חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות הפקר ונכסי הגר
סימן רעג
סעיף ב' במחבר ההפקר אע"פ שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור, פי' כיון דהפקיר גם לעניים א"כ לא גרע מהבוויח מתנה לעניים דאסור לחזור, וה"נ כיון שגם עניים רשאים לזכות אינו רשאי תו לחזור דלא גרע ממתנה לעניים כן נ"ל ועיין בקצוה"ח שטרח למצוא מקור לדברי הרמב"ם שהפקר הוא מטעם נדר ועמ"ש לקמן סי' ת"ו מקור לזה.
סעיף ד' במחבר המפקיר לעניים ולא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כו', הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קנ"ד והשער המשפט לעיל סי' כ' חדשו דהא דסובר בית הלל דהפקר לא היה עד שיפקיר לכל ואם הפקיר לעניים לחוד לא הוה הפקר, היינו דוקא כשהפקירו לכל העניים ולא לעשירים שאז שום עני לא יוכל לזכות בה אבל במפקיר זכות נגד אחד או שנים לנוכח והפקיר בפני אותן שמפקיר להם מהני שיכולים לזכות בה ע"ש שהביאו חבולות ראיות זה, ולי נראה להביא ראיה לדבריהם מדברי התוס' קדושין דט"ז בד"ה לימא לי' באפי תרי זול הקשו אמאי לא פריך בש"ס ויפקירנו לעבד, והנה הפנ"י הרבה לתמה על תמיהת התוס' דמאי הקשו ויפקירנו הא בהפקר גופא קיי"ל שאינו הפקר עד שיפקירנו לעניים ועשירים וא"כ מה התקני שייך בעבד עברי שאין שום אדם יכול לזכות בו ואף למוכרו אינו רשאי אף שגופו קנוי דאילו בעבד כנעני דאיתקש לשדה אחוזה ויש לו בו קנין גמור למוכרו וליתן במתנה משו"ה שייך בו נמי הפקר שהרי כל אדם יכול לזכות בו, אבל בעבד עברי לא שייך זה שאף אם לא יזכה העבד בעצמו אין שום אדם יכול לזכות בו וא"כ אין זה הפקר ע"ש שנשאר בתימה, ואכן אי נימא כהנו"ב א"ש דהתם כיין שמפקיר בפני העבד גופא מהני שיכול לזכות בו, ושוב ראיתי שיש לדחות ראיה זאת דבלא"ה לק"מ קושית הפנ"י, דהא דסברי בית הלל דאינו הפקר עד שיפקיר לכל היינו שמצד המפקיר לא יהיה שיור שהוא מצדו צריך להפקיר לכל היכול לזכות, משא"כ אם לא הפקיר לעשירים הרי יש שיור בהפקר אבל בנידון דהתם שבהפקר גופא אין שיור, דהמפקיר מצדו הפקיר לכל, והסבה הוא רק מצד הזוכים שאינם יכולים לזכות בו בכה"ג הוה הפקר מעליא ודו"ק.
סעיף ו' במחבר המפקיר עבדיו הגדולים זכו בעצמם והקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה, עיין בנתיבות שהקשה דלשיטת רש"י בב"מ די"ב דהפקר הה כדעת אחרת ובדעת אחרת מקנה הא יש יד לקטן לזכות א"כ מה"ת לא יהיה הקטן יכול לזכות נפשי' מהפקר ע"ש ונראה דהנה רש"י שם בב"מ כתב וז"ל זרק ארנקי והפקירו לכל הקודם, וכתבתי שם דבמחזק לשונו נתכוון להסיר קושית התוס' שם בד"ה ואפקרי' דלא גרסינן ואפקרי' דא"כ לא הוה דעת אחרת מקנה, ואכן רש"י היה לו הכרח מן הסוגיא דב"מ דק"ב דמיירי בהפקר וכמ"ש הרמב"ן וקושית התוס' יתרץ זה בדקדוקו לחלק בין הפקר דעלמא דמיירי שהבעה"ב רק מסלק עצמו בלבד מן החפץ ואין כוונתו להקנות לאחר, זה ההפקר לא מקרי דעת אחרת אכן הכא מיירי שנתכוון להקנותו לכל הקודם ולהכי הוי שפיר דעת אחרת, ולפ"ז בהפקר דעלמא אה"נ דלא חשוב דעת אחרת אפי' לדעת רש"י, וא"ש מה שהקטנים לא מצו לזכות כיון דהכא מיירי בהפקר סתמא שבעה"ב מסלק עצמו מן העבד אבל אין מכוון להקנותו, אלא דאכתי למה לא הזכירו הפוסקים לחלק דכשבא להקנות לכל הקודם דגם הקטן רשאי לזכות, ולכן יותר נראה כמו שהעליתי בחדושי לעיל בסי' רמ"ג דהא דקטן מצי לזכות כשיש דעת אחרת מקנה זה אינו כ"א במסירה או במתנה, דהקנין לא נצרך התם לזה שאחרים לא יהיו רשאים לזכות דגם בלא"ה כיון דהחפץ יש לו בעלים לא מצו שום אדם לזכות בו בלי רשות בעלים, ורק לזה שהבעלים רוצים להקנותו הוא רשאי לזכות, ולא נצרך הקנין בזה כ"א ליחד החפץ אליו, ובזה גם הקטן רשאי לזכות, אבל בהפקר דכו"ע רשאי לזכות, וא"כ פעולת הקנין בכה"ג בא לשלול זכות הקנין מאחרים וזה אין בכח הקטן לעשות ע"י קנינו, ולכן בהפקר לא מצי לזכות אפי' אי נימא דחשיב דעת אחרת ע"ש היטב, ולפ"ז לק"מ קושית הנתיבות וק"ל:
סעיף ז' במחבר דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד כו' וכתב הסמ"ע דאחד מיהא בעי דאותו האחד ישמע שהפקירו בעליו כו', ולפ"ז משמע להדיא דהמפקיר צריך שיאמר בפיו שהוא מפקיר זה אבל אם לא אמר כלום לא הוה הפקר, דאי גם לא אמר הוה הפקר מה יכול לשמוע גם אם יהי' שם, הן אמת דמעצם הדין דבעי אחד לא מוכח זה, דאפי' אם לא בעינן אמר אכתי מיהא בעי דאותו האחד יראה בהפקירו איך שהשליך כיסו לרה"ר אכן מלשון הסמ"ע דאותו האחד ישמע ודאי מוכח דבעי' אמירה דאל"ה מה שמיעה שייך בזה ועיין בקצוה"ח שנסתפק בזה ולמה לא הביא לדייק מלשון הסמ"ע:
סעיף י"ג במחבר הלוקח דגים מתוך מצידתו של חבירו כו' ה"ז אסור מדברי סופרים ועיין בקצוה"ח שכתב דהוה גזל גמור כיון שהדגים מגביהין עצמן לוקח הדג מת המונח במצודה הוה בזה קנין גמור דהגבהה מכחו הוה קנין גמור וכמו גבי פיל ע"ש, ושמא מתוך שחסר בזה הגבהת ג"ט הגבהה אמנם יש בזה, אבל לא הגבהת ג"ט, ובפיל מיירי שהגביה עצמו על חבילי זמורות הגבוהין ג' טפחים, ועיין עוד מ"ש בחדושנו לעיל סי' קצ"ח דאפי' בדבר המונח באויר דיצא מתורת לבוד אפ"ה בעינן הגבהה ג"ט לשיטת התוס' ע"ש היטב ותלמוד לכוון:
סעיף ט"ו במחבר דגים שקפצו לתוך הספינה כו' ואינה חצר המהלכת שהמים הם שמוליכים אותה ואינה הולכת מחמת עצמה, ובתוס' ב"מ ד"ט הקשו דהא רכוב כמהלך ותי' דחצר משום יד אתרבאי והוה שפיר דומיא דיד דמינח נייח וממטי לה עם גופו, ובחדושי רעק"א הקשה דלהבנת התוס' דהחסרון דמהלך הוא מחמת שהחצר צייד ולכן כשמהלך ע"י דבר אחר אין זה חסרון ולא מיקרי חצר מהלך א"כ בנותן גט ביד עבדה אמאי מקרי חצר מהלך הא היד מונח אע"כ דהיד והגוף חד הוא אלא דמה דאמרי' מה ידה שאין מהלך היינו דאין מהלך מהקונה דבכ"מ שהוא מהלך שם הקונה משא"כ חצר מהלכת דמהלך גם מהקונה ע"ש, והנראה מדבריו שהבין דחסרון דמהלך אינו משום דהחצר נייד אלא מה שהוא מהלך מהקונה, ולעיל בחדושנו לסי' ר"ב דחיתי זה ע"ש:
סימן רעה
סעיף י"א במחבר המחזיק בשטר בנכסי הגר כדי לקנות הקרקע כו' לא קנה אלא השטר בלבד לצור עפ"י צלוחתו, ומפרשי הרמב"ם תמהו על פסק דהא בש"ס דב"ק דמ"ט הוא בעי דלא איפשטא אי קנה השטר כיון שלא נתכוון לקנותו, ועיין בש"ך שתירץ דהכי הוא סברת הרמב"ם דאף אי לא הוה דעתו אשטרא קנה מדין חצירו דקנה נמי שלא מדעתו ורב אבא ורב נחמן דמיבעי להו היינו משום דלא ס"ל כר' יוסי בר' חנינא בחצירו קונה שלא מדעתו אבל לדידן דקיי"ל כר' יוסי בר' חנינא שפיר קנה הנייר מדין חצר אפי' כי לא מכוון לקנות ע"ש, ודברי הש"ך כמו שהם ל"ק גדול לומר דרב נחמן דדיינא הוא והלכתא כוותי' בדינא לא יסבור להא דר' יוסי בר חנינא דהלכה רווחת היא, ונ"ל ליישב דהנה בתוס' דב"ב דנ"ד הקשו דאפי' כי לא היה דעתו אשטרא אכתי ליקני ליה ידו גם שלא מדעתו דהא ידו לא גרע מחצירו וכמו חצירו קונה שלא מדעתו ה"נ ידו, ומתוך קושיא הוכיחו דהא דחצירו קונה שלא מדעתו היינו שאינו יודע שהדבר בחצירו, אבל אם היה יודע היה מכוון לקנות אבל אם יודע שהוא בחצירו ולא מכוון גם חצירו לא קנה, וזהו דלא כמו שהבין הרמ"א לעיל בסי' רס"ח דהפירוש דשלא מדעתו היינו שלא בכוונתו אבל יודע הוא מהמציאה אלא שלא נתכוון לקנות ע"ש, והנה הוכחת התוס' אמנם יש לדחות עפ"י מה שכתב המח"א הלכות משיכה סי' ה' וכן כתבו נמי כמה מן האחרונים דהא בחצירו קונה שלא מדעתו היינו דוקא בחצר כזה דאיתרבאי מתורת שליחות ולכן דיינינן בו כדין שליח גמור שיזכה בלא כוונת הבעלים דזכין לאדם שלא בפניו אבל בחצר שהוא מתורת יד דיינינן בו כשאר קניני דיד משיכה והגבהה דבעינן דוקא כוונה, ולפ"ז כ"ש ביד גופא דבעינן כוונה וממילא אין מקום לקושית התוס' דבאמת חצר דעלמא נמי קונה שלא בכוונה, ובהך דסוגיא דב"ק דהוה קנין יד משו"ה איני קונה עד שיכוון וכיון שכן אין ראי' מעתה להוכחת התוס' דבידע ולא מכוון לא קנה ושפיר נוכל לומר דגם בכה"ג קנה והן אמנם דהתוס' לשיטתייהו שפיר מקשו, דבב"מ די"א הוכיחו התם בראה צבי רץ דרך שדהו דלא בעינן שיאמר זכתה לי שדי ודנקיט התם במשנה ואמר זכתה לי שדי לאו דוקא הוא ע"ש והא התם במשנה דהחצר הוא משום יד דהא שמואל מוקי התם למתני' דמיירי בעומד בצד שדהו ובכה"ג הוה החצר משום יד דומיא דיד דסמוכה לו ואי אמרת דכל היכא דהחצר הוה משום יד בעינן כוונה א"כ אמאי לא בעינן אמירה ובלא אמירה מנא לן דמכוון לזכות דהא זהו עיקר הטעם דבעינן שיאמר, בכדי לגלות דעתו שמכוון לקנין וכמ"ש בשמ"ק ומדכתבו התוס' דגם בזה לא בעינן אמירה מכלל דסבירא להו שגם בחצר שהוא משום יד לא בעינן כוונה, ומה שהביאו משאר קניני דיד יש לומר דגם בזה התוס' לשיטתייהו בכתובות דל"א דקנין דיד גופא הוה נמי מטעם רשות וא"כ לא דמי למשיכה והגבהה דנוכל לומר שבקנין רשות לא בעי כוונה ודוקא בקניני דיד הבאים מטעם הגבהה או משיכה בעינן כוונה, אבל בקנין דיד שהוא מטעם רשות לא בעינן כוונה כמו חצירו דקונה שלא מדעתו ועיין מ"ש בקצוה"ח סי' רס"ח וכיון שהוכחנו דהתוס' סברי שגם ביד גופא לא בעינן כוונה, להכי לשיטתייהו שפיר הקשו בב"ב על הך סוגיא דב"ק דאמאי לא קנה התם השטר גם בלא כוונה, וממילא יצא להם הדין דבידע ולא קא מכוון גרע טפי, אכן כ"ז הוא לשיטת התוס', אבל לשיטת הרמב"ם דסובר באמת דבעומד בצד שדהו בעינן נמי שיאמר זכתה לי, א"כ סובר דהיכא דהחצר הוה משום יד בעינן נמי כוונה, דיפרש ששיטת רש"י בכתובות דקנין דיד גופא לא הוה מטעם רשות אלא בתורת קנין הגבהה, וכ"ש לדידי דביד גופא בעינן כוונה, וממילא לשיטה הזאת אין הוכחה דבידע ולא קא מכוון גרע, ולפ"ז א"ש דברי הרמ"א דקאי לשיטת הרמב"ם להכי כתב דבעינן דוקא שידע במציאה ואע"ג דידע ולא קא מכיון לקנות אפ"ה לא איכפת לו בזה דמ"מ קונה חצר המשתמרת בלא כוונה אפי' בכה"ג ולפ"ז א"ש פסק הרמב"ם כאן דרב אבא ור"נ סברי כסברת התוס' דבידע ולא קא מכוון גרע ומשו"ה לא קנה השטר מדין חצר נמי בלא כוונה ולהכי קא מיבעיא להו, משא"כ הרמב"ם לשיטתו דסובר דבידע נמי קונה בלא כוונה שפיר פסק דקונה הנייר מדין חצרו וז"ב, כן היה נראה ליישב דברי הש"ך, אכן למה שהוכחנו דהרמב"ם יסבור דעיקר הדין דר' יוסי בר' חנינא דקונה שלא מדעתו היינו דוקא בחצר שהוא מתורת שליחות, אבל בהך דהכא דהקנין הוה מטעם יד ודאי דבעי כוונה א"כ כ"ש דלא קנה השטר בלא כוונה מדין חצר ונדחים דברי הש"ך ועמ"ש לעיל סי' רס"ח:
סעיף כ"ח במחבר היה משכון של גר ביד ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בו לוקח ממנו הראשון כנגד מעותיו כו' דין זה הוא מימרא דרבה ב"ק מ"ט, בס' ים התלמוד הקשה איך אמר רבה דזה קנה כנגד מעותיו והא הרמ"א כתב בסמוך דהמחזיק בנכסי הגר יש לו דין יורש והבא ליפרע ממנו כבא ליפרע מן היורש שכל הדינים של מלוה הבא ליפרע למשועבדים כן הוא דינו של מלוה עם המחזיקים בנכסי הגר לאחר מיתת הגר, ומעתה הא מבואר בב"ב ע"ה דרבה סובר שעבודא לאו דאורייתא ומבואר בפוסקים דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף מן היורשין נמי לא גבה, וא"כ כאן כיון דהמחזיק דין יורש אית לי' והבא ליפרע ממנו כבא ליפרע מן היורשים, וא"כ היכי קאמר רבה דזה קנה כנגד מעותיו הא מן היורשין לא גבה כלל ע"ש, ותמה אנכי על דבריו דאף אי נימא דהמחזיק יש לו דין יורש היינו לשאר עניני גבייה שהדינים הנוהגים בבא ליפרע מן היורשים כן הוא דינו של הבא ליפרע מן המחזיק אבל הכא דדיינינן מי קדם לזכייה זו פשיטא שאין לזה דמיון כלל ליורשים דביורשים שבאים מכח ירושה שזכתה להם התורה הרי מיד כשמת מורישם זכו בהם היורשים, וכי הדר מלוה לגבות הוה דינו כבא ליגבות מן היורש, אבל הכא דדיינינן שקודם שבא הלה וזכה זכה בהם המלוה א"כ הא אכתי אין בזה שום מחזיק דנימא דהמלוה יהי' דינו כבא לגבות מן המחזיק, כיון דקודם שבא זה להחזיק קדם שעבודו של מלוה ושוב מצאתי באי' הרשב"א כקושיתו וכתירוצו וז"ל ואינו דומה למטלטלי דיתמי דהתם משום דיורשים הם דבר תורה ומשעת מיתה קמו הנכסים ברשות היתומים ואפי' הם מופקדים ביד אחרים ואין בעל חובו גובה מהם כדברי ר' עקיבא שאמר בפ' הכותב ונותנין ליורשים וכדמפרש בירושלמי שהם יורשים דבר תורה עם גמר מיתה אבל כאן כשמת הגר עד שלא יזכה בהן אחר כבר קדם שעבודו של זה ובזה אפי' ר' עקיבא מודה לר' טרפון שאמר התם במופקדין ביד אחרים או שהם ביד אחרים ינתן לכושל שבהם עכ"ל הרי להדיא כדברנו.
שם במחבר בד"א כשלא היה המשכון בחצר הראשון כו' אוקימתא הוא בש"ס דב"ק דמ"ט והכי איתא התם הב"ע דליתא כל היכא דאיתא לדידי' דאי בעי מקנא מצי קנה חצירו נמי קנה וכל היכא דליתא דאי בעי לא מצי קנה חצירו למי לא קנה והלכתא דליתא בחצירו, והמבואר מתוך הש"ס דהכוונה במ"ש דליתא, הכוונה דליתא למלוה בחצר דהכי משמע להדיא ממה שאמר בל היכא דאיתא לדידי' דאי בעי מקנא כו' וזה ודאי קאי על המלוה, וא"כ אמאי כתב המחבר דליתא למשכון בחצר שזהו דלא כאוקימתא דש"ס, ונראה ליישב דהנה בפ' ים התלמוד הקשה על פירש"י שם בזה הלשון דהנה רש"י פי' בהב"ע דליתא דהיינו דליתא למלוה בחצירו ולבסוף גבי' הילכתא פרש"י דליתא למשכון בחצירו, והדבר תמוה מאד מה זה ועל מה זה סתר רש"י דבריו תוכ"ד, ובשגם דמלשון דקאמר כל היכא מוכח דקאי על המלוה, ועוד כיון דבס"ד פרש"י דמיירי בחצר שאינה משתמרת ולכך פירש דליתא היינו דליתא למלוה ואי בחצר המשתמרת אפי' כי ליתא למלוה בחצירו נמי קנה וא"כ למה שינה לבסוף בהלכתא לפרש דליתא למשכון בחצר דלפ"ז צ"ל כבחצר המשתמרת מיירי ע"ש שהאריך לסתור פירש"י, ואשתומם על המראה איך העתיק דברי רש"י שלא כמו שכתוב דהרי אילו ראה מ"ש רש"י בהב"ע דליתא דהיינו דליתא "בעיר" ולא "בחצר" כמו שהעתיק הוא לא הוה ק"ל דבתיבה זו שתיקן רש"י לכתוב בעיר תי' לכל הקושיות הללו, והעיקר מה שגרם לרש"י הוא משום דקשה לו לשון והילכתא דקאמר בתר הכא דמשמע מזה שתי' הראשון דהב"ע הוא דלא כהלכתא והנה זה ודאי דכולה סוגיא מיירי בחצר המשתמרת מדפריך עלה מדר' יוסי בר חנינא דמיירי במשתמרת כדמוכח בב"מ, ועוד דמסתמא ביתו ודאי משתמר הוא ששמר שם המשכון, וכמ"ש התוס' בב"מ דבית הוה משתמר, ולזה לא הו"מ לפרש בתחלה בהב"ע דליתא דהיינו דליתא למלוה בחצירו דאז הוה משמע דהחסרון הוא משום שאינו עומד בצד חצירו, ובאמת לא הוה זה חסרון בחצר המשתמרת, ואפי' אינו עומד בצדו נמי קנה במשתמרת, ומשו"ה דייק לפרש דליתא הוה הכוונה דליתא למצוה גם בעיר, והחסרון לא הוה משום דאינו עומד בצדו, אלא משום דכל היכא דלא מצי קני בעצמו לא קניא לי' נמי חצירו, ואכן באמת התירוץ הזה דלא כהלכתא הוא דהלא באמת לא קיי"ל דבעינן תנאי זה בקנין חצר, ואפי' כי אין המלוה בעיר נמי קנה אם אך החצר משתמר, לזה מסיים הש"ס דתירוץ הראשון הוא דלא כהלכתא, אבל והלכתא דליתא בחצירו פי' שהמשכון אינו בחצר אבל אם אך המשכון היה בחצר קונה אפי' כשליתא למלוה בעיר, ולפ"ז אין שום סתירה בדבורי רש"י שבכל אחד על מקומו פי' כהוגן, בליתא קמא הוכרח לפרש דליתא למלוה בעיר, ובליתא בתרא הוכרח לפרש דליתא למשכון בחצר, וגם לשון והלכתא מדויק מאוד, ומיושב דעת המחבר דפוסק ממש כוהלכתא האמור בש"ס דקאי על המשכון וז"ב מאוד.