אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב חלק שלישי › הלכות מתנה

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

חלק שלישי · הלכות מתנה

חלק שלישי

סימן רמא

סעיף א' במחבר וכיון שקנה כו' אפי' שלא בפני עדים קנה אם שניהם מודים, ומשום דלא איברי סהדי סהדי אלא לשיקרי, והרשב"א בחדושיו לקדושין (דף ס"ה) הקשה מ"ש דבגיטין וקדושין בעינן שני עדים על גוף המעשה ובינו לבינה לאו כלום הוא ואפי' שניהם מודים, והא מה דבעינן בגיטין וקדושין עדים היינו משום דילפינן דבר דכר מממון, וא"כ נימא כמו דבממון הודאת בע"ד מהני כמו עדים, ה"נ בגיטין וקדושין מהני הודאת בע"ד ועיין מ"ש הקצוה"ח והאבנ"מ סי' מ"ב. ואלולי רבינו הרשב"א הייתי אומר שקושיתו זאת נכללת בקושית הש"ס גופא שם בקדושין, ובתירוץ הש"ס יתורץ גם קושיא הזאת, דהכי איתא התם דס"ה על האי דינא דמקדש בלא עדים א"ל רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כק' עדים דמי אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים א"ל התם לא קא חייב לאחריני הכא חייב לאחריני, והנה גם הקושיא וגם התירוץ של הש"ס יפלא, דאינו פריך כ"א על הנאמנות דלמה לא מהימן בהודאתו לגבי קדושין עדיפא הו"ל למפרך דלמה לא יועיל לגבי דידי' ודידה גופייהו שיודעים אמתת הענין שנתקדשו זה לזה, ומ"ש דלגבי ממון לא בעינן כ"א אמתת הענין, ואם אך יודע בנפשו שמחויב לשלם צריך לשלם, ומ"ש לגבי קדושין דאפי' לדידהו גופייהו שיודעים שנתקדשו אפ"ה אין ממש בקדושי ושריא לאינסובי לעלמא וכן על התירוץ קשה, למה לו הטעם דמחייבי לאחרינא, הו"ל לשנויי דבממון משו"ה מהני הודאת בע"ד משום דא"צ רק לידע אמתת הענין ולא איברי סהדי אלא לשיקרא, אבל בקדושין דאעפ"י שידוע אמתת הענין מ"מ צריך עדים ולכך לא מהני הודאת בע"ד, ולכן נ"ל דבאמת זהו גופא קושית רב אשי כיון דילפינן מממון א"כ למה לא יקוים המעשה בלא עדים ולא מיבעי לדידהו גופייהו שיודעים אמתת הענין בודאי שהיה צריך להועיל ולהיות אסורה לעלמא, אלא אפי' דין נאמנות היה צריך לתת להם כמו בממון דמהני הודאת בע"ד, והיינו דנקט רב אשי בקושיתו דליהני הודאת בע"ד, אבל כ"ש דכוונתו לפרוך דתועיל אנותת הענין לדידהו גופייהו, וע"ז משני, דנאמנות אי"א ליתן משום דמחייבה לאחריני, ומזה הטעם גופא גם המעשה אינו מתקיים כלל בלא עדים, דאלת"ה א"כ בקדושין הוי תמיד מחייב לאחריני, ואם היו הקדושין מועיל בלא עדים שוב ע"כ היתה נאמנת כיון דלדבריה כבר נאסרה ושויתה נפשה חתיכה דאיסורא, ולכך גזרה התורה שקדושין בלא עדים לא יועיל כלל וממילא לא נאסרה כלל, דבשלמא בממון אפשר לחלק דהיכי שמחייב לאחרינא לא יועיל הודאתו אבל לדידי' גופא שיודע אמתת הענין שפיר מתקיים המעשה ומחויב לשלם כשיש לו משלו ואינו מחייב לאחרינא בזה, אבל בקדושין הרי תמיד מתחייב הוא לאחרינא, ולכן בכדי להציל שלא יהא חייב לאחרינא בהכרח היתה צריכה התורה לגזור שלא תועיל המעשה כלל בלא עדים, ונמצא לפ"ז דמתירוץ הש"ס דמשני הכא חייבה לאחרינא מתורץ גם הקושיא למה לא יקוים המעשה בלי עדים, דזה בזה תלוי, והא דקיי"ל דבקדושין לא מהני ידיעת אמתת הענין יצא זה לנו מתירוץ הש"ס הכא חייבה לאחרינא וכמו שבארתי, ואין להקשות דמה חב לאחרינא שייך בששניהם מודים, הא שויוהו אנפשי' חתיכה דאיסורא ואסורים בלא"ה להקרובים, דזה אינו כיון דבלא עדים אין ממש בקדושין, א"כ אפי' לדידהו שמודים שנתקדשה אינם נאסרים בקרובים, ולא כתבתי זה כ"א מפני שראיתי בהגהות חו"י שעל האלפס"י נתקשה באמת למה ראו חז"ל לבטל הקדושין כששניהם מודים מטעם דחב לאחרינא, ומה חוב הוא זה כיון דבלא"ה שויוהו אנפשייהו חד"א, ולא ירדתי לסוף דעתו כיון דמקדש בלא עדים אין ממש בקדושין אין כאן שום חד"א, דהא אפי' לדבריהם אינם נאסרים, ואם כוונתו להקשות על עיקר הדבר למה באמת לא מהני קדושין בלא עדים וכקושית הרשב"א, א"כ הא קושיא והא פירוקא שבש"ס גופא וכמו שבארתי, אלא דזה צריך ישוב דהא יכולים שניהם השתא בפנינו להאסר בקרובים או לעלמא ע"י שני אופנים או שיעשו חתיכה דאיסורא בלא קדושין ורק יאסרו אסר על נפשם להיאסר בקרובים הללו, שזה יש רשות לכל אחד לעשות, או שיקדש אותה בפנינו כעת בפני עדים, וע"כ לא קאמרינן בקדושין שם קדושין לאו בידו, הייני, שמא לא תתרצה, אבל היכי ששניהם מודים ומרוצים לזה, הלא יכולים הם להתקדש בפנינו בפני עדים, וא"כ מה חב לאחריני שייך בזה אחרי שבידם לחוב עכשיו חוב הזה ממש, וכל כה"ג שבידם לחוב עכשיו נאמנים לחוב גם בהודאתם מטעם מיגו, ושוב ראיתי שהרשב"א הקשה ג"ז ועיין מה שכתב שם ישוב ארוך:

אלא דכל זה ניחא למה לא מהני קדושין בלא עדים כלל, אבל אכתי יקשה למה לא יועיל מקדש בעד אחד, ולמה לא נצרף את המקדש עצמו שיהיה עד השני שגם הוא ראה הקדושין ואף שהוא נוגע ופסול למה לא פלגינן דבורו כמו פלוני רבעני או לדידי אוזיף ברביתא דמאמינים לו שהלוה ברבית רק לאחר ולעצמו אינו נאמן דאדם קרוב אצל עצמו, וכן במעיד שנתקדשה לו נאמין לו עכ"פ שהיא מקודשת ונימא דנתקדשה לאחר ולא לו כמו התם, ותהיה אשת איש להיאסר לכל, ועיין במפורשים שהאריכו בזה, והמובחר שבתירוצים נ"ל דכיון דהוא בעצמו אינו עד, דהוה נוגע ובע"ד, א"כ אם האמת אתו שנתקדשה בפניו הוי אכתי בלא עדים, ונהי דעל גוף הקדושין מהימנינן לו שנתקדשה, אבל לדבריו גופא הוה קדושין בלא עדים, כיון שנתקדשה אליו והוא העד והוא פסול, דבשלמא התם ברבית שא"צ עדים על קיום המעשה, ורק על נאמנות, ואם המעשה אמת שלוה ברבית נפסל אף שלא היו עדים, שייך שפיר פלגינן דבורו, אבל לענין קדושין מה יוכל להועיל זה אחרי שגם לדבריו הוה קדושין בלא עדים ודו"ק:

סעיף ב' ברמ"א וי"א אפי' היה לו שטר או משכון אפ"ה הוה מחילתו מחילה בדברים בעלמא, והנה לעיל (סי' י"ב) הביא הסמ"ע בשם רבינו ישעיה דבמקום דתפס שטרא לא מהני מחילה בלא קנין, והארכנו בחדושנו שם להוכיח כשיטה זאת מן הש"ס ע"ש, והנה הוכחת המרדכי שגם במשכון מהני מחילה מסוגיא דקדושין (דט"ז ע"א) דפריך הש"ס לגבי עבד עברי, שחרור שטר למה לי לימא לי' באפי תרי זיל וקאמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, ומשמע דאי לאו דגופו קנוי אע"ג דהוה משכון הוה מחילה ועיין בקצוה"ח שטרח ליישב דלא תקשי מסוגיא זאת לשיטת הרשב"א והריטב"א דסברי במשכון לא מהני מחילה ע"ש, ונראה פשוט דלבד שלא יקשה עליהם אלא אדרבה מסוגיא זאת היא ראייתם, והוא ממה דמשני רבא דעבד עברי גופו קנוי, ומפרשי דקנין דעבד עברי לא עדיף ממשכון, ומשו"ה בעינן שטר, דבמשכון לא מהני מחילה בדברים, והכי איתא להדיא בתוס' ר"י הזקן שם וז"ל ומסתברא דכי אמרינן דמחילה א"צ קנין ה"מ היכי דלית לו משכון על המלוה אבל אית לו משכון עליו לא קנו עד שיחזור לו המשכון כו' דהא קנין דעבד עברי כמשכון הוה ובלא שטר אינו כלום כו' עכ"ל, הרי דמפרש דקנין דעבד עברי גופא כמשכון ודלא כהמרדכי דקנין דעבד עברי עדיף ממשכון, שהתוס' ר"י יפרשו נמי הרשב"א והריטב"א, מיהו בשטר סובר ר"י הזקן דמהני מחילה ע"ש:

סעיף ז' ברמ"א האומר לחבירו שדה זו נתונה לך על מנת שתתן לי מאתים זוז ומת, בניו נותנים לו והמתנה קיימת, והנה לגבי גט כה"ג אם הבעל אמר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אי מהני נתינת אחרים, נסתפק בזה בס' יד המלך (פ"ח מהלכות גירושין), הובא בפ"ת (אה"ע סי' קמ"ג), ובקדושין פשיטא לו דאם אחר קיים התנאי דמתני נמי, ומשום דלא עדיף נתינת מעות התנאי מנתינת כסף הקדושין גופא, דאם אחר נותן עבורו דמהני ע"ש, ואין לפשוט ספיקו שבגט מדברי הרמ"א כאן דכתב לדבר פשוט דגם נתינת אחרים מהני דאין ללמוד תנאי שבגט לתנאי אחר בממון, דבגט י"ל דחפץ לצערה ובעי דוקא שתתן היא בעצמה, וכל בדבר אחר אין קפידא כ"א על עצם המעות, וכל מי בתן מהני, וכמ"ש הרמ"א בסמוך לענין דמי החפץ, דבגט לא וכל לתת דמי החפץ כמו שיכול בשארי תנאים, דהוי נמי מה"ט דבגט חפץ לצערה, אכן דברי היד המלך תמוהים מתחלתן ועד סופן, גם במה שנסתפק לענין גוטין וגם מה דפשיטא לו לגבי קדושין, דספיקו שלגבי גיטין נראה לפשוט מן המשנה והסוגיא שבגיטין (דף ע"ד) דהכי איתא התם במשנה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ה"ז מגורשת ותתן, ובגמ' שם מאי ותתן, רב הונא אמר והיא תתן כו', ורבו הדקדוקים בסוגיא זאת, חדא שלא נתבאר מה ביקש התנא לאשמועינן במ"ש ה"ז מגורשת ותתן, דאי כשנתנה מגורשת פשיטא, ואי לא נתנה אינה מגורשת נמי פשיטא דהא פשיטא שאם נתקיים התנאי מגורשת ואם לא נתקיים אינה מגורשת, וגם בגמרא יש לדקדק מה ששאלו מאי ותתן, אטו לא ידע פירושא דותתן, ודקדוק הזה העיר הפנ"י בקדושין, וגם מה דקאמר עלה רב הונא והיא תתן, אינו מובן, אטו מספקינן בפירושא דותתן, אם הבעל חייב לתת או האשה, דהא "ותתן" נאמר במשנה, ובודאי דהיא תתן ולא הוא, ונראה פשוט דמה ששאלו בגמרא מאי ותתן, זהו גופא הקושיא שהקשיתי, כלומר מה אשמועינן התנא במה שאומר ותתן הא פשיטא שצריכה לקיים את התנאי, ואמר עלה רב הונא, והיא תתן כלו' דקמ"ל שדוקא היא עצמה נדיבה לתת ולא שיתן אחר עבורה, והרי איפשוט לן מן הסוגיא ספיקו של היד המלך, דבגיטין ודאי דלא מהני נתינת אחרים, ולפ"ז גם בקדושין נמי דנאמר כהאי לישנא ממש, דבמשנה (קדושין ד"ס) הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז ה"ז מקודשת ויתן, ובגמרא שם קאמר רב הונא והוא יתן א"כ מוכח מזה דבקדושין נמי לא מהני נתינת אחרים, דודאי לישנא דרב הונא והוא יתן משמע דאתא לאפוקי נתינת אחרים כמו בגט, ודלא כהיד המלך דפשיטא לו דבקדושין מהני נתינת אחרים נמי, דמהש"ס מוכח דאין לחלק בזה בין גיטין לקדושין, ושוב מצאתי בירושלמי דקדושין להדיא דשוה בזה גיטין לקדושין, דבירושלמי פ' האומר גרסינן הכי, האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך ומת כרשב"ג אביו ואחיו נותנים לה והיא זקוקה ליבם כו' ע"ש, הרי שדוקא לרשב"ג דסובר לענין גיטין נמי דאביה ואחיה נותנים דלא ס"ל לי ולא ליורשים, ומוכח להדיא דלדידן דקיי"ל כרבנן בגיטין דלי ולא ליורשיי, הוה"ד דלא מהני נתינת אחרים דע"מ שאתן היינו דוקא אני ולא יורשיי, אפי' בקדושין נמי, וזהו דלא כהיד המלך, אלא דלפ"ז יש לתמוה על הרמ"א כאן דסובר דגם בניו נותנים, ומ"ש מקדושין, הא תינח דלגיטין לא דמי משום דחפץ לצערה, אבל אכתי מ"ש מקדושין דלא שייך התם דלצעורי מכוונת ואפ"ה הוי קפידא, אתה ולא אחר, ושוב מצאתי בס' בית מאיר (אה"ע סי' ל"ח) שהקשה כן על הרמ"א, ושמא י"ל דבקדושין נמי י"ל דהוה קפידא דנתכוונה לראות שהיא חביבה עליו כל כך עד שמתרצה ליתן לה גם מאתים זוז, ובנתינת אחרים לא נתקיימה מחשבתה, ובזה נדחה נמי הוכחת היד המלך דבקדושין מהני נתינת אחרים משום דלא עדיף נתינת מעות התנאי מנתינת כסף הקדושין גופא, ולמה שכתבתי לא דמו כלל זה לזה, דבנתינת כסף הקדושין דהקפידה הוא רק שתקבל כסף דבלא כסף לא מיקניא נפשה, ולכן גם אם אחרים יתנו עבורו נמי, דס"ס היא קיבלה מעות בעין, ולא בעינן שיחסר הבעל בנתינה זאת, דומיא דעבד כנעני, משא"כ נתינת מעות התנאי אמרינן דנתכוונה לנסות אותו אם היא חביבה עליו וכמו שבארתי, והנה באם נותן המתנה חייב להמקבל חוב בסכום מעות כזה שמתנה עמו שיתן לו, וזמן פרעון של אותו החוב הוא בגמר קנין המתנה, אי סגי בהכי שימחול לו החוב וחשוב כאילו נתקיים התנאי, דהפוכי מטרתא ל"ל שיתן הוא להמקבל ויחזור המקבל לתתם להנותן או שמא אפ"ה בעינן שיקיים התנאי בפועל, עיין מה שכתבנו מזה בחבורנו לגיטין (דע"ד ע"א) לענין גיטין וקדושין כה"ג, ונראה דהכא כיון דלא שייך טעמא דלצעורי מהני המחילה, וכ"ש כשיש למקבל משכון על החוב ומחזיר כעת המשכון דהוה כאילו קיים התנאי כן נ"ל ודו"ק:

סימן רמג

עיף ב' במחבר אבל אם אמר לו הולך לפלוני מנה זה יכול לחזור וכו' דבמתנה לא אמרינן הולך כזכי, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' קכ"ה) בשם הרשב"א וריטב"א וגם בדעת רש"י הוכחתי כן, דמה דאמרי' במתנה הולך לאו כזכי אין זה כ"א מספיקא, ואפ"ה לא מהני תפיסת השליח כמו בכ"מ דמהני תפיסה מספק, משום דהוה תופס במקום שחב לאחרים ע"ש בארוכה:

סעיף ט"ו ברמ"א ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו כו', בקצוה"ח הביא בשם הפר"ח דמותר ליתן לכהן קטן ה' סלעים של פדיון בכור דהקטן זוכה בהן מטעם דעת אחרת מקנה אותן, ותמה עליו, דהא מבואר במרדכי (פ"ק דב"מ) דבמתנות כהונה כיון דטובת הנאה לאו ממון הוא לא חשיב כדעת אחרת מקנה ע"ש, ולענ"ד נראה שדין וה אי טובת הנאה חשיב כדעת אחרת מקנה תלוי בזה, אי נימא דאם לקח אחד וזכה בהם שלא מדעת הבעלים זכה ואין מוציאין מידו, ודאי שגם אם הבעלים נתנו לזה שיזכה בהן לא חשיב כדעת אחרת מקנה, כיון דדעתו אין מעכב, וגם אם זכה בלא דעתו זכה, וכיון דדעת הבעלים אינם גורמים לקנין מה שייך לקרות לזה דעת אחרת, משא"כ אי נימא דבלא דעת הבעלים אי"א לזכות ואם זכה מוציאין מידו, א"כ רק נתינת ודעת הבעלים הוא הגורם לקנין, וכיון דהם הגורמים לקנין, דמיקרי דעת אחרת מקנה והם צדקנו במשפטנו זה אין לתפוס תו על הפר"ח, דהרי לשיטת התוס' (חולין דקל"א) דכתבו להדיא דדבר שיש בו טובת הנאה אם קדם וזכה שלא מדעת בעלים מוציאין מידם, וא"כ לשיטתם חשיב שפיר דעת אחרת, ונראה להוכיח מפשטות הסוגיא דב"מ נמי כהתוספת, דבב"מ (די"א ע"ב) גבי עובדא דר"ג וזקנים דפריך הש"ס וכי בצד שדהו הם עומדים, ומשני רב פפא דעת אחרת מקנה אותן שאני, ומשו"ה לא בעינן עומד בצד שדהו, ולכאורה יש להפליא מה איכא לחלק לענין עומד בצד שדהו בין דעת אחרת מקנה לאין דעת אחרת מקנה, כיון דטעם דבעינן עומד בצד שדהו היינו משום שעי"ז הוה החצר משומר לדעתו, וא"כ מה יוכל להועיל אם גם איכא דעת אחרת מקנה, אטו בזה לא בעינן משתמר, ואכן היטב אשר דיבר בזה בשטמ"ק שם דבדעת אחרת לא בעינן כלל שיהא החצר משומר כיון דדעת אחרת מקנה הרי אין שום אדם יכול לקנות בה כ"א מדעת המקנה, נמצא שהמתנה משתמרת להמקבל אף אם החצר אינו משומר כיון שאין שום אדם יכול לזכות ואם זכה שלא מדעת המקנה מוציאין מידו, אבל מציאה דהפקר הוא וכל הקודם זכה להכי כשאין עומד בצדה לא הוה משומר ולא קניא כלל ע"ש, והרי מוכח מזה להדיא כשיטת התוס' דבטובת הנאה נמי אין לזכות בלא דעת בעלים, דאי היה רשאי לזכות גם שלא מדעת בעלים, א"כ אכתי מה שייך תירוצו דרב פפא על עובדא דר"ג וזקנים, דהא כיון דלבעלים אין בזה כ"א טובת הנאה וא"כ אכתי אינו משומר כיון דכל אחד יכול לזכות, ואמאי מהני גם התם באין עומד בצדו, אע"כ כשיטת התוס' דאם קדש וזכה בלא דעת הבעלים מוציאין מידם וא"כ הוה שפיר דעת אחרת מקנה וכמ"ש כיון דהם הגורמים לקנין, הן לא נעלם ממני שיטת הרמב"ם (פי"ב מהלכות תרומות) דאם לקחו שלא מדעת הבעלים זכה ואין מוציאין מידו, וסוגיית הש"ס דב"מ נדחק ליישב בתירוצים דחוקים, ואינו פוסק כרב פפא אע"ג דרב אשי דהוא בתרא מתרץ כוותי', דהיינו משום לשוטחו קשה לו סברת ר"פ דמה שייך לחלק בין דעת אחרת מקנה לענין עומד בצד שדהו, דא"א לומר דסברת ר"פ יהי' כמ"ש בשטמ"ק, דהא לשיטתו דאם זכה גם שלא מדעת בעלים אין מוציאין מידו א"א לומר כן וכמו שבארתי, ועיין בר"ן שם, אבל עכ"פ אין לתפוס על הפר"ח כיון דתוס' ובשטמ"ק סוברים כותי' דמיקרי דעת אחרת וגם פשטות הש"ס מוכח כוותייהו ודו"ק:

והנה חילוק זה שקטן אינו זוכה כ"א בדעת אחרת מקנה ולא במציאה כתבו התוס' בגיטין (דף ל"ח) ובפ' התקבל, והמ"מ (פ"ד מהלכות זכייה), אכן הש"ך כאן כתב ע"ז שדוחק גדול להמציא חילוק מה שלא נזכר בש"ס לחלק בזה לענין דין דקטן זוכה, וגם אין סברא לחלק בכך דאם זוכה לעצמו במתנה הרי שיש בכחו לזכות, ולמה לא יזכה נמי מציאה, ולא מצינו סברא כזאת כ"א לגבי חצר אבל לא בזכיית קטן ע"ש, הרי שהשיג על הראשונים בתרתי, מה שלא מצינו בכ"ס יסוד לחילוק הזה וגם שאין סברא לחלק בזה, ולענ"ד שלא כדת השיג, דשפיר יש גמרא וסברא לחילוק זה, דהנה באמת דבר הפקר יש צד שהקנין בו קשה טפי מלקנות מתנה ישירה, דגבי מתנה ומכירה אינו בא פעולת הקנין לחוב לאחרים ולהפקיע זכות הקנין משארי אנשים, כי שארי אנשים אינם יכולים בלא"ה לקנות מפני שהמוכר או הנותן לא ירצה רניתם, ופעולת הקנין אינו בא כ"א ליחד את החפץ שיהיה הלו של הקונה, משא"כ דבר הפקר שאם לא קנה זה היה שוק לכל העולם לקנות, ונמצא דפעולת הקנין בזה בתרתי, א) להפקיע זכות הקנין משארי אנשים, ב) ליחד את החפץ איבוה בלו, ויובן לנו בזה טעם החילוק מה שמצינו בש"ס לענין כי לאחרינא, דאע"ג שבמתנה יכול אדם לזכות גם לאחרינא, אבל במציאה אינו יכול כ"א לזכות לנפשי' ולא לאחרינא וכמ"ש דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכרש"י בב"מ הטעם דלאו כל כמיני' לזכות לזה ולחוב לאחרינא, והיינו מטעם שכתבתי דבמתנה שפעולת הקנין לא בא כ"א ליחד את החפץ שיהי' שלו, אלים ידו לזכות גם לאחרינא, משא"כ במציאה שפעולת הקנין הוא על שני דברים, בזה לא אלים ידו לזכות לאחרינא, ולפ"ז י"ל דיד דקטן אפי' יד דידי' גופא נמי לא אלים כ"כ לפעול שתי הפעולות, ודוקא במתנה הוא דיכול לזכות אבל במציאה לא אלים ידו כ"כ לחוב לאחרינא, הרי שיש סברא טובה לחילוק הזה, ונ"ל עוד שיש לזה יסוד בש"ס דאותו הטעם שמחלקינן לגבי' חצר שייך נמי כאן, דלפמ"ש גם שם יש להבין מה שייך לחלק לענין עומד בצד שדהו בין דעת אחרת מקנה או לא, אלא הטעם דבדעת אחרת לא בעינן כלל שיהא החצר משומר, כיון דבדעת אחרת מקנה אין שום אדם יכול לזכות, אבל מציאה דהפקר הוא וכל הקודם זכה משו"ה כשאינו משומר לא קנה, הרי דיסוד החילוק שבין דעת אחרת מקנה למציאה לענין קנין חצר הוא השום דבדעת אחרת אין יכול איש אחר לקנות בלא"ה, וזה החילוק שייך נמי לענין זכיה, דבדעת אחרת מקנה כיון שאיש צדדיי לא יוכל בלא"ה לזכות, ופעולת הקנין אינו בא כ"א ליחד שיהיה שלו, ולענין זה הוא דמהני גם ידו של קטן, משא"כ במציאה דבעי בקנינו להפקיע גם הזכות מאחרים בזה לא אלים ידו דקטן ודו"ק:

והנה המ"ל (פכ"ט מהלכות מכירה) נסתפק במ"ש הראשונים דקטן זוכה מה"ת דוקא כשדעת אחרת מקנה אבל לא במציאה, והיכי לידיינו דייני בהפקר אי חשיב כמציאה או דלמא חשוב כמתנה, דהא הפקר הוי כדעת אחרת מקנה, ואין להביא ראיה מסוגיא דגיטין (דף ל"ט) דאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה אע"ג דנכסי הגר הם הפקר אפ"ה לא מצי הקטן לזכות בנפשי', ואי הוי חשוב כדעת אחרת מקנה היה יכול הקטן לזכות בנפשי', כמ"ש התוס' שם דבדעת אחרא מקנה יש לו זכיה, די"ל דאפי' להסוברים דהפקר חשוב כדעת אחרת, היינו כשבעלים הפקירו את החפץ דאז נחשב דעת בעלים כדעת אחרת, אבל כשההפקר נעשה ממילא מצד שאין בעלים על החפץ וכמו בנכסי הגר שמת דהבעלים לא הפקירו ורק מצד שהבעלים מתו נשאר הפקר ממילא, פשיטא שהפקר כזה אין לחשבו כדעת אחרת מקנה, ואמנם למה שכתבתי לעיל בטעם הסברא שבדעת אחרת מקנה מהני זכיית הקטן ובמציאה לא מהני, דהיינו משום דבדעת אחרת לא בא פעולת הקנין לחוב לאחרים ושבזה אלים גם ידו דקטן לזכות, משא"כ במציאה שפעולת הקנין בא להפקיע זכות האחרים לא אלים ידו דקטן, לפי"ז פשיטא שגם בהפקר אע"ג דחשוב כדעת אחרת, מ"מ כיון שבהפקר בעינן שיפקיר לכל, דאל"ה אין חל ההפקר, וכיון שכל העולם רשאים לזכות ובפעולת הקנין צריך להפקיע זכות האחרים, ודאי שלענין זה לא מהני זכיה דקטן דלא אלים ידו כ"כ, ולענין זכיה לא נוכל לחשבו כמתנה, ונפשט ספיקו של המ"ל ודו"ק:

סעיף י"ח במחבר זכין לקטן אפי' בן יום אחד, והנה בתוס' כתובות (די"א ע"א) הקשו על דין זה דזכין לקטן דהא זכיה הוא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ע"ש, ולבד אשר רוב הראשונים חולקים על תוס' וסוברים דזכיה לאו מדין שליחות הוא וכמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין דמ"ב והר"ן שם וכ"ה דעת הריטב"א, אלא דאפי' לסברת התוס' דזכיה הוא מטעם שליחות, אפ"ה לענין דין דקטן לענ"ד אין לדמות זכיה לשליחות, דהא הדבר פשוט דטעם שאין קטן יכול לעשות שליח הוא משום שאין בו דעת ומשו"ה לא נסמך על דעתו ועשייתו שמשוה אותו שליח ואמרינן אילו היתה דעתו שלימה כדעת גדול אפשר לא היה מתרצה, והכי איתא להדיא ברמב"ם (פ"ב מהלכות שנאחות) דאין שליחות לקטן משום דלאו בן דעת הוא ע"ש, וא"כ אין שייך זה כ"א בדבר שבעינן דעתו, ואילו היה כזה בגדול היינו בעינן דעתו דוקא ובלא דעתו לא היינו יכולים להיעשות שליח, בקטן כה"ג אין יכול לעשות שליח כיון דדעתו כמו שאינו דמיא, אבל בזכייה בדבר שהוא משום זכות שאפי' לגדול נמי זוכין שלא בפניו, א"כ למה לא נזכה נמי לקטן. דנהי דדעתו לאו שלימה הוא, לא גרע מיהא משלא בפניו ממש דליכא שום גילוי דעתו ואפ"ה מצי לזכות כ"ש היכי דאיכא גילוי דעת של קטן ואנן סהדי דאפי' היתה דעתו שלימה כגדול נמי הי' מרוצה, אלא דקשה לפי"ז הא דאמר רבינא (ב"מ דע"א) לגבי עכו"ם נהי דשליחות לית לו זכיה מיהא אית לו מידי דהוה אקטן דאע"ג דשליחות לית לו זכיה אית לו, ה"נ לגבי עכו"ם, ולמה שבארתי אין להם שום השתוות ודמיון, דלטעם דאין שליחות לקטן משום דלא סמכינן על דעתו, משו"ה בזכיה דאנן סהדי שודאי ניחא לו אפי' אם היתה דעתו שלימה, שפיר אית לו, דבכה"ג יכולים אנו למיהוי שליח עבורו, אבל בעכו"ם שטעמו לאו משום דלאו בר דיעה הוא אלא מגזה"כ דלא הווינן שליח לגבי', הוה"ד דזכיה נמי לית לו אי נימא דזכיה הוי מטעם שליחות, וכיון דמדמה להו כחדא מכלל דטעמא דקטן נמי לאו משום חסרון דעת הוא, אלא משום דגזה"כ הוא, דגבי נדרים והקדשות וכן בתרומה וגירושין איש כתיב דמשמע ולא קטן וכמ"ש רש"י בב"מ שם ובקדושין (דמ"ב ע"א), ואפשר עוד לתת טעם לזה עפ"י הכלל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, ולכן קטן כיון דעשייתו כשהוא לעצמו לית בה שום ממש, לא לענין גיטין וקדושין ולא לענין קנייה ומכירה משו"ה לא מצי משוי שליח, והשתא שפיר מדמה עכו"ם וקטן כהדדי, כיון דקטן נמי לאו משום חסרון דעת הוא ואפ"ה זכייה מיהא אית לו, ה"נ עכו"ם יש לו זכייה, וא"כ שפיר קמה קושית התוס' כיון דזכייה מטעם שליחות למה אית להו זכייה באמת, והנה ראיתי דבר נכון בס' תפארת יעקב שכתב לחלק שיש שני מיני שליחות, האחד בדבר שמוטל על המשלח לעשותו והוא עושה שליח עבורו לעשות כאילו היה הוא העושה ממש, בהא בעינן שיהא השליח כמותו ממש כאילו הוא עשה, אבל שליחות של זכיה אין הדבר מוטל על הזוכה רק מעצמו הוא זוכה ונעשה שלו, בהא לא בעינן רק שיהא שלוחו לזכות עבורו כמו חצר הזוכה, ובודאי לא אמרינן שיהא חצר כמותו ממש רק שליח לזכות הוא ובכה"ג אפי' קטן נעשה שליח ולא אימעט רק דומיא דתרומה שהדבר הוטל על בעל הכרי לעשות מעשה ולתרום, ואי אפשר שיועילו מעשה אחר רק שנאמר דהוה כמותו כאילו בעל הכרי ממש עשה בידיו ובהא לא מהני קטן, אבל לזכות, מין שליחות אחרת הוא לגמרי כיון שלא הוטל על אותו שנעשה הדבר שלו לעשות דבר בפועל רק אם לא יזכה בהם לא יהא שלו ויכול אחר לזכות עבורו ע"ש, ולכאורה קשה ע"ז מההיא דכתובות (די"א ע"א) גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דהוא מטעם זכיה כמבואר התם בסוגיא, והא התם הטבילה מוטל על הקטן המשלח לעשותו ואפ"ה אמרינן דב"ד יכולים לזכות עבורו ולהטבילו, ונ"ל ליישב דמה שב"ד מטבילין אותו אינם כלל בגדר שלוחין, דשליח לא הוי כ"א כשהשליח עושה הפעולה שהיה על המשלח לעשותה והשליח עומד במקומו, וכן זכיה בכל מקום נמי הכי הוה, דעל הזוכה לעשות מעשה הקנין, ובדבר שהוא משום זכות נעשה מעצמינו שלוחים במקומו לעשות אותה הפעולה, אבל בטבילת הגירות שהעיקר הוא מעשה המילה והטבילה וזה עושה הקטן בעצמו, וא"כ הקטן הוא הזוכה בנפשיה, וב"ד אינם כ"א ממוצעים בדבר, דאפי' בגדול נמי בעינן שיהיה בפני ב"ד דאין גר עד שיטבול בפני ב"ד, וכיון דעיקר הפעולה עושה הקטן בעצמו ורק החסרון הוא משום דהב"ד עושים זה בלא דעת הקטן, דאפי' כשהקטן מעצמו יבקשם הוי זה נמי חסרון דעת כיון דדעתו אינו חשוב לדעה שלימה, וכל היכי דהחסרון הוא משום חסרון דעת לא שייך זה בזכיה בדבר שהוא משום זכות גמור כיון דאנן סהדי שאפי' היתה דעתו שלימה נמי היה מרוצה, ובזה מיושב נמי קושית התוס' בכתובות שם, ואפשר שלתירוץ הזה נתכוונו התוס' גופייהו בסנהדרין (דס"ח ע"ב) במ"ש שם וז"ל דטבילה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילים אותו אינם זוכים בעדו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה ע"ש ודו"ק:

ודע דבס' מ"ח הביא הערה בשם אחיו להקשות איך מהני הגירות מטעם זכיה דהוי משום שליחות והא אמרי' קשים גרים לישראל כספחת. א"כ הוי חוב לאחרינא והו"ל כמו תופס לבע"ח, וליכא למימר דהא יוכל לגייר בעצמו כשיגדיל, דהא אפשר כשיגדיל יטעום טעמא דאיסורא ולא יתגייר, ואכן למה שכתבתי דהב"ד אינם זוכים כלל עבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו, אין מקום לקושיא הזאת, ובלא"ה נמי לא אבין קושיתו דהא לפני הב"ד המטבילין הוי זה ודאי זכות במה שזכו להיות ממוצעין להכניס אדם תחת כנפי השכינה, ועוד שגם הם מכלל ישראל שקשה להם הגירות הזאת ואפ"ה מעצמן בחרו ונתרצו להיות ממוצעין בזה, מכלל דניחא להו זכות הזה יותר מחוב הגירות, וכל היכי דלתופס יש זכות וטובה בתפיסתו יכול לתפוס, דדוקא לתפוס בשביל אחרים במקום שלתופס עצמו אין שום טובה אין יכול לתפוס, אבל בכה"ג דאיכא טובה לתופס בעצמו יכול שפיר לתפוס, שבשביל עצמו הוא תופס מפני שניחא לו בזכות הזה ולא לאחרינא הוא תופס וזה פשוט:

סעיף י"ט במחבר י"א שמי שמתחייב לקטן כו' כיון שאין אותו דבר תחת ידו אינו זוכה, השער המשפט לעיל (סי' צ"ו) וכן בס' נח"י שם כתבו שהוה"ד בדיני שומרים אינו יכול להתחייב לקטן בשום קנין ע"ש, ובחדושנו שם הארכתי לבאר דדין זה שכתב השו"ע כאן אין שייך כ"א כשהקטן רוצה לזכות באיזה חפץ, משום דקטן אינו מכיר בשום קנין זולת כשהחפץ הוא תחת ידו, משא"כ בשומרים שהקטן אינו בא לזכות ונהפוך הוא כי השומר מתחייב לקטן אין שייך דין זה כלל ע"ש באריכות:

סעיף כ' במחבר חצירו של אדם קונה שלא מדעתו, עיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' רס"ח) בדיני חצר ולעיל בסי' ר' מזה בארוכה:

סעיף כ"ב בש"ך סק"ט הביא מ"ש הריטב"א (פ"ק דב"מ) בשם יש מהראשונים דד' אמות אינם קונות רק במציאה ולא במתנה ע"ש, ובחדושנו לעיל (סי' ר') שם הארכתי לתת טעם מושכל לדברי הראשונים הללו והוכחתי שגם דעת רש"י כן הוא ע"ש מלתא בטעמא:

סעיף כ"ד במחבר הזורק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר כו', עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' קס"ז) דהחעם דבעינן אויר שסופו לנוח, לא משום דבעינן הנחה בחצר דוקא, אלא משום דכי אין סופו לנוח לא הוי משתמר בתוך החצר ואנן חצר המשתמר בעינן, ולכן אם אך הדבר הוי משתמר בחצר אעפ"י שלא נח בחצר ובגוונא דמיירי התם שפיר קונה ע"ש שבארתי זה בטוב טעם:

סימן רמה

סעיף ד' במחבר האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן דאיכא למימר זיכה לו ע"י אחר, בגיטין (ד"מ ע"ב) איתא האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר. לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, וכתבו שם התוס' והרא"ש דהאי חיישינן הוי ודאי, והמפרשים נדחקו לפרש מי הכריחם להתוס' והרא"ש לפרש דחיישינן הוה ודאי ולא כמו בכל הש"ס דלשון חיישינן אינו אלא ספק, ובחבורנו לגיטין שם כתבתי דהרא"ש לשיטתו מוכרח לפרש דחיישינן הוה ודאי, דהנה בעיקר דין זה דאומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר נחלקו בזה רבותינו, הרמ"ה סובר דלא מהני זה כ"א לאפקועי ממונא אבל להתירו בבת חורין בעינן דוקא ליכתוב לו גט שחרור, והרא"ש סובר דהוא ודאי בן חורין ומותר בבת חורין וא"צ גט שחרור וכמבואר בטור (יו"ד סי' רס"ז) ונראה דלשיטתייהו אזלי דלעיל שם גבי נושא אדם שפחתו ר"מ אומר מקודשת מצינו נמי פלוגתת הרמ"ה והרא"ש, דהרמ"ה סובר שמקודשת מספק דמשום אומדן דעתא דודאי שחררה מפקיעין ממונא, אבל גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתא להתירה בלא גט שחרור בין בהשיאו רבו בין בנושא שפחתו, אכן הרא"ש סובר דא"צ גט שחרור גם להפקיע האיסור, ורק הא דמצרכינן גט שחרור במשיא עבדו משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אזלינן בתר אומדן דעתא דודאי שחררו ומפקיעין אותו ממנו ומותר בבת חורין, הלכך גבי מקדש שפחתו דליכא למיחש שיאמר לא שחררתיה אפי' גט שחרור אינה צריכה עיין בסור ותמצא כן, והנה הר"ן והריטב"א בסוגיא דגיטין שם כתבו דאומדן דעת דהשיאו רבו הוי נמי כהודאה, וממילא מבואר פלוגתת הרמ"ה והרא"ש. דלשיטת הרמ"ה שסובר בהשיאו דבו דבת חורין אינו רשאי לישא בלא גט שחרור ואינה מקודשת כ"א מספק, הרי דסובר דהודאה שהאדון מודה ששיחררו לא מהני לענין איסור, ומשו"ה סובר גם במודה ממש דלא מהני בלא גט שחרור, דהודאה לא מהני כ"א לממון ולא לאיסור, משא"כ הרא"ש דסובר התם בהשיאו רבו דהאומדנא מהני גם להתירו בבת חורין בלא גט שחרור, כ"ש בהודאה גמורה דא"צ גט שחרור, וכיון שכן לא יוכל לפרש דחיישינן הוי ספיקא, ומשום ספיקא לא היה מותר בבת חורין, ובע"כ שהוכרח לפרש דחיישינן הוה ודאי דאמרינן שודאי שחרריו, והתוס' שפירשו כן, אפשר דסברי נמי בזה כהרא"ש, ולשיטת הרמ"ה דסובר בהשיאו רבו דמקודשת רק מספק, דאומדנא לא מהני לומר שודאי שחרריו איה"נ דיסבור כאן דחיישינן מספק.

אלא דבעיקר סברת הר"ן והריטב"א שכתבו דהודאה לא מהני בלא גט שחרור, והוכיחו זה מההיא דהשיאו רבו דאמרינן התם דבעי גט שחרור אע"ג שאומדן דעתינו שאם לא שחררו לא השיאו בת חורין, יש לפקפק בזה, דהא התם אינו הודאה ממש, ורק שאומדן דעתינו כן הוא והוה זה רק כאנן סהדי שבודאי שחררו, דלא דמי לעדים ממש, ובזה י"ל דאומדנא לא מהני להתירו בבת חורין. אבל הכא שאומר בפירוש ששחררו דהוה הודאת בע"ד דכמאה עדים דמי ועדיפא מעדים, דהא עדים אינם נאמנים להכחיש הודאתו, וא"כ מאן לימא לן שאינו נאמן גם לענין איסור, ומה ראיה מהתם דאינו כ"א אומדנא וכאנן סהדי דגריעי מעדים ממש, ואפשר לומר משו"ה לא מהני הודאת האדון לענין איסור, דכיון שאסור לשחרר עבדו א"כ כשהודה ששחררו משים עצמו רשע ואין אדם נאמן להשים עצמו רשע ואפ"ה לאפקועי ממונא סמכינן אהודאתו, דהא כתבו הפוסקים דדוקא לחייבו מלקות וכיוצא הוא דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע אבל לממון הודאת בע"ד כמאה עדים, וכמה סוגיות הש"ס מוכיחות כן, האומר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה. ובב"ק האומר גנבתי וכה"ג טובא דיכול לחייב עצמו בהודאת פיו אף שמשים עצמו רשע, וכ"כ הרשב"א וכל הפוסקים, וביותר יש להוכיח דהר"ן גופא סובר כן, דבכתובות דע"ב ע"א) גבי מאכילתו שאינו מעושר פריך הש"ס אי דידע נפרוש ואי דלא ידע מנא ידע הביא הר"ן בשם הראב"ד דליכא למימר בשהודית משום דאין אדם משים עצמו רשע, ומכאן הוכיחו המפרשים והראב"ד ס"ל דאפי' בממון נמי לא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים היכי דמשים עצמו רשע דהא לא מפסדינן לה כתובתה ע"י הודאתה במידי דשויא נפשה רשיעא, אכן הר"ן כתב לדחות דברי הראב"ד וז"ל ולי נראה דלהפסיד כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא משום דמלתא דלא שכיחא הוא לא אוקמה בהכי עכ"ל, הרי להדיא דהר"ן סובר דבממון לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ומהני הודאתו, וה"נ לענין איסור לא מהני הודאתו כיון דמשים עצמו רשע שעבר על העשה דלעולם תעבודו, דאין לומר דשמא שחררו לדבר מצוה כגון להתפלל בצבור וכדומה, דא"כ היה העבד נמי יודע מזה אחרי שנעשה איזה מצוה על ידו היה יודע מזה, ומדאומר העבד לא עשאני מכלל שלא נעשה מצוה על ידו ומשו"ה לא מהני הודאתו לענין איסורא רק דאפ"ה מפקיע ממונו דלממון מהני הודאתו, ובמה שכתבתי יש ליישב קושית המפרשים שהקשו על הר"ן שכתב דמשו"ה בעי גט שחרור להתירו בבת חורין משום דלענין איסור לא מהני הודאה, ונהי דמטעם הודאה לא מהני אכתי נהימני' גם לענין איסור מטעם עדות דהא עד אחד נאמן באיסורין בדבר המסור בידו, ומ"ש מבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל ובידו לגרשה, וה"נ נהימני' הואיל ובידו לשחררו. וגדולה מזה כתב בהשגות הראב"ד שעל האלפס"י בגיטין דאפי' למ"ד התם דאינו נאמן היינו משום חומרא דאשת איש, אבל הכא מהימן אפי' לאיסור וא"צ גט שחרור ע"ש, ולכאורה היה נראה ליישב דהא הטעה שמהימן הבעל לומר גרשתי הוא דוקא משום דבידו לגרשה, וכן קיי"ל דעד אחד אינו נאמן כ"א בדבר המסור לידו. אבל הכא לא מיקרי בידו לשחררו כיון דעובר בעשה הלכך אינו רוצה לעבור בעשה לפנינו ולא מיקרי זה בידו. אכן שוב חזרתי דהא כתבו התוס' לעיל שם דכל היכי שנפקע השעבוד אינו עובר בעשה דלעולם תעבודו. וה"נ דלענין הפקעת ממונו מהני הודאתו וכבר נפקע שעבודו למעשה ידיו, וממילא בידו לשחרר מעתה, אכן למה שכתבתי אין מקום לקושית המפרשים דנהימני' מטעם עדות כיון דאסור לשחרר לכן אינו מהימן לומר שעשה עבירה ושחררו וכדאמרי' בפ"ב דכתובות דעדים שאמרו אמנה היו דברנו אינם נאמנים כיון דעולה היא ועדים אעולה לא חתמי, ובשטמ"ק שם הביא בשם הא"ז דגם באומרים שלא עשו מצוה מן המובחר אמרי' נמי דאין נאמנים לומר שעשו מצוה שלא כהוגן, וא"כ כ"ש דאינו מהימן לומר האדון שעבר על מצוה מפורשת בתורה, ולא דמי לבעל שאומר גרשתי דמהימן, דלא עשה עבירה, וא"כ הוה עד כשר, אבל הכא אינו נאמן האדון לומר שעשה עבירה ודו"ק.

והנה הב"ח כאן הקשה דברי הטור אהדדי, דביו"ד (סי' רס"ז) פסק דיוצא לחירות ומותר בבת ישראל, ואילו כאן גבי שדה פסק דספיקא הוא ולא סמכינן אהודאתו לחוב לאחרינא ובקרבן נתנאל בגיטין מיישב לקושיא זאת דאפי' לשיטת התוס' והרא"ש דמפרשי דחיישינן הוה ודאי, לא סברי הכי כ"א בעבד דאיכא נמי אומדנא דאי לאו דידע רבו ששחררו בודאי לא היה מכשילו באיסור לישא בת חורין, משא"כ לגבי שדה דליכא אומדנא זאת, מפרשינן שפיר דחיישינן הוה ספיקא שאומר בדדמי ששחררו ע"ש, ודבריו תמוהים מאוד, חדא דאומדנא הזאת לא שייך כ"א היכי שרואה האדון שנושא אשה בפניו, או שהוא עצמו השיאו אשה, בזה י"ל דאי לאו דשחררו לא היה מניחו לעשות האיסור, אבל הכא שלעת עתה אינו נושא אשה ואולי לא ישא אשה לגמרי, לא יחוש האדון כ"כ לומר עליו ששחררו מחשש שמא ברבות הימים יגולגל שיעשה איסור עי"ז, וכולי האי לא יחוש, ועוד דהאומדנא זאת נחשב כאנן סהדי ולא עדיפא מהודאה ממש וכמו שבארתי לעיל, וא"כ לשיטת הרא"ש דסובר בהשיאו רבו דהודאה ממש ליכא התם, ורק האומדנא דאי לאו דשחרשו לא הוה עביד איסורא על ידו דסמכינן ע"ז לומר דודאי שחררו וא"ז גט שחרור, כ"ש הכא לגבי שדה דאיכא הודאה ממש, שהנותן מודה שנתן לו המתנה והודאת בע"ד דעדיפא מעדים כ"ש דעדיפא מאומדנא בלא הודאה דאינה לכל היותר כ"א כאצן סהדי, וא"כ כ"ש דלשיטת הרא"ש דהכא גבי שדה הוה לן להחזיק לודאי נתן לו את המתנה. ואתפלא גם על הב"ח שנתעורר להקשות קושיא זאת, דליכא שום רמז בטור שפוסק בשדה הוה ספק, הטור לא כתב ב"א היני שאין להנותן נכסים אחרים ממה לגבות שיכול הבע"ח לגבות משדה הזאת דאינו נאמן בהודאתו לחוב לאחרינא. וזה פשוט שאפי' בהודאה גמורה דמחזקינן אותה לודאי נמי לא מהני במקום שחב לאחרים בהודאתו, דהודאה לא מהני כ"א לגבי נפשי', אבל איה"נ דלגבי נפשי' מחזקינן זא לודאי ולא לספיקא וזה ברור. סעיף ה במחבר אמר כתבתי שדה פלונית לפלוני ונתתי לו בידו כו' הודאת בע"ד כק' עדים, שני הסעיפים הללו הם שני בבות בברייתא (גיטין ד"מ), בבא דרישא נתתי שדה פלונית לפלוני, דבזה חשובה הודאת נותן הודאה משום דאמרינן שמא זיכה לו ע"י אחר והמקבל לא ידע, ובבא דסיפא כתבתי ונתתי בידו דבזה ליכא לתרץ דברי המקבל כיון שאמר הנותן שנתן בידו משו"ה חשובה הודאת המקבל להודאה, ובש"ס שם קאמר מי אוכל פירות, רב חסדא אומר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין כו'. ובתוד"ה הודאת בע"ד כתבו וז"ל בנותן לא אמרינן הכי משום די"ל מחמת שהיה עוסק בנתינתו כו'. והא דבעי מי אוכל פירות, פי' בעלמא הוא כדמסיק עכ"ל, והמפרשים נדחקו מאוד בכוונתם בזה. ונ"ל לפרש כוונתם, דהא תינח אם היינו אומרים דהודאת הנותן נמי חשובה להודאה גמורה היה אפשר לפרש השאלה דמי אוכל פירות בפשיטות דהש"ס היה מסופק באמת מי אוכל פירות דכיון דהודאת נותן הוה הודאה גמורה דנתנה והודאת המקבל הוה כק' עדים דלא קיבלה. וכיון דאיכא הודאה כנגד הודאה והוה ספק גמור. משו"ה שואל מי אוכל פירות עד שיבורר הדבר, ולפ"ז השאלה דמי אוכל פירות הוה בלשון בעיא וכמו בכולה תלמודא דמתפ"ש הכי דבאמת ספוקי מספקא להש"ס בזה. אכן לאחר שכתבו דהודאת נותן לא חשיבה הודאה דפעמים סבור שקבלו מידו ואומר בדדמי, ולשיטתם שהבאתי בדבור דלעיל דהאי חיישינן הוה ודאי דהתם הודאת הנותן הודאה והודאת המקבל לא חשובה הודאה, ומשו"ה אמרי' דהוה ודאי, הרי נלמוד מזה דבמקום דהודאה של אחד הודאה גמורה והודאת השני לא חשובה כ"כ אזלינן בתר ההודאה החשובה למיחשבה כודאי, והודאה הגרועה אינו מועיל אפילו לשויא ספיקא בדבר, וה"נ דהודאת המקבל הוה הודאה מבוררת והודאת הנותן לא הוה מבוררת, צ"ל לפי"ז דהוה ודאי השדה של הנותן כיון דהמקבל הודה ששלו הוא, ואפי' ספק אין כאן בזה, דהודאת הנותן לא חשובה אפי' לאשוויי ספק, וא"כ מה שייך למיבעי בזה ומה מקום ספק יש כאן מי אוכל פירות, הא פשיטא הנותן אוכל פירות, וכמו דלא מיבעי בבבא דרישא דנתתי שדה פלונית, מי אוכל פירות, דהא בע"כ השאלה הוא רק על הסיפא דכתבתי ונתתי בידו, דאי גם על הרישא איך אפשר דסובר רב חסדא דנותן אוכל הפירות הא התם הודאת נותן הודאה גמורה הוא והמקבל הוא דצריך לאכול פירות, וע"כ דהבעיא הוא רק על הסיפא, ולמה לא מיבעי באמת גם על רישא, אלא ודאי דכיון דהודאה של אחד מבוררת היא והודאה של שני אינה מבוררת אין כאן שום ספק, דפשיטא שאותו שיש לו ההודאה המבוררת הוא שאוכל את הפירות, דההודאה שאינה מבוררת אינה חשובה אפי' לאשוויי ספק, ועוד איך קאמר רבה דמשלשין אחרי שודאי הוא לנותן, לזה פירשו דהשאלה מי אוכל פירות, לאו לשון בעיא וספק הוא כדמפרשינן בכל דוכתא, אלא לשון פירוש הוא, ובאמת לא פליגי וכו"ע סברי דנותן אוכל פירות, ורבה דאמר משלשין, היינו בבנו, ואין להקשות דאמאי לא מפרש כן גם ארישא, דהתם הא לא שייך הא דרבה משלשין אפי' בבנו. דודאי אפי' בבנו של הנותן כשאמר אבא נתן לך השדה נמי חשבינן זה להודאה גמורה וחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, דדוקא במקבל הוא דמצינן לחלק בבו או בבריה, דכשברי' אמר לא נתן אין זה הודאה גמורה, אבל בנותן אין חילוק ודו"ק

סימן רמו

סעיף יו ברמ"א האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם עיין בש"ך ס"ק ט"ו שתמה ע"ז דהא דין זה נלמד מקרע כסותי, ושם גופי' פטור אם לא אתא לידו בתורת שמירה, ועיין בקצוה"ח שמיישב בדברים נכונים מאוד, ואפשר עוד לומר עפמ"ש בשטמ"ק ב"ק שם לאחר שהביא כמה פרושים על מה דמחלק הש"ס התם בין אתא לידו בתורת שמירה או בתורת קריעה ודחה אותם כתב שהנכון כפי' בעל המאור שדוקא היכי שלא איבד בידים אלא פשע בשמירה הוא דמחלקינן בהכי ופטרינן כשלא אתא לידו בתורת שמירה, אבל היכי דאיבד בידים אפי' כשלא בא לידו בתורת שמירה חייב היכי דלא אמר לו בהדיא והפטר, וז"ל ונראין דברי בעה"מ דמפרש הכי הא דאתא לידו בתורת שמירה הא דאתא לידו בתורת קריעה, כלומר הא דמקשית ומדמית פשיעה לקריעה, לא דמי, דאע"ג דפטרינן לו מפשיעה כיון דאתא לידו בתורת קריעה לא פטרינן לו אם קרע בידים דלעולם מחייב בתשלומין עד שיפטור אותו בפירוש וה"ק קרא טעמא דלשמור דמחייב בפשיעה משום דאתא לידו בתורת שמירה, אבל אי אתא לידו בתורת קריעה לא מחייב לשומרו ואם נאבד בפשיעה לית לי' לשלומי ולעולם אי הוה קרע לו בידים מחייב דלא דמי מאן דעבד מעשה בידים למאן דלא עבד בידים דאפשר דמתרחיש ניסא ולא יבואו גנבים לדפוק בדלת אם הוא נסגר אם לאו אבל כי עביד בידים מיקרי מזיק גמור ואע"ג שצוה לקרוע כיון שלא פטרו בפירוש עכ"ל. ולפירוש זה לק"מ קושית הש"ך דבאכול עמי דהוה נמי כמאבד בידים ודאי דחייב כל זמן שלא אמר לו בפירוש והפטר, ואולי המוהרי"ח מפרש נמי כבעה"מ ושפיר יליף מהתם לחייבו כשלא א"ל והפטר ודו"ק.

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה