אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב חלק שלישי › הלכות אפוטרופוס

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

חלק שלישי · הלכות אפוטרופוס

הלכות נחלות

סימן רצ

סעיף י"ד במחבר האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילן שאין מאכילין את היתומים דבר האסור כו', דין זה מקורו בברייתא דגיטין דנ"ב דאיתא שם כלשון הרמב"ם ומחבר אפוטרופסין תורמין כו' כדי להאכילן אבל לא כדי להניח, והנה במשנה שם הכי איתא יתומים שסמכו אצל בעה"ב או שמינה אביהן אפוטרופס חייבין לעשר, והשנוי שבין המשנה לברייתא, דברייתא נקטה אפוטרופסין סתם וכוללת כל האפוטרופסין, ובמשנה פרט להו, יתומים שסמכו כו' או שמינה אביהם, ובמשנה גופא יש לדקדק דכיון דפרט להאפוטרופסין, למה לא חשבה נמי אפוטרופס שמינהו ב"ד, והנה רש"י פי' דמה שנקטה המשנה יתומים שסמכו רבותא קמ"ל דאע"ג שלא נתמנה ע"ז לא מאביהם ולא מב"ד אלא שסמכו בעצמם אפ"ה הוה כאפוטרופס ע"ש, ומשמע מפירושו דהתנא אשמעונין דיתומים שסמכו מעצמם הוה דינו כאפוטרופס ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם והמחבר שהשמיטו דין זה דיתומים שסמכו לגמרי, ולא כתבו רק דין הברייתא אפוטרופסין תורמין ומעשירין להאכיל ולא להניח ובמ"מ סוף הלכות נחלות הניח בתימה לדברי הרמב"ם על השמטה זו, ותימה בעיני שמפרשי השו"ע לא נתעוררו על השמטה הזאת ולענ"ד נראה ליישב דהרמב"ם קשה לו על פרש"י, דאי נימא דהתנא בא לאשמעונין חדוש זה דיתומים שסמכו הוה דינם כאפוטרופס, א"כ למה תפס דבריו דוקא לענין מעשר ולמה לא השוה אותם לכל דיני אפוטרופס בנכסי יתומים וכמ"ש המחבר לקמן סעי' כ"ד יתומים שסמכו כו' יש לו דין אפוטרופס לכל דבר, ועוד אי עיקר החדוש של התנא, דאע"ג שלא נתמנה הוה כאפוטרופס א"כ היכי קתני בתר הכי או שמינה להן אביהם, הא זה פשיטא דאפוטרופס שנתמנה יש לו דין אפוטרופס, ומה חדוש אשמעי' התנא בזה ועוד דמלשון דמתני' חייב לעשר ולא קתני תורמין ומעשרין כדתני בברייתא, משמע דהחדוש הוא מה שחייב לעשר, ואי כפרש"י דאשמעי' שיש לו יכולת לעשר הול"ל יתומין שסמכו מעשרין, וכמו שנקיט בברייתא תורמין ומעשרין לא זכר רק שיש לו יכולת לעשר ולא חיוב ומ"ש מתני' דנקיט חיוב, ומחמת כל אלה מיאן הרמב"ם בפרש"י וס"ל דזה אין חדוש ולא הוצרך התנא לאשמעי' דיתומים הוה דינו כאפוטרופס דפשיטא שאפוטרופס גמור הוא, וגם אילו היה תני אפוטרופסין סתם הוה נמי ידעינן ביתומים שסמכו, דפשוט הוא שאין דינם חלוק משארי אפוטרופסין, וכמו לענין שארי דיני אפוטרופסין דנקיט בברייתא, נקיט אפיטרופסין סתם ולא פירש יתומים שסמכו בפני עצמם, אלא העיקר מה שהתנא אשמעינן לא שהאפוטרופס יש לו יכולת לעשר כ"א דעל האפוטרופסין יש חיוב לעשר ואסורים להאכיל ליתומים טבל, דאע"ג דקיי"ל שקטן אוכל דבר איסור אין ב"ד מצווין להפרישו, מ"מ למיספא להו ודאי דאסור, וכיון שהיתומים הם תחת רשותם לכן אם היו נותנים להם לאכול טבל הוה כמאכילן בידים, וזהו ודאי אסור, ומש"ה פירש התנא יתומים שסמכו ומינהו אבי יתומים להדיא, והשמיט לאפוטרופס שמינה ב"ד, או שהול"ל סתם אפוטרופסין והוה ידעינן כולהו, היינו משום דאורחא דמלתא שב"ד ממנין אדם שיהא עשיר גדול דטפי נכסי' וכמבואר בשו"ע כאן, ואיש כזה ודאי לא יטפל בעצמו להאכיל ולהלביש ליתומים קטנים אלא שהוא רק הממונה והמפקח רק על ההוצאות וקצבת המזונות, לכן לא שייך למיתני גבי' חיוב לעשר, משום דמסתמא לא הוה מאכיל בידים, ואם אחרין מאכילין אותם אין עליו החיוב להפרישם ונהי דכשהוא מאכיל בידים גם הוא חייב לעשר אבל התנא דבר ההוה קתני, אבל אבי יתומים דרכו למנות קרוב שלו שיטפל בהם משום אהבה ואחבה שביניהם ויהיה במקום אביהם לכל דבר אף להאכילם ולהלבישם וכ"ש יתומים שסמכו מעצמם אצל בעה"ב דודאי שהבעה"ב קירב אותם מפני שיאכילם וישקם ומשו"ה שייך עלייהו החיוב לעשר דהוה כמאכילן בידים, ועמ"ש המהר"ם שי"ף, ומשו"ה רק תנא דמתני' דלא נקיט כ"א הדין דתורמין להאכיל דייק לפרש כשני סוגי האפוטרופסין הללו והשמיט מינהו ב"ד, דאצלו לא שייך כ"כ הדין דחייב לעשר משום דלאו אורחא שיאכיל בעצמו ליתומים אבל אם גם הוא מאכיל בעצמו פשיטא שגם הוא חייב לעשר, והתנא רק אורחא דמלתא ודבר ההוה ורגיל נקיט, משא"כ בברייתא דתני תורמי להאכיל ולא להניח, שבדין זה דלא להניח שוויין כולהו, וגם מינהו ב"ד אין לו יכולת ע"ז וכמ"ש הרשב"א בגיטין שם סתום ותני אפוטרופסין סתם משום דדין זה שוויא בכולהו ולפ"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם למדייק בדבריו, דבמ"ש הטעם שאין מאכילין את היתומים דבר האסור הורה לנו דהכוונה במ"ש תורמין ומעשרין, לא הוה הכוונה שיש רשות ויכולת לאפוטרופס לעשר, אלא שיש חיוב ע"ז מפני שאין מאכילין דבר האסור והיינו חדושיו דמתני', ומפורש בדבר בדבריו זה החדוש שאשמעינן התנא, רק משום שכתב נמי דאין תורמין להניח שדין זה שוה בכל האפוטרופסין ואפי' במינהו ב"ד, משו"ה לא פי' נמי יתומין שסמכו, דכיון דכולל כל האפוטרופסין א"ד לפרט ונקיט אפוטרופסין סתם, דדוקא היכי שאין כולל כל סוגי אפוטרופסין אז צריך לפרט באיזה נוהג זה הדין, אבל אם הדין הוא בכל סוגי אפוטרופסין א"צ לפרטו ונקיט סתם אפוטרופסין וכתנא דברייתא דנקיט נמי אפוטרופסין סתם משום דבדין זה דלהניח שוה בכל אפוטרופסין, משו"ה אפי' בדין דתורמין לא מחלק בינייהו כיון דבאמת גם במינהו ב"ד מחויב לעשר אם מאכילין רק שאפ"ה אם לא מיירי כ"א בדין דתורמין להאכיל לבד, נקיט דבר ההוה, והשמיט מינהו ב"ד, אבל היכי שנקיט נמי דין דלהניח שזה שוה בכל האפוטרופסין לא חש לפרש אפי' בתורמין ולכן נגרר הרמב"ם אחר לשון הברייתא ממ"ש וז"ב כשמש. סעיף ט"ו במחבר האפוטרופסין עושין לקטנים לולב וסוכה וציצית כו' בברייתא בגיטין איתא ועושין להם לולב מערבה סוכה כו' וכל הפוסקים הרי"ף ורמב"ם והרא"ש ומחבר השמיטו ערבה וצריך טעמא, ונ"ל ליישב דהנה מלשון הברייתא דנקיטה ערבה קשה לי עמ"ש בס' בכורי יעקב הובא במשנה ברורה או"ח סי' תרס"ד דאע"ג דקיי"ל דלמצות ערבה אין יוצאין בערבה שבלולב אפי' כשאגדה שתי פעמים, מתחלה לצורך לולב ואח"כ לצורך מצות ערבה, אכן היינו דוקא כל זמן שהוא אגודה בלולב עם שארי מינים אבל אם התיר אגדו של לולב לאחר נטילה ונטל הערבה בפני עצמה פשיטא שיוצא בה ע"ש, וקשה לי ע"ז מברייתא הזאת דכיון שיוצאין גם בערבה שבלולב, וכיון דנקט לוקחין לולב בע"כ שהוא עם הערבה, א"כ למה רשאין האפוטרופסין להפסיד ממון של יתומים בחנם ליקח להם ערבה אחרת לצורך מצוות ערבה חוץ מהערבה של הלולב הא אפשר דלאחר שיצאו בלולב יתירו האגודה ויקחו הערבה מן הלולב לצורך ערבה, ואולי באמת זהו טעם של הפוסקים דהשמיטו ערבה דכיון דיוצאין בערבה שבלולב אינם רשאים להפסיד ממון יתומים בכדי, ואכן שוב ראיתי דיש ליישב, דלשון הברייתא ועושין "להם" לולב וערבה לשין רבים שיש יתומים הרבה, ובלולב פשוט שא"צ לקנות כ"א לולב אחד לצורך כולם ולאחר שיצא בו האחד יטלנו השני, וכמו שאביהם קיים א"ד לקנות כלל כ"א יוצאין בלולב של אביהם וכמ"ש התוס' בערכין והרש"ל באו"ח סי' תרנ"ז כ"ש שהאפוטרופס אין רשאי לקנות יותר מלולב אחד, ולצורך ערבה פשוט שצריכין כל אחד ערבה מיוחדה לחבוט, ואין חובטין בערבה שכבר נעשה מצותה בה עי"ז שחבטה אחר מקודם ומשו"ה יכול האפיטרופס ליקח להם ערבה דאי"א לוקח הערבה שבלולב כיון שבלולב אין כ"א ערבה אחת ולצורך מצות ערבה הלא צריכים כל אחד ערבה מיוחדת, ומ"ש לוקחין להם ערבה, י הערבה היתירה על הערבה שבלולב, ועכ"פ יהי' מכאן אי' דאין לחבוט בערבה שכבר נתחבטה מעיקרא ע"י אחר, לפ"ז יוחזר הקושיא על הפוסקים שהשמיטו ערבה, ומכח זה נראה דגרסא משובשת הוא בברייתא, דבתוספתא ב"ב פ"ח ובתרומות מקור הדין לא הוזכר באמת ערבה כלל, ומשו"ה השמיטוה הפוסקים ודו"ק.

שם באותו סעיף במחבר ומי שנשחטה כו' ב"ד פוסקין עליו צדקה עיין בקצוה"ח ס"ק ג' שהביא קושית הר"ן על הרמב"ם מסוגיא דכתובות דמ"ח דקאמר התם מאי ולא דבר אחר רב חסדא אמר זה תכשיט רב יוסף אמר זה צדקה מ"ד תכשיט כ"ש צדקה ומ"ד צדקה אבל תכשיט יבהינן לה דלא ניחא לו דתינוול, והא קיי"ל כמ"ד זה תכשיט וא"כ כ"ש צדקה דלא פוסקין, וא"כ איך פסק הרמב"ם כאן דפוסקין צדקה בנשתטה ע"ש, ונ"ל דטעמו של הרמב"ם הוא עפמ"ש בשמ"ק לכתובות שם שני פירושים בהא דמ"ד תכשיט וכו' וז"ל ויש לפרש דאמתניתא קיימא וה"ק מ"ד תכשיט לא יבהינן כ"ש צדקה שאין לנו לעשות צדקה מנכסיו מ"ד צדקה אבל תכשיט יבהינן משום דלא ניחא לו שתינוול כו' ויש לפרש איפכא דאמלתא דמר עוקבא קאי וה"ק מ"ד תכשיט יהבינן כ"ש צדקה דיבהינן דמצוה היא וניחא ליה דניעבד מצוה בממונו, ומ"ד צדקה דוקא צדקה הוא דיהבינן אבל תכשיט לא כלומר לא יהבינן דניחא לו דתנוול כדי שלא תבא לידי ע"ש שכתב דכן פירשו גם תלמידי רבינו יונה, והנה לפי' זה תכשיט הוא דלא יהבינן אבל צדקה יהבינן, ועיין ברמב"ם פי"ג מאישות שפוסק דתכשיט לא יהבינן בהלך הבעל למדה"י, א"כ מוכח דמפרש כפי' בתרא דתכשיט גרע מצדקה, ולכן שפיר פסק כאן דפוסקין צדקה דלפירושו הרי מוכח דצדקה פוסקין משום דבאמת צדקה עדיף מתכשיט ודו"ק.

סעיף ט"ז בהג"ה וי"א דהואיל ואינו נשבע צריך ליתן חשבון, ומלשונו נראה להדיא דזה בזה תלוי דאם צריך לישבע על הספק א"כ א"צ ליתן חשבון דמה יתן ומה יוסיף החשבון דסוף כל סוף מחויב לישבע אבל באינו צריך לישבע מספק אז מחויב ליתן חשבון בפרוטרוט דשמא מתוך החשבון יבוא עליו בטענה ודאי, וקשיא לי על דבריו מלשון רש"י דגיטין דנ"ב על מה שאמרו התם וצריך לחשב עמו באחרונה פרש"י דכשיגדלו יחשב עמהם וישבע שלא נשאר בידו כלום ע"ש הרי שכתב שצריך שניהם חשבון וגם שבועה ועיינתי בתשובת מהר"ם פדואה גופא שממנו מקור הדין ומצאתי שהרגיש בלשון רש"י דהתם וכתב ליישב שמ"ש רש"י יחשב לישבע אין הכוונה שיחשב ויברר לפניהם החשבון בדיוק וגם יאמת עור ע"י השבועה, אלא הכוונה דלפניהם א"צ לברר החשבון כיון דנשבע אלא יעשה החשבון בינו לבין עצמו וישבע לו שזה הוא הנשאר לפניהם ואז יקרא זה חשבון גם להם אם כי הם לא ידעו בירור החשבון בכ"ז יסמכו על השבועה, וה"ק חשבון היינו שבועה ע"ש וזה דוחק וצ"ע.

שם במחבר וכן אם אבד שום דבר מנכסי היתומים נשבע שבועת השומרים, והנה בדין זה יש לכאורה סתירה בדברי התוס', דבב"ק דל"ט בתוד"ה דאי' אמרת בסוה"ד כתבו וז"ל ונראה דאפי' נאבד דבר משל היתומים שלא ישבע כו', ויש בזה שינוי הלשון ממה שאמרו בגיטין דנ"ב בתוד"ה הלכה כאבא שאול, דשם כתבו אבל כל כמה דלא ידעינן אם נאבד כלום אין ראוי להשביעו על דבר זה בלא טענה ע"ש ויש נ"מ לדינא בין שינוי הלשונות, דאילו למה שכתבו בגיטין, כל כמה דלא ידעינן אם נאבד משמע דדוקא כשספק אם נאבד ואלא משום דבשותפין ואריסין נשבעין גם שלא בטענה מפני התקנה, ובאפוטרופס פטרוהו בכה"ג שכל השבועה אינה אלא משום התקנה, משום דאתי לאמנועי, אבל אי מחויב שבועה דאורייתא כגון שודאי נאבד ממנו חפץ ידוע, צריכים לישבע לכו"ע, ואילו מלשונם שכתבו בב"ק דאפי' נאבד ודאי שלא ישבע הרי להדיא שאפי' משבועת התורה נמי פטרוהו לאפוטרופס, והנה זה לשון הטור כאן אין לחייבו שבועה שלא פשת כל כמה דלא ידעינן אם נאבד ליתומים דבר וכו' עכ"ל וכתב ע"ז הפרישה ודאי אם ידוע שנגנב מידו דבר חייב לישבע שמא פשע בה עד שנגנב ע"י פשיעתו דכבר נתבאר דאפוטרופס חייב לישבע שבועת שומרים אבל היכי דלא ידעינן שנגנב מידו דבר אין להשביעו מספק, וכן משמע נמי מלשון המחבר שכתב וכן אם אבד כו' חייב דכשודאי אבד מיהא חייב, וזהו כדברי התוס' בגיטין, ופלא גדול ששום אחד מן הפוסקים לא זכרו שבב"ק כתבו התוס' מפורש דאפי' בודאי נאבד אין להשביעו, וגם על מפרשי הש"ס אני תמה מאוד שלא הרגישו על שינוי הלשונות בין דבורי התוס' שזהו גם נ"מ גדולה לדינא כמ"ש הן אמנם שמצד גודל התמוה יש לי ליישב דבורי התוס' וממילא גם לדברי הפוסקים, דמה שכתבו בב"ק היינו רק אליבא דרבנן דאבא שאול דאמר להדיא אדם מבריח עצמו מן השבועה, ולדידי' אפי' משבועת התירה נמי פטור, ומשו"ה כתבו דאפי' בדידעינן ודאי שנאבד ומחויב שבועה דאורייתא כדין שומר נמי פטור, אכן בגיטין נמי כתבו אליבא דכו"ע ואפי' לאבא שאול נמי ואע"ג דאיהו סובר דאין אדם מבריח עצמו מן השבועה אפ"ה כתבו התוס' דהיינו דוקא בטענת ודאי הוא דסובר אבא שאול הכי, אבל כל כמה דלא ידעינן אם נאבד סבר אבא שאול נמי דאין אדם רוצה שישביעוהו על כך בחנם, וכה"ג כתב המהרש"א בגיטין דרבנן ואבא שאול לא פליגי אלא בטענת ודאי אבל בטענת שמא גם לאבא שאול אין שביעין ע"ש, ולפ"ז מיושב דברי הטור והמחבר דאליבא דידן ד סזין כאבא שאול כתבו שפיר דבידעינן ודאי צריך לישבע ורק כל כמה דלא ידעינן ודאי שנאבד א"צ לישבע אפי' לדידיה ולא זכרו מה שכתבו התוס' בב"ק דאפי' בידעינן ודאי נמי א"צ לישבע משום דלא כתבו הכי כ"א לרבנן דאבא שאול ולא קיי"ל כוותייהו, ואע"ג דאליבא דאמת מיושב דבריהם, אבל תימה רבה על ששום אחד מן הפוסקים והמפרשים לא הרגישו כלל בסתירת דבורי התוספות הללו ולא זכרו כלל לחלק בזה.

סעיף י"ט במחבר אבל אם לא היתה טענה או כפירה והודאה כשיעור זה אם טוענין אותו ודאי נשבע היסת, ומשמע להדיא דבטעונו ספק א"צ לישבע בפחות משתי כסף, וזהו דלא כמ"ש הט"ז לעיל בסי' צ"ג דבשבועת ספק לא בעינן שיעור דב' כסף ע"ש ועמ"ש בחדושנו שם.

סעיף כ"ד במחבר יתומים שסמכו אצל בעה"ב כו' יש לו דין אפוטרופס לכל דבר והרמב"ם השמיט להך דינא דיתומים שסמכו ועמ"ש לעיל בסי' זה ליישב.

סעיף כ"ו בהג"ה מי שמינה אפוטרופס לבניו הגדולים יכולים לומר אין אנו צריכים אפוטרופס אא"כ יש בו משום מצוה לקיים דברי המה, בכתובות דס"ט הביא בשמ"ק בשם הרמ"ה דבגדולים אתא כח הירושה ומבטל את השלישיות ולא משגיחין על צוואת האב דהוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וכן דקדקתי מלשון רש"י שם בד"ה הא מני שכתב דבקטנותם אין נותנים להם כ"א שקל כמו שצוה האב, ומשמע הא בגדלותם נותן להם כמה שירצו אפי' כשצוה האב אל תתנו אלא שקל, והיינו נמי מטעם הרמ"ה דהירושה מבטל את השלישית ולזה תימה על הרמ"א שלא זכר כלל מזה ועמ"ש לעיל סי' רנ"ג מזה.

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה