חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות אבידה ומציאה
סימן רנט
סעיף א במחבר הרואה אבדת ישראל חייב לטפל בה ולהשיבה לבעליה שנא' השב תשיבם, ומלשון הרואה שכתב המחבר דקדק הסמ"ע דמיד שרואה עובר בעשה דהשב חשיבם, ודחה זה משום מה שאמרו בש"ס המתין עד שנתיאשו הבעלים ונטלה ואח"כ מחזירה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, הרי דעשה דהשב אינו מוטל משעת ראיה אלא משעת הגבהה ואתי לידו, אכל קודם שהגביה אינו מוטל עליו העשה הזאת ע"ש, וכדבריו משמע נמי מלשון הראב"ד שהובא בשטמ"ק וז"ל המתין עד שנתיאשו וכו' משום לא תגזול ליכא דהא איכא יאוש, ומשום השב תשיבם נמי ליכא שאין לשון השבה אלא בדבר שהוא שלו ונדחה ממנו שיחזירנו לו וזה הואיל וכבר נתייאש בשעה שנטלה לא נתחייב בהשב תשיבם ע"כ, הרי משמע מדבריו דכל זמן שלא הגביה לא נתחייב בעשה דהשב, מיהו עיין בט"ז מ"ש בשם הנמוק"י דדברי הסמ"ע אין מוכרחים.
שם במחבר ואפי' אם יחזירנה אח"כ כבר עבר כו'. ובש"ס קאמר בלשון זה ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא. ומלשון זה משמע שמדינא אין עליו שום חיוב להחזיר דהא מתנה קרי לה. וקשה טובא דהא בגזילה קיי"ל דלא מהני יאוש, ומצאתי בשטמ"ק שהעיר להקשות כן בשם הראב"ד, ובפשוטו נראה דהא מרא דהאי דינא בע"כ שהוא רבה, ולא כיש גורסין רבא. וכמו שהוכיח הרמב"ן שאם אתה אומר רבא, הא ס"ל בב"מ (דכ"א ע"ב) דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, והיכי משכחת לדידי' לפני יאוש, ורבה הא סובר בב"ק (דף ס"ז) דיאוש בגזילה קונה. וא"כ לדידי' באמת אין מחויב להחזיר, ושפיר קרי לה מתנה, אלא דאכתי יקשה על הרמב"ם שכתב נמי כלשון הש"ס דהוי מתנה, וזה נגד ההלכתא דיאוש לא קנה בגזילה, ואמנם מכאן יהיה ראי' ברורה למ"ש מהרש"ל בב"ק פ' הגוזל בתרא דהעלה בדעת הרמב"ם דסובר נמי כרבה דיאוש קונה בגזילה וכשיטת הרא"ש וע"ש מה שיישב דברי הרמב"ם (פ"א מהלכות גזילה) דלא משמע הכי ע"ש, ומכאן יהיה סיוע לדבריו דמדקרי מתנה מכלל דמדינא א"צ להחזיר והיינו משום דקני ביאוש וש"מ שס"ל דיאוש קונה.
שם במחבר כבר עבר על לא תוכל להתעלם, והנה בש"ס הכי איתא ואע"ג דחזרה לאחר יאוש כו' ואיסורא דעבד עבד, ומשמע דעובר על כל הלאוין דפתח. לא תגזול, לא תוכל להתעלם והשב תשיבם. וכן הבינו כל הראשונים מפשטות לשון הש"ס דעובר על כל הלאוין, ורק משום דקשה להו, הא גזילה הוי לאו הניתק לעשה ולמה יעבור עליו, ומכח זה העלו דו"ש ואיסורא דעבד עבד דלא קאי כ"א אלא תוכל להתעלם בלבד וכמ"ש התוס' (ב"מ דכ"ו) ובשטמ"ק, אכן אין זה מוכרח לנוד מפשטות לשון הש"ס דמשמע דעובר על כולם, וקושיתם יש ליישב, דזה ודאי דגזילה דהכא לא ניתק לקרא דוהשיב, דכיון דגזל הבא ע"י אבידה הוא ניתק לעשה דהשב תשיבם האמור באבידה וכמ"ש בשטמ"ק ע"ש, ועשה דהשב תשיבם לא יוכל לנתק הלאו, דהא ע"כ לא אמרינן לאו הניתק כ"א במקום שא"א לקיימו לעשה כ"א אחרי עבירת הלאו דאז אמרינן שהעשה בא לנתוקי אבל עשה דהשב תשיבם שיוכל לקיימה קודם עבירת הלאו נמי לא באה לנתוקי ללאו והוי לאו שקדמו עשה דלוקין וכמ"ש להדיא במכות (דט"ו ע"ב) ע"ש בסוגיא ובפרש"י. ועוד היה אפשר ליישב עפמ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות תמורה) דעשה שאינה שוה בכל לא תוכל לנתק ללאו השוה בכל ע"ש, וא"כ הכא דעשה דהשב הוי עשה שאינו שוה בכל וכמבואר בב"מ (דף ל"ז פעמים שאתה מתעלם והלאו דלא תגזול הוי לאו השוה בכל ולהכי לא אמרינן שהעשה מנתק הלאו, אלא שהתומים לעיל (סי' צ"ד) חילק דהרמב"ם לא כתב כן כ"א בתמורה שאין שם ניתק גמור דממילא הוא קדוש בלא עשייה, לכך אמרינן היכי שאין העשה שוה בכל לוקין, אבל היכי דהעשה הוא בפועל כגון גבי השבת העבוט א"א שנאמר החזר העבוט ותלקי, ולפ"ז ה"נ גבי השבת אבידה דהעשה הוא בפועל הו"ל לנתק אפי' כשאינה שוה בכל, וגם בלא"ה הרא"ש כתב בב"מ שם דעשה דהשבה הוי עשה דשוה בכל, דגם זקן מחויב כל שבשלו מחזיר ע"ש. ועיין בש"ך ובקצוה"ח שהביא לתי' הרמב"ן, והר"ן בחדושיו השיג על הרמב"ן מכח הסוגיא דמרובה ובחדושנו לעיל (סי' קס"ג) הבאנו לכל הדברים הללו ויישבנו היטב שי' הרמב"ן עיין מה שכתבתי שם בארוכה.
שם במחבר נטלה לפני יאוש ע"ד להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם, ורש"י בב"מ שם פי' הטעם וז"ל אינו עובר אלא משום השב, לא תגזול אינו עובר כ"א בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית כו' לא תוכל להתעלם אינה אזהרה כ"א לכובש את עיניו כו' עכ"ל, ורבים הבינו מלשון רש"י דלאו דלא תגזול אינו כ"א דוקא היכא דתחלת לקיחתו הוא בגזילה אבל אם מתחלה בהיתר לקחה שוב ליכא לא תגזול, אבל א"א לומר כן בכוונתו, דלבד שיקשה קושית התוס' דמ"ש משכיר, עוד יקשה בסוגיא דהתם גופא, דמאי קאמר ואחר יאוש נתכוון לגוזלה, לשמעינן רבותא יותר גדולה דאפי' אם גם קודם יאוש נתכוון לגוזלה כיון שמתחלה לקחה ע"מ להחזירה אין עובר כ"א משום השב תשיבם, דלא תגזול ליכא כיון דאינו בשעת נטילה, ולא תוכל להתעלם ג"כ אינו עובר כיון דהגביה מתחלה ע"מ להחזירה ואין שוב מתעלם, ואע"ג דתיכף כשהגביהה מכוון לגוזלה מ"מ כיון שעכ"פ הגביה ולא העלים עיניו, דודאי אין סברא לומר שבכה"ג יעבור על לא תוכל להתעלם, שוב מצאתי בבעה"מ כדברי שאפי' אם לפני יאוש נתכוון לגוזלה כיון שהכניסה לתוך ביתו ע"מ להחזירה כבר נפטר מלא תוכל להתעלם, וכן מוכח מרש"י שעל הרי"ף שלא הזכיר כלל לאחר יאוש ע"ש, וא"כ אי נימא שגם לא תגזול אינו עובר כ"א דוקא כשהלקיחה היה באיסור אבל אם הנטילה בהיתר היתה אינו עובר שוב, א"כ למאי קאמר ואחר יאוש נתכוון לגוזלה, לשמעינן רבותא דאפי' אם קודם יאוש מכוון לגוזלה אינו עובר, אלא ודאי דעל לא תגזול עובר אם קודם יאוש מכוון לגוזלה אע"ג דמתחלה הגביה ע"מ להחזיר והגזילה היתה לא בשעת נטילה, אלא ודאי שכוונת רש"י נמי כפי' התוס', ומ"ש דאינו עובר כ"א בשעת נטילה, היינו היכי דבא ליטלה לעצמו אז יהא בגזילה והוא קודם יאוש וכמו ויגזול את החנית דהתם בשעה שבא לגזול הוי גזל משא"כ אם לאחר יאוש מכוון לגזול, דעתה אין שום איסור ורק משום דמעיקרא אתי באיסור לידו, ע"ז ליכא לאו דלא תגזול, ובשעת נטילה דקאמר רש"י אין פירושו בשעה שמגביה, אלא בשעה שמכוון ליטלה לעצמו ודו"ק.
סעיף ז במחבר המציל מהארי והדוב וזוטו של ים כו' הרי אלו שלו, נסתפקתי בהא דקיי"ל הכא דבזוטו של ים ואבודה מכל אדם דמותרת, אם באבידה של קטן נמי אמרינן כן דמותרת, או שמא בשל קטן כיון דלאו בר מחילה הוא אפי' בזוטו של ים נמי אסור, וטעמי צדדי הספק יבואר בדברנו, ולכאורה נראה שזה תלוי במחלוקת הראשונים דפליגי בפירושא דסוגיא (ב"מ דכ"ב ע"ב) דהכי איתא התם א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי וכי מאחר דאתותב רבא הני תמרי דזיקי היכי אכלינן להו א"ל כיון דאיכא שקצים ורמשים דקאכלי להו מעיקרא יאושי מייאש מינייהו, יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי, א"ל באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן, ושיטת רש"י ותוס' שם הוא דתמרים נמי עבידי דנתרי וידעו הבעלים שנפל, והא דמקשה הני תמרי היכי אכלינן, היינו משום דחזותא מוכיח ולא מייאש אפי' כשידע, והקושיא הוא אפי' לרבא נמי, ורק לחומר האיסור קאמר מאחר דאתותב רבא וכמ"ש רש"י. ומה דמשני דכיון דאיכא שקצים ורמשים מעיקרא אייאושי, בע"כ הפירוש הוא, דהשקצים ורמשים אכלי להו לאחר שיפלו לארץ ולהכי מייאש, אכן הרשב"א וסיעת הרבה מהראשונים מפרשו, דתמרים מצד עצמן לא עבידי דנתרי, ולזה הקושיא כפשוטו דוקא לבתר דאתותב רבא וקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, היכי אכלינן להו, דהא כיון דלא עבידי דנתרא במקום שאין שם שקצים ורמשים, אבל במקום דשכיח שקצים שהם עולים ומכים בשרשי התמרים והם מתייבשים ונעשים קלים בפני הרוח ועי"ז עבידי דנתרי, ולפ"ז אין כוונת הש"ס דהשקצים אכלי להפירות, אלא דהשקצים יגרמו רק שינתרו ואז יקחום אנשים אחרים, ולא שהשקצים יפסידוהו, ואכן לפרש"י הוי הכוונה דהשרצים יאכלום בתר דנפלי והם יפסידום ויכלום מן העולם זהו המתבאר מתוך פרושי הראשונים, והנה בטעם ההיתר דרש"י דשקצים אכלי להו, כתב בשטמ"ק בשם הראב"ד וז"ל הואיל ושקצים אוכלים אותם חשבינן להו כזוטו של ים מפני שאין כוונת אדם נופלת עליהם עכ"ל, וא"כ כיון שעי"ז דשקצים אכלי להו חשבינן לה כזוטו של ים ואבודה מכל אדם, ואפ"ה פריך בש"ס ע"ז, יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי, הרי משמע להדיא שאפי' באבידה כזו שאבודה מכל אדם דמותרת, היינו דוקא בשל גדול אבל בשל קטן אפי' בכה"ג אסורה, ואמנם כל זה הוא דוקא לרש"י, משא"כ לשיטת הרשב"א וסייעתו דהפירוש כיון דאיכא שקצים, היינו שהשקצים פועלים רק שיחשב עבידי דנחרא וליהוי יאוש מדעת, אבל הם אינם אוכלים ומכלים הפירות מן העולם, וא"כ לא הוי זה כזוטו של ים, וממילא יש לומר שדוקא בכה"ג פריך יתמי מאי, אבל באבודה מכל אדם אפשר שאפי' באבידת קטן נמי מותרת, שוב ראיתי דלא לבד שאפשר לומר כן להרשב"א, אלא שמוכרח לומר כן דאפי' באבידת קטן נמי מותרת, ואפשר שזה גרם לו לנטות בפי' הסוגיא מפרש"י וכמו שנבאר, דהנה בטעם ההיתר דאבודה מכל אדם נחלקו בזה הרשב"א והר"ן וסייעתם. עם רש"י ותוס' ורמב"ם, הרשב"א ודעמי' יפרשו שאין זה מטעם יאוש, דיאוש ילפינן מקרא דשמלה, והתירא דאבודה מכל אדם ילפינן מקרא דממנו, ומטעם שהתורה התירה והפקירה לאבידה כזאת, לא כן הוא שיטת רש"י ורמב"ם דהם יפרשו דאבודה מכל אדם התירא משום יאוש, וקרא דממנו אתא להורות דין יאוש באבידה, דכן כתב רש"י להדיא (ב"ק דס"ו) והרמב"ם (פ"ה מהלכות גזילה), וכן הוא נמי בירושלמי (פ"ב דב"ק), ולפ"ז עיקר חקירתנו דאבידת קטן שאבודה מכל אדם, אסורה או מותרת, תליא בפלוגתתם. דלשיטת רש"י דההיתר הוא מטעם יאוש וממילא קטן דלאו בר יאוש הוא, אבידתו אסורה אפי' בכה"ג, ולשיטת הרשב"א דהטעם הוא מפני שהתורה הפקירתו, פשיטא שאפי' בשל קטן נמי מותרת כיון דלאו משום יאוש הבעלים יבוא ההיתר, ומעתה אפשר לומר דבפירוש הסוגיא דב"מ שהבאתי, לשיטתם אזלי, דרש"י דסובר דאבודה מכל אדם הוי מטעם יאוש וממילא שבאבידת קטן אסורה. יכול לפרש כפשוטו, דהשקצים אכלי להו ויפסידום ויאבדום מן העולם והוה כזוטו של ים, ואפ"ה מקשה אח"כ יתמי דלאו בני מחילה מאי, דלדידי' אפי' בכה"ג שאבודה מכל אדם נמי אסור בשל קטן, משא"כ הרשב"א שסובר דהתירא דאבודה מכל אדם לאו מטעם יאוש אלא גזה"כ הוא, וממילא שאפי' בשל קטן נמי מותרת דמ"ש, לזה לא יוכל לפרש התם בסוגיא כרש"י דשקצים אכלי להו. דא"כ הוה זה כזוטו של ים, ומאי פריך אח"כ יתמי דלאו בני מחילה מאי, והא בכה"ג דאבודה מכל אדם אפי' בדיתמי נמי שרו, לזה הוכרח לפרש שבאמת בתר דנפלי לארץ לא יאכלום השקצים, אלא דהשקצים יחלישו שרשי גדילתם שבקל יוכלון לפול והוי ובידי דנתרי, וא"כ לא הוה עי"ז כזוטו של ים וכנ"ל. ועפ"ז אפשר נמי למצוא הדרך למה השמיט הטור להך דינא דיתמי לאו בני מחילה, והב"י לקמן (סי' ר"ס) תמה ע"ז, אלא שאין כאן מקומו, ועכ"פ בנדון חקירתנו, אבידת קטן שנאבדה מכל אדם אסורה או מותרת, תליא בזה. לרש"י ורמב"ם אסור, ולהרשב"א ור"ן וסייעתם מותרת.
ואמנם באשר שום אחד מהפוסקים לא הזכירו רמז מזה וסתמו לפסוק כאן דאבודה מכל אדם מותרת ומשמע אפי' בשל קטן נמי, ואי כמו שכתבתי דלרמב"ם ורש"י וגם הירושלמי דמפרשי מטעם יאוש בשל קטן נמי אסור, לא הוה שתקי הפוסקים מלהזכיר, ולכן אפשר לומר שאפי' לשיטת הנהו פוסקים דמטעם יאוש הוא, אפ"ה שרי נמי בשל קטן, דהנה בלא"ה קשה לשיטתם דמטעם יאוש הוא, א"כ כל אבידה ששטפה נהר איך מותרת, והא יאוש שלא מדעת הוא, ומצאתי בשטמ"ק שמקשה כן על רש"י, הן אמנם שעל הדין דשטיפת נהר ועל רש"י לחוד לא קשה. דהוא סובר דשטיפת נהר יש לו קול וכמ"ש בב"מ שם (דכ"ב ע"א) אבל מה נענה לכל אבידות שאבודין מכל אדם וכגון הכא דהשקצים אכלי וכדומה שאין להם קול, וכן לירושלמי ורמב"ם אפילו בשטפה נהר נמי הא הוה יאוש של"מ, ואמנם נ"ל לנכון דבכה"ג דהכא דאבודה מכל אדם יהיה מועיל גם יאוש שלא מדעת אפי' לדידן דקיי"ל כאביי דישל"מ לא הוה יאוש, וכמו שנבאר:
דהנה בב"מ (דכ"א ע"ב) בפלוגתא דאביי ורבא איתא הכי, בדבר שיש בו סימן כו"ע לא פליגי דלא הוה יאוש כו' בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"ג דאית בו סימן רחמנא שריא וכו'. וקשה טובא דמה ענין זה למחלוקת דאביי ורבא דפליגי ביאוש שלא מדעת, הא זוטו של ים לאו משום יאוש הוא אלא דרחמנא שריא ומגזה"כ הוא, דהיינו טעמא דרשב"א וסייעתו דסברי דגזה"כ הוא משום דלשון הש"ס דחקתם דקאמר רחמנא שריא ולכן נראה שזה גרם לרש"י לפרש בב"ק (דף ס"ו) דיאוש ילפינן באבידה מהא דאבידה ששטפה נהר, דל כפי' התוס' (ב"מ דכ"ז) דילפי ליאוש מקרא דשמלה. וכן השיג בשטמ"ק על פרש"י בב"ק דאי מטעם יאוש הא הו"ל יאוש שלא מדעת, ואין לומר דמיירי הכא דידע ששטפה נהר דהוי יאוש מדעת, דא"כ אכתי אין זה ענין למחלוקתם כיון דהכא מיירי בידע ומתיאש, ואכן נראה שסוגיא הזאת דחקתו לרש"י לפרש כן, דאי מטעם דגזה"כ הוא אין זה ענין כלל למחלוקתם, ובע"כ דמטעם יאוש הוא והוי נמי ישל"מ ואפ"ה מהני גם לאביי, וטעם הדבר נראה, דהנה שלשה סוגים יש ביאוש. ישנם דברים אשר מסתמא אינם עומדים ליאוש כגון דבר שיש בו סימן, וישלם דברים אשר גם מסתמא אמרינן שהבעלים נתיאשו אבל אין זה ודאי וברור שיתיאש, רק דמסתמא אמרינן שבכגון זה מסתמא מתיאש, ויש סוג שלישי דידעינן בודאי שיתיאש. וחלוקי הדינים שבין כל הסוגים הללו עיין מה שכתבנו בסמוך. ומעתה נוכל לעמוד על תוכן הפלוגתא דאביי ורבא, דהנה הא דמהני לרבא יאוש של"מ מטעם כיון דידעינן דמייאש לבסוף מהשתא הוא דמייאש, צריך טעם והסבר איך יהיה היאוש למפרע, ורש"י פי' וז"ל מהשתא הוא דמייאש כיון שנפל וכשיודע שוב אין דעתו עליו עכ"ל, וגם טעם זה סתום וחתום, ונראה בכוונתו דהיינו משום דעיקר הטעם דלא מהני יאוש של"מ בדבר שאין עומד להתיאש הוא משום כיון דבשעת נטילה לא זכי דהא אכתי אית לו בעלים, והרי המגביה כיד הבעלים ובנפקד שלהם דמי שאין יאוש מועיל בו. וס"ל לרבא דהיינו דוקא בדבר שיש בו סימן דאין עומד להתיאש, ולהכי כל זמן שלא נתיאש לא פקע שם הבעלים, וממילא הוי כשומר של הבעלים דלא מהני בו שוב היאוש, אבל הדבר דכשידע יתייאש הופקע שם הבעלים עוד משעת נפילה, כיון שכשיודע אח"כ שוב אין דעתו עליו ולא ישוב עוד לרשותו, והרי משעת נפילה נחשב כאינה ברשות הבעלים, וכיון שהופקע שם הבעלים, לא שייך לומר בזה דהוה כשומר של בעלים אחרי שכבר הופקע שמם מזה, ממילא מהני היאוש דלבסוף, ואמנם אביי ס"ל שבדבר כזה שאינה אבודה מכל אדם, ורק היאוש יבוא מצד שאין בה סימן, לא נוכל לומר עוד שודאי יתייאש לבסוף ויוכל היות לפעמים שלא יתיאש ויחשוב שימצא עדים, ואם כי קרוב הדבר שיתיאש, אכן אין נכלל כ"א תחת הסוג "שסתמו ואוש" ולא תחת הסוג "ודאי יאוש" ולהכי לא נוכל לומר שתיכף משעת נפילה אפקע שם הבעלים כיון דאפשר שלא יתיאש גם לבסוף וממילא לא מהני היאוש דבסוף, כיון דקודם היאוש לא הופקע שם הבעלים, הרי נעשה שומר שלהם, ולא איפלגו כ"א בדבר שסתמו להתיאש, אבל באבודה מכל אדם כגון בזוטו של ים שזה מן הסוג ודאי יאוש'. גם אביי מודה דמשעת נפילה הופקע שם בעלים ומהני בו היאוש דלבסוף כיון דלא שייך בזה לומר דנעשה שומר של בעלים, ולפ"ז יתיישב הסוגיא דהגמרא דרצה לשנות פלוגתא דיאוש של"מ דכל עיקר הטעם דלא מהני הוי משום דנעשה שומר של בעלים וכמ"ש הרמב"ן, והיכי דהופקע שם בעלים משעת נפילה לא שייך זה, ומסתעף דין זה לג' ראשים בדבר שיש בו סימן כו"ע מודו דלא מהני היאוש כיון דאין עומד להתיאש ואכתי שם בעלים עליו ממילא לא מהני היאוש דאח"כ, בזוטו של ים וכו' דהוה ודאי יאוש והופקע שם הבעלים משעת נפילה כו"ע מודים דאפי' יש בו סימן שר"א, כיון דלא שייך בזה לומר דנעשה שומר של בעלים, כי פליגי בדבר שאין בו סימן דהוא מסוג "שסתמו יאוש" ורבא מדמה זה לאבודה מכל אדם וגם בזה הופקע שם הבעלים, ואביי סובר כיון דאין ודאי שיתייאש לא הופקע שם הבעלים משעת נפילה ולכן לא מהני בו היאוש דאח"כ, ועיין ברש"י ד"ה יאוש של"מ, דבר שסתמו להתיאש, הרי שדוקא בדבר שרק סתמא יאוש פליגי ולא בדבר שודאי יאוש, והוא כדברנו דבודאי יאוש גם אביי מודה דמהני יאוש של"מ, וכיון שכן ממילא אפי' בשל קטן נמי מותרת בכה"ג, ואע"ג דהשתא קטן שלאו בר יאוש הוא כיון דלכי גדלי מייאש ולא ישוב עוד לרשותו, נחשב כאילו אינו ברשותו משעת נפילה, וכשמצאו אחר לא מיקרי זה באיסורא אתי לידו ונעשה שומר של בעלים ומהני בו יאוש דאח"כ, אכן עיקר ההיתר הוא היאוש, אבל הכא א"א לומר דאהיתר שיתייאש אח"כ סמכינן דא"כ עד שיגדיל היאך ישתמש בו דהא עכ"פ יאוש בעינן רק שמהני בו יאוש שלא מדעת, והכא דעד שיגדיל ליכא יאוש איך יהיה מותר, ובע"כ דההיתר הוא גם בלא יאוש, וזה אינו לשיטת רש"י דההיתר הוה מטעם יאוש, וי"ל דאפי' קודם יאוש נמי מותר דכיון דודאי יתייאש אח"כ התירה התורה מיד והתורה ליכא התירה משום דמייאש אח"כ וכמ"ש בשטמ"ק (ב"מ כ"ד) ועיין מה שכתבתי עוד בדבור הסמוך מזה.
ולמה שכתבתי דבאבודה מכל אדם שרי נמי באבידת קטן אפי' לרש"י א"כ מאי פריך יתמי לאו בני ממילה, כיון דלשיטת רש"י הוה הפירוש דשקצים אכלי להו והוה כזוטו של ים ובכה"ג אפי' בשל קטן נמי שלי, ול"ל דרש"י יפרש דע"י שהשקצים אכלי לא נוכל לחשבו עדיין כזוטו של ים וכאבודה מכל אדם כיון שאין קרוב כ"כ הדבר שיאכלוהו השקצים, ועד שהשקצים יאכלום יקחום אנשים, להכי רק יאוש הוא דהוה משום הכי, אבל לא כאבודה מכל אדם, ודלא כהראב"ד דמחשיב לה עי"ז כאבודה מכל אדם, וראיה לזה מן התוס' בב"מ שם, דהא דעת התוס' הוא כפרש"י דהשקצים אכלי להו וכמבואר בדבריהם, ואי נימא שעי"ז נחשב כאבודה מכל אדם, א"כ מאי פריך יתמי דלאו בני מחילה, הא התוס' הוא דסוברים דאבודה מכל אדם לאו מטעם יאוש הוא, דיאוש ילפינן מקרא דשמלה וכמבואר בדבריהם שהבאתי לעיל, וההיתר הוא מחמת שהתורה הפקירה, וא"כ לדידהו ודאי הדבר דבשל קטן נמי מותר. אע"כ דע"י דשקצים אכלי לא נחשב משו"ה כזוטו של ים, ועיין מה שכתבנו עוד בחבורנו לב"מ דכ"ב בתוד"ה איסורא.
שם במחבר הרי אלו שלו אפי' הבעל עומד וצווח, ראיתי לברר בזה הדין באם עומד וצווח באבידה ששטפה נהר ובשארי אבידות אם מהני או לא. מקור הדין הוא בברייתא (ב"מ דכ"ד ע"א) דתניא רשב"א אומר המציל מן הארי כו' ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר וכן המוצא במקום שרבים מצויין הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם, וכתב הרא"ש דטעם דמפני שבעלים מתייאשים לא קאי כ"א אסרטיא ופלטיא ומקום שרבים מצויים, אבל במציל מן הארי ומכל הנך בלא"ה הרי אלו שלו דנעשה כצווח על ביתו שנפל ע"ש, ונלמוד מדברי הרא"ש דבזוטו של ים כיון דההיתר אינו מטעם יאוש, אלא משום דאבידה כזה לא אסרה תורה, משו"ה אפי' בעומד וצווח לא מהני, אבל ברבים מצויין שם שההיתר הוא מטעם יאוש, אם עומד וצווח שלא נתייאש מהני, ועיין בפלפולא חריפתא שם שהקשה ע"ז מהא דבסוגיא שם גבי שוקי גלדאי קאמר הש"ס והרי עומד וצווח, ומשני דנעשה כצווח על ביתו, הרי דגם שם לא מהני עומד וצווח, וכן הקשה המהר"ם שי"ף, אכן לענ"ד י"ל דהא דקאמר התם גבי זוטו של ים, עומד וצווח, הכוונה שתיכף בשעה שנודע לו שנאבדה עמד וצווח לפנינו שאינו מתייאש. ואפ"ה לא מהני, כיון דאבידה כזה היתירה לאו משום יאוש הוא, להכי אפי' ידעינן ודאי שלא נתייאש ג"כ אין מחזירין לו, משא"כ ברבים מצויין דההיתר הוא מטעם יאוש, להכי אם בשעה שנודע לבעלים ראינוהו שצווח שלא יתיאש מחזירין לו, והא דקאמר גבי שוקי דגלדאי והלא עומד וצווח, הכוונה דעתה כשבא לבקש ע"י הסימן עומד וצווח שלא נתיאש, אבל איך היה דעתו מתחלה לא ידעינן, ולהכי אמרינן דנעשה כצווח וכו', דכיון שמסתמא מיאש לא מהימנינן לו במאי דאמר השתא שלא נתיאש, ורק מטעם חסרון נאמנות הוא, אבל אי הוה ידעינן שהאמת כדבריו שלא נתיאש בשעה שנודע, ודאי שהיה צריך להחזיר לו, ותדע שהכי פירושו, דאלת"ה אלא דמה דפריך והלא עומד וצווח, הכוונה שמתחלה צווח, א"כ מאי קאמר והלא עומד וצווח, וכמלתא דפסיקא דודאי צווח, הכי הו"ל עומד וצווח מאי, דהוה משמע כשואל הדין אם אירע שעמד וצווח, אע"כ דקאי ע"ז דאמר התם בא ישראל ונתן סימן דלא מהני, וע"ז פריך והלא עומד וצווח, פי' דכיון שבא לבקש ע"י הסימן, הרי עומד וצווח בזה שלא נתיאש, דאי מודה שנתיאש מה מועיל הסימן, וא"כ להימנינן לו, ומשני נעשה כצווח על ביתו שנפל, פי' כיון דסתמא להתיאש לא מהימנינן לו במאי דאמר השתא דלא נתיאש. וזה ברור בעזה"י. ועיין בדרישה לקמן (סי' רס"ב) וכ"ה בטור ושו"ע כאן דבזוטו של ים אפי' עומד וצווח לא מהני, ובשארי אבידות כתב הטעם משום יאוש ולא הזכיר מעומד וצווח, והיינו משום דהתם מהני וכדעת הרא"ש וכמו שבארתי.
אמנם ברמב"ם משמע שאפי' בים ובנהר אם עומד וצווח מהני ודוקא מסתמא הוה יאוש, וז"ל הרמב"ם (פי"ד מהלכות גזילה) וכן אם מצא בים ובנהר ובמקום שרבים מצויין ה"ז בחזקת שבעליו נתיאשו עכ"ל, הרי להדיא שפי' דטעם דיאוש קאי על כל הברייתא אפי' על זוטו של ים, ולכן דוקא סתמא הוה בחזקת יאוש, אבל בעומד וצווח לא מהני, ובאשר לכאורה דברי הרמב"ם מתמיהים, דהא בזוטו של ים פשיטא שאפי' צווח לא מהני כיון דהיתירה לאו משום יאוש ומקרא דממנו יליף שאבידה כזה לא אסרה התורה, לכן נבאר מקודם כל פסקי הרמב"ם שיש בענין זה אשר לכאורה סותרים הם זה את זה, ואז נעמוד על הבירור, בפ"ו מהלכות גזילה כתב, המציל מן הארי כו' ומזוטו של ים ומנהר כו' אם ידעינן בודאי שנתיאשו הבעלים הרי שלו ואם לא ידעינן לא אמרינן שמסתמא נתיאש ע"כ, והראב"ד שם כתב ע"ז שדברי תימה הם, כוונתו דהא בזוטו של ים אפי' צווח לא מהני, והרמב"ם כתב שאפי' בסתמא לא אמרינן שמתיאש, והמ"מ מתרץ דהרמב"ם פוסק בזה כפשוטו דברייתא של רשב"א דהטעם הוא משום יאוש, וכפשוטו דקאי על כל הדינים המוזכרים בברייתא ולא כהרא"ש ע"ש. ומתפלא אנכי על דברי המ"מ הא בברייתא קתני מפני שנתיאשו, ומשמע שגם בסתמא אמרינן דנתיאש, דלא קתני אם נתיאשו דהוה משמע דידעינן בודאי שנתיאשו, וא"כ הרמב"ם דפי' שדוקא בידעינן שמתיאש ולא בסתמא, הוי זה נמי דלא כברייתא דרשב"א.
והנה לבד אשר פסק הרמב"ם הנ"ל הוא גם נגד הברייתא דר"ש בן יהוצדק דיליף לשטפה נהר מקרא דממנו, א"כ און זה כלל מטעם יאוש ואפי' צווח לא מהני, עוד סותר הוא דברי עצמו, דבפי"א מהלכות גזילה כתב מצא בים ובנהר שאינו פוסק הרי שלו שנאמר אשר תאבד ממנו יצתה זו שאבודה מכל אדם ובודאי נתיאש, הרי גם הוא הביא ברייתא דר"ש בן יהוצדק ופסק כוותה דבודאי נתיאש, ואמנם לסתירת שני פסקי הרמב"ם הללו יש לתרץ עפמ"ש הר"ן בחדושיו שהקשה בברייתא דשטפה נהר אם הבעלים מתיאשים הרי שלו, ומ"ש מברייתא דר"ש בן יהוצדק דשטפה נהר יליף התם מקרא דממנו דמותרת לגמרי ותי' דברייתא דר"ש בן יהוצדק מיירי בשטפה נהר שאינו פוסק וא"כ הוה אבודה מכל אדם, דזה ילפינן היתירה מקרא דממנו, וברייתא דשטפה נהר המובא שם בדף כ"ב מיירי בנהר הפוסק וכגון שיש עקולי ופשורי המעכבים את האבידה ובאופן זה לא הוה אבודה מכל אדם, ולכן בעינן דוקא דידעינן שנתיאש, וכשתדקדק בלשון הרמב"ם תראה להדיא שנתכוון לפסוק כשני הברייתות וכפי' הר"ן, דבפ"ו כתב סתם ים ונהר, ולא הזכיר שאינו פוסק, נתכוון להורות בזה דין הברייתא דשטפה נהר המבואר שם דף כ"ב, ולכן כתב דבעינן ידעינן דמתיאש וכמו דאיתא שם בברייתא לגרסת התוס', אם נתיאשו הרי אלו שלו, דלשון זה משמע דוקא הידעינן דמתיאש, ובפי"א כשהביא לדין דאבודה מכל אדם, דייק לכתוב ביה ובנהר שאינו פוסק, וא"כ הוה אבודה מכל אדם, וזה ילפינן מקרא דממנו להתיר בכל גוונא, ועיין בלח"מ פי"א שכ"כ מדעת עצמו, ולמה שכתבתי מקור הרמב"ם הוא משני אלו הברייתות המובאות בש"ס וכנ"ל.
אמנם אכתי לא העלינו ארוכה לתרץ סתירת פסק הרמב"ם השלישי המובא בפי"ד שהבאנו לעיל, דכתב שם מצא בים ובנהר ובמקום שרבים מצויין ה"ז בחזקת שנתייאש ואפי' לא שמעינן דמייאש, הרי משמע שבסתמא הוה יאוש ובצווח דלא מייאש לא מהני, והיכי מיירי אם בנהר שאינו פוסק כיון דיליף מקרא דממנו, אפי' בצווח לא מהני, ואם בנהר הפוסק, הרי בעינן דוקא דידע ומתיאש וכמ"ש בפ"ו הנ"ל. ואע"ג דבפי"א כשהביא ברייתא דאבודה מכל אדם, סיים הטעם דידעינן בודאי דמיאש, ומשמע שסובר דטעם דאבודה מכל אדם הוה נמי מטעם יאוש, וא"כ נוכל לומר שדוקא מסתמא מייאש ובעומד וצווח לא מהני והוי זה כפסק דפ' י"ד, אכן כשתדקדק היטב א"א לומר כן, דבפי"א כתב "בודאי נתיאש" והכא כתב בחזקה שנתיאש, ומסתמא מתייאש. ועוד דשם כתב להדיא בנהר שאינו פוסק, ובפי"ד לא הזכיר מזה ומשמע דמיירי בנהר הפוסק, וא"כ אמאי הוה יאוש בסתמא. ולכאורה מבוכה רבה בפסקי הרמב"ם וקשה לצאת מן המצר.
אמנם באמת דברי הרמב"ם מזוקקים ויש לכל דין מקור מן הש"ס דאותן הסתירות אשר מצינו בפסקי הרמב"ם נמצא ג"כ בש"ס גופא, דבש"ס נמצא הנהו שלשה פסקים וכתובים ג"כ כלשון הרמב"ם ממ"ש, דבב"מ (דף כ"ב) מביא הברייתא דשטף נהר קורות כו' אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, כגרסת התוס', ובמס' ב"ק (דף קי"ד) תנן נמי כהאי לישנא, המציל מן הנהר אם נתיאשו הבעלים כו', מלשון זה משמע שדוקא בידעינן דודאי מייאש אבל בסתמא לא אמרינן דמייאש, ואכן בברייתא דרשב"א שם (דף כ"ד) קאמר בזה הלשון, מפני שהבעלים מתיאשים, שלשון זה משמע דגם בסתמא אמרינן דמייאש מפני שחזקתן להתיאש. וכפשוטו דברייתא דטעם זה קאי על כל האמור בברייתא גם על המציל מים ונהר, והרי מברייתא זאת שמעינן דבסתמא נמי מייאש, וברייתא השלישית, היינו ברייתא דר"ש בן יהוצדק שם בדכ"ב דיליף לשטפה נהר מקרא דממנו, משמע שאפי' בעומד וצווח נמי לא מהני, וא"כ הני תלתא ברייתות סותרות זו את זו, ופסקי הרמב"ם מכוונים ממש כפסקי הברייתות, והרמב"ם ז"ל נחית לתרץ ברייתות הללו ומזה הוציא פסקי דינין, דברייתא דשטף נהר קורות וכן מתני' דב"ק דנקיט התם בלשון "אם נתיאשו" לא קשה עם ההיא ברייתא דר"ש בן יהוצדק דיליף מקרא דממנו, שזה יתרץ כתי' הר"ן דהא דיליף מקרא דממנו, היינו דוקא בים ונהר שאינו פוסק דהוה אבודה מכל אדם, בזה ילפינן מקרא דממנו, וברייתא דשטף מיירי בים ונהר שפוסק, שאינה אבודה מכל אדם, משו"ה בעינן דוקא בידע דמייאש, והכי דייק הרמב"ם בלשונו, דבפ"ו כאשר פסק דבעינן ידע ומייאש, לא הזכיר שאינו פוסק, ובפי"א כאשר הביא ברייתא דר"ש בן יהוצדק דיליף מקרא דממנו, דייק לכתוב ים ונהר שאינו פוסק, ומה שמסיים הטעם דבודאי נתיאש, אע"ג דיליף מקרא. ואילו מטעם יאוש א"צ קרא וכהוכחת הר"ן שנביא בסמוך, ס"ל לרמב"ם דבאמת טעם התורה גופא שהתירה אבודה מכל אדם הוי מטעם יאוש ואפ"ה צריך לקרא לזה גופא לאשמועינן דין יאוש באבידה, דהרמב"ם ס"ל כהירושלמי דיאוש גופא מהאי קרא יליף ודלא כהתוס' בב"מ (דף כ"ז) דיאוש יליף משמלה, או שי"ל דאי לאו קרא הו"א רק דמסתמא מייאש, אבל אם עומד וצווח דלא מייאש מהני נמי, וכמו בכל האבידות שעומדים מסתמא בחזקת יאוש, אי עומד וצווח מהני, להכי כתב קרא דאבודה מכל אדם ודאי שנתיאש ואפי' עומד וצווח לא מהני משום דלא מהימנינן לו בזה שיצווח שלא יתייאש, אלא אמרינן שבלבו ודאי מתיאש, ורק לפנים הוא צווח, והיינו מ"ש הרמב"ם כאן שבודאי נתיאש, פי' ולא מהימנינן לי' תו אפי' אם צווח דלא מתיאש, הרי שני ברייתות הללו מתורצות, וגם הפי' שיפרש דאבודה מכל אדם הוה מטעם יאוש יש לזה מקור מן הירושלמי כנ"ל וגם רש"י ס"ל כן (ב"ק דס"ו) ע"ש.
ואכתי נשאר לתרץ ברייתא דרשב"א בדף כ"ד שם דקת. מפני שהבעלים מתיאשים, ובע"כ שברייתא זאת מיירי בנהר הפוסק דלא הוה אבודה מכל אדם, דבאבוד מכל אדם אמרינן דודאי נתיאש, ולא מיבעי לפי' הר"ן דהיתירה דאבודה מכל אדם לאו מטעם יאוש הוא, ודאי דברייתא זאת לא מיירי באבוד מכל אדם, ואפי' לשיטת הרמב"ם דגם באבוד מכל אדם הוה מטעם יאוש אפ"ה לא נוכל לומר דברייתא מיירי באבוד מכל אדם, דבאבוד מכל אדם הוה ודאי יאוש ואפי' בעומד וצווח לא מהני דלא מהימנינן לו, ובברייתא קתני מפני שהבעלים מתיאשים. ומשמע שרק מן הסתם אמרינן כן, וא"כ ע"כ דברייתא זאת מיירי בנהר הפוסק דלא הוה אבודה מכל אדם, וא"כ יקשה דמ"ש מברייתא דשטף נהר קורות אמרינן אם נתיאשו, שמשמע דוקא בדידעינן דמייאש, והכא אמר שגם בסתמא מייאש. ופשר דבר הזה ילפינן משינוי לשון הרמב"ם בשני אלו ההלכות. דבפ"ו כאשר העתיק דין דברייתא דשטף נהר דבעינן אם נתיאשו, כתב המציל מן הים. ובפי"ד כאשר העתיק דין דברייתא דרשב"א כתב "מצא" בים ובנהר. ופלא הוא על הרמב"ם שדרכו תמיד להביא כלשון הברייתא, ובברייתא דרשב"א נכתב בלשון "המציל" מן הים. ורק במקום שרבים מצויין נקט "המוצא". אלא שבזה נתכוון לתרץ שני הברייתות, דהנה אופן ההצלה יוכל להיות בשתי פנים, אופן אחד, שתיכף כשנפלה בנהר יבוא אחד וירדוף להצילה, וגם אפשר שהבעלים היו רודפים נמי להצילה, אלא שזה קדם, ובאופן זה ודאי דלא הוה של המציל כל זמן שלא ידעינן בודאי שהבעלים נתיאשו, אחרי דמזה שלא רדפו הבעלים להציל אין ראיה שודאי נתיאשו, דאפשר שהיו רודפים ג"כ אלא שזה קדם, אופן שני, אם שהה איזה זמן מהשטיפה ונשטף למרחוק ואח"כ מצאו בנהר וירד להציל, בזה שפיר אמרינן שא"צ לידע שנתיאשו בפירוש, כיון שיש הוכחה שנתיאשו דאל"ה היה רודף להציל ולהכי אמרי' שמסתמא נתיאש, ורק ודאי יאוש לא הוה הכא כיון דמיירי בנהר שיש עקולי ופשורי, והנה ההצלה באופן הראשון לא נוכל לכנותו בשם מוצא כיון שגם הבעלים היו כאן ולא נשטף עוד למרחוק. ולשון מציאה אין נופל כ"א כשמצא דבר שנעלם מן הבעלים, ולכך בפ"ו כתב המציל מן הים כו' אם נתיאשו, ודקדק לכתוב "המציל" להורות שמיירי במקום שהציל תיכף כשנפלה וגם הבעלים היו כאן, ואפשר שגם הם בעצמם היו רודפים להציל ולהכי בעינן דוקא בידע שנתיאש. ובפ"ד דכתב "מצא" בים ובנהר, שלשון זה משמע דאחר זמן שנשטף והנהר הוליכו למרחוק מצאו, ולכן אמרינן כיון דבעלים ודאי שידעו מהשטיפה, דהא כל שטיפת נהר יש לו קול וכמ"ש רש"י שם דכ"ב. ומדלא רדפו להציל מסתמא נתיאש. וכך יתפרשו גם הברייתות, דבב"ק מיירי תיכף ולכן בעינן אם נתיאש, והך ברייתא דרשב"א מיירי במציל לאחר זמן, דומיא דמצאו דנקיט בסיפא, ולהכי אמרינן דמסתמא מיאש, והא דלא קתני בברייתא להדיא מצא בים, היינו משום דקתני נמי מן הארי והדוב דלא שייך התם לומר לשון מצאו מן הארי ולכך נקט מציל, אבל באמת מיירי במציל לאחר זמן דומיא דמציאה דסיפא, והכל על נכון, והרמב"ם השכיל מאוד לשנות הלשון בשני ההלכות הללו ודו"ק.
ולמה שבארתי יצא לנו הדין דהיכי דאבודה מכל אדם לכו"ע לא מהני אפי' עומד וצווח. ולא מיבעי לשיטת הר"ן ותוס' דהיתירה לאו משום יאוש הוא ודאי דלא מהני הצוויחה, ואפי' לשיטת הרמב"ם שמפרש כהירושלמי דמטעם יאוש הוא נמי לא מהני הצוויחה וכמו שכתבתי דהיינו משום דהכא ודאי מייאש ולא מהימנינן לו בזה שצווח, ובשאר אבידות דהיתירן הוה משום דמסתמא מייאש, אז אי צווח בעת מעשה ואמר דלא נתיאש מהימנינן לו כיון שאין זה ודאי דמייאש, רק שמסתמא אמרינן כן ומשו"ה היכי דצווח מהני, ואמנם אם לא ידעינן דעתו בשעה שנודע לו, רק אח"כ אמר דלא נתיאש בשעה שנודע לו לא מהימן וכדאיתא גבי שוקי דמואי דנעשה כצווח על ביתו שנפל וכמו שכתבתי לעיל לתרץ קושית הפלפולא חריפתא, אכן כל זה הוא לשיטת הרמב"ם והרא"ש, אבל מהר"ן ורמב"ן לא משמע כן, אלא אפי' בדבר שרק סתמא נתיאש לא מהני עומד וצווח אפי' בעת מעשה, דהנה שם בדף כ"ב דייק הש"ס מברייתא דשטפה נהר דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש, ולפרש"י הוה הדיוק משום דאיסורא דומיא דהיתירא, ואכן הר"ן בחדושיו הביא בשם הראב"ד דלאו משום דומיא הוא, אלא מהיתירא גופא מוכח כן, דהא ודאי דאבודה מכל אדם לא גרע משארי אבידות העומדים להתיאש, ואילו שמעו הבעלים דנשטפו ודאי מייאש וא"כ ל"ל קרא דממנו להתירה, תיפוק לו מטעם יאוש, אע"כ יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש, ולכן אי לאו קרא אז היה הדין שהיכי דלא ידעו הבעלים משטיפתו לא הוה של מוצאו, אע"ג דכי ידע מתייאש, מ"מ השתא אכתי לא אייאש, ולהכי צריך קרא לומר דאבידה זו אינה מטעם יאוש אלא התורה התירה ואפקרי' לאבידה כזאת ע"ש, ואי נימא דהיכי שההיתר הוא מטעם יאוש, אם צווח לא מהני, א"כ אכתי איך נוכל למילף מהכא דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש, דלמא יאוש של"מ הוה יאוש ואפ"ה הוצרך קרא לומר שאפי' צווח לא מהני, דאי מטעם יאוש ובלא קרא הו"א דבצווח מהני, להכי איצטריך קרא לאשמועינן שאפי' צווח לא מהני, אע"כ שדעת הר"ן הוא דגם באבידות שהיתירן משום יאוש לא מהני עומד וצווח, דכיון דאמדינן דעת האדם אשר בסבה כזאת ודאי יתייאש, לכן אע"ג שברור לנו שזה האיש לא נתיאש בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא שעיקר הוכחת הר"ן נעלם ממני, דהא בלא"ה קשה מנ"ל לר"ן להוכיח מקרא דממנו לענין יאוש של"מ, דלמא יאוש של"מ הוה יאוש וקרא אתא להתיר אבידת קטן, דאי מטעם יאוש, באבידת קטן לא הוי שלו כיון דלאו בר יאוש הוא וכדקאמר בב"מ דכ"ג יתמי דלאו בני מחילה. ואתא קרא לומר שאין זה מטעם יאוש ואפי' באבידת קטן נמי מותר, ובע"כ צ"ל כמו שכתבתי בדבור דלעיל דאפי' אי הוה הטעם משום יאוש נמי שרי באבידת קטן, כיון שאין סופו לבוא עוד ברשות בעלים דאבודה מכל אדם, ולהכי הופקע שם בעלים משעת נפילה, ולא צריכא קרא לזה, א"כ כ"ש דלא צריכא קרא להתיר ביאוש של"מ, דאפי' אי מטעם יאוש שרי נמי בישל"מ מזה הטעם וצ"ע, הדרן לדברנו דבשטפה נהר לא מהני צווח לכו"ע, ובשארי אבידות לדעת הרמב"ם ורש"י ורא"ש מהני צווח מעיקרא, אבל אח"כ צווח לא מהימנינן כדמוכח משוקי דגלדאי, ולתוס' ור"ן ורמב"ן שפי' נמי כהר"ן בהא דלעיל, גם בשארי אבידות לא מהני צווח מעיקרא ומטעם דבטלה דעתו וכנ"ל.
סימן רס
סעיף א במחבר המוצא בגל או בכותל ישן כו' הרי שלו כו' שאני אומר של אמוריים הם, וכל הראשונים הקשו דלמה לא קנה בעל החצר ע"י חצירו, וביאור דברי התוס' מה שתי' בזה יבואר אצלנו לקמן (סי' רס"ח), והרא"ש תי' דמה שנשאר טמון מן האמוריים לא הוי לאותו שנפל הקרקע לחלקו אלא לכל ישראל ואחר שעמד שם זה הרי הוא כאבוד מכל ישראל והרי הוא של מוצאו, וכ"ת תיקני לי' חצירו לאחר שנתייאשו ישראל, לא עדיפא חצירו מידו דאילו בא לידו קודם יאוש לא קנה הואיל ובאיסורא אתי לידו חצירו נמי לא קנה בכה"ג ע"ש, ביאור דבריו, דהמוצא שפיר יוכל לזכות בה אע"ג דכשמצאו זה לא ידעו ישראל עדיין שיש שלל בכותל זה והוה יאוש של"מ, מ"מ שפיר זכה בה, דזכייתו לאו מטעם יאוש הוא, אלא משום שאבודה מכל אדם והוה כזוטו של ים דהתורה התירה ולאו משום יאוש הוא, ובאבודה מכל אדם קנה נמי אפי' בלא ידעו הבעלים מן האבידה, אכן בעל החצר במה יזכה, אי מטעם דהוה של נכרים ושל אמוריים, ע"ז כתב דבשלל זכו כל ישראל, וא"כ מישראלים צריך לזכות, ואי מטעם דאבוד מכל אדם נמי לא יועיל כיון דבא לחצירו קודם שהי' אבוד ובאיסורא בא לחצירו, זהו המתבאר מתוך פירושו, ונראה מזה ראי' דהרא"ש סובר כשיטת הרשב"א והר"ן שהבאנו בסי' דלעיל דהיתירה דאבודה מכל אדם לאו מטעם יאוש הוא אלא מגזה"כ, דאי כהרמב"ם ורש"י דאבודה מכל אדם נמי מטעם יאוש, גם המוצא איך יזכה הא הוי יאוש של"מ ואכן עיקר דבריו לא זכיתי להבין, דכיון דמה שטמון בגל חשבי' ליה כאבוד מכל אדם, שמפני זה יצא מרשות כלל ישראל, א"כ איך יכלו הכלל ישראל לזכות מתחלה בהן השתא בדבר שהוא שלו אם נעשה אבוד מכל אדם יצא מרשותו, א"כ איך יוכל להכניס לרשותו מתחלה דבר כזה שהוא אבוד מכל אדם, וק"ו כזה הובא ברמב"ם פט"ז מאבידה, והכא לא שייך נמי השגת הראב"ד דשם, וכיון שכן דלכלל ישראל לא הי' כלל זכייה בזה והוה של אמוריים שפיר מצי בעל החצר לזכות בזה, ונהי דהרא"ש כתב דאחר שעמד שם בעל החצר נעשה אבוד מכל אדם ומשמע מזה שקודם לא היה אבוד מכל אדם ושפיר זכו בו כלל ישראל, אכן שתמוה זה דמ"ש קודם שעמד בעל החצר או לאח"כ, דהא מה שטמון בגל חשבי' ליה כאבוד, ובגל הי' טמון עוד מקודם וצ"ע:
והנה הסמ"ע ס"ק ב' הביא מ"ש המרדכי בשם רבינו ברוך דלא אמרי' חצירו של אדם קונה שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא אבידה אפי' היכא דאיכא יאוש ע"ש ועיין בנה"מ שכתב שאין הדברים הללו הלכה, דהא הרמב"ם והרא"ש והר"ן והתוס' חולקים ע"ז דהא הוציאו מתוך קושי' זאת תירוצים אחרים ע"ש, ואכן לענ"ד יש להוכיח כסברת רבינו ברוך מסוגי' דב"מ דכ"א ע"ב דפריך על אביי דסובר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מהא דהמוצא מעות בבהכ"נ הרי שלו ואמאי הא לא ידע דנפל, ותמוה לי דאיך עלה בדעת המקשה להוכיח מכאן דישל"מ הוי יאוש, הא אדרבה מברייתא עצמה מוכח דישל"מ לא הוי יאוש, דהא באמת קשה אעיקרא דדינא אמאי הרי הוא של מוצאו ולא קנה החצר להקדש גופא, אע"כ דהחצר לא קנה משום דבחצר נפל ודאי קודם יאוש והוי ישל"מ ולא קנה. וכמ"ש הרא"ש כאן במצא בגל דמשו"ה לא קנה בעל החצר מטעם חצר משום דבחצר הוי יאוש של"מ, ואע"ג דבמצא בגל נאמרו טעמים אחרים, אבל התם לא שייך לתרץ כאותן התירוצים דמ"ש הרמב"ם משום דהוה אבודה מכל אדם וכן תי' התוס' משום דאין הוה להמצא לא שייך כ"א במצא בגל דמצא דבר קטן מאד כגון מחט שאין הוה להמצא, וגם עי"ז הוה אבודה מכל אדם, אבל התם דמצא מעות, ובע"כ דמצא בכיס והוי צרורין, מדכתבו התוס' דמיירי התם שיש בו סימן, ואי איירי במעות מפוזרות, הא לא הוי סימן, אע"כ דהמעות היו צרורין וא"כ לא הוי אבודה מכל אדם, דהא הוה הוא להמצא, וא"כ לא נשאר התם כ"א תי' הרא"ש משום דהוי יאוש של"מ, דאין לומר נמי מטעם דאין חצר להקדש וכמ"ש המג"א באו"ח סי' קנ"ד בשם האגודה, לבד שעיקר הדין כבר השיגוהו כולם והוכיחו דיש יד להקדש, ועיין בקצוה"ח לעיל בסי' ר' ובחת"ס או"ח סי' מ"ד ובתיו"ט פ"ג ממעילה, עוד אפי' אי נימא דאין חצר להקדש, הא בתי כנסיות דידן אין להם דין הקדש וא"כ קשה על המקשה שרצה להוכיח מכאן דישל"מ הוי יאוש, הא מברייתא מוכח להיפך דישל"מ לא הוי יאוש דאל"ה למה לא קנה החצר להקדש אע"כ כסברת רבינו ברוך דבאבודה אין חצר קונה, והנה בתשובת חת"ס יו"ד סי' שי"ח קילס לסברת רבינו ברוך עד שלא רצה גם לצרף לס"ס שמא אין הלכה כמותו, ולכאורה תמוה דהא צדקו דברי הנתיבות מ"ש דהראשונים לא ס"ל כן, ואכן לפמ"ש מסוגי' שהבאתי יש לקיים סברת מהר"ב, ואלא דיש לדחות דשפיר מצינן לתרץ דמשו"ה לא קנה החצר להקדש כמ"ש המרדכי והובא לקמן סי' הס"ח ברמ"א דאין חצר קונה כ"א ביודע במציאה שנפל או דאסיק אדעתיה ולהכי א"ש דלא קנה החצר להקדש כיון דלא ידע הגזבר מהמציאה, ואע"ג דהנתיבות שם השיג על המרדכי כנ"ל אכן בחדושנו לקמן יישבנו זה בארוכה, ועיין בס' ענג יו"ט דבביהכ"נ לכו"ע אין חצר קונה כיון שיש חלק בה גם לקטנים וחרשים וא"כ כשם שהגביהו חרש ופקח אמרי' דמתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח, כן נמי בחצר זה שמעורב בו יד החרש לא קנה גם הפקח ולפ"ז נדחה ראייתי מהתם, ועמ"ש בדבור הסמוך מזה:
סעיף ג' במחבר לפיכך אם הי' משכיר לאחרים הרי הם של שוכר אחרון והש"ך סק"י הביא לדברי התוס' דאם בעה"ב דר בבית הרי הוא שלו מפני שהוא אחרון ע"ש, אמת שכן כתבו התוס' לפרש דמה שפריך הש"ס שם וניזל בתר בתרא דהיינו בעה"ב, אבל הדבר צריך ביאור דלמה הוצרך לומר דמשו"ה הוי לבעה"ב משום שתלינן דודאי שלו הוא כיון דהוא בתרא והשוכרים כשיצאו כבר חיפשו, ותיפוק ליה דאפי' היה של אחד מן השוכרים נמי צריך להחזירה לבעה"ב משום דקניא ליה חצירו, דכל התירוצים שנאמרו בכל הסוגיא על הקושיא למה לא קנה חצירו לא שייך הכא וכמו שנבאר, דמ"ש בתוד"ה דשתיך דבעל הגל לא קנה ע"י חצר משום שאין הוה להמצא, היינו דוקא כשמצאו טמון בגל או בעובי הכותל, אבל הכא שמצאו בבית הוה הוא להמצא, וגם משתמר הוא לדעת בעה"ב לחוד כיון דלפי' התוס', השכן יצא כבר ולא נשאר כ"א בעה"ב והרי הוא משתמר לדעתו, וא"כ אמאי לא קנה חצירו לבעה"ב, ואי"ל נמי משום דאתי לחצירו קודם יאוש, הא שיטת התוס' דבחצר לא שייך יאוש של"מ כמו שמוכיח הרש"ל בסוגיא דב"מ שם מתוד"ה דשתיך, ואפי' למ"ש הש"ך לקמן סי' רס"ח להשיג על מהרש"ל והעלה שהעיקר דגם בחצר שייך ישל"מ, נראה דהכא כו"ע מודו דלא שייך יאוש של"מ, דהא היסוד דישל"מ הוא משום דתיכף משבא לידו נתחייב בהשבה והוי שומר דבעלים, דלא מהני היאוש ביד שומר, וא"כ היינו דוקא במקום שנתחייב בהשבה קודם יאוש, אבל הכא דמיירי שהחפץ נאבד מאחד מן השוכרים בשעה שדרו בבית, וא"כ נהי דכ"ז שידורו בבית לא יתייאשו מזה וכמ"ש התוס' דאין אדם מתייאש ממה שיפסיד בביתו, אכן גם בהשבה ודאי לא נתחייב כיון דמשתמר לגמרי בתוך ביתו שידור הוא עצמו, וא"כ לא נתחייב כלל בהשבה קודם יאוש ולא מיקרי באיסורא אתי לידו, ושפיר יוכל לקנות ביאוש אע"ג דנפל לחצירו קודם יאוש, ובלא"ה איך שייך בחצר שכבר נתחייב בהשבה הא הבעלים לא ידעו בה עוד וכמ"ש במח"א קנין חצר סי' ה', וא"כ לא שייך בחצר באיסורא אתא לידו, והי' אפשר להוכיח מכאן נמי כשיטת רבינו ברוך שהביא הסמ"ע דחצר אינו קונה דבר אבידה ועמ"ש בדבור דלעיל, אלא דאכתי לרוב מנין ובנין של הפוסקים דלא ס"ל כרבינו ברוך וכמ"ש הנתיבות ס"ק א' צריך ישוב, והי' אפשר ליישב עפמ"ש הש"ך לעיל סי' קצ"ח וסי' ר"ב דאין חצר קונה כ"א היכי שכבר היתה חצירו ואח"כ הכניס המטלטלים לחצירו, אבל אם המטלטלים מונחים מקודם וקניית החצר והמטלטלים באים כאחת לא קנה, והכא כל זמן שהחצר מושכר לשוכר הוי חצירו של שוכר דשכירות ליומא ממכר הוא, ורק אח"כ כשיצא השוכר נתרוקן הרשות לבעה"ב, וא"כ בא המציאה לחצר קודם שהי' חצירו משו"ה לא קנה, ואע"ג דבחדושנו לעיל שם הוכחתי דלא שייך סברת הש"ך כ"א במקום שדעת אחרת מקנה ולא בדבר הפקר, אכן בזה י"ל שתוס' יסברו כהשטמ"ק דסובר שגם במציאה שייך סברא זו, אלא דאכתי יש לדון בזה עפמ"ש האחרונים דחצר המושכר לאחר מיקרי חצר השותפות בין המשכיר והשוכר שלזה יש קנין פירות ולזה קנין הגוף, וא"כ י"ל דע"כ לא קאמר הש"ך כ"א היכי שאין לו שום קנין בחצר מקודם, וקניית החצר והמטלטלים בא כאחת, זה לא מהני, אבל הכא שקנין הגוף יש לו בחצר מקודם שהי' החפץ, אפשר דיודה דמהני הקנין וכ"ש לשיטת התוס' דגם לענין קנין מיקרי חצר דמשכיר וכמ"ש כאן הש"ך בשמם, וכן מוכח מפירושם בסוגי' ואת דב"מ דכ"ו, והנה יש מקום לומר גם להיפך דכיון דקיי"ל דשכירות ליומי' ממכר וחז"ל נתנו ע"ז לשון מכירה, לפ"ז צריך היה להחשב כל משך השכירות כאילו הוא חצירו של שוכר ממש ואין למשכיר חלק בו, ולא מיבעי לשיטת הראב"ד המובא לקמן סי' שי"ג דלענין קנין הוה נמי של שוכר לחוד מהאי טעמא, אלא דאפי' לשיטת הרמב"ם שם דמשכיר קונה בחצירו אפי' בשעה שהוא שכיר, נראה כמ"ש בתשו' דברי ריבות סי' שכ"ו דודאי למה דקיי"ל שכירות ממכר הוא ליומיה, הוי חצר של שוכר לכל מילי, אלא דהוה כמו שפירש ואמר שלא השכיר לו זכות של קנין ע"ש, ולפ"ז הכא שאין אנו דנין על זכות הקנין, דהא בשעה שהשוכר דר שם בלא"ה לא קנה המשכיר מטעם דהוי חצר שאין משתמר לדעתו, אלא על השם אנו דנין אם נקרא חצירו של משכיר או של שוכר, יש לומר דלא מקרי כ"א של שוכר לחוד, וכ"ש למה שמסיק שם בדברי ריבות דהרמב"ם לא קאמר כ"א בחצר אשר איננו לעיקר תשמישו ולפיכך לא קנה לגמרי כ"א לתשמישיו אבל לא שיזכה לו החצר, אבל בבית שעיקר תשמישו בה הקנה לו לגמרי וביתו זוכה לו, וא"כ בנ"ד דמיירי בבית הוה של שוכר לכל מילי, ומיקרי דהמטלטלין באו קודם ואח"כ החצר, כן היה מקום נמי לומר, אלא שהראשון עיקר, דכיון שעיקר החצר שלו מקודם, רק שהוא משועבד לאחרים כל משך השכירות, ולא בעינן שהמשכיר יקנה החצר אלא שיסתלק רשות השוכר מעליו, ולפ"ז הוה סילוק רשות השוכר וקניית המטלטלים באים כאחת, ולא קניית החצר, והש"ך לא דיבר כ"א במקום שקניית החצר והמטלטלים באים כאחת, וכמ"ש בגיטין דגיטה וחצירה באים כאחד דמהני נמי מהאי טעמא כיון דהחצר היה שלה קודם ולא בעינן כ"א סילוק רשות וכמ"ש החת"ס, ועוי"ל דכיון שהחצר הזה עשוי להשכיר תמיד לשכנים הוי כמי שלא שכיחא שימצא המשכיר והוה כמו דבר שאין הוה להמצא וכמ"ש הרא"ש כעין זה גבי פונדקי, או שי"ל כמ"ש השטמ"ק וראבי"ה הובא ברמ"א לקמן סי' רס"ח דאין חצירו קונה כ"א ביודע במציאה ומסיק אדעתיה, וא"כ הכא שלא ידע ממנה לא קנה ואע"ג דבחדושנו לקמן שם הוכחנו ודעת התוס' בב"ב דלא כשיטה הזאת, אכן אח"כ קיימתי שגם התוס' יסברו כן והנה תירץ כזה הו"מ התוס' לשנויי גם אההיא דמצא בגל אלא דניחא להו לאורויי עוד דין חדש בקנין חנר ודו"ק:
שם במחבר ואם השכירו לג' עכו"ם כו' עיין בש"ך ס"ק י"ב שהשיג על הסמ"ע והביא לדברי התוס' ב"מ שם דבעינן ג' לבד בעה"ב ע"ש שכן כתבו התוס' שם בד"ה לשלשה בני אדם בפחות מג' לא מקרי רוב, והנה כל המפרשים נתקשו מאד בדברי התוס' למה לא סגי בתרי עכו"ם דהווי נמי רובא נגד בעה"ב, והש"ך כתב דרובא דמינכר בעינן, ולענ"ד נראה בפשוטו, דכשאנו דנין לענין לתלות ממי נפל האבידה, בזה אפי' אם אחד מכריע הכף נגד בעה"ב נמי סגי לתלות, דהאבידה פריש מרובא משא"כ כשאנו דנין להחזיק המקום שיהא מקום זה נקרא רבים מצויין שם, לענין שנאמר אח"כ דאפי' ידעינן ודאי שמישראל נפל מייאש וגם אפי' כשמצויין שם נכנסים ויוצאים הרבה ישראלים נמי יהיה שלו מטעם דתלינן דודאי שאותם המצויין שם הדור בקביעות הם מצאוה, וכמו שאמרי' שם גבי בתי כנסיות דידן דיתבי בהו עכו"ם, דאע"ג דרוב ישראל הם הנכנסים והיוצאים, מ"מ כיון דהמצויין בקביעות המה עכו"ם תלינן שודאי הם מצאוה ומייאשי, ולענין זה להחזיק המקום שיהא נקרא רבים מצויין, ודאי שבפחות מג' לא איקרי רבים, ואפי' בג' הוי רבותא גדולה, דהא רשב"א מרא דהאי דינא לא אמר אלא בסרטיא ופלטיא שהרבה מצויין שם ומשמע דבמקום שקצת רבים נמצאים שם לא, והרשב"א ז"ל ס"ל באמת להלכה כן, שדוקא מקום שרבים מצויין דומיא דסרטיא ופלטיא, אבל במקום שמצויין קצת רבים כגון רה"ר דעלמא לא, וכ"ש בג' ישראל ודאי לא, ועיין מ"ש הרשב"א בזה אכן בתוס' ס"ל דאפי' בג' נמי כיון דדרים שם בקביעות הוי נמי מיקרי רבים מצויין, ולא דמי לרה"ר דעלמא דלא דיירי בה בקביעות, וכמו דאמרי' בכ"מ מאי רבים תלתא, אבל בפחות מתלתא ודאי דלא מיקרי מבים מצויין לכו"ע, לענין שנוכל להחזיק המקום ברוב עכו"ם, אפי' במקום שרוב ישראלים יוצאים ונכנסים שם, ואין להקשות דאכתי קשה אמאי בעינן כלל להחזיק את המקום, ליסגי בשנים וליהוי של המוצא מטעם תלייה שמנכרים דהוי רוב נפלי חדא דס"ל דאשמעינן אפי' במקום שידעינן ודאי דמישראל הבעה"ב נפל, ועוד דהכא א"א לזכות מטעם תלייה אפי' כשיש רובא דמינכר נגד בעה"ב דהא שיטת התוס' דבעה"ב ידור בקביעות עם כל השוכרים, וא"כ נהי דבמספר הדיורין הוי השוכרים הרוב נגד בעה"ב אבל במשך הזמן הוי בעה"ב הרוב, דהא הוא דר שם בקביעות עם כל השוכרים, ורובא דזמן עדיף מרובא דדיורין, וכמ"ש רש"י בב"מ שם דמשו"ה בהר הבית תולין אפי' בשעת הרגל שמספר המעות של מעשר הוי הרוב משום דלא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בתר רגל, ה"נ בכה"ג לא שבקינן רובא דבעה"ב שדר שם תמיד ליזל בתר רוב השוכרין, והרי מטעם תלייה לא שייך הכא, ומטעם יאוש נמי לא שייך היכי דלא הוחזק המקום ברבים מצויין, ואע"ג דאיכא שני נכרים לא מתייאש, דאין לומר שבתרי נכרים ואפי' בחד נכרי נמי יתייאש מטעם שסבור הוא דהנכרי ימצא וכמ"ש התוס' ב"מ דכ"ד ד"ה כי קאמר, דאדרבה משם מוכח ההיפוך דהכא לא שייך יאוש, דז"ל התוס' שם דהאובד מתייאש ואומר דנכרים שקלי ליה ואפי' אם ישראל ימצאם לא יכריז דתולה דמן הנכרים נפל דהן רובא עכ"ל, ויש לדקדק למה הוצרכו התוס' לשני הטעמים ולא סגי להו בטעם הראשון דיתייאש מפני שסבור שהעכו"ם ימצאם, ומזה נראה דמטעם זה לחוד לא יתייאש דמי יימר שהעכו"ם ימצאם ולא ישראל מהיוצאים ונכנסים שם, אלא דוקא במקום כזה שאפי' אם הישראל ימצא ג"כ לא יחזיר, התם ודאי יתייאש ממ"נ, אם הנכרי ימצא לא יחזיר, ואפי' אם ישראל ימצא ג"כ לא יחזיר משום דיתלה דמעכו"ם נפל, ומשו"ה כתבו התוס' ב' הטעמים להורות שדוקא בכה"ג דגם הישראל המוצא לא יחזיר ויתייאש הא במקום שאי"א לתלות דמעכו"ם נפל וכגון בנידן דידן דלא שייך תלייה וכמ"ש, דלא שבקינן רובא דבעה"ב לתלות בשל שוכרים, ואם ישראל ימצא ודאי יחזיר, וא"כ לא נשאר כ"א ספק אחד שמא הנכרי ימצאם ומספק לא יתייאש, וכ"ש בפונדק דרוב נכנסים ויוצאין, לזה מוכרחינן דוקא להחזיק המקום שיהי' נקרא רבים מצויין שם בקביעות שבזה מייאש ודאי דיתלה דודאי אחד מן המצויין שם בקביעות ימצא, ועוד דכיון דמיירי בפונדק והרבה נכנסים ויוצאים מישראל לזה אי לא הוי כ"א תרי עכו"ם לא הי' תולה שהם ימצאוהו, כיון דאין נקרא המקום רבים מצויין שם והיה מקום לתלות שרוב הנכנסים ימצאו, רק השתא דמיירי בתלתא דמיקרי רבים מצויין תלינן בהם אפי' אם רוב ישראלים יוצאים ונכנסים וכדמוכח מההוא דבתי כנסיות דיתבי בהו נכרים וכמ"ש לעיל, והנה בחידושי רעק"א הקשה על התוס' דאפי' נימא דהטעם הוא משום יאוש, אכתי אמאי לא סגי ברוב עכו"ם, היינו תרי נכרים, דהבעה"ב יתייאש וסובר שהם מצאוהו ואפי' אם אינו סרטיא ופלטיא מעבר לרבים, דדוקא ברוב ישראל דהיאוש הוה משום אינשי דלא מעלי בעינן מקום מעבר לרבים דנמצאים בתוכם אינשי דלא מעלי אבל ברוב עכו"ם אין לחלק ע"ש, ולמ"ש א"ש דרבים מצויין שם בקביעות מהני אפי' אם רוב ישראלים עוברים שם כמ"ש, ומ"ש עוד ומיירי שעדיין ישנם בבית דאל"ה הוה דבעה"ב, קשה לכאורה דהא אפי' אי הוי ודאי דבעה"ב ג"כ יתייאש כיון דאיכא ג' עכו"ם ומייאש, וי"ל דאם עכשיו אין דרים שם עלינו לתלות האבידה באיחור הזמן שנאבדה אחר שיצאו השוכרים מן הבית, והשתא ליכא רבים מצוין שם ודו"ק:
שם בסמ"ע ס"ק י' דישראלים הראשונים כבר חפשו והוציאו מן הבית כו' כשיצאו מן הבית, מה שדקדק שלקחו כשיצאו מן הבית יפה כיון בזה, דהכי נראה דעת רש"י ב"מ דכ"ו בד"ה ה"נ וז"ל סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו כו' ונימא האחרונים שכחוהו דאילו הראשונים שכחוהו כבר מצאו האחרונים עכ"ל, וכל המפרשים נתקשו בדבריו דארכיב אתרי רכשי עיין במהרש"א ומהר"ם שם, ובהגהות ח"מ כתב דמ"ש כבר מצאוהו וכו' הוא טעם שני, ולי נראה דמ"ש כבר מצאוהו האחרונים אין כוונתו כהבנת המפרשים שמצאוהו בשעה שהיו דרים בבית, דלפ"ז הי' נראה באמת דברי רש"י כב' טעמים מיוחדים, אכן באמת אי"א לומר דזהו כוונתו דעל בדיקה כזה אין אנו סומכין כלל, דאנן דומיא דשוקי ירושלים בעינן שהיו מחפשין ובודקין אחר עצם כעדשה שהוא חפוש היותר יפה ובשעה שאדם דר בבית אין עשוי לחפש חיפוש כזה, דדוקא בשעה שיוצא מן הדירה אז מחפש בחורין ובסדקין אולי ישכח דבר מה, אלא כוונת רש"י הוא דכבר מצאו האחרונים בשעה שגם הם יצאו מן הבית, דאז עשוי לחפש חיפוש יפה, דהתם שוכר כשהוא יוצא מן הבית מחפש כל זויותיו, ולפ"ז הוא ממש טעם א' ועיקר הטעם הוא דסמכינן על החיפוש שבשעת יציאה מן הבית, אלא דאפ"ה הוצרך להוסיף כבר מצאו האחרונים דהיינו משום דקשה לו דמאי פריך נתלה בבתרא, הא בע"כ שגם האחרון כבר יצא מן הדירה וגם הוא חיפש ובדק ואכתי למה נתלה באחרון יותר מבראשון, דאין לומר דאם האחרון יצא מן הדירה באמת לא תלינן ביה, ורק הקושיא הוא כשאכתי לא יצא, דא"כ מה פריך כלל לישני דמיירי כשלא יצא עדיין אלא ודאי דאפי' כשגם האחרון כבר יצא מן הדירה נמי תלינן בבתרא והיינו בע"כ משום דאמרי' דמסתמא שכח, ולזה הי' קשה לרש"י כיון דאמרי' סברא דשכח א"כ אכתי נתלה בראשונים שגם הם שכחו ולא מצאו זה בבדיקתם ולזה תירץ דאפ"ה יותר טוב למיתלי השכחה באחרון מבראשונים, דאם הראשונים שכחוהו בע"כ לתלות השכחה בכל השכנים, דהא כל שוכר מחפש כשיוצא מן הבית, ואפי' אם הראשון שכח הו"ל להמצא ע"י האחרונים, וזה אין מסתבר כלל לומר שכל השוכרים שכחוהו, ומשו"ה תלינן השכחה יותר באחרון שכך הוא לבדו שכח ומשו"ה תלינן בבתרא ודו"ק ועי"ל שהכוונה כבר מצאוהו האחרונים, היינו בשעה שדרו בבית, ואפ"ה הוצרך לטעם דשוכר מחפש דעל טעם זה דחפוש בשעה שהיו דרים לא סמכינן, דאנן חיפוש יפה בעינן, וזה אין רגיל בשעה שהוא דר בבית, לחפש בזויות, ולזה הוכרח לומר דבע"כ השוכר כשהוא יוצא מחפש, אלא דא"כ יקשה הא גם האחרון בדק ובע"כ שבאמת חיפש בזויות ומצא את החפץ הזה, רק אח"כ שכחו בבית כשהי' כבר גלוי, וא"כ בראשונים נימא הכי, לזה תירץ דבראשונים לא תלינן דכבר מצאוהו האחרונים, כיון שהדבר היו גלוי, ולא הי' מונח בחור וסדק, וזה היו מוצאים גם בשעה שהיו דרים שם וק"ל:
סעיף ד' במחבר ראובן הדר עם שמעון בביתו כו' זכו שניהם, ובש"ך הביא מדברי התוס' דכולו למשכיר ועיין בחידושנו לקמן סי' שי"ג מ"ש מדין זה:
סעיף ה' בהגה"ה וי"א דעל התיבה של חנוני הם, טעם פלוגתתם דבב"מ דכ"ו ע"ב קאמר ר' אלעזר אפי' מונחין על גבי שולחן ופריך הש"ס ור' אלעזר הא מנא ליה אמר רבא מתניתי' קשיתי' מאי איריא דתני בין הכסא ולשולחן של שולחני ליתני על גבי שולחן א"נ מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות שלו אלא ש"מ אתי' מונחין ע"ג שולחן הרי אלו שלו והאי א"נ דקאמר רבא הפירוש דלא יקשה לך אדתידוק מסיפא דע"ג השלחן הרי שלו, תידוק מרישא דהוא של שולחני, מדנקט לפני השולחני הרי שלו מכלל דע"ג שולחן הוי של שולחני וכדמדייק כן לעיל התם באמת הש"ס הכי, לזה בא רבא בהוכחה השניה לומר דמרישא נמי מוכח דע"ג שולחני הרי שלו, דהנה לשון מצא בחנות משמע ודאי, דהיינו ע"ג קרקע החנות, וא"א לפרשו ע"ג השולחן, אכן לשון לפני השולחן, נוכל לפרשו גם ע"ג השולחן, דזה הוה נמי לפני השולחני, והיינו שמדייק רבא, דאי תימא דהרישא סובר דדוקא על קרקע החנות ולא ע"ג השולחן, ליתני מצא בשלחנות והיינו מצא בחנות של שלחנות וכדקתני ברישא מצא בחנות דלשון זה בע"כ נפרש שדוקא ע"ג קרקע הוא, ומדשינה ונקט לפני השולחני, דנהי דגם לשון זה נוכל לפרש שהיינו ע"ג קרקע מ"מ בשביל שלא יקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי וגם מדשינה בלשון מברישא, בע"כ שנפרש דלפני השלחן דקתני היינו ע"ג השלחן כיון דגם כוונה זאת סובל זה הלשון, ולפ"ז לטעם דרבא לא קשה כלל דיוקא דרישא וסיפא אהדדי, ומיושב קושית המהרש"א ושארי מפרשים שבסוגיא הזאת ע"ש, דלמ"ש א"ש, והאי א"נ דקאמר אין הכוונה שבהוכחה זאת לחודא סגי בלי הוכחה דסיפא אלא שרצה לומר שלא יקשה לך אדתידוק מסיפא דייק מרישא, לזה קאמר שגם מרישא מוכח כן, ומעתה לא יקשה הדיוקים אהדדי ומשני אלו ההוכחות כאחת דייק ר' אלעזר את דינו, והיינו שהרא"ש לא הביא כ"א הוכחה השניה דמצא בשלחנות משום דזו היא הוכחה העיקריית, דהוכחה דרישא איכא נמי בחנות ואפ"ה לא קאמר ר' אלעזר שם, ומיושב בזה נמי מה שקשה על ר' אלעזר דמדקאמר דינו גבי שולחני ולא בתיבה דלעיל מינה מכלל דס"ל דבתיבה אם מצא ע"ג התיבה הוי באמת של חנווני, ואמאי הא גם שם נוכל למידק מסיפא דהוה שלו דמדנקט בין התיבה לחנווני של חנווני משמע שעל התיבה שלו, ולמ"ש א"ש דמסיפא לחוד א"א להוכיח, דאדרבה דייק מרישא להיפך שדוקא מצא בחנות שלו הוא, הא ע"ג התיבה של חנווני וא"כ ליכא למשמע מינה כלל, דדוקא בדינא דשולחני שיש שני הוכחות מרישא ומסיפא ודיוקא לא קשו אהדדי בזה שפיר מדייק ר' אלעזר, אבל בדין דחנות, דלשון דרישא דנקט מצא בחנות א"א לפרשו באופן אחר כ"א דהיינו בקרקע החנות, וא"כ קשה דיוקא אהדדי וממילא ליכא למשמע מינה כלל, וזה דעת הטור שהביא הרמ"א כאן שפוסק כר' אלעזר דוקא בשולחני ולא בחנות אכן דעת הרמב"ם דסובר שגם בחנות הדין כן, יפרש דההוכחה דהתם מה דאמר אי נמי קאי ג"כ אסיפא בדשולחני, והפי' כן, מאי איריא דנקט בסיפא בין הכסא ליתני מצא בשלחנות וכמ"ש בביאורי הגר"א ע"ש, ולזה גם בשולחני ליכא הוכחה כ"א מסיפא ולא מרישא ואפ"ה דייק ר' אלעזר, וא"כ גבי חנות יש נמי הוכחה מסיפא ושפיר מצי למידק גם שםרכן ועמ"ש הש"ך כאן:
סעיף ו' במחבר המוצא קציעות בדרך אפי' בצד שדה קציעות הרי אלו שלו, עיין בט"ז ובדרישה כאן שטרחו למצא טעם היתר דקציעות, ולענ"ד נראה לברר היתירא, דבש"ס ב"מ דכ"א ע"ב הכי איתא ת"ש קציעות בדרך ואפי' בצד שדה קציעות וכן תאנה הנוטה לדרך ומצא תאנים תחתיה מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר בזיתים ובחרובין אסור, בשלמא רישא לאביי לא קשיא אגב דחשיבי ממשמש בהו תאנה נמי מידע ידיע דנתרי אלא סיפא לרבא קשיא דקתני בזתים ובחרובין אסור אמר ר' אבהו שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו ואע"ג דנתרין זיתי מידע ידיע דוכתא דאינש אינש הוא א"ה אפי' רישא נמי אמר ר"פ תאנה עם נפילתה נמאסת ע"כ, ובתוד"ה תאנה כתבו וז"ל שאני זית הואיל וזיתו מוכיח עליו כו' אבל תאנה עם נפילתה נמאסת פי' מתלכלכת כו' ומפקירה, אבל ברוב ספרים גרסי' הואיל וחזותו מוכיח עליו כו' אבל תאנה עם נפילתה נמסת בלא אל"ף ואין דומין לאותו שבאילן כו' עכ"ל, הנפקא מינה בין ב' הגרסות, לגירסא דזיתו מוכיח יבא ההיתר דתאנה והיאוש מבעל התאנה, לא בשביל סבת המוצא, משום דהמוצא יקחם, שזה ידעו הבעלים שהמוצא לא יקחם, שיתלה בודאי שנפלו מן האילן, כיון שנמצא תחתיו, וכמו בזיתים וחרובין דאסירי מה"ט שלא יתייאש, אלא יאוש דתאנה יבא מפאת שאינה חשובה בעיניו ומפקירה, אכן להגירסא דחזותו מוכיח, מפאת שנמצא תחת התאנה אין ברור כ"כ שהמוצא לא יקחם, דדוקא בזיתים דחזותו מוכיח ויש סימן שמאילן נפל, להכי לא מתייאשי הבעלים, אבל בתאנה שאינה דומה לזה שבאילן, ואין סימן, יתייאשו הבעלים ולזה היאוש בא מפאת סבת המוצא שסבור דהמוצא יקחם, זהו הנ"מ בין שני הגירסאות, ולפ"ז יש לבאר היתירו דקציעות מהו, ובשלמא לגירסא השני' דדוקא היכי שיש בו סימן שדומה לאילן לא יתייאש, אבל אם אין בו סימן יתייאש, אע"ג דנמצא תחת האילן, בזה י"ל שגם בקציעות מתייאש, אע"ג דנמצא בצד השדה קציעות דבקציעות אי"א להכירו עפ"י סימן המראה, דכיון שמתייבשין תמיד על השדה אין שום מראה עליהם וכמ"ש הט"ז, אכן לגירסא דזיתו מוכיח דאם אך נמצא בצד האילן לא מייאש, ויאוש דתאנה יבא רק משום מאיסותא, א"כ בקציעות אין שום יאוש, דמפני סבת המוצא ודאי לא יתייאש דשדה קציעות מוכיחין עליהם, והמוצא ודאי לא יקחם, ומפאת מאיסותא נמי לא שייך כיון שכל שארי הקציעות נמי על הקרקע מונחים בשדה, אם לא שנאמר לחלק דכל הקציעות כיון שמונחים על מחצלות אין נמאסות בעיניו, אבל הנהו שנמצאו על הקרקע נמאסות בעיניו אכן אכתי לשון הש"ס דקאמר תאנה עם נפילתה נמאסת, משמע דתירוץ זה לא קאי כ"א אתאנה ולא אקציעות מדלא הזכירו כלל לקציעות, ועוד דמלשון הש"ס משמע שרק הנפילה גורמת להיות נמאסת, דע"י שנפלה ממקום גבוה מן האילן נתרככה ונטנפה עד שנמאסה, ובקציעות לא שייך זה, ואכתי יקשה טעם דקציעות מהו לגירסא דזיתו והיה נ"ל לומר דבקציעות הוה טעם היאוש בשביל סבת המוצא גם לגירסא זאת, ולא דמה לתאנה, דבקציעות אע"ג שנמצא בצד שדה קציעות, א"א לומר עוד דהשדה מוכיחה שודאי ממנה הוא ולא מעוברי דרכים, ונהי שמראה הדבר שהם ממנה, מ"מ לודאי א"א למיחש בי' דאכתי יש הוכחה אחריתא אשר מראה להיפך, ויש להמוצא לספק ולומר דאם מן השדה הוא, בתוך השדה הוה להמצא ולא על אם הדרך, ומדנמצא על אם הדרך, יש ספק לומר שמא מעוברי דרכים נפל וממילא יתייאש האובד דסבור שהמוצא יקחם מפני שיתלה בעוברי דרכים אבל בתאנה הוי ודאי דמן האילן נפל וממה שנמצא בדרך אין ראי', דהא גם התאנה גופה נוטה לדרך וכיון שהזית מוכיח דודאי מן האילן לא יתייאש האובד כיון דאין למוצא במה לתלות ודאי לא יקחם, ולזה הוכרח לטעם דמפקיר, והנה המחבר כאן שכתב. וז"ל המוצא קציעות בדרך אפי' בצד שדה קציעות כו' שהדבר מראה שהם ממנו, וכן המוצא תאנים תחת תאנה הנוטה על אם הדרך ובודאי שממנו נפל ע"כ הרי דייק בדבריו גבי קציעות כתב שהדבר מראה שהוא ממנו, ובתאנה, שודאי מן האילן, והוא כדברנו דבקציעות אין השדה מוכיח, כ"כ עד שנימא שודאי מן השדה הוא כיון שיש גם הוכחה להיפך, ורק מראה שהוא ממנה, וממילא היתירן מפני יאוש בא בסבת המוצא, שסבור דהמוצא יקחם, והוה נמי יאוש מדעת כיון דחשובי וידעי בהו, ובתאנה דהזית מוכיח שודאי מן האילן, וא"כ בשביל סבת המוצא לא יבא היאוש להכי הוכרח לטעם דמפקיר, ונתברר איפוא היתר דקציעות והנה התוי"ט בפ"ג דמעשרות כתב שהיתירא דקציעות היינו דוקא כשמצאן בדרך במקום שרבים מצויין שם וידוע שהבעלים נתייאשו, אבל אם מצאן בינו לבין חבירו אסורין דלא מתייאש שידע שחבירו ימצאה, ובפרישה כאן השיג עליו ולמ"ש הדבר נכון כהתוי"ט, וא"כ לא מטעמי' אלא מטעם שכתבתי דבנמצא בדרך דהמוצא יוכל לתלות גם מעוברי דרך ויקחם, וממילא יתייאש האובד ולהכי מותרים משא"כ במצאו במקום שאין רבים מצויין שם, א"כ ודאי הדבר שמן השדה הם, וא"א לתלות בדבר אחר א"כ לא יקחם המוצא, וממילא שגם האובד לא יתייאש ואסורין משום גזל וכ"ה להדיא בירושלמי פ"ג דמעשרות א"ר יונה לא אמר אלא לדרך הא בינו לבין חבירו לא ועיין שם בפני משה שפי' טעם אחר בירושלמי ומה שכתבתי נכון הוא:
שם במחבר מפני שהתאנה עם נפילתה נמאסת ועיין בט"ז שהקשה הא לא אמרי' בגמ' סברא זו אלא לרבא דס"ל דיאוש של"מ הוי יאוש אבל לאביי דס"ל ויאוש של"מ לא הוי יאוש לא הוצרך לזה, ולפ"ז לדידן דקי"ל כאביי מנלן לסברא זו דעם נפילתה נמאסת ותח דכיון דגילה לנו התרצן סברא זו דחזותא מוכיח קשיא ג"כ אאביי אמאי מותר בקציעות ותאנים דנהי דיודע הבעלים דנתר מ"מ לא מייאש מחמת שהמוצא לא יקחם מחמת החזותא וצ"ל הטעם גם לאביי משום דנמאסת בנפילתה ע"ש, וכן מוכח להדיא מרש"י שם בד"ה עם נפילתה שכתב וז"ל הלכך כיון דידוע דנתרא מעיקרא מייאש משום מאיסותא ע"כ, וקשה דהא לרבא קיימי' ולדידיה יאוש של"מ הוה אוש וא"כ למה הוצרך לפרש דמעיקרא מייאש, אלא ודאי כהט"ז שגם לאביי מוכרחים לטעם זה אליבא דמסקנא:
סעיף ט' במחבר כל המוצא אבדה בין שיש בה סימן כו' אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה כדברי המחבר שהוא דברי הרמב"ם דסברי שאפי' דבר שיש בו סימן לא יגע, מוכח אמנם להדיא בש"ס דב"מ במשנה דמצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר פרה רועה בין הכרמים, שאעפ"י דטלית וקרדום יש בהם סימן אפ"ה כיון שמציאתן מוכחת עליהם דודאי הינוח הוא דהא לא שייך למימר בהו מעלמא אתו משו"ה לא יטלם וכמ"ש הר"ן שם בטעמא דמתני' זאת, אכן יש להקשות ע"ז ממ"ש בב"מ דכ"ה ע"ב שמא אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימן בגווייהו כו', ומשמע מזה דאילו הוה סימנא לבעלים היה חייב ליטול ולהכריז, וכן מוכח להדיא ממה שהקשה שם אח"כ וליהוי קשר ומקום סימן הרי להדיא דאם יש בו סימן מחויב ליטול ולהכריז, וקושיא זאת הביא גם הט"ז ע"ש, וצ"ל דהאי הינוח דקאמר התם בדכ"ה לא הוי במניח מדעת לצורך גניזה, שבכה"ג אה"נ דאפי' יש בו סימן לא יטול כיון דלא הוי אבידה כלל, אלא מיירי שהניחו באקראי בעלמא כדי לפוש, או מטעם אחר, ורצה לקחתו אלא ששכחו, וכיון דלא הניחה מדעת הוי שפיר אבידה שמחוייב ליטלה אם יש בה סימן, דהוי חובה לבעל האבידה בנטילתו של זה כיון דמיירי במקום שמשתמר קצת, ואם לא יטלנה יוכל היות שתלך לאיבוד ואם יטלנה יתן סימן, ואם לית בה סימן אסור ליטלה דמפסיד לבעלים בנטילתו, דכיון שזוכרין המקום ששכחוהו ילכו ויטלוה אם יזכרוה ואם המוצא יטלנה לית להו סימנא והוי אבוד לגמרי מבעליה, וכה"ג פי' התוס' שם בד"ה ואם נטל בפירוש השני, דהכא מיירי בהינוח כזה שבא ע"י שכחה, דבע"כ הכי כוונתם דבפירוש השני כתבו וז"ל ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה וכו' ע"ש ודבריהם קשה להולמם במ"ש דמיירי השתא בספק אבידה, אטו לפירוש הראשון לא מיירי בספק אבידה, הא בזה אנו קימים בספק הנוח ספק אבידה וכמ"ש שם ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר, ונראה ברור דכוונת התוס' עפמ"ש דבהנוח גופא יש שני סוגים א) שהניח מדעת לצורך גניזה ובצד ההינוח כזה ליכא ספק אבידה, דאם אך נימא דהינוח הוא לא הוי אבידה כלל, רק הספק הוא בזה אי הוה כלל דרך הינוח, דשמא דרך נפילה, ב) הנוח שבא ע"י שכחה, כגון שהניחו באקראי כשעמד לפוש וכדומה, ורצה לקחתו אלא ששכחו, שבכה"ג בצד הינוח גופא יש ג"כ ספק אבידה, אם זה מקרוב שכחה ובדעתו לחזור וליטלה, או שמא זמן רב שכא עד שכבר נתייאש, והנה התוס' בפירוש הראשון פרשו דספק הנוח דמיירי התם מיירי בהניח מדעת, ולפירוש זה א"א כל לפרש דאם נטל לא יחזיר, היינו רק שנטלה והגביה, ומטעם דהוי אבידה ונתחייב בשמירתה. ע"י ההגבהה, כיון דהספק הוא רק אם בהנוח או בדרך נפילה, וא"כ ממ"נ ליכא כאן שום צד אבידה לענין חיוב שמירה, דאי דרך נפילה שלו הוא לגמרי, ומה שירצה יוכל לעשות ואי מדעת הניחוהו בעלים אמאי לא יחזיר, הא למקום שהניחוהו בעלים מדעת הוא מחזיר, ואטו מחוייב המוצא לשומרה, יותר ממה ששמרוה הבעלים עצמן, וכמו שהקשה השטמ"ק כן על פי התוס' לזה פי' התוס' דמיירי התם בספק אבידה, פי' בהנוח בזה שבהנוח עצמו יש צד ספק אבידה וחיוב שמירה, והיינו בהנוח הבא ע"י שכחה, דשל מוצא לא הוה אכתי כיון שתלינן שמא זכרו הבעלים וישובו לקחתה, ולהחזירה למקום הזה נמי א"א ואין רשאי דהמקום מצד עצמו אין משתמר, והבעלים לא הניחוהו מדעתם רק ע"י שכחה הניחוה, ולא נוכל לומר ג"כ דלמקום בעלים החזיר וכיון שנטל והגביה הוה אבידה למחויב בשמירתה, ולפ"ז שפיר נפרש דאם נטל היינו שרק הגביה אע"ג שלא הלך משם ג"כ לא יחזיר כיון דהוה בזה שם אבידה ומחויב בשמירתה וכן מוכח להדיא מלשון רש"י שם בד"ה לכתחילה לא יטול שז"ל הלכך לא יטול והבעלים יזכרו ויבאו ויטלום ע"כ, הרי (דהנוח) דמיירי בהנוח שבא ע"י שכחה, דאי בהנוח מדעת לא הול"ל לשון "יזכרו" אלא הכי הול"ל הבעלים יבאו ויטלוה וכמ"ש כן באמת בב"מ דל"ז ע"ב, אלא ודאי משום דהתם מיירי בהינוח הבא ע"י שכחה, ודברי הרמב"ם כאן יתפרש בהנוח בדעת, ועפ"ז נבוא ליישב סתירת דברי רש"י אהדדי, דבב"מ דל"ז פי' ספק הינוח, דחיישינן שמא הניחו לגניזה וחיישינן שמא יבאו בעלים ולא ימצאוה, הרי להדיא דמיירי בהינוח מדעת, ואילו בדפ"ה ע"ב כתב רש"י בלשון "שמא יזכרו הבעלים" מכלל דיפרש בהנוח הבא ע"י שכחה, עיין היטב בב' המקומות הללו, ומקודם ניישב פירש"י בדכ"ה, שפי' דהאי לא יחזיר היינו לבעלים, מפני דליכא סימנא והתוד"ה ואם נטל בסוה"ד הקשו ע"ז דפשיטא הוא ואטו עד השתא לא ידעינן שאין מחזירין אבידה בלא סימנין, ואכן ברש"י זו יש לומר דס"ל בזה כפי' הרמב"ם בפט"ו מאבידה דהאי לא יחזיר, לא שיהא מונח בידו עד שיבא אליהו, אלא ששלו הוא לגמרי וא"כ טובא קמ"ל בזה, אלא דלקמן דל"ז פרש"י להדיא להיפך דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר אלא יהא מונח בידו עד שיבא אליהו, ואמנם לפי דקדוק שנוי הפירושים בשני המקומות כמ"ש יתיישב דהנה על הרמב"ם שס"ל דאם נטל זכה לעצמו הקשו כלם דמ"ש ספק זה שאנו הולכין בו לקולא למוצא האבידה ובספק יאוש שלא מדעת, שאין אנו יודעין אי הוי מדעת או לא, אזלי' לחומרא, עד שיהיה ודאי שהוא מדעת וכמו שמוכח מסוגיא דב"מ דכ"א דקאמר הא לא ידע דנפל מיניה ועמ"ש בדבור הסמוך, ועיין עוד בב"י ובט"ז כאן ובפנ"י בסוגיא שם אנן קושיא הזאת היינו דוקא אם נפרש דספק הינוח, היינו בהנוח מדעת ולזה בצד ההינוח ליכא שום ספיקא, דודאי לא נתייאש, והספק הוא רק אם דרך הינוח או דרך נפילה, דהוי רק הספק השקול ושפיר קשה מ"ש ספק זה משאר ספיקי דאבידה דאזלינן לחומרא, אבל אם נפרש דההנוח מיירי בהניח ע"י מקרה ושכח, א"כ בצד ההינוח גופא יש נמי ספק, דשמא שכח זה זמן רב וכבר נתייאש, וכן עד עולם לא יטלנו המוצא, וכן בתוד"ה ואם נטל, קורא הינוח כזה רק ספק אבידה וכמ"ש, ועיין מ"ש בהגהות ח"מ בתוס' שם, וכיון דמספקינן נמי שמא בדרך נפילה א"כ אית לן תרי ספיקי לתועלת המוצא, שמא בדרך נפילה ואת"ל בדרך הינוח שמא כבר נתייאש, ואין זה דומה לספק יאוש שלא מדעת, דליכא התם כ"א חדא ספיקא, אבל הכא דהוי תרי ספיקי שפיר הוה של המוצא, ולפ"ז שפיר נוכל לומר דבסוגיא דרח"ה דמיירי בהנוח שע"י שכחה, וכמ"ש, אם נטל הוי לעצמו וכפי' הרמב"ם, ולזה נתכווין רש"י, ומיושב קושית התוס' דמאי קמ"ל, דטובא קמ"ל, ומה שפי' לקמן דמונח עד שיבא אליהו, היינו משום דהתם מיירו בהנוח מדעת, כמ"ש רש"י, וכיון שאין שם אלא ספק אחד ודאי דיניח בידו עד שיבא אליהו, ולא הוי של המוצא, וכשארי ספיקי דאבידה דאזלינן לחומרא, ובזה יתיישב סתירת דברי רש"י שהבאנו לעיל, דהסוגיות הכריחוהו לפרש בשינוי הזה, דמדקאמר התם בדכ"ה הטעם דשמא, אין לבעליו סימן וכן מדמקשה אח"כ וליהוי קשר ומקום סימן, דמכל זה משמע, שאם יש בו סימן דחייב ליטול ולהכריז, מוכרח היה לפרש דמיירי התם בהנות הבא ע"י שכחה וחיישינן שמא יזכרו הבעלים, דאי בהינוח מדעת לא הוי אבידה כלל, ואפי' ביש בו סימן נמי אין חייב להכריז ולקמן שם בדף ל"ז דפריך התם אדינא לפי הינוח מהך דמניח גזילה ומסתלק ומשני ע"ז ויניח, משמע להדיא שבספק הנוח הוה נמי הדין דינוח עד שיבא אליהו, דהא מדמה אותם להדדי, לזה הוכרח לפרש דמיירי בספק הינוח מדעת, דאי בהנוח הבא ע"י שלחה הוה של המוצא וכנ"ל ומיושב בזה נמי קושית הט"ז כאן שהקשה על הרמב"ם מהך סוגיא דקתני יניח, דהתם מיירי בהינוח מדעת ודו"ק, ועמ"ש עוד בסמוך ישוב אחר על קושית הט"ז, והנה אם כי דברי רש"י אף אם יסבור כהרמב"ם א"ש, אבל ברמב"ם גופא קשה לומר כתרוצי הנ"ל, דמלשון הרמב"ם מוכח שאפי' בהנוח מדעת ס"ל נמי דהוה שלו לגמרי ועמ"ש בסמוך בישוב הרמב"ם:
שם במחבר ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו, והראב"ד והטור השיגו ע"ז דהא יאוש שלא מדעת הוא, ובאמת תמוה מאד דעת הרמב"ם דמה יענה לכל הסוגיא דב"מ דכ"א דקאמר הא לא ידע דנפל מיניה אע"ג דספיקא הוא דשמא כבר ידע ונתייאש, אע"כ שגם בספק יאוש של"מ אסור להחזיק לעצמו וכמ"ש המ"מ פי"ד מגזילה, וא"כ היכי סובר הרמב"ם בספק אם נתייאשו דזכה המוצא הן אמת שהסמ"ע והש"ך כאן העלו שבאמת ס"ל לרמב"ם דהא דקיי"ל יאוש של"מ לא הוה יאוש, היינו לענין אם נתבררו הבעלים צריך להחזיר להם, אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יכול לעשות בו מה שירצה ע"ש ולדבריהם צריך לפרש דקושית הש"ס התם בב"מ כ"א הא לא ידע דנפל היינו משום דלשון הרי אלו שלו דנקיט במשנה משמע לעולם אפי' כשיתברר אח"כ מי הם הבעלים אין צריך להחזיר להם, אכן אכתי לא יתיישב בזה דברי הרמב"ם, דא"כ לשון זכה לעצמו שכתב הרמב"ם ג"כ נפרש כן דזכה לעולם ואפי' ברור עדים שוב לא מהני, ועיין בנה"מ שתמה נמי על דבריהם דמהיכא תיתי יהיה רשאי להשתמש בדבר שאינו שלו, ואכן נ"ל ליישב דברי הרמב"ם התמוהים אשר כל המפרשים תמהו עליו עפמ"ש הרמב"ן בב"מ דכ"ו דהא דאמרי' דהיכא דבא לידו קודם יאוש לא קנה ביאוש של אח"כ, היינו היכא דנטל ע"מ להחזירה לבעלים דאז הוי שומר של בעלים וידו כיד הבעלים וכמו פקדון בידו ולא מהני יאוש, אבל היכא דנטלה ע"מ לזכות לעצמו אין ידו כיד הבעלים וקני יאוש ע"ש, ולפ"ז עיקר הפלוגתא דאביי ורבא ביאוש של"מ הוי דוקא היכי שנטלה ע"מ להשיבה אבל בנטלה ע"מ לזכות לעצמו מהני היאוש לכו"ע וא"כ יתיישב בטוב דברי הרמב"ם, דודאי גם הרמב"ם יסבור דבספק יאוש של"מ וכ"ש בודאי יאוש של"מ דאסור להחזיק לעצמו וכדמוכח פשטות הסוגיא דב"מ דכ"א דאע"ג דספיקא הוא אם ידע שנפל אפ"ה אסור להחזיק לעצמו, אלא דהיינו דוקא התם דמיירי בנטלה ע"מ להשיבה אבל בדינא דרמב"ם דמיירי בספק הינוח דאסור לו ליטלה, ולא שייך לומר שנטלה בכדי לקיים מצות השבה כיון דאסור לו לעשות כן, ובע"כ כשנטלה ע"מ לזכות לעצמו נטלה, וכיון שאח"כ ודאי מייאש דדבר שאין בו סימן הוא והכי זה קנה ביאוש דאח"כ ואין להקשות דא"כ אמאי סיים הרמב"ם דדבר שיש בו סימן חייב להכריז, יקנה נמי ביאוש דאח"כ כיון דלא הוי כשומר של בעלים, ועיין בקצוה"ח לעיל סי' רנ"ט די"ל דבדבר שיש בו סימן רשאי ומחוייב ליטול בספק הנוח וכמ"ש המ"מ שם ולהכי כיון דנטלה ע"מ להשיבה לא מהני יאוש וחייב להכריז, ועוי"ל שאה"נ אם ידעינן ודאי שנתייאש שא"צ להכריז, רק כיון דדבר שיש בו סימן הוא אמרינן שלא נתייאשו בעלים עוד ולהכי חייב להכריז דכל זמן דלא שמעיניה דמייאש לא אמרינן מסתמא שנתייאש ודו"ק, ועיין בכ"מ פט"ו הנ"ל שכתב דכיון דלא יתברר לעולם מי המה הבעלים כיון שאין בו סימן לא דיינינן ביה מונח עד שיבא אליהו, ומזה יהי' סיוע למ"ש בחבורנו לב"מ רפ"ק דפסק דמונח היינו בכדי לברר האמת וכ"מ שעי"ז לא יבורר האמת לא דיינינן מונח ע"ש:
והנה הט"ז הקשה עוד על הרמב"ם דהוא נגד תלמוד ערוך בב"מ דל"ו ע"ב דפריך התם אמאי דאמרי' ספק הינוח אם נטל לו יחזיר אההיא דמניח גזילה ביניהם ומסתלק ומשני ויניח משמע בהדיא דבספק הינוח הוה יניח דהא מדמה אותם להדדי ע"ש, ונ"ל ליישב בשנקדים מחלוקת רש"י והראב"ד בפירושא דהאי סוגיא, דעל מה דפריך הש"ס התם ושקלי לה כלהו ואולי כתב רש"י וז"ל נמצא זה מוציא מידו כדי להפסיד הנגזל, ושם בד"ה ואם נטל כתב בסוה"ד, אלמא מידו דמספקא לן דמאן נינהו צריך להניחו בידו ולא להוציא מידו בלא ברור ע"כ, המתבאר מפירושו דפרכת הש"ס הוא על מה דקתני דמניח ביניהם, וע"ז פריך דאיך רשאי להוציא מידו והא אמרינן דאם נטל לא יחזיר ואסור להוציא מידו דבר שהוא ספק של מי הוא ואמנם ראה זה פלא מ"ש השטמ"ק בשם הראב"ד וז"ל ושקלי כלהו כלומר שיחלקו ביניהם בשוה והלא לא הניחה הוא אלא ע"ד שתשוב הגזילה ליד הנגזל, וא"ר אבא כל ספק הינוח כו' ואע"פ שלענין אבידה נאמר להכי נמי גמרינן כי מספק הניחה לכל אחד כי הוא לא הניחה אלא לאחד והשאר ספק ומספק אין להם ליטול כלום דהא כל ספק ממונא באיסורא קאי עכ"ל, והמתבאר מתוך פירושו, דפרכת הש"ס לא קאי ע"ז דהגזלן מוציא מידו, אלא ע"ז שהם נוטלים ומחלקים ביניהם, והא הכא דהגזלן לא הניחה כ"א לאחד, נמצא דלפני כל אחד הוה ספק הינוח וספק הנוח אסור ליטול, ולפ"ז הקושיא הוא מזה דקאמר ר' אבא לכתחילה לא יטול ולא מואם נטל לא יחזיר והנה מה שדחקו להראב"ד לנטות מפירש"י דהקושיא הוא על הגזלן איך רשאי להוציא מידו, י"ל משום דקשה לפ"ז דמאי פריך מר' אבא דמיירי באבדה להך דינא דמיירי בגזלה, והא בגזלה מחוייב עכ"פ להוציא הגזילה מתחת ידו ומאי מקשה מאבידה שהתם אין חיוב להוציאה מידו, וזה דחק להראב"ד לפרש שבאמת אין הקושיא ע"ז שהגזלן מוציאה מידו, כ"א על זה שיוחלק בין הגזלנים, ועוד שגם לישנא דש"ס מוכח כפי' הראב"ד, דאילו לפירש"י קשה למה הוצרך המקשה להקדים ההקדמה דשקלי כלהו ואזלי, הא גם בלא ההקדמה הזאת שפיר יוכל להקשות, דאילו בברייתא קתני דמניח ביניהם, ור' אבא הא אמר דאם נטל לא יחזיר, ולפי' הראב"ד ניחא דעיקר הקושיא הוא, מזה דהם נוטלים, ולזה הוכרח להקדים ולומר ושקלי לה כלהו ואזלי, ועוד דלרש"י דס"ל דאסור להוציא מתחת ידו, וא"כ הא דמשני רב ספרא ויניח, היינו שיהא מונח ביד הגזלן, וקשה אפוא למה שינה הלשון לומר ויניח, ולא קאמר יהא מונא בידו כדקתני במשנה, אלא לאו כהראב"ד, שמידו מחוייב להוציאה, להכי נקט ויניח להורות שמחוייב להניחה ביד בי"ד משא"כ במתני' דנשאר מונח ביד הנפקד, קתני יהא מונח, כלומר שישארו מונחים בידו, ומחמת כל אלו הקושיות בחר הראב"ד לנטות מפירש"י ובכ"ז נ"ל דרש"י עצמו הרגיש בכל זה ובנועם לשונו יישב לכל הקושיות, דזה ודאי שגם רש"י סובר דבגזילה לא דמי לשארי מקומות ומחוייב עכ"פ להוציא גזילה מתחת ידו, אלא דסובר כאן דאף אם יניח בבי"ד לא יקיים בזה מצות השבה, וכך התועלת שיש בזה הוא שמראה בעצמו שהוא מסולק מן הגזילה ומצדו אין מעצור עוד להשיבה וא"כ זה יוכל לקיים במה שיניח הגזילה לפניהם בב"ד ואומר להם בררו את הדין, והרי הוא מסולק מן הדין, וזה גם רש"י סובר שמחוייב לעשות כן וכמ"ש מפורש ברש"י ד"ה ואם נטל דמחוייב להניחה בב"ד לפניהם, וסובר דבזה שמניח לפניהם ומראה לכל שמצדו אין מעצור עוד, די בזה, ואח"כ יקח את הגזילה להניחה תחת ידו שלא להפסיד הנגזל, ואתי שפיר בזה גם הקושיא השלישית, בשינה למימר הכא לשון ויניח, היינו משום דבמשנה דמיירי בפקדון. שאין חיוב עליו גם להראותה לב"ד, נקט יהיו מונח בידו פי' כמו שהיתה מונחת עד עתה, כן תהא מונח להלן, משא"כ בגזילה שעכ"פ זה ודאי שמחוייב להניחה לפניהם בב"ד להסתלק עצמו מן הדין להכי קתני ויניח. להורות שעכ"פ זה מחוייב לעשות להניח לפני בי"ד, ומה שהקדים לומר ושקלי בלהו, נמי יתיישב, דבלא הקדמה הזאת הייתי יכול לפרש לשון הברייתא דקתני מניח, היינו שנותן להם הגזילה בכדי להסתלק מן הדין ולא שיהי' שלהם לגמרי, אלא שבידם יהא מונח ביד המרוצה לכלם, עד שיתברר הדבר, ולא הי' קשה מאם נטל לא יחזור, לזה הקדים המקשה לפרש דמניח דקתני, היינו דשקלי ואזלי, לכל אחד יקח חלקו ע"ז שפיר מקשה דאיך רשאי להוציא ולהפסיד הנגזל עולמית, ואחרי שרש"י מיישב קושיות הללו, להכי בחר לפרש כפירושו, דאילו לפי' הראב"ד דהקושיא הוא על מה שהם נוטלים, דהא לפני כל אחד הוי ספק הינוח, קשה דהא לא דמי זה לספק הינוח דאבידה, דהתם ספק הוא להמוצא ומספק אסור ליטלה, אבל הכא דלגבי הנוטלים לאו ספיקא הוא דכ"א יטעון ברי שאותו גזל, מותרים הם לשקול אם לא שנפרש דהקושיא הוא על המחלקים ביניהם שאצלם הוא ספק, וא"כ איך רשאי לפסוק שיחלקו כ"א בשוה מספיקא, והכי מוכח מלשון הראב"ד שיפרש כן, עכ"פ בפי' הסוגי' מחלוקת עצומה לפנינו בין רש"י וראב"ד, ובזה מיושב דעת הרמב"ם כאן די"ל שהרמב"ם יפרש הסוגיא כהראב"ד ולפי' זה לא מדמה איתם כלל בדין זה, אם המוצא יקיימם או מחזירה, ורק מדין דלכתחילה לא יטול הוא הקושיא ואין מקום עוד לקושית הט"ז ודו"ק: