חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות מתנת שכיב מרע
סימן רנ
סעיף א במחבר שדברי שכיב מרע ככתובין כו', עיין בקצוה"ח שהביא לדברי הטור דאחר מיתה זכה למפרע, וחקר מה נ"מ. וכתב דנ"מ במה שקונה למפרע אם מת המקבל בחיי נותן ואח"כ מת הנותן דזכו היורשין של המקבל אפי' נולדו לאחר מיתת נותן ע"ש, וכבר הקדימו הט"ז בזה ופלא שלא זכרו.
סעיף ד ברמ"א אבל מתנת שכ"מ שיכול לחזור לא מהני תפיסה, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ס"ו ס"ק כ"ז) מזה.
סעיף ו במחבר גוסס מתנתו מתנה, ורש"י (קדושין דע"ט) חולק ע"ז, ובחדושנו לעיל (סי' רי"א) הבאתי להקשות על רש"י והעליתי לחלק בתרי מיני גוססים, גוסס המונח כבול עץ וניטל ממנו הלשון וגם אינו שפוי בדעתו ודאי דלאו בר מתנה הוא, וגוסס המדבר ושפוי בדעתו גם רש"י מודה דמתנתו מתנה עיין מש"ש בארוכה ואכ"מ יותר.
סעיף יז ברמ"א הקנה לו מטלטלים אגב קרקע לא קנה המטלטלים כו', ובסמ"ע הביא נמי בשם הרשב"א דדוקא בברי מהני קנין אגב אבל בשכ"מ לא מהני כלל קנין אגב ע"ש ובנה"מ הטעם משום דמתנת שכ"מ חל למפרע משעה שהקנה כמ"ש התוס' (ספ"ק דגיטין), וקנין אגב מתחיל שעה אחת קודם מותו ובאותה שעה הקרקע הוא כבר שלו למפרע ונמצא שמקנה לו אגב קרקע של המקבל גופא ע"ש, ואמנם בשיטת רש"י יש להוכיח דסובר דמהני גם בשכ"מ, דבקדושין (דף כ"ז) בד"ה ואמרי לה בריא כתב וז"ל אבל חלה לא איצטריך להכי דדברי שכ"מ ככתובים כו', ומשמע דמהני אלא שאינו צריך היסי דמקנה לאחר מיתה דבלא"ה קונה אם מת מטעם דברי שכ"מ ככתובים כו'. ובזה יש ליישב דברי רש"י בגיטין התמוהים מאוד. דבדף ע"ז ברש"י ד"ה ה"ז חזקה כתב וז"ל ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות כו'. הרי שפי' דהקנין הוה מטעם אגב. והר"ן הקשה עליו למה הוצרך לזה הא בפשיטות יש לפרש דהקנין הוא מטעם חצר, וביותר תמוה דרש"י גופא כתב בגיטין (דכ"א ע"א) בדברי רבא גופא גבי כתב גט ונתן ביד עבדו, דמטעם חצר הוא וגיטה וחצירה באים כאחת, ולמה שכתבתי בשיטת רש"י ניחא, דבדף ע"ז דמיירי התם בשכ"מ. במכוון פרש"י מטעם אגב, לאשמועינן אגב אורחא כשיטתו דגם בשכ"מ מהני אגב, ובדף כ"א דמפרש מטעם חצר משמיענו נמי חדוש גדול, דידוע מ"ש הש"ך (לעיל סי' קצ"ח וסי' ר"ב) דאין חצירו קונה כ"א היכי שמכבר היתה חצירו ואח"כ הכניס את המטלטלים לחצר, אבל אם המטלטלין מונחים מקודם וקניית החצר והמטלטלים באים כאחת לא קנה. והאחרונים הקשו עליו שדבריו הם נגד הסוגיא דגיטין (דף ע"ז) דאמרינן התם גיטה וחצירה באים כאחת, אלא דזה כבר כתב החת"ס דאין סתירה לדברי הש"ך דהתם היה החצר מתחלה של האשה מכבר רק שהבעל הי' מעכבו, ועתה סילוק רשות הבעל וקניית הגט באים כאחת ולא קניית החצר ע"ש. ובחדושנו לעיל (סי' ר"ב), וכן עוד כמה קושיות שהקשו על הש"ך יישבתי בחדושנו דלעיל, אכן רק הקושיא הזאת נשארה דמה שאמר רבא התם כתב לה גט ונתן ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו מגורשת. והא התם חצר שלו הוא ואפ"ה קנתה ע"י חצר, ומשו"ה במכוון פרש"י התם דהקנין הוה מטעם חצר ולאפוקי מסברת הש"ך ולאשמועינן שאפי' בכה"ג שהיה הגט מקודם בחצר וקניית חצר והגט באים כאחת אפ"ה קונה ולאפוקי מסברת הש"ך. והנה החת"ס הרגיש דמעובדא דגיטין דע"ז דמיירי בחצר שלו ואפ"ה קנתה, דיש סתירה לדברי הש"ך, אלא שתירץ דמשו"ה גופא פרש"י שם באמת דהקנין הוא מטעם אגב, דאילו מטעם חצר לא מהני קניית החפץ והחצר כאחת, ולפלא גדול היאך נעלם ממנו דברי רש"י דגיטין דכ"א דפי' התם דהקנין הוא מטעם חצר, אלא ודאי דרש"י אין סובר כהש"ך, ובמכוון פי' בדף כ"א מטעם חצר לאפוקי מסברת הש"ך. ובדף ע"ז פי' מטעם אגב לאפוקי מסברת הרשב"א שסובר דבשכ"מ לא מהני אגב, ועיין בירושלמי דקדושין שם מבואר להדיא כרש"י שגם בשכ"מ מהני אגב, דעובדא דמרוני מוקים התם בשכ"מ ע"ש.
ימרי דברי ברש"י דגיטין לא אמנע מלכתוב מה דתמוה לי בעיקר הדברים דמשמע מדברי רש"י דבגט בעינן קנין, שהאשה תקנה את הגט, יהי' הקנין איזה דבר שהוא, או אגב או חצר, אבל עכ"פ קנין בעינן. והיאך אפשר לומר הכי, והא אשה מתגרשת בע"כ שלא לרצונה, ואי משום קנין, היכי מצינן קנין בע"כ שלא מדעת הקונה, אע"כ דבגט לא בעינן כלל שתקנה אותו, ורק רשותה בעינן שהגט יהא מונח ברשותה וכמ"ש התירי"ד (גיטין פ' הזורק), ובזה עלה בידי להציל את הש"ך הנ"ל מן הקושיות החזקות שהקשו עליו מכח הסוגיות דגיטין דע"ז ודכ"א, דודאי היכי דנצרך קנין לא מהני שתי הקנינים כאחת, רק בגט שאני דלא בעינן קנין רק רשותה, ולא קנתה אלא החצר לחוד וממילא הגט הוה ברשותה. אבל א"כ למה הוצרך רש"י כלל לטעם אגב כיון דלא בעינן שום קנין על הגט, א"ו דרש"י סובר דגם בגט בעינן קנין, ולכן נ"ל פי' מרווח בישוב דברי רש"י, והוא דהנה הר"ן הקשה כשם שחששו לטלטול הגט בשבת למה לא חששו לקנין הבית גופא דהו"ל קונה קנין בשבת ואסור, ועיין בשלטי הגבורים שהביא בשם הסמ"ג ליישב, דהכא מיירי שלא הקנה לה הבית במתנה גמורה ורק בתורת קנין שאלה בעלמא לצורך קניית הגט, וקנין שאלה בעלמא מותר לקנות בשבת ע"ש, וכיון דהתם מיירי בע"כ שלא נתן לה הבית לגמרי במתנה רק לשאלה בעלמא, וא"כ גם הבעל יש לו רשות בחצר הזה, ולכן בגט ודאי דלא מהני וכמו דאמרי' לעיל שם חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה לפירות, אע"ג דהאשה נמי יש לה רשות להניח שם חפציה וגם גוף החצר שלה הוא ואפ"ה לא מהני, ובחדושנו לגיטין בד"ה חצירה מה שקנתה כו' כתבנו דאפי' למ"ד דחצר המושכר קונה, היינו בעלמא, אבל בגט בעינן שיוצא החפץ מרשות הבעל לרשות האשה, וכל זמן שהבעל יש לו נמי שליטה בחצר לא מהני דלא ניפק עדיין מרשותו של בעל וכמ"ש רש"י שם. ולכן לא הוה מצי רש"י בגיטין דע"ז לפרש מטעם קנין חצר, כיון דהתם מיירי בע"כ שלא נתן לה המקום לחלוטין, ובכה"ג שיש לבעל נמי רשות בחצר זה לא מהני בגט. ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש התם דהקנין הוא מטעם אגב ולא מטעם חצר, משא"כ לעיל שם בדף כ"א דקאמר שם להדיא דכתב לה שטר מתנה על חצירו, וכיון שהחצר הוא שלה לחלוטין שפיר פרש"י דקונה מטעם חצר, ואמנם ממילא נשמע מרש"י דגם קנין מהני נמי בגט, וחצר קונה מטעם רשות אפילו היכי דלא מהני משום קנין וכגון בגט בע"כ, אבל היכי שמקבלת מרצונה לא בעינן כלל שיתן לרשותה, אלא קנין בעלמא כמו אגב וכדומה נמי מהני, ועיין בתורת גיטין (אה"ע סי' קל"ט) שמסתפק בזה, ומרש"י מוכח להדיא דמהני, אלא שבריטב"א לגיטין שם כתב להדיא דקנין לא מהני משום דבעינן ונתן לרשותה וליכא ע"ש, ובאופן אחר הי' נ"ל עפמ"ש התוס' (ב"מ די"א) דביתו של ר"ג לא היה משתמר לזקנים כיון שבני ביתו של ר"ג משתמשים שם ולא הוה משתמר לזקנים. ולכן לא מהני התם בגיטין מטעם חצר כיון דמסתמא היו שם חפצים של הבעל נמי ולא מיקרי חצר המשתמרת, ושוב מצאתי כן אמנם בס' גרש ירחים שתי' כן. אכן הדרנא בי מתי' הזה דהא האשה עומדת בצד הבית ע"י שתיחוד ותפתח, והיכי שעומדת בצדה מהני אפי' בחצר שאינו משתמרת נמי ודו"ק.
אמנם לכל הנהו תירוצים אכתי יקשה דהא לפום מה דמסיק דאחד ארוסה ונשואה מתגרשת דגיטה וחצירה באים כאחד, הרי להדיא דהקנין הוא מטעם חצר, ולמה שכתבתי דהתם אי אפשר לקנות מטעם חצר כיון דהתם מיירי שלא נתן לה לחלוטין ורק קנין שאלה הוא, א"כ איך מסיק באמת דקונה מטעם חצר, ובע"כ דהתם מיירי באמת שנתן לה החצר לחלוטין ודלא כהסמ"ג, ואי משום הקושיא דלמה לא חששו לעיקר הקנין מקום, מזה לא קשה כלל כמו שהארכתי בחבורי לגיטין שם, וא"כ אכתי יקשה למה פי' מטעם אגב, ולכן הנכון כמ"ש הפנ"י דאי"א לפרש התם מטעם חצר דהא רבא אכתי לא סליק אדעתא דגיטה וחצירה באים כאחד, וא"כ הוי סבר דבעינן שיהיה החצר שלה קודם נתינת הגט, וא"כ מאי קאמר התם, תיזול ותיחוד, הא לא מהני כיון שלא היה החצר שלה קודם נתינה, לכך הוכרח לפרש מטעם אגב, משא"כ לעיל שם בדף כ"א פרש"י מטעם חצר, והיינו למסקנא דהתם בדף ע"ז דגיטה וחצירה באים כאחד ע"ש, הן אמנם דבס' ג"י השיג עליו דלא דמי כלל דבכה"ג דמיירי בדף ע"ז פשיטא היה לרבא גם מעיקרא שמתגרשת כיון שעכ"פ יכולה לקנות החצר ממילא הגט מונח בחצירה ושפיר מתגרשת, ורבא לא חידש לעיל רק אי אמרינן שאין לה כח לקנות החצר כלל רק כשתתגרש לומר גיטה וחצירה באים כאחד שעדיין אין לה יד לקנות החצר כלל ואיך תתגרש, אבל כשתוכל לקנות החצר פשיטא שמתגרשת, שאפי' לא תתגרש, החצר יוכל להיות שלה, א"כ ודאי מתגרשת שפיר ולא דמי כלל להך דלעיל שם ע"ש, ואכן אין בדברים הללו כדי לדחות דבריו הברורים של הפנ"י, די"ל דנהי דהחצר קנתה שפיר אבל אכתי סליק דעתא דרבא דלא תתגרש משום דבעינן דוקא שהחצר יהיה שלו מקודם ואח"כ הכניס החפץ, אבל התם שהחפץ היה מונח בחצר קודם שקנהו לא מהני וכהש"ך והו"א דאפי' בגט נמי דינא הכי, ומשו"ה פרש"י דוקא מטעם אגב, עד שמסיק לבסוף גיטה וחצירה באים כאחד ועכ"פ בגט מהני בכה"ג ודו"ק.
סעיף כג במחבר וי"א דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסי' לשליש, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל סי' קכ"ה ולקמן סי' רנ"ב מזה.
סימן רנב
סעיף ב ברמ"א כל דבר שנקנה במתנת שכ"מ אם קדמו היורשים ומכרו המקבל יכול להוציא מן הלוקח אבל דבר שלא ניתן במתנה רק שמצוה לקיים דברי המת אם קדמו היורשים ומכרו מה שעשו עשו. חילוק זה כתב המרדכי פ' יש נוחלין בכדי לתרץ קושית התוס' (גיטין די"ב) ובכמה וובתא, דכיון דמצוה לקיים דברי המת א"כ מה הוצרכו לתקן הך תקנה דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי, והתוס' עצמם בשם הר"א חלקו, דמלד"ה לא הוה פ"א כשנותן עכשיו לשליש לשם כך, והמרדכי חילק דמלד"ה לא הוה שלו עדיין ואם קדמו היורשים ומכרו אין מוציאין, אבל דבר שניתן במתנת שכ"מ אם קדמו ומכרו מוציאין, והוא דינא דרמ"א כאן, והנה לר"ת דסובר דמלד"ה הוה דוקא כשמתפיסו עכשיו לשם כך, בע"כ דלא ס"ל כחילוק המרדכי, דאל"ה לא מוכח חילוקו של ר"ת, וא"כ תמוה לי דברי הרמ"א שכתב לדין זה לדבר פשוט, והא המחבר שכתב דמלד"ה הוי דוקא כשנותנו עכשיו לשם כך, דהוא כר"ת, בע"כ לא יסבור בזה כהרמ"א, וא"כ הו"ל לרמ"א לכתוב לדין זה בלשון י"א, והנה רש"י בגיטין (די"ד ע"ב) כתב להדיא דמיד כשמת הנותן זכה המקבל מטעם מלד"ה, הרי דסובר נמי דמלד"ה הוה מטעם קנין וכתוס', ועיין בחדושנו לעיל (סי' קכ"ה) הארכתי לבאר דבפלוגתת ר"ת ומרדכי איפלגו תנאי, ר"מ ור' יוסי שבמשנה (כתובות דס"ט) ושם הארכנו.
סימן רנג
סעיף א ברמ"א להחזיק כל אחד במה שצוה ולדון בכל דברי ספק, בש"ס (ב"ב דקי"ד) הכי איתא איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין רב יוסף אמר כ"ז שעסוקין באותו ענין, אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו עושין דין, ואי ס"ד כל זמן שיושבין ליחוש דלמא הדר בו, כלומר אבל לדידי מיירי בדסליקו מענין לענין, וכתב הרמ"ה בחדושיו וז"ל ומדמסתייע רב יוסף מדרב יהודה כו' שמעינן מינה דהא דאמר רב יהודה כו' רצו עושין דין לא מתוקמא אלא כגון דסליקו מענינא לענינא כדמוקי רב יוסף דהלכתא כוותי', ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם ומחבר דלא סיימו שדין זה דעושין זה מיירי דוקא בדסליקו מענינא, ועיין בקצוה"ח מ"ש בזה. ונראה דמ"ש הרמב"ם ומחבר רצו עושין דין, לאו באותו מושב ובחיי נותן קאמר, אלא לאחר מותו של הנותן דנין עפ"י הצואה שצוה בפניהם בחייו, וא"כ לא הוצרכו לפרש דמיירי בדסליקו מענינא, כיון דודאי שמשעת הצואה עד שעת הדין יש שהות הרבה עידן ועדנים, ועיין בטור ומפרשי הטור כאן מ"ש בזה. סעיף יג במחבר שכ"מ שאמר תני לפלוני שוה מאתים זוז מייני והחמיץ קצת מהיין ההפסד לפי חשבון, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' קכ"ב) שדין זה אינו כ"א בשכ"מ כיון דקנין גמור לא היה בזה ולא מהני רק בתקנתא דרבנן שתקנו דדברי שכ"מ ככו"מ דמי, משו"ה יש לנו לדון לפי דעתו, אבל אם היה קנין גמור לא הפסיד מקבל המתנה כלום ממה שהחמיץ ע"ש.
סעיף יז במחבר שכ"מ שאמר תנו לבני שקל לשבת או שאמר אל תתנו להם אלא שקל כו' נותנים להם כל צרכם, מסקנת הגמרא הוא (כתובות ד"ע) ומטעם דאמרינן דמינח ניחא לאב בזה דודאי לא היה דעתו להרעיב את בניו והאי דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעביד כדי שיצמצמו במזונותיהם, ונראה דלא הוצרך לטעם זה כ"א בבנים קטנים אבל בגדולים בלא"ה נמי עושים כרצון הבנים. וכן יש לדייק מלשון רש"י בברייתא דכתובות שם דהאומר אל תתנו אלא שקל אין נותנין אלא שקל, והש"ס מוקי דהא מני ר"מ, וכתב רש"י בד"ה הא מני וז"ל ואע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו לא יהבינן להו בקוטנן אלא שקל כו', ומה דדייק לכתוב "בקוטנן" ומשמע שבגודלן נותנין להם כמה שירצו, אע"ג דהאב צוה בקפידא שלא יתנו להם אלא שקל, והיינו משום דכיון שזכו מכח ירושה אתיא ירושה ומבטלת השלישית ולא משגחינן כלל על צוואת האב דהו"ל כמתנה עמ"ש בתורה, וכ"כ להדיא בשטמ"ק בשם הרמ"ה בהך דינא דמתני' שם המשליש מעות לבתו יעשה השליש מה שהושלש בידו, דהני מילי כשהניח האב יורשים אחרים שאין לבת זכות במעות הללו אלא מכח השלישית אבל אם לא הניח האב יורשים אחרים אלא זו הבת בלבד אם גדולה היא הרשות דידה אפי' מן האירוסין שמיד זכתה בממון מכח ירושה והירושה מבטלת ההשלשה דממון זה לא ניתן ביד שליש בתורת מתנה אלא בתורת פקדון וירושה חלה על כל המעות בכ"מ שהם ע"ש, ואם כי השטמ"ק סיים ע"ז שאין במשמע לשון רש"י לחלק בהכי ע"ש, אכן למה שכתבתי הרי להדיא דעת רש"י שמחלק כהרמ"ה מדדייק לכתוב בקוטנן משמע להדיא דבגודלן לא משגחינן על צוואת האב כלל והשליש יתן להם כרצונם, אלא דהרמ"א לקמן (סי' ר"צ סעי' כ"ו) כתב לדבר פשוט דהיכי שיש מצוה לקיים דברי המת מחויב האפוטרפוס לקיים דברי המת אפי' בגדולים ע"ש ועיין בחדושנו מה שכתבנו שם.
סימן רנה
סעיף ג בש"ך ס"ק ה' הביא לדברי הרמב"ם והרבה מגדולי קדמונים שכתבו דגם בהקדש לא מצי לחזור אפי' תוך כדי דבור, והש"ך השיג עליהם וכתב שנעלם מהם סוגיא המפורשת (ב"ק דע"ג) דאיפלגו התם רבנן ור' יוסי במעידין שגנב והם מעידים אותו שטבח והוזמו אטביחה אי בטלה נמי עדות גניבה, ואמר התם בש"ס דבתוכ"ד פליגי, רבנן סברי תוכ"ד לאו כדבור דמי, ור' יוסי סבר כדבור דמי, ופריך וסבר ר' יוסי תוכ"ד כדבור דמי והתנן הרי זה תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה והוינן בה נמלך פשיטא ואמר רב פפא נמלך תוכ"ד קאמרינן, ומאי מקשה מקדשים לעדות דלמא שאני קדשים שאין יכולים לחזור בהם אפי' תוכ"ד, אע"כ שאין לחלק בין הקדש לכל מילי ותוכ"ד יכול לחזור אפי' בהקדש ע"ש. ונראה ליישב דבלא"ה יש להבין בש"ס דב"ק דתלי עדות דגניבה ודטביחה בפלוגתא דתוכ"ד, וכי מה ענין זה לזה, הא הפלוגתא דתוכ"ד הוא לענין חזרה אם מצי לחזור מדבור הראשון או לא, דלמ"ד כדבור מצי לחזור ונשאר דבור האחרון קיים, ולמ"ד לאו כדבור לא מצי לחזור ונשאר דבור הראשון קיים, וא"כ לא שייך זה כ"א היכי ששני הדבורים סותרים זה את זה ושני הדבורים לא יוכלון ודאי להתקיים, דבע"כ לתפוס רק דבור אחד, הראשון או האחרון, בזה הוה הפלוגתא איזהו דבור לתפוס, אבל בעדות דגניבה ודטביחה אין בזה שום חזרה ושני הדבורים יכולים להתקיים. דאפשר ששניהם את, גנב וגם טבח. ואין אנו דנין רק אם בהזמת הטביחה נתבטל גם עדות דגניבה הקודמת או לא, וא"כ מה ענין זה לפלוגתא דתוכ"ד, וצ"ל בע"כ דלבד דענין חזרה תליא בפלוגתא דתוכ"ד, אלא אפי' היכי דלא שייך חזרה תלוי עוד ענין אחר, אי מחלקינן בין ראש דבריו לסוף דבריו לומר שהם שני דבורים, או כיון שבתוכ"ד אמרם אין לחלק ביניהם ושניהם כדבור אחד חשיבי במקום שיכולים שניהם להתקיים. ולמ"ד תוכ"ד כדבור אין לחלק כלל בין הדבורים אלא שאנו אומרים שכל מה שאדם אומר תוכ"ד ושני הדבורים יכולים להתקיים אין לנו לחלק ביניהם אלא דיינינן להו כאילו הכל דבור אחד, ומ"ד לאו כדבור, חשיבי כשני דבורים, והשתא ניחא מה דתלי פלוגתא דרבנן ור' יוסי לפלוגתא דתוכ"ד, דלמ"ד כדבור חשיבי עדות גניבה וטביחה כדבור אחד ואמרינן בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואם נתבטל עדות דמביחה בטלה נמי עדות דגניבה כיון דהכל דבור אחד הוא, ומ"ד לאו כדבור סובר דשני דבורים הם, ולכן בטול של אחד מהם אינו גורר אחריו את השני, והנה זה פשוט דאפי' למאן דמחלק בין הקדש לשארי דברים, היינו דוקא לענין חזרה, בזה שייך לחלק ולומר דאפי' מ"ד בכל דוכתא כדבור דמי ויכול לחזור, אבל בהקדש לא מצי לחזור וכטעם שכתבו התוס' (מנחות דפ"א) משום דדבור דקדשים חשיב כמעשה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, אבל אי מחלקינן שני הדבורים, לענין זה אין טעם לחלק בין הקדש לשארי דברים. ואי נימא דדיינינן כאילו הכל דבור אחד בשאר דברים, הוה"ד לענין הקדש נצרך למידן הכי דלענין זה אין שום טעם לחלק ביניהם, ולפ"ז מיושב קושית הש"ך, דזה ודאו ידע המקשה דאפשר לחלק ולומר הקדש שאני, ואפ"ה שפיר מקשה, דהא התם בב"ק אין נצרך לנו לידע היאך הדין בחזרה, דדין דחזרה אינו נוגע כלל לדין דעדות דמיירי התם וכמ"ש, ורק נצרך לידע אי מחלקינן הדבורים לשנים או לא, וזה שפיר מוכח ממשנה דהרי זו עולה ונמלך דעכ"פ מחלקינן הדבורים ומחשבינן לשני דבורים, דאי שני הדבורים אינם כ"א דבור אחד, א"כ אפי' בהקדש הו"מ לחזור, דכיון דעיקר הטעם דלא מצי לחזור בהקדש הוא משום דדבור שלהם חשיב כמעשה, אבל הא תינח אם עכ"פ הדבור נגמר, אבל אי נימא דראש דבריו וסוף דבריו הכל דבור אחד הוא, א"כ גם דבור אין בזה, דהא אכתי לא נגמר הדבור, ומדאמרינן אפ"ה דלא מצי לחזור מכלל דמחלקינן הדבורים לשנים, וכיון שעכ"פ זה ידעינן ודאי דבהקדש מחלקינן הדבורים, א"כ ממילא נשמע דגם לשארי דברים נמי אין לחשבם כדבור אחד, דלענין זה אין לחלק בין הקדש לשארי דברים, דדוקא לענין חזרה הוא דמחלקינן בין הקדש לשאר דברים, אבל לענין חלוקת הדבורים אין טעם לחלק. וא"ש קושית הש"ס אפי' לשיטת הרמב"ם דקדשים שאני, מ"מ מזה גופא דקדשים שאני נשמע עכ"פ דמחלקינן הדבורים, דאי דבור אחד הוא אפי' בקדשים נמי לא שייך לומר שדבורם חשיב כמעשה כיון דאכתי גם דבור אלם ליתא. ומדשמעינן דבהקדש לא מחלקינן הדבורים, ממילא נשמע גם לשארי דברים דאמרינן הכי דלענין זה אין לחלק ביניהם וכמו שבארתי ודו"ק היטב, ועוי"ל עפמ"ש הר"ן (נדרים דפ"ז) דמשו"ה חלוקין מקדש ומגרש ומגדף ועכו"ם דלא אמרינן בהו תוכ"ד כדבור, דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור תוכ"ד, אבל הני דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשו"ה אפי' חזרה תוכ"ד לא מהני ע"ש, ולפ"ז כ"ש עדות דחמירי יותר מכולם דבדבורו יכול לחייב להזיק וגם להרוג לאחרינא, דאין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה, ומשו"ה גם בעדות לא אמרי' תוכ"ד, והא דלא חשיב לה הש"ס כדחשיב למקדש ומגדף, י"ל דכ"ש עדות ולא הוצרך למינקט דבלא"ה ידעינן זה מכ"ש דהני, ובלא"ה לא חשיב הש"ס לכולהו, בנדרים חשיב לאר מהם, מגדף עו"כ מקדש ומגרש, ואילו בב"ב (דף קכ"ט) לא חשיב אלא תרי קדושין ועכו"ם, ורמב"ם חושב ששה וי"ל דגם עדות בכלל ודו"ק.
שם בש"ך ס"ק ו' הביא לדברי הש"ס (נדרים דנ"ט) דפריך והרי תרומה דבעי מתשיל עלה כו' ומשני בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מתשיל, וגם לדברי הט"ו (יו"ד סי' רכ"ח) דבהקדשות משבא ליד הגזבר אינו יכול שוב להשאיל עליו, וע"ז הקשה דאמאי כשמסר ליד הגזבר אינו יכול לשאול עליו, הא אמירה לגבוה נמי כמסירה להדיוט דמי ואפ"ה מהני שאלה, א"כ כשמסרו ליד גזבר נמי, והנ"ל ליישב דהנה יסוד הדבר דאמירה לגבוה הוה כמסירה ממש וזכה בה הקדש מכח קנין, צריך ביאור, דנהי דהנודר אסור לחזור ומחויב לקיים דבורו משום נדר דכתיב ככל אשר יצא מפיך, אבל שיזכה ההקדש מכח קנין מנ"ל, ואפשר לומר דטעם הדבר הוא עפמ"ש הרמב"ן והר"ן (בב"מ ד"ח) הובא דבריהם בשטמ"ק שם ע"ז דקאמר הש"ס דיוקא דרמי בר חמא דמגביה מציאה לחבירו קנה מהיכא, אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו, התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה, ופרש"י ולעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כמו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ואם יבוא שלישי יחטפנה מידם, א"א לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כ"א טוען שהגביה לעצמו, וע"ז הקשו הרמב"ן ור"ן נהי דשלישי א"א לחטפה מידם מ"מ למה אמר במשנה יחלוקו דהא משום דתלינן תרווייהו כהדדי אגבהוה וכדאיתא לעיל, ותרצו כיון דלפי טענותיהם א"א לשום אדם לזכות בה וכיון דממון הפקר הוא חולקין בין שניהם שהרי ע"כ לכך עומדת ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כ"א מהם שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כונה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון שממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם א"א לאחר לזכות זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה עכ"ל, וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה קנין, אפ"ה כיון שאחר א"א לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם זהו גופא הוה קנין לגבייהו, וה"נ גבי הקדש כיון שהנודר א"א לבטל דבורו ומוכרח הוא לקיים דבריו ולתתה להקדש מטעם הנדר, בזה גופא הוה הקנין ושפיר קנה הקדש, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סימן ר') ביסוד קנין ד' אמות נמי בכה"ג, וכיון שכן אין מקום לקושית הש"ך, דבמסר ליד גזבר כיון שיש קנין בפועל ודל כח הנדר מכאן, דהא אפי' בהדיוט אם נתן ע"י קנין א"י שוב לחזור, ופשיטא שלא גרע כח הקדש מהדיוט, אבל באמירה גרידתא דכל כח הקנין הוא בא רק מחמת הנדר וכיון שכח הנדר הופקע ע"י שאלה, ממילא אין בזה שום קנין. ולפ"ז לאו דוקא במסר ליד גזבר אלא הוה"ד אם קנה הקדש בקנין אחר כגון חליפין תו לא מהני נמי שאלה, וגם הש"ך לפי דרכו כתב שלאו דוקא מסר ליד גזבר ע"ש, ולמה שבארתי הדברים מובנים בטעמם, ובזה יישבתי נמי קושית הקצוה"ח לקמן (סי' ש"א) בהא דאמרי' התם דאע"ג דהקדש אתמעטו מדין שומרים מ"מ אם קנו מידו חייב, והוא מהש"ס (ב"מ דנ"ח) והקשה למה לן קנו הא אמירה נמי הוה קנין, ואכן למה שבארתי בזה בטעם דאמירה הוה כקנין, לא שייך זה כ"א במקום שהאמירה לגבוה היתה על דבר המסוים כגון שור זה עולה בית זה הקדש וכמשנה דקדושין (דף כ"ח) כיצד אמירתו לגבוה האומר שור זה עולה בית זה הקדש, דבזה אמרינן דכיון שהנודר מסולק הוא משור זה קנה אותו הקדש, אבל במתנה להתחייב בדין שומרין שאינו משעבד שום דבר להקדש ורק שמשעבד גופו להיות כשומר דעלמא, ורק שעבוד הגוף יש כאן ולא שעבוד החפץ וכמ"ש בשטמ"ק (ב"מ די"ד) גבי אמר שמואל בשקנו מידו וז"ל וא"ת על מה חל הקנין קנין דברים בעלמא הוא וי"ל דחל הקנין על גופו דגופו משועבד להיות כשואל. ומשו"ה נהי דהנודר מחויב לקיים מטעם נדר אבל הקדש במה קנו, דבשלמא אם האמירה לגבוה הוה קנין ממש כמו כל הקנינים היה חל גם על שעבוד הגוף, אבל למה שבארתי דעיקר הקנין בא רק מחמת שהנודר מסולק מן הדבר, א"כ לא שייך זה בשעבוד הגוף, ודוקא בקנו מידו הוא דמתחייב עכ"פ מטעם שעבוד הגוף, אבל באמירה לחוד נהי דמהני מטעם נדר, אבל מטעם קנין לא מהני, ונ"מ שבמקום שלא נוכל לכוף אותו לקיים נדרו כגון שמת אין הקנין כלום וכמ"ש ברמ"א לעיל סי' ר"ט סעי"ד.
והנה הש"ך הביא עוד בשם הרשב"א ליישב קושיא זאת וז"ל דהא דאמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא אמרו כמסירה ממש אלא כמו מסירה דקנייה לענין קנין בלבד להיות האמירה גומרת כמו שגומרת המשיכה או המסירה בהדיוט דדוקא כי נימא דהו"ל כמסירה ממש ליד גזבר הוא דאמרינן דאין שאלה אבל אי לא אמרינן אלא כמסירה להדיוט דהיינו כקנייה דהדיוט שפיר אמרינן דיש שאלה עכ"ל הרשב"א, ובש"ך נדחק לפרש כוונת הרשב"א דהיכי דמסר ליד גזבר דעשה מעשה לא מהני שאלה דלא אתי דבור ומבטל מעשה אבל באמירה לחוד אתי דבור ומבטל דבור ע"ש, ואמנם לשון הרשב"א אין סובל פירושו, דהא הרשב"א דייק דאמירה הוה כמסירה דקנייה ולא כמסירה ממש, דמשמע דהחילוק הוא בעניני המסירה, ולא נזכר גם רמז מסברת הש"ך משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה, עוד קשה דאי נימא כסברת הש"ך א"כ אפי' לא מסר ליד גזבר, רק שהקנהו בקנין חליפין או משיכה נמי לא מהני שאלה משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה הקנין, ואילו בש"ס קאמר דוקא תרומה ביד כהן דלא מהני שאלה, ומשמע דכל שלא מסרו לידו אע"ג דעשה קנין ממש, מהני שאלה, אלא ברור אצלי שכוונת הרשב"א יתפרש עפמ"ש הסמ"ע לעיל (סי' ר"ן) שתרי מיני מסירות יש, סתם מסירה הוא שנתנו לידו כדי שיזכה בו בתורת קנין אבל לא שיקחנה מיד אל ביתו, ויש מסירה שנותן החפץ בידו שיקחנו מיד אל ביתו ויזכה בו מיד בזכוי גמור לחלוטין ע"ש שכתב דאפי' במקום דלא מהני סתם מסירה מהני המסירה הזאת, והיינו נמי כוונת הרשב"א דאמירה לגבוה הוי כמו מסירה דקנייה, פי' דלא הוי כמו שמסר לידו לחלוטין ליקחנה לתוך ביתו, אלא כמו שעשה מסירה ע"מ לקנות, ולהכי מהני שאלה, אבל במסר ממש ליד גזבר שיקחנו לחלוטין כיון דיפה כחו כ"כ לא מהני שאלה, וזה ברור למדקדק בדבריו, ועיין עוד במרדכי (ב"ק פ' שור שנגח דו"ה) דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אין הפירוש כמסירה דוקא אלא כמו דבר דמהני לקנין באיזה אופן שהוא ע"ש.
סימן רנו
סעיף ב במחבר אעפ"י שאין מתנה זו כלום זכה הבן במנה של יתומים, עיין בט"ז ובקצוה"ח מה שהקשו בזה ועיין בחדושנו לעיל (סי' ע"ה סעיף ט') מה שכתבנו שם.
סימן רנז
סעיף ה במחבר וקנין פירות אינו קנין הגוף, עיין בקצוה"ח שהביא לקושית התוס' (גיטין ס"פ השולח) בהא דאמרו שם בגמרא אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דא"ר אסי א"ר יוחנן האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל ואס"ד לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד כו'. וא"כ אנן היכי מצינן ידינו ורגלינו כיון דקיי"ל כריש לקיש דלאו כקנין הגוף וקיי"ל נמי דאחים שחלקו לקוחות הם, וכקושית התוס' הקשו המפרשים גם על הרמב"ם שפוסק כר"ל דמוכר שדהו בזמן שיובל נוהג מביא ואינו קורא (פ"ח מהלכות בכורות), ואילו בפי"א (הלכות שמיטה ויובל) פסק דאחים שחלקו מחזירים זל"ז חלקו ביובל, וא"כ היאך מצא הרמב"ם ז"ל לידיו ורגליו ע"ש ואמנם המעיין בלשון הרמב"ם יראה מה גדול כחו להשכיל ולתקן במלות אחדות כל קושיתם. דז"ל שם בהלכות שמיטה ויובל האחים שחלקו כלקוחות הם ומחזירין זל"ז חלקן ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו עכ"ל. הרי שדייק להוסיף ולכתוב דאע"ג שמחזירין זה לזה ביובל אבל אין זה כלוקח ממש שחוזר שדהו ביובל והמכירה נתבטלה לגמרי, אלא הכא באחים דאם כי בזה הם כלקוחות שמחזירים זל"ז, אבל בכל זה חלוקתם לא נתבטלה מכמות שהיתה, ואין מחזירין כ"א לקיים מצוות חזרה ביובל אבל שוב חוזרים ונוטלים אותן החלקים הראשונים שנטלו מעיקרא, ואם כי דברי הרמב"ם בזה צריך טעמא מהיכן יצא לו כן. אבל יהיה איך שיהיה טעמו בזה, מ"מ לדינא הלא שפתיו ברור מללו כי החלוקה לא תתבטל ונשארו כל אחד בחלקיהם שחלקו לעולם ולצמיתות, וא"כ ודאי שמביאין וקורין כיון דגוף השדה נשאר כל אחד אצלו לצמיתות וזה ברור.
אמנם בעיקר דברי הרמב"ם במ"ש לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה, כבר האריך בס' ברכת הזבח (פ"ז דמס' ערכין) לתמוה עליו מהיכן יצא לו כן והאריך וסיים שהדברים שקולים עד יבוא מורה צדק. ולא אכחד תחת לשוני כי כשאני לעצמי אחשוב שדברי הרמב"ם הוא ש"ס ערוך ומפורש, אלא שבלשון הרמב"ם נלקה במוקדם ומאוחר, ודבריו הללו נכתבו שלא במקומם קצת, והוא דבמס' בכורות (דף נ"ב) על מה שא"ר יוחנן האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירים זל"ז ביובל, מותיב עלה רב הושעיא ואלו שאינם חוזרים ביובל הבכורה, א"ל ר' אלעזר מאי אין חוזרין אין חוזרים לבטלה, ופרש"י שהוא מאבד בכורתו אבל חוזרים וחולקים ונוטלים פי שנים כבתחלה, הרי להדיא בש"ס דחלק בכורה אינו חוזר לבטלה ונוטלים כמו שהיתה קודם חלוקה, ואילו בלשון הרמב"ם שהבאתי לעיל כשהזכיר את הדין דהבכור והמייבם מחזירים ביובל, לא הזכיר כלל את הדין העקריי המפורש בש"ס דאינו חוזר לבטלה. והפלא ופלא אתמה על כל מפרשי הרמב"ם ששתקו על תמיה עצומה כזאת, ולי נראה ברור שזהו באמת מ"ש הרמב"ם לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה אלא שנכתבו שלא במקומם. דהדברים הללו נצרך היה להכתב בתר דין דבכור ויבם, והכי צ"ל וכן הבכור והמייבם את אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו ולא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה, דהוא דין דש"ס בכורות הנ"ל דאין חוזרים לבטלה, ושמא באיזה טעות נכתבו דברים הללו קודם, ולפ"ז נדחה מה שכתבתי מראש בישוב דברי הרמב"ם, דעל חלק פשוט י"ל שפיר דבטלה חלוקתם לגמרי, וחוזרים ונוטלים חלקים אחרים, וממילא לא היה להם מתחלה כ"א קנין פירות בקרקע ויוחזר הקושיא על הרמב"ם, אם לא שנאמר דמשו"ה כתב הרמב"ם דין זה דלא נתבטלה החלוקה באמצע בין דין דפשוט לדין דבכור להורות שקאי על שניהם, ומפרש דהאי אין חוזרין לבטלה. לא הוי הכוונה רק על חלק בכורה מה שנוטל פי שנים. אלא יפרש דגם עצם החלוקה לא נתבטלה ונוטלין שוב אותן החלקים הראשונים כמו שנטלו מקודם, ורק מחזירין בכדי לקיים מצוות יובל, וא"כ הוה"ד בחלק פשוט נמי אמרינן הכי, ולפ"ז מ"ש הרמב"ם דלא נתבטלה חלוקתן הוה דין המפורש בש"ס ומיושב הקושיא שהרעישו עליו. ואולי מקום הניחו לי בזה להתגדר
ואכן למי שיתעקש לומר דרחוק לפרש דהרמב"ם נתכוון לש"ס הנ"ל, נמי יש למצוא טעם נכון על מ"ש הרמב"ם דלא נתבטלה חלוקתן, והוא דבחבורנו לגיטין (דף כ"ה) כתבתי להוכיח דעת הרמב"ם במה שכתב דמחזירין, אין זה מדינא, משום דפשיטא לו שודאי אין ברירה, אלא דמספקא לי אם יש ברירה או לא, ולחומרא הוא דאמר מחזירין וכמ"ש בש"ס התם להדיא דאי אשמעינן שדה הו"א דלחומרא, ופרש"י דא"נ מספקא לן נמי אמרינן דמחזירין לחומרא, ואף שדברי ר' יוחנן עצמו שאמר מחזירין הוא מדינא משום דודאי אין ברירה ולא מצד חומרא, מדאמר התם על ר' יוחנן ואזדא לטעמי' דאומר אף אחרון אינו פוסל, ואי מספקא לו הו"ל לומר נמי בגט דאחרון פוסל מיהא מספיקא, אע"כ דאיהו סובר דודאי אין ברירה ולא מצד חומרא, ואפי' לחומרא נמי, אכן כל זה הוא לר' יוחנן דסובר שאף אחרון אינו פוסל, אבל לדידן דקיי"ל כזעירי בגיטין דאחרון פוסל, שפיר אמרינן דבאמת ספיקא הוי אם יש ברירה או לא, ולחומרא הוא דמחזירין וגם פוסל בגט ע"ש שהארכתי בזה בישוב קושית היש"ש על הרמב"ם, ולפ"ז מיושב מ"ש הרמב"ם דלא תבטל החלוקה, כיון דמספקא לן ומספיקא לא נוכל להוציא החלקים מידי האחים המוחזקין, רק שמחזירין מיהא בכדי לקיים המצוה אבל שוב חוזרין ונוטלים אותן החלקים עצמן, וממילא אין מקום קושיא על הרמב"ם, דבשלמא על ר' יוחנן שסובר דמדינא אין ברירה דלדידי' בע"כ תתבטל גם החלוקה, הקשה הש"ס שפיר א"כ איך מצא ידיו ורגליו בבכור, אבל הרמב"ם דסובר דהחלוקה לא נתבטלה ושפיר יש לו קנין הגוף ויכול לקרות פרשת בכורים, ואם כי מצאתי שהפנ"י בגיטין קדמוני בקצת מן הדברים בכ"ז מפני חביבותא דתירוץ זה לא מנעתי מלכתוב את הדברים בשלימות.
שוב הביא הקצוה"ח דקנין פירות דיובל הוה כקנין הגוף טפי ומשום דבשדה יובל רשאי לחפור בה בורות ושיחין וכמ"ש הרמב"ם (פכ"ג מהלכות מכירה) והראב"ד שם דמוכר קרקע לזמן קצוב בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם והיינו נמי דינא דיובל דהו"ל קונה לזמן קצוב וחופר ובונה והורס ע"ש, ולכאורה יש להשתומם על הדברים הללו דהא בירושלמי מפורש ההיפך ממש, דהכי איתא בגיטין בירושלמי פ"ד קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מתיב ר' אבא בר מחל לר' אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינן, נתבאר מזה דלכו"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אין הלוקח משנה אותו לחפור בורות שיחין ומערות משום דכתיב ושב לאחוזתו, והמ"ל (פי"א מהלכות שמיטה) השיג באמת על הראב"ד והמ"מ מהירושלמי הזה ע"ש, ונ"ל להליץ בעד רבותינו עמודי הפוסקים, דכדבריהם מוכח בסוגיא דגיטין (דף מ"ח), והוא ממה דאמרינן התם דאי איתמר בהא (במוכר שדהו לפירות) הו"א בהא קאמר ריש לקיש משום דכי קא נחית אדעתא דפירי נחית אבל בהא (במוכר שדהו בזמן שיובל נוהג) דכי קא נחית אדעתא דגופה נחית ע"ש, ואי נימא דקונה בזמן שיובל נוהג דומה למוכר שדהו לפירות דאין הלוקח רשאי לשנות בה מאומה, א"כ מאי אדעתא דגופה נחית, הא בגוה אין לו שום קנין ומחויב להחזירה כמו שלקחה ואינו רשאי לשנותה במידי. ומ"ש ממוכר לפירות, הא הכא נמי אין לו בזה כ"א קנין פירות, ולומר דבאמת אין שום נ"מ ביניהם, רק הקונה הוא דטועה ונחית אדעתא דגופה, ודאי שאין סברא לומר דבשביל שאיהו טועה ואסיק אדעתו שקונה גם הגוף יביא בכורים ויקרא ויאמר שקר על האדמה אשר נתת לי, מה שבאמת אינו שלו רק לפי טעותו, אלא ודאי שהכי הוא כוונת הש"ס, דבאמת יש חילוק בין מוכר לפירות למוכר בזמן שיובל נוהג, דבמוכר לפירות שבאמת אין לו בקרקע שום קנין אלא שמשועבדת ליניקת הפירות אבל בגוף הקרקע אין לו כלום ואינו רשאי לשנותה במידי ולא נחית כ"א אדעתא דפירי, משו"ה אינו קורא, אבל במוכר בזמן שיובל נוהג דאדעתא דגופה נחית כלומר שהגוף הוא שלו עד היובל להרוס ולחפור בגוף השדה כאדם העושה בשלו, משו"ה הוא דמביא וקורא, ולפ"ז הרי מש"ס דילן מוכח דמוכר בזמן שיובל נוהג קונה נמי הגוף עד היובל לענין שיהא רשאי לחפור בו, ולא דמיא למוכר שדהו לפירות, וכיון שש"ס דילן חולק על הירושלמי משו"ה פסקו הרמב"ם והראב"ד כש"ס דילן ודו"ק.
שוב הביא הקצוה"ח לדברי הרשב"ם (ב"ב דקל"ו) בהא דאמר ר"ל מביא ואינו קורא וז"ל דלהכי מביא משום דכתיב אשר תביא מארצך דארצך קרינן בו. והקשו התוס' דאיך קרינן בו מארצך ומשום קנין פירות א"כ אמאי אינו קורא וליהוי נמי קורא על האדמה אשר נתת לי ע"ש מה שכתב ליישב בדרך רחוק, ובעיני נראין דברי הרשב"ם כפשוטם, דודאי כיון שהשדה משועבדת ליניקת פירות שפיר קרינא בו מארצך ואע"ג שעיקר השדה שייך לחבירו המוכר, מ"מ כיון שגם הוא יש לו היניקה, הרי שלארצך נמי, משא"כ לענין קריאה דכתיב אשר שנתת לי' דלשון לי משמע שרק לו לבד שייך ואין לזולתו חלק בו, דכן משמע הלשון נתת לי, וגם לשון נתת משמע דכמתנה שאין לה שיור הוא, ומשו"ה כיון דעיקר השדה של חבירו לא יוכל לומר אשר נתת לי, ויותר נראה עפמ"ש בב"ב (דף פ"א) מכדי פסוקי נינהו ליקרי ומשני משום דמיחזי כשיקרא, הרי דלענין קריאה קפדינן טפי שאפי' בדבר שהיה יכול ורשאי מן הדין לקרות אפ"ה אינו קורא משום דמיחזי כשיקרא, ולזה י"ל דבעיקר כיון שהשדה משועבדת ליניקת פירות, אשר תביא מארצך קרינן בו באמת ומחויב להביא, רק אפ"ה לקרות כן אינו יכול משום דמיחזי כשקרא אע"ג שבאמת אין זה שקר, רק דמיחזי לאחרים כשקר, והיינו דדייק הרשב"ם דלא מצי למימר אשר נתת לי, כלומר העיקר הוא דלא מצי למימר אע"ג שבאמת מארצך הוא דהוה רק איהו לא מצי למימר בפרהסיא כן משום מיחזי כשקרא וזה ברור.
שוב הביא הקצוה"ח לדברי הרמב"ן בחדושיו לב"ב פ' בית כור וז"ל דשאני בכורים דגלי בהו רחמנא קנין פירות מדכתיב ולביתך כו' ומיהו האי טעמא דאמרן דשאני בכורים לא דייק ובפ' יש נוחלין אקשינן והא איפלגו חדא זמנא ולא מפרקינן בכורים שאני וכן בב"מ (דצ"ו ע"א) מייתי ראיה מבכורים לשאלה בבעלים דאשה ובעלה עכ"ל. ובקצוה"ח כתב ע"ז דהא דמביא בב"מ ראיה מבכורים לשאלה בבעלים היינו משום דקנין פירות שיש לבעל בנכסי אשתו יכול לבנות ולהרוס בגוף הקרקע דקנאה לגמרי כל ימי חייה וכמ"ש הסמ"ע בסי' רי"ב ע"ש, אמת שכ"כ הסמ"ע, אכן בש"ס דב"ב (דף נ"א) מבואר להדיא ההיפוך דקאמר התם דאשת איש צריכה למחות בחפר בה בורות שיחין ומערות ע"ש, וכ"כ בחלקת מחוקק (אה"ע סי' ג') כדברי ודו"ק.
שם במחבר וקנין פירות אינו כקנין הגוף. פי' שנאמר שלא תהא בקנין הלוקח כלום דהרי הקנה לו הבן דבר שלא בא לעולם קמ"ל דזה אינו דהרי גוף השדה היה של הבן מיד בשעת נתינה אף שנשארו הפירות להנותן אותו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כ"כ הסמ"ע. ובחבורנו לב"ק (דף פ"ט) הוכחנו דהיינו דוקא בכה"ג המוזכר בשו"ע כאן דנתן הגוף להבן והפירות שייר לנפשו דבאופן זה לא נכנס עדיין כלל לתוך רשות הבן. ובכה"ג הוי הפירוש דרק בעל הפירות יש לו קנין הגוף ובעל הגוף אין לו כלל דלא נכנס עוד לרשותו, ומשו"ה לא יוכל למכור דהוי דשלב"ל כיון דאין לו עוד הגוף, משא"כ אם משייר הגוף לנפשו דאז אפי' אי אמרינן קנין פירות כקנין הגוף, היינו שהשני בעל הפירות נמי יש לו קנין הגוף אבל בעל הגוף העצמיי ודאי לא הפסיד הגוף שיש לו מכבר, ובזה האופן אם בעל הגוף מכר מהני לכו"ע דלא מיקרי דשלב"ל כיון דיש לו הגוף וכמו דאשה מוכרת נכסי מלוג לכשתתאלמן כמבואר בב"ק שם ושם הארכתי.
סימן רנח
סעיף ב ברמ"א והא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח היינו בכותב לו לאחר מיתה אבל בכותב לו לאחר שלשים יום אין אומרים זמן של שטר מוכיח כו'. והטעם הוא כמ"ש הטור דבשלמא הכותב נכסיו לאחר מותו כיון שהמיתה מבררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר על כרחך להקנות לו מאותו זמן קמכוון אבל היכא דצריך לכתוב הזמן בשטר כדי לברר מאימתי מתחילין השלשים יום אין לומר זמנו של שטר מוכיח, ודין זה הופסק כן להלכה בלי שום מחלוקת, רק המ"מ חולק על זה, ולענ"ד דין זה צריך ביאור, דלכאורה אשלי דברב פליגי בזה וכמו שנבאר. דהנה בגיטין (דף ע"ב) קאמר והתנ ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש כו' ותני עלה רבותינו התירוה להנשא. והנה כפי האמור נאמרו הך דרבותינו על הך בבא דאם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, ואילו בירושלמי דגיטין נאמרו הך דרבותינו על הרישא דמתני' דהתם דאם מתי ולאחר מיתה, ובכדי לבאר יסוד פלוגתת התלמודין נקדים מ"ש רש"י בריש מס' כתובות בטעם דרבותינו דסברי זמנו של שטר מוכיח, ובד"ה דלמא כתב וז"ל דאי לא משוה גיטא עד י"ב חדש למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט עכ"ל, ומה שמסיים, לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני, אין בו צורך לכאורה, אבל כוונתו מבואר דמיישב בזה הקושיא שקשה בעיקר הטעם דר' יוסי דסובר זמן של שטר מוכיח, ומשום דלא לחנם נכתב זמן דהאידנא וכמ"ש רש"י שם, והא כיון דגט בלא זמן פסול לכתחלה לגרש בו, וא"כ איכא למימר דנכתב זמנו כדי שיהא כשר לכתחלה, ולזה כתב רש"י דאכתי לא היה צורך לכתוב זמן דהאידנא. דאם לא היה כותב אלא זמן דחלות הגט דהיינו לאחר כלות הי"ב חודש נמי הוה זמנו בתוכו. ומדכתב נמי ליום כתיבת השטר בע"כ שכוונתו שתתגרש מהיום, ועיין במהר"ם שי"ף בכתובות שמיישב בזה נמי לקושית התוס' שם בד"ה דלמא על מה דאמר התם בגמרא דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש לאפוקי מרבותינו קאתי, והקשו התוס' אמאי לא שמעינן מרישא דמתני' מהך דאם מתי לאחר מיתה לאפוקי מרבותינו, וע"ז תי' המהר"ש דמדרישא אין ראיה דאף שכתוב בו זמנו אין מוכיח שכוונתו לגרשה מהיום דהא איצטריך למכתב זמן בכדי שיהא כשר לכתחלה, ולא היה אפשר לכתוב זמן כשימות דמנא ידע מתי ימות ובכה"ג גם רבותינו מודים דאין אומרים זמנו מוכיח ע"ש, ונתבאר אפוא שיטת רש"י, דבהך דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש, שקוצב זמן לחלות הגט מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח, מהך דמהיום ולאחר מיתה שלא קצב לו זמן ידוע כ"א לאחר מיתה סתם. וזהו דלא כשיטת הרמ"א כאן, ואמנם בשיטת התוס' מדהקשו שם בכתובות דגם הרישא דמהיום ולאחר מיתה נמי לאפוקי מרבותינו, אפשר לומר דסברי כשיטת הרמ"ה שהביא הרמ"א דהסברא הוא להיפך דבאינו קוצב זמן ידוע כ"א כותב לאחר מיתה, מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח, דכיון שהמיתה מבררת הזמן, מה צורך לכתוב שום זמן בשטר וע"כ להקנות לו מאותו זמן קמכוון, משא"כ בקוצב ומברר זמן דחלות הגט דהיינו לאחר כלות הי"ב חדש הלא צריך לכתוב גם זמן דהאידנא בכדי לברר מאימתי יתחילו הי"ב חדש, לכך אין לומר בזה זמנו של שטר מוכיח. ואנכי הבאתי סמוכין לשיטה הזאת מהא דאמרו בכתובות שם דלמא לאפוקי מדרבותינו דסברי כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח, ויש להבין למה לא קאמר לאפוקי מדר' יוסי עצמו, ומכאן ראיה דהעיקר כשיטת הרמ"ה דר' יוסי עצמו דוקא במהיום ולאחר מיתה סובר דזמנו מוכיח, אבל בקוצב זמן לא אמרינן הזמן מוכיח משום די"ל דהוצרך לכתוב זמן דהאידנא בכדי שנדע מתי יכלו הי"ב חדש, ורבותינו סברי להתיר אפי' בקוצב זמן וכמ"ש הב"ש (אה"ע סי' קמ"ד סק"ד), ולפ"ז מתני' דאם לא באתי עד י"ב חדש, דקצב זמן, לא מצי אמר דלאפוקי מדר' יוסי קאתי, דבכה"ג גם ר' יוסי מודה דלא אמרינן זמנו מוכיח והוכרח לומר לאפוקי מדרבותינו, ולזה שפיר הקשו התוס' דאם רבותינו סברי בהך דאם לא באתי עד י"ב חדש דקצב לו זמן דאמרינן זמנו מוכיח, כ"ש דסברי הכי ברישא דמיירי בלאחר מיתה, וא"כ למה לא שמעינן מרישא לאפוקי מרבותינו, אכן באמת גם לסברת הרמ"ה אין מקום לקושית התוס', דנהי שזה ודאי דלסברא זאת גם הרישא מפיק מדרבותינו, בכ"ז בחר הש"ס לומר הכי בסיפא, להורות שרבותינו גם בכה"ג דמיירי בסיפא, דהיינו בקוצב זמן, נמי סברי דזמנו מוכיח, ואי הוה שמעינן מרישא הוא דרבותינו לא פליגי כ"א בלאחר מיתה, אבל בלאחר י"ב חודש כיון דקצב זמן, גם רבותינו מודים דלא אמרינן זמנו מוכיח. ועכ"פ ממה שכתבנו נתבאר לנו שבדין דרמ"א מחלוקת רש"י ותוס'. דלרש"י בקוצב זמן מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח מבלא קצב ודלא כהרמ"א. ורק התוס' סוברים כשיטתו של הרמ"א וכמ"ש.
ומעתה י"ל דיסוד פלוגתתם של רש"י והרמ"ה בהררי קדש ושני התלמודים פליגי בסברא הזאת, דש"ס דילן סובר כסברת רש"י שדוקא בקוצב זמן אמרינן זמנו מוכיח. ולא בלאחר מיתה, ולכן סמכו להך דרבותינו דוקא על בבא דאם לא באתי מכאן עד י"ב חודש, להורות שדוקא בכה"ג דמיירי בבבא זאת, בקוצב זמן ידוע, סמכו רבותינו להתיר. משום דבזה אמרינן זמנו מוכיח דאם לא היה כוונתו לגרש מעכשיו, לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני, אבל בהך דמשנתינו מהיום ולאחר מיתה כיון דאינו קוצב זמן ידוע. גם רבותינו מודים דלא אמרינן זמנו מוכיח. וגם לדידהו אינו גט, ואמנם הש"ס ירושלמי סובר כסברת הרמ"ה. משו"ה סמכו להך דרבותינו על משנה דמהיום ולאחר מיתה, להורות שדוקא בכה"ג דאינו קוצב זמן סברי רבותינו דזמנו מוכיח, אבל בהך דאם לא באתי עד יב"ח, דקוצב זמן, גם רבותינו לא ס"ל להתיר, דבכה"ג גם הם מודים דלא אמרינן מנו מוכיח, ולא כמ"ש בשם הב"ש דרבותינו אפי' בכה"ג סברי זמנו מוכיח, או שיש לומר להיפך דש"ס דילן סובר כהרמ"ה דבלאחר מיתה מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח, ולכן אם הזכירו להך דרבותינו על משנה דמהיום ולאחר מיתה הו"א דדוקא בכה"ג ס"ל דזמנו מוכיח, אבל בהך דאם לא באתי עד יב"ח דמיירי בקוצב זמן גם רבותינו סברי דאין אומרים זמנו מוכיח, משו"ה הזכירו זה על בבא דאם לא באתי עד יב"ח להורות שאפי' בכה"ג דקוצב זמן נמי סברי רבותינו להתיר, וש"ס ירושלמי סובר כרש"י דבקוצב זמן מסתבר יותר לומר דזמנו מוכיח, ואי הוה תני להך דרבותינו על בבא דאם לא באתי עד יב"ח הו"א דבכה"ג דמיירי במשנה דמהיום ולאחר מיתה לא ס"ל לרבותינו להתיר. משו"ה הזכירו להך דרבותינו על משנתינו לרבותא שאפי' בכה"ג נמי סברי דזמנו מוכיח, ולעולם רבותינו סברי להתיר בכל אופן, בין בקוצב זמן בין בלאחר מיתה, ורק כל אחד מהתלמודין רבותא קמ"ל, לבבלי הוה רבותא יותר בקוצב, ולירושלמי רבותא יותר בלאחר מיתה, עכ"פ זה יש להוכיח דהתלמודין פליגי בסברת רש"י ורמ"ה, אלא דאי דוקא נקטו אז הבבלי סובר כרש"י והירושלמי כרמ"ה, ואי רבותא נקטו אז הוה להיפך, הבבלי כהרמ"ה והירושלמי כרש"י, דאל"ה אין שום טעם לפלוגתת התלמודין בשינוי המקום להך דרבותינו, ושוב התבוננתי דיש לומר דבעיקר הסברות לא פליגי התלמודין ושני התלמודין יסברו כרש"י דבקוצב מסתבר יותר להתיר מבלאחר מיתה, וטעם שינוי המקום שבין התלמודין יתבאר לנו בשנדקדק עוד שינוי גדול בעצם הלשון בהך דרבותינו בין שני התלמודין. דאילו בבבלי נאמר דרבותינו התירוה להנשא. ובירושלמי הוזכר דרבותינו אמרו ה"ז גט, והנה שינוי הלשון כעין זה נרגיש בין הרישא לסיפא בש"ס דילן גופא. דבמשנה לגבי אם מתי, זה גיטה לאחר מיתה, נקיט לא אמר כלום, דמשמע שאין בזה אפי' ריח הגט ואפי' חליצה לא בעי, ואילו בסיפא לקמן גבי אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש, נקיט אינו גט, דמשמע שרק לחומרא אינו גט וחולצת ולא מתייבמת. וראיתי בחדושי הרשב"ץ שמחמת דיוק הזה כתב באמת דהכוונה הוא כן, דבסיפא דנקט אינו גט, היינו רק לחומרא דחולצת ולא מתייבמת, ולאפוקי מדרבותינו דקאמר ע"ז בכתובות, היינו משום דהם התירוה להנשא אפי' לכתחלה ע"ש שמיישב בזה לקושית התוס' שם, והכי מדויק מאוד לשון רש"י בכתובות, דבד"ה אינו גט כתב ואם אין לו בנים זקוקה ליבם, ובהך דרבותינו פי' התם דהתירוה להנשא בלא חליצה, ודקדוק לשונו מורה להדיא על דברינו הנ"ל, וכ"ז י"ל נמי הנ"מ שבין לשון הש"ס דילן בהך דרבותינו התירוה להנשא, משמע דהוי גט גמור שאפי' חליצה לא בעי, לבין לשון הירושלמי דקאמרי רבותינו ה"ז גט, דמשמע שרק לחומרא הוה גט לענין שאסורה להתייבם אבל חליצה מיהא בעי, ולפ"ז י"ל דבעיקר הסברא סבירא להו לשני התלמודין כרש"י דבלאחר מיתה לא אמרינן כלל זמנו מוכיח כדמוכח לשון המשנה דקאמרה בזה לא אמר כלום, ובקוצב זמן מסתבר יותר לומר זמנו מוכיח וכדמשמע מלשון המשנה שגם התנא דמתני' חשש בזה לומר דהוה גט כנ"ל. וממילא א"ש שינוי המקום בהך דרבותינו שבין שני התלמודין, דאילו ללשון ש"ס דילן דרבותינו התירוה להנשא, ואפי' לכתחלה, לא קבעוה על רישא דמשנה דאם מתו, דמנ"ל לעשות מחלוקת רחוקה כ"כ בין תנא דמשנה לרבותינו, דתצא דמשנה יסבור דלא אמר כלום, ואפי' ריח הגט אין כאן לחוש לחומרא, ורבותינו יתירוה להנשא לכתחלה אפי' בלא חליצה, אע"כ דרבותינו פליגי רק על סיפא דאם לא באתי עד יב"ח, שבזה גם לתנא דידן הוה גט לחומרא, דאסורה מיהא להתייבם, ורבותינו סברי דהוה גט גמור בכה"ג, משא"כ ללשון הירושלמי בהך דרבותינו דאומרים ה"ז גט דמשמע דרק לחומרא הוה גט אבל חליצה מיהא בעי. לא מצי קבע להך דרבותינו על הסיפא דאם לא באתי עד י"ב חדש, דהא בסיפא גם תנא דמתני' שאומר אינו גט, היינו נמי רק לחומרא אבל חליצה מיהא בעי, וא"כ במאי פליגי רבותינו, משו"ה הוכרח לקבוע מקומו על הרישא, דתנא דידן סובר בזה דלא אמר כלום ואפי' לחומרא לא הוי גט כלל, ע"ז פליגי רבותינו וסברי דלחומרא מיהא הוי גט אפי' בכה"ג, ואפשר לי עוד להסביר הדבר ולתת טעם למה שהעליתי בכוונת תנא דמשנתינו דבלאחר מיתה לא הוה גט כלל ואפי' לחומרא נמי, ובאם לא באתי הוה גט לחומרא וחולצת ולא מתייבמת, דהנה לכאורה תמוה מאוד שיטת רש"י דבלאחר מיתה לא אמרינן זמנו מוכיח, דהא עיקר פלוגתא דר' יוסי דסובר זמנו של שטר מוכיח גבי מהיום ולאחר מיתה הוא כמ"ש בב"ב, ועוד שגם טעמו שכתב דבלאחר מיתה צריך לזמן לברר מתי יחול הגט, הא המיתה עצמה מבררת הזמן, דהיינו שחלות הגט יהיה לאחר מיתה ולמה צריך לברורי מזמני' דשטרא, וצ"ל דסברת רש"י הוא שדוקא בגיטין דכיון דתקון רבנן לכתוב זמן קבוע, והמיתה נהי דמבררת הזמן, מ"מ כיון דאין הזמן קבוע ומסוים, לא הוי כתקון חכמים, דתקון חכמים הוא משום בת אחותו או פירי ולזה בעינן זמן קבוע ומסוים, ועוד דאפי' כשאין בו טעם אסור לשנות בגט ממטבע שטבעו חכמים, ולהכי אמדינן כוונת הבעל, דהזמן שנכתב, לאו לשווי' גיטא מההוא יומא קמכוון, אלא לאכשורי לגיטא שיהיה נכתב כתקון חכמים, אבל כוונתו שיחול רק לאחר מיתתו, ומהזמן אין ראיה דלאכשורי לגט קא בעי וכסברת מהר"ש שהבאנו לעיל, אבל במתנה דלא שייך האי טעמא ורק לבירור הזמן אנו צריכים לידע מאימת חל המתנה. ושפיר אמרינן דהמיתה מבררת והזמן שנכתב בע"כ לאקנויי מהיום, והיינו סברת ר' יוסי שסובר זמנו מוכיח. והנה כל זה הוא בלאחר מיתה דהמיתה עצמה מבררת הזמן אלא שאין זמנה קבוע ומסוים ולכן בממון הוי ודאי זמנו מוכיח, ובגיטין הוי ודאי שאין זמנו מוכיח, דאמדינן דעת הבעל שבודאי רוצה לעשות כתקון חכמים, וכיון שזמן שאין מבורר לא הוי כתקון חכמים, בודאי שכוונת הזמן שכתב לא לגרש מעתה אלא להכשיר הגט שיהי' כתקון חכמים, אבל בקוצב זמן. בזה יפול לנו ספק באומדן דעת של הכותב, כיון שהיה יכול לכתוב זמן לר"ח פלוני, דהוי נמי זמן קבוע ומסוים, ומדכתב זמן דהאידנא הוי דעתו לגרש מהיום, או שמא כתב הזמן בכדי לסמן מתי יחול הזמן די"ב חדש וכסברת הרמ"ה, וכיון שמסופקים אנו בכוונת הבעל להכי דיינינן בו כספק גט דחולצת ולא מתייבמת, קצרו של דבר, בתנאי דלאחר מיתה ליכא גבן שום ספק בכוונת הכותב או המגרש, ולכן בממון ודאי דהזמן דהאידנא לא יועיל מאומה, דלסמן ולברר מתי יחול לא שייך הכא, ובע"כ שהזמן נכתב בכדי להקנותו מהיום ובגיטין הוי ודאי כוונת המגרש לכתוב הזמן בכדי להכשיר את הגט וכנ"ל, אבל בתנאי דאם לא באתי מסופקים אנו בכוונתו ולכן דיינינן בו כספק דחולצת ולא מתייבמת, ואיה"נ דבממון הוי נמי דיינינן בתנאי כזה דהוה ספק לדון בו ככל הספיקות בדיני ממון. ואע"ג דברמ"א כאן מבואר לענין ממון בתנאי דאם לא באתי דודאי אין זמנו מוכיח, היינו לשיטת הרמ"ה דס"ל שזה אין סברא לומר שיכתוב הזמן דר"ח פלוני, ובע"כ צריך לכתוב הזמן דהאידנא בכדי לברר זמן די"ב חדש. ורק בגיטין משום חומרא דגיטין חששו לומר חולצת ולא מתייבמת, ועיין בב"ש (אה"ע סי' קמ"ד ס"ק ד') מ"ש בזה, וכן נמי שארי הראשונים הסכימו דמה דאמרינן בגיטין דחולצת ולא מתייבמת היינו רק משום חומרא דגיטין וכמ"ש הר"ן בס"פ מי שאחזו והמ"מ (פ"ח מהלכות גירושין) ע"ש. ואכן למה שכתבתי לענין תנאי דאם לא באתי אפשר שאין חילוק בין ממון לגירושין, והא דאמרינן חולצת היינו משום דמסופקים אנו בכוונת הבעל וגם בממון יש לומר כן. וארווחנא ליישב בזה מה שהרעישו התוס' בגיטין וכל הראשונים להקשות מדרב אדרב, דרב פוסק בב"ב כר' יוסי דזמנו מוכיח לגבי מהיום ולאחר מיתה, ואילו גבי גיטין תקן רב לכתוב מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי כדמבואר במס' גיטין דפ"ה, ולמה שכתבתי ניחא, דבתנאי דלאחר מיתה קיימינן ולכן בממון הוה ודאי דזמנו מוכיח כר' יוסי ובגיטין הוי ודאי דלא הוי גט וכנ"ל ודו"ק היטב. $$(ציור בספר)$$