חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות נחלות
סימן רעו
סעיף ו' בהג"ה אין היורשין יורשין דברים שאין בהם ממש או טובת הנאה בעלמא שאינו ממון, והש"ך כתב דהיינו דוקא כשבא להוציא מיד אחרים אבל אם הוא ת"י יורשין אותו, ובקצוה"ח הביא בשם השל"ה דאין להיורשים שום זכות אפי' כשהוא תחת ידם ע"ש ותימה הוא אצלי מה שהרחיקו השל"ה וקצוה"ח לילך בזה, דלענ"ד עיקר דין זה צריך בירור, דכיון דיכול להקדיש ולהחרים הטובת הנאה שיש לו בקדשים כמבואר בערכין דכ"ח וכ"ט, וא"כ איך שייך לומר בזה שאין להם שום שווי דהא שמין אותה בהקדש כדאיתא בערכין ואיך שייך לומר אינה ממון בדבר שיש לו שומה וכל העולם נותנים סך הרבה עבור זה, אע"כ דההסבר הוא בזה כמ"ש המקו"ח בהלכות פסח בפתיחה לסי' תל"א דמ"ד טוה"נ אינה ממון היינו שאינו נחשב כאילו יש לו ממון וזכות בגוף החפץ, רק זכות מבחוץ הוא הוא דזריי לי' רחמנא, דמ"ד ממון חשיב כאילו יש לו זכות בגוף החפץ ונתפס בקנין, ומ"ד אינה ממון חשיב בזכות צדדיי שיש לו בזה ואינה נתפס בקנין להקנותה בחלופין או משיכה, דזכות אין בה ממש להיות נתפס בקנין וע"ש שהעלה באמת דקנין הנתרת בדבור בעלמא כגון הקדש והפקר מהני נמי בטוה"נ, ולפ"ז במכירה ונתינה ודאי דאין טוה"נ נתפס אבל בירושה דגם זכות יורש אדם דכן הוא דן מפורש דכל זכות שהם במעשה או בכבוד עירושה הם לאדם מה"ת, וכמו בפרשת מלך כתיב למען יאריך גו' הוא ובניו וכ"כ החנוך מכוה חנ"ו ע"ש, וכיון שגם זכות של כבוד יורשים בניו למה לא יירשו זכות דטוה"נ לו יהי' זה אלא זכות של כבוד גרידתא מה דבידו ליתן לכל מי שירצה נמי צריכין בניו לירש אותו מה"ת, ומפני זה עיקר דין דהרמ"א דטוה"נ אין יורשים צריך ביאור למה הוא זה, ועכ"פ די לנו בפשרה שעשה הש"ך דהיינו להוציא מרשות אחרים אין בכחם, אבל מנ"ל להרחיק לקצה האחרון ולומר דאפי' מה שתחת ידם אין להם שום רשות ע"ז וצ"ע.
סימן רעח
סעיף ד' במחבר הניח להם אביהם פרה כו' וילדה הבכור נוטל בה ובולדה פי שנים ועיין בקצוה"ח שכתב דהרמב"ם לטעמי' אזיל שכתב דלידה לא חשיב שינוי לגבי גזלן, אבל הדברים תמוהים דנהי שהפוסקים נסתפקו בלידה אי הוה שינוי היינו לגבי גוף הפרה, אי חשיב נשתנה גוף הפרה עי"ז שיקנה הגנב גם לגוף הפרה, אבל לגבי ולד גופא פשיטא דהוה שינוי מעליא וכמבואר בסוגיא דר"פ הגוזל וכמ"ש הפנ"י שם דצ"ה ע"ב וא"כ הכא שאנו דנין לגבי הולד גופא או נוטל פי שנים בולד ודאי דהולד חשיב ראוי, והראי' שהביא מע"ז דמ"ז דקאמר התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דהחידו באפה, הרי דלידה לא חשיב שינוי אפי' לגבי ולד משום דמעיקרא בהמה והשתא בהמה אלא שדלתי הרחם סגורים, גם זה יש לומר דהתם דיינינן לענין היתר למזבח ולענין זה לא חשיב שינוי משא"כ לגבי קנין וכ"ש דלגבי' בכור דתלוי במוחזק שיהא ודאי מוחזק וגם מלוה חשיב ראוי משום שמחוס גוביינא כשהולד צריך להחשב ראוי משום דמחוסר לידה, ולא נוכל לחשבו למוחזק דשמא תסתכן בלידה ועמ"ש בחבורנו לב"ק ר"פ הגוזל ולקמן בסי' שנ"ד.
סימן רפ
בקצוה"ח ס"ק ב', העלה דבספק בקרקע מהני רובא עמ"ש מזה לעיל סי' מ"ו.
סימן רפה
סעיף א' במחבר שבוי שנשבה ושמעו בו שמת וירדו יורשיו לנחלה אין מוציאין מידם, דברי הרמב"ם תמוהים מאוד כאשר הקשה ע"ז הראב"ד דהא אפי' בלא שמעו בו שמת מורידין אפי' לכתחילה, והוא אומר אפי' בשמעו בו שמת אין מוציאין אבל לכתחלה לא, ולכאורה הי' אפשר דה"ט דהרמב"ם, דבש"ס דב"מ דל"ט ע"ב קאמר מדרשב"ג נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי והדר דחי ע"כ לא קאמר רשב"ג כ"א במשנה דמוכרה בב"ד משום דקא כליא קרנא אבל הכא דלא כליא קרניו לא ע"ש וכיון דעיקר ההוכחה דמאן דסובר מורידין הוא משום דנשמע זה מדרשב"ג, והוכחה הזאת הא אדחה לה ולא סמכינן תו עלה ועיין ברא"ש שם שכתב דמד' רשב"ג נשמע דמורידין, והקשה עליו בס' תפארת שמואל דהא בש"ס דוחה ההוכחה ע"ש, ולפ"ז א"ש פסק הרמב"ם דבאמת אליבא דמסקנא אין מורידין לכתחלה כיון דההוכחה אדחי לה, אכן באמת זה אינו דיש להוכיח מתוך הסוגיא דאליבא דאמת אית לן הוכחה דרשב"ג, והוא דהתם בסמוך קאמר ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא, והיינו התנאי שמביא התם בברייתא דהיורד לנכסי נטושים חכמים סברי דמוציאין ורשב"ג ס"ל דאין מוציאין ע"ש, וקשה שם דמנ"ל לש"ס לומר דפליגי במורידין לכתחלה הא בברייתא דנטושים לא ס"ל לרשב"ג כ"א דאין מוציאין אבל לכתחלה מנ"ל, ועיין במפרשי הש"ס מ"ש בזה, ובע"כ צ"ל דהש"ס סובר דרשב"ג סובר דאפי' לכתחלה מורידין מדסמיך אמשנה דמוכרן בב"ד, הרי דס"ל שאפי' לכתחלה מורידין בנכסי חבירו להצילו מן ההפסד ומוכח דהש"ס אין סובר אליבא דאמת דחוי דדחי ואע"ג דקאמר התם ה"נ מסתברא להכריח הדחוי היינו לדחות ההוכחה דרבנן דהוכיחו דמדרבנן נשמע דאין מורידין, ההוכחה הזאת נדחית ע"י הה"נ מסתברא אבל הוכחה דרשב"ג לבד שלא נדחית אדרבה נתחזקה ההוכחה דלרשב"ג בע"כ מורידין ולית לן הדחוי דמכליא קרניו דהשתא לרבנן דס"ל במשנה דאסור למכור בב"ד, ס"ל דמורידין, כ"ש לרשב"ג דס"ל שמותר למכור דסבור דמורידין, וצדקו דברי הרא"ש שהביא ההוכחה דרשב"ג, ועמ"ש בחי' לב"מ להוכיח כן נמי מן התוס' ע"ש.
סעיף ב' במחבר וכשיבואו השבוי והבורח שמין אלו הקרובים מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסים, זהו שיטת רש"י בב"מ דבשבוי שלא שמעו בו שמת לא יאכל כל הפירות והי"א שהביא הרמ"א הוא שיטת התוס' דכל הפירות אוכל בחנם ובאמת יש להבין שיטת רש"י, דהתוס' הקשו עליו קושיות רבות, ואם כי יש מקום ליישבם כמו שיבאר, מ"מ מי דחק ליכנס בדוחק הזה, ונ"ל דרש"י לשיטתו הוכרח לפרש כן, דעל מה שאמרו התם בש"ס רג אמר אי מורידין דלמא מפסיד להו פרש"י, וז"ל מפסיד להו ולא יזבל הקרקעות ויזרעם תמיד ויכחשם עכ"ל ומוכח מדבריו דהחשש דשמא יפסיד הוא מחמת שני טעמים א) שלא יזבל הקרקעות והיינו משום דיחוש להוציא הוצאות לזבלם ולהשביחם שמא יבואו הבעלים ויפסיד הוצאותיו, וחשש הפסד הוא, ב) ויזרעם תמיד היינו טעם אחר שיחוש להרויח לזורעה רצופין לתכוסי ונאכול קודם שיבואו הבעלים ויכחשוה טי"ז, וחשש ריוח הוא, ולזה כשנרצה לתקן הדבר שהקרוב לא יחיש להפסידה, עלינו לתקן באופן כזה שיבוטל שני הנגיעות הללו, וזה א"א כ"א כשנאמר דאינו נוטל יותר מאריס בעד כל השנים דמעתה לא יהיה לו ריוח ברבוי הזריעה כיון דאח"כ צריך להחמיר הכל, ויבוטל נגיעת הריוח, וגם כיון שכאריס מיהא שקיל יבוטל גם נגיעת ההפסד, משא"כ אי נימא כשיטת התוס' דמה שאכל קודם ביאת הבעלים הכל שלו, ורק במה שלא הספיק לאכול נוטל כאריס שלא יפסיד הוצאותיו, א"כ נהי דתקנתם צד נגיעת ההפסד אבל צד נגיעת הריוח עדיין לא תקנתם דאכתי יפסידה ברבוי הזריעה ויזרעינה רצופין כיון דזריז ונשכר הוה, ולהכי מוכרח הי' רש"י לפרש שגם על העבר אינו נוטל יותר מאריס, ומה מדוקדק לשון רש"י שם בד"ה כיון דאמר מר וכולם שמין כאריס אם יבואו הבעלים שמין לזה חלקו בכל שנה שעבד בה כמנהג אריסי העיר ע"כ, ודייק גם הכא לכתוב דמה שנוטל כאריס היינו בכל שנה שעבד בה גם על העבר משום שדוקא בתקנה הזאת יתוקנו שתי הנגיעות הללו וליכא שום חשש דשמא יפסידה אם נפרש כשיטת התוס', אכתי לא ניתקן כ"א נגיעת ההפסד וכנ"ל ואמנם בשיטת התוס' י"ל דס"ל דהחשש דשמא מפסיד הוי רק מטעם אחד, מחשש הפסד ההוצאות, ומשו"ה אין עלינו לתקן כ"א חשש הזה ודיו אם נאמר דישקול כאריס לאחר ביאת הבעלים, אבל קודם ביאת הבעלים זריז ונשכר, דמחשש ריוח לא יחוש להפסידה אבל רש"י לשיטתו דס"ל דחיישינן לשתי הנגיעות מוכרח היה לפרש כפירושו, ואין להקשות דהא בשבוי כששמעו בו שמת מורידין אע"ג דהוי זריז ונשכר ואין מתוקן נגיעת הריוח, די"ל כיון דשמעו בו שמת סמיך דעתו יותר ולא יחוש להפסידה מחשש ריוח לחוד, דסובר שהבעלים לא יבואו כלל ונשארת השדה בידו, ואפ"ה חשש ההפסד בעינן לתקן גם בזה, דבשביל השמועה ששמע שמתו הבעלים יחוש אכתי להוציא הוצאות מכיסו על הספק דאולי שקר השמועה ששמע, ונ"ז בשבוי ששמע בו שמת אבל בנטושים שלא שמעו שמת גם מחשש ריוח יפסידה ובעינן לתקן גם חשש הזה, זהו הנ"ל נכון בשיטת רש"י ודו"ק היטב.
ועתה נבאר ליישב קושיות התוס' על רש"י הן קושיא הראשונה והשני' דמאי משני לירד ולמכור תנן הא אפי' לאכול נמי אסור בחנם, כבר הרגישו בזה הראשונים דלאו קושיא הוא, דנוכל ליישב בריוח, דאין כוונת רש"י דאסור לו לאכול יותר מארים, אלא כוונתו כמ"ש הרמב"ם שמתחלה מניחין אותו לאכול הכל, רק אח"כ כשיבאו הבעלים עושין עמו חשבון ויחזיר המותר מה שאכל והרי מוכח מלשון רש"י לעיל שם בד"ה לירד ולמכור שכתב אבל לעשות ולאכול ולטול כאריס שפיר דמי הרי משמע שמותר לו לאכול אם אח"כ לא יטול יותר מאריס ומ"ש רש"י שם בד"ה שמין כאריס, אם יבאו הבעלים יטלו קרקעות ופירות כאריס דמשמע מתחלה לא היה נוטל דאם מתחלה אכל הכל א"כ אח"כ צריך להחזיר המותר ולא יטול, יש לומר שלשון זה קאי על השבח בקרקע גופא, אבל פירות שאכל אה"נ שצריך להחזיר המותר ולא יטול, וגם קושיא השני' מתורצת בזה, וכן קושיא הרביעית אמאי מוקמינן אפוטרופוס, כיון שגם קרוב לא יטול יותר יש נמי לתרץ בדרך זה דכיון שבארנו מתחלה נוטל הכל ורק אח"כ צריך להחזיר, א"כ לפעמים יבא מזה הפסד לבעלים, כשלא יהיה לו במה לשלם לבעלים המותר ומשו"ה מהדרינן יותר אחר אפוטרופוס, וכן מה שהקשו מההיא דמוציא הוצאות, י"ל נמי דפרכת הש"ס לא קאי על נטושים, דלמה אין נוטל יותר מאריס, אלא הקושיא יהיה על שבויים, דאמרינן דזריז ונשכר, ואפ"ה נוטל כאריס, ע"ז פריך דמ"ש מהמוציא הוצאות ובשלמא לשי' התוס' דבשבוי כיון דסמיך דעתו אין נוטל כאריס, צריך לומר בהכרח דפרכת הש"ס הוא רק על נטושים, דעל שבויים לא מצי קאי התירוץ דדמיא לקטנה, אבל לשי' רש"י דגם שבויין דמיא לקטנה, וגם בזה נוטל כאריס יתפרש שפיר קושית הש"ס ופרוקו על שבויין, ובנטושים אה"נ שאין יורד כ"א לטול כאריס ודו"ק ועיין ברש"י ד"ה הא לא דמיא שכתב נכסי שבויין, הרי להדיא שפירש דהקושיא והתירוץ קאי על שבויין והיינו כמ"ש
סעיף ו' במחבר ואין מורידין קרוב לנכסי קטן כו' מפני שהקטן אינו יכול למחות בכדי לברר הדין איזה קטן א"י למחות נביא הסוגיא דב"מ ד"מ מקור האי דינא, והכי איתא התם אמר ר"ה אין מורידין קרוב לנכסי קטן כו' אמר רבא ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ופרש"י מדאמר ר"ה דקרוב אין מורידין הא נכרי מורידין מכלל דאין מחזיקין, ובתוס' שם הקשו על רש"י דהיכי מוכח מדר"ה דאין מחזיקין דלמא אי טעין שני חזקה מועיל והא דמורידין נכרי משום דליכא למיחש למידי דע"כ כיון שמורידין א"כ יש לו דעת לומר הבא עדים שלקחת מאבי והכי נמי יש בו לדעת ולמחות בסוף כל שלשה וכ"ת דהא פשיטא דאינו יודע למחות בסוף ג' אע"פ שהוא נזכר לשאול עדי מכירה כו' ע"ש מה שפירשו, ודברי התוס' קשים להולמם וגם קשה מה הוכחה הוא מדמורידין א"כ יש לו דעת לתבוע, דשמא אין לקטן דעת גם לתבוע וכ"ש למחות, והא דמורידין משום דנסמוך ע"ז שלאחר שיגדל יגידו לו אחרים השהיתו של אביו ואז יתבונן לתבוע ומוכח שפיר דאין מחזיקין דאי מחזיקין א"כ מה יועיל דלאחר שיגדיל ותבע אם זה כבר החזיק, וי"ל דכוונת התוס' ה בדרך ממ"נ דמדרב הונא אין ראי', שמא מצי קטן לתבוע וגם למחות, ולהכי מורידין נכרי משום דאין חשש כיון דודאי ימחה, וכ"ת דהא פשיטא לן מסברא שקטן לא יוכל לתבוע וכ"ש למחות א"כ בלא רב הונא נמי ידעינן שאין מחזיקין, ואפי' תימא לחלק מסברא בין מחאה לתביעה, ובמחאה פשיטא לן גם מסברא דלא ידע ועל התביעה לא פשיטא לן מסברא מ"מ כיון דזה נדע עכ"פ שעל המחאה אין לו דעת, א"כ ממילא ידעינן שאין מחזיקין, דטעם חזקה הוא משום שלא מחה, ואם לא ידע למחויי ודאי שאין מחזיקין, וגם בלא רב הונא ידעינן זה, וממ"נ אם לא ס"ל לחלק מסברא בין תביעה למחאה, א"כ גם מרב הינא אין ראי' דשמא יש לו דעת גם למחות, ואי דזה פשיטא מסברא שאין יודע למחות, א"כ לא אצטריך כלל לדרב הונא דמן הסברא הזאת גופא נדע שאין מחזיקין, זהו כוונת קושיתם במ"ש וכ"ת, ותי' דבלא רב הונא הו"א שיש לו דעת גם למחות, ורק כולן שאמר רב הונא דאין מורידין קרוב מכלל שלא ידע למחויי, דאי מצי למחות גם קרוב מורידין, ותירוצם בזה אינו בדרך השגה על פרש"י אלא מיישבים פרש"י, ואכן בשמ"ק ובמהר"ם שי"ף שם הקשו דאכתי מה יישבו בזה, דלפמ"ש התוס' בסוה"ד דבקרוב לא יעלה על דעתו לתבוע משום דסבור שאומר אמת א"כ אכתי לא מוכח מדר"ה דאין מחזיקין, דשמא מחזיקין ולהכי מורידין משום דמצי גם למחות ואין חשש, והא דאין מורידין קרוב משום דבקרוב לא ימחה דיעלה בדעתו שיאמר אמת, אבל בנכרי ימחה, ונ"ל דהנה אף אם נאמר דקטן ידע לתבוע וגם למחות לא כל קטן שוה בזה שודאי תינוק בן חודש או שנה לא ידע כלל לתבוע ובע"כ שבקטן גופא יש גבול, דבקטנותו ממש לא ידע מאומה, ורק אח"כ כשהגדיל מעט יש סברא לומר דידע לתבוע ולמחות, וא"כ יש להבין דהא רב הונא סתום לומר דמורידין נכרי לנכסי קטן, ומשמע שאפי' לקטן בן שנה ג"כ נוכל להוריד, דסמכינן דידע לתבוע כשיגדיל, ומאין ידע זאת, כיון דבשעה שירד זה לנכסיו היה קטן ממש עוד, וד"ל דבמשך ימי קטטתו ישמע מאחרים שיגידו לו שהיתה של אביו, ויתעורר לתבוע ולמחות כשיגיע לימי הבינה לתבוע ולפ"ז אף אי נימא שבקטנותו יש לו ג"כ דעת לתבוע ולמחות, אכן כח המחאה לא יבוא באופן אחד דאם מת אביו בשעה שהגיע כבר לימי הבינה למחות בזה יבוא לו המחאה מכח עצמו בלא עזרת תחרזה דכיון שידע למחויי כ"ש שיוכל להבין ששדה זו של אביו הוא למעצמו יתעורר לתבוע ולמחות אכן במקום אביו בעודו בן חודש ושנה, אז תבא המחאה מכח עזרת אחרים שיזכירוהו שהיתה של אביו ואז יתעורר גם הוא לתבוע ולמחות, ומעתה נוכל לומר דסברת התוס' שחילקו בין קרוב לנכרי, דבקרוב לא יתעורר לתבוע דסבור שאומר אמת, היינו דוקא בקטן כזה שאביו מת בעודו בן חודש דתביעתו ומחאתו לא יוכל לבוא כ"א ע"י עזרת אחרים שיזכירוהו בזה שפיר יש לחלק דבנכרי אם יזכירוהו שהיתה של אביו יתעורר לתבוע ובקרוב סבור שאומר אמת ובודאי לחלקו בא ולא יועיל בזה ההזכרה שאחרים יזכירוהו, דהא לא יוכל לידע כ"א שהיתה של אביו אבל בפרטיות החלוקה לא יוכלו לידע ולהכי כיון שמצאוהו מוחזק בנכסיו יסבור שבודאי הגיע לחלקו אבל היכי דמת אביו בשעה שהבן כבר הגיע מעצמו לימי הבינה למחות, וכיון שיש לו דעת למחות מעצמו ודאי שיש לו דעת להתבונן אם נפל זה לחלקו, ובזה אפי' בקרוב נמי יוכל למחות, ולא שייך לחלק בזה בין קרוב לנכרי, ולפ"ז א"ש, דהש"ס הוכיח שפיר מדרב הונא דקטן לא ידע כלל למחות מדסתים ואומר שאין מורידין קרוב לנכסי קטן ואפי' בקטן כזה שמחאתו יוכל לבא גם בלא עזרת אחרים ג"כ אין מורידין, ומכלל דקטן לא ידע כלל למחות, והכא לא שייך כלל לחלק בין קרוב לנכרי ולומר דבנכרי ידע למחויי ובקרוב יסבור שחלקו נפל, דאם אך בנכרי ידע למחויי בעצמו, ידע למחות גם בקרוב ולהתבונן אם נפל זה לחלקו כיון דמיירי נמי בקטן כזה שיוכל למחות מעצמו, ולא שייך כלל לחלק בין קרוב לנכרי, ומדקאמר דבקרוב לא יוכל למחות מכלל דבנכרי נמי לא ימחה, ומשום דבקטן כ"ז שלא הגדיל ממש לא ידע למחויי, ושפיר הוכיח הש"ס מדר"ה דאין מחזיקין, וכיון שהוכיח הש"ס מדר"ה דקטן לא ידע כלל למחות בקטנותו, וא"כ בע"כ האי דמורידין קרוב, היינו משום דסמכינן דאח"כ כשיגדיל יזכירוהו אחרים לתבוע, וע"ז רצו התוס' להקשות דכיון שהזכרת אחרים מועיל שיתעורר לתבוע מהנכרי, המחזיק עדי מכירה גם בקרוב נימא הכא, וע"ז תי' דלא דמי קרוב לנכרי פי' דכיון דמעצמו לא יתעורר למחות ורק שהמחאה תבוא מכח עזרת אחרים בזה יש לחלק בין קרוב לנכרי, וא"ש חילוקם, אכן היינו דוקא לאחר שכבר הוכיח מדרב הונא דקטן לא ידע מעצמו כלל לתבוע ולמחות, וא"כ התביעה אינה באה כ"א בעזרת אחרים, בזה שפיר חלקו התוס' דבקרוב לא יועיל גם הזכרת אחרים, משום דאחרים לא יזכירוהו אם נפל בחלקו כיון שגם הם עצמם לא יוכלון לידע בפרטיות החלוקה ומיושב מאד קושית השמ"ק שהקשה דא"כ מה הוכיחו מדר"ה דאין מחזיקין דשמא מחזיקין ואפ"ה אין מורידין קרוב משום דבקרוב שאני, דאי נימא דמחזיקין וקטן יוכל למחות מעצמו, בזה לא שייך כלל לחלק בין קרוב לנכרי דכל היכי דהמחאה באה מכח עצמו גם בקרוב יוכל למחות וכנ"ל, וז"ב.
סימן רפט
סעיף א' במחבר מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים כו' ומ"ש מקצתן גדולים מפני שאם היו כולם קטנים למה יחלוקו כ"כ המ"מ ה"י מהל' נחלות ועיי"ל דאם היו כולן קטנים, אין משגיחין כלל על דעתם ורצונם, דאטו קטנים יש להם רצון ודעת שהם רוצים ואינם רוצים ואין משגיחין על דעתם כלל, ופשוט שאין מחאת הקטנים בענין זה כלום שאין דעתם כלל, ובע"כ דמקצתן גדולים והגדולים שם שרצו לחלוק, ולפמ"ש אין מקום לכל דברי התוס' בקדושין דמ"ב בד"ה יתומים ע"ש.