חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות פריקה וטעינה
סימן רעב
סעיף א' במחבר מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאו כו', המחבר דחק לכתוב ובהמתו דמשמע דחובת פריקה אינו נוהג אלא בבהמה ולא באדם הטעון משא, ויש להביא ראיה לזה דהא במצוות פריקה לא הוזכר בהדיא כ"א חמור, אלא דאפ"ה ילפינן לשארי בהמות נמי מגז"ש דחמור חמור משבת וכמבואר במשנה דב"ק דנ"ה ובשבת גופא ליתנהו לאדם כ"א להנחה וכדקאמר הש"ס התם דכיון דילפינן שור שור משבת דכלאים נוהג בכל בהמה א"כ אדם נמי ומשני להנחה הקשתיו ולא לאדם אחר, והנה בשמ"ק לב"ק שם מצאתי שהקשה דהא מעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דפגע בההוא גברא דדרי פתכא דאופי כו בב"מ ד"ל מוכח דנהגא אפי' באדם ותי' דרק מדרבנן הוא דנהגא אבל מה"ת ודאי לא נהגא כדמוכח מהך דב"ק דלהנחה הקשתיו ולא לדבר אחר ע"ש, ומכאן יש לי לתמוה הרבה על החינוך מצוה תק"מ שכתב להדיא דאפי' באדם הטעון משא עובר בל"ת, הן אמנם דהמגיה הגיה שם על דברי החינוך שלא נמצא כן בשום פוסק זולת ברלב"ג פ' משפטים, והמגיה לא הפאונן כ"א ע"ז שלא מצא סיוע לדבריו בפוסקים, ואנכי אתאונן שמצאתי מוכרח מן הש"ס ומפורש בשמ"ק להיפך מדבריו ובודאי מצוה גדולה ליישב דברי החינוך ואחרי היגיעה מצאתי עצה להעמיד דבריו עפמ"ש בחבורי לב"ק שם ליישב קושיות התוס' דלמה לא ילפינן בנפילת הבור ותשלומי כפל והשבת אבידה שור שור משבת כמו דילפינן לגבי חסימה ופריקה ובשגם שלענין נזקין גופא מצינו גבי שור דנגיחה דילפינן שור שור משבת כמבואר במכילתא וכתבתי דדוקא היכי דלא כתיב כ"א חד פרט או שור או חמור לחוד, כגון גבי שור דעיחה דכתיב כי יגח דכתיב כי יגח שור, וכן גבי חסימה לא תחסום שור, ולגבי פריקה כי תראה חמור בהנהו הוא דילפינן שור או חמור משבת, משא"כ בנפילת הבור דכתיב תרי פרטי ונפל שור או חמור, ולגבי השבת אבידה ותשלומי כפל נמי כתיב שור חמור שה, בע"כ דגלתה התורה דבהנהו אין למילף גז"ש משבת, דאי משבת למה הוצרכה לכתוב תרי פרטי הא אי לא הוה כתיב כמו כ"א פרט אחד הוה נמי יכולין למילף משבת לכל הבהמות ומדכתבה תרי פרטי בע"כ דכוונת התורה דלא נילף משבת ע"ש, ולפ"ז א"ש דברי החינוך, ומקודם נעיר בזה על דבר פלא, דבפ' משפטים כתיב מ"ע דפריקה כי חמור שונאך רובץ וגו' עזב תעזב, ובס' דברים פכ"ב כתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים וגו' הקם תקום עמו שזהו מצוות טעינה וממקרא זה דלא תראה נלמד ל"ת גם למצוות פריקה כמפורש בספרי שם הכא נאמר לא תראה מלעיל כתיב כי תראה לעבור בעשה ול"ת והכי מפורש ברמב"ם פי"ב מהלכות רוצח ובטור ומחבר כאן ובחנוך, דרק ל"ת הזאת הכתובה בפרשת טעינה קאי גם על פריקה, וזולת זה לא מצינו ל"ת מיוחדה על פריקה, וא"כ שפיר יש לחלק ולומר דמ"ע דפריקה דבה לא כתיב כ"א פרט אחד ודאי דילפינן אותי משבת ועלי' אמרו בב"ק דילפינן משבת, וכיון דמשבת ילפינן אה"נ דאינה נוהגת באדם הטעון משוי, אבל ל"ת דפריקה דהוא מקרא דלא תראה האמור בס' דברים דבאזהרה זו כתיב תרי פרטי חמור ושור דהכי כתיב לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך, בודאי דאזהרה זאת אינה נלמדת משבת ורק מאיזה למוד אחר, ומשו"ה נוהגת גם באדם, ולפ"ז לבד דלא יקשה על החנוך מסוגיא דב"ק אלא אדרבה מהתם יהיה סיוע לדבריו, מדשינתה תורה במצוה הזאת לכתוב העשה במקום אחד והל"ת במקום אחר, וגם בשנוי לשון בעשה לא כתבה כ"א פרט אחד חמור לחוד ובל"ת כתבה שני שני פרטי, בע"כ שבכוונה עשתה להורות דמ"ע ילפינן מגז"ש דשבת, ובל"ת לא ילפינן משבת דממילא ידעינן מזה חלוק הדין דהעשה אינה נוהגת באדם, והל"ת נוהגת גם באדם ולפ"ז מתורץ קושית השמ"ק מההיא עובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דפגע בההוא גברא דדרי פתכא דאופי דהא מחויב היה לפרוק מצד הל"ת דנוהגת נמי באדם, דחיוב יש ודאי גם בפריקה דאדם אלא דאם עבר אינו עיבר כ"א בל"ת ולא בלאו ועשה דפריקה דבהמה עובר בל"ת ועשה ובפריקה דאדם אינו עובר כ"א בל"ת, אבל חיוב דל"ת ודאי איכא, ולכן מחויב היה לפרוק, ודלא כהשמ"ק שכתבה דמדרבנן מיהא נהגא אלא ודאי חיוב ל"ת מה"ת יש גם בפריקת אדם וכהחינוך, ויותר נראה לדחות דברי השמ"ק דלמה שכתבנו הרי יצא לנו חלוק חדש לחלק בין מצוות פריקה לטעינה, דבמ"ע דפריקה דגבה לא כתיב כ"א פרט אחד לחוד, וילפינן זה מגז"ש דשבת ממילא המ"ע הזאת אינה נוהגת באדם, משא"כ מצוות טעינה דגבה כתיב גם בעשה דידה תרי פרטי ונמצא שגה עשה דידה לא ילפינן משבת וממילא שגם העשה נוהגת נמי באדם, ומעתה לא קשה מההוא דדרי פתכא דאופי דהא התם לאו בפר"ק מיירי אלא בטעינה כמ"ש להדיא שם אותבינהו וקא מחפת א"ל דלי לי ופרש"י הטעינני הרי שביקש אותו לטעון ובטעינה ודאי שגם מ"ע יש אפי' באדם נמי, וממילא נדחה נמי מה שהוכיח השמ"ק מעובדא זאת דמדרבנן נוהגת, דזה אינו דבטעינה יש מצוה מה"ת ובפריקה ליכא מ"ע כלל באדם, ובלא"ה לא קשה נמי מההוא עובדא דהא קאמר התם דבאמת לא היה מחויב מצד הדין דהא זקן ואינו לפי כבודו הוה ורק לפנים משורת הדין הוא דעבד וא"כ מה שייך תיובתא מהתם אחרי שבאמת לאו מצד חיוב הדין עשה כן ודו"ק היטב.
ועוד נ"ל לומר שגם בפריקה נמי עובר גם בעשה אפי' באדם, ולא מצד עצמה ידעינן זה, דזה ודאי דעשה דכתיב בדידה גופא דלא ילפינן זה כ"א משבת, ממילא דלא ידעינן באדם, אלא דכיון דמ"ע דטעינה ודאי דנוהגת נמי באדם וכדכתיבנא ילפינן שוב לפריקה מק"ו דטעינה דהשתא טעינה דלית בה צב"ח עובר בזה בעשה ול"ת כ"ש פריחה דחמירא ואית בה צעב"ח, ולא שייך בזה אין עונשין מן הדין כיון דבלא"ה אין עונשין מלקות בלאוין הללו ולענין חומר האיסור שפיר ילפינן גם מק"ו, עכ"פ איך שהוא הצדקנו דברי החינוך, ונהפוך הוא כי יש להתפלא על הפוסקים שלא זכרו לגמרי דין פריקה באדם הטעון משא, והא למ"ש לחנוך הוה דאורייתא ולשמ"ק עכ"פ מדרבנן ודו"ק בזה.
סעיף ו במחבר מצוה מן התורה לפרוק חנם כו', בכדי לבאר כל שיטות הראשונים שבדין זה מוכרח אנכי להאריך קצת, כי לענ"ד מחלוקת עצומה בזה, הן הרא"ש בב"מ דל"ב סובר דהא דפריקה בחנם, היינו רק כשהוא בטל ממלאכתו ואין לו הפסד מזה שיתעסק לפרוק אבל אם הוא פועל שצריך לבטל ממלאכתו נוטל שכר כפועל בטל, וכמו באבידה דהוה הדין כן והיינו שהגיה הרמ"א כאן להוסיף על דברי המחבר כמו באבידה להורות דכמו באבידה אם הוא פועל נוטל שכר ה"נ בפריקה, וכיון דגם פריקה אינו בחנם כ"א כשהוא בטל ומונה דהא דטעינה בשכר, היינו שכר משלם ואפי' בטל ממלאכתו נמי נוטל שכר, ודעת הר"ן הוא דהא דפריקה בחנם היינו לגמרי בחנם, ואפי' כפועל בטל אין נוטל, ומונה דטעינה בשכר היינו רק כפועל בטל, אבל אם בטל ממלאכתו אין לו לטול שכר אפי' בטעינה זהו המתבאר מתוך דבריהם ע"ש, ולענ"ד נראה שגם רש"י ותוס' בכולה סוגיא דפריקה נחלקו במחלוקת הרא"ש והר"ן דז"ל רש"י שם בד"ה לומר לך פריקה בחנם הלכך אי לא כתב פריקה ואתיא מק"ו מטעינה הי"א דיו לבא מן הדין כו' מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר עכ"ל, משמע להדיא מדבריו דיתורא דפריקה לגופא אתא להורות על פריקה בחנם וטעינה דבשכר ידעינן מסברא, ואכן מתוס' שם דל"א בד"ה למה לי משמע להיפך, דהקשו שם דהיכי אמר דאי אשמעינן טעינה דבשכר הא לא ידעינן דבשכר כ"א משום דנכתב פריקה ע"ש, הרי משמע דיתורא דפריקה להורות על טעינה דבשכר אתא, דאי כרש"י דטעינה בשכר ידעינן מסברא אין מקום לקושיתם ועיין במהרש"א שדחק להבין יסוד טעם פלוגתתם בזה ולי נראה דטעם פלוגתתם כן דהנה באמת כל מצוה שבתורה מחויב האדם לעשות בחנם ורק במצות השבת אבידה גילתה התורה דין חדש דאם הוא פועל וצריך לבטל ממלאכתו רשאי לטול שכר כפועל בטל, ודין זה נאות בטעמו ג"כ דכיון שעיקר המצוה הוא להציל לחבירו מן ההפסד א"כ במקום שיגיע הפסד להמציל פשיטא דיטלו קודם וחיוב המצוה הוא דוקא כשהוא בטל ממלאכה ולפ"ז גם במצות פריקה. וטעינה שעיקר המצות הללו לא באו כ"א להציל מן ההפסד כמו שנבאר להלן דע"י שהבהמה מצטערת אית בה חסרון כיס שהבהמה נשברת תחת משאה וכמ"ש רש"י, וגם בטעינה אית בה צער קצת כמ"ש הראשונים, וכ"ש היכי דבטיל נמי משוקא דאית בה חסרון כיס וכמ"ש לקמן, להכי אם לא הי' יתורא בקרא אז הי' הדין בשניהם כן דבמקום שאין מתבטל ממלאכתו, הי' צריך לטעון ולפרוק בחנה, ובמקום שמתבטל ממלאכתו, צריך לטול כפועל בטל, ורק הכא כיון דאיכא יתורא בקרא, לזה נוכל להרויח ע"י היאור אחת משתי אלה, או שנימא דהיתור בא להורות על פריקה דבחנם לגמרי, ולא דמי לאבידה, ואז יהי' בטעינה בשכר, היינו רק כפועל בטל, אבל לא שכרו משלם, דכיון דמ"ע הוא מחויב הוא לעשותה כל זמן שאין לו הפסד, או שנימא דהיתור בא על טעינה דיהא רשאי ליקח שכרו משלם, ואז בע"כ בפריקה נוטל כפועל בטל, דכיון דליכא יתור הרי דומה לאבידה ולפ"ז נוכל לעמוד על יסוד הפלוגתא דרש"י ותוס' דרש"י ס"ל דיתורא דפריקה בא להורות על פריקה דבחנם, בע"כ שסובר כהר"ן דהא דבחנם היינו לגמרי בחיה, ושפיר הוצרך קרא לזה, והתוס' דסברי זיתורא בה על טעינה דבשכר, ובע"כ דמפרשו דהיינו כל שכרו, דאי רק כפועל בטל לא צריכא קרא לזה דמ"ש מאבידה, וא"כ ע"כ מהרא"ש ס"ל דפריקה בחנם היינו רק כפועל בטל, דכיון דע"ז ליתא יתורא הרי דומה לאבידה, שבמקום הפסד אין מחויב דשלו קודם.
אלא דאכתי יש להבין טעם התורה גופא בזה ובשלמא לשיטת התוס' והרא"ש דיתורא בא להורות דבטעינה נוטל כל שכרו ואפי' במקום שאין לו הפסד אע"ג דבאבידה כה"ג היה מחויב בחנם היינו משום דבאבידה יש חסרון כיס גמור שהאבידה נפסדת מבעליה לגמרי, אבל בטעינה שאין ההפסד גדול, ואפי' כשבטיל משוקא אין זה נמי כ"א מניעת הריוח ולא חסרון ממש, להכי נהי דמחויב לעשות אבל שרי לטול שכר ע"ז, אבל לשיטת רש"י והר"ן דהיתונ' בא על הפריקה דבחנם לגמרי אפי' במקום הפסד וא"כ יש להבין מה ראתה התורה לשנות דינו מאבידה דאמרינן בה דשלו קודם, ולהכי נראה בטעם הדבר שיסוד פלוגתתם, יש פלוגתא בש"ס גופא, דלרבא דסובר צער בעלי חיים דאורייתא והק", מטעינה לפריקה הוא משום צב"ח שפיר י"ל כשיטת רש"י ור"ן דהוו בחנם לגמרי, ואע"ג דבאבידה אמרינן דשלו קידם, היינו משום דעיקרו לא בא אלא להצלת ממון, להכי אין לו להציל של חבירו ולהפסיד את שלו, אבל בפריקה דעיקרו משום צער ההבהמה מחויב בחנם, והיינו שגלתה התורה ע"י יתורא דמדיקה אבל לר' יוסי הגלילי דס"ל דב"ח לאו דאורייתא ואפ"ה מ"ל דטעינה בשכר ולדידי' הוה הק"ו משום חסרון כיש וכמ"ש בתוד"ה מכלל וא"כ פריקה לא עדיף מאבידה דבאבידה ודאי הוה חסרון כיס גדול, ולא נוכל לומר דהיתור בא לפריקה דהוה בחנם לגמרי דמ"ש מאבידה אלא ודאי שהיתר בא על טעונה דהוה בשכר, היינו שמותר לטול שכר אפי' שלא במקום הפם דכיון שאין החסרון כיס גדול מזה לא דמי לאבידה ומותר לטול שכר.
ועפ"י הדברים שכתבנו נוכל להבין דעת הרמב"ם בפי"ג מהל' רוצח והמחבר כיון שכתבו בהמת עכו"ם ומשא ישראל וכו' אין זקוק ותמה הכ"מ דעכ"פ יהא חייב משום צב"ח ואין לומר דס"ל כזייוה"ג דיחידאה הוא, ולזה הוכיח דס"ל לרמב"ם צב"ח דאורייתא והכא מיירי בטעינה וכ"כ הסמ"ע כאן, ולבד הדוחק שבתירוץ הזה עוד מה יענה למ"ש הרמב"ם והמחבר דאם הבעלים אומרים עליך מצוה פרוק אין זקוק לה לחייב משום צב"ח ומשני דפטור בחנם וחייב בשכר, וא"כ הרמב"ם והמחבר שסתמו וכתבו דפטור ולא כתבו דבשכר מיהא מחייב, נראה להדיא דסברי דצב"ח לאו דאורייתא, ונ"ל שבאמת ס"ל לרמב"ם הכי דצב"ח לאו דאורייתא וכמו שהוכחתי ובכל זה לא קשה קושית הכ"מ מה ראה לפסוק כריוה"ג דיחידאה הוא, דהיינו משום דיש לו הכרח מן הסוגיא דלמסקנא כו"ע ס"ל כריוה"ג דהנה בסוגיא התם מוקי ברייתא דרובן ולא רבצן כריוה"ג ופריך מסיפא ומשני לעולם ריוה"ג ובטעינה סבר כרבנן, וניחזי אנן דלריוה"ג דסובר צב"וז לאו דאורייתא הוה הק"ו מחסרון כיס וא"כ בע"כ שלא נוכל לומר דהיתו בא להורות על פריקה דבחנם לגמרי דמה ראתה תורה לשנות דינו מאבידה אלא היתור בא טל טעונה דבשכר היינו שנוטל כל שכרו ואפי' במקום שאין לו הפסד ומדקאמר דריוה"ג ס"ל בטעונה כרבנן מכלל שגם רבנן נמי ס"ל הכי דטעונה בשכר היינו כל שכרו דאי לרבנן יהיה הכוונה טעונה בשכר דהיינו כפועל בטל לא הושוו להדדי ומדהשווה אותם בע"כ שגם רבנן הכי סבירא להו, וא"כ מוכח שגם רבנן ס"ל דצב"ח לאו דאורייתא דאי כרבא ס"ל דצב"ח דאורייתא נהיה מוכרחים לומר דיתורא דפריקה על פריקא אתא דבחנם לגמרי משום צב"ח ועל טעונה דליכא יתורא ודאי דנוטל כפועל בטל ואין זה כטעונה דריוה"ג אלא ודאי שלמסקנא כו"ע לית להו דרבא וס"ל כריוה"ג דצב"ח לאו דאורייתא הרי מצינן מן הש"ס מקור לרמב"ם ועיין במנ"ח מצוה פ' שכתב נמי בדעת הרמב"ם דס"ל צב"ח לאו דאורייתא וכ"כ נמי הפנ"י ודו"ק היטב:
אלא דלפי"ז יש להבין סברת הרא"ש בב"מ שם שפוסק להדיא דצב"א דאורייתא ואפ"ה פוסק דהא דפריקה בחנם היינו כפועל בטל, וי"ל דהרא"ש סובר דאע"ג דהק"ו הוא משום צב"ח מ"מ כוונת התורה במצות פריקה אינה משום צב"ח, אלא דהאזהרה והמצוה אינה כ"א מחמת חסרון כים, ולב"ח הוא מהלכה למשה מסיני וכדמשמע מלשון רש"י שם בד"ה זקוק שצב"ח ופריקה שני ענינים הם מצות פריקה מקרא דעזב תעזוב וצב"ח מהלכה למ"מ ולפעמים שפטור מצד מצות פריקה וחייב משום צב"ח ואפ"ה יכול למילף ק"ו כיון דס"ס יש בפריקה צב"ח שהיא נמי מה"ת וכיון דמצות פריקה אינה כ"א מחמת חסרון כיס הרי הוא דומה לאבידה ושרי לטול כפועל בטל במקום הפסד, ואי"ל דנהי דמצד מצות פריקה שאינה כ"א אזהרת ממון להציל מן ההפסד שרי לטול שכר מ"מ מחויב לעשותה בחנם משום צב"ח, ומ"ש מצוה דצב"ח מכל המצות בתורה שהם חובת הגוף דמחויב לעשותה בחנם די"ל כיון דצב"ח לא בא במ"ע מפורש ורק ידעינן זה מהלמ"מ לא דמי לשארי מ"ע המפורשות ושרי לטול שכר ע"ז, או די"ל והוא העיקר, דהרא"ש סובר כשיטת הנמוק"י דס"ל שמותר לטול שכר בעד צב"ח דאיסור דצב"ח היינו רק במקום שמצערה שלא לצורך אדם, אבל לצורך אדם הותרה צב"ח וכמ"ש בפסקי תוספות בע"ז די"א ואפי' שכרו משלם יכול לטול במקום צב"ח, וכמו שנוכיח בסמוך שגם דעת התוס' כן הוא, והכי מבואר להדיא ברא"ש שזהו הנ"מ בין פריקה לצב"ח, דבצב"ח שרי לטול שכר וכ"כ הרמ"א בסמוך סעיף ט' בשם הטור והר"ן ס"ל להדיא דאסור לטול שכר בצב"ח וכמ"ש הנמוק"י שם ע"ש אר"ן, וגם הרמב"ם סובר בזה כהר" דאסור לטול שכר, ולהכי הוכיח שפיר דלמסקנא לא סבירא לה לרבנן צב"ח דאי משום צב"ח היה צריך להיות פריקה בחנם לגמרי וטעינה כפועל בטל, ואין זה כר' יוה"ג:
והנה ברש"י שם בד"ה זקוק כתב וז"ל אי משום מצוה עזב תעזוב הא בעינן משאו הראוי לו אלא משום צב"ח עכ"ל ובתוס' ד"ה מכלל וז"ל המקשה סבור דת"ק נמי ידרוש משאי הראוי ושאינו ראוי נהי דאין מחויב בחנם משום דלית בו מצות פריקה מ"מ בשכר חייב לסייע משום צב"ח ע"כ הנה ודאי שגם לרש"י סובר המקשה דת"ק נמי ידרוש משאו הראוי ואין לחייבו משום מצות פריקה וכמ"ש רש"י להדיא דאי משום עזב תעזוב הא בעינן משאו הראוי, וגם מוכרח לפרש כן, דאין לומר שלדעת המקשה יסבור ת"ק דלא בעינן משאו הראוי ומשום מצוות פריקה אתה יכול לחייבו, א"כ מאי ראיה מייתי מינה לצב"ח, ועוד שאח"כ הוא דדחי וקאמר דלמא בתחת משאו פליגי דאלמא מעיקרא ס"ל דלא פליגי כלל בדרשה וכו"ע דרשי משאו הראוי, אלא דזהו דאיכא בין רש"י לתוס' דרש"י ס"ל דקושית הש"ס הוה כפשוטו דאי צב"ח דאורייתא אמאי אין זקוק דודאי מחויב להזדקק בחנם וכ"ש מפריקה, דאי משום מצות פריקה לחוד היה נוטל שכר כפועל בטל, ואי משום צב"ח מחויב בחנם לגמרי, דרש"י ס"ל כשיטת הר"ן דצב"ח מחויב בחנם ואע"ג דצב"ח הותרה לצורך הנאת האדם, יש לומר דהיינו דוקא כשיש לו צורך בעצם הדבר שמצערה, אבל אם בעצם הדבר אין לו צורך אסור להניחה בצער ואפי' במקום הפסד, כ"ש דאסור לטול שכר בעד זה ותוס' ס"ל להיפוך דאי משום פריקה עכ"פ בחנם כפועל בטל ואילו משום צב"ח שרי בשכר ואפי' שלא במקום הפסד וסברתם בזה, דכיון דלצורך אדם הותרה צב"ח, ואם רשאי לצערה בידים במקום צורך, כ"ש הכא דהוה בשב ואל תעשה דשרי ויסוד פלוגתתם הוא מן הסוגיא דהתם דקאמר התם מי סברת פטור לגמרי דלמא פטור בחנם וחייב בשכר משום צב"ח, הרי מפורש דבעד צב"ח מותר לטול שכר וכשיטת התוס', ומוכרח נמי דבשכר דקאמר היינו כל שכרו אפי' שלא במקום הפסד דלדעת התוס' והרא"ש שהבאתי לעיל דפריקה בחנם היינו אם הוא אדם בטל אבל אם הוא פועל נוטל כפועל בטל, א"כ כשאמר דעל צב"ח נוטל שכר היינו אפי' אם הוא אדם בטל נמי והר"ן יפרש דדוקא הכא כיון שהבעלים כאן ואינם רוצים לפרוק ואומרים עליך המצוה, בזה קנסוהו ליתן שכר ומשום קנס, הא בכל מקום צב"ח הוא בחנם:
ונראה דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי בכל הסוגיא דלמ"ש לעיל דרש"י ס"ל דיתורא דפריקה לגופא אתא דפריקה הוה בחנם, ותוס' סברי דיתורא אתא לטעינה דהוה בשכר וכתבתי דמזה מוכח דרש"י סובר בע"כ כשיטת הר"ן דהא דפריקה בחנם היינו לגמרי בחנם, וטעינה בשכר היינו כפועל בטל, ולזה הוכרח לפרש דהיתור לפריקה אתא דבלא קרא הו"א שדומה לאבידה ונוטל כפועל בטל, ועל טעינה לא הוצרך ליתור דידעינן זה מסברא דמ"ש מאבידה ואכן התוס' סברי כהרא"ש דפריקה בחנם היינו כפועל בטל וטעינה בשכר היינו במקום הפסד ולהכי הוכרחו לפרש דיתורא אתא לטעינה להורות דלא דמי לאבידה ושרי לטול שכר משלם אבל על פריקה לא צריך לקרא דלדידהו הוה דינו כאבידה ממש, וגם זה הוכחתי דיסוד מחלוקת דהרא"ש והר"ן הוא לשיטתם אי שרי למשקל שכר בעד צב"ח, והר"ן דסובר כאסור לטול שכר בעד צב"ח ודאי דפריקה הוה בחנם לגמרי כיון דאיכא בהדה צב"ח והרא"ש לשיטתו דס"ל דעל צ"ב שרי לטול שכר משו"ה ס"ל דבפריקה נמי נוטל כפועל בטל דמשום מה יהיה אסור אי משום צב"ח הרי שרי לטול שכר אפי' משלם ואי משום פריקה לחוד הרי דמיא אל אבידה ומותר לטול כפעל בטל, ומעתה נראה שגם רש"י ותוס' אולי לשיטתייהו, דלמ"ש דרש"י סובר דצב"ח הוה בחנם ומינה שבע"כ דס"ל דפריקה הוה בחנם לגמרי, וממילא מוכרח היה לפרש דיתורא דפריקה אתא להורות דמשום צב"ח דאית בו ישתנה דינו מאבידה ומחויב בחנם לגמרי אפי' במקום הפסד, ואנן לשיטת התוס' דשרי לטול שכר בצב"ח, בע"כ שגם בפריקה נוטל כפועל בטל כיון דמעלת צב"ח לא תוכל לחייבו, ופריקה לחוד הוה דמיא לאבידה, ומינה דטעינה דבשכר היינו כל שכרו להכי הוכחתי דהיתור לטעינה אתא דעל פריקה לא יוצרך דדמיא לאבידה וכ"ז ברור בעזהשי"ת:
וארווחנא ליישב קושיא מהר"ם שי"ף דלרש"י דס"ל דטעינה בשכר ידעינן מסברא, א"כ לר"ש דלא מסיימי קראו הנה צ"ל דשניהם בשכר ע"ש ולמ"ש לא קרב זה אל זה, דהנה לר"ש דלא מסיימי קראי וליכא שום יתור ודאי דעלינו להשוות דין דפריקה לאבידה דשלא במקום הפסד מחויב בחנם, ובמקום הפסד נוטל שכר דשלו קודם, וא"כ האי בחנם דר"ש דפריקה היינו רק כפועל בטל, ולזה אי אמרת טעינה בשכר, היינו שכרו משלם וזה א"א בלא יתור, והא דס"ל לרש"י דטעינה ידעינן מסברא היינו במקום הפסד ומשום דדמיא לאבידה, אבל לומר שיטול כל שכרו זה א"א מסברא, ושפיר לר"ש דליכא שום יתור שניתם בחנם דדמיא לאבידה ודו"ק כי כ"ז ברור:
סעיף ט' בהגה"ה, וכן בכ"מ דפטור לפרוק מ"מ משום צער בעלי חיים כו' עיין מ"ש בדיבור דלעיל: