגם היכא דליכא מעות אין מועיל משיכה וכן משמע דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' שכירות כמו שהבין המ"מ שם וכן הבין בס' מעייני החכמה ב"מ דצ"ט בדעת הרמב"ם, וא"כ יוכלו לפרש דהבעיא הוא אי מועלת קנין משיכה וכמ"ש, הכלל דבעיא זאת דתקנו משיכה בשומרים יש לפרשה בשלשה אופנים, א' אי בעינן קנין כלל או דשמא בלא קנין סגי, ב' קנין בעינן ומספקינן אי מהני קנין משיכה, ג' אי מהני משיכה לענין חזרה, והרמב"ם מפרש כאופן השני, וכן מוכח לשון הש"ס, דאי כפי' התוס' מאי בעי דוקא על קנין משיכה יותר משאר קנינים, והכי הול"ל אי תקנו קנין בשומרים, והתוס' לא יוכלו לפרש כאופן הזה משום דלשיטתם משיכה בכה"ג הוה מהתורה וגם כאופן הב' לא יוכלו לפרש דא"כ לא שייך הפשיטות ובע"כ כאופן הג', וכיון שזכינו לדין יובן לנו גם טעם חילוק פירושם בפשט דמתני' דב"ק, דבאמת פשט הסוגיא מוכח כפירוש הרמב"ם דחייב דקתני במתני' אשומר קאי ולא אגנב, וגם פירוש הבעיא נכון הוא יותר כפי' הרמב"ם וכמ"ש לעיל, ועוד דלפי' התוס' בע"כ דהפשיטות הוא מסיפא דקתני חייב הגנב ובגמרא לא הביא כלל הסיפא אלא הרישא דהיה מושכו ולא הוציאה פטור, אכן התוס' דלשיטתייהו אי"א לפרש הבעיא רק לענין חזרה לא יוכלו לפרש כפי' הרמב"ם ורמב"ן דחייב דנקיט אשומר, דא"כ לא הוה פשיט מידי ומוכרחים לפרש דחייב דקתני היינו אגנב, משא"כ הרמב"ם דיוכל לפרש גם לענין חיוב אונסין אין צריך לדחוק עצמו כפי' התוס', ויפרש פי' המרווח ביותר דחייב דקתני היינו אשומר, מסקנת הדברים היוצאים לדינא דיש נ"מ בדין חיוב שמירה כשהדבר הוא עוד בבית בעלים גם התוס' והרא"ש מודים דבעינן קנין מן התורה, ולענין חזרה לשיטת התוס' מועיל משיכה דלא מצו לחזור תו, ולשיטת הרמב"ם לא מוכח כלל ויש לומר דלא מהני משיכה ודו"ק היטב.
שם במחבר ובמקום שמשיכה קונה, עיין בקצוה"ח שהקשה דא"כ בהא דאמרו ס"פ הזהב דאתי קרא למעוטי שטרות משומרין, למה קרא ע"ז תיפוק לי' דבעי משיכה ובמקום שמשיכה קונה ואילו בשטרות משיכה לא קונה ע"ש. ולמ"ש בדיבור דלעיל בשם הרא"ש דמה"ת א"צ קנין בשומרין דכיון דהבעלים נסתלקו ע"י דבורו משו"ה נתחייב השומר והא דבעינן משיכה בשומרין אינו כ"א מתקנתא דרבנן וכמ"ש כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרין לק"מ קושית הקצוה"ח ושפיר בעינן קרא כיון דמה"ת א"צ לקנין, אלא דלעיל העליתי לפרש דמה דקאמר תקנו משיכה בשומר לאו גוף הקנין הוא, וזה ודאי שגם מה"ת בעינן קנין, ורק דרבנן תקנו שאפי' משיכה דאינו כ"א קנין דרבנן ואפ"ה מהני, א"כ לפ"ז יש מקום לקושיתו. סעיף ו' במחבר מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו והניחם במחיצה של קנים כו' ונגנבו משם כו' וכל שתחלתו וסופו באונס חייב, זהו עובדא דש"ס ב"מ דמ"ב ופוסק כמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב והנה זה לשון התוס' בב"מ דל"ו בד"ה אין רצוני בסוה"ד ואפי' למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור הכא חייב דהתם בצריפא דאורבנא אין האונס ראוי להיות נארע כו', אבל הכא אגלאי מילתא שאותו הבל היה מסוכן יותר כו' ע"ש, כוונת התוס' דלמה שכתבו בכל הדיבור שם דאפי' מאן דס"ל דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, היינו נמי דוקא כשהאונס בא ע"י הפשיעה, וא"כ מאן דס"ל פעור, אפי' בכה"ג דהאונס בא מחמת הפשיעה נמי פטור, וא"כ יקשה מאי דאמר אביי שם בפשע בה ויצתה לאגם ומתה כדרכה דאפי' למ"ד פטיר הכא חייב משום דהבלא דאגמא קטלה, הא בע"כ שטעם דהבלא לא חשיב כפושע גמור, דאי הוה כפושע א"כ מאי קאמר פשע ויצתה לאגם, דמשמע מזה דעיקר החיוב הוא משום דפשע בשמירתה ויצתה מעצמה שאינה שמורה מגנבי, הא אפי' הוליכה בעצמו לאגם דלא פשע לענין גנבי נמי חייב, אלא ודאי דטעם דהבלא דאגמא אין חשוב לפושע, ורק נחשב הוא לאונס בא מחמת פשיעה, וא"כ מאי קאמר דאפי' למאן דפטר הכא חייב לא למאן דפטר אפי' בכה"ג דאונס בא מחמת הפשיעה נמי פטור, ולזה כתבו התוס' שבאמת אם מתה לדרכה באגם הוה אונס, דלא היה לו לחשב שהבלא דאגמא ימית הבהמה, ואין זה נחשב כ"א לאונס בא מאמת הפשיעה, ואפ"ה לא דמו לצריפא דאורבנא דהתם כיון דגם בצריפא הוה נטירותא מעליא לענין גנב, ואין עלול לביאת גנבים יותר מאילו היה טומנם בקרקע, אלא דאמרינן אילו שמרם בקרקע אפשר שבמקום הזה לא תפשו הגנבים והיתה נצלת מאונס הגנבים וא"כ התם לא הוה הפשיעה סבת האונס, לומר שע"י הפשיעה בא האונס, היינו שהיא גרמה להגנב, כיון שגם בצריפא משומרת כמו בקרקע ואלא דהפשיעה היא סבה שלא תנצל מן האונס, אבל באגם שאיגלאי מלתא דההבל דאגם מסוכן, א"כ הוה הפשיעה סבת האונס ממש דהפשיעה הולידה האונס, וזה דקאמר אביי דאפי' למאן דפטר היינו דוקא במקום שהפשיעה לא היתה כ"א סבת חסרון ההצלה, אבל במקום שהפשיעה היתה סבת האונס כו"ע מחייבי, והיינו נמי כוונת התוס' במ"ש דהתם לא הוה האונס ראוי לבוא פי' שגם עתה שהטמינה בצריפא אין אונס דגנבי ראוי לבוא יותר מאילו לא פשע והיה מטמינם בקרקע, אבל הכא דההבל מסוכן, וא"כ הפשיעה הוה סבת מיתתה וכו"ע מחייבי, ולא פליגי כ"א בצריפא, דמ"ד דחייב ס"ל דאפי' במקום שהפשיעה אינה סבת האונס כ"א סבת ההצלה וכגון בצריפא נמי חייב, ומאן דפטר ס"ל דבכה"ג דצריפא פטור, ואין מחייב כ"א ביציאה לאגם, דהפשיעה היא סבת מיתתה, אבל היכא דאין האונס תלוי כלל בפשיעה שגם סבת מניעת ההצלה לא בא מחמת הפשיעה כו"ע מודו דפטור, וגם דברי רש"י ב"מ שם בד"ה הכא פטור יתפרש כן, דז"ל שם אבל הכא איכא למימר שבפשיעה מתה שאם היתה בבית לא מתה ויציאתה לאגם הוא פשיעת מיתתה עכ"ל, ורבים הבינו מדבריו שס"ל דהכא הוה פושע ממש דהבלא נחשב כפושע, ואמנם א"א לומר כן דא"כ מאי איריא פשע אפי' הוליכה לאגם נמי אלא ברור שכוונתו כחו שכתבתי, דהיציאה לאגם הוה פשיעת מיתתה, פי' שזהו סיבת מיתתה, ובכה"ג כו"ע מחייבי שאפי' מאן דפוטר היינו במקום שהפשיעה אינה סבה לביאת האונס, כ"א שלא תנצל מן האונס אבל היכי שהפשיעה הוה סבת ביאת האונס כו"ע מחייבי, ועוי"ל בכוונת חילוק התוס' דבצריפא דאורבנא אי"א להחליט ולומר לודאי דאם הטמינה בקרקע לא היה בא האונס דגניבה, דהא גם עתה היה משומרת כמו בקרקע נענין גנבי ואפ"ה שקלוה הגנבים כמו כן י"ל שגם אם היו בקרקע היו הגנבים שקלוה, ואין זה כ"א ספק לומר שמא בקרקע לא היו נוטלים הגנבים, וכיון שאין כ"א ספק אם בח האונס מחמת הפשיעה להכי פטור, אבל הכא דמיד שבאת שם התחיל החולי הרי איגלאי מלתא דודאי ע"י שינוי האויר מתה, והיכי דודאי בא האונס מחמת הפשיעה כו"ע מודי דחייב, וכ"ז לענ"ד נכון בכוונת התוס', והוא יסוד גדול לדיני תבו"ב.
סעיף כ"ג במחבר באחד שהפקיד מעות אצל חבירו ונתנם השומר לאמו, ובש"ס ב"מ דמ"ב הביא עובדא הזאת וקאמר עלה נימא לאומיה זיל שלום אמרה לא אמר לי דלאו דידי' נינהו, והראשונים נתקשו בזה דמ"מ תתחייב דחפא' הן של בנה פשעה נגדו במה שלא קברתן בקרקע, והרא"ש תי' דסברה דמעות של הוצאה הם ומשו"ה לא הטמינם בקרקע, וקשה לי כיון שגם מעות של בן שמזדהרת בהו טפי לא תטמינם בקרקע כ"א היכי שתדע שאינם מעות של הוצאה אבל מעות של הוצאה לא תקברם, א"כ אכתי פשע הבן במה שלא אמר לה שאינם מעות של הוצאה ונהי דבזה שלא אמר לה דלאו דידיה נינהו לא פשע דסבור הוה בכ"ש דכי סבורה דדידי נינהו תזדהר טפי, אבל אכתי פשע במה שלא אמר לה שאינם מעות של הוצאה, וכ"ת שזה א"צ להודיעה דאפי' מספק שמא אינם מעות של הוצאה היה לה לקוברם, א"כ פשעה האם, ונ"ל ליישב דהנה בלא"ה תמוה מאוד מה דקאמר כ"ש דכי אמינא דדידי נינהו מזדהרא בהו טפי, דאפי' אם ידעה דדידי' הם מאי עבדה בזה, שתטמינם בקרקע, וגם של אחרים נמי מחויבת לקוברם, וא"כ מה שייך מזדהרא טפי כיון דחד שמירה הוה בשניהם, ונ"ל דהנה זה ודאי אשר אם האם היתה אוחזת המעות בידה ממש לא לזוז ידה מהם, ששמירה כזאת היא מעולה ביותר מכל השמירות, גם משמירא קרקע, כי מידה ודאי שלא יוכלו לגנוב, ולהכי בכוונה לא אמר לה שאינם של עסק, דאילו הוה ידעה שאינם של עסק, וא"כ יהי' מוכח כך זמן רב שזה אין באפשר שתנקטם בידה ושתהא הולכת תמיד עם המעות, שלא תסיח דעתה מהם אף רגע, ובהכרח הוא שתקברם, אכן השתא שסבורה שמעות של עסק הם המונחות רק לשעה, וזמן מועט תתרצה נמי לנקטה בידה ולא להסיח דעתה מהם, ולפ"ז מה דאמר דכי אמינא דדידי הוה מזדהרא טפי, אין הכוונה שהיתה מטמינם בקרקע שע"ז באמת לא שייך לשון טפי, כיון דגם של אחרים חייבת נמי לקוברן, אלא הכוונה דהויא מנקטה בידה ממש, וזהו תשובה גם לזה שלא הודיעה שאינם של עסק, כי מצי אמר לטובה כוונתי בזה שלא הודעתיה מזה, דכיון שסבורה שלעסק הם עומדים, ולזמן מועט תנקוט בידה שזהו שמירה מעולה יותר מן הקרקע, וזה מסתבר בפשט הסוגיא, והנה הרמב"ן הביא ראיה מסוגיא הזאת שגם מעות שלהם היה מטמינם בקרקע דאי ס"ד שמעות של עצמם לא היו מטמינים בקרקע, א"כ היכי קאמרי דהוה מזדהרא טפי, הרי אין להם שמירה אלא בקרקע ואין לומר מזדהרא בהו שתנקיט בידה דזה לא יוכל לעלות על דעתו שתהא אמו הולכת כל שעה עם המעות ולמ"ש אין ראיה די"ל דמעות של עצמם לא היו נוהגים כלל לקוברם, ומה דקאמר דמזדהרא טפי היינו לנקיט בידה ומשום דסבורה דשל עסק הוא ורק לשעה והי' בידה תתרצה לנקטם גם בידה וא"ש.
שם במחבר ואמרו חכמים אין השומר חייב לשלם כו', שכל המפקיד על דעת בניו וב"ב הוא מפקיד כו', ולכאורה תמוה הא טעם זה לא מהני כ"א לענין שלא יוכלו הבעלים לומר אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר, שבלא טעם זה היה מתחייב השומר אפי' בדברים כאלו שאילו שמרם בעצמו היה פטור, ובזה מהני טעם דע"ד ב"ב הוא מפקיד, שלא נתחייבנו בדבר שאילו שמרן בעצמו היה פטור, אבל לפוטרו כ"כ אפי' מדבר ששמרן בעצמו היה חייב ע"ז לא מהני טעם דע"ד אשתו וכמו כו', וכמ"ש כל הראשונים בסוגיא דשומר שמסר לשומר וכן' פרש"י שם, וא"כ הכא אילו שמרן בעצמו כך ולא הטמינם בקרקע היה חייב מה יועיל טעם זה לפוטרו, ונראה שע"כ לא אמרינן התם דשומר שכר שמסר לשו"ח ונגנב בבית השו"ח דחייב הש"ש כיון שכבר נתחייב בשמירת הגניבה, היינו דוקא התם די"ל דהגניבה באה מסיבת רפיון השמירה שלא טרח כ"כ לשומרן מגניבה מפני שלא נתחייב ע"ז, ולהכי הש"ש שנתחייב ע"ז משעת משיכה חייב, אבל הכא מה שהאם לא הטמינה בקרקע אין זה מחמת עצלות ורפיון שמירה כ"א לטובה כוונתה שחשבה שמעות הנצרך לעסק הוא וכמ"ש הרא"ש ולהכי אין לחייב גם לשומר הראשון ע"ז ודו"ק. שם במחבר ותשבע אמו שהחביאה אותם ונגנבו ויפטרו שניהם, והרא"ש הקשה אמאי לא משביעינן אותה דלא אמר לה דלאו דידיה נינהו שזה עיקר הפטור ותי' משום דטענת שמא הוא ע"ש, ולא זכיתי להבין דבריו דממ"נ אי אמרינן שהבעלים יוכלו להשביעה כאילו היא שומר שלהם, א"כ מאי הוה דטענת שמא הוא הא כל שבועת השומרים טענת שמא היא, ואלא שאמרינן דהאם לאו שומר דבעלים היא רק שומר דבן ולזה לא יוכלו הבעלים להשביעה כ"א אותן השבועות שהבן היה משביעה כיון דמכחו הם באים, וא"כ אפי' היו טוענים הבעלים טענת ברי נמי לא יוכלו להשביעה, כיון דהם רק מכח הבן אתי', והבן ודאי שלא יכל להשביעה שלא אמר לה, כיון דהוא מודה לדבריה ונ"ל ליישב קושיתו, דהנה קושיא כזאת תהיה לכאורה להיפך על הבן, דהמחבר כתב דהבן א"צ לישבע כ"א שמעות הללו מסרן לאמו, וא"צ לישבע שלא אמר לה, דע"ז מהימנינן ליה בלא שבועה, ולשיטת ר"ת בתוס' שם דאם פשעה האם מחוייב הבן לשלם, א"כ אמאי מהימן בלא שבועה, הא י"ל שבמתכווין אמר כן שלא אמר לה, דאם היה אומר שאמר לה דלאו דידיה הוא, וא"כ פשעה האם בזה שלא קברתן, והבן חייב לשלם, ובמתכוון אומר שלא אמר לה, ובע"כ דצ"ל שאה"נ דלא מהימן בלא שבועה, וכשמשתבע הבן דמסרן לאמו, היינו כפי אותן הפרטים שאמר בפני ב"ד, היינו שלא אמר לה, והש"ס וכן המחבר לא הוצרכו להזכיר פרטי השבועה, רק מזכירים כלל השבועה שצריך לישבע שמסרן לאמו, ובודאי שבשבועתו יפרט אופן מסירתו איך היה, והיינו שבשעת מסירתו לא אמר לה דלאו דיליה, וכיוון שהבן כבר נשבע ע"ז שלא אמר לה משו"ה פטירה האם לישבע תו ע"ז ומתורץ קושיית הרא"ש, ויתורץ נמי בזה דברי התוס' שם בד"ה כל שכתבו וז"ל אומר ר"ת אם פשעה האם חייב הבן לשלם כו' ולכך תשבע האם דאותבינהו בקרטליתא שלא פשעה ע"כ, ונתחבטו כלם בלשון ולכך, דהא כ"ש אם הבן היה פטור שצריכה האם לישבע, ועיין בנה"מ מ"ש בזה, ולי קשה עוד, דלפי הבנת המפרשים שהתוס' מכוונים לתרץ בזה למה צריכה האם לישבע כלל, לא הוה להו למימר כ"א ולכך צריכה לישבע שלא פשעה, ושפת יתר הוא מה שהזכירו גם נוסח שבועתה דאותבינהו בקרטלותא ולהנ"ל א"ש שבאמת לא נתכוונו כלל לתרץ למה צריכה האם לישבע, דזה ודאי לא תלוי בזה שהבן נתחייב בפשיעתה, דכ"ש הוא דאם הבן היה פטור לגמרי שהאם צריכה לישבע, ורק נתכוונו לתרץ קושית הרא"ש, למה לא תשבע כ"א דאותבינהו בקרטליתא ולא תשבע נמי שלא אמר לה דזהו עיקר הפטור, והוא דלפמ"ש התוס' דהבן חייב בפשיעת אמו לא קשיא כלל קושית הרא"ש, דבשלמא אם הבן היה פטור מפשיעת האם, וא"כ אפי' אמר לה שלאו דידיה נינהו נמי אין מוטל על הבן חיוב לשלם ובאופן זה אם הבן נשבע שמסרן לאמו א"צ לישבע שלא אמר לה, כיון דאין זה מעיקרי הפטור לגבי דידיה, דאפי' אמר לה נמי פטור, ולמה נשביע אותו בחנם וכיון שהבן לא נשבע ע"ז ודאי שהאם צריכה לישבע גם שלא אמר לה וכקושיית הרא"ש, אבל לפמ"ש ר"ת שהבן חייב בפשיעת האם, וא"כ טענתו שלא אמר לה, הוא מעיקרי שבועת הבן ג"כ דאם היה אומר לה והיא בשעה היה הבן חייב לשלם, ובודאי כשישבע הבן שמסרתן לאמו שצריך ג"כ לפרט פרטי המסירה, שלא אמר לה, או אפי' אם לא יפרוט מסתמא אין אנו חוששין ג"כ לרמאות, דע"ד ב"ד אנו משביעין, וזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם עם הרא"ש לעיל בסי' קל"ח גבי שבועה שיש לי בה ע"ש, וכיון דזה שלא אמר לה ידעינן משבועת הבן, להכי אין צריכה האם לישבע כ"א הך שבועה דאותבינהו בקרטליתא, וזמ"ש התוס' ולכך צריכה לישבע שאותבינהו בקרטליתא פי' ושעור דבריהם, דלכך כיון שהבן מחוייב בפשיעת אמו אתי שפיר מ"ש בש"ס דהאם א"צ לישבע כ"א השבועה דאותבינהו לחוד, ולא השבועה שלא אמר לה, ואם תדקדק בלשון התוס' משמע ממש כמה שכתבתי.
שם בש"ך ס"ק ל"ה ובכה"ג אפי' היו המעות של בן כו' וא"כ הוה פשיעה לגבי בן ע"ש, הלא כתב להדיא שהאם חייבת לגבי בנה, וכ"כ התוס' שם בסוגיא להדיא שאם לגבי בנה חייבת, והמפרשים הקשו כיון דהבן מחוייב לעשות רצונה ואילו הוה אמרה אשקיין מיא מחוייב בכבודה, א"כ הוה שאילה בבעלים, ומ"ש משתלא ואומנא וכן הרב לתלמידיו בב"מ דצ"ז ולקמן סי' שמ"ו דהוה שאילה בבעלים כיון דלא מצי לאשתמוטי ומחוייבים לעשות מה שיבקשום, וכ"ש בן לגבי אמו דשעבודו הוה מה"ת, וא"כ כיון שהיא סברה שהיא שלו לא נתחייבה כלל דהוה שמירה בבעלים, ועיין בהגהות אמ"ב כאן מ"ש בזה, ואפשר לומר דשאילה בבעלים לא שייך כ"א במקום שהשעבוד של הבעלים בא מרצונו כגון בכל הנך דלעיל בשתלא ואוינא שמרצונם נשתעבדו לעשות מלאכת אנשי העיר, וכן ברב לתלמידו שמרצונו הכניס עצמו בכלל השעבוד ללמוד עמו, וכן באשה לבעלה הוה נמי מרצון עצמם שנתרצית להנשא ולהכניס עצמו לשעבוד, אבל בבן לגבי אב שלא הכניס עצמו מרצונו, ורק התורה הטילה עליו החיוב והשעבוד, לא שייך לומר בכה"ג שאילה בבעלים, דהבעלים לא נשתעבדו כלל, ועוי"ל שדוקא האם לגבי בנה חייבת, משום דכל זמן שהאב חי אינו משועבד כן לעשות לה תמיד, דשמא בעת שתצוה היא לעשות לה איזה דבר עבורה יצוהו אז גם האב שיעשה עבורו, דאז מחוייב לעסוק בכבוד אבא ולהניח כבוד אמו, ואפי' כשהיא מגורשת נמי הברירה בידו וכמבואר ביו"ד סי' ר"מ, וא"כ אינו משועבד לה תדיר, להכי לא נקרא בבעלים, אבל האב שפשע בשל בן אה"נ דפטור מטעם שמירה בבעלים, והיינו דדייק הש"ס הכא דאשלמינהו לאימי' דאילו לאב הי' פטור.
שם בט"ז הביא מה שנשאל באחד שנתן לחבירו חפץ למכור בחנותו וקצץ לו שכרו ואח"כ הלך המקבל מן החנות ונאבד החפץ וטען חנווני המקבל בשעה שהלכתי מן החנות אמרתי לך שתשמור חנותי ואמרת הן, והנותן כופר שלא קיבל שמירה טען המקבל לפי דבריך אתה מודה שלא שמרת כלל וכיון שלפי טענתי אתה שו"ח שלי נמצאת חייב בפשיעה וכיון שאני מוחזק אני נשבע ואפטור והשבתי דהמקבל חייב דאף לפי דבריו פטור הנותן אע"ג דהוה שו"ח מ"מ הוה שמירה בבעלים כו' כי באותה שעה שקיבל עליו להיות שו"ח היה כבר משועבד לו המקבל שהוא ש"ש שלו כו' משו"ה הוה שמירה בבעלים כו' ע"ש, וחזינן דהט"ז סובר דמה שהש"ש מחוייב בגניבה ואבידה עושהו לדין שמירה בבעלים, אע"ג דטרחות הגוף אין מוטל עליו ובס' נח"י השיג עליו דזהו נגד הש"ס דב"מ דל"ה דהבעלים משלמים לשוכר אע"ג דהשוכר חייב בגניבה ואכן לעיל בסי' ע"ב סעיף ג' הארכנו ליישב דברי הט"ז ע"ש.
סעיף כ"ו במחבר שומר שמסר לשומר חייב כו' דא"ל את מהימנית לי בשבועה בש"ס ב"מ דל"ו פליגי בזה אמוראי אביי קאמר דטעם דשומר שמסר לשומר חייב הוא משום דאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ולטעם זה אפי' כי איכא עדים שנאנסה חייב, ורבא היכר דהטעם הוא משום דאמר את מהימנת לי בשבועה היאך נא מהימן לי, ולטעם זה כי איכא עדים שנאנסה דלא צריך שבועה כלל פטור, וכמו שמסיים המחבר דבדאיכא עדים פטור, ומלשון המחבר משמע דבדאיכא עדים פטור בכל אונם, אפי' באונס דלא בא מחמת הפשיעה, ולענ"ד דין זה במחלוקת שנויה, ולהרמב"ם ועוד מגדולי הפוסקים אינו פטור אפי' בכה"ג דאיכא עדים כ"א באונס דמתה כדרכה פטור משום ומלאך המות מה לי הכא ומה לי התם ואין האונס בא מחמת הפשיעה אבל בשארי אונסין חייב אפי' באיכא עדים, וכמו שאבאר בזה טעמם וסברתם, דהנה התוס' בב"מ שם בד"ה אנת מהימנית כו' הביאו פי' הר"ח שפסק כאביי מטעם דאין רצוני והתוס' הקשו עליו ופסקו דלא כהר"ח אלא כרבא דהיכא דאיכא עדים פטור, ועיין ברא"ש שהקשה נמי על פי' הר"ח ע"ש, ולולא דמסתפינא הייתי אומר כוונה חדשה בדברי רבא ושבזה יתיישבו דברי הר"ח, דהנה התוס' וסייעתו הבינו בדברי רבא כפי' הרי"ף ורמב"ם, דמפני שאמר הטעם דאת מהימנת לי בשבועה מכלל דלא ס"ל לרבא טעם דאין רצונו כלל שיחשב לפשיעה מטעם זה, דאל"ה למה הוצרך לטעם דאנת מהימן, ולפ"ז שפיר הקשו עליו דהא ממתני' דגיטין דלא ישלחנו ביד אחר מוכח דאמרי' אין רצוני, ואכן באמת אפשר לפרש דגם רבא ס"ל טעם דאין רצוני דהוי פשיעה בשביל זה ומחייבינן בעד זה כפשטא דמתני' דגיטין, והא דאמר הטעם דאת מהימנת, בא להוסיף בזה עוד טעם של חיוב דלטעם דאין רצוני, שהוא מטעם דתחלתו בפשיעה א"כ אינו חייב כ"א באונס שהוא בא מחמת הפשיעה, אבל באונס שאינו בא מחמת הפשיעה וכגון במתה כדרכה לרבא דס"ל מלאך המת מל"ה ומל"ה היה פטור מטעם זה, ולזה הוצרך רבא להוסיף בע"כ טעם אחר דאת מהימן, שמטעם זה חייב נמי אפי' במקום שהאונס לא בא מחמת הפשיעה, ושני הטעמים צריכין, דלטעם דאין רצוני היה פטור במקום דאין האונס בא מחמת הפשיעה ולכן חייב התם מטעם דאנת מהימן, ולטעם דאת מהימן לחוד היה מהימן היכי שיש עדים או שהשוכר בעצמו היה יכל לישבע, לכך הוצרך לטעם דאין רצוני, ואכן בהצטרף שני הטעמים חייב בכל גוונא, רק היכא דיש שני המעלות יחד שהשוכר בעצמו יכל לישבע וגם האונס בא מחמת הפשיעה וכמתני' דישבע השוכר אז פטור, ואפשר להסביר נמי דלישנא דר' יוחנן דאמר סתמא דשומר שמסר לשומר חייב, דחקו לרבא להוסיף טעם דאת מהימן, דאי לטעם דאין רצוני דאין חייב כ"א באונס בא מחמת הפשיעה, לא הו"ל לסתום ולומר חייב, אלא הכי הול"ל שומר שמסר לשומר פשיעה הוא וממילא הוה ידעינן לחייבו במקום שהאונס בא מחמת הפשיעה הזאת, כדין כל פשיעה דעלמא, ומדסתם ואמר חייב, משמע שאפי' באונס דלא בא מחמת הפשיעה נמי חייב, לזה הוכרח להוסיף נמי טעם דאת מהימן, ולפ"ז דברי אביי בכלל דברי רבא הם אלא שרבא עוד בא להוסיף ולהחמיר נמי מטעם אחר, וכזה הוה נמי כוונת הר"ח שפוסק טעם דאין רציני, לא לאביי הוא, אלא כרבא נמי, ואדרבה פוסק דוקא כרבא דחייב למי שטעם דאת מהימן וכן הביא הר"ח להדיא פסק דרבא, ואיוצר שזה על קושיות התוס' והראשונים שהקשו על פי' הר"ח, ומאד תמוה לפי' התוס' איך אפשר לומר דהר"ח ס"ל כטעם ואין בצום כאביי הא בפירושו הביא להדיא לפסק דרבא אע"כ כמ"ש דרבא ס"ל שני הטעמים והר"ח פוסק כרבא
אלא דלפמ"ש שגם רבא ס"ל טעם דאין רצוני א"כ יקשה מאי דקאמר לבא התם לדידכו דמתניתו אין רצוני איכא למיתב לדידי אאמונאהאנס אנת מהימן ליכא לאותובי כלל, דמשמע להדיא שרבא לא ס טעם באין רצוני, אכן באמת לבד שלא יקשה על צוסונם להתם אדהבם סיומ גדולה יהיה לי משם שבאמת תמוה מאוד הסוגיא דמה השיב רבא דר' חמי ור' אבא אוה רק לטעם דתבים, הא מ"מ מוכח דכיון דמקשו הכא דהם אשרו צאתיי, ואת זה הל יבקש אביי להוכיח דר' אמי ור' אצא זשותם סבירי ואם נימא דרבא אין חושש לזה דיוכל לפלוג עליהם למה לו להאריך כ"כ, בקצרה הול"ל מאי מותבת לי מר' אמי ור"א אנא פליגנא, ועל מדוכה זו ישבו הראשונים הרמב"ן והר"ן והרשב"א וכולם בסגנון אחד פירשו, דרבא הכח משני ודאי שר' אמי ור"א כוותי ס"ל דאמרינן מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם היינו משום דהם לא יפרשו לטעם דאין רצוני דהוה רק כפשיעה שבאופן זה היינו צריכים שהאונס שאח"כ יהי' בא מחמת הפשיעה, אלא ס"ל דטעם דאין רצוני הוה כשונה מדעת בעה"ב דנקרא גזלן, ומשו"ה בכל אופן חייב אפי' באונס שהיה ראוי לבוא בבית שומר ראשון וכמ"ש התוס' שם בד"ה אין רצוני לפרש כן וכו' וכיון שכן לא מצי לשנויי מלאך המות מל"ה ומל"ה דהא אפי' באופן זה חייב, אכן גם תירוץ הזה אין נוח לי דלפ"ז אכתי למה הוצרך להאריך ולומר לדידכו כו' ולדידי דאמינא כו' בקצרה הו"ל לומר דנחשב כגזלן וטעם דאין רצוני, אלא הוא הדבר אשר אמרתי לעיל דודאי גם רבא ס"ל טעם דאין רצוני, ובזה יתפרש הסוגיא היטב שרבא השיב לאביי דודאי כו"ע כוותי ס"ל דאמרינן מלאך המות מה לי הכא ומל"ה וגם ר' אבא בר ממל שהקשה ממתני' לא היה טעי בזה לומר שהיכי דמתה כדרכה ותקרי אונס בא מחמת הפשיעה, לא הוי מפרשי שע"י טעם דאין רצוני לא הוה כ"א פשיעה ודאי שלא היה מקשה כלל ממתני' לר' יוחנן שכיון דמתני' מיירי במתה כדרכה פטור שפיר מטעם דמלאך המות מל"ה ומל"ה, ורק עיקר קושיתם משום דמפרשי דלטעם דאין רצוני הוה כגזלן, וא"כ עיקר הקושיא הוא רק לדידכו דמתניתו רק טעם דאין רצוני לחוד יש שפיר מקום לטעות ולומר דהוה כגזלן דאי לא הוי כ"א פושע ואין חייב אלא באונס הבא ע"י הפשיעה לא הו"ל לר' יוחנן לסתום ולומר חייב סתמא, ומדסתם לומר חייב מכלל דהפי' דאין רצוני נחשב כגזלן, ואמנם כל זה הוא לדידכו דמתניתו טעם זה לחוד אבל לדידי דאמינא גם טעם דאת מהימן ליכא לאתותי כלל, דלא יוכל לטעות ולומר שמטעם אין רצוני הוה כגזלן דא"כ לא הייתי מוסיף להצריך הטעם דאת מהימן כיין שגם לטעם דאין רצוני חייב בכל האונסין, דכל עיקר ההוספה שהוצרכתי להוסיף טעם זה, בכדי לחייב נמי במקום שהאונס לא בא מחמת הפשיעה מכמ"ש, ואי נימא דמטעם אין רצוני הוה כגזלן לא הוצרכתי להוספה הזאת, תע"כ שטעם דאין רצוני הוה רק כפשיעה וא"כ ליכא לאותובי כלל ממתני' דודאי במתני' פטור כיון דיש שם שני המעלות, דמטעם גזלן ליכא לחיובא, ומטעם פשיעה נמי א"א לחייבו, כיון דמתה כדרכה ואין האונס בא מחמת הפשיעה, וגם ר' אבא בר ממל לא הוה טעי כלל להקשות לדידי והיינו דרבא דחי לאביי לבד שלא קשה עלי ממה שהבאת נהפוך הוא גמולך ישוב בראשך, שמקושיתם יהיה קושיי' להבנתך בטעם דאין רצוני שהוא מטעם פשיעה, והא ר' אבא בר ממל לא ס"ל כוותיך דהוה פשיעה לא הוי מקשו מידי, וזה כפתור ופרח בפי' הסוגיא בעז"ה ואם כי לפי"ז יהיה מוכח דר' אבא ור"א לא ס"ל כרבא בטעם דאין רצוני ובטעם דאת מהימן דאי הוו ס"ל כרבא לא היו מקשים, אכן בזה לא היה חושש רבא כיון דהנך טעמים קבל מרבותיו ואין חושש אם גם הם לא ס"ל כוותי' דעיקר קושית אביי הי' רק על טעם דמלאך המות מל"ה ומל"ה, שזה חידש רבא מסברא דנפשי' ולכן הוה קשה לו דמנ"ל להמציא סברא אשר האמוראים נחלקו ע"ז אבל אם בטעם דאת מהימן וין רצוני לא סבירא להו כוותי' אין חושש כלל ודו"ק כי נחמד הוא. ויש לי עוד להוכיח מראיות נכונות שגם הרמב"ם יפרש כמ"ש שגם רבא ס"ל טעם דאין רצוני דז"ל הרמב"ם בפ"ד מהלכות שאלה אם מסרן לאחד מקרוביו שאין סמוכים על שולחנו ואצ"ל אם מסרן לאחר ה"ז פושע וחייב לשלם אא"כ הביא השומר השני ראיה שלא פשע כמו שביארנו עכ"ל, ומ"ש הרי זה כפושע תמוה מאוד לכאורה הא התוס' בב"מ שם כתבו דמאי דאיכא בין טעם דאביי דאין רצוני בין טעם דרבא ד"ת מהימן שלטעם אביי הוה פושע בגוף השמירה וחייב לשלם עכ"פ האונסין שבאו מתיך הפשיעה, ולא מהני גם אם באו עדים שנאנסה, דאפ"ה חייב מטעם תהלתו בפשיעה וסופו באונס ולרבא דלא ס"ל טעם דאין רצוני לא נחשב כפשיעה, וכי איכא עדים שנאנסה פטור, וא"כ הרמב"ם שפוסק בפ"ז מהלכות שכירות כטעם דרבא איך אמר כאן דהוה פושע הא לטעם דרבא לא הוה פושע אלא ברור הדבר שהרמב"ם יפרש שגם רבא ס"ל טעם דאין רצוני ושפיר הוה פושע מטעם זה, ואלא דלפ"ז יקשה על סיום דברי הרמב"ם שכתב וחייב לשלם אא"כ הביא עדים שנאנסה ואם הבית עדים נפטר הא כיון דס"ל דהוה פושע א"כ אפי' הבא עדים מאי הוה, דאכתי יתחייב מטעם תחלתו בפשיעה ומצאתי שהמח"א בהלכות שומרים כתב באמת שדברי הרמב"ם בהלכה זאת סותרים זא"ז תוכ"ד דכיון דפושע הוא מאי מועיל שהביא עדים, ואמנם גם בזה נראה ברור שהרמב"ם עצמו מיישב זאת במה שמסיים אא"כ הביא כו' כמו שביארנו והיינו מה שביאר בפר"א מהלכות שכירות הלכה ח' וז"ל שם, ואם הביא השומר השני ראיה כו' ה"ז פטור כיצד ש"ש שנתן הבהמה השמורה אצלו לשו"ח אם הביא השומר עדים שמתה כדרכה ה"ז פטור וכן כל כיוצא בזה עכ"ל, וגם שם תמוה לכאורה האריכות שהאריך לבאר האונס איזה אונס היה, ולמה לא כתב בקיצור, אם הביא עדים שנאנסה, ויהיה איזה אונס שיהי' אלא משום דס"ל שומר שמסר לשומר פושע הוא וא"כ לאו בכל אונס פטור, דדוקא באונס דמתה כדרכה וכיוצא בזה שאין האונס בא מחמת הפשיעה הוא דפטור אבל בשארי אונסין שיש לתלות שמחמת הפשיעה בא חייב, ולהכי הוכרח שם להאריך ולבאר איזה אונם היה שם, כגון שמתה כדרכה וכל כיו"ב, וזהו מ"ש בהלכות שאלה כמו שביארנו, והוא כמו שביאר שם בהלכות שכירות, דדוקא באונס דמתה פטור וא"כ מ"ש בהלכות שאלה, דאם הביא עדים שנאנסה פטור, מיירי נמי באונס כזה שאין בא מחמת הפשיעה וכמו שביאר בהלכות שכירות ולפ"ז צ"ל דמ"ש עוד הרמב"ם בפר"א משכירות עבר השומר ומסר כו' אם הביא ראי' שנאנס פטור היינו נמי אונס דמתה כדרכה, ואע"ג דסתום היינו דסמיך על מ"ש אח"כ בהלכה הסמוכה לבאר איזה אונס, וז"ב למעיין ברמב"ם גופא, ונוכל ליישב בזה קושית המ"ל בפי"א מהל' שכירות, ובכדי להבין קושיתו מוכרח אני להעתיק לשון הרמב"ם שם בהלכה ד' וז"ל אין השואל רשאי להשאיל כו' שיאמר לו זה אין רצוני כו' עבר השומר ומסר לשני ה"ז חייב לשלם כו' אא"כ הביא עדים שנאנסה, ואח"כ כתב הדין ברגיל להפקיד אצלו דפטור והוא שלא מיעט בשמירתו ואם מיעט ה"ז כפושע, ובהלכה ה' כתב דאם הביא ראיה שנאנס כיצד כו' דמתה כדרכה ע"ש היטב, והבין המ"ל דמ"ש הרמב"ם בהלכה ה' דאם הביא עדים פטור קאי זה רק על הבבא השניה בהלכה ד' והיינו על רגיל להפקיד ומיעט בשמירתו, דאפ"ה פטור כשהביא עדים, דאי על בבא הראשונה באין רגיל להפקיד, מה בא להודיענו בזה דפטור בהביא עדים, הסבר הדברים דבשלמא אי קאי על בבא השניה ברגיל ומיעט בשמירתו, דהו"א דגם עדים שנאנסה לא מהני כיון דפושע הוא אשמועינן הרמב"ם דאפ"ה מהני עדים כיון דהאונס הוא דמתה כדרכה, אבל אי קאי על הרישא באין רגיל דלא הוה פושע בזה שמסר לשומר אחר, וא"כ פשיטא דעדים שנאנסה מהני, ולזה קשיא להמ"ל כיון דבע"כ אסיפא קאי ברגיל להפקיד, א"כ מאי איריא עדים אפי' שבועה שמתה כדרכה נמי מהני דהא לא מצי למימר לא מהימן לי כיון דמיירי ברגיל להפקיד אצלו ע"ש, ולמ"ש בע"כ דהאי הלכה ה' קאי גם על בבא דרישא באין רגיל להפקיד, דהא אפי' עיקר שומר שמסר לשומר נמי הוי פושע, וכמ"ש להדיא בהלכות פקדון, וגם בזה בעינן שהאונס והיה דוקא דמתה כדרכה ושאר אונס לא מהני וטובא אשמועינן הרמב"ם, דהא דכתב דהביא עדים מהני, היינו שמתה כדרכה דוקא, וכיון שקאי גם על הרישא לא מצי למינקט דשבועה מהני, כיון דאין רגיל גבי' ומצי למימר לא מהימן לי בשבועה ודוקא עדים ודו"ק, ומכל האמור תמה אני מאוד על המחבר כאן שהעתיק לשון הרמב"ם בהלכה ד' דשומר שמסר לשומר פטור אם הביא עדים שנאנסה, ולא כתב מ"ש הרמב"ם בהלכה ה' לברר דהיינו דוקא באונס דמתה כדרכה ולפי העתקת המחבר משמע דבכל אונס פטור והיינו דלא הזכיר כלל דשומר שמסר לשומר הוה פושע וס"ל דלטעם דרבא לא ס"ל כלל טעם דאין רצוני ולא הוה פושע, ומשו"ה פטור בכל האונסין, אכן באמת הרמב"ם שכתב להדיא דמקרי פושע, הוכרח לבאר שדוקא באונס דמתה כדרכה וכיו"ב פטור אבל בשארי אונסין חייב, והמחבר יסבור כשיטת הרי"ף והרא"ש שאכתוב בסמוך דלא ס"ל טעם דאין רצוני כלל ועמ"ש עוד בדבור הסמוך עוד ראיה נכונה דהרמב"ם ס"ל טעם דאין רצוני גם לרבא ודו"ק כי כל זה ברור
במחבר לפיכך אם דרך הבעלים להפקיד כו' הרי השומר הראשון פטור, והוא שלא ימעיט בשמירתו כו' והוא מדברי הרמב"ם דאפי' ברגיל להפקיד אצלו דלא שייך טעם דאת מהימן היאך לא מהימן אפ"ה אם מועט בשמירתו חייב, וטעמו דמדייק כן מלשון הש"ס ב"מ שם דאמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב לא מיבעי שו"ש שמסר לשו"ח דגרועי גרעה כו' דקשה ל"ל לאהדורי ולמימר בהלכתא האי לא מיבעי, ונראה מזה דהיכי דגרועי גרעה לשמירתו חייב בלא טעם דלא מהימן לי ומשום דהוה פושע שמסרה לשו"ח שאין מוסר נפשו כ"כ לשמור, וזהו מקור הרמב"ם וכמ"ש הב"ח כאן, והנה הרי"ף והרא"ש פליגי על הרמב"ם בזה וס"ל דברגיל להפקיד פטור אפי' בגרועי גרעה כיון שמסר לבן דעת, וכפי הנראה מדברי הרא"ש שטעמו הוא דהא אמרי' לעיל שם דלטעמי' דרב דפטור בשומר שמסר לשומר אפי' בגרועי גרעה נמי פטור מטעם שמסרה לבן דעת הרי חזינן דהחילוק בין חיוב לפטור תלוי רק בדין דשומר שמסר לשומר לחוד וכל היכא דליכא לחייבו מטעם שמסר לשומר אחר גם מטעם דגרועי גרעה אין לחייבו כיון שמסרה לבן דעת ולכאורה הוא טענה חזקה על סברת הרמב"ם, ונ"ל ליישב סברת הרמב"ם דהנה באמת רב עצמו לא אמר דאפי' בגרועי גרעה נמי פטור מטעם שמסר לבן דעת, אלא אביי הוא דאמר כן לטעמא דרב, ומנ"ל באמת לומר כן דרב פוטר אפי' בכה"ג נמי, וצ"ל דלסברת אביי דהטעם דמאן דמחייב שומר שמסר לשומר הוה מטעם דאין רצוני והיה סובר נמי דרב דפוטר, היינו מטעם שומר שמסר לשומר, ומשום דלית לי' טעם דאין רצוני, ובע"כ דהוי משום כיון שמסר לבן דעת לא יוכל לומר אין רצוני וכיון שכן שפיר אמר אביי דלטעם דרב אפי' בגרועי גרעה נמי פטור מטעם זה גופא, דכמו שלטעם דמסרה לבן דעת לא חיישינן תו לקפידת דאין רצוני, ה"נ לא נחוש גם לקפידה דגרועי גרעה דהא לר"י דלא ס"ל טעם דלא מהימן לי גם סברת וקפידת דאין רצוני ג"כ משום חשש גרעון בשמירה מפני שיש בני אדם שפגיעתם יפה זה מזה ואין המקרים הרעים פוגעים בהם כשאר בני אדם וכמ"ש בשמ"ק, ולהכי אביי לנפשי' שהבין דרב דפוטר היינו מטעם דס"ל שומר שמסר לשומר פטור ולא ס"ל קפידת דאין רצוני, ה"נ דלית לי' קפידה דגרועי גרעה, וכ"ז הוא רק לסברת אביי בטעם דרב, אבל אליבא דאמת הא אמר רב חסדא דההיא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכלנא, ורב דפוטר היינו משום דרגיל להפקיד אצלו היה ואה"נ דרב אית לי' נמי דשומר שמסר לשומר חייב. וא"כ אליבא דאמת לא ידעינן כלל דטעם שמסר לבן דעת מילתא היא, שכדאי הוא לדחות קפידה דגרועי גרעה, ושפיר אמרינן דקפידה דגרועי גרעה מלתא היא ופושע הוא אע"ג דמסרו לבן דעת, ומיושב דעת הרמב"ם, כן יש ליישב בזה קושית רעק"א על רבא דס"ל דגרועי פושע הוא ומנ"ל לפלוג על רב. בזה ע"ש, וכמ"ש גם רב סובר כן אליבא דאמת, ואלא דאכתי קשה דהא לפמ"ש דמאן דלא ס"ל קפידה דאין רצוני לא ס"ל נמי קפידה דגרועי גרעה, וא"כ השתא דפסקינן לגמרי כרבא דהא דשומר שמסר לשומר חייב מטעם דאנת מהימן הוא ולא ממעט אין דציי, בע"כ שגם לגרועי גרעה לא חיישינן, ויוחזר הקושית על הרמב"ם דפוסק כרבא ואפ"ה פוסק דגרועי גרעה הוה פושע, וכ"ש לפמ"ש לעיל דמלישנא דרבא גופא משמע דס"ל דגרועי גרעה פושע הוא, ואמנם מזה יהיה ראיה נכונה לפמ"ש לעיל בדבור הסמוך דגם רבא ס"ל נמי טעם דאין רצוני והרי הוא גם דעת הרמב"ם ע"ש באריכות, וכיון שס"ל קפידה דאין רצוני, סבירא לי' נמי קפידה דגרועי גרעה, ולפ"ז הרי"א והרא"ש עם הרמב"ם לשיטתייהו אזלי דלשיטת הרמב"ם דשומר שמסר לשומר הוה פושע מטעם דאין רצוני וכמ"ש לעיל, ולא ס"ל דמשום שמסר לבן דעת לא קפיד ע"ז להכי כמו שהברא דבן דעת אין דוחה סברת אין רצוני כ"ש שלא ידחה סברא דגרועי גרעה דבזה יש קפידה יותר גדולה, כיון דבודאי גרע לשמירתו ולהכי פוסק דאם מועט שמירתו הוה פושע, אכן הרי"ף והרא"ש שס"ל דלרבא לא ס"ל כלל טעם דאין רצוני, ובע"כ מטעם שמסר לבן דעת אין מקפיד, אע"ג דיש אנשים שפגיעתם רעה ביותר ויש חשש דגרועי אפ"ה אין מקפיד, כמו כן אין מקפיד נמי היכי דגרועי ממש וכמ"ש אביי לטעם דרב, ולהכי ס"ל דאפי' אם מיעט שמירתו נמי פטור ברגיל להפקיד ועמ"ש לעיל וז"ב, אלא דלפמ"ש תמוה מאוד דעת המחבר שכתב נמי דהיכי שמיעט שמירתו פושע הוא, והא איהו בע"כ לא ס"ל כהרמב"ם דשומר שמסר לשומר פושע הוא, מדכתב אח"כ דאם הביא עדים שנאנס פטור ולא פירש דהיינו דוקא באונס שמתה כדרכה, וכמ"ש הרמב"ם ואי דס"ל דהוה פושע אפי' כי איכא עדים מאי הוה אע"כ דהמחבר לא ס"ל כהרמב"ם וכמ"ש לעיל בארוכה וכיון דס"ל דאין חושש לקפידה דאין רצוני ה"נ לא ניחוש לקפידה דגרועי גרעה, ואפשר לומר שס"ל דלקפידה דאין רצוני דהוה ספק שמא יוגרע עי"ז השמירה שמא הוא אדם רע אין חושש אבל בגרוניי גרעה דודאי גרע שמירתו הוה פושע, ולא מהני הטעם דמסר לבן דעת לדחות קפידה הזאת וצ"ע בדעת המחבר, ואמנם עיין בב"י לקמן סי' ש"ה שכתב דהא דקרי לו פושע לאו לחייבו בתשלומין הוא ע"ש ולפ"ז א"ש.
שם בש"ך ס"ק מ"ד הביא דברי הנמוק"י דהיכי שאינו יודע השומר אם מתה מחמת מלאכה פטור ע"ש שהרבה להשיג ע"ז, והנה במשנה דב"מ דל"ה דקתני ישבע השוכר שמתה כדרכה, כתב השמ"ק בשם הרמב"ן דאם לא היה השוכר בשעה שמתה ואינו יודע אם כדרכה מתה ישבע שאינו יודע ויפטר דהו"ל כאומר א"י אם הלויתני והראב"ד ס"ל דחייב מטעם דהו"ל כא"י אם פרעתיך. וקשה טובא הא מחוייב שבועה וא"י לישבע ואמאי לא דיינינן בזה לומר דמחוייב שבועה ואיל"מ, דגם הראב"ד לא אתי עליה לחייבו כ"א מטעם דא"י אם פרעתיך ואמאי לא חייבו מטעם מחוייב שבועה ואיל"מ וכשיטת התה"ד בסי' של"ג דאם אינו יודע אם מתה כדרכה חייב מתוך שא"י לישבע, והיה נראה לכאורה דטעמם הוי משום דאין התובע טוען טענת ברי ולא אמרינן בזה מתוך, ואע"ג דעיקר שבועת השומרים אינה באה כ"א על ספק אפ"ה כיון דחדוש הוא אין לך אלא חדושו דמחויב לישבע אבל לא לחייבו בתשלומין במקום שא"י לישבע וכמ"ש הפנ"י בב"מ דצ"ז להוכיח כן מן הש"ס, וכזה י"ל גם דעת הנמוק"י המובא בש"ך דס"ל דהיכי דחינו יודע אם מתה מחמת מלאכה פטור והש"ך השיג עליו ובדברנו י"ל דס"ל נמי דבשומרין לא אמרינן מתוך שאיל"מ וכשיטת הרמב"ן והראב"ד, אכן שוב חזרתי דבשיטת הרמב"ן ודאי דא"א לומר כן, דהשיץ הביא בשם הרמב"ן דהיכי דהשומר אינו יכל לישבע משלם, הרי להדיא שגם בשומרין ס"ל נמי דאמרי' מתוך, וגם זולת זה לא ניחא לי בתי' הזה כיון שהרבה פוסקים ס"ל להדיא שגם בשומרין אמרינן מתוך, עיין בש"ך כחן ולקמן בסי' ש"ז ובקצוה"ח סי' ש"מ מזה, ודוחק לומר דהראב"ד ורמב"ן יפלגו עם כל הנך פוסקים, ולכך נ"ל ליישב סתירת הרמב"ן, דהנה בש"ס התם אמרינן דמשעת מיתה קנה ושבועה כדי להפיס דעתו, ובטעם הדבר יש שכתבו דהשבועה אינה כ"א מדרבנן עפי"מ שהקשה הרא"ש בריש ב"מ אמאי ישבע השוכר התם הא השואל הו"ל עד המסייע וי"ל שאין הפרה לפנינו דצריך השואל לישבע שאינה ברשותו והו"ל עד הצריך שבועה שאינו עד ע"ש, וכיון דשבועה שאינה ברשותו אינו אלא דרבנן, א"כ מה"ת אין לחייבו שבועה דמה"ת נקרא עד המסייע שפוטר, ויש שכתבו טעמים אחרים, עכ"פ איך שיהיה טעם הדבר זהו מפורש בש"ס דהשבועה אינה כ"א להפיס דעתו דאינה אלא מדרבנן, ולהכי לא דיינינן בו מתוך שאיל"מ דבשבועה דרבנן לא אמרי' כן, וגדולה מזה כתב בתשובת שמן רוקח סי' פ"ג דכיון דהשבועה אינה כ"א להפיס, היכי דאפשר להפיס אפשר, והיכא דלא אפשר לא מחייבינן בזה תשלומין, וא"כ הקשה ע"ז דהא דוקא לרבנן אמרי' דמשעת מיתה קנה אבל לר' יוסי דקי"ל כוותי' ס"ל דקונה בשבועה וא"כ השבועה הוא העיקר ע"ש, נעלם ממנו מ"ש השמ"ק דמדקאמר מי סברת דמשעת מיתה כו' משמע שגם לר' יוסי אמרינן דהשבועה אינה כ"א להפיס ע"ש, ובזה מיושב סתירת הרמב"ן, דהתם במתני' דהשבועה אינה כ"א מדרבנן וכטעם הנ"ל, ס"ל דאם א"י שמתה כדרכה נשבע שא"י ופטור אבל בהדין שהביא הש"ך משמו, דהתם ליכא הך טעמו והשבועה הוה מה"ת כשבועת השומרין, להכי ס"ל שפיר דחייב לשלם אם א"י לישבע.
שם במחבר ואם יש עדים ששמר השני כו' עמ"ש לעיל בסמוך.
שם בש"ך ס"ק מ"ו ואם יש עדים משמע אפי' מיעט בשמירתו כו' עמ"ש לעיל בסמוך.
שם בקצוה"ח ס"ק י"ד הביא דברי הריטב"א שהקשה גבי שוכר פרה והשאילה לאחר דישבע השוכר שמתה כדרכה והקשה דמאי מהני שבועת השוכר מ"מ הוי ספק שמא שלח בו השואל יד, דאטו לא זזה ידו ממנו ושמא שלח בו יד להשתמש ע"ש, והנה גם רעק"א בחדושיו הקשה כן להוסיף עוד דאע"ג דהרשב"א העלה שגם בשלח בו יד ודאי ג"כ לא מחייב השוכר כיון שלא עפ"י דבורו נעשה, דדוקא היכי שעצם השמירה לא שמרה כראוי, החיוב על השומר כאלו היה אצלו ולא שמרה, אבל אם השמירה כראוי היתה אלא ששלח בו יד, מה שייך זה לשוכר, אכן הרא"ש בסוגיא דשומר שמסר לשומר הביא דחייב השומר בשליחות יד דשני, וא"כ קשה מתני', ובחבורנו לב"מ כתבתי ליישב דהרא"ש לא קאמר דהשומר חייב בשליחות יד דשני אלא בשו"ח שמסר לש"ש דלשניהם אין רשות להשתמש בפקדון ואם נשתמש הוה שליח יד, להכי חייב, אבל במתני' דהשוכר פרה והשאילה דמיירי בשוכר ושואל שלשניהם יש רשות להשתמש א"כ איזה שליחות יד שייך בזה כיון שיש להם רשות להשתמש ועיין בפ"ת לקמן סי' ש"ז מ"ש בזה, אלא דבקצוה"ח הביא בשם הריטב"א להיפך, דגם במתני' הקשה אמאי לא חיישי' שמא שלח יד, אכן למ"ש בדבור הקודם בשם הנמוק"י דבמתני' אם טוען איני יודע נשבע שאינו יודע כיון דהתובע טוען שמא, גם זה אתי שפיר דכיון שאינו יודע אם שלח יד פטור מספק ודו"ק.
סעיף כ"ח במחבר המפקיד אצל חבירו בחנם כו' אם שאל השומר את הבעלים כו' השומר פטור מכלום וטעם הדבר דבבעלים פטור כתב הש"ך לעיל סי' ס"ו ס"ק קכ"ו דבבעלים לא הוה שומר כ"א כאינש דעלמא ע"ש ולטעם זה היה נראה דגם שבועת השומרים אינו חייב כיון דלא היה שומר הלל, ואיפשט ספיקו של הקצוה"ח כאן אלא דעיקר יסודו של הש"ך לא נהירא דמש"ס מוכח דאפי' בבענים מיקרי שומר וכמי שבארנו בארוכה לעיל בסי' ס"ו, וגם סם הארכנו ליישב דברי הרמב"ם דסובר דפשיעה הוי כמזיק ע"ש.
סימן רצב
סעיף א' במחבר ואם שלח בו יד אפי' אינו מכוון לגוזלו כו', ויש לבאר מהו שליחות יד ומהו דנה הא מ"ש המחבר כאן ואם שלח בו יד בע"כ כשהגביהו א"מ לחסרו, דאי שלא ע"מ לחארו הא כתב אח"כ האינו חייב מטעה הנדבה וכיון שע"מ לחסרו א"ב מה איכא בין זה לגזילה, והנה הרמב"ן כתב דהפ"מ ביניהם כן הוא דהיכי שמכוון לשלם דמים בעד מה שרוצה לחסר הוי שולח יד, וכשרוצה ניטול בלא דמים גזילה מיקרי, ואכן מדברי התוס' נ"ל להוכיח שסוברים חילוק יותר, דבב"מ דמ"א בתוד"ה שנטלה ע"מ לגוזלה כתבו וז"ל והיינו חסרון שהכל גוזל ונועל לצורד עצמו ע"כ, ומשמע מדבריהם שגם בגזילה בעינן שיהיה בה חסרון למ"ד שליחות יד צריכה חסרון דדוקא כשמתכוון לגזול את בולה דאיכא חסרון היינו במה שנוטלה כולה, אבל כשאין מכוין כ"א לגזול מקצתה, דלא שייך הך סברא אינו חייב עד שיהיה בה חסרון, ויש לתמוה מנ"ל זה לתוס' הא לח מצינו פלוגתא דצריכה חסרון כ"א בשליחות יד אבל לא שמענו שיפלגו הכי בגזילה ובע"כ צ"ל דהתוס' מפרשים דשליחות יד היינו נמי בגזילה, ורק כשמתכוון לגזול את כולה גזילה הוא דמתקרי, וכשאינו מכיון כ"א ליטול מקצתה קרי שליחות יד דלפ"ז פלוגתתם בשליחות יד היינו נמי בגזילה ואפ"ה בעינן חסרון ורק כשמתכוון לגזול את כולה לא בעינן חסרון, משום דזהו גופא החסרון שנוטל כולה וכסברת התוס', וזהו דלא כשיטת הרמב"ן דאילו לרמב"ן יש נ"מ בין שליחות יד לגזילה דגזילה היינו כשנוטל כולה או מקצתה ואין מכוון לשלם להבעלים, והשולח היינו כשמתכוון לשלם בעד החסרון ובין גזילה ובין שליחות יד איתא בין בכולה בין במקצתה, ואפי' כשאינו מתכוון כ"א ליטול המקצת אפ"ה אם אינו מכוון לשלם בעד זה גזילה, הוא דמקרי ולא בעינן בזה חסרון, ורק כשמשך אדעתו שיגזול מקצתה חייב באונסין בכולה אע"ג דלא חסרה ודוקא כשמתכוין לשלם בזה הוא דבעינן חסרון ואילו לשיטת התוס' משמע דשליחות יד היינו נמי בלא דמים אלא הכול מקרי גזילה ובמקצתה מיקרי שליחות יד, ואין להקשות דכיון דשליחות יד היינו נמי בלא דמים א"כ מה חדוש שחדשה תורה בפקדון לחייב בשליחות יד הא גזילה בלא דמים חייב נמי בכל מקום, וי"ל דהיינו החדוש שבגזל מקצת הפקדון יתחייב בכולה, וכפי' התוס' משמע נמי מפי' הר"ן המובא בשמ"ק שם ואכן בשיטת רש"י אפשר להוכיח דסובר כהרמב"ן דהנה במשנה דב"מ דמ"ג, בד"ה החושב לשלוח יד בפקדון כתב וז"ל חמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי עכ"ל, ולכאורה תמוה למה דייק שאומר ליטול כל הפקדון ולא מקצתו, והיה נראה לכאורה משום דקשיא לי' לרש"י דהא ממשנה זאת מצינן למיגמר מינה דשליחות יד א"צ חסרון מדמחייבי ב"ש על מחשבה דליכא חסרון אכתי, וגם ב"ה לא פליגי כ"א משום דמחשבה לא הוה כמעשה אבל אי לא"ה הוי מחייבי על מחשבה אע"ג דליכא חסרון, וא"כ בשמעתי' דלעיל התם דשקיל וטרי אי שליחות יד צריכה חסרון אמאי לא הוכיח ממשנה זאת דא"צ חסרון, ואין לומר כיון דלב"ש משוו מחשבה כמעשה, משו"ה מה שחישב לשלוח יד ולחסר מקצת הוי זה כמו שחוסר ממש, דא"כ שליחות בלא חסרון היכי משכחת לה לדידיה, הא כשהגביהו ע"מ לחסר יש בזהו מחשבה עכ"פ, אע"כ שלענין זה לא אמרי' דהמחשבה הוה ממש כמעשה ולמחשבי' כאילו כבר חוסר, והן אמנם דבשמ"ק כתב דשליחות יד בלא חסרון היינו שלא חושב לחסר ולא זכיתי להבין זאת, דאי כשהגביה לא הוה נחו מחשבה לחסר, למה נקרא שולח יד בזה כיון שלא היה שום מחשבה לחסרה וליטול לעצמה, ונראה דלהכי תיקן רש"י לפרש באופן שלא נוכל למיגמר מינה דאי"צ חסרון והיינו שחושב לעיל אם כולה דוקא ובכה"ג לא בעינן חסרון, דזהו גופא החסרון שנוטלה כולה לצורך עצמו וכמ"ש התוס' שהבאתי שדוקא בשליחות יד במקצת בעינן חסרון ולא בכולה, וזמ"ש רש"י דבמשנה מיירי בחושב ליטול כל הפקדון ומשו"ה חייב גם על המחשבה אבל בשליחות יד במקצת אה"נ דלא מחייב על מחשבה לחוד ומטעם דליכא חסרון, אמנם אכתי אין נוח לי לפרש כן, דלמ"ש רש"י דמחשבה לחוד בלא"ה אין מועיל כ"א אמידה דוקא, א"כ שפיר י"ל דלב"ש דמשוו דבור למעשה לענין עצם השליחות יד, הות"ד דהוה כמעשה לענין זה דמיחשב כמעשה ממש וכאילו כבר חוסר, ושניחות יד בלא חסרון היינו כשהגביה ע"מ לחסור ולא דובר כלום וא"כ יוחזר הקושיא על רש"י דהא אכתי הו"מ נמי לפרש בשליחות וד במקצת ואפ"ה לא מצינן למיגמר מינה דשליחות יד א"צ חסרון דזהו גופא הוה החסרון מה שאמר לחסר וא"כ אכתי למה פי' בשולח יד בכולה, אכן מזה נ"ל להוכיח דשיטת רש"י הוא כהרמב"ן, דהנה הקשיתי בד"ה לשיטת התוס' דגם שליחות יד הוא בלא דמים א"כ מה חדוש שחידשה תורה בפקדון לחייב שולח יד הא דכ"מ חייב כשגוזר בלא דמים דבשלמא לשיטת הרמב"ן היינו החדוש שחייב אפי' כשמתכוון לשלם, אבל לשיטת התוס' קשה, וכתבתי לתרץ דהיינו החדוש שבגזל מקצת יתחייב בכולה דאילו בגזל דעלמא אין חייב כ"א באותו מקצת שגזל ובפקדון אם שלח יד לגזול מקצת חייב בכולה, והנה ברש"י בע"כ א"א לפרש שזהו החדוש דהא בב"מ דמ"ג בד"ה ניחא לי' דלהוי בסיס פרש"י והוי כנוטל ומניח דהוי שואל על כל החבות, ובשמ"ק הוכיח מכאן דשיטת רש"י הוא שבאמת אין חייב בכולה כ"א דוקא באופן זה שעל המותר יהיה שואל, והיכי דלא שייך לומר דהוי שואל על המותר כגון בשמן וכדומה אה"נ שאינו חייב כ"א בהך מקצת שנטל וכמ"ש בסמוך בארוכה מזה, וכיון דאימתי הוא חייב בכולה כ"א כשהוא שואל על המותר. אין זה שום חדוש מה שחייב בכולו, דבמקצת שנטל חייב מטעם שולח יד ובמותר חייב מטעם שואל, וא"כ בע"כ דהחדוש הוא מה שחייב אפי' אם מכוון לשלם דמים והיינו כשי' הרמב"ן ודו"ק בזה כי ראיה נכונה היא, וא"ש מה שפירשו התם דמיירי בכולה להורות דאפי' בכולה הוה נמי שולח יד וחייב במחשבה ולהוציא משיטת התוס' דשולח יד היינו דוקא במקצת ובכולה הוה גזילה, ולדידהו דינא דמתני' דב"ש מחייבי על המחשבה לא יהי' כ"א בשולח יד במקצת, דאילו בכולה הוה גזל ודאי שלא יחייבו ב"ש במחשבה גרידא בגזילה, דדוקא בשולח יד הוא דגלי קרא דעל כל דבר לחייב על המחשבה נמי, ולהכי בא רש"י לפרש דמיירי נמי בכולה ואפי' בכה"ג הוה שולח יד להוציא משיטת התוס' ודו"ק.
שם במחבר דשליחות יד אינה צריכה חסרון כו' אלא מפני שהוא שואל שלא מדעת דהוה כגזלן נ"ב דהנך תרי דינים זה בזה תלוי דמ"ד דשואל שלא מדעת הוה גזלן בע"כ שיסבור דשליחות יד אינה צריכה חסרון, דאי אמרת צריכה חסרון למה לן לחייבו בבעלי חיים וכן בכלים משום שליחות יד תיפוק לי' דהוי שואל, דהא בבע"ח וכן בכלים א"א שיבוא החסרון כ"א ע"י פחת תשמישן שיש לו הנאה מן הפחת, דאי בשפיחתן בלא שום הנאת תשמישן אין בזה דררא דשליחות יד כ"א חיוב דמזיק וכמ"ש הנמוק"י בב"מ דמ"א להוכיח כן מהא דקתני התם הניח מקלו ותרמילו עליה חייב וכיון דאוקמינן התם דהכישה דנקיט היינו שהכחישה דהוי חסרון למה הוצרך שיניח מקלו ותרמילו עליה אע"כ משום דבעינן שיקבל הנאה מן החסרון, וכיון שהחסרון א"א לבא כ"א ע"י פחת תשמיש, וא"כ למה לן לחייבו משום שליחות יד תיפוק לי' דהוי שואל מחמת תשמיש ובשלמא למ"ד שואל שלא מדעת לאו גזלן הוא ניחא, דמשום שליחות יד גזלו הות דמיקרי ואע"ג דחיוב אונסין יש גם בשואל מ"מ יש נ"מ טובא בזה דנקרא גזלן דאי אינו אלא שואל אז כשיחזירה אפי' למקום שאינו מקומה נמי הוה חזרה, ואי גזלן הוא בעינן דוקא שיחזירנה למקומה ממש וכמ"ש בשמ"ק מאוקימתא דרב ששת שטלטנם להביא גוזלות וס"ל שואל שלא מדעת גזלן הוא ומדהוצרך לסיים גזלן הוא מכלל דאי שואל הוא לא בעינו שיחזירנה למקומה ממש, וכן אי שואל הנה לא באופן דעת בעלים והוצרך הכתוב לחייבו משום שליחות יש לומר דמשום זה גזלן הוה ובעינן דעת בעלים, אבל למ"ד דשותג שלא מדעת נמי גזלן הוא, א"כ אי אמינא דצריכה חסרון ל"ל לחייבו משום שליחות יד, תיפוק לי' דהוי שואל כיון דהחסרון א"א לבוא כ"א ע"י תשמיש, אע"כ דעובר דשליחות יד א"צ חסרון והוצרך לחייבו משום שליחות יד, כ"ז שלא נשתמש בהם עדיין שא"א לחייבו משום שואל ומאן דס"ל צריכה חסרון אפשר נמי דיסבור דשואל שלא מדעת לא הוי גזלן, והוצרך קרא דשליחות יד שוקרי גזלן, אכן לפמ"ש יש להבין כוונת רש"י שם בד"ה והא לא חסרה שכתב וז"ל ואי קשיא דילמא הא דהניח מקלו חייב לאו משום שליחות יד הוא אלא משום שואל שלא מדעת, אבל שליחות יד אה"נ דבעי חסרון עכ"ל, וכפי הנראה דמה שכתב דיתחייב משום שואל שלא מדעת היינו משום דסובר דשוא' שלא מדעת גזלן הוא אבל קשה דא"כ לא יתיישב מה שסיים רש"י דשליחות יד צריכה חסרון כיון דאין ממה להוכיח, הא למ"ד שואל שלא מדעת גזלן הוי א"צ לשום הוכחה ואין מקום לכאורה לקושית רש"י, דאי נימא שהחיוב הוא משום שואל שלא מדעת דהוה גזלן אי ודאי שא"צ חסרון וא"כ שום הוכחה דמקרא גופא מוכח כן, ואיך לדחות שבאמת ס"ל דצריך חסרון וקרא דשליחות יד אתא לחייב במקום כזה שהחסרון בא בלא הנאת שימוש, וכגון בהגביה חבית ע"מ לטול מקצתה, דהחסרון בא בהנאה ואפ"ה לא הוי שואל דליכא בזה הנאת שמוש, חדא דרש"י עצמו בב"מ דמ"ד בד"ה ניחא לו כתב דהתם נמי הוי מטעם דהוה שואל על כל החביות ע"ש, ועוד הא בקרא דשליחות יד האמורה בש"ש לא הוזכר שם כ"א שור ושה, ובבע"ח ודאי שההנאה לא תוכל לבא כ"א ע"י שימוש במלאכה, וא"כ חיוב זה ל"ל ותיפוק לי' מטעם דשואל שלא מדעת דהוה גזלן אלא לאו דא"צ חסרון, וצ"ל דמ"ש רש"י דיתחייב משום שואל לא נתכוון למ"ד דהוי גזלן אלא אפי' למ"ד שואל הוי נמי קשה לפי אוקימתת הש"ס התם דמיירי בעודן עליו דבשלמא אי הוה מיירי שכבר נטל המקבל דזה הוה כמו חזרה, דאז למ"ד שואל הוה אין לחייבו דלא בעינן דעת בעלים, ואע"ג דקיי"ל הכל צריכין דעת בעלים, כבר תי' המפרשים דהיינו דוקא בשואל מדעת דכיון שמתחלה לקחה מדעת מחויב להחזיר מדעת אבל בשואל שלא מדעת כיון דלקיחתו היתה רק בדעת עצמו, מהני החזרה נמי לדעת עצמו, אבל כיון דמיירי בעודן עליו אפי' למ"ד לאו גזלן הוי מחייב באונסים, וא"כ שפיר הקשה רש"י דמי אמר שהחיוב הוא משום שליחות יד, דלמא משום שואל שלא מדעת ולא שמעינן כלל דא"צ חסרון וכשתדקדק בלשון רש"י תראה שלא הזכיר כלל שואל שלא מדעת גזלן הוא, ולא נתכוון כלל להקשות למ"ד זה דהוה גזלן, ועיין בפנ"י מש"ש כעין זה על רש"י ותלה שיטת רש"י בשיטת בעה"מ ע"ש ולמ"ש למ"ד גזלן הוא בע"כ דא"צ חסרון דמוכח כן מקרא וכנ"ל ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך מזה.
שם במחבר אלא מפני שהוא שואל שלא מדעת דהוי כגזלן עיין בהגהות אמ"ב שנסתפק אם היה שוה בשעת שליחות יד דינר ובשעה שנאנס היה שוה ב' דינרין אם נפטר בדינר אחד כדין גזלן שאינו משלם אלא כשעת הגזילה ע"ש, ואשתמיטתי' הדבר המפורש בטור כאן וז"ל דין השולח יד בפקדון הוה כשאר גזלן אלא שאינו משלם כשעת הגזילה, ונוסחא זאת מדויקת היא כמ"ש הט"ז, הרי להדיא דלענין זה אין דינו שוה לגזלן אלא משלם כשעת האונס, ועיין בחדושנו לעיל סי' רצ"א ובנה"מ שם, ועיין בש"ך ס"ק ו' אם כי לא הגיה בטור כהט"ז בכ"ז גם לפי דבריו נמי משלם כשעת התשלומין לא כשעת השליחות יד.
סעיף ב' במחבר אבל אם הגביה את הכיס ליטול ממנו דינר וכיוצא בדברים שאינם גוף אחד ה"ז ספק כו' אבעיא דרב אשי הוא בב"מ שם ומשום די"ל דבשלמא דבר שהכל גוף אחד כגון חבית יין או דבש שמגביהו ליטול ממנו מקצת ניחא לי' דתיהוי כולה חבית בסיס למה שיטול ממנה שלא יחמיץ דיין אינו משתמר אלא בכלי מלא ונעשה שואל על כל החבית אבל אם היה הפקדון כיס מלא דינרים אין דינר זה שנוטל נשתמר מהאחר או דלמא גם בזה נראה כיס מלא, יותר נראה ומשתמר יותר וכל המפרשים תפסו על הרמב"ם והמחבר בזה דמשמט בש"ס דהך בעיא חינה ב"ש למ"ד צריכה חסרון, אבל לדידן דפסקי האשהבים והמחבר אהא חסרון אנן נ"מ בזה, וא"כ למה הביא זה המחבר הא פסק דאינו צריך חסרון, ונ"ל ליישב דהנה בש"ס שם קאמר רבא לא תאמר שליחות יד בשו"ת וש"ש ותיתי משואל, ופרש"י ששואל חייב באונסין משום שכל הנאה שלו ושולח יד נמי כל הנאה שלו ע"ש, והנה למה שכתבתי לעיל בסמוך דבבעלי חיים לא תוכל לבוא החסרון כ"א ע"י הנאת השימוש בו, דבלא הנאה אין נחשב כ"א כמזיק דעלמא ע"ש, ולפ"ז כל שליחות יד שיש בו חסרון, היינו בע"כ שנשתמש בו, א"כ א"צ למ"ש רש"י דטעם דרבא משום דיליף שליחות יד הדין שואל, אלא כוונת רבא במה שאמר ותיתי משואל היינו דכל שולח יד א"א שלא יהיה בזה שאלה וא"כ למה לן לחייבו מטעם שליחות יד תיפוק לי' דהוה שואל, ובע"כ דקרא קאתי לאשמעינן שא"צ חסרון דהתם לא הוי אכתי שואל עלייהו אלא דאפ"ה מוכרחים אנו לפרש"י בדברים שלאו בע"ח וכגון בחבית יין ושמן דשלח בה יד ליטול מקצת דבזה הוי שולח יד בלא שום תשמיש דלא הוה שואל ממש, וצריך לפרש"י דאכתי למה הוצרך דנילף מדין שואל, אכן בעיקר סברא דרבא לפי טעם רש"י צ"ע דאיך נוכל למילף מדין שואל, הא בשואל אע"ג שגוף החפץ צריך לחזור לבעלים ונמצא שאין לו הנאה כ"א במקצת, אפ"ה כיון דההנאה הזאת א"א להיות כ"א ע"י שימוש שישתמש בכל החפץ מחייב על כולו, אבל אם נוטל מקצת השמן א"צ למותר השמן ואמאי חייב בכולו, דלפמ"ש לעיל על שליחות יד דש"ש דמיירי בשור ושה דהוו בע"ח לא צריכינן כלל למילף מדין שואל דשולח יד גופא שואל הוה, ורק שטעם זה לא יוצרך כ"א בשליחות יד דשו"ח וכגון בחבית יין ושמן וא"כ דין זה א"א כלל למילף משואל, ונ"ל דרש"י לשיטתו מיושב מאוד, דבב"מ דמ"ד ע"א בד"ה ניחא לי' דתיהוי בסיס כתב שם רש"י בסוה"ד והוה כנוטל ומניח דהוי שואל על כל החבית ע"ש ותמוה מאוד דלמה הוצרך לסיים דהוה כמו שואל על כל החבית, הא כיון דהוי כנוטל א"כ חייב על כל המותר משום שליחות יד וכדין כל שולח יד במקצת דחייב על כולו, ומצאתי בשטמ"ק שם שעמד בזה ופי' שדעת רש"י דבאמת אין חייב משום שליחות יד על כלו כ"א דוקא בכה"ג שיהא שואל על כל המותר, והיכי דלא שייך שיהא שואל על כל המותר כגון בשמן וכדומה, אה"נ שאינו חייב על כלו עי"ש, ולכאורה תמוה מאד דעת רש"י דמנ"ל להוציא חידוש גדול כזה, ואמנם לפמ"ש צדק מאד דדברי רבא הללו הכריח אותו לפרש כן, דקאמר דתרי קראי דשליחות יד אייתר ותיתי משואל, ובשלמא בבעלי חיים הוה שואל ממש אבל בלאו בע"ח בע"כ דהפירוש הוא דתיתי מדין שואל לא נוכל למילף כ"א ביין וכדומה דהוה שואל על כלו כיון דניחא לו דליהוי בסיס, אבל בשמן וכדומה שא"צ כלל המותר, באמת אין חייב בכלו, דלא דמי לשואל דהתם משתמש בכלו משו"ה חייב על כלו וזה ברור ולפ"ז יהיה הדין דאמר שמואל דניחא דליהוי בסים גם אליבא דמ"ד דא"צ חסרון, דנהי דלדידיה א"צ שיחסור המקצת ואפי' אם לא החסיר כיון שנטל ע"מ להחסיר הוה כמאן דחסר, מ"מ אי לאו משום טעמא דבסיס אין חייב בהמותר דמה יוכל להועיל דהוה כמו שחסר, דסוף סוף אם אין לו הנאה בהמותר א"א שיתחייב בכלו, כיון דלא הוי דומיא דשואל, ודוקא משום טעם דניחא לו דליהוי בסיס מתחייב בכלו כיון שיש לו הנאה גם מן המותר ואין להקשות דלפ"ז שגם למ"ד א"צ חסרון אין חייב כ"א דוקא ביין, וביין חייב נמי למ"ד צריכה חסרון כדאמר התם, וא"כ במאי פליגי, דיש לומר דביין ודאי שאין נ"מ בפלוגתתם, והנ"מ יהיה בבעלי חיים דלמ"ד א"צ חסרון חייב גם בנטל ע"מ להשתמש, אע"ג דלא נשתמש עדיין דהוה כמאן דנשתמש וחייב בכלו ולמ"ד צריכה חסרון אין חייב עד שיחסיר דהתם אין שייך הסברא דהוה כנוטל ומניח, וגם בשמן יש נ"מ על המקצת שחשב לטול דלמ"ד א"צ חסרון נהי שאין חייב בכלו מטעם שאין לו הנאה בהמותר, מ"מ בהך מקצת גופא חייב כיון דהוי כמו שנטלה, ולמ"ד צריכה חסרון גם בזה אין חייב עד שיטול, ולפמ"ש מיושב דעת הרמב"ם והמחבר דמזכירים גם לבעיא הזאת דרב אשי אע"ג דסברי א"צ חסרון, והרי"ף ורא"ש באמת השמיטוה מטעם זה, ועיין במ"מ שכתב שדברי שמואל הוי אפי' למ"ד צריכה חסרון, וא"כ גם בעיא דרב אשי הוי אליבי' ע"ש, והיינו כמו שכתבנו דכיון דשליחות יד משואל ילפינן לא נוכל לחייבו בכלו כ"א דוקא במקום שיש לו הנאה גם מן המותר וע"כ לא פליגי כ"א דלמ"ד א"צ חסרון א"צ ליטול המקצת, ומ"ד צריכה חסרון צריך ליטלה, אבל בזה כו"ע יודו שצריך שיגיעו הנאה מן המותר, וא"כ בעיא דרב אשי בארנקי אי הוה שואל על המותר, שייך גם למ"ד א"צ חסרון, שוב ראיתי בנתיבות כאן שהביא נמי השמ"ק והמ"מ הנ"ל לתרץ הרמב"ם אלא שהקשה דא"ם במאי פליגי ולמ"ש לעיל לק"מ דיפלגו בבעלי חיים או בשמן בהך מקצת שנטל.