חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות שאלה
סימן שמ
סעיף א' בסמ"ע סק"א הביא דברי הע"ש דהשואל בית מחבירו ונשרף שלא מחמת השואל פטור ומשמע דאם מחמת השואל חייב, וע"ז השיג הסמ"ע דהא הע"ש גופא כתב דאין דין שומרים בקרקעות ע"ש, אולי כוונת הע"ש דאם כי בקרקעות ממש ודאי דאין דין שומרין אבל בבית דהוה תלוש ולבסוף חברו הוה כתלוש לענין זה ונוהג בו דין שומרים ובד"מ מבואר להדיא דבית חשיב כתלוש לענין שומרים כמ"ש הש"ך לעיל סי' צ"ה ואפי' אם הע"ש גופא כשהוא לעצמו סובר דבית חשיב כמחובר מ"מ אפשר שכתב זה אליבא דפוסקים דס"ל דחשיב כתלוש:
שם במחבר שאם שינה ועשה בה מלאכה אחרת כו' אפי' קלה ממנה תלינן דמחמת אותה מלאכה ששינה כו' ועיין בסמ"ע שפירש דהיינו דוקא שיש ענין לתלות המיתה מחמת השנוי הזה שנוכל לתלות דמחמת השינוי מתה ע"ש, ובט"ז השיג עליו דהא המ"מ יליף דין זה מעובדא דב"מ דצ"ו ההוא גברא דשאיל נרגא מחברי' ואיתבר ואתא לקמי' דרבא א"ל זיל אייתי סהדי דלא שנית בה ואפטר ומשמע שום שינוי בעולם ואפי' אינו גורם המיתה ע"ש, ולענ"ד מסתבר יותר כהסמ"ע דעיקר דין של המ"מ מה שלמד מהתם דאפי' למלאכה קלה נמי הוה שינוי הוא תמוה והראשונים לא פרשו הכי וז"ל הריטב"א התם אייתי ראי' דלא שנית בה כלומר שלא פשעת בה ושלא שנית להכביד במלאכתו ואיפטר עכ"ל, וכן בשמ"ק שם בשם תוס' שאנץ וז"ל זיל אייתי ראי' דלא שנית תימה ל"ל. סהדי להימני' בשבועה כו' ונראה מתוך כך שפל דברים המתקלקלים מחמת מלאכה לא מיפטר אלא בסהדי שלא שינה כו' משום דאין שום דבר רגיל להתקלקל מחמת מלאכה אא"כ מכביד עליהן יותר מן הראוי וקפשע עכ"ל, ועוד שם בשם הר' יהונתן דלא שנית כלומר שלא היית חוטב עצים על גבי אבנים שאם נדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונגע באבנים ומ"ה נשבר אין פשיעה גדולה מזו ע"כ, הרי מדברי כולם נלמד דבעינן שיכביד המלאכה שיהא ענין לתלות דמחמת זה השינוי באה המיתה ומיהו דברי המ"מ אפשר לתרץ דלפעמים מלאכה קלה יכולה להזיק יותר מכבידה דלא בקלות וכבידות המלאכה תלוי' מיתה, יש מלאכה כבידה שאינה מזקת וקלה ממנה המזקת, ולכן שפיר כתב המ"מ דאם אך יש ענין לתלות המיתה בשינוי הזה יהי' המלאכה כבידה או אפי' קלה חייב אבל שיהא חייב אפי' אין שם שייכות לתלות המיתה בשינוי הזה כהט"ז זה נגד כל הני ראשונים ודו"ק:
סעיף ב' בש"ך ס"ק ה' וכ"כ הרשב"א כו' עמ"ש בדבור הסמוך דהרשב"א לא ס"ל כהרמב"ן:
שם בסמ"ע ס"ק ז' דאמרי' כחישתה תחילת מיתתה ומשמע דבהוזל משלם כמו ששוה עתה ועמ"ש לקמן בסי' שמ"א מזה:
סעיף ג' בהג"ה אבל המשאיל לחבירו שונרא לרדוף עכברים כו' בש"ס דב"מ דצ"ז הובא שתי לשונות לשון אחד אם העכברים אכלוה לשונרא ומספקא אי הוה כמתה מחמת מלאכה או לא, וזהו שמביא הרמ"א כאן והאיכא דאמרי דהשונרא אכול עכברי טובא חבול ומת ועיין בסמ"ע שהקשה למה לא מביא לדין זה נמי ע"ש והנה בש"ס לא הוזכרה בבעי' השני' דטעם הפטור משום דמתה מחמת מלאכה כמו שמזכיר ללשון רש"י והיינו ודאי משום דבכה"ג לא הוה הפטור באמת משום מתה מחמת מלאכה אלא משום דהו"ל שלא תאכל ואונס הזה לא קביל עלי' וכ"כ הב"ח ע"ש וכן נ"ל להוכיח מהרשב"א דהן בעיקר הפטור דמתה מחמת מלאכה כבר קיהו בה הראשונים למה יפטור בזה, מי גרע ממתה כדרכה דלא אתא מחמת השואל, מתה מחמת מלאכת השואל לא כ"ש דחייב ותי' הרמב"ן דשואל לא קביל עליו כ"א האונסין דלא באו מחמת פשיעת משאיל אבל דאתו מחמת פשיעה דמשאיל לא קביל, והכא המשאיל פשע דמידע ידע דלמלאכה קא בעי לה והו"ל לעיוני אם בת מלאכה היא או לא, וכיון דלא עיין איהו דאפסיד אנפשי' ע"ש, והרשב"א תי' דכיון דהדרך ליכחש מחמת מלאכה ומידע ידע דעבידא לכחושי בשרה, ואפ"ה לא שם לי' מעיקרא בכחשא, וכיון דלא קפיד בכחשה אף במתה כולה לא קפיד דמה לי קטלה כולה או פלגא הובא דבריהם בשמ"ק ועיין בש"ך ס"ק ה' דלאחר שהביא דברי הרמב"ן כתב וכ"כ הרשב"א, ולא אדע הא בהדיא כתב הרשב"א טעם אחר, ולטעם הרשב"א א"א לפרש דאכלה עכברי טובא הוה מתה מחמת מלאכה דהא הכא לא שייך סברתו, דסברתו לא שייך כ"א בשאלה לעשות מלאכה, דע"י מקצת מלאכה הוכחשה, וע"י הרבה מתה משא"כ היכי דמתה ע"י רוב אכילה לא שייך דע"י מקצת הוכחשה אלא אדרבה אם לא אכלה כ"א מקצת לא היתה כחש כלל, ועוד היתה משובחת וא"כ ליכא ראי' דלא קפיד, וא"כ למה יפטור באכילה טובא, וזה קושיא גדולה על הרשב"א, אע"כ דס"ל דבאמת הא דפטור באכלה טובא לאו משום מתה מחמת מלאכה הוא אלא משום דהו"ל שלא תאכל ופשטה מעצמה וז"ב בדעת הרשב"א, ולפ"ז א"ש דברי הרמ"א דלא זכר כאן לדין דאכ טובא, דפטור זה לאו משום מתה מחמת מלאכה והרמ"א נקט הכא רק פטור דמחמת מלאכה, וא"כ הפוסקים לא הבינו כן בפטור דאכלה טובא, מ"מ על הרמ"א לא יקשה תו אם יסבור כהרשב"א דודאי מפרש הכי ובב"ח כתב דגם הרא"ש מפרש כן ובשגם שהוכחתי דמש"ס גופא מוכח כן מדלא הזכיר בזה טעם דמתה מחמת מלאכה כמו שהזכיר ללשון ראשון ודו"ק:
שם בהג"ה אבל אם לא הרגיש מיד לא יוכל לישבע כו' ולכך חייב כמ"ש הש"ך דמתוך שאיל"מ ועיין בקצוה"ח ולעיל בסי' רצ"א הארכנו בזה ע"ש:
סעיף ד' במחבר השואל בהמה חייב כו' במנ"ח מצוה נ"ט נסתפק היכי שהמשאיל נהנה ג"כ בפחות מפרוטה אם השואל חייב באונסין מי אמרינן כיון דיש הנאה גם למשאיל ולא הוה כל הנאה של שואל אין חייב באונסין או שמא דהנאת פחות מפרוטה לא מיקרי הנאה ע"ש שנאמר בספק, ומה דמספקא להמנ"ח פשיטא לקצוה"ח כאן סק"ה דכיון דכללא דשואל שיהא כל הנאה שלו אם השואל נתן להמשאיל אפי' פחות משו"פ תו לא חלה עליו דין שואל כיון שגם המשאיל נהנה קצת ע"ש ובחדושנו לעיל סי' ע"ב שהארכנו בזה:
שם בהג"ה וי"א דלא בעינן משיכה אלא מיד שנסתלקו הבעלים עמ"ש לעיל בסי' רצ"א מזה:
סעיף ח' במחבר ואם א"ל השואל שלחה לי ביד בנך או ביד עבדך וכו' שלוחך כו' חייב. תמהו הראשונים כיון דהמשאיל שלחו ע"י שלוחו שהוא כמותו למה יתחייב והא הוה שאילה לבעלים, ולכאורה אינו מובן תמיהתם דאם נימא דמה ששלח ע"י שלוחו הוה כאילו המשאיל עצמו הוליכה א"כ בלאו האי טעמא דשאילה בבעלים הו"ל לפטור, דהא לא נפיק אכתי מרשותו דמשאיל כיון דהוא עצמו מוליכה וכדפריך בב"מ שם דצ"ט על עבדו, והא יד עבדו כיד רבו, ולא נפיק מרשותי' דמשאיל, והוכרח שמואל לתרוצי דמיירי בעבד עברי דלא קנה גופו, אבל אכתי מטעם שלוח יהא נחשב כאילו הוא עדיין ברשות בעלים, דעבד עברי לא גרע משלוח דעלמא, ועדיפא הו"ל להקשות דהא אין כאן שאילה כלל כ"ז שהוא ביד השליח, ולמה להו להקשות מטעם שאילה בבעלים, וי"ל דמשו"ה הקשו הראשונים מטעם שאילה בבעלים, דבזה יפטור אפי' לאחר שיגיע כבר ליד השואל כיון דבתחילת השאילה הי' בעליו עמו, ואמנם בעיקר הקושיא אפשר לומר דנהי דבעשיית שלוח לא בעינן עדים וקנין מ"מ זה בעינן שימנה אותו לשליח ויאמר לו הוי שלוח לדבר זה, אבל אם שלח סתמא ע"י אחד ולא מינה אותו שיהא שליח לא הוה שליח כלל להחשב כמותו, ועיין לעיל סי' קכ"א ובנה"מ סק"ד, ולזה י"ל דשלוחו דקאמר הכא לאו שלוחו ממש הוא שמינה אותו בתור שלוח אלא שכירו ולקיטו או אדם אחר מעלמא דלא מיקרי כלל כשליח שיהא תחתיו דמשאיל, והשואל אפ"ה חייב כיון שע"י מצותו ובקשתו עשה המשאיל כן, דהוא ביקש כן שבאם יזדמן לפניו ע"י מי לשלוח שישלח לו, וכמו דשלוחו דשואל דנקיט, דבע"כ הכי יתפרש דלאו שלוחו ממש וכדאיתא בנמוק"י, והנה בס' מ"ה ראיתי שרצה ליישב קושיא הזאת וכן קושית התו' ב"מ דצ"ט בד"ה באומר הכישה דהקשו נמי כיון דשליח ע"י עבדו הוה שאילה בבעלים עפמ"ש שם בש"ס דצ"ז ע"א איגלאי מלתא דלמיסר טעינה הוא דנפיק, ובהג"א הביא בשם ראבי"ה ללמוד מזה דאם השואל רצה לעשות לעלות על הסוס ותפס המשאיל אכתגריי"ץ דהיינו כסא או ספסל בשעה שהוא עולה על הסוס דאין זה שאילה בבעלים, שאין כוונתו של משאיל להנאת שואל אלא להנאת סוסו מתכוון שלא יגלוד עורו כשהוא עולה ע"כ, וה"נ י"ל גם כאן כיון שנותנו לעבדו או לשלוחו שיזכה בהן השואל, א"כ מתחייב באונסין מיד שיצא מרשותו והו"ל תועלת המשאיל שיתחייב באונסין קודם שיהא לשואל הנאה, לכן לא הוה שאילה בבעלים ע"ש, ובמחכ"ה דברי שגגה הם, דהכא לא הוי שום הנאה למשאיל במה שיתן ע"י עבדו, דהא ס"ס השואל רוצה הוא להביאה לביתו, ואם לא ישלחנה המשאיל ע"י שלוחו ישלח גם השואל שליח או הוא עצמו יבא לקחתה ואז כ"ש שיתחייב השואל באונסין, ולא דמי לההיא דהג"א דהתם אם לא יתפוס המשאיל הכסא, השואל לא יהדר אח"ז, אלא יעלה על הסוס בלא זה, דלא איכפת לי' בהגלדת עור הסוס, ולשואל אין הנאה מזה, ובע"כ רק טובת המשאיל לחוד הוא, משא"כ הכא הוי להיפך דהשואל מוכרח הוא להביא מיד הפרה לביתו למלאכתה הוא צריך, ואם לא ע"י שלוח דמשאיל, יהי' מוכרח הוא לשלוח אחרי', ונמצא דלמשאיל אין הנאה, דס"ס יהי' אחריות דאונסין משיצאה הפרה מביתו אף ע"י שליח דשואל, וכל ההנאה אינה אלא לשואל, דאינו מוצא בנקל שליח, ושפיר הוי שליח בבעלים, לולי התי' שכתבו התו' והראשונים דשליח דהכא כיון שהשואל אמר למשאיל שישלח ע"י שליח לא נחשב כלל כשלוח דמשאיל אלא כשלוח דשואל שמזכה לשואל על ידם וכמ"ש הראב"ד, או כתי' הר"ן דהכא לאו מטעם שליחות אלא מטעם ערבות חייב באחריות דהמשאיל הוציא בהמתו למסרה לאותו האיש ע"י מצות השואל והוה כערב הלכך לא שייך כאן פטור דבעלים ודו"ק:
סעיף ז' במחבר א"ל השואל הכישה במקל והיא תבא מאלי' כו' אין השואל חייב עד שתכנס לרשותה זהו לשי' לעיל בסעיף ד' דלענין חיוב מזונות אינו חייב עד שימשוך וכשיטת הרמב"ם, ועיין בש"ך שתמה על הרמ"א דלעיל בסעי' ד' הגיה שם הרמ"א די"א דלא בעינן משיכה אלא מיד שנסתלקו הבעלים וכדעת הרא"ש, וכאן סתם כדעת המחבר ולמה לא הביא כאן נמי דעת הרא"ש דחולק ונ"ל ליישב בטוב טעם עפמ"ש התוס' ב"מ דצ"ט ע"א בד"ה כך תקנו דשומר חנם וש"ש חייבים בדיני חיובם מיד כשנסתלקו הבעלים ולא בעינן משיכה ושואל בעי משיכה דוקא ובגוף הדין דפסקו דשואל מדאורייתא נמי לא קנה אלא במשיכה ראיתי בבאור הגר"א שעל הרא"ש שם דתו' לשיטתייהו אזלי לעיל שם בד"ה אמר שמואל דפסקו כשמואל דהכישה במקל לא מהני, וא"כ כ"ש דסלוק השמירה לחוד לא מהני ע"ש, אלא דאכתי קשה טובא טעם הדבר לחלק בין שו"ח וש"ש לשואל, ובשו"ח וש"ש לא בעינן משיכה, דלכאורה מוזר החילוק הזה והלא אדרבה כיון דשואל כל הנאה שלו כ"ש שיתחייב מכי סלקו הבעלים משמירה, ונ"ל טעם נכון לחלק זה דבשלמא חיובא דשו"ח, דהיינו פשיעה וכן חיוב דש"ש דהיינו גניבה החיובים הללו תלוים ברצון ויכולת השומר דאם ירצה לא יפשע בשמירתו ולהכי שפיר אמרי' דמיד שנסתלקו הבעלים מן השמירה ודאי דעל השומר מוטל לשומרה ולא יניח ממון חבירו לאיבוד, וכן מחויב לשומרה מגניבה, אבל חיוב דשואל דהיינו אונסין שאין זה תלוי כלל ברצון ויכולת השומר דאפי' אם ירצה לשומרם כראוי לא יוכל לשומרם מאונס, ובשואל גופא הוה עיקר חיובו משום דכיון דלזמן השואלה הוה כל הנאה שלו אמרינן דכשלו הוי ושלו הוא דאתניסה, וכמבואר בחדושנו לקמן סי' שמ"ו ולהכי כל זמן שלא משך ליכא לחייבו באונסין דלא שייך הכא לחייבו משעת סילוק השמירה כיון דהחיוב לאו משום שפשע בשמירה הוא וזה נכון, ולמ"ש מיושב מאוד דברי הרמ"א שלא הגיה כאן כלום, דהרמ"א בחר להכריע כן כסברת התו', דאע"ג דס"ל לתו' נמי דמשעה שנסתלקו הבעלים חייב השומר כסברת הרא"ש אפ"ה בהא יפלגו על הרא"ש, דהרא"ש סובר כן לענין חיוב אונסין דשואל נמי, והתו' סוברים דא"א לחיובי משום הכי כ"א בדבר שביד השומר לשמור ולעשות וכמו בשו"ח וש"ש, אבל באונסין דשואל לא מחייב כ"א במשיכה ובדרך זה המסתבר טובא הלך גם הרמ"א, ולהכי בסעיף ד' דשם מזכיר המחבר רק חיוב דמזונות ולא חיוב אונסין, ולענין חיוב מזונות שתלוי ברצון השואל, בזה דין שואל שוה לשו"ח וש"ש, ולכן הכריע הרמ"א שם כדעת הרא"ש דמיד שנסתלק חייב דדבר מסתבר הוא דכיון שהבעלים נסתלקו ממנה שמחויב השומר להאכילה, דמי יאכילנה אם לא הוא, אבל כאן דמיירי רק לענין חיוב אונסין שפיר הכריע הרמ"א כהמחבר ולא הביא לדעת הרא"ש כלל, משום דבזה מסתבר דברי המחבר דסלוק שמירה לא מהני לענין זה וכסברת התו' דהתו' הוו כמכריעים בין הרמב"ם להרא"ש הרמב"ם ס"ל שבשום דבר לא מהני סלוק שמירה והרא"ש סובר דבכל דבר מהני סלוק ואפי' לענין חיוב אונסים נמי, והתו' הם כמכריעים דלענין חיובא דשו"ח וש"ש ומזונות חייב משעת סלוק, ולענין חיוב אונסין משעת משיכה דוקא, ובעקבות התו' הלך גם הרמ"א ודו"ק:
סימן שמא
סעיף ד' במחבר חשבו שהוא של אביהם וטבחוה ואכלוה כו' ואם הניח להן אביהן נכסים משלמין כו' לא הזכיר המחבר דחייבים לשלם כשהניח להם אחריות כ"א אטבחוה ואכלוה, אבל אם מתה מעצמה פטורים אפי' כשהניח להן אחריות, ואמנם דכן מוכח בש"ס דכתובות דל"ד ע"ב דהכי איתא התם אמר ר"פ היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור ומשום דהו"א דמשעת שאילה אתחייב באונסי' וקדים חיוב הממון לחיוב דמיתה בעבור שחילל השבת קמ"ל דכיון דכל מה דאיתא הדרא בעינא ההיא שעתא דטבח קא גזול לה ובאים כאחת ואמרינן קלב"מ, ותו אמר התם אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה כו' מתה אין חייבין באונסי כסבורין של אביהן וטבחוה כו' הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם איכא דמתני לה ארישא כלו' על דין דמתה, ופרש"י להאי הניח אביהן אחריות נכסים ואמרינן דאפי' במתה חייבין לשלם בכה"ג כשהניח להן אחריות נכסים דאשתעבוד נכסים דאבוהון מחיים משעת שאולה ואיכא דמתני לה אסיפא היכא דטבחוה דאם הניח להן אחריות נכסים משלמין תשלומי מעליא ולא בזול מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא כשטבחוה ופליגא דר"פ דאמר משעת ההיא שעתא דטבח הוא דאתא חיובא ולא משעת שאלה, ומאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא, ואם מתה לא מחייבי לשלומי ולא אמרי' אשתעבוד נכסי דאבוהון משעת שאלה והיינו דר"פ דאמר לעיל לא אמרי' משעת שאלה רמי עלי' תשלומין אלא משעת אונסין, הרי הוא הצעת הסוגיא ופירושה לשי' רש"י ע"ש, והיינו ממש כהמחבר דודאי קיי"ל כמאן דמתני לה אסיפא דוקא דלשון זה אתיא גם לר"פ, ואולי ללישנא דמתני לה ארישא צ"ל דלא כר"פ, והיינו דפסק המחבר דבמתה אין חייבין אפי' כשהניח אביהן אחריות נכסים, ודוקא בטבחוה הוא דחייבין בכה"ג שהניח להן נכסים והיינו כר"פ, אכן ידוע שהרמב"ם פ"א משאלה פוסק שגם במתה מעצמה חייבין בהניח נכסים, וכבר הקשו עליו המפרשים דפסק דלא כר"פ, ועיין בכ"מ שם שתי' דהרמב"ם אינו גורס בגמ' ופליגא דר"פ, ונראה בטעמו משום דבאמת מהענין דר"פ דמיירי לענין קלב"מ לדין זה, הא יש לומר שגם ר"פ מודה דלענין חיוב היתומים חייבין לשלם גם במתה כשהניח להן אחריות נכסים, דע"כ לא קאמר ר"פ דלא אמרינן משעת שאלה חייב באונסין היינו שאינו נגמר חיוב התשלומין כ"א עד שעת טביחה, אבל באמת דאח"כ כשטבחה הוה מחויב למפרע, ולכן גבי אחריות מיקרי שהאב הי' מחויב כיון דבשעה שקיבל השמירה נתחייב לשלם אם יאבד אח"כ, והא דאמרינן קלב"מ, היינו משום דלענין קלב"מ בעינן שגמר החיוב יהי' מעיקרא וכל זמן שלא נגמר החיוב לא מיקרי בר חיוב דמעיקרא לענין שלא נאמר קלב"מ, ושפיר מיושב דעת הרמב"ם דמוחק הגרסא ופליגא דר"פ, אכן באמת א"א לומר כן דהא בסוגיא דהתם גופא מוכח דאפי' כשלא נגמר עוד החיוב, אלא שנתחייב לשלם כשיאבד מיקרי בר חיוב גם לענין קלב"מ דהכי אמרינן התם הי' גדי גנוב לו בחול וטבחה בשבת חייב ואמאי חייב נימא נמי התם כיון דגמר החיוב הוה כשטבח, ונמצא דשני החיובים באים כאחד בשעת הטביחה אע"כ כיון דבשעה שגנב מחויב הוא בתשלומין מיקרי בר חיוב מעיקרא, אע"ג דחיוב דשעת הגניבה לא היתה כ"א על תנאי לכשתאבד, דהא כל זמן שהיא בעולם אין עליו חיוב לשלם רק מחויב להחזיר החפץ, ומה שמחויב להחזיר החפץ ודאי שלא נקרא זה בר חיוב, וכמו שהוכחתי בחיבורי לכתובות מהא דגנב וטבח בשבת דפטור מטעם קלב"מ ואמאי לא נימא כיון דבשעה שגנב הי' החפץ בעין ומחויב להחזירו אפי' כשגנב בשבת, דבדבר בעין לא אמרי' קלב"מ וכמבואר בסנהדרין, אלא ודאי שמה שמחויב להחזיר החפץ לא מיקרי זה חיוב לענין שלא נימא אח"כ קלב"מ, דדוקא היכא דמחויב בתשלומין מיקרי חיוב לענין זה אע"כ שעיקר החיוב בההיא דגנב בחול הוה משום דמחויב בתשלומין לכשתאבד, והרי לנו שאע"ג דלא נגמר החיוב מיקרי נמי בר חיוב, וא"כ ה"נ גבי שאולה אם אך נימא דחיוב תשלומין יש עליו משעת שאלה לא הו"ל למימר קלב"מ ומדאמר ר"פ קלב"מ בזה, מכלל דבשעת שאולה אין עליו שום חיוב ורק החיוב בא אח"כ כשטבחה ואפי' התחלת החיוב לא הי' מקודם, וא"כ לר"פ ודאי פטור לשלם במתה אפי' אם הניח נכסים, ומאן דמחייב בע"כ דפליגי אר"פ ויוחזר אפוא הקושיא על הרמב"ם מה דפוסק דגם במתה חייב לשלם, חדא דהוא דלא כר"פ ועוד הא איהו גופא בפ"ג מהלכות גניבה פוסק לדר"פ לענין קלב"מ, ונראה כמ"ש בשמ"ק הובא כאן בקצוה"ח דודאי הרמב"ם לא יגרום ופליגא דר"פ ויסבור דבדין זה גם ר"פ מודה דחייב לשלם, רק לא מטעם הכ"מ כ"א מטעמא אחרינא דבאמת סובר ר"פ דהתחלת החיוב בא משעת שאלה רק שלא יצא לפועל עד שיאבד מן העולם ולהכי בהניח נכסים חייב כיון שמחויב הוא מחיים, אכן כ"ז הוא רק במתה כדרכה דהוה הכל החיוב הראשון דמשעת שאלה, משא"כ בטבחה דכיון דטבחה גזול להו ונתבטל חיוב הראשון דמשעת שאלה והוה חיוב חדש, וכיון דהחיוב החדש הי' בשבת פטור דהחיוב הראשון הרי נתבטל ובחיוב השני אמרינן קלב"מ ע"ש, ודומה לזה הוא בב"מ דצ"ט שכרה בבעלים ושאלה שלא בבעלים אתיא שאלה שלא בבעלים ומפקעה חיוב הראשון כן נ"ל נכון בכוונת הרמב"ם ומעתה יהי' פירוש הש"ס דכתובות כן סד"א דמשעת שאלה נתחייב באונסין קמ"ל פי' לא דקמ"ל דליכא חיוב משעת שאלה, דהא זה ודאי שגם לר"פ יש חיוב משעת שאלה אלא דקמ"ל שהחיוב נתבטל עתה דס"ד דהחיוב הראשון קאי וקמ"ל דנתבטל ודו"ק:
ואמינא עוד להוסיף בזה דרש"י ורמב"ם לשיטתייהו אזלי בפירוש דלעיל דהנה שם בדברי ר"פ דהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דפטור הי' הגרסא דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה ורש"י מוחק ההיא דאם אין גניבה כו' כיון דשואל בלא"ה פטור מכפל דאין כפל אלא בגנב כו' והקשיתי שם דהא כיון דברשותא דמרא קיימא א"כ הא יוכל עתה לגונבה ע"י שטבח אותה דהטביחה גופא הוה קנין משום שינוי מעשה ומה לי אם תחלה בשאלה בא לידו הרי בטביחה זו גונבה עתה ונתחייב כפל, וכתבתי שזהו סברת רש"י דכיון דמעיקרא בשאילה בא לידו, אפי' כשגנבה, אח"כ לא נעקר החיוב של שאילה כיון שגם על שאילה מחויב באונסין, ואין על מה לחול חיוב דגניבה, כיון דכבר מחויב ועומד מטעם שואל, ולא נתבטל עי"ז חיוב הראשון, והתשלומין הוא על החיוב הראשון דקדים שהוא שואל דלא שייך כפל, וא"כ כיון דרש"י סובר דחיוב דגניבה לא מבטל חיוב דשאילה, ממילא א"א לומר דר"פ סובר דבאמת יש התחלת חיוב מעיקרא משעת שאילה ואפ"ה אמרי' קלב"מ מטעם דעתה כשטבח נתבטל החיוב כיון דאיהו סובר שהחיוב אינו מתבטל, ובע"כ דר"פ סובר שאין שום חיוב בתשלומין משעת שאילה וממילא מוכרחים לומר דמאן דמחייב לשלם במתה בהניח נכסים פליג אדר"פ, ושפיר גרס בגמ' ופליגא דר"פ. אכן הרמב"ם גורס התם אם אין גניבה אין טביחה ומכירה ומוכח מזה שסובר דגניבה דבתר הכי מבטל לשאלה דמעיקרא וכמ"ש הש"ך כאן, א"כ יוכל לסבור דבאמת יש חיוב תשלומין גם משעת שאולה, והא דאמרינן קלב"מ היינו משום דאותו חיוב נתבטל אבל היכי דלא נתבטל יש התחלת חיוב משעת מעיקרא וגם ר"פ מודה בהניח נכסים שחייב לשלם, וזה נכון, ולפ"ז יצא לנו מחלוקת חדשה דלשי' רש"י מוכרחים לומר דר"פ סובר שאין התחלת חיוב משעת שאלה, ולרמב"ם יש התחלת חיוב גם משעת שאלה, ונ"מ לענין כמה דברים כגון אם מיקרי זה כא"י אם פרעתיך או כא"י אם נתחייבתי וכמ"ש הנמוק"י והש"ך לעיל סי' רצ"א ועוד לענין הוזלה אח"כ ומתה דלרש"י אין משלם כ"א כמו ששוה בשעת הוצאה מן העולם כיון שרק עתה הוא החיוב, ולרמב"ם משלם כמו שהיתה שוה בשעת שאילה כיון דהחיוב הוא מעיקרא והנה במחבר לעיל סי' ש"מ מבואר דבנכחשה ומתה מחויב לשלם כמו שהיתה שוה בשעת שאילה, ופי' שם הסמ"ע משום דהכחשה הוא תחילת מיתה, משמע דבהוזל משלם כמו ששוה עתה והוא כרש"י, אכן גם ברמב"ם כתוב בזה הלשון ולכאורה לשי' הרמב"ם הוה צריך לשלם כדמעיקרא:
סעיף ו' בהג"ה ואפי' החזירו למשאיל כו' ועיין בנה"מ ס"ק י"ב מה שהקשה על הסמ"ע דהא כשאמר בטובתך לדעת הרי"ף ורמב"ם הוא שאול לעולם ע"ש, ולענ"ד אין כאן תמי' כלל דלרש"י עצם לשון דבטובו משמע לעולם וע"ז א"צ לשום קנין, ועיקר הקנין כי אתא היינו רק להכי להיכי דאהדרי' שיכול לחזור וליקחו, אבל לפי' הרי"ף דבעצם הלשון דבטובתך אין משמע כלל לעולם וכמ"ש הרא"ש שם, ורק משום הקנין היתר אמרי' דלטפויי אתא שיהא שאול לעולם וא"כ די לן לטפויי כשלא החזיר למשאיל שיהא שאול לעולם אבל כי החזיר מנ"ל לומר שיכול שוב לחזור ולקחתו ועמ"ש לעיל ס"ס קצ"ה:
סעיף ח' במחבר האומר לחבירו השאילני שוקת סתם ונפל חוזר בונה כו' א"ל השאילני מקום שוקת כו' והוא שלקח ממנו בקנין ע"ז, פי' רק אסיפא לחוד קאי דכי אמר לו השאילני מקום השוקת דבעי לזכות בכולה ארעא לחפור בה כמה גרגותני בעינן קנין ולא סגי בקנין החזקה שהחזיק בקרקע בחפירה הראשונה כ"א לההוא גרגותא לחוד ולא לזכות בכולה ארעי לחפור בה כמה חפירות, ולהכי בעינן קנין מיוחד, אבל ברישא לענין עצם השוקת לא בעי קנין מיוחד מן הבעלים ורק קנין שעשה בקרקע, שטר או חזקה מהני והכי מפורש בשמ"ק ב"מ דק"ג שמכוון גם לרש"י שם ד"ה קנו מיני' באופן זה:
סימן שמג
סעיף ב' במחבר שומר שכר לזמן כיון שכלה זמנו כלתה שמירתו ואפי' הוא עדיין בביתו אינו עלי' אלא שו"ח נ"ב דהיינו אם בתחלת השמירה לקח מבית בעלים לשמרו בבית השומר בזה שפיר אמרינן דלא יסולק עדיין עד שיגיעו לרשות בעלים, אבל כשהשמירה הי' בבית בעלים כגון ששכר הפועל לשמור בביתו משכלה הזמן שוב אפי' שו"ח לא הוי ועמ"ש לעיל בסי' ס"ו מזה:
והנה בשמ"ק ב"מ דפ"א הביא בשם הריטב"א דש"ש בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו הוה ש"ש עליו עד שיאמר לבעלים טול את שלך וכמו גבי אומן דבעינן שיאמר גמרתיו ע"ש, הובא כאן בקצוה"ח, ולא נהירא דמסתבר לומר דכיון שהגיע הזמן כלתה שמירתו וכמו גבי שואל דכלתה שאילתו מעצמו כמבואר כאן דבשואל כלתה שאילתו ממילא, ולאומן לא דמי דהא דבעינן באומן שיאמר גמרתיו, היינו משום דבלא זה לא ידעו הבעלים שגמר אומנתו ושכלה הזמן, אבל בדבר שיש לו זמן קבוע לא בעינן שיאמר לו ולכשיגיע הזמן ממילא כלתה שמירתו, וכן משמע מלשון רש"י ב"מ שם בד"ה הא גמרתיו, דאמירתו גמרתיו בעינן בכדי להודיע לבעלים שכלו ומי האומנות, וכן בב"י כאן למד ש"ש משואל דבכלה הזמן כלה שמירתו ע"ש:
סימן שמד
סעיף ב' במחבר כשמשלם השומר שמין לו השברים כו' ובסמ"ע סק"ד כתב דילפינן לה מדכתיב והמת יהי' לו וקי"ל לו לניזק, ואינו מובן דהא מקרא דהמת יהי' לו ילפינן למזיק אבל בשומר קרא אחרינא כתוב עד הטריפה לא ישלם ודרשי' עד הטריפה הא טריפה עצמה לא ישלם וכמבואר בב"ק ד"י ועביד התם צריכותא למה הוצרך לכתוב בשומר ולא יליף ממזיק ע"ש, והנה בס' ים התלמוד הקשה לשי' הרמב"ם דחיוב דשומרין הוא משעת משיכה, וא"כ היכי ס"ד דלא לכתוב קרא גבי שומר ונילף ממזיק הא לא דמי כלל, דבשלמא מזיק דבא החיוב בשעת ההיזק ולכך אין המזיק מטפל עצמו בנבילה, ולא חייבתו תורה כלל רק עד כדי השלמת ההיזק למה ששוה הנבילה, משא"כ גבי שומר דהחיוב הוא משעת משיכה והי' עליו חוב לשלם לבעלים או הבהמה כולה אם היא בעינה או ממון דמי שויה וכי יעלה על הדעת לסלק לבע"ח בנבילה כיון שחיוב זה בא עליו קודם ההיזק ע"ש, ולכאורה יש להוסיף מיא וקמחא ולחזק קושיתו דכדבריו ממש כתבו התו' ב"ק די"א בד"ה אין שמין דמשו"ה אין שמין לגנב ולגזלן וכן שואל משום דקנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים וכן השואל קנאו משעה שהוציא מרשות בעלים אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק ע"ש הרי להדיא כחילוק הגאון בעל יה"ת, אכן באמת מן התוס' הללו יהי' מיושב גם כאן, דהא התוס' שם הביאו לן הירושלמי דבגנב וגזלן כתיבי קראי ע"ז דאין שמין בגנב ילפינן מקרא דחייב שנים ישלם ובגזלן מקרא דאשר גזל, וא"כ קשה טובא למה לן קראי ותיפוק דסברא הוא דכיון שקנו זה מיד כשהוציאו מבית בעלים ודאי שצריכים לשלם בכסף ממש ומצאתי שהשמ"ק הקשה כן ותי' דאי לאו קראי לא הוה אמינא הכא אלא העיקר משום דכתיבי קראי וכיון דאית לן קראי אז תלינן טעמא משום דקנו ע"ש, הרי להדיא דבלא קרא מפורש מסברא לא הוה אמינא דעל הגנב והשומר לטפל בנבילה, ומיושב גם כאן דכל זמן דליכא קרא הוה שפיר ס"ד למילף דגם בשומר הבעלים מטפלים בנבילה, ואכן שוב התבוננתי דשפיר הקשה דבאמת יש להבין דברי השמ"ק דהכל טעמא מאי כיון דקנו, הסברא הוא דצריך לשלם דמי מעליא ולמה צריך קרא בגנב וגזלן, וצ"ל משום דבלא קרא הוה ילפינן זה מקרא דטריפה לא ישלם שנא' בשומר דנמי קני משעה שמשהה ואפ"ה גלי בי' קרא דבעלים מכפלים בנבילה הוה"ד גבי גנב וגזלן נמי, ולכן איצטריך קרא גבי גנב וגזלן דלא נילף זה משומר, וא"כ היינו דוקא לבתר דכתיב קרא דטרפה לא ישלם, אבל כשאנו דנין בב"ק על עיקר קרא דטריפה לא ישלם גופא דלא לכתוב ונילף לגבי' ממזיק, ע"ז שפיר הקשה דהא מן הסברא הוה מחלקינן בין מזיק לשומר והיכי ס"ד לדמותם להדדי ודו"ק כי זה ברור:
סימן שמה
סעיף א' במחבר המשאיל אומר שאולה מתה כו' מתוך שאינו יכול לישבע משלם, הטעם הזה פשוט ומבואר בש"ס דב"מ דצ"ז דפריך ממשנה זאת לימא תהוי תיובתא דרב נחמן דסובר ברי ושמא לאו ברי עדיף, ומשני דמיירי בשיש עסק שמועה ביניהן בתוך שאיל"מ אלא דבפנ"י שם כתב דבר חדש, דלר"נ הוה באמת עיקר החיוב בכאן משום ברי ושמא ברי עדיף דא"א לומר דטעמא דר"נ הוא משום מתוך שאיל"מ דהא ר"נ לית לי' הדין דמתוך שאיל"מ וכמ"ש בתוס' דר"נ עבד עובדא בשניהם חשודים דיחלוקו, אע"כ עיקר החיוב הוא משום ברי ושמא, ואפ"ה הוצרך הש"ס התם לטעם דעסק שבועה דברי ושמא לא מהני לר"נ כ"א בהצטרפות איזה חזקה עם הברי וכמ"ש ר"נ בכתובות די"ב ע"כ לא אמר ר"ג ברי עדיף כ"א התם דאיכא חזקה דגופא אבל היכי דליכא חזקה מודה, והנה ביש עסק שבועה דהיינו מודה במקצת איכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו לסייע למעלת הברי, דליכא למימר דחזקה זאת נסתרת ע"י חזקת הנתבע, דאין אדם מעיז פניו, דהא במודה במקצת אמרינן דמשתמיט ולא להעזה מכוון, ולכך הוכרח לאוקמי כשיש עסק שבועה, דבזה איכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו לסייע למעלת הברי, אבל באין עסק שבועה דהיינו בכופר הכל ליכא חזקה דאין אדם תובע משום דחזקה דאין אדם מעיז סותר אותה ולא נשאר כ"א ברי לחוד דזה לא מהני והיסוד להחידוש הזה בנה על דברי רש"י ופי' התם בד"ה חייב לשלם דברי ושמא ברי עדיף, ולכאורה קשה הא מוקי לה בגמ' בטעמא אחרינא משום דיש עסק שבועה, א"ו דבאמת גם לר"נ הוה עיקר החיוב משום ברי ושמא הארכתי בבאור והסבר דברי הפנ"י בכדי להבליט מה דקשה לי על דבריו, דלענ"ד יש לפקפק בזה חדא דלבתר דמשכח בה עסק שבועה מסיים הש"ס הטעם דמתוך שאיל"מ ולדבריו למה הוצרך לסיים זה כיון דאין הטעם משו"ה, ואפי' אם הי' יכול לישבע לא הי' מהני לפטור ע"י שבועה כיון דאיכא ברי וחזקה דמהני להוציא ולא הו"ל להש"ס לומר רק כשיש עסק שבועה, אבל לא לסיים דמתוך שאיל"מ הוא, ועוד דאפי' לטעם דעסק שבועה לא הוצרך כלל, הא ר"נ גופא הוא דסובר בשבועות ד"מ דגם בכופר הכל שייך אשתמוטי דמה"ט מחייב שבועה גם בכופ"ה משום דלא אמרי' חזקה אין אדם מעיז, אלא אמרי' דלאשתמוטי מכוון, וא"כ אפי' כשאין עסק שבועה וכופר בכל ממש הוא, נמי איכא חזקה דאין אדם תובע, ואינה נסתרת כלל ע"י חזקה דאין אדם מעיז, וכנראה מלשונו שם שהוא עצמו הרגיש בזה ורצה לתקן משום דבכופר הכל לא שייך כ"כ אשתמוטי כמו במודה במקצת ע"ש, והנה א"כ אמנם כ"כ התוס' בשבועות שם דהקשו דא"כ מודה מקצת יפטר במיגו דבעי כפר הכל כיון דגם בכופ"ה אמרי' אשתמוטי ותי' דאפ"ה לא שייך כל כך לאשתמיט בכופ"ה כמו במודה מקצת ואין זה מיגו ע"ש, אכן מהתוס' הזה אין ראי' לנדון דהכא דלענין לבטל המיגו כתבו התוס' שפיר דלא הוה מיגו בהכי דאע"ג דגם בכופ"ה עביד לאשתמוטי, אפ"ה אין נוח לו להשתמט מכל התביעה, ויותר נוח לו להודות במקצת ולהשתמיט מן המותר, אבל לענין לסתור החזקה דאין אדם תובע, פשיטא שאפי' כופ"ה גמור אין סותר כיון דגם בו אמרי' דאין מעיז ועביד לאשתמוטי גם בכולו דאל"ה לא הי' מחייב שבועה בכופ"ה ובהדיא איתא שם דמחייב שבועה בכופ"ה מ"ט חזקה דאין אדם תובע כו' ופריך והא חזקה דאין אדם מעיז ומשני אשתמוטי קא משתמיט הרי להדיא שגם בכופ"ה נשארת חזקה דאין אדם תובע בתקפה, ואינה נסתרת ע"י חזקה דאין אדם מעיז, הן אמת דקושיא הזאת לא הי' גדולה בעיני כ"כ די"ל דרש"י לשיטתו ב"מ ד"ג ע"ב דס"ל דכופ"ה לא שייך אשתמוטי, והך סוגיא דשבועות יישבתי לעיל בסי' ע"ה וסי' פ"ז לשיטת רש"י בכמה אנפי, אבל קושיא אחריתא עוד תעמוד לנגדו דלשי' רש"י ב"ק דפ"ז דחזקה דאין מעיז לא שייך כ"א במקום שעשה לו טובה שהלוהו, אבל בפקדון שלא עשה לו טובה אדם מעיז וחייב אפי' בכופ"ה, וא"כ בפקדון לעולם איכא בתקפה החזקה דאין אדם תובע, ונימא התם ברי ושמא ברי עדיף כיון דחזקה דאין אדם תובע מסייע למעלת הברי ובהדיא שנינו בב"ק דקי"ח גזלתני הפקדתני א"ל אם גזל או הפקיד פטור, הרי שאפי' בפקדון לא אמרי' ברי עדיף, ועוד דבכל טענות שמא לא שייך כ"כ אין אדם מעיז, כיון שאינו כופר כלל וטוען האמת שאינו יודע ואכתי נאמר בכ"מ דברי עדיף כיון דליכא חזקה דאין אדם מעיז לסתור חזקת דאין תובע כו', ומכל הלין נ"ל דחזקה שאין אדם תובע אינה מצטרפת כלל למעלת הברי ואע"ג דשארי החזקות מצטרפות, אבל הך חזקה לא משום דשני המעלות הללו הכל ענין אחד, דע"י חזקה דאין אדם תובע תתעדף טענת הברי, דאי לאו הך חזקה לא הי' מעלת הברי מעלה טובה, כי מה לנו לטענתו אחרי שיש לומר שיטען מה שאין לו, וא"כ החזקה הזאת עושה לטענת הברי טענה מעליא ואין כאן כ"א הברי לחוד ודמיא למ"ש הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' מ"ג להשיג על הפנ"י שכתב דבעגונא יש שני חזקות לאיסור חזקת חיים וחזקת א"א, והשיג הנו"ב דשני אלו החזקות נחשבות כחדא דאחת רק לחבירתה משבחת ע"ש, וה"נ דכוותי', ול"ד לכל החזקות דמצטרפות בהדי ברי משום דענינים מחולקים הם, זהו הנלע"ד לפקפק בדברי הגאון ובשגם שאין הכרח לומר כדבריו דקושית התוס' כבר יישבו התוס' גופייהו ומה שדייק מרש"י הודה מעצמו שדרך רש"י לפרש כפשוטה אף שלא אליבא דהלכתא, וניחא לו לפרש אליבא דר"ה ור"י בחדא פרה ומשום ברי עדיף דפשוטה טפי ודו"ק:
סימן שמו
סעיף א' במחבר אפי' נגנב או נאבד בפשועה פטור כו', מה שהקשו מדין זה על הרמב"ם דסובר פשיעה הוי כמזיק יישבנו זה בארוכה בחדושנו לעיל סי' ס"ו סעי' מ':
סעיף ג' במחבר אלא מזמין ומכין עצמו ללכת חשוב עמו במלאכתו אבל באמירה בעלמא לא הוי שאלה בבעלים דין זה דבעי דוקא הזמנה הוכיחו התוס' בר"פ השואל דעל מ"ש שם בש"ס פרה במשיכה ובעלים באמירה הקשו התוס' דהא לקמן אמרי' שתלא טבחא ואומנא כולהו בעידן עבדתייהו הוי שאילה בבעלים, הרי שדוקא עידן עבדתייהו בעינן וע"ז תי' דלאו דוקא עבדתייהו אלא כשמזמין עצמו ללכת חשיב עידן עבדתייהו ע"ש ואמנם הוכחה הזאת לכאורה יש לפקפק בה דלפרש"י שם שכל הנהו שתלי טבחי כו' דוקא למאן דעסיק בעבודתי' בלחוד הוא דהוי שאילה בבעלים ולא לכל העיר, דלמי שאינו עוסק במלאכה לא הוי כלל שאילה בבעלים, וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"ב משאלה אין מקום לקושית התוס', דהא י"ל דלהכי בעינן התם עידן עבדתייהו, בכדי שיהי' מבורר לפחות דלמאן דעסיק הוי שאילה בבעלים, ובלא זה לא הוי שאילה בבעלים לכולם דסברת הרמב"ם כתב הנה"מ כאן שבשותפין אמרי' ברירה שבשעה שהשותף הזה צריך לי' הוי כשלו לגמרי, וממילא הכא כשהאחר צריך לעבודתו הוה כשכור לו כולו לזמן ההוא ולהכי לא הוה כשאול לאחר ע"ש ולפ"ז ממילא בשעה שאין עובד לא הוה משועבד כלל להשואל דשמא יוצרך לו אחר למלאכה באותה שעה ואז יהי' משועבד כולו להעובד, ולהכי בנשתעבד לכל העיר בעינן בשעת עבדתייהו, אבל בנשתעבד לאיש אחד י"ל דבאמירה לחוד נמי משתעבד ואם אמנם על התוס' גופא אפשר לומר דיסברו כשיטת הראב"ד המובא בשמ"ק שם דאפי' לאחר שאינו עוסק עמו במלאכתו הוי שאילה בבעלים ולהכי שפיר מקשו, והוכיחו מזה ממילא דבאמירה לחוד לא סגי, אבל לדינא מנ"ל לומר כן בהחלט, כיון דלרש"י ורמב"ם אין מוכרח כן, ולכן נראה דאע"ג דלרש"י ורמב"ם לא קשה מההיא דשתלא אפ"ה בעיקר הדין שכתבו התוס' דבאמירה לחוד לא משתעבד כ"א כשיזמין לעשות העסק, בזה גם הם מודים, ונהי דמקושיא דשתלא לא מוכרח הכי לשיטתם, מ"מ אכתי מוכרח מראי' השני שהביאו התוס' דלעיל אמרינן דאיגלאי מלתא דבההיא בעתא שכרא שתי, ואי אמרת דבאמירה לחוד הוי שעבוד א"כ מאי הוה דשכרא הי' שותה, הא משתעבד בשעת אמירה אלא לאו דמשעת אמירה לחוד לכו"ע לא משעבד, וגם התוס' גופא צ"ל דעיקר ראיתם סמכו על ראי' זאת ולא על ההיא שתלא, דאפי' לשיטתם אין ראי' כ"כ מההיא דשתלא לחלק בין אמירה להזמנה, דהא יש לתרץ כמ"ש הרמ"ה המובא בטור כאן לחלק, דבקבע לו זמן לעבידתי' לא הוי שאילה בבעלים באמירה כ"ז שלא התחיל לעשותה ודוקא כשלא קבע לו זמן ואימת שירצה השואל נמצא שעתה הוא שאול למלאכתו אע"פ שלא עשה, וא"כ י"ל דהא דבעינן התם עידן עבדתייהו מיירי שקבע לו זמן והא דאמרי' בר"פ השואל דבאמירה לחוד סגי, היינו בלא קבע לו זמן ומנ"ל לתוס' לחלק בין אמירה להזמנה אע"כ דעיקר החילוק בין אמירה להזמנה מוכח רק מההיא דלעיל דהא התם בע"כ מיירי שלא קבע לו זמן, מדאמר התם לסוף איגלאי מלתא דשתי שכרא ולא עסק באפייה בעת ההיא, ומלשון הש"ס משמע דמתחלה סברו דהי' עוסק במלאכתם בשעת מעשה, דהא איכסיף ר"פ דחייבי', ומשום דסבורים הי' שעסק במלאכתו בשעת חיוב השמירה, עד שנגלה להם אח"כ ע"י החקירה שלא עסק במלאכתו, ואי בקבע לו זמן מיוחד מיירי הא ידעו מעצמם דלא הי' זה שעת מלאכה, אע"כ דהתם מיירי בלא קבע לו זמן, ואי אמרת דבכה"ג באמירה לחוד משתעבד, מאי הוה כי שתי שכרא הא מ"מ נשתעבד להו באמירה, אע"כ כחילוק התוס' דבאמירה לחוד לא נשתעבד בשום אופן אפי' בלא קבע ורק בהזמין למלאכתו משתעבד, וכיון שעיקר הראי' הוא מגמ' הזאת גם לרש"י ורמב"ם צ"ל כן, ומה מאוד אתמה על הט"ז כאן שהשיג על הסמ"ע במ"ש דאף הרא"ש שחילק בין אמירה להזמנה יסבור נמי כחילוק הרמ"ה בין קבע לו זמן ללא קבע, והשיג הט"ז דא"כ מנ"ל לרא"ש לחלק בין הזמנה לאמירה דשמא באמירה בלא הזמנה נמי מועיל, והקושיא משתלא דבעינן בעידן עבדתייהו יתורץ כחילוק הרמ"ה דמיירי שקצב לו זמן ידוע ע"ש, ולע"ד הצדק עם הסמ"ע דהא אכתי מההיא דהאומנין מוכח ודאי לחלק ולומר דבאמירה לחוד לא מהני אע"ג שלא קבע לו זמן ודו"ק:
סעיף ד' בהג"ה וכן אם תפס לו השחענגרב כו' עמ"ש לעיל סי' ש"מ:
סעיף ו' בהג"ה ויש חולקין ואומרים דשלוחו כמותו עמ"ש מזה לעיל סי' ש"מ:
סעיף ט' במחבר אשה ששאלה פרה לצורך נכסי מלוג ונשאל בעל הפרה לבעלה לא הוה שאילה בבעלים דק"פ לא כקה"ג ואם נשאל לאשה גופא לנכסים אחרים שאין לבעל רשות בהן מסופק בשמ"ק אי נימא כיון דגוף שלה פשיטא דהוה שאילה גמורה, ויש סברא גם להיפך דאשה פשיטא דלא הוה שאלה דאפי' תימא דק"פ לאו כקה"ג כיון שהפירות של בעל פשיטא דאין האשה המהנה ולא הנהנות ולא שייך בה שואלת ולא משאילה ע"ש ואמנם לענ"ד נראה דלא מיבעי התם כ"א בתרי גופי אבל בחד גופא כה"ג שהפרה והבעלים שאולים להאשה פשיטא דהוי כבעלים וגם בבעל שאלה הפרה לצורך עצמו ונשאלו בעלים לבעל לצורך נכסי מלוג נמי לא מיבעי כיון דחד גוטא הוי הכל לבעל ופשיטא דהוי בבעלים ע"ש ועמ"ש לקמן סעי' י"ז עוד מזה:
סעיף י' במחבר לעשות בה פחות משו"פ, ורש"י פי' בעיא דפחות מפרוטה לענין חיוב אונסין ולאו לענין שאלה בבעלים ואינו מבורר לו הספק שראוי ליפול בזה ולפטור השואל כשלא יהנה מהבהמה שיעור פרוטה, דהא חיובא של שואל אינו משום הנאה ורק משום דכיון שהחפץ לו לעשות בו מלאכה שכל הנאת המלאכה של שואל, ממילא נחשבת הבהמה כשלו במשך זמן השאילה, אחרי שכל ההנאה הוא של שואל ולא לבעלים דאין לומר דחיובא דשואל הוא משום ההנאה שנהנה מן השאילה והנאה הזאת הוא שכר על חיוב שמירתו, דא"כ לא הי' צריך להיות כ"א ש"ש לחייבו בגניבה ואבידה, דהיכי דהחיוב הוא משום השכר הוי רק ש"ש, ואטו ש"ש שיקח שכר רב יתחייב באונסין משום הכי, ועמ"ש בחדושנו לעיל סי' ע"ב בארוכה מזה, דהעיקר דפחות מפרוטה לא רגילי אינשי למישל ואנן כדשיילה אינשי בעינן ע"ש, ובהכי ניחא מה שהקשו המפר' דאי דוקא פרוטה בעינן א"כ בב"מ דנ"ה דחשיב המשנה חמש פרוטות הן למה לא חשבה נמי הך דהכא שאין שאלה בפחות מפרוטה, ולמ"ש ניחא דהתם לא נקט התנא כ"א אותן הדברים דבעינן בהו פרוטה מצד השיעור דפחות מפרוטה לא הוי שיעור ממון ואין ראוי להתחייב אבל פרוטה דשאלה לאו משום השיעור הוא משום דבעינן דוקא הנאה פרוטה אלא משום דסתמא דקרא מיירי בשאילה הרגילה למישל, והיינו לתשמיש פרוטה, ומשו"ה לא חשבה התם ובלא"ה דמ"ש בחבורנו לב"מ שם בשם השמ"ק דכוונת התנא דאשמועי' החמש פרוטות, לאו לאשמועינן דפחות מפרוטה לא מהני, אה פשיטא אלא אשמועי' דגם בפרוטה הוי סגי ומשום דבכל הני פרוטות דחשיב התם הי' מקום לומר דגם בפרוטה לא סגי, לזה אשמעי' דפרוטה מיהא סגי ועמש"ש, וכיון שפן אין מקום לקושיתם דליחשיב נמי שאילה בפרוטה דהא בשאילה פשיטא דבפרוטה סגי והספק הוא דשמא פחות מפרוטה נמי סגי, אבל בפרוטה פשיטא דסגי וכמו שמוכח מהא דמיבעי אח"כ בסוגיא שם שתי פרות בפרוטה דמשמע דפרה אחת בפרוטה פשיטא דמהני, וא"כ עיקר החדוש בזה מה שבעינן פרוטה ולא סגי בפחות, וזה לא נחית התנא דהתם לאשמעינן:
סעיף י"א במחבר וכן השותפים ששאלו, ורש"י בגמ' מפרש שותפים ששאלו לחרוש קרקע של שותפות, כוונתו בזה דלשיטתו אזיל דלעיל בר"ס זה הוכחתי דרש"י ס"ל דכל אחד מהשותפין בשעה שהשתמש בדבר של שותפות הו"ל כולו כדידי', ומה"ט ס"ל דשחלא וטבחא לא הוה בבעלים כ"א למאן דעסיק בעבודתי' ולא לכל השותפין וכסברת הר"ן בנדרים ר"פ השותפין, ולהכי ה"נ אם כל אחד עושה מלאכה שלו ודאי כל אחד הי' דינו בפני עצמו וזה שעושה ומתה תחת ידו פטור אם נשאל לו והשני חייב, ולהכי דייק דהכא מיירי בע"כ ששאלו לחרוש בקרקע של שותפות דהמלאכה הוי לצורך שניהם וק"ל:
שם במחבר הרי זה ספק אם הוא שאלה בבעלים כו' לפיכך אם מתה אינו משלם כו' ואם פשע יש מחייבין כו' ועיין בסמ"ע דהטעם משום דס"ל דפושע הוי כמזיק בידים, הוצרך לזה משום דבלא זה קשה כיון דקיי"ל פשיעה בבעלים פטור, למה יתחייב בספק פשיעה בבעלים, ולכן תי' המ"מ דהרמב"ם לשי' דס"ל דפושע הוה כמזיק ולכן חייב אפי' בספק ע"ש ואכתי אין זה מספיק, דהא ס"ס אחר שפטרה התורה פשיעה בבעלים למה יתחייב בספק, ואכן למה שהעליתי לעיל בסי' ס"ו לחלק דהא דאמרי' פשיעה בבעלים פטור היינו רק כשפשע בשמירה וכמו שדייק לשון הרמב"ם אפי' נגנב או נאבד בפשיעה, ופשיעה כזה לא הוה כמזיק גם להרמב"ם וכל היכי דהרמב"ם נקט לשון פשיעה סתם מיירי שפשע בגוף החפץ לעשות בו היזק בידים וההיא פשיעה דקרי לה הרמב"ם מזיק א"כ מיושב מאוד דברי הרמב"ם, דבאמת פשיעה בשמירה פטור גם בכל שותפין, כיון דודאי בבעלים פטור אין לחייבו מספק בשל שותפין, ופשע דמחייב הכא, היינו שעשה היזק בגוף החפץ, כגון שאינו יודע אנה הניחם או שמסר לשומר אחר ומיעט בשמירתה דפשיעה כזה לא מיבעי כלל להש"ס, ופשיטא דחייב אפי' בשל שותפין כיון דמזיק גמור הוא ועיין היטב מ"ש לעיל בסי' ס"ו ועוי"ל דאפי' בפשע בשמירה נמי חייב מספק למה שכתבנו לעיל סי' ס"ט בטעם דרש"י דס"ל התם דאי דוכתא דמחזקי גונדרי תרווייהו משלמי, ופרש"י משום דהוה ספק מי עשה, וידוע קושית התוס' בב"מ ד"פ דמספק הו"ל לפטור תרווייהו דהמע"ה וכתבתי לתרץ דכל היכי דפשע ודאי הוה חיובו ברור משעת הפשיעה ואי"א שוב לפוטרו כ"א בראי' ברורה ולא מספק דהו"ל כספק אם פרעתיך דחייב מספיקא משום דיש לו חזקת חיוב, וכל היכי דפשע הוה נמי חזקת חיוב, והוכחתי שם שגם הרמב"ם בפ"ו מחובל ס"ל כרש"י ע"ש, והיינו שכתב הכא דאם מתה בלא פשיעה דלא אתחזק חיובו פטור מספק אבל אם פשע דאתחזיק חיובו ודאי ה"ל כא"י אם פרעתיך וחייב מספיקא, והוא כעין סברת המ"מ שכתב נמי שא"א לפוטרו כ"א בראי' ברורה, אלא שקשה למה הוצרך לטעם דפושע מזיק הוא אפי' אם לא הי' מזיק יכולים נמי לחייבו מטעם שכתבתי ודו"ק ועיין מ"ש עוד לקמן סי' שפ"ג לתרץ קושית הקצוה"ח, שוב מצאתי כדבריי בנמוק"י סוף ב"ק דאם שכר חמור לרכוב ונתנה לשלוחו וא"י אם מתה מחמת מלאכה דחייב דכיון שמסר לשליח פשע בה והוה אח"כ כא"י אם פרעתיך הרי להדיא כדבריי ודו"ק:
סעיף י"ב במחבר מלמד תינוקת והנוטע כו' אם השאיל או השכיר לאחד מאלו שהוא עוסק במלאכתם כו' מלשון זה משמע שדוקא למאן דעסיק בעבדתי' הוה שאילה בבעלים ולא לכל העיר, אכן דעת הראב"ד דאפי' למי שאינו עוסק במלאכתו נמי הוה בבעלים ועמ"ש בר"ס זה:
סעיף י"ג במחבר הרב השונה לתלמידיו כו', לכאורה נראה פשוט, דהאב שפשע במלאכת הבן פטור לעולם משום דהבן מחויב תמיד לעשות מלאכת האב ומ"ש מתלמיד לרב או מאשה לבעלה דהוי בבעלים מה"ט ואכן בב"מ דמ"ב בעובדא דמסרה לאימי' קאמר נימא לאימי' זילי שלימי משמע דהאם חייבת לגבי בנה ועמ"ש בחדושנו לעיל סי' רצ"א לחלק בין אב לאם שאינו מחויב לפעמים לעשות מלאכתה משו"ה לא חשיבה בבעלים אבל אב לבנו ודאי דפטור ע"ש:
סעיף ט"ז במחבר בעל בנכסי מלוג של אשתו אפי' פשע בהם כו' שהרי עמו במלאכתו, בש"ס בב"מ דצ"ו מיבעי לרמב"ח בעל בנכסי אשתו שואל או שוכר הוה וקאמר רבא לפום חורפא שבשתא מ"נ אי שואל הוה שאילה בבעלים הוא כו' והקשה בס' מ"ה דהא יש נ"מ כגון אם פרה זו היתה לאשה בשותפות עם אחר ולמאי דאמרי כולו בעליו בעינן א"כ הכא לאו כולו בעליו הוא ע"ש, ונ"ל דממ"נ היכי מיירי אם השותף הזה של האשה לא הלוה חלקו ג"כ לבעל, א"כ לא הוה הבעל שואל כ"א בחצי של האשה וכיון שהאשה עמו במלאכתו הוה כולו בעליו, דע"כ לא אמרי' התם דשאל מן השותפין ונשאל אחד מהן דלאו כולו בעליו הוא היינו בדשאל כל הפרה של שני השותפין, דהשאילה הוה בכולו והבעלים לא הוה בכל השאילה, אבל אם לא שאל כ"א החלק של שותף אחד לחוד, וזה השותף גופא נשאל לו ג"כ פשיטא דמיקרי בבעלים כיון דהוה בעלים בכל השאילה ואי מיירי הכא נמי באופן זה שהשותף לא השאיל חלקו פשיטא דהוה בבעלים כיון דהוה בכל השאילה וכ"ת דאכתי יהי' נ"מ אם השותף השאיל חלקו נמי לבעל ומעתה הוה השאילה בכולו, ובעליו לא הוה כ"א בחצי היינו בחלק האשה ולאו כולו בעלים הוא, אכן באמת ג"ז י"ל דהא השותף הזה שהי' מעיקרא בשותפות עם האשה, השתא כשנשאת לבעל, והבעל זכה לפירות בכל מה שיש לאשה הוה השותף שותפו של בעל ג"כ לפירות, וכיון דהוה שותפי של בעל, ובשותף ששאל מחבירו הוה שאילה בבעלים אפי' בשעה שאין עוסק במלאכתו כמבואר בשו"ע כאן וא"כ הוה בבעלים בכל השאילה, בחלק האשה מצד שהיא אשתו, ובחלק השותף מצד שהוא שותף, ואין לומר דכיון שהבעל אין לו כ"א קנין פירות בפרה הזאת, לא מחשיב השותף רק כבעלים בנכסי האשה שיש לה קנין הגוף ולא כשותף של בעל שאין לו כ"א פירות וכמו לעיל אשה ששאלה ונשאל לבעל דלא מחשיב כבעלים משום דהוה רק קנין פירות, וה"נ כיון דשותף הזה אינו לבעל כ"א לקנין פירותיו לא מחשיב כבעלים, דבאמת לא דמי לדעיל דע"כ לא מיבעי לעיל כ"א כשהיו שני גופים מחולקים שאילת הבהמה לאשה ושאילת הבעלים ורק שתרצה לומר דמשום שהבעל יש לו קנין פירות יהא חשוב כאילו שאילת הבהמה הוה נמי לבעל, בזה מיבעי לי' אם הקנין פירות משוי זה כגוף אחד, אבל בכה"ג דהכא דשאילת הבהמה והבעלים הוי לגוף אחד לבעל רק שאנו דנין על ההנאה אם נחשב הנאה גם לבעל משאילת הבעלים דהוא השותף, אחרי שאינו עוסק במלאכת הבעל כ"א בענין כזה שאין לו אלא פירות בזה פשיטא דנחשב כהנאה כיון דס"ס יש לבעל הנאה מעסק השותף, ומי גרע הנאת עסק בפירותיו מהנאה דאשקיין מיא דהוה בבעלים וכבר הוכחתי לעיל בסי' זה דבגוף אחד לא מיבעי לן, וכ"ש דא"ש לסברת השמ"ק שכתב דלהכי לא מיבעי בש"ס באשה ששאלה לצורך נכסי מלוג ונשאלו הבעלים לצורך נכסי' שיש לה לבדה, משום דבשאילה בבעלים רק בתר ההנאה דייקינן דהוא השואל והמשאיל, ולכן בכה"ג פשיטא דלא הוה שאילה בבעלים, כיון שהפירות של הבעל פשיטא דאין האשה הנהנית ולא שייך בה שואלת ומשאלת ע"ש, ובזה י"ל דלהכי לא מיבעי להיפך בשאל הבעל פרה לצורך עצמו ונשאלו הבעלים ג"כ לצורך נכסי מלוג אי הוה כבעלים או לא, אלא ודאי דבכה"ג פשיטא דהוי בבעלים משום דהוה בגוף אחד, ועוד דמשום דלענין בבעלים בתר הנאת פירי אזלינן וכסברת השמ"ק, וגדולה מזו מוכח בסוגיא דב"מ דאפי' אם שאילת הפרה והבעלים שניהם הי' רק לקנין פירות לחוד כיון דבגוה אחד הוא הוה שאילה בבעלים, דקאמר אגרא פרה מעלמא והדר נסבא ואליבא דרבנן לא תיבעי דודאי שאילה בבעלים, וקשה לכאורה הא הפרה אינה של האשה לגמרי רק שכורה היא אצלה ואין לה בה כ"א קנין פירות וא"כ מאי מהני שנשאלת עמה דהא אין זה בעלים, אלא ודאי משום דעכ"פ שאילת הפרה והבעלים לאחד הוה שאילה בבעלים אע"ג דלא הוי כ"א לפרות, ורק בתרי גופי בזה הוא דאמרי' לעיל דלא מהני קנין פירות לאשוויי דליהוי כגוף אחד, ואפי' אם נימא דלא כסברתי וגם בכה"ג תליא בפלוגתא דקנין פירות נמי לק"מ, דמרא דשמעתא דדין זה הוא רבא, ורבא הא ס"ל קנין פירות ככה"ג וכמ"ש התוס' בגיטין דמ"ח ולדידי' הוה בכל אופן שאילה בבעלים ולק"מ:
סעיף י"ז במחבר אשה ששאלה ואח"כ נשאת הבעל כלוקח כו' יש כאן מקום דקדוק דבש"ס הרי איתא בעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו שואל או שוכר הוי, והקשה רכא מאי נ"מ אי שואל או שוכר הא הוי בבעלים, ומוקי לה דנ"מ כגון דאגרא פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים ראשונים כו' ועלה מסיק רבא דבעל לאו שומר ולא שוכר אלא לוקח, וכיון דבש"ס מוקי לה בשכרה פרה למה שינו הרמב"ם והמחבר לכתוב הדין בשאלה פרה ולא בשכירות כלשון הש"ס, וראה זה פלא ובטור העתיק באמת כלשון הש"ס שפרה פרה ועיין בדרישה מ"ש בזה, ובכדי להבין זה וגם לבאר דברי הרמ"א והש"ך כאן נביא לדברי התוס' בב"מ שם דעל מ"ש רבא בעל לוקח הוה כתבו התוס' דמ"מ שו"ח מיהא הוה וחייב בפשיעה ע"כ ואע"ג דפשיעה בבעלים הוא ומאי נ"מ אם חייבת י"ל נמי דנ"מ כגון היכי דאגרא פרה מעלמא ונסבה ואליבא דר' יוסי דצריך לבעלים הראשונים, וא"כ לא הוה בבעלים וכמ"ש בש"ס דלר' יוסי לא הוה בבעלים ואמנם הרא"ש שם כתב דאה"נ התם לגבי בעל לא נ"מ מידי בדין זה דבלא"ה פטור מטעם בבעלים, רק הנ"מ יהי' לענין לוקח בעלמא והש"ך כאן תמה מאוד על הרא"ש דהא להדיא מבואר בש"ס דלר' יוסי לא הוה בבעלים וא"כ לגבי בעל יש ג"כ נ"מ, וכן משמע מלשון התוס' שהבאתי כהש"ך, דגם הבעל חייב בפשיעה, ונ"ל לתרץ דעת הרא"ש דלשיטתו אזיל, והנה בטעם דר' יוסי דס"ל תחזור פרה לבעלים ראשונים, נחלקו בזה התוס' והרא"ש בב"מ דל"ה התוס' ס"ל הטעם משום דמצי לומר לו דל אנת ושבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל והרא"ש כתב הטעם דהשוכר כהשאיל הפרה לחבירו הוה זה בשליחות המשכיר וכאילו המשכיר השאיל ע"ש, הסבר הדברים מאיזה טעם נימא הכי דהוה כשלוחו היינו דכיון דיש למשכיר ריוח מזה שהעדיף שמירתו למוסרו לשואל אנן סהדי דניחא לי' למשכיר בזה בכדי שיהי' לו גם אחריות אונסין, ונהי דאפי' בכה"ג שעלויי עלייה לשמירתו אי טענו הבעלים דלא ניחא להו בכך, טענתם טענה וחייב השומר, וכמו דקיי"ל שאפי' שו"ח שמסר לש"ש חייב, וטעם דא"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, היינו כשטען להדיא הכי, אבל מסתמא אמרי' דניחא לו בזה וא"כ לטעם זה לא שייך הך סברא ב"א בשוכר שהשאיל דעלויי עלייה ואמרי' דמסתמא ניחא לבעלים והוה כשליח הבעלים, אבל היכי שאין זוכה להבעלים, וכגון בשוכר שהשכיר לאחר, וכ"ש היכי דגרעה עוד לשמירתו למסור לשו"ח, בזה אין לומר דהוה כשלוחו, דודאי מסתבר לובר להיפך דהבעלים לא יתרצו ע"ז למסור הפרה לאחר וכפי הכלל דאין רצוני כו' ולפ"ז א"ש דברי הרא"ש דמה דאמרי' בסוגיא דהכא דלר' יוסי הוה דין של הבעל עם הבעלים, היינו לפי הס"ד דבעל שואל הוה, ואנן סהדי דניחא לו לבעלים הראשונים בזה שהבעל יזכה בתשמישן הפרה, ושפיר הוה האשה כשלוח של בעלים הראשונים, אבל לבתר דמסיק הש"ס דבעל לוקח הוה ואינו חייב כ"א כשו"ח בזה גם ר' יוסי מודה דלא הוי שליח של בעלים הראשונים, כיון דהם לא היו מרוצים לזה, ואע"ג שאינם יכולים למחות ע"ז אם תרצה האשה למסור לבעל, ומשום דכל המפקיד על דעת שתמסור לבעל נמי הוא מפקיד, אבל גם רצון אין לו ע"ז שנוכל לומר דהאשה הוא כשלוחו, וכ"כ בפלפולא חריפתא שם דמטעם דכל המפקיד לא נחשב כשליח, וכיון דאינה כשליח הבעלים גם לר' יוסי הדין דבעל רק עם האשה בלבד ואין לו שום שייכות עם בעלים הראשונים, ולהכי שפיר כתב הרא"ש דלגבי בעל אין נ"מ בזה דבכל אופן פטור מטעם דבעלים, כיון דאין לו עסק רק עם אשתו דהוי בבעלים וניחא בזה לשון הש"ס דאגרא פרה, ולא קאמר דשאלה פרה משום דבלא"ה לא הי' מחייב לר' יוסי אפי' אי נימא דבעל שואל הוה דאכתי אין לו שום ריוח, דמעיקרא נמי היתה חייבת באונסין, אבל באגרא פרה דבאשה אין חייבת באונסין, ובעלה אי שואל הוה חייב להכי אמרינן דהוה כשליח של בעלים, וכ"ז הוא לשי' הרא"ש דטעם דר' יוסי הוה משום דשליחותייהו עבדינן אבל לטעם התוס' משום דדל אנת ושבועתך אין נ"מ בין עלויי עלייה לגרועי גרעה לשמירתו, כיון דהמשכיר מרוצה כעת לתבוע מן השומר השני דהא בע"כ שעתה בשעת התביעה ודאי מרוצים הבעלים לקבל השבועה משומר השני, דאם אינם מרוצים בלא"ה לא שייך זה לסברת התוס', וכיון שהבעלים מרוצים לקבל מן השומר השני הלא בידם שלא לקבל השבועה מן הראשון ולומר לו דל אנת, דבשלמא לשי' הרא"ש דלא תלוי כלל ברצון הבעלים כעת בשעת התביעה, ורק ברצונם בעת השאלה, אם הי' זה מרצונם הוה השומר כשליח הבעלים, וכיון שלא ידענו אז דעת הבעלים ומאומדנא דנפשינו אמרי' דבדבר שיש להם ריוח מסתמא ניחא להם אבל לא בדבר שיגיע להם הפסד אכן לשי' התוס' דתלוי זה ברצונם דהאידנא לתבוע מהראשון, או מהשני, א"כ כשירצו עתה לפטור לראשון ולתבוע משני יכולים הם בכל עת שירצו לעשות כן, וממילא דלשיטתם הוה בכל אופן דין דבעל עם הבעלים הראשונים להכי שפיר כתבו דנ"מ גם לגבי בעל כגון היכי דאגרה, והנה הש"ך במוסגר רצה גם הוא לחלק בין שוכר שהשאיל לשוכר שמסר לשו"ח אלא שכתב דדוחק הוא, אמנם זה ודאי דלטעם התוס' דוחק הוא, אבל לטעם הרא"ש אדרבה מסתבר שפיר לומר כן וא"ש הכל, והשתא דזכינו לדין יתבאר לנו השינוי שבין לשון הרמב"ם ומחבר שכתבו לדין זה בשאלה לבין לשון הטור שהעתיק כלשון הש"ש שכרה פרה כו', וכבר כתבנו שדעת הרמב"ם צריך באור למה שינה מלשון הש"ס ולמ"ש ניחא דלשיטתם אזלי דהנה לעיל בסי' ש"ז כתב המחבר בשם הרמב"ם פ"ג משכירות דשוכר פרה והשאילה לאחר תחזור לבעלים הראשונים ובטור מסיים הכי, שאפי' אם המשכיר יודע שמתה כדרכה נמי תחזור לבעלים הראשונים והרמב"ם דלא מסיים הכי מכלל דס"ל דבמקום שהמשכיר עצמו יודע לא אמרינן דתחזור לבעלים הראשונים ואמרתי דפליגי בסברת התוס' והרא"ש הנ"ל דלטעם התוס' דדל אנת ושבועתך לא שייך זה כ"א במקום שאין המשכיר יודע אבל במקום שהמשכיר יודע שמתה וליכא שום שבועה לא שייך לומר דל אנא ושבועתך, וכ"ה להדיא בתוס' ב"מ דל"ה דאי המשכיר עצמו יודע לא אמרי' תחזור לבעלים, משא"כ לסברת הרא"ש אפי' בכה"ג נמי שייך לומר דתחזור לבעלים וא"כ הרמב"ם ומחבר יסברו כשי' התוס' ולהכי לא סיימו שאפי' במקום שהמשכיר יודע נמי אמרי' הכי, והטור דסובר כשי' הרא"ש משו"ה סיים שאפי' במקום שהמשכיר יודע נמי אמרי' הכי, ולפ"ז יובן לנו גם טעם פלוגתתם כאן, דהטור שסובר כהרא"ש דטעם דר' הוה משום דכשלוחו הוא וטעם זה לא שייך כ"א בשוכר שהשאיל דיש לו ריוח והוה כשלוחו אבל בשואל שהשאיל דליכא שום רי"ח לבעלים הראשונים כיון דגם שומר הראשון חייב באונסין, אמרינן מסתמא דלא ניחא להו ש שמסור לאחר ולא הוה כשלוחו ולכן אם האשה שאלה הפרה מתחלה אין לבעלה שום דו"ד עם בעלים הראשונים כיון דאינה כשלוחם ורק עם אשתו יש לו דו"ד ולאשתו פטור מטעם בבעלים, ולאו מטעם דלוקח הוא והטור דרצה להשמיענו דבעל לוקח מוכרח הוא להשמיענו בשכרה פרה, דבזה הוה הפטור מטעם דלוקח הוא, וגם בבעלים לא הוה ע"י טעם דלוקח דאילו לא הי' כלוקח אלא כשואל לא הי' כלל בבעלים דמשום דעלייה לשמירתו הי' דינו דבעל עם הבעלים הראשונים ורק מטעם דלוקח הוא מזה נמשך הסברא דלא הוה בבעלים ואין חייב לבעלים הראשונים, וגם פטור הבעלים לאשה הוה נמי מטעם זה, אבל הרמב"ם ומחבר דס"ל כשי' התוס' ולדידהו אין נ"מ בין עלויי עלייה לגרועי גרעה להכי שינו לכתחילה לכפוב שאלה פרה לאשמעינן דאפי' בכה"ג לא הוה בבעלים ופטור מטעם לוקח ודו"ק היטב, והנה על מה שכתב המחבר דהבעל פטור מפני שהוא כלוקח הגיה הרמ"א אבל לא מיפטר מטעם שמירה בבעלים דהא אין החפץ שלה רק שאול בידה כו' ולמ"ש לאו מטעם הכי הוא, אלא משום דהכא לא הוה כלל בבעלים לדעת המחבר, דאם הי' חיוב על הבעלים לבעלים הראשונים הי' חייב ולא לאשה, ואצלם אינו בבעלים, ועיקר הפטור הוה מטעם שהוא כלוקח ואין עליו שום דין שומר כלל וכמ"ש בשמ"ק דאם לוקח הוא אין עליו שום חיוב אפי' בפשיעה, אבל אם הי' עליו איזה חיוב לא הי' נפטר מטעם בבעלים דלבעלים הראשונים הי' חייב וכמ"ש התוס' בב"מ דסבירא להו דאפי' אי לוקח הוא נמי יש עליו חיוב פשיעה ושפיר צריך לשלם לבעלים הראשונים ועמ"ש הסמ"ע ולדברנו הכל ניחא ועיין היטב מ"ש לעיל בסי' ע"ב סעי' ג' מזה:
שם בהג"ה דלא מיקרי שאלה בבעלים אלא בבעל החפץ עצמו עמ"ש לעיל בסי' ע"ב סעי' ג' מזה:
סעיף א' במחבר הזיק שורו של שואל לשורו של משאיל אפי' אם הוא תם משלם נזק שלם כו' דמסתמא צריך לשומרו שלא יוזק כו', הנה נזק שלם הזה דינו חלוק דפלגא מחויב מדין מזיק, דשורו הוא שהזיק ואידך פלגא מחויב מדין שומר, דלשומר דעלמא שלא קיבל עליו שמירה לא הי' מחויב כ"א ח"נ כדין שור תם שהזיק ורק כיון דשורו הזיק להשור שקיבל עליו שמירה מחויב גם מדין שומר, ודיניהם חלוקים, דפלגא נזקא שמחויב מדין מזיק זכה הניזק בשור גופא למאי דקיי"ל כר"ע דאמר שותפי נינהו ואם הקדשו מוקדש ומכרו מכור, משא"כ הפלגא שמחויב מדין שומר אין לו בגוף השור כלום ורק חוב בעלמא הוא על השומר לשלם, אבל בהיות כן קשה לכאורה על הרמב"ם ומחבר שלא פירשו כן דמ"נ הוה מטעם שומר וח"נ מטעם מזיק כיון דדיניהם חלוק, וכן קשה בש"ס דב"ק די"ג ע"ב בברייתא דנקט כשהזיק חב המזיק להביא שו"ח והשואל כו' שהזיקה בהמה ברשותן תם משלם ח"נ ומועד נ"ש, ופריך ה"ד אילימא כו' אלא דאזקי' תורא דשואל לתורא דמשאיל לימא לי' אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כולה השתא דאזקי' תורא דידך פלגא נזקא הוא דמשלמת לי' כו' ע"ש, ומאי פריך הא שפיר מצי הברייתא קאי בכגון דאזיק תורא דשואל והא דקתני בתם ח"נ, היינו לא דאינו מחויב לשלם רק ח"נ, אלא דלאותו ח"נ הוה שותף ולעולם מדין שומר חייב לשלם הכל, וחוב בעלמא הוא עליו המותר מח"נ, ולכאורה הי' אפשר להוכיח מזה שיטת הרמב"ם דגם לר"ע דסובר שותפו נינהו לא זכה הניזק בגוף השור להיות כשותף כ"א לאחר העמדה בדין אבל קודם העמדה בדין לא הוה עוד שותף ומשו"ה לא מצי לשנויי דהא דקתני ח"נ הוא רק מטעם מזיק ונ"מ דהוה שותף, ואולי הרמב"ם לשיטתו דסובר דגם לר"ע דסובר שותפי נינהו לא זכה הניזק בגוף השור להיות כשותף כ"א לאחר העמדה בדין אבל קודם העמדה בדין לא הוה עוד שותף, ומשו"ה לא חילק ביניהם דהא קודם העמדה בדין אינו עוד כשותף, אלא דגם זה אינו דהא הטעם דקודם העמדה בדין לא זכה בשור היינו דלמא מודה ומיפטר לגמרי דהא פ"נ הוה קנסא וא"כ לא שייך זה כ"א במזיק בעלמא אבל במזיק שהוא גם שומר לא שייך זה דגם אם מודה לא מיפטר דאכתי חייב מטעם שומר, ועוד דבזה"ז בלא"ה לא שייך מודה ומפטר, כיון דליכא ב"ד, בכה ג ראוי שיהא שותף גם קודם העמדה בדין, אלא שגם ובזה יש לדון דגם בכה"ג לא הוה שותף קודם העמדה בדין דמטעם מזיק מועיל ההודאה לפטור ואף שודאי חייב מטעם שומר מ"מ על החיוב שהוא מצד שומר לא שייך לומר דיהי' שותף שזה לא נאמר כ"א בתם דמגופו משלם וחיובו דמגופו אינו כ"א כשהוא מטעם מזיק, ובקושיא על הברייתא נ"ל ליישב דא"א לומר דבברייתא דהתם לא תני כ"א הפלגא שהוא מטעם מזיק שבזה יש חידוש דנעשה השותף אבל החצי דמחויב מטעם שומר לא צריך למיתני דא"כ אמאי תני התם מועד משלם נזק שלם הא במועד דמשלם מן העלייה ליכא החדוש דנעשה שותף וא"כ אמאי צריך זה למיתני וכמו שלא תני הברייתא לפלגא האחרינא שבתם כיון שהחיוב הוה משום שומר ואינו כ"א כמו חוב בעלמא ואין בזה שום חידוש, ה"נ לא הוה צריך למיתני גם מועד, ואין לומר דגם במועד איכא נ"מ דאם החיוב הוא מזיק צריך לשלם ממיטב משא"כ אם מצד שומר אינו כ"א כחוב דעלמא דהא בב"ק ד"ה קאמר דכל הכ"ד אבות כולם כאבות לענין מיטב והרי שומרים הן בכלל הכ"ד אבות, וגם מטעם שומר צריך לשלם ממיטב, וראה זה פלא במפה"י כתבו באמת דגם במועד אם החיוב יהי' מטעם שומר א"צ לשלם ממיטב ואיני מבין דבריהם האם נעלם מהם הסוגיא המפורשת דכולם כאבות לשלם ממיטב וכיון שכן הרי גם במועד אין שום נ"מ אי מטעם מזיק או שומר ואפ"ה תני לה ה"נ הו"מ למיתני גם בתם שצריך לשלם נ"ש מצד שומר אע"ג דבאותו ח"נ אין בו שום חידוש, ומדלא תני לה מכלל דסובר תנא דברייתא דבאמת אין מחויב לשלם יותר מח"נ ואפ"ה שפיר מקשה בש"ס ע"ז ודו"ק:
$$(ציור בספר)$$